שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן טו
ב"ה פרעמישלא תרמ"ט לפ"ק. להרב החריף ובקי מוה' יחיאל לעהרער נ"י מבאביב:
ע"ד השאלה באשה שאין לה וסת קבוע ורגילה בזיבת דבר לח וכבר בדקה א"ע בכל פעם ופעם וכולם המה מראות לבנות והרופאים אמרו כי הוא בא ממכה שיש לה באותו מקום ויען כ' זב ממנה הרבה פעמים ביום ובלילה וקשה עלי' לבדוק בכל פעם ובפרט בלילה ע"כ שואל אם יש אופן להתירה שלא תצטרך לבדוק:
א תשובה הנה בסי' ק"ץ ס"א מבואר דאם הרגישה, שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה והוא מתה"ד סי' קמ"ו. שהוכיח דהרגשה דאורייתא היא כמו וסתות למ"ד דאורייתא אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה ויש להסתפק אם לא הרגישה שנפתח מקורה אך הרגישה זיבת דבר לח אם גם בזה טמאה בבדקה אח"כ ומצאה טהורה. והנה כבר פלפלו גדולי המורים אם הרגישת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה דבנוב"י קמא סי' נ"ה כ' דהוה הרגשה וח"ס בכמה מקומות סותר דבריו וכתב דל"ה הרגשה. ולכאורה מוכח, מש"ס דנדה י"ח דהרגשת זיבת דבר לח הוה הרגשה דקשי' אהא דתני ר' חי' דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה משום שרוב דמים. מן המקור וממנ"פ אם הרגישה שנפתח מקורה ודאי מן המקור בא ומאי קמ"ל ואם לא הרגישה גם האשה טהורה וע"כ צ"ל שהרגישה זיבת דבר לח ולא תדע אם מהמקור יזוב וראי' זו הובא בחו"ד רסי' ק"צ בשם נוב"י אמנם בחו"ד ובישי"ע סי' ק"ץ דוחה ראי' זו די"ל דלעולם בלא הרגשה ראתה ומ"מ שורפין עלי' את התרומה וחייבין על ביאת מקדש משום דהאשה טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא והנה לפמ"ש בסי' ט' אות כ' ובס' ב"י חיו"ד ח"ר סי' קל"ג אות א"ב לפי המבואר ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הי"ג וט"ו דאין חייב על ביאת מקדש רק בטומאה המפורשת בתורה ובטומאה שבא מהלכה למשה מסיני אין חייב על ביאת מקדש וכ"כ בכסף משנה שם סוף הי"ג א"כ במקור מקומו טמא דהוא מהלכה למשה מסיני כמ"ש תוס' נדה ט"ז ד"ה במקור אינו חייב על ביאת מקדש ומדתני ר' חי' חייבין על ביאת מקדש ע"כ לא משום מקור מקומו טמא רק משום דארגשה וע"כ מוכח דזיבת דבר לח מיקרי הרגשה. אך יש לדחות לעולם דארגשה פתיחת המקור או נדעזע גופה רק שיש לתלות בהרגשת עד או מי רגלים דמוכח בש"ס דהרגשת שמש או עד והרגשת פתיחת המקור חד הוא וא"א להבחין ע' דף נ"ח ע"ב ע"כ יש ספק אם דם בא מן המקור ולא מטמאינן רק מטעם רוב דרוב דמים מן המקור ורוב דמים באים בהרגשה כמ"ש הרמב"ם פ"ט מאיסורי ביאה חזקת דם המקור בא בהרגשה וכ"כ בחו"ד: ב ובנוב"י סי' נ"ה דקדק אדברי ר' חי' דאמר דם הנמצא בפרוזדור חייבין על ביאת מקדש ואמאי לא נקט דבעלה חייב עלי' דעיקר המסכתא בדיני נדה לבעלה ע"כ כ' דלכאורה איך יביא בעלה חטאת שמא הרגשת שמש הוא ואי חזקת דמים בא בהרגשה מ"מ נוקי חזקת טהרה שלה בגד חזקה זו וע"כ צ"ל כיון דהאשה ודאי טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא ומחזיקין מטומאה לטומאה והעמד חזקת טהרה של האשה נגד חזקת דם שבא בהרגשה ונשאר חזקת טומאה לטהרות בלי התנגדות חזקה וכיון דבודאי טמאה לטהרות ה"ה לבעלה טמאה ודאי וכיון דעיקר טומאה לבעלה היא משום דטמאה לטהרות מ"ה נקט חייבין על ביאת מקדש דמשם בא עיקר הטומאה לבעלה עיי"ש הנה אף שכתבתי לעיל דאמקור מקומו טמא אין חייבין על ביאת מקדש לרמב"ם מ"מ חזקת טומאה יש ומוקמינין אחזקה ואמרינן, דבא בהרגשה ומ"ה חייבין על ביאת מקדש אמנם בגוף הסברא שכ' כיון דטמאה טומאת ערב מחזיקין מטומאה לטומאת ז' ע' בספרי ב"י יו"ד סי' מ"א ולעיל בס"ס י"א דדוקא כשכבר טמא ונולד אח"כ ספק אם נטמאה בטומאה אחרת מחזיקין מטומאה לטומאה אבל אם בתחלת הטומאה יש ספק אם טמא יום אחד או טומאת ז' מוקמינין אחזקת טהרה ואינו טמא רק יום אחד וראי' מנזיר ס"ו דאמר רבא לא תימא ספק חזא וכו' אלא אפי' ודאי חזא ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראי' כיון שנזקק לטומאה והרי התם ודאי טמא יום אחד ואפ"ה דוקא שנזקק לטומאה וכבר טמא וספק אם סותר הוא סותר אבל בתחילת זיבה כגון בראי' שני' ספק מחמת ש"ז טהור אף דבודאי טמא יום אחד, וע"כ כסברא הנ"ל עוד הבאתי שם מתוס' נדה כ"ז עיי"ש, עוד צ"ע אף לפי דברי הנוב"י מש"כ כיון דלטהרות טמאה ודאי משום חזקת טומאה ה"ה לבעלה ולדעתי כיון דלבעלה יש חזקת היתר אף דלטהרות טמאה ודאי מ"מ אין הכרע מטהרות לבעלה כמו דאמרינן חולין ט' לא בדק בסימנים טריפה ואינה מטמאה ואסורה באכילה בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וס"ל לר"א בר' ינאי דב' חזקות המתנגדות אין אחד מכריע השני ומתניתא שם ס"ל נבלה ומטמאה במשא הואיל דבחזקת איסור קיימא מ"ה טמאה ג"כ. על כן תליא סברת נוב"י במחלוקת וע' בס' חלק יו"ד ח"ר סי' כ"ח אות בג"ד שהארכתי בפרט זה. אך הרמב"ם פ"א משחיטה הי"ב כ' דהיא נבלה ולדידי' י"ל כנוב"י אמנם לדעתי א"צ לכל זה דכיון דחזקת דם שבא בהרגשה חזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרובא ול"מ חזקת טהרה נגדה כמ"ש בתה"ד דחזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרוב או דחזקה זו היא רוב ממש שוב מצאתי בח"ס סי' קס"ו שהרגיש בזה על הנוב"י:
ג והנה בנוב"י הוכיח דלא בעינן הרגשת פתיחת המקור אך זיבת דבר לח דהרי דרשינין דמטמא בפנים כבחוץ מדכתב בבשרה וע"כ קאי אבשר שלאחר המקור ומקרא זה דרשינן עד שתרגיש בבשרה והיינו הבשר שלאחר המקור והוא בין השניים ולחוץ וכיון שהוא לאחר המקור א"א לומר דהכונה פתיחת המקור ורק לאחר המקור הרגישה זיבת דבר לח וח"ס סי' קס"ז וחו"ד סי' ק"ץ תמהו איך מהני הרגשה לאחר שיצא מהמקור הדם ונכנס לפנים הרי בשעת יציאה מהמקור טהורה הדם והאשה ומה מהני הרגשה שאח"כ וח"ס סי' קס"ז וכמה מקומות הקשה מדאמרינין בבשרה ולא בשפיר ושפופרת ובודאי שם תליא ביציאת דם מן המקור ע"י שפופרת דאם הי' לה שפופרת בעת יציאת דם מן המקור אעפ"י שנגעה אח"כ הדם בבשר טהורה הרי דבבשרה קאי אבשר שסמוך למקור עיי"ש ולפענ"ד סברת הנוב"י כך דנהי דהאשה טמאה ביציאת דם מן המקור עד בין השניים ולחוץ מ"מ הטילה תורה תנאי שבאם לא תרגיש בבית החיצון מקום שהשמש דש היינו חוץ לפרוזדור. לשיטת תוס' נדה מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא. טהורה דעיקר טעם התורה שתלתה בהרגשה כדי שתדע שראתה ותזהר מקדשים ומבעלה דאין זה דרכי נועם שהאשה תטמא בלי דעת ותכשיל לבעלה ותכשול בטהרות ואח"כ תמצא דם ע"כ גזרה התורה שבאם לא תרגיש ביציאת דם מן המקור או אח"כ בבית החיצון אינה טמאה ואם תרגיש בבית החיצון טמאה למפרע משעה שבא הדם לבית החיצון דכיון דכותלי בית הרחם לא מוקמי הדם לא חיישה התורה שמא תכשיל מעת פתיחת המקור וביאת דם לבית החיצון ע"כ כשמרגשת בבית החיצון טמאה למפרע אמנם אם אינה מרגשת גם שם התורה התירה משום דרכי נועם דכיוצא בזה כ' זקיני הח"ץ סי' מ"ו דאם בשעת יציאה מהגוף הי' הדם לכן אעפ"י שאח"כ הדם מראה טמאה טהורה האשה משום דרכי נועם עיי"ש. וה"ה שיש לומר טעם דהרגשה מה"ט ולכן אם הרגישה בבית החיצון שפיר טמאה מדאור' אך בשפופרת דהאשה באמת מרגשת יציאת הדם ונודע לה רק דלא הי' הדם דרך יציאה מן המקור שפיר תליא ברגע יציאת הדם מן המקור אם הי' אז דרך יציאה שלא הי' ע"י שפופרת טמאה אף אם למטה הי' שפופרת וכן כשהי' שפופרת למעלה טהורה אף שלמטה נגעה בבשר. אמנם הרגשה תליא או בשעת יציאת הדם או בבית החיצון ובזה מיושב מה שהקשה בשב יעקב אהא דמקשה בש"ס דף נ"ז ע"ב מהאשה שהי' יושבת אי דארגשה ודאי טמאה וכו' ומשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת מי הרגלים ואמאי לא משני לעולם דלא ארגשה משום דתלתה הרגשה במי רגלים או בעד ומ"ה כסבורה דלא ארגשה ובאמת ארגשה ולפמ"ש ל"ק דעיקר הסברא שהתורה לא אסרה בלא הרגשה משום דרכי' דרכי נועם שהאשה לא תדע אם ראתה ותתעסק בטהרות או תשמש עם בעלה ע"כ לא טמאה התורה רק בהרגשה ואם היא לא תרגיש וניחוש שמא תלתה בהרגשת מי רגלים עדיין אין דרכי' דרכי נועם שהיא תשמש ותתעסק בטהרות וע"כ לא חיישה התורה לספק זה ומ"ה הוצרך הגמ' לשנויי דלעולם דארגשה וכיון שיודעת דארגשה ל"ש דרכי' דרכי נועם. ולמסקנא דמשני שמואל מודה דמדרבנן טמאה רבנן באמת חיישי לשמא ארגשה וכסבורה דלא ארגשה כמ"ש רש"י:
ועפ"י הנ"ל נ"ל דה"ט דר"ש דס"ל דף מ"א מקור מקומו טהור דאיהו כשיטתי' דדריש טעמא דקרא לקולא וס"ל טעמא דבעי הרגשה משום דאין דרכי נועם שהאשה תטמא בלי ידיעה ותעסוק בטהרות ואח"כ תטמא למפרע שתמצא דם על הסדין וע"כ טהרה התורה ואס"ד מקור מקומו טמא עדיין אין דרכי' דרכי נועם שתטמא משום מקור בלי הרגשה ותטמא טהרות ומזה הוכיח דמקור מקומו טהור ומאן דס"ל מקור מקומו טמא לא דריש טעמא דקרא לקולא: ד ובזה נלע"ד לישב מה שקשה על חידושי הר"ן ר"פ הרואה שכ' אהא דאמרינן שם דמקרא דבבשרה תרתי ש"מ היינו עד שתרגיש וגם ולא בשפיר ולא בחתיכה הכוונה דכיון דבעינן עד שתרגיש ממילא משמע ולא בשפיר וחתיכה שאין כיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה ובסדרי טהרה בחידושי הלכות ר"פ הרואה ובפנים סי' תמה על הר"ן מסוגיא דר"פ המפלת וכ' דמכל הסוגיא דף כ"א לא משמע כן וכונתו דאס"ד דבחתיכה או בשפיר לא מיקרי הרגשה למה אמרינין שם דרשב"י ס"ל מפלת חתיכה ודם אגור טמאה משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומאי בכך והרי מ"מ הוה הרגשת חתיכה ורש"י כ' שם דמב"מ אינו חוצץ והרי מ"מ ל"ה הרגשת דם להנ"ל נכון דאם נאמר דהא דבעינן הרגשה הוא מגזה"כ י"ל דבעינין הרגשת דם לבד ולא הרגשת חתיכה אבל אם טעם הרגשה משום דרכי' דרכי נועם שהאשה לא תדע ותטמא טהרות מהני הרגשת חתיכה ודם בתוכו מ"מ הרי ארגשה ותדע להזהר מטהרות ומבעלה עד שתבדוק ע"כ לרשב"י דדריש טעמא דקרא שפיר אמרינן דאם דם אגור טמאה ואין להאריך בפרט זה שוב מצאתי והראו לי בשב יעקב דאתיא לידי לפ"ש סי' ל"ו להגאון מ' גבריאל שכ' בדף מ"ו ע"ב טעם להרגשה משום דרכי' דרכי נועם והיינו כיון שמטמאה בפנים כבחוץ האשה תעסוק בטהרות ולא תדע שנטמאה וע"כ צותה התורה שלא תהי' טמאה רק כשתרגיש עיי"ש ולפ"ז ודאי ניחא דמהני הרגשה בין השניים כנ"ל ועכ"פ לסברא הנ"ל יש מקום לנוב"י דמהני הרגשת זיבת דבר לח אף שהדם בפרוזדור או בין השניים מ"מ כיון שרוב פוסקים לא ס"ל כן וחו"ד ר"ס ק"ץ כ' דל"מ הרגשת זיבת דבר לח רק שהרגישה בעת יציאת הדבר מהמקור הלכה כדבריו מ"מ בנ"ד שהרגישה זיבת דבר לח מי יודע אימת הרגישה וכי האשה יודעת לצמצם המקום שהיא מרגשת:
ה אמנם י"ל דהתה"ד לא החמיר רק בודאי הרגשה ולדידי' הרגשה היא יותר מספק ראי' כמו שהוכיח דעדיף מוסת אבל בספק הרגשה הוה ס"ס שמא לא ארגשה היינו עת יציאה מן המקור ואת"ל שארגשה שמא לא ראתה וכיון שיש להאשה חזקת טהרה מהני ס"ס וא"צ לבדוק והדבר תליא באשלי רברבי אם מהני ס"ס במקום שיש לברר ואף דמדרבנן טמאה אף בלי הרגשה מ"מ בדרבנן מהני חד ספק שמא לא ראתה כעין דאיתא ביו"ד סי' פ"ג בענין דגים שנמלחו והנה לפמ"ש הנוב"י ביו"ד סי' נ"ז דהיכא דא"א לברר ב' הספיקות גם הרשב"א מודה דא"צ לברר כלל עיי"ש א"כ בנ"ד אף אם תבדוק ותמצא דם עדיין יש ספק שמא לא הרגישה בעת שיצא מן המקור ע"כ א"צ לברר אך זה אינו דכיון דמדרבנן טמאה בלי הרגשה א"כ גם ספק דרבנן היכא דאיכא לברורי צריך לברר ובפמ"ג סוף דיני ס"ס כ' ספק דרבנן לקולא אף שיש לברורי ע"י טורח אבל היכא שיש לברר בקל חייב לברר וכ"כ בתורת השלמים בחידושים סעיף י"ג בשם כנה"ג ע"כ באיכא טורח יש לצרף סברא זו לסברת הנוב"י ולומר דהוה ספק ספיקא. והנה בס' חיו"ד ח"א סי' ע"ד הארכתי והוכחתי מש"ס דנדה כ"ב דס"ס מהני אף באיכא לברורי עיי"ש פלפול עצום וכעת נלע"ד להביא ראי' דבס"ס צריך לברר באיכא לברורי דבש"ס דב"ק פ"ב אמרינן עיונא דאורייתא היא וכן מבואר בסי' קצ"ט ס"ח ואצ"ל אם חפפה במקום שער ולא עיינא בשאר הגוף שלא עלתה לה טבילה שעיון הגוף הוא דבר תורה והרי דבר תורה דוקא רובו ומקפיד חוצץ ובודאי רוב פעמים אין עלי' חציצה שיהי' רובו ומקפיד והוא מיעוט דלא שכיח ואמאי עיונא דאורייתא וע"כ צ"ל דנהי דלא חיישינן למיעוט מ"מ במקום שיכול לברר חיישינן מדאורייתא למיעוט וצריך לברר במקום שאין טורח כל כך וה"ה בס"ס במקום דאיכא לברורי לפוסקים דס"ס לא עדיף מרוב ועוד גם הכא איכא ס"ס שמא אין עלי' דבר חוצץ ואת"ל יש עלי' שמא הוא מיעוט המקפיד וכתבתי בספרי חיו"ד סי' ל"ח דהיכי דיש נ"מ בין הספיקות לענין איסור דרבנן יש לצדד ולומר דל"ה ס"ס משם אחד וע"כ מוכח דצריך לברר בליכא טורח כל כך אף בס"ס אך לפמ"ש המג"א סי' תל"ז דמ"ה צריך לשאול אם הוא בדוק הואיל ובחזקת איסור קיימא ה"ה מה"ט צריך עיון מדאורי' הואיל ובחזקת איסור קיימא משא"כ בליכא חזקת איסור י"ל. דא"צ לברר היכא דאיכא ס"ס ואמנם במג"א סי' ח' משמע דצריך לברר אף בליכא חזקת איסור על כן קשה להקל בס"ס הנ"ל:
ו' ושוב ראיתי במכתבו דלא ידוע בבירור שהאשה אינה מרגשת רק זיבת דבר לח ויש ספק שמא מרגשת פתיחת המקור על כן ודאי אין להקל מטעם ס"ס הנ"ל אך כת"ה דן להתיר מס"ס שמא אף אם יצא דם הוא דם מכה כמו שהרופאים אמרו שיש לה מכה במקור ואת"ל שלא ראתה דם מכה שמא ראתה מראה טהורה שהרי בדקה עצמה כמה פעמים ומצאה מראה לבנה וכ' ג"כ דכיון דאף אם תבדק ותמצא דם עדיין לא יתברר ב' הספיקות דנימא דם מכה ובכה"ג כ' הנוב"י דא"צ לברר הנה בס"ס זה יש לעיין דהוה משם אחד לפמ"ש בנוב"י תנינא סי' צ"ז דבין דם ירוק או לבן ובין דם מכה טמא משום מקור מקומו טמא אין נ"מ בין הספקות ולשיטת סדרי טהרה סי' קפ"ח בתשובה דדם מכה טהור אף למ"ד מקור מקומו טמא וכן דם לבן י"ל דהוא אינו מן המקור דרוב דם מן המקור הוא דוקא בדם טמא עיי"ש גם לדידי' אין נ"מ בין הספיקות וכת"ה מפקפק בס"ס זה דכיון דהאשה ראתה כמה פעמים מראה לובן ותלינין דהוא מן המכה ושמא תראה מראה אודם ואין לספק שוב שהוא ממכה דממכה לא יצא שני מיני דמים וספק שאינו רג"ל לא מחשבינין לס"ס לדעת תוס' כתובות ט'. והביא דברי הסדרי טהרה סי' קפ"ז ס"ק ט"ו שמצדד לומר דמהני ס"ס אף שספק אחד אינו ספק השקול דלא כתוס' כתובות וגם זה נכון אך י"ל דיש ג' ספיקות שמא לא הרגישה פתיחת המקור רק זיבת דבר לח למטה מפרוזדור דבכה"ג ל"ה הרגשה לדברי חו"ד ואת"ל שהרגישה שנפתח מקורה שמא לא ראתה דהנוב"י כ' בתנינא סי' קי"ח דהתה"ד ס"ל ג"כ דהרגשה ל"ה רק ספק עיי"ש את"ל שראתה שמא מראה לבנה ראתה או שמא מן המכה ובג' ספיקות ויש חזקת טהרה לכ"ע י"ל דא"צ לברר ועדיין צ"ע דספק שמא לא ארגשה פתיחת המקור הוה ספק בחסרון ידיעה ול"מ:
ז ואמנם בעיקר דברי התה"ד דבהרגישה ולא מצאה כלום טמאה הרדב"ז מולק והובא בס"ט אך מדברי הרדב"ז ח"א סי' קמ"ט אין מבואר דחולק על הבדיקה שלאחר הרגשה תיכף אך שחולק אהא דאם בדקה ולא מצאה דם דתה"ד אוסר והרדב"ז מתיר אך בנוב"י תנינא סי' קי"ח כ' דמוכח מדברי תוס' דבהרגשה, א"צ לבדוק מדכתבו ר"פ הרואה דמדיני כתמים לא יכול למפרך אשמואל דהיינו יכולים להעמיד שיש זמן מרובה בשעת הכיבוס ואימר הרגישה ולאו אדעתה וכונתם שכיון שהוא זמן מרובה אמרינן שהרגישה וכבר שכחה ואי ס"ד שכל אשה שמרגשת חייבת לבדוק ואם לא בדקה טמאה א"כ ודאי לא נחשד שעשתה שלא כדין ובודאי בשעת הרגשה בדקה ואם לא בדקה טמאה ואיך שכחה אח"כ ודא קו' רבתי ואמנם י"ל שכונת תוס' שחיישינן שמא הרגישה זיבת דבר לח או ספק לה אם ארגשה ובספק א"צ בדיקה ולכן שכחה ולענין כתם כיון דמצאה דם חיישינין שבא בהרגשה וקצת ישב בן המחבר בהגה שם קו' זו כעין זה ועכ"פ מוכח מזה דהיכא שיש ספק בהרגשה א"צ בדיקה ע"מ לפסוק כן להלכה דא"צ בדיקה אין לנו דלישב הקו' על שמואל היינו יכולין לומר דא"צ בדיקה דס"ס א"צ לברר אבל באמת כיון דקיי"ל בס"ס צריכה לברר בליכא טורח כמש"ל גם בספק הרגשה צריכה לבדוק ולשמואל ודאי צריכה לבדוק דשמואל ס"ל רוב ל"ה רק ספק שהתירה תורה כמ"ש שיטה מקובצת ב"מ ו' דהוא ס"ל אין הולכין בממון ובפ"נ אחר הרוב מה"ט כמ"ש בספרי לא"ח סי' נ"ג א' ב' לדידי' ודאי בס"ס או רוב צריך לברר:
ח ובנוב"י תנינא סי' קי"ט נראה שהנוב"י החמיר מאוד כדברי התה"ד וצוח ככרוכיא על המקילין וקצת צ"ע על התה"ד שכ' דאם מצאה טהורה תולה ההרגשה במראה טהורה וצ"ע דהרי התה"ד מיירי בהרגשה שנפתח מקורה ושיטת הרז"ה מובא בס"ט סי' קפ"ח דא"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא והראב"ד ס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בדם טהור רק רוב דמים טמאים באשה ולכן כשראתה ואינה יודעת מה היא מביאה קרבן ונאכל. א"כ בשלמא לראב"ד יכולה לתלות הרגשה בדם טהור אם לא מצאה דם טמא אבל להרז"ה כיון שנפתח מקורה ע"כ דם טמא הי' דא"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא ולומר דהתה"ד ס"ל כשיטת הראב"ד קשי' לדידן דספק הוא אם הלכה כרז"ה או כראב"ד ופסקינן כתה"ד דהיכא דמצאה מראה טהורה תלינן הרגשה במראה טהורה אך לק"מ לפי המבואר בטוש"ע סי' קפ"ח דבחתיכה קטנה ל"א א"א לפתיחת הקבר בלא דם וכ"כ תוס' נדה כ"ב ע"ב ד"ה לפלוג כש"כ במראה טהורה שיצא ל"א א"א לפתיחת הקבר בלא דם ע"כ נכונים דברי התה"ד והנה ראיתי ביעב"ץ ח"ב סי' ה"ו שהקל מאוד נגד דעת התה"ד אולם בנוב"י הנ"ל יראה שאין להקל סוף דבר להקל להאשה שלא תבדוק כלל אין לנו כיון דאיכא לברורי ולדעתי אין זה טורח כל כך וכבר כתבתי שיש הוכחה קצת דמדאורייתא צריכה לברר אמנם אם תבדוק ולא תמצא כלום כיון דיש ספק בהרגשה גופי' אם הרגישה שנפתח מקורה או רק זיבת דבר לח והרופא אומר שיש לה איזה מכה ויש ס"ס שמא לא הרגישה ושמא לא ראתה בכה"ג יש להקל ואף תה"ד מודה כמ"ש נוב"י תניינא סי' קי"ח ואף דספק הרגשה הוא ספק בחסרון ידיעה כיון דעיקר הדין יוצא מדברי תה"ד והוא מיירי הרגשה י"ל בספק מותר ודוק: והנני דו"ש: