אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן כב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן כב

סימן כא

נשאלתי באשה שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה מחמת שבכל עת שבודקת א"ע נמצא על העד מראה מוגלא כמראה שעוה ונוטה לירוק וכשנתיבש על העד נתהפך למראה אודם וזה בכל עת שבודקת מצד אחד ובצד השני כשבודקת נמצא על העד מראה לבן שקורין פלוס ואין לה כאב. ואמנם זה הוא כמו רבע שנה ומקודם לזה הי' לה כאב גדול בצד זה שהמוגלא יוצא משם וכעת אין לה כאב והרופאים אמרו שיש לה חולשה בהרחם. וצוה המורה לעשות לה כיס קטן כמו אצבע שתבדוק בו ומצאה על הצדדים אותו מוגלא הנ"ל. ועל ראש האצבע לא הי' כלום וכל זה מוצאת כשבודקת בעומק. והאשה זו אין לה וסת קבוע ורק כשרואית היא כדרך כל הנשים וכשנפסק הדם היא מוצאת מוגלא הנ"ל ואינה יכולה לספור אף ז' נקיים:

תשובה בדין זה יש לחקור א' אם זה מה שאינה מוצאת רק מצד אחד אי זה לבד מהני בלי מכה דזה ראי' שהוא מן הצדדים. ב' אי מה שהי' לה כאב מהני אף שעתה אין לה כאב. ג' אי מה שנתהפך אח"כ לדם אסור הואיל ובשעת שהוא לח הוה מראה ירוק. ד' אם מהני מה שמצאה בצד האצבע כמו בדיקת שפופרת. ה' לענין הפסק טהרה אי מהני שיש לה מכה. ונבא על סדר הענין:

א:

בפסקי מהרא"י פסק באשה שאינה מוצאת בכל פעם שבודקת דם רק במקום אחד בצדדים שהיא מותרת מטעם שכיון שאינה מוצאת רק במקום אחד הוי הוכחה שהוא מן המכה שיש לה בצדדים. וכן פסק בש"ע סעיף ז'. ואמנם במה מיירי המהרא"י אי מיירי שיש בלא"ה מכה. או שזה שאינה מוצאת רק במקום אחד הוי הוכחה שיש לה מכה הוא מחלוקת גדולה בין הפוסקים דמלשון זקיני הטו"ז שהקשה מדברי המהרא"י על פסק הרמ"א סי' ה' משמע דס"ל דמהרא"י מיירי דוקא ביש לה מכה בלא"ה דאל"כ אין כאן קושיא כלל. וכן פסק בנוב"י סי' מ"ו והאריך הרבה להוכיח דמהרא"י מיירי דוקא ביש לה מכה. והרב מהר"א כתב דמהרא"י מיירי באין לה מכה והנוב"י חולק עליו. וכן כתב בחו"ד דמהרא"י מיירי ביש לה מכה דווקא. והן אמת כי בגוף הדין לכאורה יש לדון להתיר אף באין ידוע שיש לה מכה רק לתלות שיש שם מכה. דבאמת כל עיקר הסברא שיש לחוש להחמיר בזה אף שידוע שמן הצדדים מוצאת הוא שיש לחוש שמא מן המקור בא דם רק כותלי בית הרחם העמידוהו דרוב דמים מן המקור ואמנם לפי המבואר ברמב"ן בב"ב ד' כ"ד גבי אבל עינבא מצנעי שהקשה דזה דוקא למאי דקאמר הגמ' לדחות הראי' דרוב וקרוב ורק דאצנועי לא מצנעי ולזה מהני אבל עינבא. אבל להלכה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב הו"ל להתיר גם בעינבא. ובזה כתב לתרץ דבמקומן ממש ודאי כאן נמצא וכאן הי' עדיף מרוב. וכן כ' זקיני הטו"ז בסי' רצ"ד וכבר קדמו הרמב"ן בזה. ועיין ברש"י נדה י"ד ב' ד"ה שחזקתו מן המקור שכתב במקור מחזקינן לה ולא אמרינן מעלי' אתי ודמים דעלי' טהורין דמפרוזדור לא אתי דם וזה דברי מותר. ואמנם ביאור כוונתם. דאם מפרוזדור נמי הוה אתי דם הוי מקומן ממש ול"ה מהני רוב ורק הואיל דמפרוזדור לא אתי ורק שאתה מסופק אי מעלי' אי מחדר לכן מהני רוב. ומעתה אם אינה מוצאת רק במקום אחד בצדדין ויש לתלות שיש לה מכה בצדדים ועכ"פ יש לומר שבא מהצדדים שמוצאת הדם יש לומר כ"כ וכ"ה ועדיף מרוב. ובזה י"ל דהמרדכי שהקיל במוצאת דם מחמת תשמיש באשה שיש לה וסת דתולין בצדדים מיירי במצאה דם בצדדים דיש לתלות מחמת הוכחה שיש לה וסת שיש לה מכה בצדדים אף שאינו ידוע שיש לה מכה. ועכ"פ תלינן שהדם בא ממקום שמוצאת מחמת כ"נ וכאן הי'. ובזה ל"ק מה שהקשו כל הפוסקים דאשה שיש לה וסת יהי' כתמי' טהורין ועיין בנוב"י סי' מ"ד. ולהנ"ל ניחא דהכתמים שלא נמצא בצדדים ל"ש כ"נ וכ"ה. וכן ל"ק מה שהקשו ממשנה דנמצא על עד שלה די"ל דכשלא נודע אנה מוצאת ל"ש כ"נ ובזה י"ל פסקי הרמב"ם שפסק במי רגלים כר' יוסי דבין כך טהורה ובעד שאינו בדוק פסק דטמאה ובגמ' ד' י"ד ע"ב מדמי להו. דלפי המבואר ביבמות קט"ו גבי יצחק ריש גלותא דהוה אזיל מקורטבא לאספמיא דפסקינן דמותרת דאמרינן כ"נ וכ"ה. ועיין ברמב"ן ובב"ש אף דאישתכח באספמיא ואנן מסופקין אם זה שהי' נולד מקורטבא או אחר הלך דרך קורטבא לאספמיא. אמרינן כיון שבודאי הוה מקורטבא זה הוא מקומו ממש, עיין בפוסקים והדברים עתיקין ובשב שמעתתא ש' ז' פי"ח. א"כ במצאה דם במי רגלים דא"א לומר שבא מן המקור דבשעת הטלת מי רגלים אין יכול דם המקור לירד שנסתם המקור כמ"ש בחו"ד סי' ק"ץ ס"ק כ"ד וכן מוכח בתוס' ד"ה דלמא בתר דתמו מיא. וע"כ אי אתה מסופק רק דמי רגלים הלכו למקור מקודם ואייתי דם למי רגלים וממקום מי רגלים אתי הדם. וכיון שכן אתה אומר דהואיל ובודאי ממקום מי רגלים בא הוי כמצאה שם כמו גבי יצחק ריש גלותא וכאן נמצא כאן הי' ובודאי ממקום עי רגלים בא, ואינו דומה לעד שאינו בדוק די"ל כ"כ וכ"ה והגמ' דמדמי להו לא ס"ל סברת כ"נ וכ"ה שהוא מחלוקת בכתובות והגם די"ל דבמקומן ממש לא פליגי כלל. ועיין בשב שמעתתא ש"ז פי"ח הנ"ל מ"מ מלשון הפוסקים משמע דגם בכה"ג פליגי. וכבר פלפלתי הרבה בזה בסוגיא דבכורות דף ו' ע"ב בדברי רב אשי דרוב שרצים במינם משריצין וכמי שבלע לפנינו דמי והרי אם אמרינן אשרוצי אשריץ הוא מקומו ממש וכ"נ כ"ה עדיף מרוב וע"כ מוכח דגם בכה"ג פליג רב אשי. ועכ"פ יש מקום גדול בזה לומר דכשנמצא דם בצדדים ויש מקום לתלות במכה לומר כ"נ וכאן הי' נגד הרוב:

ב' והנה י"ל בהבנת דברי הראב"ד שכתב והאידנא לא סמכינן על בדיקת שפופרת ועוד אפי' אם ידוע שהוא מן הצדדים הרי בנות ישראל גזרו על כל רואות טיפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים. והרא"ש והטור בסי' קפ"ז תמהו עליו דאם ידוע שהוא מן הצדדים מאי חומרא שייך בזה ומאי זה עניין לחומרא דר"ז. ולהנ"ל יש לישב עפ"י מה שהקשה בנוב"י סי' מ"ג דמאי מהני בדיקת שפופרת ונמצא דם בצדדין ודילמא הלך הדם ממקור לצדדים כמו דאמדינן בנמצא דם בפרוזדור ואימא כותלי בית הרחם העמידוהו. ואמנם כבר כתבתי לעיל דדוקא בנמצא בפרוזדור משא"כ בנמצא בצדדין דאמרינן כ"נ וכ"ה ועדיף מרוב דמים באין מן המקור ולכן מהני בדיקת שפופרת. ומעתה י"ל דבאמת כמה פוסקים ס"ל דכ"נ וכ"ה לא עדיף מרוב אף במקומן ממש. והנה הגם דהראב"ד ס"ל דרוב דמים טמאין באשה. מ"מ י"ל דדוקא בדם המקור אמרינן דרוב טמא אבל דם הטהור שבמקור ודם הצדדים י"ל דהוי פלגא נגד דם טמא שבמקור. כמ"ש הר"ן פ' אלו טרפות דמיעוט דטרפות ומיעוט דטמאות הוי פלגא ופלגא. דהרי הראב"ד הביא ראי' מהא דאמרינן קשתה שתים ולשלישי הפילה מביאה קרבן ונאכל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ודילמא דם טהור הוא. וע"כ רוב דם המקור טמא. ומשם לא מוכח רק בדם המקור גופי' הוי רוב דם טמא דהרי א"א לפתיחת הקבר היינו המקור אבל צדדים ודם טהור הוי פלגא אף להראב"ד (וע"ל סי' י"א אות א' מ"ש בשם ס"ט שהותר הקרטין מטעם ס"ס שמא מן הצדדים ושמא דם טהור) וזה דאמרינן דם הנמצא בפרוזדור טמא פירשנו דס"ל מקור מקומו טמא. ומעתה להכי מהני בדיקת שפופרת דכשנמצא דם בצדדים אתה אומר כיון דדם טמא שבמקור הוי רק פלגא נגד דם שבצדדים וטהור שבמקור וכיון שנמצא בצדדים דם מהני סברת כ"נ וכ"ה דהוי דם צדדים. ול"ח שירד במקור מקודם. משא"כ לדידן דס"ל אפי' רואות טיפת דם כחרדל ולא מחלקינן בין טהור לטמא כמבואר סי' קפ"ג ולכן דם המקור הוי רוב גמור נגד צדדים דאף אי דם טהור טמא בזמן הזה חיישינן שפיר שמא ירד מקודם ול"מ בדיקת שפופרת ודו"ק בזה. מהו מפשטות לשון הראב"ד משמע דרוב דמים טמאין באשה אף בלא ידוע שבא ממקור (וע"ל סי' י' אות ה' מה שכתבתי לדחות דברי הנוב"י בדברי הראב"ד עפ"י הכלל דכ"ג ומקומן ממש עדיף מרוב): והמורם מדברינו דעכ"פ בנמצא בצדדין תמיד ויש סברא דכ"נ וכ"ה יש מקום לתלות להקל אף בלא נודע שיש לה מכה. ולומר דסתמא יש שם מכה אך הואיל וכל הני פוסקים שהבאתי כתבו דמהרא"י לא מיירי רק, ביש שם מכה לכן חלילה להקל בלא נודע שיש לה מכה ואמנם בהי' לה כאב ועתה אין לה כאב הנה דעת זקיני הטו"ז סי' קצ"א דכאב היא כמכה ומשמע שם דמקיל אפי' פסק הכאב. ואמנם ז' הח"ץ חלק עליו דמכה ל"ה, רק חבורות ופצעים אבל כאב ל"ה כמכה. וכ"ש כשפסק הכאב ודאי אין לנו להקל ומ"ש הרופאים שהוא מחמת חולשת המקור ג"כ אין לסמוך. דנהי דהאמת כן הוא אבל מ"מ יוכל להיות דכשהמקור חלש מוציא דם תמיד דאינו מבשל כהוגן. וע' בתשובת אמונת שמואל וסדרי טהרה סי' קפ"ז ס"ק ט' באריכות:

ג:

ובדבר מה שעשה לה כיס כמו אצבע ובדקה עצמה ומצאה בצדדי הכיס ולא בראשו. הנה זה בדיקת אמונת שמואל וס"ט סי' קפ"ז ס"ק ז' מחזיק בדברי אמונת שמואל, וכן בח"ס סי' קנ"ח (הובא לעיל סי' י' אות ט'). מתיר בבדיקה זו ועיין בנובי"ק סי' מ"ח מתיר בבדיקת מהרי"ו ובדיקה זו אינו שוה לבדיקת אמונת שמואל ומ"מ נראה דח"ס ואמונת שמואל וס"ט לא התירו רק ברואה דם מ"ת, דוסת מ"ת ודאי ל"ה רק דרבנן אבל להתיר בבדיקה זו באשה שאינה יכולה לטהר ותמצא דם שלא מ"ת קשה להקל בבדיקה זו, וע' בחו"ד סי' קצ"א ס"ק ח' שמשיג על הנוב"י שמתיר בבדיקת מהרי"ו ומ"מ מסיק דבכאב או מכה שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם יש לסמוך על בדיקת הנוב"י ואולי בכה"ג יש לסמוך על בדיקת אמונת שמואל אך בנ"ד שפסק הכאב אין לנו להקל על סמך בדיקה זו לבד:

ד:

אמנם כיון שהאשה בשעה שבודקת בעד בצד שהי' לה כאב מוצאת דם מראה געל או ירוק רק אחר שתתיבש נראה כמראה אדום. הנה ז' ח"ץ סי' מ"ו מתיר מראות אלו כיון שבעת יציאתן מהגוף לא הי' אדום וחו"ד סי' קפ"ח ס"ק ד"ם כ' שהדין עמו. אמנם בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד חולק עליו ובתשו' יעב"ץ ח"א סי' י"ב כ' דמסתפינא למיעבד בה עובדא ודוחה ג"כ ראיות אביו הגאון ח"ץ שכ' דאין זה דרכי נועם כמו דאמרינן יבמות ס"פ יש מותרות, וכן בהגהות אמרי ברוך נראה שחולק על החו"ד, וע' תשו' ח"ץ סי' כ"א שכ' בפשיטות, דאם נשאית במשאל"ס (ולפענ"ד ה"ה בסימנים) ואח"כ בא בעלה הולד ממזר וכן אם נתערב יבש ביבש ונתבטל ונתבשל והוכר האיסור צריך ס' למפרע וע' פמ"ג במשבצות סי' ק"ט ס"ק ד' ואמאי לא התיר משום דאין דרכי' דרכי נועם שהאשה תנשא בסימנים ואח"כ יהי' הולד ממזר כמו דס"ל לח"צ מה"ט הדם טהור וצ"ל דשם כיון שסימנים מטעם רוב וכן מים שאל"ס ל"ח שיבא בעלה, משא"כ בדם ששכיח. והנה בתשו' כתבתי (ע' לעיל סי' ט"ו אות ג' ד') בטעמא דאמרה תורה עד שתרגיש בבשרה משום דהתורה אמרה דרכיה דרכי נועם ואם האשה תעסוק בטהרות ולא תרגיש ותמצא אח"כ דם תטמא למפרע כיון שמטמא בפנים כבחוץ ותכשיל בעלה ואין זה דרכי נועם ע"כ אמרה תורה עד שתרגיש, ומצאתי אח"כ בשב יעקב סי' ל"ו שכ' כן אך שם כתבתי דזה דוקא לר"ש דדריש טעמא דקרא להקל. אבל אנן לא דרשינן טעמא דקרא להקל ע"ש א"כ גם דין הנ"ל תולה בזה דאם טעמא דהרגשה משום דרכי נועם הלכה כח"ץ ואם לא דרשינן טעמא דקרא להקל אין להורות להקל בדין זה, וע' תורת השלמים סי' קפ"ג וע' לח"מ רפ"ג ממלוה שהאריך בדעת הרמב"ם אם פוסק כר"ש:

ה:

ולדינא נלפענ"ד בנ"ד כיון שהח"ץ הוא האוסר בכאב בלי מכה דס"ל דכאב ל"ה כמכה והוא המתיר בראתה דם מראה טהור ונתהפך על כן יש להקל דיש כמה ספיקות שמא כאב הוה כמכה ושמא כח"צ ויש לצרף הסברא דהואיל ונמצא תמיד בצדדים כ"נ וכ"ה דעדיף מרוב על כן יש להתיר. אך לענין פסיקת טהרה וספירת ז' נקיים תתנהג האשה כך שביום שתרצה לפסוק בטהרה תרחוץ היטב באותו מקום ותכניס מוך נקי דחוק בעומק עד מקום שהשמש דש ואח"כ תקנח ויהי' המוך שם איזה זמן ואם לא ימצא על המוך מוגלה או דם אף אם תמצא על הסמרטוט בודאי הוא מן הצדדים. וכן תעשה ביום ראשון לספירה וביום ז' ובשאר ימים לא תבדוק ואם לא תמצא על המוך מותרת לטבול. אמנם אם תמצא על המוך אין בידי להקל (וע' לעיל סי' י"ב אות ז') ומן השמים ירחמו וד' יצילנו משגיאות:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה