שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן כג
ב"ה דרוש לשבת תשובה פרעמיסלא שנת תרמ"ג בסוגיא דיומא ו' ובסוגיא דטומאה דחויה:
א:
לישב דברי רש"י שכתב שמא תמצא אשתו ספק נדה דשיעור אחר אות יום הוא כדי שתרד מן המטה, והוא דלא כסוגיא דנדה ט"ו דכדי שתרד הוא אחר דאחר ושיעור אחר הוא כדי שתושיט ודברי רב אשי מסיק שם בקושיא. וכבר הרגישו בזה המפרשי'. נ"ל לפמ"ש בישוב דברי הרמב"ם בפי' המשניות דנדה דף י"ד שפירש שם דטמאין מספק ופטורין מן הקרבן וחייבים באשם תלוי ובגמרא שם קאמר דתליא אי בעינן חתיכה מב' חתיכות ולמ"ד בעינן חתיכה מב' חתיכות פטורים מאשם תלוי והרמב"ם פוסק דבעי חתיכה משתי חתיכות ואיך פי' המשנה דחייבים באשם תלוי הגם דבהלכות פסק דפטור מאשם תלוי אבל דברי פי' המשניות צריכים ישוב. והנ"ל בישוב הדבר דבאמת קשה על הגמרא דנדה ודכריתות דתליה לה בחתיכה אחת מב' חתיכות והרי מבואר במשנה דכריתות דבעשה מלאכה בבין השמשות חייב אשם תלוי לכ"ע וכתבו התוס' בכריתות דלמ"ד איקבע איסורא מיירי במוצ"ש דאיקבע איסורא והלח"מ בפ"ח מהלכות שגגות הלכה ב' כתב בדעת הרמב"ם דאפילו בערב שבת הוה איקבע איסורא עיי"ש וביאור הדבר דכיון דהוה ודאי שבת גם ודאי חול והספק אימת עביד מלאכה הוה כחלב ושומן לפניו ולא ידע איזה אכל. ומעתה בנמצא דם שהיא כעת ודאי נדה וקודם היתה ודאי טהורה והספק על זמן התשמיש מה היתה הוה כעשה מלאכה בין השמשות ואיקבע איסור נדה. וכמ"ש הלח"מ לענין בין השמשות ולכ"ע חייב. ובישוב הדבר נ"ל בדרך נכון דבאמת לפי המבואר במשנה דלאחר אות יום טמאים מספק וקשה דהרי האשה טמאה השתא ודאי דהרי השתא ראתה. אבל הדבר נכון דבראתה שלא בהרגשה טהורה מן התורה ורק דבדף נ"ח אמרינן בנמצא בשעת תשמיש לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש. וכיון דרוב דמים בא בהרגשה תלינן שבא בהרגשה וטמאה ודאי וכ"ז אי חזיא בשעת תשמיש אבל אי אח"כ ראתה וע"כ דראתה בלי הרגשה דאי אח"כ ארגשה א"כ בעלה יהי' טהור דעכשיו ראתה ומקודם טהורה היתה וכיון דחזיא שלא בהרגשה אינה טמאה מדאורייתא ומ"ה קתני במשנה וטמאין מספק דגם היא אינה טמאה רק מספק אי חזיא בשעת תשמיש דאם אח"כ ראתה הרי ראתה שלא בהרגשה ואינה טמאה וכן נראה שפי' בחו"ד סי' ק"צ ס"ק א'. ומעתה שפיר קאמר בגמ' דל"ה חתיכה מב' חתיכות דלא איקבע איסורא דאם ראתה אח"כ גם היא אינה טמאה מדאורייתא דדוקא אם השתא היא טמאה ודאי והספק אימתי בעיל הוי כעשה מלאכה בע"ש בין השמשות:
אבל אם הספק גם אם היא השתא טמאה הוי ספק חלב ספק שומן וז"ב: ב:
ואמנם לפי המבואר בת"ח בשבועות דף י"ח שיש לומר דהרגישה בשעת תשמיש ומ"מ ל"ה טמאה אז שלא יצא עדן לבית החיצון ואין אשה נטמאה עד שיצא לבית החיצון. ועיין באהל דוד שהקשה ממאי דמקשה בנדה אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורה מן הקרבן. ולדעתי נראה דהדבר תליא אי שיעור דאח"ז הוא כדי שתרד מן המט' או כדי שתושיט דאם השיעור הוא כדי שתרד דהוא שיעור גדול. כ"כ אינו שוהה לבא. ואס"ד דארגשה בשעת תשמיש ויצא ממקור לא הוי משתהי. משא"כ אי שיעור דאחר הוא כדי שתושיט ידה לתחת הכר דהוא שיעור קטן. יש לומר דאישתהי ולא יצא לבית החיצון ולעולם דארגשה. ומעתה בנדה דמקשה אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורה. ולא אמרינן דעדיין לא יצא לבית החיצון דשם קאי לפי ההו"א דשיעור דאחר כדי שתרד מן המטה. וכל כך לא אשתהי בבית החיצון משא"כ בקו' התוס' בשבועות ד"ה והי' נמצא שפיר תי' בתו"ח דהגמ' ל"ה מצי להקשות עדיפא מיני' מהא דקתני נמצא על שלה טמאין מספק כיון שאמרה נטמאתי. דז"א די"ל כמ"ד שיעור דאחר כדי שתושיט וארגשה אבל לא יצא לבית החיצון ושיעור קטן כזה אשתהי. וזולת זה ראיתי להגאון מליסא בסי' ק"צ ס"ק א'. דאם בדקה עצמה ומצאה טהורה ותוך שיעור וסת מצאה דם בקנוח טמאה דאמרינן עם ירידת העד ירד הדם ומועיל הרגשת העד. ומעתה יש מקום לומר דלמ"ד כדי שתושיט דהוי שיעור קטן אמרינן דארגשה בשעת תשמיש ומועיל ההרגשה דמקודם דרוב דם בא בהרגשה. והא דקתני במתניתין וטמאין מספק נקט טמאין מספק הואיל והוא טמא בספק כמו שע"כ צריך לומר כן לקמן דף נ"ח מדלא דייק שמואל ממשנה דבלא הרגשה אינה טמאה מדאורייתא. וכש"כ לפמ"ש בשם הת"ח ודאי הכי הוא. משא"כ למ"ד כדי שתרד דהוא שיעור מרובה:
ל"מ התשמיש דמקודם לתלות בהרגשה דגם כעת ל"ה רק טמאה מספק. ומעתה מיושב פי' המשניות דהא דקאמר בגמ'. ותנא דידן בעינן חתיכה מב' חתיכות, והוי קשיא לן כיון שהיא השתא טמאה הוי חתיכה משתי חתיכות כמו בין השמשות דערב שבת. ותי' דכיון דהשתא נמי ספק הוי דחזיא שלא בהרגשה אינו דומה לבין השמשות דאם ראתה אחר תשמיש גם היא אינה טמאה. וכ"ז לה"א דהוי ס"ד דהשיעור הוא כדי שתרד. אבל להמעיין בגמ' שם דמקשה מברייתא ומשני דהשיעור הוא כדי שתושיט עיין בנדה ט"ו. א"כ הוי השתא טמאה ודאי כיון דנקטינן שיעור הקטן והוי חתיכה מב' חתיכות בשעת תשמיש דאף אם אח"כ ראתה הוי טמאה ודאי. ומ"ה פסק הרמב"ם בפי' המשניות דחייבים באשם תלוי. וחתני הרב הגדול מוה' נתן לעווין נ"י ישב בזה קו' התוס' נדה ט"ו ד"ה לא שהקשו דר"ע מודה ברישא ור"ע ס"ל יש אם למקרא ובעינן חתיכה מב' חתיכות ולהנ"ל נכון כיון דהש"ס ס"ל כעת שיעור כדי שתושיט א"כ הוה כעת ודאי טמאה והוי חתיכה מב' חתיכות ומש"ה מודה ר"ע. ומיושב נמי קושיות הנוב"ת סי' צ"ו וברית אברהם סי' מ"ה שהקשו על רב הונא בנדה י"ב שאמר מהו שתבדוק א"ע לחייב אשם תלוי והרי ר"ה אי"ל דבעינן חתיכה מב' חתיכות, ולהנ"ל ניחא דבעי מה שתבדוק כשיעור בכדי שתושיט והוה שפיר חתיכה מב' חתיכות וכדאמרן, ויפה העיר: ג:
ומעתה נבוא לישב דברי רש"י בסוגין. דבספר לחמי תודה הק' על הא דתי' בגמ' דאפרשינהו שעה אחת סמוך לשקיעת החמה. ולוקמא דאפרשינהו בין השמשות דכיון דבין השמשות הוי ספק יום ספק לילה, והכא אין החשש שמא תמצא ודאי נדה רק ספק נדה, כדאיתא בסוגין א"כ אם יפרוש בין השמשות מותר לטבול בלילה שלפני יוה"כ מס"ס שמא ראתה אחר התשמיש ול"ה בועל נדה כלל ואת"ל הוי בועל נדה שמא בה"ש יממא ונמצא דהוי לילה שלפני יוה"כ ליל ז' ומותר לטבול ועיי"ש. ובישוב הדבר נ"ל דכיון דס"ס דסתרי אהדדי לא אמרינן כמ"ש התוס' במס' ב"ק דף י"א. א"כ כשאתה מתיר כעת לטבול מס"ס וספק אחד הוא שמא ראתה אחר התשמיש, אם אח"כ תמצא כתם בעוד שמונה או שבעה ימים אתה מתיר להבעל לשמש מס"ס שמא לאו מגופה ואת"ל שהוא מגופה שמא בפעם הראשון ראתה בעת התשמיש וע"כ צריך אתה להתיר מספק זה דאם ראתה אז לאחר התשמיש הוי בלא הרגשה ול"ה אז נדה וכעת ל"ה שומרת יום ונמצא כעת אתה מתיר מספק שמא אחר התשמיש ואח"כ אתה מתיר מספק שמא בעת התשמיש והיתה אז נדה וכעת שומרת יום והוי ס"ס דסתרי אהדדי:
ומ"ה הוכרח הגמרא לאוקמי דאפרשינהו סמוך לבין השמשות. ומעתה כ"ז אי אחר אות יום הוי כדי שתרד מן המטה דאז ל"ה ודאי נדה כעת רק ספק ונמצא דלאחר ז' ל"ה ודאי שומרת יום דשמא לא ראתה רק אחר התשמיש והוי אז שלא בהרגשה ול"ה אחר ז' שומרת יום ואתה תצטרך להתיר מספק שמא ראתה בשעת תשמיש והרגשת שמש ומ"ה הוי ס"ס דסתרי אהדדי משא"כ למ"ד כדי שתושיט שביארנו דלדידיה כיון שיש רק שיעור מועט הוי נדה כעת ודאית דאף שראתה אחר התשמיש אמרינן דארגשה בשעת התשמיש ולא בא לבית החיצון עד כעת. נמצא דלאחר ז' וודאי ל"ה רק שומרת יום וא"צ להשתמש ולהקל מספק שמא ראתה בשעת תשמיש. כעת אתה תוכל להתיר מס"ס שמא בין השמשות יום והוי אחר יום ז' ומהני טבילתו ושמא ראתה אחר התשמיש ול"ה בועל נדה כלל. ולמ"ל לאוקמי דאפרשינהו סמוך לבין השמשות ומ"ה פירש רש"י דהסוגיא קאי למ"ד כדי שתרד דע"כ הסוגיא קאי לדידי' והוא דרך חריף ודוק היטב:
וכעת עוררני חתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י לחלק בין הך דכריתות בעשה מלאכה בה"ש להך דהכא דהתם בעת שעושה המלאכה נולד כבר הספק אם הוא שבת או חול וידע שיש לפניו שבת וחול משא"כ כאן בעת התשמיש לא ידע אם יולד אח"כ ודאי טומאה ולא הוי כחתיכה מב' חתיכות. וזה יהי' סברת הרמב"ם בהלכות דפסק דאין חייבים באשם תלוי. ודרך אגב ראיתי בספר שירי טהרה להגאון מהרש"ק זצלה"ה בסוגיא שם שהקשה דאם היא לאחר ז' ימי נדה אל יפרישהו ז' ימים דאף אם תראה לא תהי' רק שומרת יום. וחזינא לדעתי' דבועל שומרת יום אינו טמא טומאת ז' והדברים תמוהים דמבואר ברמב"ם ומשנה דבועל שומרת יום כבועל נדה. ובודאי גם לענין טומאת ז' הוי כן דהרי הוי אב הטומאה וא"ל דלא חמיר ממנה כמו שהיא אינה טמאה רק טומאת ערב כן הבועל אינו טמא רק טומאת ערב. דהרי בנדה ל"ג ע"א אמרינן יכול יעלה לרגלה ואם בא עלי' בששי שלה ביום המחרת כמותה ת"ל יטמא שבעת ימים וה"ה בשומרת יום והדבר ברור דלא כדבריו. וכבר כתבתי כן להמחבר הנ"ל ומצאתי במנחת חינוך מצוה קפ"ב שכ' כדברי: ד והנה בירושלמי פירש בן בתירה שמא יבא על אשתו נדה ומקשה וישראל חשודין על הנדות. כהא דתנינן הי' משמש עם הטהורה ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ופירש המפרש שמא יפרוש באבר חי. והוא תמוה דהכי אם יפרוש באבר מת אינו טמא משום בועל נדה. וכבר כן בשלום ירושלים. ולפענ"ד נראה דהנה אם שימש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אינו חייב על הכניסה דהכניסה הי' בהיתר וה"ה לענין בועל נדה ל"ה בועל נדה דבשעת הכניסה לא היתה נדה. ומשום מגע נדה ל"ה אלא טומאת ערב ורק על היציאה הוה בועל נדה דיציאתו הנאה כביאתו. ואם פירש באבר מת ולמ"ד משמש עת בעריות פטור ל"ה בועל נדה. וקשיא לירושלמי למה מטמא בן בתירה טומאת ז' ועל כן קאמר הירושלמי דחיישינן שיפרש באבר חי ואז טמא טומאת ז'. ושוב ראיתי דמסוגיא דשבועות י"ח משמע דאמרה לו נטמאתי חייב קרבן על הכניסה עיי"ש וה"ה דמיקרי בועל נדה בהכניסה אמנם טעם הדבר צ"ע. אך קשה על ירושלמי אמאי לא מוקי כש"ס דידן דחיישינן שמא ישמש וימצא דם על עד שלו או על עד שלה אות יום או לאחר אות יום דלירושלמי צ"ל שעבר הכ"ג שפירש באבר חי ולוקמא שלא ידע כלל ואח"כ נמצא דם ונלע"ד לישב דהנה המרדכי ס"ל דאם ראתה דם בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה תולה במכתה ואמרינן דם צדדים היא ממכה שיש לה שם וע' בפלתי ריש סי' קפ"ז שכ' דל"ק ממשנה דנדה י"ד. למה דמסקינן בשבועות ח"י דמשנה מיירי בשעת וסתה. אך קשה דא"כ למה מפרישין כה"ג מביתו מחשש שמא תמצא ספק נדה או ודאי נדה הרי תלינן דהוא דם הצדדים ול"ה בועל נדה ובוודאי כה"ג לא ישמש בשעת וסתה ואם נאמר דדוקא באשה שאין לה וסת לא ישמש הי"ל לחלק ולכן מפרש ירושלמי דחיישינן שתרגיש בשעת תשמיש ואם הרגישה ודאי לא תלינן בדם צדדים וזה דלא כמ"ש בחו"ד סי' ק"ץ דבשעת תשמיש לא תדע האשה להבחין בהרגשה. אך דגם בשעת תשמיש יכולה להבחין, ואם נאמר כדברי החו"ד דבשעת תשמיש בארגשה א"צ לפרוש באבר מת נכונים דברי ירושלמי דארגשה ואח"כ מצאה דם ומ"מ לא עשה איסור מה שפי' באבר חי דא"צ לפרוש באבר מת ודו"ק איברא דקשיא להמרדכי מש"ס דידן דחיישינן שמא תמצא על עד שלה לאחר אות יום הרי הוה ס"ס שמא לאחר תשמיש ושמא דם צדדים ול"ה בועל נדה. ודוחק לומר דמיירי דוקא באשה שאין לה וסת. ושמא י"ל דכיון דספק טומאה ברה"י טמא ול"מ ס"ס מ"ה נהי דהמרדכי מתיר משום דם מחמת תשמיש ויש מקום לומר דהמרדכי מתיר לבעלה אף בלא ז' נקיים דלא כש"ך משום דלאסור לבעלה מהני ס"ס כמ"ש תוס' ב"ק י"א מ"מ לענין טומאה הבעל טמא דלזה ל"מ ס"ס. ואף דתוס' כתבו ריש נדה דטומאה היוצאה מגופה לא ילפינן מסוטה מ"מ למה דמסקינן דבועל נדה טובל ביום וכתבו תוס' בסוגין דבועל נדה הוי כטומאת מגע מ"ה ילפינן מסוטה ולא קשיא הא הוא רק טמא מחמתה ואיך יהי' טפל חמור מן העיקר כדאמרינן בזבחים מ"ח דכה"ג אשכחן בתוס' ב"ק ק"א דקליפי ערלה חמירי מערלה עיי"ש. אך קשה דהתוס' פירשו מביתו למה פירש הכונה שישמש במחילות שלא נתקדשו וכל עזרה ר"ה לטומאה כדאמרינן בפסחים ובר"מ פ"כ מאבות הטומאה ואפי' הגגין ושמא אף המחילות. ולפ"ז אדרבה תיקשי דאם בועל נדה הוה כמגע אף בספק אחד ל"ה טמא. ושמא היינו טעמא דירושלמי ורמב"ם שכתבו שמא תמצא נדה ולא נקט רמב"ם וספק טומאה דדוקא להוי אמינא דגמ' דס"ד דבועל נדה כנדה לענין טבילתן בלילה דהוה כנדה ממש סגי בספק משא"כ למסקנא דבועל נדה טובל ביום דהוה כטומאת מגע ה"ה לענין ספק. צריך לומר החשש שמא תמצא דם באות יום. אך י"ל כמו שכ' תוס' סוטה כ"ח דמה"ט כשחברותי' נוגעות במטה ל"ה ספק טומאה ברה"ר כיון דודאי נגעה במטה וספק אם ראתה לאותו מקום מקום סתר ל"ש ספק טומאה ברה"ר ה"ה בזה שודאי בעל וספק אם ראתה לאותו מקום מקום סתר ל"ה ספק טומאה ברה"ר:
ה ובעיקר הדין דספק טומאה ברה"י שהקשה תוס' בריש נדה אמאי אין מטמאה למפרע אף לחולין ותירצו דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה וכ' בשב שמעתתא ש"א פי"א לפרש לפמ"ש תוס' סוטה דלא ילפינן מסוטה רק ודאי שרץ וספק מגע דשם הי' הסתירה ודאי ואיכא רגלים לדבר משא"כ בספק שרץ ולפ"ז בטומאה למפרע דספק אם הי' כאן שרץ כלל אף ברה"י טהור דבשעת הספק ליכא רגלים לדבר. ולפ"ז נ"ל דזה דוקא לדידן דבעי בסתירה ב' עדים א"כ הו"ל ודאי שרץ וספק מגע משא"כ לר' אליעזר דריש סוטה דס"ל בסתירה סגי בעד אחד א"כ גם בסוטה ל"ה ודאי שרץ רק ספק שרץ ומ"מ נאסרה שפיר ילפינן אף ספק שרץ ושוב קשיא קו' תוס' ריש נדה לב"ש דס"ל כר' אליעזר דשמותי ומתלמידי ב"ש כמ"ש תוס' ביצה ל"ד, ותירוץ ב' של התוס' דטומאה היוצאה מגופה לא ילפינן מסוטה צ"ע דהרי טומאה היוצאה מגופה חמיר וילפינן מק"ו וע"כ צ"ל דתירוץ זה לא קאי רק על ספק טומאה ברה"ר דלא ילפינן מסוטה דטומאה היוצאה מגופה חמיר. וכן מבואר בתוס' אבל על ספק טומאה ברה"י ל"ש תירוץ זה אך מתוס' דף י"ז ע"ב ד"ה ואין משמע דגם בספק טומאה ברה"י לא ילפינן מסוטה:
ו:
והנה יש להקשות דנילף טומאה היוצאה מגופה ק"ו מטמא שרץ דספק טומאה ברה"י טמא נהי דממת ליכא למילף שיש חומרא במת יותר נילף מטמא שרץ. ונ"ל דכיון דאמרינן חולין ט' הלכתא גמירא לה מסוטה נראה דהלכה למשה מסיני הי' דנילף מסוטה וכן נראה מתוס' סוטה כ"ח ע"ב ד"ה ברה"ר שכ' וי"ל דהכי הלכתא גמירי לה. ולפ"ז מיושב דלא ילפינן ק"ו דאין דנין ק"ו מהלכה. ולפ"ז י"ל דהא דר"ע מטמא משום בועל נדה במע"ל שבנדה משום דהוא ס"ל דנין ק"ו מהלכה במשנה דנזיר נ"ז ולדעת הגאון ר"א ווילנר פ"ג ממס' ידים לא הודה שם ר"ע (וכן מבואר בשיטה מקובצת ב"ק י"ח ע"ב דר"ע ס"ל דנין ק"ו מהלכה) וכן דעת הגאון ר"ח כהן בתשובה חלק או"ח סי' ט"ו וע' מ"ש הגאון ר' אלי' בטהרות פ"ח מ"ז דהיינו טעמא דאין דנין ק"ו מהלכה דמקרי דברי סופרים ואין דנין דברי תורה מדברי סופרים. ולפ"ז לר' יהושע דנין ומה"ט אמר ר' יהושע נזיר נ"ז יפה אמרת היינו שדנין ק"ו מהלכה אלא כך אמרו בפירוש הלכה שרביעית דם אין הנזיר מגלח. (ואני הבאתי ראי' מתוס' ר"ה ט' דר"ע ס"ל אין דנין ק"ו מהלכה עיי"ש תוד"ה ור"י. וע' ח"ר סי' נ"ב סוף אות ה' אבל מדברי השטמ"ק הנ"ל מבואר דר"ע ס"ל דנין.) ולפ"ז שפיר ס"ל לר"ע דמע"ל שבנדה מטמא בועלה משום דילפינן בועל נדה מק"ו מטמא שרץ. וזה לתירוץ ב' בתוס' נדה אך לתירוץ א' דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה יש לומר ג"כ לר"ע דמסתמא כר' יהושע ס"ל דבעי בסתירה ב' עדים וליכא למילף רק ודאי שרץ וספק מגע ולפ"ז מיושבין דברי הגמרא בסוגין דאמרינן כמאן כר"ע דאמר מטמא את בועלה אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגא אלא באחר אחר אבל באחר מודים. והדברים תמוהים דמאי ס"ד דגמ' וכי לא ידע דרבנן לא פליגי בזה והרי הכל מבואר במשנה. ונ"ל דהנה הקשיתי לעיל אף דמבואר במשנה דאחר אות יום טמאין מספק מ"מ שלא בשעת וסתה יש עוד ספק שמא דם צדדים כמ"ש המרדכי ולפ"ז יש ס"ס שמא דם צדדים ושמא ראתה אח"כ. ואין לומר דברה"י ל"מ ס"ס דהרי טומאת הגוף לא ילפינן מסוטה ורק כבר כתבתי לעיל דלר"ע דמטמא את בועלה במע"ל שבנדה משום דס"ל טומאה היוצאה מגופה ילפינן מסוטה מק"ו דטמא שרץ דדנין ק"ו מהלכה ומ"ה אמרו בגמ' כמאן כר"ע והיינו מטעמא דכתיבנא דאם לא ס"ל כר"ע הו"ל ס"ס. ומשני אפי' תימא רבנן דבחד אחר מודו והיינו דחדית לן דאתי' אף כרבנן ומ"מ גם לרבנן ל"מ ס"ס הן מהסברא דספק צדדים ל"ה ס"ס דרוב דמים מן המקור והן מהסברא דחיישינן שמא תרגיש בשעת תשמיש. ונהי דתלינן שהדם שהה עצמו ולא יצא לחוץ כמ"ש הת"ח הובא לעיל אבל עכ"פ ל"ה ס"ס דליכא לתלות בצדדים בהרגישה שנפתח מקורה. וכן יהי' כונת הירושלמי כהא דתנינן וכו' וכוונתו דלא אמרה שראתה רק דארגשה ול"ה ספק צדדים ומ"מ לא עשה איסור מה שפירש באבר חי:
ז:
והנה במה שכתבתי לעיל דר"ע דמחמיר במע"ל שבנדה וס"ל מטמא בועלה משם דס"ל דילפינן מסוטה בספק טומאה ברה"י אף בטומאה למפרע י"ל הנה השב שמעתתא ש"א פט"ו תירץ קו' תוס' ריש נדה דמע"ל שבנדה יטמא משום ספק טומאה ברה"י ותירץ דכיון שכ' הפנ"י בכתובות ע"ה דחזקה דגופה עדיף מרוב וראי' דמוציאין ממון וכתובה משום חזקה דגופה בטוענת בתולה נשאתני וה"ה בנדה יש חזקת הגוף דלא ראתה ולא ילפינן מסוטה רק דלא מהני חזקת היתר או חזקת טהרה ברה"י אבל לא חזקת הגוף. ולפ"ז לפמ"ש דר"ע ס"ל מעל"ע שבנדה חמיר דילפינן מסוטה ודאי ס"ל דספק טומאה ברה"י טמא אף בחזקת הגוף. ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי אהא דאמרינן ביבמות נ"ו אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה והוכיח דיש חופה לפסולות והרי שם ודאי מיירי בארוסה בתולה דבבעולה חופה לא קנה כמ"ש שעה"מ בחופת חתנים סעיף ג' דחופה ל"ק רק בבתולה וע"כ בבתולה. והתוס' כתבו ביבמות נ"ט דהבעילה חשוב שינוי הגוף בבתולה א"כ כשקינא לארוסה בתולה ונסתרה וספק אם זינתה איכא חזקת הגוף ומהני אף בספק טומאה ברה"י ולא נאסרה לבעלה ולמה משקה לה כלל ודא קו' רבתי והארכתי בישובה בכמה אופנים בדרוש ובחידושי ריש כתובות. ואמנם לפמ"ש לעיל מיושב דבסוטה י"ח ע"ב מוקמינן משנה זו כר"ע דחייבי לאוין כערוה ומ"ה משקה בשומרת יבם ע"ש וכיון דר"ע ס"ל מע"ל שבנדה מטמא בועלה ע"כ ס"ל ספק טומאה ברה"י טמא אף בחזקת הגוף ומ"ה משקה בארוסה בתולה אף בחזקת הגוף וזה ישוב נכון. ודע דראיתי ברשב"א ריש נדה בשם יש מפרשים דבמע"ל שבנדה בר"ה טהורה. ולפ"ז קשיא דהרי בסוגין פריך כמאן כר"ע והרי התוס' פירשו דקושית הגמרא הוא שתבא אשתו עמו במחילות ולשכת פרהדרין דלא נתקדשו וכבר כתבתי דמשמע דכל עזרה ר"ה אף מחילות ומה מקשה כמאן כר"ע והלא ברה"ר אף ר"ע מודה לשיטת הרשב"א ומזה מוכח קצת דמחילות ל"ה ר"ה לטומאה: ח:
שם בגמ' בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום דאס"ד בלילה הא בעי הערב שמש אימת עביד עבודה צ"ע הרי בגמ' מקשה נפרישהו מטומאת מת ומשני זאת אומרת הותרה בציבור הרי דלטומאה שהותרה בציבור ל"ח ובכריתות י' איכא מ"ד טבול יום דזב לאו כזב דמי ומותר בפסח הבא בטומאה א"כ דלמא ס"ל לבן בתירא טבול יום דזב לאו כזב דמי והותר בציבור ומ"ה ל"ח שיהי' טבול יום דבועל נדה וע' זבחים ל"ב שיטת רש"י דר' יוחנן ס"ל טבול יום דזב לאו כזב דמי הגם דרש"י לא מיירי שם לענין פסח הבא בטומאה ותוס' כ' שם דלענין פסח בטומאה ס"ל כזב דמי אבל הרי מסוגיא דכריתות דמשני קסבר רבא טבול יום כזב דמי ומ"ה אינו אוכל בפסח הבא בטומאה ומבואר דלמ"ד לאו כזב דמי אוכל ותוס' הביאו סוגיא דנזיר דדוקא טבול יום ומחוסר כפורים כזב דמי אבל בעל ב' ראיות לאו כזב דמי וה"ה טבול יום דבועל נדה. וע' תוס' זבחים ל"ב ע"ב ד"ה קסבר בסופו שכ' דנ"מ לענין טומאה דחויה עיי"ש א"כ דלמא ב"ב ס"ל לאו כזב דמי אף לענין פסח הבא בטומאה. ונ"ל לישב דלעיל מקשה ר' יוחנן לר"ל דיליף מסיני תיסגי ששה ימים ומשני האי דצריך הפרשה שבעה ימים ריב"ב הוא דחייש לטומאת ביתו והקשה תוס' דהרי טבול יום כשר בפרה ותיסגי בפרה ששה ימים, אף לריב"ב ותי' בתירץ בתרא דטבול יום דבועל נדה חמיר מטבול יום דמת ולא כשר בפרה רק טבול יום דמת ושרץ כמ"ד דס"ל כן בזבחים י"ז ונ"ל דזה למ"ד טבול יום דזב כזב דמי דלמ"ד לאו כזב דמי וע"כ דמ"ה הותרה בפסח משום דילפינן מטמא מת כמו בטבול יום דמת כשר בפרה ה"ה טבול יום דזב כיון דשוה לטבול יום דמת לענין פסח הבא בטומאה. ומוכח דריב"ב ס"ל טבול יום דבועל נדה לא נדחה בציבור ואסור בפסח דשוין הם כתוס' זבחים, ד"ה קסבר הנ"ל ומ"ה שפיר מקשה לריב"ב טבול יום היכי עביד עבודה דהרי ס"ל טב"י דבועל נדה לא הותר בציבור כנ"ל. ולפ"ז נ"ל דר' יוחנן דס"ל בדף ג' דיליף פרישה ממלואים ולא ס"ל כר"ל דיליף מסיני כשיטתי' ס"ל דרש"י כ' בזבחים ל"ב ע"ב דר"י ס"ל טבול יום דזב לאו כזב דמי. ואס"ד דיליף מסיני תיסגי בפרה בששה ימים כקו' תוס' וליכא לתרץ כתי' תוס'. דהרי ר' יוחנן ס"ל לאו כזב דמי. ומ"ה לדידי' ילפינן ממלואים ובעי שבעה ימים ובהכי ניחא מה דהקשה ר"ל לר"י לדידך דילפת ממילואים נימא כל הכתוב בהן מעכב ואמאי קתני מתקינין ולא קתני מפרישין א"ל לדידך מהיכן ילפת א"ל מסיני ואמאי לא השיב ר' יוחנן על קושיתו להנ"ל ניחא דלר' יוחנן א"א למילף מסיני כנ"ל ורק ס"ל כיון דיש לו לילף מסיני סברא יותר ללמוד מסיני משום קושיתו אבל ר"י א"א למילף מסיני וע"כ יליף ממילואים ומ"מ אינו מעכב:
ט' ובזה הבא נבא לישב קו' מהרש"א תד"ה כנפיו אצטריך לי' שהקשה אמאי לא משני בפסחים דמקשה שם אר' יוחנן דס"ל בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות מבעל קרי כטמא שרץ מאי לאו למחניהם ומשני לא לטומאתם ומקשה מדסיפא למחניהם רישא נמי למחניהם ומשני הא כדאיתא והא כדאיתא ואמאי לא משני דבועל נדה כטמא מת לטבילתו דטובל ביום. וכוונת מהרש"א שתי' תוס' דכיון דטובל ביום ע"כ דלמחנותו ג"כ כטמא מת ומדסיפא למחנותו רישא נמי למחנותו ל"ש לתרץ בזה על קו' מהרישא. דבשלמא אי תני סיפא למחנותם שייך לומר מדסיפא למחנותם וכו' אבל אי סיפא מיירי לטבילתו. נהי דלמחנותם נמי דינא הכי אבל כאן אין שום דיוק כיון דלא מיירי המשנה ממחנותם כדמשמע ממהרש"א. ולהנ"ל נ"ל לישב דהנה ר' חייא דתני בברייתא דטבול יום טובל ביום צריך להבין אדר' חייא גופא מהיכן יליף: ונ"ל דהנה מה שתי' בגמ' דמפרשינן סמוך לשקיעת החמה הוא דוחק גדול כמו שהקשה בספר לחמי תודה. דהרי הזי' צריך בשלישי שמא שלישי וברביעי בשבת לא הי' מזין ואם מפרישין סמוך לשקיעת החמה גם בשלישי א"צ הזי' דליכא למיחש שמא שלישי א"כ א"צ הזי' לא בשלישי ולא ברביעי ולא בשבת ואיך קתני כל שבעה אם בצרי תלתא יומי. ומזה נ"ל דר"ח גופא למד מבן בתירא שהפרישו וקשיא והרי טבול יום הוא כמ"ש בגמ' וע"כ דטובל ביום אמנם לר' יוחנן דס"ל טבול יום דזב לאו כזב דמי לשיטת רש"י זבחים ל"ב ולדידי' ל"ק קו' הגמ' דלדידי' טבול יום הותר בציבור וא"צ להפריש א"כ ס"ל בועל נדה טובל בלילה דלולא הכרח י"ל דדומה לנדה. וע"כ לא מצי לשנויי בפסחים לישב לר' יוחנן דטבול יום כטמא מת לטבילתו דבאמת לדידי' טובל בלילה והוצרך לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא וזה ישוב נכון מאוד לאחר העיון. ודע דאף למ"ד דחוי' היא בציבור מ"מ לא היו חוששין בשביל טומאה שדחוי' בציבור ופירוש הגמ' זאת אומרת טומאה הותרה בציבור יבואר לפנינו. ושוב ראיתי דמ"ש דר' יוחנן לא מצי סובר דילפינן מסיני כיון דס"ל טבול יום בזב לאו כזב דמי וקשה קו' תוס' דליסגי בפרה ו' ימים ואמנם לפמ"ש דר' יוחנן ס"ל טבילתן בלילה שוב מצי סבר דילפינן מסיני דקו' תוס' ל"ק רק למ"ד טבילתו ביום דלמ"ד טבילתו בלילה ל"ק כלל קו' תוס' וז"ב. ולפ"ז י"ל בפשיטות דנהי דר' יוחנן פליג על ר"ל מ"מ כיון דריה"ג ס"ל דילפינן מסיני וקשיא לר' יוחנן אליבי' דריה"ג קו' תוס' וע"כ למ"ד טבול יום לאו כזב טובל בלילה ול"ק קו' תוס' ודוק היטב בכ"ז:
י:
והנה בגמ' מקשה עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו תפרישהו מטומאת מת. ויש לדקדק בגמ' למה לי' להקשות עד שאתה מפרישו מטומאת נדה הו"ל להקשות בפשיטות ונפרישהו מטומאת מת. ומה ענין הפרשה מטומאת נדה להפרשה מטומאת מת. וכבר דקדקו כן המפורשים. עוד קשיא מה אמר רבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בציבור הרי בדף י' מסיק הגמ' דאילו של אהרן לכ"ע טומאה דחויה א"כ נפרישהו מטומאת מת בשביל אילו של אהרן וכבר הרגיש בזה הריטב"א וגם התוס' דף ח' ומה שחילקו בין טומאה ודאי לחששא בעלמא צ"ע דא"כ איך הוכיח דהותרה בציבור דלמא דוקא בחששה הותרה כמו דלא חששו משום אילו של אהרן. עוד קשה איך הוכיח רבא דהותרה בציבור דלמא לעולם דחוי' ומ"ה לא חששו להפריש רק בשביל עבודה דבדיעבד פסול כגון טומאת נדה אבל בשביל טומאה שדחויה ובדיעבד מותר לא חששו להפריש. ונ"ל דבאמת דינא הכי רק דהוכחת הגמ' בדרך זה דהנה בזבחים ל"ב ס"ל לרבא דהיכי דדחוי' אמרינן הואיל ואידחי אבל היכא דהותרה ל"א הכי עיי"ש בגמ' הקשה הכי ועד שאתה מפרישו מטומאת נדה תפרישהו מטומאת המת דאם אין אתה מפרישו מטומאת המת גם מטומאת נדה א"צ להפריש דהרי בגמ' ל"א דצריך להפריש רק שמא תמצא ספק נדה כמ"ש תוס' בנדה ט"ו א"כ גם מספק א"צ להפריש דכיון דאין אתה מפריש ממת אף אם תמצא ספק נדה איכא ספק ספיקא שמא ראתה אחר כך ולא הוי בועל נדה ואת"ל שראתה מקודם דילמא קודם לזה נטמא בטמא מת ומותר לעבוד עבודת ציבור דדחוי' בציבור וכשנטמא אח"כ משום בועל נדה אמרינן הואיל ואידחי אידחי כדאמרינן בזבחים בהי' טמא מת ונעשה זב עיי"ש וכיון דאיכא ס"ס למה מפרישין ומזה אמר רבא זאת אומרת טומאת מת הותרה בציבור והיכי דהותרה ל"א הואיל ומ"ה כשתמצא ספק נדה אסור לעבוד עבודה דאף אם נטמא מקודם ל"מ, ומ"ה צריך הפרשה. ומיושב קו' תוס' דעדיין צריך להפריש משום אילו של אהרן דבאמת אף לטומאה דחוי' לא חששו רק דאם טומאה דחוי' לא הי' צריך הפרשה בנדה כמ"ש. ורבינא משני אפי' תימא דחוי' היא בציבור טומאת המת לא שכיח ומ"ה הוצרך הפרשה בנדה ולא אמרינן אפי' אם תמצא יהי' ס"ס דמה דלא שכיח אין לצרף לס"ס כדאיתא בכתובות ד"ט. וזה פי' נכון: יא:
והנה התוס' הקשו ארבא דאמר זאת אומרת טומאת מת הותרה בציבור דהרי בזבחים ל"ג אמרינן דרבא ס"ל טומאה דחוי' בציבור ותירצו דפסח כיון דלא מיקרי קרבן ציבור מ"ה דחוי' בציבור והקשה בשעה"מ פ"ד מביאת מקדש הי"ד מהא דאמרינן בסנהדרין י"ב דר"י אומר מעברין דס"ל טומאה דחוי' בציבור והתניא ציץ וכו' דר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור. ומה מקשה דלמא מ"ה ר"י אומר מעברין משום דבפסח גם ר"י מודה כמ"ש תוס'. עוד הקשה אדברי תוס' יומא דף נ' ד"ה ונ"מ דס"ל דפר של כ"ג מיקרי קרבן יחיד ודחוי' בציבור לכ"ע וקשיא דהרי ר"י קאמר אינו הציץ על מצחו אינו מרצה ומקשה ר"ש מיו"כ ואמר ר"י הנח לכ"ג ביו"כ דהותרה בציבור והרי פר של כ"ג הי' בפנים והי' בלא ציץ ומה משני ר"י דהותרה בציבור והרי פר דחוי'. ונ"ל לישב דדוקא לרבא כתבו תוס' ביומא כמבואר בדבריהם דקאי לרבא ודוקא רבא ס"ל בפר של כ"ג דחוי' וה"ה בפסח אמנם ר"י גופא ודאי ס"ל בפר של כ"ג הותרה ומיני' ילפינן גם לפסח די"ל הותרה דשוה לפר כ"ג ושפיר הקשה בסנהדרין לר' יהודא גופא. וביאור הדבר דהנה מה שהקשה ר"ש לר' יהודה כ"ג ביו"כ יוכיח שאין על מצחו ומרצה הקשה בפתיחה לסדר משנת חכמים באיזו טומאה יש לחוש ביו"כ הרי בפנים ליכא רק דם וקטורת וקטורת לא מקבל טומאה רק משום חיבת הקדש ורמב"ם פוסק דחיבת הקודש לאו דאור' ודם קדשים ס"ל לרמב"ם דאינו מקבל טומאה אף דס"ל משקה מקבל טומאה דאור' וע"כ צ"ל דסוגיא זו מוכח דאם דם מקבל טומאה מדאורייתא אף דם קדשים טמא כמו דאמרינן בפסחים שם ודברי ר"פ נדחין שם. וכיון דר' יהודה ס"ל טומאת משקין דאורייתא ע"כ שפיר הקשה לו ר"ש. ואמנם י"ל דר"ש הקשה לר"י מקטורת להסוברים דחיבת הקדש דאורייתא כמ"ש תוס' פסחים ל"ז ואולם הדבר הקשה דהנה בספרי בית יצחק או"ח סי' ק"ט אות ז' כתבתי דטומאה דל"ה רק בקדשים וישנו בשאלה הותרה בציבור לכ"ע וחילי מתוס' ברכות כ' דכבוד הבריות דוחה לל"ת דנזיר וכתבו תוס' דמשם ליכא למילף דישנו בשאלה וביאור דבריהם דהיכא דישנו בשאלה הותרה כדמוכח ביבמות דף ה', א"כ בקטורת דישנו בשאלה ואם ישאל יהי' טהור בזה לכ"ע הותרה. עוד כתבתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ז דאף אם טומאת משקין לאו דאורייתא מ"מ מחיבת הקדש נטמא מדאורייתא כקו' תוס' חולין ל"ו ומה דמבואר בסוגי' דפסחים דלמ"ד טומאת משקין לאו דאורייתא אף במשקה דקדש לאו דאורייתא מדאמרינן בשלמא למ"ד טומאת עצמן אין להם היינו דמשקה בית מטבחי' דכן אלא למ"ד טומאת עצמן דאורייתא למה דכן ופירש"י דחכמים ל"מ עקרו דבר מן התורה. פירשתי הכוונה לפמ"ש בספרי שיח יצחק דהיכא דישנו בשאלה חכמים מצי לעקור דבר מה"ת כמו כבוד הבריות שדוחה דלא גרע כבוד חכמים מכבוד הבריות. ואח"כ הראה לי ידידי הרב הגדול מוה':
יצחק ליב סופר נ"י סברא זו ברדב"ז לשונות הרמב"ם סי' פ"ח בקצרה א"כ לעולם משקין מדאורייתא טמאין משום חיבת הקודש ורק כיון שישנו בשאלה חכמים עקרו דבר תורה וזה למ"ד טומאת משקין לאו דאורייתא רק משום חיבת הקדש טמא וישנו בשאלה משא"כ למ"ד טומאת משקין דאורייתא. אף בחולין והארכתי בפרט זה:
והנה בטורי אבן ר"ה כ"ח הוסיף דקרבן ציבור ליתא בשאלה. ולפ"ז כשהקשה ר"ש לר"י מכ"ג ביו"כ הקשה הן מקטורת דאף דל"ה טמא רק מחיבת הקדש מ"מ טמא מדאורייתא וליתא בשאלה. והן מדם הפר דאף דפר הוי של אהרן ואיתא בשאלה מ"מ גם בחולין טמא לר' יהודה דס"ל טומאת משקין דאורייתא. ולפ"ז מה דקאמר ר' יהודה הנח ליו"כ דהותרה בציבור קאי ע"כ הן אקטורת הן אפרו של אהרן. וכיון דר"י ס"ל גם בפרו של אהרן הותרה בציבור ה"ה בפסח דהוה קרבן יחיד כמו פרו של אהרן. ושפיר מקשה בסנהדרין דר"י אדר"י. אבל רבא פסק טומאת משקין לאו דאורייתא בחולין ורק בקדשים משום חיבת הקודש ונהי דחיבת הקודש מדאורייתא מ"מ בפרו של אהרן דהוה קרבן יחיד וישנו בשאלה ויהי' גם הטומאה נטהר מדאורייתא ובטומאה דרבנן הותר בציבור כמ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' ע"ז הנ"ל. ומ"ה פוסק בקרבן יחיד דחוי' ואין ראיה מפרו של אהרן. ורק מקטורת מוכח דהותר בציבור דקטורת ליתא בשאלה כמ"ש בטורי אבן. ומקטורת מוכח דהותר ומ"ה ס"ל לרבא דקטורת הותרה ופרו של אהרן דחוי' וכן בפסח מה"ט ס"ל לרבא דחוי' בציבור. ומ"מ גם משום דטומאה דחויה א"צ להפריש כמש"ל ורק דמשום פרו של אהרן לא הי' צריך להפריש אף מטומאת נדה דהוה ס"ס משום הואיל ואידחי אידחי רק משום טומאת ציבור דהותרה ול"ש הואיל ואישתרי צריך להפריש כדפירשתי לעיל. וגם לשיטת התוס' נכון די"ל משום חששת בכ"מ הותרה כמ"ש תוס' דף ח'. ורק בטומאה גמורה ס"ל לרבא לחלק וביומא נ' כתבו לרבא עיי"ש ודוק היטב. ועמ"ש בח"ר סי' ל"ו:
יב:
והנה השאג"א סי' ל"ח תמה אדברי תוס' שכ' דרבא ס"ל בפסח דחוי' ולקמן כתבו דמדאורייתא בכל דוכתא הותרה ורק מדרבנן דחוי' ואיך ס"ל לרבא בזבחים בהיו טמאי מתים ונעשו זבים הואיל ואידחי אידחי משום דטומאה דחוי' והרי מדאור' אסורים בפסח דטומאה הותרה מדאורייתא ואיך רבנן עקרו דברי תורה בקום ועשה באיסור שיש בו כרת משום דמדרבנן דחוי' וזה תימה רבתי אתוס'. ונ"ל לישב לפי חומר הנושא דהנה מבואר בפסחים דף צ"ה דפסח הבא בטומאה אם אכלו זבין וזבות וכו' פטורין מכרת וכ"פ הרמב"ם וכ' בצל"ח שם דלר' יוחנן דאזהרת אכילה בטומאה יליף מאזהרת כרת בפסח הבא בטומאה אף מלקות אינו חייב אם אכל זב. ולפ"ז יש להבין אמאי לא ישחטו ויזרקו על זבין כיון דראויין לאכול וצ"ל כיון דלכתחילה ודאי אסורין לאכול מדאורייתא דהתורה מיעטה להדיא דדוקא טמא נפש הותר ע"כ אין שוחטין וזורקין עליו. ולפ"ז י"ל דכיון דבדיעבד אם אכל אינו חייב כרת ואם שחטו וזרקו עליו ואכל ממנו יצא יד' חובת פסח. על כן ל"ש לומר דחכמים לא יוכלו לעקור דבר מה"ת בקום ועשה כיון דבדיעבד יצא ידי חובתו כיון דליכא גבי' איסור כרת ולאו. וכיוצא בזה כ' הר"ן פ' הכותב דבכתובת אשה ובע"ח לבע"ח יהבינין וכ' הר"ן אף דמדינא שניהם שוין ואיך גוזלים את האשה ונותנין לבע"ח והטעם דכיון דאם קדם וגבה הבע"ח מה שגבה גבה אמרו רבנן שמגבין לבע"ח ולאחר שגבה זכה בהן מן הדין כן ה"נ כיון דבדיעבד אם שחטו וזרקו עליו ואכל אינו חייב כרת ומלקות וי"ל שקיים העשה דפסח ע"כ אמרו רבנן דלכתחלה ישחטו עליו אך צ"ע בגוף הדין אם זרק הורצה בזה דכיון דלכתחלה אינו ראוי לאכילה אינו יוצא ידי חובת פסח ומה לי אם אח"כ אכל. ואם כנים דברי דבדיעבד יצא ידי חובת פסח ורבנן אמרו דטומאה דחוי' והואיל ואידחי אידחי ויש להם כח לומר כן כדכתיבנא יהי' הפירוש בגמ' רובן טמאי מתים ונעשין זבים אין הפירוש שהרוב נעשין זבים דבכה"ג איכא חיוב כרת ורבנן ל"מ לעקור דבר מה"ת אך הפירוש הוא רובן טמאי מתים ומהם נעשה מקצתן זבין ועדיין ק איכא רוב ציבור טמאי מתים לבד דבכה"ג אם אכלו הזבין פטורין רבנן אמרו טומאה דחוי' והואיל ואישתרי ומותרין הזבין לאכול לכתחלה כדכתיבנא ועדיין צ"ע בכ"ז. שוב מצאתי ראיה לסברתי דהיכי דבדיעבד מועיל ל"מ עקירת דבר מה"ת בטורי אבן מגלה כ"ג שכ' הואיל דאם בדיעבד פדוי פחות מעשרה חכמים יכלו לתקן לכתחילה עיי"ש. אמנם בעיקר הדבר הדבר פשוט דאף אם, שחטו וזרקו על הטמא ואכל מפסח לא הורצה ולא יצא דכ"ש היא מהי' בדרך רחוקה בשעת שחיטה דקיי"ל כרב ששת דף צ"ג דאם זרק לא הורצה וז"פ ע"כ הישוב על קו' שאג"א ליתא: יג והנה בספרי סי' מ"ז הנ"ל אות ז' הקשיתי על הסברא שכתבתי לעיל דהיכא דישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה מה הקשו בגמ' למ"ד משקה בית מטבחי' דכן מדם שנטמא וזרקו ומשני מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר ואמאי לא משני דטמא מדאורייתא משום חיבת הקדש ומאן דס"ל משקה בית מטבחי' דכן משום דבכה"ג שישנו בשאלה חכמים עקרו דבר מה"ת ואמנם י"ל לפמ"ש במקום אחר דסוגיא דברכות ס"ל קבורה לאו דאורייתא כלישנא ב' כדר' יוחנן בסנהדרין מ"ז דקאמר רמז לקבורה מנין וכ' הלח"מ פי"ב מאבל דס"ל קבורה ל"ד ומ"ה ע"כ כבוד הבריות דוחה לל"ת דנזיר ומוכח דל"ת שישנו בשאלה נדחה מפני כבוד הבריות אבל הסוברים דקבורת מת מצוה דאורייתא אין ראי' מנזיר דכבוד הבריות דוחה דשם העשה דקבורה דוחה ל"ת דנזיר עיי"ש כמ"ש הפנ"י. ולפ"ז הסוגיא דפסחים דמשני מדרבנן קאי לשיטה דכבוד הבריות אינו דוחה ל"ת שישנו בשאלה וה"ה חכמים לא מצי עקרו ומ"ה הוצרך לשנויי מדרבנן ולפ"ז נאמר דר' יהודה ס"ל כלישנא קמא דר' יוחנן בסנהדרין מ"ז שכ' הלח"מ פי"ב דאבל דס"ל קבורת מת מצוה דאורייתא ואין ראי' דל"ת שישנו בשאלה הותרה דשם בקבורת מת מצוה העשה דוחה. ע"כ קשיא לדידי' מכ"ג ביומא והיינו אף מקטורת אף אם נאמר דלא נטורי אבן וקטורת ישנו בשאלה דאף שישנו בשאלה מ"מ לר' יהודה אין חילוק והוצרך לשנויי דטומאה בכל דוכתא הותרה והרבה יש לפלפל בזה ואקצר ועמ"ש בח"ר סי' ל"ו בישוב דברי הרמב"ם:
יד שם בסוגיא בתוס' ד"ה הא אינו נושא, כתבו פיגול הותר מכללו בדבר שאין לו מתירין ואפילו פסול נמי ליכא וכו' וכ"כ במנחות כ"ה וצ"ע מהא דאמרינן ביומא מ"ח בעי רב פפא חישב בחפינת קטורת מה מי ילפינן מלא מלא ממנחה או לא והרי קטורת הוא דבר שאין לו מתירין כדאי' במשנה זבחים מ"ג דאין בו משום פיגול ולתוס' דכשר לגמרי ולא פסול מה מבעיא לרב פפא חישב בחפינת הקטורת והרי בקטורת אין שום פסול והתוס' שם ביומא ד"ה חישב הקשו מקטורת דאין חייבין משום פיגול. ותרצו דמ"מ נפסל מק"ו דשלא לשמו אבל לשיטת התוס' דמותר דלא נפסל הדרא קושית התוס' לדוכתא ובשלמא בהקטרת קומץ נתפגלה המנחה אם פיגל בהקטרת קומץ, אבל בחפינת קטורת איזו קרבן יפסל דבקטרת גופי' לא שייך שום פסול וצ"ל כוונת התוס' הכא בשאר דברים שאין להם מתירין. אבל בקטורת נפסל דילפינן מלא מלא ממנחה הן ביוה"כ והן בשאר ימות השנה והא דתני במשנה דזבחים מ"ג קטורת, היינו דלענין כרת שוה קטורת למנחת כהנים ושאר אין להם מתירין אבל לענין פסול לא שוה אהדדי והתוס' קצרו בזה. ועי' במלמ"ל פ' ח"י מפסולי המוקדשים שמפלפל בדברי התוס' ובאמת מלשון התוס' משמע דוקא דבר שאין לו מתירין לא מיפסל. אבל המתיר עצמו כגון קומץ כיון דהקרבן נתפגל גם התוס' מודה דחייב מלקות כשיטת הרמב"ם שם ומה דנקט תוס' בזבחים כ"ג מנחת כהנים ומנחת נסכים וקומץ אגב גררא נקטי כדמשמע מסוף דברי התוס' דלא נקטי רק מנחת כהנים ומנחת נסכים וזה דלא כמשמעות המלמ"ל:
טו ודע דמריש הוה אמינא בסוגיא דידן דמקשה מביתו למה פורש ופירש"י תבא אשתו עמו, והקשו בתוס' הרי בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ורציתי לפרש דהגמ' מקשה לר' יהודא דס"ל יבמות ל"ד אותה פרט לכלה דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה אינו טמא טומאת קרי. ע"כ הקשה למה מפרישין מביתו האשה שמזמינין לו ולשיטת ש"ס דידן כונס קודם יוה"כ ואותה יהי' מותר לבעול דל"ה בעל קרי בביאה ראשונה. אמנם אחר העיון נראה. דבאמת גם למסקנא מותר לבעול אותה בז' ימי הפרשה דל"ש שמא תמצא ספק נדה דהרי תולה בדם בתולים. ואמנם לענין בעל קרי י"ל דדוקא היא אינה טמאה משום קרי. אבל הוא טמא משום קרי אף לר"י כמו לטעם הראשון שרצו לומר בש"ס דיבמות התורה חסה על תכשיט כלה זה ודאי בדידה ה"ה לטעם השני ועדיין צ"ע. איברא די"ל דהיינו טעמא דהירושלמי דקאסר שמא תראה בשעת תשמיש כהדא דחיישינן הי' משמש עם הטהורה הכוונה שמא תרגיש בשעת התשמיש דבזה אף בבתולה יהי'טמא וצריך לפרוש לגמרי אף מביאה ראשונה, ולטעם זה ס"ל להירושלמי דלא כניס קודם יוה"כ רק ביוה"כ כיון דלבעל אסור אף בז' ימים משא"כ לש"ס דידן יכניס ויבעול קודם יוה"כ ודוק: