שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן טז
ב"ה תרח"ם לפ"ק. להרב המאה"ג א' אלטר זאב הורוויטץ נ"י אבד"ק סמריזוב:
ע"ד אשה שספרה ב' ימים נקיים ונסע בעלה לדרך על י' ימים ורצתה האשה לקרב טבילתה לביאת בעלה ולמנות ז' נקיים מיום ג' לנסיעת בעלה ואח"כ ביום ב' לנסיעת בעלה חזרה מדעתה ובדקה עצמה באמצע היום והתחילה לספור מיום הזה. ושאל אם נחשב היום ב' מז' נקיים הואיל דבתחילת היום לא הי' דעתה שיהי' יום זה לספירת נקיים והביא דברי המעיל צדקה הובא בס"ט סי' קצ"ב וסי' קצ"ו ס"ק י"ח שכ' דבעי כונה לספירה אך שנסתפק אם בעי כונה לספירה דוקא בתחילת היום או דמהני כונה באמצע היום: א תשובה הנה מה שכ' בתשובת מעיל צדקה דעיקר ספירת ז' נקיים הוא שתחשוב בדעתה ותכוין לספירה לא הביא ראיות חזקות לדבריו אדרבה הקשה ע"ז דא"כ אמאי מייתי בגמ' דף ס"ט מהך דטועה ראי' דל"ב ספירה לפנינו הרי גם למ"ד לא בעי ספירה לפנינו היינו בדיקת כל יום אבל עכ"פ כונה מיהא בעי ובהך דטועה לא הוה כונה כלל. ומה שתירץ הוא דוחק אבל מ"מ הס"ט החזיק בסברתו. וכ' דדעת הרא"ש הכי הוא שכ' בפ' תינוקת בהך דתבעוה לינשא דצריכה לישב ז' נקיים דיש מן הגדולים שכ' דא"צ לא הפסק טהרה ולא בדיקה בימי הספירה וראי' מר' חביבה שלא בדקה בתו כי הי' סבר דקטנה א"צ לישב וכ' הרא"ש דא"נ דברתא דר"ח לא ידעה דצריכה ז' נקיים אפי' ישיבת ז' אין כאן ומה תועלת בהמתנה ומשמע דהיכא דלא ידעה מספירה ל"ה ספירה וה"ה בחשבה שאינה סופרת וגם מזה אין ראי' דבאמת י"ל דכונת הקרא וספרה לה או שתבדוק עצמה ותדע שטהורה היא באותן הימים או שתכוין לספירה ומ"ה הקשה הרא"ש דבשלמא לפוסקים דבעי בדיקה וזה הוא ספירה י"ל בת ר"ח בדקה עצמה אעפ"י שלא ידעה שצריכה ספירה. והבדיקה מיקרי ספירה משא"כ לפוסקים דא"צ בדיקה בתבעוה לינשא ע"כ כונת הגמרא שצריכה לישב ז' נקיים היינו שתכוין וא"כ בת ר"ח שלא כיונה לא הוי ישיבה כלל אבל לפוסקים דצריכה לבדוק שפיר מיקרי ספירה אף בלא כונה וסוף דבר אין ראי' ברורה לדברי המ"צ:
ב אמנם גם בתשו' ח"ס סי' קע"ח כ' ג"כ דעיקר הספירה היא הכונה וכונה בעי והן אם בודקת בראשון מורה על מחשבתה וכונתה לספירה או בודקת בסיום הספירה מורה על מחשבתה. והנה קשה לי על סברת המעיל צדקה וח"ס מש"ס דנדה י"ג החרשת ושוטה וכו' אם יש להם פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה ואיך סופרות ז' נקיים ועיקר הספירה היא הכונה ושוטה אין לה כונה ובשלמא אם הכונה הבדיקה י"ל דאחרים בודקין אותה משא"כ אם הספירה בעי כונה איך תספור ז' נקיים וא"ל דאחרים יכונו עבורה ומהני כדאמרינן בחולין ל"א ע"ב בנדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כונה דחברתה כונה מעלייתא היא וכו' עיי"ש דזה אינו לפי הטעם שכ' במעיל צדקה דאם לא כונה לספירה חיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתה עיי"ש א"כ מה מהני כונת אחרים. הרי עדיין חשש שמא ארגשה ולאו אדעתה בשלמא לענין טבילה דבעי כונה משום המצוה או הטהרה מהני כונת חברתה משא"כ בספירה דבעי כונה משום חשש הרגשה ולאו אדעתא מה מועיל כונת חברתה הכי חברתה תדע אם תרגיש היא. ואף אם נימא דאין הטעם משום דילמא תרגיש רק מגזה"כ עדיין קשי' דהנה הרשב"א בתשו' סי' כ"ו וסי' תקצ"ג כ' בשם רבינו יונה דהיכא דמהני שליחות מהני כונת העומד על גביו ככונת העושה אבל חליצה דא"א ע"י שליח ל"מ כונת אחר העומד על גביו א"כ בטבילה דל"מ שליחות אמאי אמרינן בחולין כונה דחברתה כונה מעליתא היא וכבר נשאלתי ע"ז אמנם ע"כ צ"ל דהגמ' סמך על קו' השני' שם ועוד בתרומה נמי אכלה כמו שהוכיחו ממשנה דנדה י"ג שם וע"כ מהני כונת חברתה והטעם דאף דבכל מקום ל"מ כונת השני מ"מ בטבילה שאני דהרי אמרינן שם בחולין דר' יוחנן ס"ל כר' יונתן ב"י דיליף דטבילה בעי כונה מהיקש תכבוסת שני' לתכבוסת ראשונה דהוא לדעת עיי"ש וכיון דבטבילת כלים בודאי ל"ב כונת הנטהר רק כונת המטהר ה"ה בטבילת אדם ל"ב כונת הנטהר רק כונת העושה וכיון דחברתה מתעסקת לטבול האשה מהני כונתה. באופן דל"ק מזה על הרשב"א והרבינו יונה, וכ"ז בטבילה אבל בספירה דכתיב וספרה לה ובעי כונת האשה הזבה או הזב והק"ל איך מהני כונת חברתה, וע"כ מוכח דספירה ל"ב כונה רק בדיקה וזה מהני אפי' ע"י אחרים:
ג הן אמת דבתשו' בענין נשתטית כתבתי לישב דברי מהרש"ל בתשו' סי' ס"ה שכ' היתר נשתטית שישא בעלה אחרת משום דאינה יכולה לשמור פתחי נדתה ואסור לדור עמה אפי' ע"י בדיקת פקחות ובתשו' שואל ומשיב מ"ק ח"א סי' ק"כ תמה עליו ממשנה דנדה דיכול לדור עמה שבודקין אותה וכתבתי דרש"ל קשי' לי' איך תספור ז' נקיים והרי בעי כונה ע"י פקחות כנ"ל ע"כ פירש דמשנה דנדה מיירי בנדה שא"צ נקיים או דס"ל דל"ב ספורים לפנינו אבל לדידן דכל נדה צריכה נקיים ועל כן כ' דאין יכול לדור עמה אמנם זה דרך פלפול אבל באמת הרי פסקינין בש"ע סי' קצ"ו דאחרים בודקין את הנשתטית וע"כ מוכח דל"ב כונה וגם מהך דזב שוטה דמהני בדיקת אחרים לתרומה מוכח דל"ב כונה ומזה צ"ע על גדולי אחרונים שפסקו דבעי כונה ויגעתי ומצאתי כעת בספר לחם ושמלה שהרגיש במקצת מראי' זו נגד דעת המעיל צדקה והמובחר לישב לפמ"ש בסידרי טהרה דהרמב"ן והרשב"א ודאי ס"ל דל"ב כונה רק הרא"ש ס"ל דבעי כונה א"כ הרשב"א כשטתי' דס"ל דהיכא דל"מ שליחות ל"מ כונת אחר וע"כ מוכח מש"ס דנדה י"ג דל"ב כונה לספירה והרא"ש דס"ל דבעי כונה לספירה כמו שמצדד הס"ט לומר אולי ס"ל דמהני כונת אדם אחר כפשטא דש"ס חולין ל"א ע"כ אין ראי' משוטה דמהני ספירתה דשם האשה הבודקת מכונת כנלענ"ד אבל עכ"פ מוכח דאין הטעם שמא תרגיש ולאו אדעתא דלזה ודאי ל"מ בדיקת פקחות:
ד ולדינא אף אם נחמיר כשיטת המעיל צדקה מ"מ בנ"ד שבאותו היום כונה לספירה רק שבתחילת היום לא כונה ודאי דמותרת לטבול דאף לר"ע דס"ל בעינין ספירה לפנינו מ"מ מהני סוף היום לספירה דהרי הספירה דר"ע כפי הנראה מפשטא דשמעתא הוא הבדיקה ותוס' כתבו ד' ס"ט ד"ה שבעה ללידה וז"ל דסוף סוף סגי לה במה שבדקה ביום הספירה ומצאה טהורה דאי אין בדיקת סוף היום עולה לספירה לא הי' תקנה לבנות ישראל אלא א"כ יבדקו בעליית עמוד השחר דספירת לילה אינה ספירה עכ"ל ואין לומר דנהי דהבדיקה מהני באמצע היום אבל הכונה לספירה בעי מתחילת היום וכל היום דא"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא דהרי בתירץ זה ס"ל לתוס' דבזבה קטנ' נמי בעי ספורים בפנינו וע"כ בעי כונה והרי שם באה באמצע היום וצריכ' טביל' ביום ההוא שמא אתמול ראת' ועולה היום לספיר' והרי לא כונ' לספיר', וע"כ מהני כונה נמי בסוף היום. אמנם אם לדין יש תשוב' דהנה רש"י כ' ד' ל' ד"ה סוף שבוע ראשון ביום ז' ויטבל' ביום דילמא בה"ש יום הוא ויום ראשון שבאת לפנינו טהור הוא ואיכא ז' ספורים לפנינו וס"ל לרש"י דאם לא באתה בה"ש רק בתחילת לילה ל"ה ספורים לפנינו וכ"כ מהרש"א בד"ה טבילה יתירתא וסדרי טהרה בחידושי הש"ס שם כ' בשם תוס' הנ"ל דאפי' בסוף היום מהני ספירה. ולפ"ז הדבר תליא במחלוקת אך לדעתי גם רש"י יודה דדוקא לר"ע דס"ל בעי ספירה לפנינו ובעי בדיקה בכל יום מחשש שמא ראתה ע"כ אף אם באה בתחילת הלילה חיישינן שמא ראתה ול"ה ספירה אבל לדידן דמהני תחילתן וסופן ולא בעיניך בדיקה בכל יום אך ספירה היינו כונה על ספירה ע"כ מהני ספירה סוף היום כשיטת התוס'. ודע דקשי' לדברי מעיל צדקה דא"כ מה הקשה בש"ס נזיר י"ז ובפסחים פ"א לר' יוסי דמקצת היום עולה לספירה א"כ זבה גדולה היכא משכחת והרי משכחת לה דלא כונה לספירה ולא מהני ספירה וע"כ צ"ל דבזבה קטנה דל"ב ספורים לפנינו לתירץ תוס' ד' ס"ט הנ"ל לא בעי כונה ג"כ אך בזבה גדולה בעי כונה. וגם בלא בדיקה מהני ספירה בזבה קטנה כדמוכח מראי' הנ"ל:
ה והנה יש קצת הוכחה דמהני כונת סוף היום לספירה דהתוס' כתבו בנדה דף ע"ב סוף ד"ה הרואה דאפי' לר' יוסי אין שייך לומר יוכיח מזבה לנדה דגבי נדה דין הוא שיהי' יום הראשון מן החשבון כי הוא ככל הימים שא"צ נקיים אבל זבה דצריכה נקיים נהי דבסוף החשבון יעלה שמיד שנכנס השביעי נכנס בטהרה מ"מ יום שפוסקת בו שאיננו טהור איננו דין שיעלה לה לחשבון הנקיים. ומעתה זה דוקא אם ראתה בתחילת היום משא"כ אם באמת פסקה בטהרה ולא ראתה בתחילת היום רק שלא בדקה בתחילת היום או שלא כונה לספירה בתחילת היום דין הוא שסוף היום עולה לספירה לכ"ע כנלע"ד ועכ"פ כיון שדברי המעיל צדקה אין להם סמך חזק וראוי ומדברי נוב"י תניינא חי"ד סי' קכ"ג קכ"ד שחולק על השל"ה הק' וכ' דוספרה הכונה שתשגיח שיהיו נקיים נראה דלא ס"ל כמעיל צדקה רק מ"מ כיון שהסכימו האחרונים לדבריו אין לזוז מדבריו אולם אם כיונה באמצע היום לספירה והפסיקת טהרה הי' כדין יש לסמוך אדעת התוס' שהוכחתי דס"ל דמהני ספירה וכונה באמצע היום ותוכל האשה לטבול בלי חשש ופקפוק:
ו' וע"ד השאלה בדבר רב אשר בעת התמנותו זה לערך ששה שנים קרוביו נתנו להעיר סך מסוים כי לא רצו אנשי העיר למנות רב זולת זה ועתה קמו אנשים מערערים ורוצים לקבל בן הרב שהי' מקודם שם ומבזים אותו וסמכו עצמם על דברי המחבר בח"מ סי' ח' שדיין שנתמנה בשביל כסף וזהב אסור לעמוד מפניו ולא עוד אלא שמצוה לבזותו הנה מלשון המחבר שכ' וכל דיין שמתמנה י"ל דקאי אלעיל שהוא דיין שאינו חכם בחכמת התורה דמיירי לעיל מיני' אך מלשון הרמב"ם שלא כתב וכל רק כל דיין י"ל אעפ"י שהוא חכם בחכמת התורה אם נתן ממון כדי שיתמנה אסור לעמוד מפניו וי"ל דהמחבר מיירי שמנאוהו בשביל עשרו ולא נתן מעות לכן דוקא באינו חכם בחכמת התורה אבל הרמב"ם נקט שנתן ממון לכן אפי' חכם בחכמת התורה מצוה לבזותו והכי מוכח מסנהדרין ד' ז' דבתחילה אמרינין בגמ' כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה בישראל שנאמר שופטים וכו' וסמוך לי' לא תטע לך אשירה ובתר הכי אמרינין בגמ' כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף הא דעץ שרי אמר רב אשי אלוקי הבא בשביל כסף וכו' ולמ"ל לרב אשי דרוש זה והרי בלא"ה. כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה וכתיב לא תטע ואין לומר דרב אשי קאי למ"ד דלא דריש קרא להכי רק לע"ז של ישראל שטעונה גניזה כדאמרינן בע"ז דף נ"ב דיש פלוגתא בזה בין ר"ע לר' ישמעאל דהרי הרמב"ם פוסק כר"ע שם ומ"מ כתב בה' סנהד' כאלו נוטע אשירה ועל כן נראה דרב אשי קאי אפי' אדיין הגון אם נתמנה בשביל כסף שנתן הוא איסור גמור וכ"כ ז' הב"ח והוסיף לומר דאפי' ליכא דעדיף מני' וכת"ה הביא דברי ח"ס חו"מ סי' ק"ס שכ' דנעלם מהב"ח דברי תוס' ישנים ביומא י"ח דבר' יהושע בן גמלא לולא שהי' נותן מעות הי' ממנים חשוב ממנו עיי"ש ומ"ה קישור קאחזינא ואין ראי' דהיכא דאיכא דעדיף מני' יש איסור מ"מ מדברי התוס' אין ראי' להיפך וכבר הוכחנו מדברי רמב"ם וגמ' דאפי' אם הוא הגון אסור לקבל מעות איברא דמירושלמי סוף בכורים משמע דהא דנתמנה בכסף אין עומדים מפניו וכו' דוקא באינו ראוי לכך אבל בראוי לכך אין לזלזל בכבודו מדמייתי עלה תרגם יעקב איש כפר גבורייא הוי אומר לעץ הקיצה וכו' ועיין מהרש"א חדושי אגדות בסנהד' שכ' ג"כ דמיירי שאין בו רוח תורה ולדינא אם כי צדקו דברי הראשונים שהזהירו שלא למנות רב ודיין בעבור מעות שנתן מ"מ בעו"ה הדור פרוץ ואין רוצין למנות רב כי אין בנפשם לכוף ראשם תחת עול התורה על כן רוב עיירות פרוצות אין חומה ותלמידי חכמים העוסקים בתורה ואך בה כל מעינם אם לא ימנו לרב או למורה ההכרח יאלצם לשלוח במסחר ידם ויבטלו מת"ת אשר על כן מוכרחים המה לתת איזה סך לקופת הקהל וע"י כן יניעו הבעלי בתים לסבול עול תורה ולעשות ע"י כן סיפוק להרב ולפרקים יעשו מס על בשר כשר לשכירות הרב ועבור זה יקבלו סך מסוים להעיר לעשות צרכי רבים ואם נאמר על בעה"ב לוקחי המעות ופושעים יכשלו בם על ת"ח המוכרחים לתת נא' וצדיקים ילכו בם, כי עת לעשות לד' הפרו תורתך הרי זה דומה למ"ש הרב פ"ד מבכורות מ"ז דאסור לקבל שכירות מהציבור עבור גיטין וכו' והתוי"ט התיר וכ' בשם הכ"מ שנוהגים ליטול שכר מן הציבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו חכמי הדורות משום עת לעשות לד' הפרו תורתך ואלו לא היתה פרנסת האדם מצוי' וכו' כי לא היה יכולין לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ובהיותה מצוי' יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר עכ"ל. וכן הימים האלה בענין נתינת מעות והוא בכלל גדול' עבירה לשמה וכבר שמעתי שעוד בדורות שלפנינו נתנו לפרקים מעות והגדולים לא מיחו והכל מטעם הנ"ל ובתנאי שיהי' מי שנתמנה ת"ח הגון וראוי לאותו איצטלא וירא שמים ובודאי אם הי' אופן לבטל דבר זה מה טוב אבל עד היום לא מצינו פתח לזה על כן אם נתמנה רב מרוב הקהל החיוב על כל הקהל לכבדו כדת וכתורה וחלילה לבזותו או לקפח פרנסתו ולגרום לו שום היזק ואחרי שבן הרב שהי' מקודם אין לו שום חזקה כי אביו הרב הניח מקומו ברצון והלך לעיר אחרת גדולה מעירו ע"כ אין רשות לאנשי ק' לגרום הפסד להרב או להקטין כבודו ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ומובטחני ששארית ישראל לא יעשו עולה:
והנני ידידו:
בשולי המכתב עיין בנדה ט' תד"ה הא ליכא חרדה שהקשו איך הוכיח בגמ' דר"מ ס"ל וסתות דאורייתא דילמא מיירי בבדקה ומצאה טמאה ותירצו דסמיך ארישא ושוב כתבו ומיהו ק' דבפ' כל היד מוכיח מהכא דסבר ר"מ וסתות דאורייתא ודילמא ר"י פליג ארישא. ותמה מהרש"א אמאי הקשו תוס' מפ' כל היד ולא הקשו אסוגיא דהכא. גופי' כקושיתם לעיל. וזה תימא רבתי ונ"ל לישב, דהנוב"י סי' נ"ה העיר בצדק דאף מ"ד וסתות ל"ד גם הוא ס"ל חזקה דאורח בזמנו בא (כדילפינן משור המועד) רק דס"ל חזקת טהרה עדיפא מחזקה זו ומ"ה ס"ל אם לא בדקה טהורה. וגם הוא ס"ל דרשה דוהזרתם את בני ישראל דאזהרה לפרוש סמוך לוסתה דרשה גמורה ולא אסמכתא כמ"ש תוס' יבמות רק דמחלק בין שמא מת לשמא ימות וה"ה בוסת צריך הבעל לפרוש מדאורייתא דשמא תראה דזה ל"ה נגד חזקה על כן הפרשה סמוך לוסתה דאורייתא וכשעבר זמן וסתה ולא בדקה טהורה מדאורייתא דשמא ראתה ל"ח מדאורייתא דמוקמינין אותה אחזקת טהרה, אלה תוכן דברי הנוב"י. והנה כל עוד שיש לומר דקרא דוהזרתם דרשה גמורה יש לצדד לומר כן. ומבואר בגיטין דף כ"ח פלוגתא בין אביי לרבא וס"ל לאביי דאין חילוק בין שמא מת לשמא ימות לזמן מועט ור"מ דל"ח למיתה לא חייש אף לשמא ימות לזמן מועט ור"י דחייש למיתה חייש אף לשמא מת. ורבא ס"ל דר"מ לא חייש אף לשמא ימות ור"י חייש לשמא ימות ולא לשמא מת. ומעתה י"ל דדברי התוס' מדוקדקין דבסוגין דף ט' י"ל דקאי לרבא ולדידי' ר"מ בודאי ס"ל בלא"ה וסתות דאורייתא דאורח בזמנו בא עדיף מחזקת הגוף דאל"כ אמאי צריך לפרוש סמוך לוסתה דדרשה גמורה היא ולר"מ אין חילוק בין שמא מת לשמא ימות. ולרבא לכ"ע קרא דוהזרתם דרשה גמורה רק מאן דס"ל וסתות ל"ד מחלק בין חשש סמוך לוסתה כמו שמחלק הנוב"י. א"כ בסוגין א"צ להוכחה גמורה דר"מ ס"ל וסתות דאורייתא דבלא"ה מוכח דר"מ ס"ל וסתות דאורייתא מקרא דוהזרתם. רק כיון דגמרא מייתי משנה דס"ל לר"מ דחרדה מסלקת דמים וה"ה ימי עוברה מוכיח ממשנה ליתר שאת דס"ל וסתות דאורייתא אבל א"צ להוכחה זו על כן ל"ק קושית תוס' ומ"ה הקשו מפ' כל היד דשם אמר אביי אף אנן נמי תנינא דתנן אם הי' במחבא. אלמא וסתות דאורייתא. ואביי אין מחלק לשום תנא בין שמא מת לשמא ימות, ולדידי' ע"כ צ"ל דמאן דאמר וסתות ל"ד ס"ל קרא דוהזרתם אסמכתא דאין חילוק בין סמוך לוסתה לאחר הוסת. וכיון דלמאן דאמר ל"ד הוא אסמכתא י"ל דגם ר"מ ס"ל דהוא אסמכתא כהך תנא ובעי הוכחה גמורה דר"מ ס"ל וסתות דאורייתא ע"כ הקשו שמא רישא לא כר"מ וזה ישוב נכון ע"ד הפלפול. ואמנם למסקנת הסוגיא בסוכה כ"ד דאמרינן לאביי איפוך ור"מ חייש למיתה ור"י ל"ח למיתה ונ"ל הטעם דר"מ כשיטתי' דחייש למעוטי. ולפ"ז ר"מ בודאי בלאו ראי' ס"ל בוסתות אם לא בדקה טמאה דאפי' למעוטי חייש ועל כן אף לאביי לא הוצרך לראי' ממשנה רק ליתר שאת ול"ק קו' תוס' ודוק:
וע' נדה דף ח' ע"ב בגמ' וכמה הכרת עוברה סומכוס אומר משום ר"מ ג' חדשים וכו' משום דאיכא דילדה לשבעה ופירש"י קמ"ל דאזלינין בתר רוב נשים וקשה הרי ר"מ חייש למעוטי ובדרבנן חייש למעוטי. אף לקולא כדאמרינן בחולין פ"ו דסמוך מיעוטא לחזקה וספק טומאה לטהר. ואמאי ס"ל דרק בג"ח די' שעתה. והרי אף קודם ג"ח סמוך מיעוטא דעוברה ניכר לשני חדשים ושליש לחזקה. וספק טומאה לטהר. וע' מהרש"א שם אאא בספרי לאי"ח סי' נ"ג אות ז' וזה צ"ע אך י"ל כיון דמע"ל שבנדה עיקר תקנתן על הספק לא ס"ל לר"מ להקל מחמת המיעוט. וע' נדה דף ה' דאמרינן ר"מ הוא דמחמיר בכתמים וביארנו הסברא דבכל כתמים יש ס"ס כמ"ש הכסף משנה רפ"ט מא"ב ולר"מ דחייש למעוטי ה"ה דל"מ ס"ס ומ"ה ר"מ מחמיר בכתמים. ואף דכתמים דרבנן מ"מ כיון דעיקר תקנתן הי' על הספק מ"ה ר"מ מחמיר ודוק: