שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן יח
בדבר השאלה בבעל שנותן גט לאשתו נדה איך רשאי לתת לידה והלא אסור להושיט מידו לידה שום דבר כמבואר סי' קצ"ה והוא מתוס' כתובות ס"א ואפי' ע"י זריקה מידו לידה אסור כמבואר ברמ"א שם:
א תשובה ב' תשובות בדבר האחד כיון דכל איסור שלא יושיט הוא מדרבנן שמא יבוא ע"י כן לידי הרגל עבירה. י"ל כיון דהגט לרחוקה אתי לא חיישינן דע"י כן יבא לידי הרגל עבירה כדאמרינן בש"ס דפסחים י"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכיל מיני'. ואף דר' יהודה חולק שם וס"ל דלא יבדוק בתוך המועד דלמא אתי למיכל מיני' הא קיי"ל כרבנן שם. איברא דהר"ן כ' שם דהא דפרש"י יבדוק לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך משום דבתוך הפסח גם רבנן מודו דגזרינן דלמא אתי למיכל מיני' הואיל ואיסור כרת הוא ול"מ סברת הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו רק בע"פ דליכא כרת א"כ ה"ה בנדה דהוא איסור כרת ל"מ סברת דלרחוקה קאתי מ"מ הרי רש"י גופי' לא פי' כן במנחות פ"ז גם התוס' לא פירשו כן רק דגם בפסח יבדוק ואף דגם התוס' כ' שם ד"ה אבל לא גודשין דדוקא משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא ול"ג ומהני סברת הוא עצמו מוזהר עליו לשורפו י"ל דגם גירושין מצוה אם שנא שלח לשיטת הרמב"ם ואפי' היכא דליכא מצוה או להחולקים על הרמב"ם (ונראה דתוס' חולקין וס"ל דגט ל"ה מצוה מדכתבו בגיטין כ' ע"ב ד"ה בכתובת קעקע דאסור לכתוב על איסורי הנאה דמתהני באיסורי הנאה והלא מצות לאו להנות נתנו וע"כ ס"ל דל"ה מצוה וכדברי התוס' כ' רוב הפוסקים בסי' קכ"ז וע' תשובת הרשב"א סי' י"ח בטעם שאין מברכין על גירושין נראה קצת דס"ל כרמב"ם וע' בספרי חא"ח סי' צ"ג מדין מצות לל"נ) מ"מ אין לדמות גזרות חז"ל וכיון דלרחוקא קאתי בגט זה ל"ח משום הרגל דבר. ועפ"י דברי הר"ן הנ"ל יש לישב דברי רש"י שפי' בפסחים י' ע"ב דוקא עד שתחשך בודק אבל בתוך הפסח לא יבדוק ובמנחות ס"ז פרש"י יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו. להר"ן יש לישב לפמ"ש בטעמו דיש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת. והנה במנחות מקשה ולא גזר ר' יהודה וכו' ורמינהו וכו' אמר רבא שאני חדש וכו' ותוס' כתבו בב"מ כ"א ד"ה וכמה ותוס' פסחים ל"ג ד"ה תתן דהיכא דמקשה בסתם התרצן הי' המקשה. ורבא ס"ל ביבמות קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וביבמות דף פ"ב מוכח מגמ' דלרבא אף בהרחקה אין חילוק כמו שהוכיח בתה"ד סי' ר"נ דלא כרש"י יבמות קי"ט. א"כ בפסחים שפירש"י אמשנה גופי' י"ל דוקא עד שתחשך דיש חילוק בין לאו לכרת אבל במנחות שפירש"י בדברי המקשן שהקשה ממשנה והוא רבא דלא ס"ל לחלק בין איסור לאו לכרת שפיר פירש"י יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח. וע' נובי"ק א"ח סי' כ"א והוא תירץ נכון בעזה"י. וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"א אות ח' הבאתי מה שהערני הרב החריף מ' ליבש מנחם לנדא נ"י דסברת רבא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת משום דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ופלפלתי בזה. וכעת נ"ל במה שכ' תוס' קדושין י"ד כמו דאמרינן ביבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ה"ה דאמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור מיתת ב"ד. ולפמ"ש הסברא אינו דומה כרת למיתת ב"ד. וע' תוס' יבמות ו' ע"ב ד"ה טעמא שכ' דאף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת לא דחי לל"ת שיש בו מיתת ב"ד. ולפמ"ש דבריהם מזוקקים. וע' בתה"ד סי' ר"נ שהקשה בגליון (ט"ס שם סי' ל"ו וצ"ל קי"ג) מהא דאמרינן בב"מ צ"א לענין אמירה לנכרי לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו והלא לרבא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכן קשה מיבמות קי"ד דמחלקין בין איסור סקילה לאיסור לאו ולפמ"ש לק"מ דהטעם דכרת לא חמיר משום דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ל"ש במיתת ב"ד וע' בדברי אמת סי' ו' שמחלק ג"כ בין איסור כרת למיתת ב"ד אבל לא ביאר הסברא ואכ"מ להאריך:
ב והנה עוד יש טעם מה שמותר להושיט גם לאשתו מידו לידה דלא אסרו חכמים להושיט רק בעודה אשתו אבל באשה שנתגרשה לא אסרו חכמים להושיט א"כ ה"ה בגט כיון שע"י כן תתגרש לא אסרו חז"ל כעין שכ' תוס' בשבועות ט"ו ד"ה אין עזרה דכיון דע"י כן נעשה בהמ"ק לא חשיב מנחה בבמה. וע' בספרי לא"ח סי' י"ג אות י"א וע' תוס' כתובות י"א גבי גר קטן מטבילין על דעת ב"ד אף דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי כיון שע"י כן נעשה ישראל יש שליחות וה"ה במגרש יש לומר כן. אמנם לפ"ז כש"כ באשה שכבר נתגרשה אין איסור להושיט מידו לידה או לזרוק לידה היכי דל"ש חיבה דבאשתו נדה גם זה אסור והפוסקים לא ביארו דין זה. אך אזה אין ראי' דשאני גט דהוא דבר הכרחי משא"כ להושיט מידו לידה וכל החומרות שהחמירו באשתו נדה יותר משאר עריות אולי אף לאחר גרושין נשארו באיסורן כמו שאסרו לדור בחצר אחד:
ומצאתי בתשו' שמש צדקה חיו"ד סי' ס"ד שחקר אם מותר להתעסק בעצמו בקבורת אשתו נדה להלביש בגדי'. והעלה דכיון דמשמש מתה פטור מכל וכל אין לאסור עליו דל"ש החשש שמא יבא עלי' ומ"מ המחמיר שלא יגע בבשרה תבא עליו ברכה. והאריך בדין זה. הנה הא דלא השיב דלאחר מיתה ל"ה אשתו ול"ש החומרות שהחמירו חז"ל באשתו יותר משאר עריות משום דאמרינן ביבמות נ"ה דלאחר מיתה מקרי שארו. וכ' תוס' ב"ב קי"ד ד"ה מה אשה דמה שכ' ריב"ם דשארות פקע ע"י מיתה כמו ע"י גירושין ליתא דלאחר מיתה נמי מקרי שארו. ולשון תוס' יבמות נ"ה ד"ה לאחר מיתה שכ', דילפינן מהכא דאשמעינן דלאחר מיתה לא מקרי שארו אינו מדוקדק דאדרבה מקרא זה ילפינן דמקרי שארו ועכ"פ מדין של השמש צדקה אין ללמוד לגרושה כאמור ודע דהספק אם מותר להתעסק באשתו נדה שמתה. לכאורה מוכח מקרא דאמרה תורה שיטמא לאשתו. והרי לב"ש כל הנשים מתות נדות משום בעותא דמלאך המות כדאיתא בנדה ע"א ומוכח דמותר להתעסק ומה דהתירה התורה בפירוש אין כח לחכמים לאסור כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז. אך י"ל דלמסקנא דנדה שם לא ס"ל לב"ש דכל הנשים מתות נדות רק מטהרין הכלים מפני כבודן של זבות. על כן אין ראיה מקרא. והנה לשון השמש צדקה שכ' דמשמש באבר מת פטור אין אסור מדרבנן ומ"ה חייב מכות מרדות ומשמש עם מתה הוא פטור מכל וכל ומ"מ ודאי אינו מותר לכתחלה כמו שחשב הפוסק נ"י דס"ס הוצאות ש"ז לבטלה איכא אלא האיסור משום ביאה ליכא ומ"ה פטור אפי' ממכת מרדות וכ"כ בתשובה שני' שם הרב מ' אליהו ז"ל. ודברים אלו תמוהים דמת ישראל אסור בהנאה מדאורייתא דילפינן שם שם מעגלה ערופה והמשמש עם מתה עבר אאיסור תורה ונהי דאין לוקין כמ"ש המ"ל פי"ד מאבל אבל איסור תורה קעביד. גם מ"ש דאינו חייב מכות מרדות ליתא דנהנה מן המת חייב מכות מרדות לפמ"ש הלח"מ סוף פ"א מחומ"צ דנהנה מחמץ בשעה ששית חייב מכות מרדות כש"כ נהנה ממתה חייב ואפי' להפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות כ"ה שמצדד לומר בנהנה מחמץ בשעה ו' אין חייב מכות מרדות מ"מ בנהנה ממת דהוא איסור תורה מכין מכות מרדות. ואולי כונתו מצד איסור ביאת נדה לא עשה איסור. אך מ"ש מצד הוצאות ש"ז דבריו תמוהים דבלא"ה אסור משום דמת אסור בהנאה. ולדינא אין לאסור להתעסק משום שמא יבא עלי' ויעבור על איסור דאורייתא דזה איסור אף בטהורה ואף אחר אסור וזה צותה תורה בפירוש להתעסק ודוק:
ג עוד נ"ל דה"ט דנותן גט לידה ואין מדקדקין אם היא נדה דכיון דגט בעשרה ל"ח להרגל עבירה. כעין דאמרינן בשבת קמ"ו דעשרה בני אדם מסתפגין באלונתית ומביאין אותן בידן ול"ח כיון דרבים מדכרי אהדדי ואף דבודאי אסור להושיט לידה מיד ליד אף ברבים שם ההושטה זו אפשר ביחיד ולא חלקו משא"כ הושטת הגט אי אפשר רק ברבים וזה הטעם ג"כ בקדושין שכ' מהרי"ל הובא בבאר היטב סי' ס"א דאם אינה טהורה לא יגע בה אך יניח מעצמו ליפול באצבעה ואנו אין נוהגין כן ומ"ש באה"ט הטעם דקודם שקדשה ל"ה אשתו ומיד שקדשה מרחקת הכלה מהחתן אינו מספיק דכיון דע"י נעשית אשתו אסור כמ"ש לעיל להתיר בגט מה"ט. אך לפמ"ש כיון שהושטה זו א"א אלא בעשרה לא חששו חז"ל ומ"מ לענין נגיעה ממש תירץ זה אינו מספיק דהרי להרמב"ם איכא חשש איסור תורה ע"כ פשוט שלא יגע בה והנה בקדושין נ"ל הטעם פשוט דמותר להושיט לה דכל הני חומרות שהחמירו באשתו נדה יותר משאר עריות לא החמירו רק באשתו ולא בארוסתו דלאו שארו הוא ובלא"ה אסורה לבעלה כנדה לא חששו חז"ל כעין שכ' תוס' יבמות ל"ו ד"ה ולא קתני דבמקדש מינקת חבירו א"צ גט רק הפרשה כיון דבלא"ה אסורה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אין חוששין שיבא עלי' עיי"ש. וע' יבמות כ"ט ע"ב אשתו ארוסה לא מטמא לה וכן היא לא מטמאת לו והקשה רש"י הרי בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה ולכאורה יש לפרש דהיא אינה מתעסקת עמו מחשש הרגל עבירה כמו ששואל בתשו' שמש צדקה ודוקא באשתו התירה התורה ואף רבנן לא אסרו משא"כ בארוסה דאסורה לבעלה כנדה. אמנם כבר כתבתי דזה ליתא כמ"ש בשמש צדקה ובפרט לפמ"ש דבארוסה לא החמירו חז"ל. והנה להטעם הראשון שכתבתי דבגט ליכא איסור הושטה כיון דלרחוקה קאתי י"ל בגט שכ"מ שאין מגרשה מחמת שנאה וגם אח"כ תהי' אצלו בעדים ל"ש טעם דלרחוקה קאתי אך לטעם כיון דגט בעשרה לא חששו חז"ל גם בשכ"מ שייך היתר זה:
ד' וע' בעיקרי הד"ט סי' כ"א אות ד' דמייתי מרב אחד להתיר לאשה יולדת שנותנת הבן למילה לבעלה שידה אוחזת בכסת אחד ובעלה בשני' וכ' דלפמ"ש תשב"ץ סימן ר"ל דמותרת להושיט בן לבעלה משום דחי נושא את עצמו גם במילה שרי מה"ט וזה ליתא דנהי דתוס' ס"ל בבן ח' חי נושא א"ע אבל הרשב"א כ' בר"פ ר"א דמילה דאף קודם המילה ל"ש בקטן כזה חי נושא א"ע ועוד הא כתבו תוס' בר"פ ר"א דמילה דלאחר המילה התינוק חולה ול"ש חי נושא א"ע ואיך יחזיר הבעל להאשה. אך אולי טעם המתירין משום דמילה בעשרה ול"ח להרגל עבירה כמ"ש בגט וקדושין ומ"מ אין נוהגין להתיר במילה דהרי יכולה ליתן לאחר והאחר יתן לבעלה כנ"ל:
ה והנה ראיתי מובא בשם שו"ת בית יהודה הספרדי דבקדושין וחופת נדה יותר טוב שיושיט החתן להכלה הטבעת ע"י אחר ולא מידו לידה. ויש להסתפק אם גם בגט יוכל לעשות כן באשתו נדה אך בתשו' שערי דיעה סי' קל"ח תמה ע"ז דהוה טלי קדושך מעל גבי קרקע דל"מ לקצת פוסקים וצ"ל דהבעל אומר להנותן הטבעת שיתן לה בשליחתו והיא שומעת ולפ"ז בגט דאין לגרש ע"י שליח כשהבעל בעיר כדאיתא בסי' קמ"א סעיף נ"ה ובפ"ת שם בשם שב"י וכש"כ בלא הרשאה דגם לדעת המחבר אין לגרש ע"י שליח ודאי אין לעשות כן. והנה בקדושין אם האחר נותן בשליחתו והבעל אומר הרי את מקודשת ודאי מהני הקדושין אך להיפך שהוא יתן והשליח יאמר הרי את מקודשת לפלוני אף דזה הוה מילי ומהרי"ט סי' קכ"ז כ' דלא מהני הקדש ע"י שליח ולדידי' ל"מ האמירה ע"י שליח אם הוא יתן בעצמו מ"מ אין הלכה כמהרי"ט וע' מ"ש בספרי ח"ר ליו"ד סי' קכ"ח אות ל"ז ואולי אף למהרי"ט מהני הקדושין דאמירת חבירו לא גרע מדיבור עמה מעסקי קדושין דמהני בלא אמר כלל. אך להפוסקים דבדיבור עמה מעיסקי קדושין ונתן בשתיקה צריכה שתאמר הן ע' לח"מ פ"ג ה"ח מאישות אין ראי' משם וי"ל דבעי באמירה שליחות ולמהרי"ט ל"מ ולכאורה קצת יש להוכיח דל"מ דבא"מ סי' ל"ח אות ה' כ' לישב קו' שעה"מ להריב"ש דאין לפדות פדיון הבן ע"י שליח אמאי מהני תנאי ע"מ להחזיר בפדה"ב הלא הוה תנאי בדבר שא"א לקיים עי"ש וכ' דנהי דהדיבור א"א עי"ש מ"מ נתינת מעות לכהן יכול להיות ע"י שליח שיאמר האב לכהן עבור המעות שאני נותן ע"י שלוחי יהי' פדוי. דהוה הפדיון ע"י עצמו ומ"ה מהני תנאי עיי"ש. ולפ"ז קשי' אמאי מקשינין בכתובות ע"ד והא ביאה דא"א לקיים ע"י שליח ומהני תנאי דנהי דהביאה א"א עי"ש מ"מ הרי במקדש בביאה צריך שיאמר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו ואם יאמר השליח בפני עדים הרי את מקודשת לפלוני בביאה שלו ונתיחד הפלוני עמה בפני עדים מקודשת א"כ הקדושין הם ע"י שליח שעשאה הקדש על כל העולם ע"י שליח, וע"כ או כמהרי"ט ט או דאין לחלק הקדושין מקצת ע"י שליח ומקצת ע"י עצמו אך י"ל דלא מקרי מטעם זה אפשר לקיים עי"ש מה דהאמירה אפשר ע"י שליח דעיקר היא הנתינה. מ"מ זה ודאי מועיל שיהי' הדיבור ע"י עצמו והנתינה ע"י שליח או דמקודשת בנתינת חבירו מטעם עבד כנעני אמנם לדינא א"צ לעשות כדברי בית יהודה אך יושיט לה הטבעת בעצמו ולא יגע בה כטעמים הנ"ל: