שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן יז
ב"ה ברכה וישועה לפ"ק בר עזאן:
חיים ושלום וכ"ט לידידי ב"א וח"א היקר הגביר החריף השנון מ' מענדל פרענקיל נ"י:
בהשיגי זה שבועות מכתבך היקר שמחתי מאוד לראות ממנו כי שוקד אתה על דלתי התורה. כן תזכה להגות בתוה"ק ותעלה מעלה מעלה לנס ולתפארת: א ע"ד אשר הערת בקושית תוס' נדה נ"ח ד"ה ולענין דינא תנן דאמאי לא תצטרך השני' לכבס כיון דנמצא הספק ברשותה. לפמ"ש תוס' שם ע"ב ד"ה מ"ש דמיירי בלבשו זא"ז א"כ האשה אינה טמאה רק מדרבנן כמו בב' שבילין וכיון דאינה טמאה רק מדרבנן לא שייך לומר מי שנולד הספק ברשותו אנא לא ידענא מאי חילוק בין טומאה דרבנן לדאורייתא וכי המטמא בטומאה דרבנן א"צ לשלם והרי המנסך למ"ד מערב ל"ה רק מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ואף במכוין לבטל לא אסור רק מדרבנן. וכן מדמע ל"ה רק מדרבנן. ומנ"ל דלענין מי שנולד ספק ברשותו יש לחלק בין דרבנן לדאורייתא. ולשיטתך לא הוצרכת לבא לשני שבילין והרי בלא"ה ל"ה רק מדרבנן דכתמים דרבנן ומדאורייתא אמרינן דם מעלמא אתי. ועוד דנהי דאשה ל"ה טמאה רק מדרבנן דכל אחת תולה בחברתה הבגד טמא ממנ"פ או מראשונה או משני' ועוד לפי מה שהקשו התוס' דנימא מי שנולד הספק ברשותו וכו' ה"ה לענין טומאה י"ל הכא כמ"ש הטור הובא בב"ש סי' ל"ט דגם לענין איסור אמרינן מי שנולד הספק, א"כ אין זה דומה לשני שבילין כיון שהספק נולד ברשותה:
ב ומה שנ"ל בענין זה לבאר דברי הגמ' דאמר רב ששת ולענין דינא תנן. והדבר יפלא דלמ"ל לברייתא לאשמעינין לענין דינא אצל דיני טומאה וטהרה. ומקודם נבאר דברי הרש"ל הובא בקצה"ח סי' רי"א דס"ל דהמשאיל אינו יכול להקדיש ואינו דומה לפקדון דהוא ברשותא דמרא. והקצה"ח הקשה עליו מתוס' ב"ב פ"ז גבי האי דאתיא קרא שכתבו דאי שואל הו' אמאי אינו יכול להקדיש כמו פקדון עמ"ש ולענ"ד לא קשה כלל דכוונת הרש"ל דכיון שהדבר נשאל לשואל במשך ימי השאלה אינו יכול להקדיש ולאסור עליו כיון שיש לשואל זכות בהחפץ להשתמש בו. משא"כ בהאי דמייתי קרא איזהו היתר תשמיש יש להקונה אף דהקונה חייב באונסין מטעם הנאת הלקיחה. אבל כל עוד שלא קנה אין לו היתר תשמיש. ואי בעי חוזר מהמכירה לכן יכול להקדיש. ואמנם הראי' השנית מתוס' ב"ק ד' ע' לכאורה כראי מוצקת שהוכיחו דפקדון יכול המפקיד להקדיש מדחייב הגונב מהשומר כפל וגונב אחר הגנב פטור מכפל עיי"ש. וכיון דאף בגונב משואל חייב כפל כדמוכח בבעיא דשותפים ששאלו ב"מ ל"ד מוכח דמשאיל יכול להקדיש. אבל לפענ"ד יש לישב הנה סברת רש"ל נכונה וברורה דאיך יכול להקדיש להפסיד לשואל ומ"מ הגנב חייב בכפל כמו דאמרינן בבכורות י"א בגנב פטר חמור של חבירו חייב כפל, אף לר"י דס"ל פטר חמור אסור בהנאה דאע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאח"ז משום זבינא דבינו ובינו. אע"פ דלכתחלה ודאי אינו יכול להקדיש ולקדש אשה. אף דבדיעבד מקודשת במה דבינו ובינו דזה גופה הוי הנאה ואפילו לכלבים של הפקר אסור ליתן איסור הנאה כמבואר בפ"י פסחים ובפוסקים ומ"מ הגנב חייב כפל וכש"כ בגנב משואל אף דהמשאיל אינו יכול להקדיש כיון דהגוף שלו חייב בכפל. ובגונב מן הגנב דפטור מכפל דאולי הגנב לא יחזיר כלל לבעלים שיעשה שינוי מעשה בהחפץ וזה ל"ש בשואל דלא קנאו בשינוי כמ"ש תוס' ב"ק נ"ו. ובגונב אם אומר שרוצה להחזיר הוה פקדון כמ"ש תוס' ב"מ דף ו'. ומ"ה בגנב פטור מכפל משא"כ בשואל. והתו' ב"ק ד' ע' כונתם הכי דבאמת בפקדון אין טעם וראי' לעכב המפקיד שלא יוכל להקדיש דאין כאן הפסד להנפקד ורק אם תאמר שאינו יכול להקדיש משום קרא דאיש כי יקדיש את ביתו ונאמר דביתו ל"ה רק ביתו ממש א"כ בגניבה דכתיב וגונב מבית האיש ליבעי בית האיש ממש ולא ליחייב גנב מבית שומר כמו גנב מבית הגנב. וע"כ דל"ב ביתו ממש וה"ה בהקדש ל"ב ביתו ממש. והמפקיד יכול להקדיש אבל המשאיל אינו יכול להקדיש אף דמיקרי ביתו כיון שהשואל יש לו קנין לזמן ומ"מ הגנב חייב כפל כדאיתא בכורות אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאח"ז. ועיין בתוס' ב"מ דף ק"ג גבי פרדיסי דמטלטלין בחזקת השואל קאי שאינו דומה לקרקע. ומ"ה אף למ"ש בנתיבות המשפט באריכות להוכיח דקרקע המושכרת יכול להקדיש זה בקרקע. אבל לא במטלטלין כמ"ש תוס' ב"מ כ"ג לחלק בין קרקע למטלטלין וצדקו דברי מהרש"ל ואף דזמן ל"ה דבר שלא בא לעולם מ"מ בשואל מחוסר מעשה ההשבה ואינו דומה לקרקע. ועוד בעי עכ"פ שיאמר שמקדיש לאח"ז אבל במקדיש סתם י"ל דאינו יכול:
ג' ובגוף דברי הקצה"ח שהקשה מגנב משואל דמשלם כפל הנה מצאתי בירושלמי שבועות פ' ד' שומרים מפורש דגונב משואל אינו משלם כפל וממעט לי' מדכתיב וגנב מבית האיש ולא מבית השואל עיי"ש והפ"מ מפרש דקאי אטוען טענת גנב ולא משמע כן והירושלמי ב"ק בפ' מרובה מקשה על זה והרי עיקר רעהו בשואל כתיב עיי"ש. הרי דפליגי בזה הבבלי והירושלמי. ונ"ל לפרש דברי ירושלמי. וכל דברי ירושלמי אחד הם ולא פסקי פסקי וזה לשון הירושלמי פ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית השואל (כן הוא הגירס' ע' פ"מ) כל עצמו אין כתיב רעהו אלא בשואל ותימר הכין אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה ע"כ והיינו דקשיא לירושלמי כיון דכל עיקר דין רעהו כתיב בשואל א"כ מוכח מקרא דגונב משואל חייב כפל. ואמאי אין הגונב אחר הגנב משלם כפל ומאי בין גנב לשואל. כקו' הקצה"ח. ויכול להיות דהירושלמי מתרץ לה. והיינו לפי המבואר בתוס' ב"ק קי"א ע"ב ד"ה גזל ולא נתיאשו בסופו בטעם רמי בר חמי דס"ל גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו דהבעלים אינם יכולין לתבוע לשני משום דהבעלים לא יכלו להקדיש וגם הגזלן יכול לקנותו בשינוי מעשה. א"כ בסברא השנית יש חילוק בין גנב משואל דמשלם כפל דהשואל אינו קונה בשינוי. משא"כ גנב. א"כ היינו דמשני הירושלמי תבעו בעלים לגנב שני אי חייב קרבן שבועה. והיינו אי מצי לומר לבעלים לא בעל דברים דידי את. ומסיק דיחזור לבעלים בפני גנב ולפי"ז לא יוכלו לתבוע רק שניהם ביחד ומ"ה פטור מכפל. אבל בשואל ודאי יכול לתבוע בעלים לגנב. ומ"ה חייב כפל ודוק. ועיין בב"ק ק"ח ומ"מ לפמ"ש בדברי רש"ל צדקו דברי הגמ' ב"ק ס"ט ע"ב שהוכיחו מאין הגונב אחר הגנב משלם כפל דהבעלים אינם יכולים להקדישו ולהרש"ל לא תליא בזה דהרי שואל אין יכול המשאיל להקדיש ומשלם כפל דהגמ' הוכיחו שפיר אס"ד דגם בגנב יכול הבעלים להקדיש אמאי פטור מכפל לשלם לבעלים. וע"כ הבעלים אינם יכולים להקדיש. אבל להיפך אין להוכיח איך אפשר דשואל אינו יכול להקדיש וכפל חייב דז"א דכפל חייב משום דהגוף שלו דנוכל להוכיח מהך דפטור מכפל דאינו יכול להקדיש אבל לא נוכל להוכיח מהא דאינו יכול להקדיש דפטור מכפל:
ד ונחזור לעניני. הנה לפי המבואר בסי' רצ"ח בהפקיד אצל חברו ופשע בו והוא מודה בפרוטה ואינו יודע כמה הי' הפקדון הוה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע א"כ בבגד ששאל ונמצא כתם אלו הכחיש השואל בברי שהי' בו כתם מעיקרא הו"ל מודה במקצת דמודה בבגד ומכחיש בהוצאות הכיבוס. ואם טוען איני יודע הו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והו"ל משואי"ל ואמאי קתני בברייתא דלענין דינא אינה צריכה השני' לכבס. והרי הו"ל משואי"ל ולישב זה נאמר דכאן הו"ל הילך. כיון שמחזרת הבגד תיכף לפנינו. או אף אם לא תחזיר הבגד לפנינו מ"מ כיון דשאלה ברשותי' דמרא הוא הו"ל כפקדון ופקדון מיקרי הילך כמ"ש הנ"י והפוסקים ורש"י בב"מ. ואמנם לפמ"ש בשם רש"ל דשאלה ל"ה ברשותי' דמרא כל כך כמו פקדון ואינו יכול להקדיש י"ל דל"ה הילך ורק באומרת הילך לפני ב"ד פטורה. ואמנם אם טוענת עוד במשך ימי השאלה על הכבוסין. והיא אינה מחזרת לה הבגד. יהי' הדין דהשני' חייבת לכבס דהו"ל משואיל"מ וכיון דברייתא סתמא קתני ומשמע אף בתוך ימי שאילתה קשיא ולכן נראה דכאן אין עיקר הכיבוס משום דלא תוכל לשמש בהבגד דהבגד ראוי לתשמיש אף בלי כיבוס רק עיקר הכיבוס היא משום טומאה. ועוד דמשום המראה הוי סגי בכיבוס כל דהו ובשביל הטומאה צריך להעביר בז' סמנים כדאיתא בנדה דף ס"ב. ונמצא דעיקר הכיבוס הוא בשביל הטומאה וכיון דגם הבגד אינו טמא רק מדרבנן, כדאיתא בנדה דף ס"ב. א"כ לפי שיטת הרש"ל שהובא בש"ך סי' שפ"ו ובקצה"ח סי' פ"ז דהיכא דעיקר תביעת הממון אתיא מכח דרבנן כגון בדינא דגרמי אינו מחויב שבועה דאורייתא. וה"ה דל"ה משואי"ל בטוען ספק היכא דעיקר השבוע' והחיוב דרבנן. וכאן כיון דעיקר התביעה מדרבנן דמדאורייתא הבגד טהור וא"צ לכבס. ובדרבנן ל"א מחויב שבועה ואיל"מ. ונמצא דשפיר נקיט להאי דינא דוקא בנדה ולענין כתמים ולא נקט לה לענין כל הכחשות שבין שואל ונשאל בקלקול שאירע בהשאלה ויש ספק אימת נעשה דשם יהי' משואי"ל ורק הכא בהשתנות הענין ישתנה הדין:
ובפשיטות י"ל לפמ"ש לקמן דהא דהמשאיל אינו יכול להקדיש במשך ימי השאלה הוה רק מדרבנן דמדאורייתא אין קנין להשואל והמשאיל יכול לחזור א"כ ל"ה משואי"ל דמדאורייתא ה"ל הילך כמו פקדון ורק מדרבנן ל"ה הילך. ובשבועה דרבנן ל"א משואיל"מ והיינו דא"ר ששת לענין דינא תנן שהוא ס"ל בב"מ ה' הילך פטור:
ה והקצה"ח סי' פ"ז ס"ק ל"ב הקשה על הש"ך והרש"ל שכתבו דאם דינא דגרמי קנסא דרבנן ל"ש שבועה דאורייתא. והוכיח מדברי הרמב"ם דגבי כתובה משביעין אותו שבועה דאורייתא אף דכתובה ל"ה רק מדרבנן וגם מנחבל ומכל קנינים דרבנן דמודה במקצת חייב שבועה דאור' ע"ש: ולפענ"ד לישב דברי זקיני הש"ך והרש"ל והעיקר בזה לפמ"ש התוס' יבמות פ"ט ע"ב לענין תרומה דלא אמרינן דהפקר ב"ד הפקר כיון דבתר הכי נמי שלו הוא. ומזה הוכיחו באב"מ סי' כ"ח ובישי"ע לה' פסח דל"א קנין דרבנן מועיל לדאורייתא רק היכא דשויא רבנן כדאורייתא מכל וכל ולא עשו שום הפרש בקנינים אבל היכא שעשו שום הפרש בין דרבנן לדאור' לא אלים קנין דרבנן לעשותו קנין מדאורייתא ע"ש. א"כ להמדקדק בהש"ך סי' שפ"ו שכתב דדינא דגרמי ל"ה רק קנסא דרבנן. דלאיזה צורך כתב קנסא דרבנן. אך כיון דחיובי דרבנן שהם ברורים לגבות ממשועבדים ומיורשי' אחרי' הוה כחיוב דאורייתא כגון כתובה ונחבל לאחר שבועה או קנין משיכה דאין הפרש בקנינו בין דאורייתא לדרבנן אלים טובא ודינא דגרמי ל"ה רק קנסא דרבנן וכבר כ' הש"ך בסי' שפ"ו דלא קנסו בנו אחריו וה"ה דאינו גובה מלקוחות וכיון שעשו הפרש דבחיוב דאורייתא קנסו בנו אחריו ובקנס דרבנן לא קנסו בנו אחריו ושיירו דמקצת החיוב לא אלים החיוב כדאורייתא ול"ה רק שבועה דרבנן. ולפמ"ש בתשוב' הרדב"ז החדשות סי' תק"ג והובא בקהלת יעקב תוספת דרבנן אות ג' לחלק בין גזל דרבנן ובין קנין דרבנן דכל העושה קנין דרבנן על דעת חכמים הוא עושה וגמר ומקנה כאלו הי' דין תורה וכ"כ תוס' גיטין ט' ד"ה ואינו חוזר דסמכא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים) משא"כ גזל וגניבה או רבית לאו אדעתייהו דרבנן עביד אלא אדרבה עבר על דבריהם עיי"ש א"כ החילוק זה י"ל בין דינא דגרמי דלא עביד אדעתא דרבנן דהרי אסור לגרום היזק ובין כתובה דעבד אדעתא דרבנן:
ו ובפשיטות נלע"ד דהא דקמ"ל הך דינא בנדה ולא בשאר דוכתא דהתוס' הקשו ונימא מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' ותי' בתי' הב' דזה דוקא להחזיק אבל לא להוציא ורבים תמהו בזה שהוא נגד הסוגיא בכתובת דמסיק דאפילו לא יהיב טבח דמי צריך לשלם משום שנולד הספק ברשותו וע' בסדרי טהרה שם ובלב ארי' חולין. והנלע"ד לפמ"ש בקצה"ח סי' רכ"ד סק"ב דהך דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' ומוציאין ממון ממנו היינו דוקא מטעם חזקת הגוף דאלים טובא אבל היכי דליכא לאוקמי בחזקת הגוף ל"מ הסברא דכל מי שנולד הספק ברשותו להוציא ממון עיי"ש וכ"כ בפנ"י א"כ לפמ"ש תוס' נדה דף ג' ד"ה ושרצים דבכתם טמאה למפרע הואיל והכתם יבש ואפי' הוא לח לא פלוג רבנן בכתמים ועכ"פ חזינן דבכתמים ליכא לאוקמא אחזקת הגוף ולענין טומאת הבגד בלא"ה ליכא לאוקמא אחזקת הגוף דהתוס' הקשו בריש נדה אמאי מהני חזקת טהרה והרי הוא ספק טומאה ברה"י ותי' בתרוץ הב' דלא ילפינן מסוטה רק טומאת מגע ולא טומאת ראי' עיי"ש באריכות א"כ לענין אי הבגד טמא למפרע לתי' הב' מתוס' דגם טומאה למפרע ילפינן מסוטה. ורק טומאת ראי' לא ילפינן לענין הבגד הוי טומאת מגע ולא מהני חזקת הגוף והבגד טמא למפרע אף אם נאמר דהאשה אינה טמאה למפרע א"כ מה"ט שפיר כתבו התוס' דל"מ עי שנולד הספק ברשותו רק להחזיק אבל לא להוציא כיון דליכא לאוקמא אחזקת הגוף והוא ישוב נכון בדברי התוס' לדינא. א"כ מה"ט שייך דין זה דוקא לענין טומאה דילפינן מסוטה. ובשאר מומין שאירעו בהשאלה מוקמינן באמת אחזקת הגוף ומוציאין ממון ובהכי יתיישב מה שקשה לשיטת הטור הובא בב"ש סי' ל"ט. דסברת כ"נ וכ"ה ואין מחזיקין מרשות לרשות מהני אף באיסורין. ובנמצא מומין אחר אירוסין אין צריכה גט מטעם כאן נמצא דמהני באיסורין ג"כ א"כ בסוגיין דנקט בדקה חלוקה והשאילתה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה לענין דינא ומשמע אבל אם לא בדקה קודם אף הראשונה טמאה וכן משמע בתוס' ד"ה מ"ש דבזה ק' קושית התוס' ונימא מי שנולד הספק ברשותו ולתי' הב' שבתוס' דל"מ להוציא דכאן אנן מסופקין לענין טהרת הראשונה ולא לענין הוצאת ממון ולשיטת הטור גם באיסורין אמרינן מי שנולד ספק ברשותו ואולי י"ל דהיינו דקאמר ר"ש ולענין דינא תנן. והכוונה דהיכי דעיקר התוכחות שבין השואל והמשאיל לענין דינא א"כ כיון דהב"ד פוסקין לענין דינא דראשונה צריכה לכבס דל"מ להוציא ממון אף לענין איסור הראשונה טמאה בלא בדקה דאיסורא בתר ממונא גריר כמ"ש בקהלת יעקב ח' תוספת דרבנן אות ח' ט'. אבל אם לא נתוכחו כלל לענין הכיבוס ורק עיקר הספק לענין טומאה שפיר הראשונה טהורה אף בלא בדקה מטעם מי שנולד הספק ברשותו כשיטת הטור הנ"ל וכונת רב ששת לישב לשון הברייתא דנקט דוקא בבדקה ראשונה טהורה ולהכי קאמר לענין דינא אתמר אבל אם לא נתווכחו לענין דינא כלל הראשונה טהורה אף בלא בדיקה. ויתיישב בזה מה שמקשה שם מ"ש מהא דתניא ותמהו התוס' דלעיל שאני שראשונה בדקה ולהנ"ל נכון דמשמע דרב ששת קאמר ראשונה טהורה אף בלא בדיקה מטעם מי שנולד ספק ברשותו היכא דלא נתוכחו לענין דינא והתי' מגמ' נכון ונחמד מאד דע"כ ל"א מי שנולד ספק ברשותו אלא היכי דאין אתה צריך לצרף הראשונה להריעותא. וגם זולת הראשונה הריעותא נמצא בשני' כגון בטבח שנטרפה בהמה אצלו משא"כ בשתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע. השני' יש לה לתלות בדם צפור כיון שנתעסקה בכסלע. ורק כיון שגם ראשונה מצאה כסלע ולא הי' כצפור רק סלע אחד א"כ בזה ל"ש מי שנולד ספק ברשותו, דריעותא שנמצא אצלה ל"ה ריעותא כלל לולא שנמצא בראשונה גם ריעותא כזאת ומ"ה שניהם טמאות, ולזה משני שאני התם דאיכא סלע יתירה וזה היא הריעותא ומ"ה השני' והראשונה כחדא משא"כ בלא נמצא הריעותא רק בשני' והראשונה לא מצאה ראשונה טהורה: ז אבל באמת לפמ"ש לק"מ על הטור והב"ש דעל כרחך צ"ל דיש חילוק בין נמצאו המומים אצל המוכר או אצל האב לאחר אירוסין דא"צ גט מטעם כ"נ אף דשם ליכא סיוע דחזקת הגוף וצ"ל מטעם חזקת פנוי' וה"ה במקח כה"ג מטעם חזקת מרא קמא משא"כ בנמצא אצל הלוקח והטבח דחזקת מרא קמא כנגד זה על כרחך צ"ל דמ"ה מוציאין ממון מהלוקח מטעם עי שנולד ספק ברשותו והוא מטעם חזקת הגוף כמ"ש בקצה"ח סי' רכ"ד ובפנ"י והובא לעיל. א"כ בכתמים דאנחנו מדברים מהאשה אי ראשונה טהורה בלא בדקה ולפמ"ש התוס' נדה דף ג' דלא מוקמינן כתמים אחזקה ואנן פסקינן כר' חנינא ב"א נדה ה' דכל הנשים כתמן טונא למפרע ול"מ בכתמים אחזקת הגוף ומ"ה ל"מ סברת מי שנולד הספק ברשותו לטהר הראשונה ומ"ה שניהם טמאות בלא בדיקה וא"א לפרש הגמ' כמש"ל ודו"ק:
ח ומה שנלע"ד קצת בדרך פלפול לישב דברי תוס' שכתבו מי שנולד ספק ל"מ להוציא והוא כנגד הסוגיא דכתובת דנסתפקתי בקנה טבח בהמה בקנין דרבנן ונמצא ריעותא במקח אי מוציאין ג"כ מהטבח ממון מטעם מי שנולד ספק ברשותו, או דוקא היכי דמדאורייתא הבהמה ברשותו אבל היכי דמדאורייתא הרשות של המוכר וכן מדרבנן עומדת ברשותו של לוקח ל"מ סברת דכל מי שנולד ספק ברשותו להוציא ממון, וע' בב"ש סי' ל"א ס"ק י"ז בתך בפרוטה ובהמתך בפרוטה דל"ד לקני את וחמור כיון דמדאורייתא קנה גם החמור דמבואר דהך דרבנן ל"ה כדאורייתא לגרור דבר אחר הגם דל"ד לגמרי לנ"ד מ"מ חזינן דלא לכ"ד אמרינן דרבנן כדאורייתא, ובהך דטבח דמקשה מיני' בכתובת ע"ו הגמ' י"ל דמיירי בקנה בק"ס או שנתן מקצת מעות ולא במשיכה גרידא וע' ברמב"ם פי"ב מה' שכנים לענין בעל המצר דעל בעה"מ להביא ראי' וכתב הה"מ דכיון שהוא מדבריהם הוא נקרא מוציא ועליו להביא ראי' ועמ"ש בתשו' פרח מטה אהרן סי' י"ב בספק עדים פסולים בקיום שטרות דכיון דקיום שטרות דרבנן השטר כשר (וע' תומים סי' ל"ד ס"ק כ"ז ובספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ב אות ב') וע' תמורה כ"ז דמקשה ותו תלתא ותלתא יד הקדש על העליונה סבר עולא צריך לעשות עילוי דרבנן וכל דרבנן אקילו בה רבנן. והגם דיש לחלק בין ספק בתקנה ובין ספק קנין דרבנן מ"מ בנ"ד יש להסתפק אי אמרינן מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי':
ט והנה בשטמ"ק לב"מ צ"ט כ' דמה שאמרו כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין הוא רק דרבנן דמדאורייתא אף תחלת התשמיש ל"מ והמשאיל יכול לחזור בכל רגע ורגע ודלא כדעת התוס' דבבקע בו קנאה מדאורייתא והנה מ"ש התוס' בנדה כ"ח ובחולין נ"א דכיון שהוא רק שואל לא מקרי נולד ספק ברשותו. הקשיתי על זה מתוס' ב"מ ק"ג גבי פרדיסא שכתבו דמטלטלין בחזקת השואל קאי. ותירצתי לפמ"ש המג"א בסי' רמ"ו דהא דשכירות ליומא ממכר הוא דוקא לענין התשמיש עיי"ש לענין שביתת בהמתו. ומעתה התוס' ב"מ ק"ג שפיר קאמרו לענין התשמיש בחזקת השואל קאי והגוף לענין כבוס בחזקת המשאיל קאי. [ושוב ראיתי דאף אם נאמר דגם בקנין דרבנן אמרינן מי שנולד ספק ברשותו דקנין דרבנן כדאורייתא, בקנין פירות דרבנן כגון בשואל ודאי ל"א הכי דכיון שהגוף של המשאיל ובתר הכי נמי שלו ל"ש הפקר ב"ד הפקר, כמ"ש תוס' יבמות פ"ט נמצא דל"ה רק מדרבנן ובודאי ל"מ להוציא כיון דמדאורייתא ברשות המשאיל קאי והפקר ב"ד ל"ש בזה], אבל זאת ברור בעיני דאף לסברת התוס' בקושיתם או בתי' השני דמטלטלין בחזקת וברשות השואל קיימי הטעם כיון שיש לו קנין פירות לשעה וקנין התשמיש ולפמ"ש בשיטה מקובצת לב"מ צ"ט דמדאורייתא המשאיל כל רגע ורגע יכול לחזור, א"כ ל"ה ברשותו רק מדרבנן הדבר ברור דבזה ל"א ק"פ כקהג"ד. וכן כ' התוס' ביבמות דף ל"ו ליישב לר' יוחנן דק"פ כקה"ג הא דהתקינו באושא כיון שאין לבעל פירות אלא מדרבנן עיי"ש. ומעתה זה שכתבו התוס' בתי' הראשון דל"א בזה מי שנולד הספק ברשותו דבחזקת המשאיל קאי ס"ל כיון דל"ה רק מדרבנן בחזקת המשאיל דבדאור' יכול לחזור כל רגע, ובתי' השני אף דס"ל בחזקת השואל קאי כיון דמדאורייתא בחזקת המשאיל קאי דיכול לחזור בכל רגע ל"מ להוציא רק להחזיק וזה דבר נכון בדבריהם ומ"מ לדינא אני מסתפק דמשמע מסתימת הפוסקים דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן בכגון דא. ומ"מ זה דוקא בקנין דהפקר ב"ד הפקר אבל בשאלה נ"ל הדברים ברורים דל"מ רשות דרבנן כיון דלא שייך הפקר ב"ד כדלעיל:
י ודע דלפי מ"ש הקצה"ח דכל מי שנולד הספק ברשותו דוקא היכא דמסייע לי' חזקת הגוף מהני להוציא יש לישב קושית התוס' בסוגין בפשיטות לפי המבואר בב"ק ק"א דאין שבח סימנים על גבי צמר. וחזותא לאו מילתא עיי"ש אין זה השתנות לגבי הבגד דהבגד כדקאי קאי. ואיזה חזקת הגוף יש דנימא מחמתו השתא נעשית. ומ"ה ל"ש כל מי שנולד ספק ברשותו. ורק גבי טרפה ומיאון ובעילה ראשונה דהוי אישתני גופה. ואולי יש להעמיס הדברים בתוס' שכתבו אבל הכא אין מחויבת השני' לכבס והיינו מה"ט דלא הוי שינוי בעצם הדבר להעמיד בחזקת הגוף. אבל אינו במשמע כן ואמנם גוף הסברא נכונה מאוד:
יא והנה הי' מקום לפרש דברי רב ששת דקאמר לענין דינא תנן. דהתוס' הקשו אימא כל מי שנולד הספק ותי' בתי' הב' דל"מ להוציא ממון. וע"כ מטעם אוקי ממונא אחזקתי' והפ"י כתב בב"מ דף ז' בהא דהקדיש הבהמה. לא הקדיש הכלי אף דהוי ספק איסורא כיון דלענין ממון מוקמינן אחזקת מרא קמא החזקה הזאת מכרעת אף לענין איסור שבו. וכן מוכח מסוגיא שם דאם תקפו כהן מוציאין מידו חזקת ממון הוי חזקה המכרעת אף נגד האיסור וכמ"ש ג"כ בקהלת יעקב תוד"ר אות ח'. א"כ זה דברי רב ששת לענין דינא תנן היינו היכא דבאו לדון בדין ממון ותובעת הראשונה שתכבס ומוקמינן ממונא בחזקתו, וא"צ לכבס אף השני' טהורה לענין טומאה דכיון דחזקת ממון מסייע לה החזקת ממון מכרעת גם לענין האיסור כמו בהמקדיש בהמה לא הקדיש את הכלי ומותר להנות ממנה. אבל לענין טומאה ולא דנו כלל בענין ממון. השני' טמאה, דכל חזקה ל"מ רק אם דנו עליו כמ"ש התוס' לענין חזקה שאינה מבוררת ורמב"ן בגיטין לענין חזקת פנוי' גבי האומר לשליח צא וקדש לי אשה ומת שלוחו וזה הי' פירוש מובחר מאוד. לולא כי נלע"ד ברור הדבר דאף אם חזקת מרא קמא הוי כמו כל חזקה דעלמא ומכרעת אף לענין האיסור חזקת ממון גרידא וודאי לא מכרעת בענין האיסור שבו. כמ"ש הקצה"ח בקונטריס הספיקות כלל א' אות ה' ו'. וכן מוכח מכמה דוכתי ובכתובות ע"ב ע"ב אמרינן לענין כתובה ספק ממונא לקולא ולענין הגט ספק איסורא לחומרא והיינו מה"ט דחזקת ממון אין מכרעת בענין האיסור שבו. א"כ גם בנ"ד האשה טמאה אף שאינה צריכה לכבס, דאין כאן חזקת מרא קמא רק חזקת ממון גרידא דלא כמשמעות רי"ט אלגזי וקהלת יעקב דחזקת ממון הוי חזקה מכרעת באיסורין:
יב והתוס' בחולין נ"א תי' בעיקר קושיתם דל"א כל מי שנולד ספק ברשותו אלא לקיים המקח אבל לא לענין אחר. עיי"ש שהאריכו קצת במתק לשונם וביאור דבריהם מטעם חזקה מה שיש ביד אדם הוא שלו ע"כ אם אתה אומר דמקודם הי' המום ע"כ ל"ה מעולם של השני והמקח בטל והחזקה מתנגד לזה. ומ"ה אמרינן להחזיק המקח מי שנולד ספק ברשותו עיי"ש, וזה לדעת הרי"ף שהובא ברא"ש כתובות ובחו"מ סי' רכ"ד אבל לא להרא"ש דאף אם עומד ברשות המוכר, אם קנה בקנין אמרינן מי שנולד ספק ברשותו. וזה ל"ה מטעם חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וצ"ל סברא אחרת דכיון שכבר קנה החפץ בק"ס החפץ בחזקת הלוקח. ואם אתה מסופק אם הי' בו מום ובטל המקח למפרע כיון שכבר החזקת שהוא של לוקח מוקמינן אחזקתו כמ"ש זקיני התבואות שור סי' י"ח ס"ק כ"ט לענין ספק פגם ומ"ה לקיים המקח אמרינן מי שנולד ספק ברשותו אבל לא לענין אחר שאינו תלוי במקח כלל: יהיה איך שיהי' בכוונת התוס' יתיישב לפי דבריהם סוגיא דכתובות דף ע"ה ע"ב בטוב טעם דרבא משני רישא כאן נמצא כאן הי' סיפא כאן נמצא כאן הי' עיי"ש. ופירש"י רבא מהדר לאוקמא כולה כר' גמליאל. והקשה בשיטה מקובצת למה מסיק סיפא כ"נ וכ"ה דהרי מסיפא ל"ק מידי. ומ"ה פירשו הריטב"א והרשב"א דמתניתין אתיא בין כר' יהושע ובין כר' גמליאל. אלא שהקשו דאם ר' יהושע נמי ס"ל כ"נ א"כ בהך דמשארסתני נאנסתי ממ"נ אי מיירי ביכול להיות שנאנסה לאחר החופה, כמ"ש התוס' מ"ט דר"י והרי הוא ג"כ ס"ל כ"נ וכ"ה, ואי מיירי דאינו יכול להיות שנאנסה תחת החופה מ"ט דר' גמליאל והרי ודאי ברשות אבי' נאנסה ונימא כ"נ וכ"ה. אמנם לדברי התוס' חולין נ"א הנ"ל נכון דבין ר' גמליאל בין ר' יהושע ס"ל כ"נ וכ"ה ומתני' אתיא ככ"ע, ובהך דמשארסתני נאנסתי מיירי שיכול להיות שנאנסה אחר החופה כמ"ש התוס' ומ"מ ס"ל לר' יהושע דלא מפיה אנו חיין דהוא ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. ול"ה מקח טעות לגמרי נמצא דהמקח מתקיים עכ"פ ומ"ה ל"א כ"נ וכ"ה ומי שנולד ספק ברשותו לראי' שנאנסה אחר החופה דאף אם היא בעולה מקודם המקח אינו בטל משא"כ במומין דאם היו עלי' מומין מקודם המקח בטל אמרינן מי שנולד ספק ברשותו אף לר' יהושע ור"ג ס"ל ג"כ הכי רק במשארסתני נאנסתי כיון שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה נהי דל"ש מי שנולד הספק ברשותו דל"ה להחזיק המקח מ"מ כיון שלא שייך לומר להיפך כאן נמצא כמו בהיו עלי' משנתארסה דכאן יכול להיות שנאנסה תחת בעלה. א"כ חזקת הגוף לבד מהני לר"ג ומ"ה נאמנת לר"ג וברישא דהוי לה מומין כ"נ מתנגד לחזקת הגוף אמרינן כ"נ כ"ה. ושיטה זו נכונה מאוד ומיושב בטוב טעם כל הסוגיא וזה לגירסת רש"י בדף י"א דגרסינן הדר בי' רבא ול"ג מההיא, ופירש מהרש"א דרבא הדר מכולא מלתא וס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ונכונים מאד דברי רבא הכא ומתניתין אתיא ככ"ע והתבונן בזה:
הן אמת דגוף סברת התוס' בחולין תליא במחלוקת לרב דס"ל בקדשה על תנאי וכנסה דצריכה גט וס"ל לר"א דפליגי בלא בעל עיין בכתובות ע"ד א"כ לדידי' ע"כ המחלוקת ממומין והחילוק בין נמצא ברשות האב או ברשות הבעל הוא רק לענין כתובה אבל גט צריכה מדאורייתא והא דאמרינן בסיפא כ"נ וכ"ה הוא רק לענין כתובה אבל אף אם היו בה מומין מקודם אירוסין צריכה גט והמקח קיים. ומ"מ אמרינן מי שנולד ספק ברשותו. הרי אף בלא קיום המקח אמרינן מי שנולד הספק ברשותו. באופן דדברי התוס' תלוים באשלי רברבי:
יג ומה שראוי לדבר הוא בגוף דין הכיבוס דנ"ל לפי המבואר בב"מ צ"ו בכחש בשר מחמת מלאכה פטור השואל ול"ד במתה מחמת מלאכה. וכתב הש"ך בסי' ש"מ דאפי' בכחשא דלא הדרא פטור א"כ בנעשה כתם מחמת לבישה הוי ככחש מחמת מלאכה ואמאי חייב השואל. אבל לא קשה לפמ"ש בשטמ"ק ב"מ שם בטעם הדבר דמתה מחמת מלאכה פטור דמשום פשיעותא דמשאיל נגעו בה כיון שידע המשאיל דבהמה שלו אינה סובלת מלאכה כזו ונכחש מחמתה פשע שהשאילה למלאכה זו. א"כ בבגד דדרכו בכך שיקבל כתם ואח"כ מכבסין אותו ואין הדבר גורם השתנות בחפץ א"כ ודאי השואל חייב בכביסה כיון שהוא דרך תשמישו:
ומעתה הדבר מבואר דשארי הגאון מליסא לא כיון יפה במח"כ שהקשה בסי' ש"מ ס"ק ד' לשיטת הריטב"א דשומר לא גרע מגזלן ופטור מכחש דהדרא מבגד דשומר חייב בכביסה וגזלן ודאי פטור דל"ה שינוי הרי דשומר גרע מגזלן. ובאמת לק"מ דכל כחש אם נעשה מחמת מלאכה השומר פטור וכאן חייב דלא מקרי כלל כחש רק דרך תשמישו שיקבל כתמים והוא ירחצנו. ואדרבא כיון שמחמת מלאכה שלו נעשת ודאי הדין נותן שירחצנו, ודוקא בכחש שאין דרך תשמישו בכך פטור הגזלן. משא"כ בבגד ונשתמש בו גם הגזלן ודאי צריך לכבס. וכן כ' הנתיבות בעצמו בס"ק ג' שם לישב דברי המרדכי והביא ראיה מנדה, ואיך סותר א"ע. ותמה על עצמך הרי שגזל שיראים של חבירו וקרעם הכי לא יתחייב לתפור הקרעים וה"ה בעשה בהבגד כתם אדם מועד לעולם ומחויב לשלם לטרוח לתפור הקרעים ולכבס הבגד. ולפענ"ד נראה מוכח מרש"י דאף כחש בשר מחמת מלאכה גנב חייב מדפירש"י ק"ו ע"ב שורי היכן הוא שואל אני עליו חייב שהרי פטר נפשו במתה מחמת מלאכה. ופירש"י במתה ובכחש בשר מחמת מלאכה ומדפרש"י תרוייהו מוכח דגנב חייב בכחש בשר מחמת מלאכה אף דיכול לומר הרי שלך לפניך זה דוקא בכחש ממילא אבל בהכחישה איהו מחמת מלאכה אדם מועד לעולם. ובטימא בידים או אכחשה בידים לא מצי לומר הש"ל וה"ה בבגד שעשה כתם:
יד ודרך אגב ראיתי לתמוה על דעת התוס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא שכתבו דשומר גרע מגזלן וגנב דשומר חייב בהכחשה דהדרה משא"כ בגנב וגזלן. דא"כ איך אמרו בב"ק ק"ו היכן שורי שומר אני עליו ובאמת גנבו דחייב קרבן שבועה דהו"ל כפירת ממון אולי נגנב וכו'. והרי מצד אחר העדיף בחיובו בהכחשה דהדרה או בנעשית שור הנסקל לשיטת רש"ל בש"ך שס"ג דשומר לא מצי לומר הש"ל משא"כ בגנב. וא"כ איך הוי הכחשת ממון אם גרעה מצד אחר והעדיף מצד אחר. וע"כ כשיטת הריטב"א דשומר לא עדיף מגנב ושפיר הוי כפירת ממון. וצ"ל דס"ל להתוס' דאף דמצד אחד שומר עדיף יותר כיון שמשכחת גריעותא במתה מחמת מלאכה חייב קרבן שבועה וקצ"ע לפי המבואר במשנה סוף שבועות זה הכלל מחובה לחובה פטור מפטור לחיוב פטור. וכאן נשבע מצד אחד להקל מצד אחר להחמיר ואמאי חייב: טו ובעמדי בענין זה נ"ל לישב שיטת הרי"ף ז"ל בכתובות ע"ו והובא ברא"ש שם ובטוש"ע ח"מ סי' רכ"ד והוא ג"כ דעת הרמב"ם דאף למסקנא ס"ל דעל בעל החמור להביא ראי' ורק דבהוי אמינא הוי ס"ל דעל בעל החמור להביא ראי' אף שכבר משך בעל החמור את הפרה והחמור עומד בסמטא או שהחמור עומד מכבר בבית בעל הפרה מטעם דמוקמינן החמור בחזקת מרא קמא ובמסקנא ס"ל דכל עיקר הדבר תליא ברשות שעומד שם דאם החמור עדיין ברשות בעל החמור על בעל החמור להביא ראיה. ואם הוא עומד בבית בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראי'. והרא"ש תמה עליו דכיון שכבר קנאה בדרכי הקנאה מה לי אם עומד בבית המוכר או לא. ועוד דלאחר שנשאת על בעל להביא ראי' אף שהבת בבית האב וע"כ כיון שנשאת היא ברשות הבעל וה"ה אם עשה קנין המועיל מה לי שעומד בבית המוכר עיי"ש בהרא"ש. והנ"ל דהנה הב"י בסי' קצ"ח בסופו מביא בשם ר"י במוכר בקנין גמור חפץ אחד אי הוי אח"כ שומר עליו ומביא י"א דהוי ש"ח. וי"א דהו"ל כמו הא ביתא קמך דאפי' שומר חנם ל"ה עיי"ש. והגאון מליסא פסק מפאת כן דאפי' ש"ח ל"ה. כי בש"ע לא הובא זאת. וקצת מוכח כן בתוס' עירובין דף פ"א. ולפענ"ד הדבר תליא באשלי רברבי דבב"ק דף מ"ז ע"ב מקשה שם ברייתא דכנוס שורך ואני אשמרנו רישא וסיפא אהדדי. ומשני ר"פ כולה רבי הוא דמסתמא לא קיבל עליו שמירה ורק באמר לי' שמרו לא אקני לי' מקום בחצר והו"ל קרן בחצר הניזק ונזק שלם משלם. לא אמר לי' שמרו אקני לי' מקום בחצר ואינו משלם אלא חצי נזק עיי"ש. ועי' ברא"ש פ"ק דפסחים דכיון דאשאיל לי' ביתו. ביתו דהנפקד קרינן בי' עיי"ש. א"כ צ"ע להרי"ף והרמב"ם דמה לי אם עומד ברשות המוכר כיון דקנה בדרכי הקנאה נהי דיש לומר דלא קיבל עליו שמירה מסתמא כר' מ"מ כיון דלא אמר לי' שמרו הקנה לו מקום ועומדת ברשותי. ואמאי ס"ל לרי"ף דעל בעל החמור להביא ראי' ודוחק לומר דהרי"ף והרמב"ם מיירי דוקא באמר לו שמרו. ולא הקנה לו רשות כלל דסתמא לאו בהכי מיירי. ואולי במכר סתמא הו"ל כאומר שמרו. ולכן נ"ל דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דגם בהקנה בדרכי הקנאה כל עוד שלא קיבל החפץ לביתו עדיין הוא שומר עלי' כשיטה א' שהובא בב"י ואינו דומה להא ביתא קמך. כיון דלא אמר ליה בפירוש טול את שלך או דהרי"ף והרא"ש מיירי היכא שהבעל החמור צריך להעמיד החמור לבעל הפרה ובכה"ג ודאי הוי שומר על הבהמה וכיון דעדיין הוא שומר הרי יש לו בבהמה זו גורם לממון ול"מ אם לא קיבל בעל החמור כל התשלומין דהוי החמור משכון בידו והוי שומר שכר. אלא אפי' בקבל כל התשלומין ול"ה אלא שומר חנם כיון דאם נגנב בפשיעה חייב בתשלומין הו"ל גורם לממון כמבואר בא"ח סי' ת"מ דאפילו בש"ח הו"ל גורם לממון וביחוד כיון דאמרינן בנגנב ושילם השומר הבעלים מקנים הכפל לשומר. והיינו דמקני לי' הבהמה סמוך לגניבה כדאמרינן בריש המפקיד. והטו"ז כתב בסי' תמ"א לא"ח דהיכא דיכול להיות שיהי' שלו לגמרי עדיף יותר מגורם לממון ומעתה לשמואל דס"ל בב"ק ק"ו ע"ב במשביע עד אחד זה וזה לחיוב וס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. נכונים שיטת הרי"ף והרמב"ם דדוקא בעומדת הבהמה ברשות בעל הפרה או בעומדת בסמטא הוא דעל בעל הפרה להביא ראי' ול"ה בעל החמור שומר כלל. ונולד הספק ברשות בעל הפרה וכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי'. משא"כ בעומד החמור בבית בעל החמור נהי דבעל הפרה קנה בדרכי הקנאה כיון שהיא עומדת בביתו ועדיין שומר עלי' ואם תגנוב וישלם. הבעלים מקנים לי' הבהמה למפרע ויכול להיות שיהי' שלו ועדיף יותר מגורם לממון ועדיין עומדת ברשותו דהו"ל לגבי' ככיס מלא מעות ורב יהודה אמר זאת משמי' דשמואל בכתובות והוא ס"ל גלכ"ד. ומ"ה נולד הספק עדיין ברשותו. ועל כן על בעל החמור להביא ראי'. ול"ק מה שהקשה הרא"ש מנכנסה לרשות הבעל בנשואין אף שהוא בבית האב דשם ל"ש שמירה וגורם לממון. משא"כ בחמור הו"ל גורם לממון ולא יצא מרשותו לגמרי: טז אלא דנלע"ד דאפי' למ"ד דג"ל לכמ"ד. מ"מ לענין מי שנולד ספק ברשותו עדיין עומדת הבהמה ברשות שלו אם יש לו גורם לממון. ונהי דלענין כפל ג"ל לכמ"ד. מ"מ כל עוד שלא יצא מרשותו לגמרי הו"ל נולד ספק ברשותו. וביחוד אם הדבר ספק בקנין דלמא מת החמור קודם משיכת וקנין הפרה. ורק דאם כבר יצא מרשותו לגמרי ואנן אחזקינהו לרשות בעל הפרה ל"מ ספק לעקור מה שכבר החזקנו כמ"ש לעיל בשם זקיני הת"ש סי' י"ח. משא"כ בעומד בבית בעל החמור והוא שומר עליו ויכול להיות שיהי' שלו לגמרי אם יגנב והבעלים מקני לי' כפילא לא אחזקינהו לשלו לגמרי ומ"ה בספק על בעל החמור להביא ראי'. וע' ג"כ בש"ך יו"ד סוף סי' ש"כ ס"ק ח' בקונה פרה מנכרי ונגנבה והנכרי שילם דפטור מבכורה דהבעלים אקנהו לגוי. ואם כי הדבר צ"ע בעיני דאם יקנה הבהמה לגוי בשביל הכפל והרי אם גנב מגוי פטור מכפל דרעהו כתיב. ושוב ראיתי בתשובת רמ"א. וכפי הנראה הוא מדמה דכמו דבכל מקום מקני לכפל כן הכא מקני לבכורה עיי"ש ואכ"מ להאריך:
יז וששאלת על דברי הפוסקים דבדיקת ז' נקיים בעי בחורים ובסדקים ועכ"פ למקום שהשמש דש לשיטת רוב הפוסקים ועי' בב"י סימן קצ"ו ובנוב"י סימן מ"ו באריכות א"כ איך משכחת ג' פעמים מחמת תשמיש כיון דבפעם הראשון ספרה ז' נקיים ועל כרחך בדקה אז עד מקום שהשמש דש והוי כבדיקת שפופרת לק"מ דבז' נקיים בעי הכנסת מוך דחוק לאותו מקום ואין לזה דמיון כלל לשפופרת ומכחול דהבדיקה היא אם אשה זאת עלולה לראות מ"ת תראה גם במכחול ושפופרת. משא"כ הכנסת מוך לאותו מקום אינו דומה כלל לתשמיש והכנסת אבר. ול"מ לפ"מ דמשמע מכל הפוסקים דבדיקת מכחול היא פועלת תמיד כמו תשמיש והוא עקירת וסת התשמיש כמש"כ בנוב"י ודאי דהכנסת מוך בלי מכחול אינה פועלת ענין זה אלא אפילו לפי מה שכתב הגאון מליסא סי' קפ"ז דתועלת הבדיקה משפופרת הוא רק להוכיח דאשה זו אינה ממלאת ונופצת כמ"ש שם בס"ק ג' וכ"כ בתשו' בשמים ראש סי' נ"ג וז"ל ל וי"ל דהם ז"ל חשו שיש למעלה במקור כנוס דם במקום שהאבר מגיע ושאם יפתחנו יורד דם למטה ולפיכך היא נוגעת במכחול שבראש השפופרת לראות אם יש דם עיי"ש. מ"מ צ"ל דנהי דחימוד התשמיש ל"ש במכחול מ"מ בעינן שיכניס המכחול בכח ואז יתברר דלא נמצא שם דם כנוס דאלו הי' שם דם כנוס היתה פגיעת המכחול פועלת להוציא כמו פגיעת האבר. משא"כ הכנסת עד או מוך בלא מכחול עי"ז לא יתקבץ הדם ולא יצא לחוץ ואף דמהני הבדיקה לענין ז' נקיים לאות שלא נמצא שם דם. מ"מ יכול להיות שהיא ממלאה ונופצת ובהגיע אבר התשמיש בפגעו יפתחו העורקים ויצא הדם ולזה לא מהני הבדיקה:
יח ושמתי עיוני במקצת על דברי הגאון מהרי"ח בתשובות נוב"י סי' מ"ו בענין הבדיקה של שבעה נקיים ומה שכתב עליו החו"ד סי' קצ"ו ולפי שנלענ"ד שצדקו דברי הנוב"י נגד החו"ד אבאר. הנוב"י הוכיח דאף בליכא חזקת טהרה ל"א כותלי בית הרחם מוקמי לדם, וראי' מאשה שטבלה אחר ז' ללידתה ואח"כ ראתה דם אמאי לא חיישינן שנעקר לבית החיצון קודם טבילה ואשה טמאה טומאת משא כדאמרינן בנדה ד' מ"ב. ולרבא דל"ה אותו מקום בלוע רק בית הסתרים נטמאה האשה אחר הטבילה מהדם כמ"ש בזה הנוב"י. וע"ז כתב החו"ד דכמו דאמרינן ישב לו קוץ בושט אמרינן נשחטה הותרה ואין דומה לספק בשחיטה דשם נולד ספק במעשה המכשיר כמ"ש הרשב"א ביבמות משא"כ בישב לו קוץ נולד ספק במעשה המטריף. וה"ה הכא כשנולד ספק באדם אי נטמא מקודם ול"מ לי' טבילה דומה לספק ניקב הושט דאמרינן נשחטה הותרה וה"ה נטבלה הותרה ע"כ. ולפענ"ד אין זה דומה לישב לו קוץ, דלפי המבואר ברמב"ם פ"ה ממשכב ומושב ה' ג' עיקר החילוק בין נעקר הדם קודם הטבילה לנעקר הדם לאחר הטבילה דאם נעקר הדם לאחר הטבילה הוי בשעת טבילה דם שנבלע באברים והטבילה מועלת לכל דם שנבלע באברים, משא"כ בנעקר קודם הטבילה לא עלתה טבילה לדם, ונמצא דהדם יש לו חזקת טומאה בודאי, רק שאתה מסופק אם יצא מקודם הטבילה ולא עלתה לה טבילה או לאחר הטבילה ועלתה לה טבילה, וכיון דבודאי יצא דהרי הדם לפנינו ורק שאתה מסופק מתי נעקר מוקמינן הדם בחזקת טומאה כמו בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דלא עלתה לו טבילה. ומ"ש החו"ד דהוי ספק במעשה המטריף ואמרינן דלא נעשה מעשה, זה ליתא דכאן הדם ודאי יצא לבית החיצון ואתה מסופק מתי יצא אם קודם טבילה או לאחר טבילה מוקמינן הדם בחזקת טומאה כמו בנמצא שמוט ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה. ומצאתי שכבר הרגיש בזה הגאון מהר"ז בספר ראש אפרים בחלק התשו' אות ט"ו גם מה שכתב החו"ד מה שהקשה מיולדת לא ידענא מאי שייטי' טומאת משא לטומאת יולדת כשם שאין מחזיקין מאיסור לאיסור כן אין מחזיקין מטומאה לטומאה וגם כל הטמאות כשעת מציאתן עיי"ש. לפי מה שכתבתי בשם הרמב"ם דהדם קודם שנעקר ודאי טמא הי' ורק שעלתה טבילה לדם האברים, וכיון שאתה מסופק לענין הדם אם עלתה טבילה דשמא נעקר קודם הטבילה ולא עלתה טבילה מוקמינן הדם בחזקת טמא כמקודם. וכיון שהוא טמא האשה נטמאת טומאת משא. ולא מהני חזקת טהרה דידה דעיקר הספק בדם, כמו שליא בבית הבית טמא ולא מהני חזקת הבא אל הבית. כמ"ש הריטב"א ועיין בפמ"ג בסי' א' בטו"ז מ"ש מענין זה. גם מ"ש מכל הטמאות כשעת מציאתן כמו מחט שנמצא חלודה או מצא שרץ שרוף בנדה ד' ד'. וה"ה הכא כיון שיש עכשיו על הדם דין דם טהור. ולא דמי כלל דשם המחט כעת ודאי טהור וה"ה השרץ ואתה מסופק על שעת הנפילה ואמרינן כשעת מציאתן משא"כ כאן על זה אנן דנין אם הדם הוא טהור שהי' בשעת טבילה מובלע באברים או שנעקר קודם טבילה ולא עלתה טבילה ול"ה דם טהור כלל ואיזו שעת מציאתן יש כאן. ואין לומר דם שתראה כעת הוא דם טהור דאין ראי' מדם לדם. ועל זה הדם שאנו דנין אין כאן שעת מציאתן כלל:
יט מיהו בכל זה יש לומר דכיון דקודם שנעקר הדם והוי דם המובלע באברים כמ"ש הרמב"ם ל"ה על זה שם דם כלל ל"מ חזקה על דם דנימא דאוקמינן בחזקה כמו קודם שנעקר דאז ל"ה דם כלל ומשעה שנעשה דם אין לה חזקת טומאה וכעין דאמרינן ביבמות כ"ג לכי מגיירי גופא אחרינא הוא ול"מ חזקה מקודם שנעקר דאז ל"ה דם כלל. וכן כתבו תוס' בחולין ק"כ לענין שעת הכושר דמשנולד ל"ה לי' שעת הכושר. ואף שהתוס' בחולין י"א כתבו דמוקמינן הולד בחזקת שהי' במעי אמו שלא הי' קדוש בבכורה. מ"מ בנ"ד מודו התוס' דשם כבר נגמר הולד ורק שלא פטר, רחם משא"כ כאן כל עוד שלא נעקר ל"ה דם כלל. ובעוד שהיא דם ל"ה ליה חזקה מעולם וזה נכון לדעתי. גם מ"ש שלא נקט התנא חיוב בדיקה שהוא תקנתא דידה רק החיוב שהיא משום קלקולא דידה א"כ לדבריו מאי הקשו התוס' נדה י"א ע"ב ד"ה אפילו הכי. דתבדוק בימי טהרה שמא תפסוק ג' עונות. וזה לתקנתא דידה. גם מוכח דר"י נקט אף בשעת עקרתן מלאכול בתרומה. ובעי למימר בגמ' ד' ו' דהוא להכשיר תרומה שלא תטמא למפרע דהוא לתקנתא דידה וע"ז סמכו תוס' בקושיתם ועכ"פ מדברי תוס' מוכח דלא כהחו"ד:
ומה שהקשה על הנוב"י עדיין ליבעי בדיקה משום שלא תצטרך לטבול פעם שנית משום תרומה. הנה הנוב"י הקשה ללוי דמוקים מתניתין כב"ש וב"ש ס"ל ד' ע"א דטבולת יום ארוך בעי טבילה אף לתרומה בלא"ה ול"ק ללוי. ורק לרב דס"ל לכ"ע מעין אחד קשיא. ולזה י"ל דמע"ל גזרו בקדשים ובתרומה וכיון דבקדשים אין לחוש למע"ל דבלא"ה בעי טבילה ומ"ה לא חששו אף לתרומה. ועדיין צ"ע בזה ודו"ק:
וד' יאיר עינך בתורתנו הקדושה כברכת דודך אוהבך כנפשך:
בשולי המכתב עיין נדה דף ד' פליגי חזקי' ור' יוחנן בקופה שנשתמשו טהרות בזויות זו ונמצא שרץ בזויות זו אי חיישינן שמא מעיקרא הי' השרץ והקשו תוס' בד"ה. כי פליגי דהרי בנגע באחד בלילה וראוהו חי מבערב טהור ברה"ר ואמאי מטמא הכא ר"י ואם מיירי ברה"י מ"ט דחזקי'. ונ"ל ליישב דמיירי ברה"ר ומ"מ ר"י מטמא דכיון דהקופה השתא ודאי טמאה איתרע חזקת טהרות ולא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר בטומאה למפרע כמ"ש תוס' ריש נדה, אמנם תוס' כ' בסוטה כ"ח דילפינן ספק טומאה ברה"ר מפסח הבא בטומאה וכתבתי בספרי לאו"ח סי' ס"א אות ח' דמה"ט למד בסוטה כ"ח טמא שרץ מסוטה דהרמב"ם פוסק פ"ד מביאת מקדש דטמא שרץ לא יקריב בצבור ולא הותר ט"ש בציבור ומ"ה הוצרך לילף מסוטה וספק טומאה ברה"ר בטומאת מת ילפינן מפסח הבא בטומאה ומפסח יש ללמוד אף טומאה למפרע דהרי גם ודאי טומאה הותרה ומ"ה ס"ל לר"י בשרץ טמאה ובראוהו חי מבערב במת טהור ברה"ר. אך בר"ש טהרות פ"ה מ"ז מייתי תוספתא דגם בשרץ פלוגתא דר"מ ורבנן כמו במת דפליגי בעירובין ל"ה והר"ש הרגיש מהך דטומאה למפרע וצ"ל דר"י לא ס"ל כתוספתא זו ודוקא במת פליגי, וצריך להבין הסברא (ובספרי ססי' ס"א הנ"ל ישבתי בזה קו' תוס' חולין בהא דשני נזירין עיי"ש, ומצאתי במהרש"א חולין ט' שכתב קצת כדברי.) אמנם הנה מ"ש לעיל דטמא שרץ ליכא למילף ספק טומאה ברה"ר מצבור דנדחה טומאה ודאי כדיליף בירושלמי הובא בתוס' סוטה כ"ח משום דטמא שרץ לא הותר בציבור נמשכתי אחר דברי הרמב"ם שפסק פ"ד מביאת מקדש הי"ב דקרבן ציבור הבא בטומאה לא נתעסקו בו רק טמאי מתים ולא טמא שרץ. אמנם כבר תמהתי על הרמב"ם מהא דאמרינן בפסחים פ' היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאים א"ר מטמאין א' מהם בשרץ ומה יועיל מה שמטמאין בשרץ הרי טמא שרץ לא הותר בציבור ויצטרך לטבול ושוחטין עליו ובלילה יטהר ואיך יצטרף עם טמאין ותירצתי דהרמב"ם פוסק פ"ז מק"פ ה"ח דפסח הבא בטומאה נאכל לטמא מת וכיוצא בו ודוקא טומאה היוצא מגופו אינו אוכל אבל טמא שרץ אוכל ודוקא להקריב אינו יכול אבל אוכל בפסח ונמצא דמטמאין בשרץ ואינו טובל ומ"מ שוחטין עליו בפסח הבא בטומאה ויאכל בטומאה ומ"ה מצטרף לרוב. ולח"מ שם ה"א תמה על הרמב"ם מנ"ל לחלק אבל דבריו מוכרחין מקושיא הנ"ל ולפ"ז יש ללמוד טמא שרץ ג"כ מפסח הבא בטומאה דאוכל טמא שרץ. אך זה למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאז מצטרף עם טמאים ועושה בטומאה אבל למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף קודם טבילה טמא שרץ אינו עושה בטומאה כדאמרינן בזבחים כ"ב ואין ללמוד טמא שרץ מפסח הבא בטומאה. והנה ר' יוחנן ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שהוכיח באור חדש דף צ' ובמלא הרועים דקאמר בירוש' ס"פ האשה משלחין לדרך רחוקה ולא קאמר מטמאין בשרץ ומ"ה ס"ל טומאה למפרע טמא בספק טומאה ברה"ר משא"כ במת ומיושב קו' תוס' והתוספתא דס"ל אף בשרץ טהור ברה"ר בטומאה דלמפרע ס"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש. ויליף טומאה דלמפרע מפסח הבא בטומאה ומיושב קו' התוס' בט"ט והוא הערה יקרה. שוב מצאתי קושיתי על הרמב"ם מש"ס דפסחים פ' במרכבת ח"ג הק"פ פ"ז ה"א ועמ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' מ"ז אות י"ג וחלק או"ח סי' ק"ט אות ה'. והנה בש"ס דע"ז ל"ז ע"ב אמרינן שהעיד יוסי בן יועזר על דיקרב למיתא מסאב ואר"נ ספק טומאה ברה"ר הותר להם דמהלכתא מסוטה הלכה ואין מורין כן אתי איהו ואמר מורין להם ופירש"י על דיקרב ודאי מסאב הא ספק טהור. והדבר תמוה דלמה העיד על דיקרב למיתא והלא אף בשרץ ספק טומאה ברה"ר טהור ולמה נקט למותא ופירשתי לפמ"ש המ"ל פי"ט משאר אבות הטומאה סוף אות א' דבטמא מת בספק א"צ לטבול מספק כדאמר רב ינאי בע"ז שם הא מיא בנהרא זילו טבילו והרמב"ם כ' אם טבלת אין בכך הפסד דכיון דצריך הזי' בטמא מת אם יזה יטמא טומאת ערב דלמא א"צ הזי' ע"כ הוה הפסד וא"צ הזי' ולא טבילה. וכתבתי בספרי לא"ח סי' ל"ה אות י"א דזה דוקא אם הלכה ומורין כן רק שאומרים אם טבלת אין בכך הפסד בטמא מת יש הפסד אבל למ"ד הלכה ואין מורין כן בספק גם בטמא מת אין מורין להקל רק צריך טבילה והזי' מספק, על כן קמ"ל יוסי בן יועזר דבטמא מת הלכה ומורין כן ע"כ בטמא מת אצ טבילה כנ"ל אבל בטמא שרץ דא"צ הזי' צריך לטבול מספק ומ"ה נקיט טמא מת. אמנם לפמ"ש לעיל דטמא שרץ ילפינן מסוטה לספק טומאה מרה"ר וטמא מת ילפינן מפסח כמ"מ תוס' סוטה כ"ח בשם ירושלמי מ"ה בספק טומאה ברה"ר בטמא שרץ ל"ה רק דחוי' וצריך לטבול מספק אבל בטמא מת למ"ד טומאה הותרה בציבור ה"ה בספק טומאה ברה"ר הותרה וא"צ לטבול ול"א בטמא מת הא מיא בנהרא זילו טבילא. דהותר לגמרי ולא דחויה. ולפ"ז י"ל דיוסי בן יועזר ס"ל טומאה הותרה בציבור ומ"ה העיד דיקרב במיתא ודאי מסאב וספק הלכה ומורין כן וא"צ לטבול מספק. ור' ינאי אמר הא מיא בנהרא דס"ל דחויה בציבור. הגם דבפסחים דף ע"ז אמרינן דליכא תנא דשמעת לי' טומאה הותרה אלא ר' יהודה היינו דשמעינן ליה בהדיא אבל יכול להיות דר' יוסי בן יועזר ס"ל טומאה הותרה רק דלא שמעינן מיניה בהדיא. וע' בספרי חא"ח סי' מ' אות ה' אם רוב דחוי' או הותרה ואם ספק טומאה ברה"ר דחויה או הותרה. ואקצר בזה: