שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן יט
החיים והשלום לכבוד ח"א וידידי הרב המופלג החכם השלם נדיב ושוע מ' יעקב דוב וויינרעב מלבוב נ"י:
ע"ד שאלתך באשה שיש לה חולי שינים ונחוץ לה להושיב שינים תותבת אם רשאי להושיב שינים בדבק שאינה יכולה להוציאם קודם הטבילה או נחוץ להושיב לה שינים מקאטשיק שיכולה להוציאם בכל פעם שתרצה, גם אם רשאי לסתום הנקבים משינים בדבק ולא יהי' חציצה:
א' תשובה בדבר שן תותבת הנעשה באופן שאין האשה בעצמה יכולה להוציאו רק רופא אומן יכול להוציאו ולהושיבו והאשה רגילה בטבילה וא"א שתלך בכל פעם להרופא אומן התיר בתשו' אמרי אש. סי' ע"ה לטבול בו. ועיקר הטעם דכיון דנעשה לנוי וליפות והיא אינה מקפדת להוציאו הוה כמיעוט שאינה מקפיד ואפי' בשירים ונזמים וטבעות מהודקים לא היו חוצצים רק מטעם שכ' הראב"ד הובא בטו"ז ס"ק כ"ג לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה והוה כחוטי צמר, משא"כ בשינים אינה מקפדת וכ"כ בבינת אדם שער בית הנשים אות י"ב, והנה מה שמביאים הפוסקים הנ"ל ראי' מש"ס דשבת דמבואר ר"פ האשה דאינה יוצאת ת בחוטי צמר דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושרי' להו ואתי לאתינהו ד' אמות ברה"ר ואמאי מותר לצאת בשן של כסף לכ"ע ובשן של זהב לרבי כמבואר בשבת דף ס"ה וכן ברמב"ם פי"ט משבת פוסק דמותר לצאת בשל כסף ול"ח דילמא איתרמי טבילת מצוה ותצטרך להוציאו מהפה ואתי לאתינהו ד' אמות ברה"ר וע"כ דמותרת לטבול בו. עיין בספרי ב"י א"ח סי' י"ד אות ו' שם הבאתי דברי תוס' רי"ד שכ' דהא דחיישינן ברצועות שבראש האשה שתזדמן לה טבילה של מצוה לא דחיישינין לשלפה ומחוה דלא לגלי שערה רק לטבילה חיישינין משום שאחר שתסירם בשעת טבילה שוב אין רשאי לקלוע בהם שערה בשבת כדאמרינן בפ' המצניע ולכן אתי לאתינהו. וביאור דבריו דלא ס"ל כתוס' דף נ"ז בשבת דיש איסור בסתירת קליעה ורק בקליעה אסור ולא בסתירה דל"ה סותר ע"מ לבנות או דס"ל סתירת קליעה מותר ע"י נכרי בשביל טבילת מצוה וקליעה אסור וכ"כ הטו"ז ר"ס ש"ג. וכיון דס"ל לתוס' רי"ד דל"ח לטבילה של מצוה רק בחוטי צמר שלא תוכל לחזור וללבוש וע"כ חיישינן דאתי' לאתינהו ד' אמות. אבל בשן תותבת כמו שתוציאה מפה כן תחזיר לפה אחר הטבילה ול"ח דאתי לאתינהו א ומ"ה מותרת לצאת בשבת. ואין ראי' מזה שא"צ להוציא מפה בשעת טבילה. וכן אין ראיות התשב"ץ ח"ג סי' נ"ח ראי' מדהתירו לצאת בשבת בנזמי אוזן ש"מ שא"צ להסיר בשעת טבילה להנ"ל אין כאן הוכחה אולם שם הקשיתי על דברי התוס' רי"ד מש"ס שם ר"פ במה אשה מחבקין שבצואריהם אמאי לא והרי ל"ה חציצה ומשני בקטלא דאשה חונקת א"ע ומיהדק ולתוס' רי"ד אף דמיהדק מותר לצאת דאח"כ חוזרת ולובשת לאחר הטבילה. ולא דמי לחוטי צמר וכתבתי דהרי"ד כשיטתי' דגורס בש"ס הבנות טובלות בחוטין שבאזניהם ולא בחבקין שבצואריהם. ומקשה בגמ' אטבילה גופה, וזה נכון ולפ"ז לגירסא דידן ליכא למימר כתוס' רי"ד. ושפיר הראי' מדהותר לצאת בשן של כסף מוכח דל"ה חציצה וכבר כתבתי מזה בספרי הנ"ל אך שם כתבתי דמ"ש הבינת אדם דאף אם לא הושיב שן תחת שן רק על שן שחור הושיבה שן כסף א"צ ליטלו בשעת טבילה ואינו חוצץ כדמוכח מרמב"ם פי"ט דשבת שכ' ולא בשל זהב שמנחת על שן שחור שיש בשיני' אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר ומבואר דאף על שן שחור מותר ול"ח שתתרמי לה טבילת מצוה. וע"כ א"צ להסירו בשעת טביל' ואני כתבתי דהרמב"ם יסבור כשיטת התוס' רי"ד הנ"ל. וכעת נראה די"ל דכוונת הרמב"ם שבתחלה כ' ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל. (והיא שן תותבת של עץ) ולא בשל זהב שמנחת על שן שחור שיש בשיני' אבל של כסף מותר מפני שאינו ניכר הכונה שן של כסף שמנחת בפיה במקום שן שנפל. דבזה שייך הטעם מפני שאינו ניכר. ושן זה א"צ להוציאו בשעת טבילה שהיא מבטלה מן זה שם, ואינה מקפדת וא"כ בשן על שן שחור לא נהירא לי להתיר:
ב' והנה בספר בינת אדם ס"ל דלצורך שיהי' נאה א"צ להסיר דל"ה חציצה ולצורך רפואה הוה חציצה על כן מתיר בשן תותבת ואוסר לסתום החור מהשן מחמת צער וכאב. וחילי' מהבה"ג הובא בש"ך סי' קצ"ח ס"ק י"ד שכ' וכי טבלה לא תשף מישחא ולא תכחול עיני' דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיני' פורעת אינו חוצץ. שנו חכמים כל שחוץ מן העין חוצץ. הרי דיש חילוק בין לרפואה בין להנאותה. והנה דברים אלו תמוהים דאיפכא מסתברא דהרי כ' המרדכי פ"ב דשבועות גבי קולטניס דכיון דאיכא סכנה להסירם היינו רביתיהו ולא הוי חציצה והמרדכי הוצרך לסכנה לפי שהי' רוב שערות. אבל במיעוט מסיבת הרפואה ל"ה מיעוט המקפיד רק מיעוט שאינו מקפיד וכ"כ בדרוש וחידוש דף ק"ג ועדיף לרפואה יותר מלהנאותה ואיך פוסק הבה"ג להיפוך ועוד דמייתי דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה וכו' והרי בגמ' אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ ושעל העין חוצץ ואם הי' פורחת אפי' חוץ לעין אינו חוצץ ואין לומר דבה"ג גרס בגמ' בדברי שמואל כמו שהביא דהרי באותו הדף עצמו מייתי בה"ג דברי שמואל כמו שמבואר בש"ס אמר שמואל כחול שבתוך העין וכו' ואיך סותר דברי עצמו ועוד אמאי לא מייתי הראשונים דברי בה"ג שהי' לו גירסא אחרת על כן נראה כונת דבריו דפירש דברי שמואל דאם כוחל לרפואה א"כ רק הכחל שבתוך העין והכחל שחוץ לעין אין בו מועיל והוא מקפיד עליו לרחצו על כן חוצץ אבל בשביל שיהיו עיני' פורחת היא אינה מקפדת והיא צריכה עוד להכחל על כן אינו חוצץ. ולפ"ז אין חידוש כל כך וגם ל"ה גירסא אחרת ולכן לא הביאו הפוסקי' ושמא כונתו דלרפואה אינו מבטל רק לפי שעה ע"כ חוצץ ולהנאותה מבטל להיות שם תמיד ע"כ אינו חוצץ והיוצא מזה דאם סותם הנקב לרפואה והוא מבטל הסתימה דאינו יכול ליטלו ודאי הוה מיעוט שאינו מקפיד ול"ה חציצה. ואולי גם בינת אדם אינו אוסר רק בהניח הרופא מוך בחור ליטלו אח"כ כשתבריא ע"כ הוה חציצה אבל, מה שמשימים דבק בחור אדעתא שישאר שם שנים הרבה ולא ינטל לעולם ל"ה חציצה וכ"כ במי נדה סי' קצ"ח. ובקנאת סופרים בהשמטות לעי נדה סי' ב':
ג' והנה מה שתמה שם הגאון מהרש"ק דבינת אדם סותר דברי עצמו דבסי' י"א מייתי לדברי מ"ע דבית הסתרים שאין דרכן לגלות ל"ב אף ראוי לביאת מים. ומה זה הקפיד על חור השיניים שסותמים וזה ל"ק דאם פותח פי' יפה גם תור השן נראה מבחוץ ואינו דומה ללפלוף יבש שבתוך החוטם. אך בגוף הדין יפה כ' דהרי הס"ט ס"ק י"ט כ' ג"כ שיש לומר כיון שאשה זו אינה מקפדת מחמת הרפואה אף שרוב נשים מקפידין מ"מ אמרינן דלא משגחינן ברוב נשים בריאות רק רוב נשים שיש להם מכאוב כזה והם ודאי אין מקפידין כמו שכ' רמ"א במי שאומנתו להיות קצב או שוחט וידיו מלוכלכות אינו חוצץ הואיל ורוב אומנים כמוהו אין מקפידין רק שהקשה מרטי' שעל המכה דסעיף יוד ומאגד שע"ג מכה וקשקשים שעל השבר נמי נימא הכי שהרי כל אדם שיש להם מכה או שבר אין מקפידין כיון שמתרפאין בו וע"כ צ"ל דבשלמא באומנין תמיד אין מקפידין משא"כ באגד ורטי' בדעתם ליטול הרטי' והאגד ואין מבטלין אותם רק לפי שעה קשורים בו לא מיקרי אין מקפידין ולפ"ז בדבק מהשן שבדעתם שישאר כך לזמן הרבה בטל לגבי הגוף. וכן למה שחילק הגאון מליסא הובא בתשו' רע"א סי' ס' בין דבר שחוץ לגופה כגון קשקשים ואגד שע"ג המכה לדבר שבגופה ה"ה סתימת החור שבתוך השן ל"ה חציצה:
ד' שוב ראיתי בתשו' שואל ומשיב מ"ק ח"ג ס' כ"ז שכ' להיפך מבינת אדם דשינים תותבות הוין חציצה וסתימת הנקב בעופרת ל"ה חציצה כמ"ש בהגהות יד שאול סי' קצ"ח. הן אמת שמה שהביא ראי' דאף שן העשוי לנוי הוי חציצה מדאסרו לצאת לר"ה בכבול ובחצר מותר שלא תתגנה על בעלה א"כ כיון דעשוי לנוי ל"ח דילמא איתרמי טבילה של מצוה דל"ה חציצה ואמאי אסורה לצאת לר"ה וע"כ דהוה חציצה. ודבריו תמוהין במח"כ דבמשנה דשבת ברישא הטעם משום דילמא איתרמי טבילה של מצוה ובסיפא הטעם משום כוי וחיישינין דילמא שליף ומחוי. ובכבול הטעם דילמא שליף ומחוי ועיין בתוס' ר"פ במה אשה ד"ה הכא בקטלא. א"כ אין ראיתו ראי'. דטעמא דכבול דילמא שלפא ומחוי. גם מ"ש לדחות ראיות הב"א ותשו' אמרי אש מדמותר לצאת בשן של כסף דילמא איתרמי טבילת מצוה. וכ' כיון דגנאי הוא לה שאין לה שן ל"ח לטבילה של מצוה דתחזור ותלבש שלא יהי' לה גנאי. זה ליתא דהרי בגמ' אמרינן דרבי מתיר בשל זהב משום דס"ל מידי דמיגנא בי' לא אתיא לאתויי ורבנן ס"ל אף מידי דמיגנא אתי' לאתויי. ובשל כסף מתירין דלאו חשיבות הוא ולא אתי' לאתויי. אבל אם איתרמי טבילה של מצוה ותצטרך לפשוט ניחוש שתטלטל ד' אמות ברה"ר דלא שייך לומר כיון דמיגנא תחזור ותלבש דהרי רבנן ס"ל דמידי דמיגנא שלפא ומחוי וכ"ש שלא תמהר ללבוש על כן ההוכחה נכונה וע' שו"מ מ"ת ח"ג סי' ק"ח:
ה מ"מ לדינא נלע"ד להחמיר בשינים תותבות דכיון דיכולים לעשות שינים מקאטשיק אשר יכולים ליטלן בכל פעם שתלך לבית הטבילה הוה כלכתחל' ורמ"א כ' סוף סעיף א' ולכתחלה לא תטבול אפי' בדברים שאינן חוצצין גזרה אטו דברים החוצצין, ונהי דהיכא דאיכא צערא וכאב כדיעבד דמי כדמצינו בכמה דוכתא כעין שכ' הטו"ז סי' צ"א סק"ב דשעת הדחק כדיעבד דמי וכדמוכח בסי' קצ"ח גופי' שלא הגיה רמ"א דלכתחלה אסור בשירים ונזמים שהם רפוים. מ"מ כיון שיש פוסקים מחמירים ויש חשש חציצה על כן בהכרח להושיב שינים מקאטשיק שתטלם בשעת טבילה. וע' מ"ש בספרי ח"ר מיו"ד ס"ס מ"ג שגם בע"פ נכון לטול השינים ולרחצם היטב בחמין עיי"ש אך לסתום החור מהשן בעופרת במקום כאב וצער גדול יש לסמוך על המתירין באופן שלא תהי' הסתימה גבוה מהשן אך הסתימה תהי' עמוק קצת או עכ"פ בשוה להשן ולא תהי' בליטה לחוץ אך אם הרופא אומר שנחוץ לאשה הזאת שיניים המדובקים ובשינים הנטלים יהי' להאשה כאב וצער גדול יש להמתירין מקום לסמוך עליהם הלא המה תשובות אמרי אש ובינת אדם וספר מנחת יהודה:
ו והגה בספר הנ"ל וגם במנ"ח מצוה קע"ה תמהו על הרמב"ם דלא מייתי דברי רב כהנא ביבמות ע"ח דיש חילוק בין רובא לכולא דברובא שאינה מקפדת ל"ה חציצה מדאורייתא ובכולא הוה חציצה מדאורייתא. ולפענ"ד נראה לישב דהנה גוף החילוק אינו מובן דהרי בכל התורה קיי"ל רובא ככולה כדאיתא בנזיר מ"ב ומ"ט מחלקינן הכא. והגם דמצינו בנזיר מ"ב לענין שערות דל"מ מה שגילחו רוב שערות רק בעי כל השערות שם ילפינן מקרא דכתיב יגלחנו עד דגלח כולו. ובהוריות דף ג' מסקינן דמהני הוראת רובו רק דבעינן רובו מתוך כולו. וברחיצות זקני העיר בעגלה ערופה בעי כולם אפילו הם מאה כמבואר בר"מ פ"ח מרוצח ה"ב ילפינן בספרי מדכתיב וכל. ובנכנס לבית המנוגע מאחוריו ל"א רובא ככולה כ' תוס' בשבועות י"ז ע"ב ד"ה אפילו הטעם ג"כ דילפינן מקרא והא דל"מ במצוה רובא ככולה כגון אם לא אכל רק רוב מכזית עיין ח"ס א"ח סי' ק"מ הטעם ובאמת לפמ"ש שם בשם הגאון מהרש"ק דל"א בשיעורין שהוא מהלכה רובו ככולו ה"ה מה"ט ל"א בחציצין רובו ככולו והיינו טעמא דרב כהנא:
אך למה לא מקשינן דינים הנאמרו בהלכה משאר דינים שבתורה וצ"ל דזה תליא בפלוגתא דמס' ידים פ"ג משנה ב' דאמרו לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ופי' הגאון ר' אלי' דדברי סופרים הוא דבר שלא נאמר בפירוש רק מהלכה וחכמים ס"ל כר"א דאין דנין ק"ו מהלכה וה"ה אין דנין הלכה מק"ו ור' יהושע ס"ל דנין. על כן דברי רב כהנא ג"כ תליא במחלוקת. והנה אם למדין היקש מהלכה פליגי במכות י"א בס"ת שתפרו בפשתן ומ"ד כשר דנהי דאיתקש ס"ת לתפילין להלכה לא איתקש. ולפ"ז הרמב"ם דס"ל ס"ת שתפרה בפשתן פסול דס"ל למדין גם להלכה וכן גז"ש דנין אף להלכה כדמשני בפסחים פ"א לענין טומאת התהום דהוא הלכה יליף מועדו מועדו ובש"ס דזבחים צ"ג מיבעי' לי' בדם מהו הילכתא היא ומהלכה לא גמרינן ומבואר דגם מה מצינו לא ילפינן מהלכה ורש"י פי' בשבת קל"ב דכל י"ג מדות לא ילפינן מהלכה ולפ"ז י"ל דרב כהנא ס"ל דלא ילפינן מהלכה כלל ע"כ אף הלכה לא ילפינן מדברי תורה ומ"ה ס"ל דלא אמרינן רובו ככולו. ורמב"ם פוסק דילפינן היקש מהלכה וה"ה דסובר דילפינן הלכה במה מצינו וס"ל גם בהלכה רובו ככולו. ומ"ה לא מייתי דרב כהנא ועיין חולין י"ט אמרינן אנא רובא דשחיטה קאמינא דר"י בר"י ס"ל רובא ככולה ורבנן פליגי ופליגי אי בהלכה אמרינן רובא ככולה אמנם כל זה רחוק:
ז ויש לומר עוד הנה התוס' יבמות ריש דף ד' כתבו דוגלח את כל שערו דמצורע אפשר לקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינן בי' כמו כל מלאכה לא תעשו דלא קאי אלא אמלאכו' דלא דחי שבת (ומ"ה מצורע ל"ה אלא דחוי' ולא הותרה המצוה תגלחת פאת ראשו וזקנו). ודבריהם צ"ע דידוע שיש חילוק בין חיוב לשלילה דכל דכתיב גבי שלילה הכונה במקצת כל מלאכה לא תעשו הכונה שום מלאכה לא תעשו וכ"כ תשו' הרשב"א סי' תק"צ כמו אל תטמאו בכל אלה (וע' מכות כ"ד) משא"כ בכל בחיוב כגון וגלח את כל שערו. אך דא"כ נה מייתי במכות כ"ד ראי' מקרא דאל תטמאו בכל אלה לקרא דעושה כל אלה דהכונה אפי' בחדא מנייהו דלמא יש חילוק בין חיוב לשלילה. עוד ראיה ממנחות י"א דדריש ר' יהודה ואת כל הלבונה אפי' חד קורט הרי דאפי' בחיוב אמרינן אפילו מקצת ע"כ שפיר כתבו ביבמות (אולי כוונו וגלח את כל שערו הכוונה רוב שערו. וכן כל מלאכה לא תעשו שום ורוב מלאכה. דהרי יש מלאכות שדוחין שבת) וכוונת דבריהם אף דאמרינן מצורע ששייר ב' שערות לא עשה ולא כלום היינו משערות המותרות ועוד דלבתר דכתיב זקנו וראשו הדין דאם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום ועכ"פ כיון דשמענא מדברי תוס' דכל הוא אפי' מקצת א"כ יש לפרש ורחץ במים את כל בשרו דרשינן כל בשרו שיהי' מקצת במים והיינו אם יש חציצה שאינו מקפיד בעי עכ"פ מיעוט מ"ה כולו חוצץ. ומדכתיב בשרו ילפינן שיהי' כולו במים (ולא כפירש"י בפסחים דילפינן מכל בשרו דלתוס' כל אתי לבה"ס) וזה כעין דדריש ר"י בבכורות ג' בכור כולה משמע כל בכור אפי' מקצת. ואמנם התוס' כתבו בקדושין כ"ה דילפינן מכל בשרו דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים. והריטב"א כ' דראוי לביאת מים לא בעינן רק מדרבנן.. ומעתה י"ל דרב כהנא ס"ל ל"ב בהס"ת ראוי לביאת מים רק מדרבנן ואיתר כל בשרו ויליף מקרא זה דאף בשאינו מקפיד דל"ה חציצה מ"מ בכולו חוצץ. ורמב"ם יסבור דמדאורייתא בעי ראוי לביאת מים מקרא דכל בשרו. ואין לו ריבוי דכולו חוצץ ומ"ה לא מייתי הא דרב כהנא ועיין בת"ש סי' ל"ו ס"ק פ"ד שכ' דבצעקה רוב אונא אף שנשאר כט"ד טרפה דרובו ככולו כמ"ש מהרש"ל שצמקה רוב הריאה טריפה דרובו ככולו וכ"כ בגלד רובא ובאמת אם נימא בחציצין ל"א רובו ככולו וכן בשיעורין ה"ה בטריפות דהוא מהלכה ל"א רובו ככולו אך לפמ"ש דגם בחציצין רובא ככולה הזה בטרפות:
נ"ל בעיקר דין דאמרינן בנזיר מ"ב דבכל התורה רובא ככולה א"א ללמוד מסנהדרין דבסנהדרין המיעוט מוכרחין לומר כרוב כמ"ש בגט פשוט בביאור דברי תוס' ב"ק כ"ז וע' בספרי ב"י א"ח סי' י"ב א"כ המיעוט כמאן דליתא אך נראה דזה הלכה למשה מסיני דבשחיטה רוב הסימנים ככולן וה"ה בשאר דוכתא ואף רבנן דפליגי אר' יוסי בר' יהודה דוקא במוגרמת אבל בשחיטה ס"ל דסגי ברוב מדאורייתא. ולפ"ז י"ל למאן דס"ל בירושלמי גיטין חצירו של שליח ל"ה כידו מטעם דריבוי לא קאי אריבוי. כמ"ש בב"י א"ח סי' ז' אות ז' וב"י יו"ד ח"ר סי' ס"ב אות ט' וסי' קי"ח אות א' הזה דהלכה לא קאי אהלכה ומה"ט בשיעורין דהוא הלכה ל"א רובו ככולו וה"ה במתיצין וחציצין וה"ט דאמרינן ה"ע ברובו אבל כולו חולץ. ולפ"ז למ"ד דריבוי קאי אריבוי ה"ה דהלכה קאי אהלכה ונימא בחציצין רובו ככולו אך שמא הי' בחציצין כן ההלכה בפירוש ולפי מ"ש הרא"ש רפ"ב דב"ק דכל הלכה למשה מסיני הי' לקולא י"ל דלחומרא ל"א רובו ככולו. אך כבר כתבתי במקום אחר דמשמע דההלכה למשה מסיני הי' ג"כ לחומרא וכ"ז יש לעיין לדינא על דברי הת"ש הנ"ל לענין צמקה אונא. ולא באתי להורות לדינא אך לפלפל בדברי הגדולים:
והנני דודך ד"ש באהבה רבה. ח עוד סי' בא בכ"ד פרעמישלא תריג. להרב החריף ובקי מוה' שלום בער נ"י מו"ץ מדובעעק:
ע"ד השאלה באשה צעירה לימים שעברו עלי' ג' שנים מהנשואין ולא נפקדה והי' להאשה כאב גדול במעי' בשעת הגעת זמן וסתה עד שלא הי' יכולה להלוך כלל ונמשך הכאב יום אחד. ויותר ונסעה לרופא מומחה בקראקא ושם לה טבעת של עצם בבית הרחם שיחזיק האם מרדת מטה ובמשך איזה ימים לקחה הטבעת מבית הרחם והי' לה כאב גדול מאוד ונדמה לה כאלו נפל כל בית הרחם למטה וחזר הרופא והכניס טבעת קצת יותר גדול והי' לה יסורים גדולים בשעת הכנסתו לשם וצוה לה שבמשך ששה חדשים לא תקח הטבעת משם למען לא תחזיר המחלה כבראשוכ' גם אמר לה שיהי' זה לתועלת להריון. והנה העצם עמוק מפתח בית הרחם ערד ב' פרקים מאצבע ואורך העצם ערך אצבע והאשה אומרת שתוכל לבדוק כדרך כל הנשים. עד מקום שידה מגעת ותוכל לזוז העצם ממקומו למטה ולשים עד הבדיקה בין עצם לבשר אך למעלה בראש העצם אינה יודעת אם ביזוז קצת ואם יוכל לבוא מים לשם בשעת טבילה. על כן שאל אם יכולה האשה לטהר עצמה לבעלה בבדיקה ובספירת ז' נקיים גם אם אין חשש חציצה בטבילה:
א תשובה שאלה זו נפתח' בגדולים שכבר דיברו מזה הגאוני' בתשו' זכרון יוסף ותשו' הגאון רע"א וסדרי טהרה ע"כ אדבר בקצרה מה שתעלה מצודתי בעזר השם הנה בדבר חציצה כבר דיברו מזה הפוסקים הנ"ל דכיון דאיכא סכנה להסיר העצם האשה אינה מקפדת וכל הנשים אלו הי' להם כאב כזה לא הקפידו להסיר העצם ומ"ה אינה חוצץ כמ"ש המרדכי סוף ה' נדה דקולטניס השערות ל"ה חציצה דכיון דסכנה להסירם הכי רביתיהו. והנה מה דמייתי הזכרון יוסף ראי' מהמרדכי אף דהמרדכי לא כ' טעם שאינה מקפדת דהרי ברוב שערות ל"מ שאינה מקפדת ורק דהכי רביתיהו כמו דמייתי מנתגיירה בנה א"צ טבילה משום דהכי רביתיהו צ"ל דמכח כש"כ מייתי דכיון דמרדכי כ' דהכי רביתיהו ול"ה חציצה אף ברוב שערות כש"כ. דמהני במיעוט הגוף ומיקרי אינה מקפדת מטעם סכנה וצ"ל אף דכ' המרדכי סכנה מ"מ אם איכא כאב להסיר ג"כ מקרי אינה מקפדת ודוקא ברוב שערות בעי סכנה אבל במיעוט הגוף מהני הא דאיכא כאב אם תסיר הטבעת שלא מקפדת מטעם זה (וכ"כ הגאון רע"א בדרוש וחידוש דף ק"ג) וצ"ל הא דכ' הטו"ז ס"ק מ' בשם רש"ל בבעלת חטטין אעפ"י שכואב לה הרבה צריכה להסיר ול"א דמחמת צער הוה מיעוט שאינה מקפדת זה ל"ה רק חומרא בעלמא אבל מדינא א"צ להסיר מטעם זה וכ"כ בדרוש וחדוש וכ"כ בגליון הש"ע בשם עצי לבונה ומצאתי בתשו' השיב משה סי' מ"ד שכ' ג"כ באשה שיש לה חטטין בתמידות ויש לה כאב גדול שתסירם בכל פעם והתיר מטעם דהוה רביתייהו אף אם יכסו רוב גופה ובאם אין מכסה רוב גופה התיר מטעם כיון שיש צער אינה מקפדת ובסדרי טהרה סי' קצ"ח סוף ס"ק י"ט הקשה על סברה זו מרטי' שע"ג מכה דסעיף ו' ואגוד' שע"ג מכה וקשקשין שעל השבר דסעיף כ"ג אמאי הוה חציצה הרי כל בני אדם שיש להם מכה או שבר אין מקפידין בכך כיון שמתרפאין בו ולק"מ דשם אין מבטלין האגד ובדעתו ליטול כל שעה על כן הוה חציצה משא"כ העצם שמונח בבית הרחם ואינו נראה והרופא הזהירה שיהי' שם לפחות חצי שנה על כן בטל לגבי גופה וכן הקאלטיניס כיון שהולכת תמיד בשערה בטילין ול"ה חציצה כיון שאינה מקפדת וכן בשינים תותבת בדעתם ללכת תמיד בשנים האלה על כן ל"ה חציצה כמבואר בשו"ת האחרונים וע' בתשו' לעיל בדין זה וע' במג"א סי' קס"ב ס"ק ח"י: ב והנה בתשו' זכרון יוסף התיר עוד מסברא דדוקא בית הסתרים בעי ראוי לביאת מים אבל בלוע א"צ אפי' ראוי לביאת מים ואם העצם מונח בעומק הוה בלוע עיי"ש אמנם בנוב"י ק' סי' ס"ד כ' דזה דוקא אם העצם בעומק כל כך עד שאין השמש מגיע שם אפילו בשעת גמר ביאה אז מקרי בלוע ובנ"ד שהעצם מונח בעומק ב' פרקי אצבע הוה פחות ממקום שהשמש דש ולא מיקרי בלוע רק בית הסתרים. אמנם כיון שהאשה אומרת שתוכל לבדוק בעד כל אורך אצבע כדרך הנשים ותוכל להזיז הטבעת ולהכניס העד שם. א"כ בודאי כאורך אצבע ל"ה חציצה שהרי המים מגיעין שם ולמעלה מזה שם ודאי הוה בלוע על כן גם ההיתר השני שייך בנ"ד רק באופן שבשעת הטבילה כשהיא בתוך המים תזיז בידה העצם והנה אין לגבב בזה חומרות דכבר כ' מוח"ז הגאון רע"א בסי' ס' דהוה תרי דרבנן לפמ"ש הריטב"א בקדושין דבית הסתרים ל"ב ראוי לביאת מים רק מדרבנן גם מיעוט המקפיד ל"ה רק דרבנן. וכיון דיש ספק שמא גם בראש העצם יגיעו המים ע"י הזזה על כן הוה ספק דרבנן ונהי דהוה ספק בחסרון ידיעה מ"מ בתרי דרבנן מהני גם ספק בחסרון ידיעה וע' פמ"ג במשבצות ר"ס צ"ד דבכל הקדרה משערינין ואין לומר ספק דרבנן להקל דכל אחד ישער לפי דעתו אפי' אלף ספיקות ל"מ ואילו אף בחציצה ל"א ספק דרבנן להקל, מ"מ בתרי דרבנן יש לצדד להקל בפרט היכי דאי אפשר לברר איברא דלדעתי נראה דגוף הדין תליא אי דנין אפשר משאי אפשר דבודאי בית הבלוע ל"ב ראוי לביאת מים דא"א שתנקה האשה בבני מעים וכל מקומות רק דאותו מקום אף אם הוא בלוע מ"מ אפשר שתרחץ היטב. אמנם אם דנין אפשר משאי אפשר מקום בלוע א"צ אף ראוי לביאת מים ובזה מיושב מה שהקשה בתשו' זכרון יוסף אמאי ל"א בש"ס דנדה מ"ב בהאי דמיבעיא שם אותו מקום בלוע הוה או בית הסתרים נ"מ אי בעי ראוי לביאת מים לפי הסברא דבלוע ל"ב אף ראוי לביאת מים דכיון דשם פליגי אביי ורבא ואביי ס"ל בלוע הוה ורבא ס"ל בית הסתרים הוא א"כ דנהי דלאביי הוי מצי למימר נ"מ זו דאביי ס"ל דנין אפשר משאי אפשר דיליף במכות ה' אין משלשין במכות ממיתה אף דהוה אפשר משאי אפשר וכן הוכיח במלא הרועים אות דנין מ"מ רבא ס"ל אין דנין אפשר משא"א ולמה אמר רבא בית הסתרים הוא והרי אפילו אם הוא בלוע לדידי' בעי ראוי לביאת מים ע"כ הוצרך בגמ' לנ"מ אחריתא. ולפ"ז יש להסתפק לדינא אם הלכה דנין אפשר משא"א מ"מ יש לומר דלמעלה ממקום שהשמש דש ואין היד מגעת אי אפשר לבדוק ע"כ הוה לא אפשר וכיון דגדולי המורים פסקו כן יש לסמוך להקל על שני היתרים הנ"ל:
ג' ובעיקר הדין דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים שכתבו תוס' בקדושין כ"ה דילפינין מדכתיב כל בשרו והרשב"א והריטב"א כתבו דל"ב ראוי לביאת מים רק מדרבנן נ"ל קצת ראי' לדברי הרשב"א וריטב"א דבב"י ס"ס קצ"ח מייתי תוספתא אספלנית מלוגמא ורטי' שעל בית הסתרים רבי אומר חוצץ וריב"י אומר אינו חוצץ וכ' דריב"י ס"ל דבית הסתרים לא בעי ראוי לביאת מים. ור"ע דס"ל בתוספתא פ"ח דמקואות דנכנס צרורות וקסמין בפרקי רגלי' אינו חוצץ ס"ל כריב"י (ע' בספרי ליו"ד סי' ב' בש"ה אות ה' ובהגהות ומפתחות שם) ולתוס' דילפינין מכל לא יתכן דר"ע יחלוק על זה דהרי ר"ע דריש כל בנדה ע"ג ובזבחים פ"ב. וגם מה שכ' הר"ש בסוף מקואות דטעמא דריב"י וכן הא דמצינו בכמה מקומות דבית הסתרים אינו חוצץ ובתוספתא דקתני דפנוי' אינו חוצץ טעמא משום דלא קפדי אחציצה דבית הסתרים (דלא כב"י) לא יתכן אם בעינן ראוי לביאת מים מדאורייתא איך מקילין כ"כ בדאורייתא ועל כרחך כדעת הריטב"א דל"ב ראוי לביאת מים רק מדרבנן. ומש"ה מקילין ריב"י ור"ע דמיעוט המקפיד בדרבנן הוה גזירה לגזירה כמ"ש הרשב"א ומ"ה פליגי ארבי ודוק:
ד ושוב אנהירנא לעיינין בהאי דינא וראיתי דברי תשו' מנחם עזרי' סי' ק"י שכ' לענין לפלוף יבש שבתוך החוטם כלל בחציצה דאפי' ראוי לביאת מים אינו צריך אלא במקום שדרכו להיות מתגלה לפעמים כגון תוך העין ובית הסתרים והקמטים ונכון מאוד ליזהר על שפת החוטם בפנים שלא יהא בו לפלוף יבש אבל בחלל הפנימי פשיטא שאינו מעכב וכו' ועוד מה שהוא לגמרי מן החלל לאו בקפידא תליא מילתא אלא כל עיקר אין טעון ביאת מים. והובא דבריו בחדושי רע"א ס"ז ובבינת אדם אות י"א. א"כ לדבריו ודאי באותו מקום אף למטה ממקום שהשמש דש א"צ ראוי לביאת מים וא"צ לבא לסברת הנוב"י דאותו מקום בלוע הוא אלא אפי' אם הוא בית הסתרים א"צ ראוי לביאת מים כיון דאותו מקום אין דרכו להתגלות. ובזה מיושב קו' זכרון יוסף הנ"ל אמאי לא אמרו בנדה מ"ב בהאיבעי' אי אותו מקום בלוע דנ"מ לענין דבעינין ראוי לביאת מים ולהנ"ל ניחא דאף אם הוא בית הסתרים א"צ ראוי לביאת מים ובנובי"ת סי' קל"ה רצה השואל לחלק קצת כחילוק של מ"ע ודחה סברתו ואלו הי' לפניו דברי הגאון מ"ע לא הי' דחאו. והפלא שגם הגאון רע"א לא הביא דבריו בתשו' סי' ס' ובדרוש וחידוש דף ק"ג בשאלה הנ"ל ובהגהות ר"ע מביא דבריו ולדברי מ"ע הנ"ל אולי יש לישב דברי התוס' נדה ס"ז ד"ה פתחה שכתבו וכן צריך לחלק (בין טהרות לבעלה) דלעיל אמרינן דבית הסתרים לא בעי ביאת מים ובפ"ט דמקואות חשיב ואלו חוצצין בית הסתרים שבאשה עיי"ש. ודבריהם תמוהים דהרי לעיל אמרו בגמ' דמ"מ ראוי לביאת מים בעינן. וכבר תמה כעין זה הב"י על הסמ"ג וע' בס"ט מ"ש בזה. ולהנ"ל אפשר לומר דלעיל דף ס"ו אמרו בגמ' בית הקמטים ובית הסתרים ודומיא דבית הקמטים תני בית הסתרים מקום הראוי לגלות ע"כ בעי ראוי לביאת מים. אבל במשנה דמקואות דתני סתם בית הסתרים משמע לתוס' אפי' בית הסתרים שאינו ראוי לגלות ול"ב אף ראוי לביאת מים שפיר הקשו כן י"ל לחומר הנושא. ועכ"פ בעל מ"ע אילן גדול לסמוך עליו והגאון מהרש"ק בקנאת סופרים בהשמטות למי נדה סי' כ' תמה על מ"ע משפחתו של רבי שמצאה דבר חוצץ בין שיני' בנדה ס"ו ולק"מ דבין שיני' מקום הראוי להתגלות כדאמרינין בקדושין כ"ה לענין טומאה ודוק:
ו' וראיתי בתשו' רע"א סי' ס' הוכיח מרמ"א דאף במקום שאין עשוי להתגלות בעי שיהי' ראוי לביאת מים מדכתב בסעיף מ"ג י"א שהאשה צריכה להטיל מים וכו' שלא תהי' צריכ' לעצור עצמה ולא יהי' ראוי לביאת מים. ואין מזה ראי' דשם חיישי' שתעצור עצמה ותקמץ שפתותי' והוה כמו קמצה שפתיה וזה במקום הגלוי או הראוי לגלות ושוב ראיתי שבתשו' רע"א הרגיש בזה בסוף דבריו ודוק. וראיתי בש"ד שמשם מוצא דברי רמ"א שכ' ואשה צריכה להטיל מים קודם שטובלת אם צריכה כדאמר בפרק יוצא דופן גבי זבה שנעקרו מי רגלי' וירדה וטבלה מהו תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. וכ' בהגהות ש"ד שם תמוה בעיני אם יצא זה מפי גאון לעולם דשם האיבעי' לענין טהרות אם נטמאה משום מעינות הזב אבל לבעלה אפי' אחר טבילה נגעה במעינות הזב אינה נאסרה על בעלה ואי משום שצריכה לעצור עצמה ולא יהא אותו מקום ראוי לביאת מים אין ראי' מזבה שנעקרה וכו' אלא מקמצה שפתי' (כן הגירסא נכונה וכן הוא בהגהות ש"ע מהגאון ר' אלי' אות נ' ולא כגירסא דידן ולא מקמצה שפתי') עכ"פ מוכח דטעמא שלא תעצור משום חשש קמצה שפתי'. כאמור. ובגוף דברי הש"ד נלע"ד שפירש דברי הגמ' בדרך זה זבה שנעקרו מימי רגלי' מהו את"ל בתר עקירה אזלינן ה"מ ש"ז דלא מצי נקיט לה אבל מימי רגלי' דמצי נקיט לא או דילמא ל"ש משום דגם מי רגלי' לא מצי נקיט לה דיהי' חציצה, וזה גופה הוא האיבעי' והאיבעי' השני' בנכרית זבה ג"כ היא האיבעי' הואיל דטבילה דרבנן הוא ל"ה חציצה ומצי נקט לה ול"ה עקירה. כן י"ל לחומר הנושא ובזה מיושב קו' הגאון ר' אלי' בהגהות. ואכ"מ להאריך:
ז' אמנם כ"ז לענין טבילה אמנם לענין הבדיקה איך תדע אם פסקה בטהרה והרי זה מדאורייתא כמו שהוכיח בזכרון יוסף אמנם יש לומר דהנה הקשיתי למה צריכה האשה לעיין בכל הגוף קודם טבילה דעיונא דאורייתא כדאמרינן בב"ק פ"ב ובסי' קצ"ט סעיף א' והרי מיעוט המקפיד ורוב שאינו מקפיד ל"ה רק מדרבנן ולמה נחוש מדאורייתא לרוב המקפיד דלא שכיח אף על המיעוט ומדאורייתא אזלינן בתר רובא וע"כ צ"ל דכיון דאיכא לברורי צריך לברר מדאורייתא על כן צריכה עיונא ולפ"ז ה"ה י"ל מה"ט דמדאורייתא בעי פסיקת טהרה אף שהאשה יש לה חזקה מחמת רוב שפוסקת מלראות אחר איזה ימים ורובא דרוב נשים פוסקין לראות אחר איזה ימים כמ"ש בזכרון יוסף מ"מ לא סמכינן על רובא מדאורייתא דאפשר לברר אמנם כשאי אפשר לבדוק סמכינן ארובא ומועיל נגד חזקת טומאה מדאורייתא דאף לפוסקים דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה הוא מדרבנן:
ולכאורה קשה ע"ז מש"ס דנדה דף ס"ח דמבואר שם דאם בדקה עצמה ביום השביעי ומצאה טמאה ולאח"ז בדקה ומצאה טמאה רב ס"ל דהיא זבה ודאי. ואמאי לא ניזל בתר רובא דרוב נשים פוסקת מלראות לאחר ז'. ותהי' טהורה מדאורייתא עכ"פ. אך שם נכון דהרי רוב נשים פוסקת לראות קודם ז' וזו יצאה מרוב ע"כ מוקמינין אחזקת טומאה אמנם לפ"ז אם בדקה בשני ומצאה טמאה ועבר עלי' ימים שלא בדקה ורוב נשים פוסקת מלראות ואח"כ מצאה טמאה תהי' טהורה מדאורייתא. בימים שדרך להיות פוסקת. ומ"מ מדרבנן טמאה והנה מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכ' בפ"ו מא"ב ה"כ בדקה עצמה ומצאה טמאה אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה עצמה אלא המתינה ימים ואח"כ בדקה ומצאה טהורה הר"ז ספק זבה ואם מצאה טמאה הר"ז זבה ודאי ומה קאמר אפילו בדקה בשביעי. ומשמע דכש"כ קודם שביעי. והרי זה דוקא בשביעי דיצאה מרוב משא"כ אם בדקה בשני דלא יצאה מרוב. אח"כ ל"ה זבה ודאי כמ"ש וצ"ל דהרמב"ם נקט אפילו בשביעי לא מיבעי בששי דאז ג"כ יצאה מהרוב. ולדינא נ"ל כדכתיבנא דמדאו' רובא וחזקה רובא עדיף. וע' בס"ט סי' קצ"ו סוף ס"ק כ"ג שהקשה בדברי הרמב"ם מה קמ"ל אפי' בז'. ולא הרגיש בזה דבז' עדיף יותר שיצאה מרוב ודוק. עוד ראיתי בתשו' זכרון יוסף סי' ט' שרצה השואל לומר דה"ט דטמאה מדאורייתא בלא פסיקת טהרה משום דהוה ספק טומאה ברה"י ואף שכ' תוס' דטומאה היוצאה מגופה לא ילפינן מסוטה זה דוקא לטהר ברה"ר לא ילפינן משום דהתם איכא ספק מגע והכא ספק ראי' דחמיר משא"כ לטמאה ברה"י ילפינן מק"ו דסוטה שהתם היא טומאת מגע דלא מסתבר לאחמורי כ"כ. וע' בזכרון יוסף סי' י' ובס"ט שכחו דבריו ואני כתבתי במקום אחר ע' בדרוש לקמן) דהא דילפינן מסוטה היא מהלכה כמבואר בחולין מ' ע"ב התם הלכתא גמירה לה מסוטה. והי' ההלכה ליליף טומאת מת ושרץ מסוטה ומ"ה לא ילפינן טומאה היוצאה מגופה מק"ו דטומאת מת ושרץ דילפינן מסוטה משום דאין דנין ק"ו מהלכה. וה"ט שכ' תוס' ב"ק י"א דלבעלה אין לאסור מס"ס דלא ילפינין מסוטה ולכאורה יש ללמוד מק"ו דלבעלה איסור כרת וחמור אך דאין דנין ק"ו מהלכה. ולפ"ז לר"ע דס"ל דנין ק"ו מהלכה [ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ב אות ה'] וע' בשיטה מקובצת ב"ק י"ח שכ' דר"ע ס"ל כן ולא הודה לר"א לדידי' י"ל דבעי פסיקת טהרה מדאורייתא וה"ט י"ל דר"ע ס"ל במשנה דנדה ס"ח בבדקה בשביעי אין לה אלא יום ז' דבעי ספורין לפנינו אף דפסקה בטהרה דל"מ חזקת טהרה דיליף מסוטה וגם חייש למיעוט כשיטתי' ודוק ואקצר הפעם. ולדינא מודינא לס"ט דמדרבנן ודאי בעי פסיקת טהרה אף בלא אפשר:
ח:
אמנם בנ"ד הרי אפשר בבדיקה ככל הנשים שהרי עד מקום שידה מגעת בבדיקה תוכל לבדוק בהעד ואין החשש רק שמא יש תחת העצם מלמעלה קצת דם ואף דלהלכה לבעלה ל"ח שמא כותלי בית הרחם מוקמי דם שם ליכא מידי דמיסרך משא"כ כאן שמא נסרך בהעצם והיינו דבאותו רגע שבודקת שמא ראתה ונסרך בעצם ולזה י"ל דכיון דהעצם קשה ודבוק בבשר למעלה אי אפשר לדם מהמקור לכנס ולהתעכב שם. ואם יש חשש שנכנס בין עצם לבשר כמו כן י"ל שיוצא משם לחוץ וכבר בדקו ולא מצאו גם יש סברא דכיון שתכניס מוך דחוק לאותו מקום עד למעלה כפי שידה מגעת אצל העצם אלמלי נכנס דם בין העצם והבשר בשעת הבדיקה הי' המוך מלוכלך וכיון ששהא המוך באותו מקום ויצא נקי ע"כ לא נכנס דם לשם א"כ פסיקת טהרה הי' כדת וכדין וע' בסדרי טהרה ס"ס קצ"ו ס"ק כ"ג כ' ג"כ דעובי הטבעת אין מעכב להדם ול"ה כמוך דחוק דהא יש מקום לדם לצאת עיי"ש וליתר שאת תבדוק בעת פסיקת טהרה בצמר גפן תוך מטלית של פשתן נקי באופן שיהי' עב קצת כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס העד עמוק דרך חלל הטבעת עד נגד פי המקור ויהיו אצלה מקודם בין השמשות עד אחר צאת הכוכבים וגם ביום הראשון תעשה כן ובשאר ימים תבדק ככל הנשים. והגאון רע"ק בתשו' סי' ס' כ' שתבדוק ע"י שפופרת בזה אולי יש חשש פתיחת פי המקור ואי אפשר בלא דם ע"כ המובחר כמ"ש. והנה הבדיק' הזאת העתקתי מד' הנב"י מה"ת סי' קל"ה אמנם לדעתי קודם צאת הכוכבים צריכה שתדע שהיא טהורה גם כבר כתבתי לעיל שצריכה לבדוק בעד הבדוק תחת הטבעת עד מקום שידה מגעת על כן תבדוק בעד הבדוק כדרך כל הנשים וגם תחת הטבעת עד שידה מגעת וכשהעד נקי תכניס מוך דחוק בעומק כנ"ל ויהי' עד לאחר צאת הכוכבים שם וכן תעשה ביום הראשון. וגם ביום השביעי. והנה בנוב"י תנינא משמע דל"מ מה שהאשה יכולה להזיז הטבעת עיי"ש אבל י"ל דהוא רצה להתיר אף בלא הזזה מטעם שיכולה להזיז וזה לא נראה לו אבל אם באמת מזיזה בשעת טבילה גם הנו"ב מודה ובתשו' הגאון ר"ע נראה דמקיל וכן מביא בעיקרי הד"ט ה' נדה על כן יש להקל על אופנים המבוארים לעיל וכ"ז רק אם שמה הטבעת באותו מקום מחמת כאב ומחלה אבל אם אין לה כאב והושמה הטבעת שמה שתועיל להריון בזה מסתפינא להקל. והמקיל לצורך גדול יש לו אילן גדול הרב מ"ע לסמוך עליו. וד' יצילני משגיאות והאשה תטהר ונקתה ונזרעה זש"ק: והנני ידידו דו"ש: