אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן יד

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן יד

סימן יג

ב"ה:

פשעמישל ה' ואתחנן תרנ"ב לפ"ק:

שלום וברכה לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי מ' מרדכי יצחק הכהן נ"י ראבד"ק קאמארנא:

בדבר השאלה שהרופאים שבימינו עושים רפואות לנשים שיש להם כאב ברחם. ועושים להם איינשפריצען באונסטרו מענט, והוא כלי עצם שפופרת, והוא עב בראשו כמו אגוז קטן. ושם יש נקבים (הרבה) דקים בצדדי ראש הכלי, שיכנס דרך שם האיינשפריצע, והכלי נכנס לפנים ערך טפח ויותר. והמילדת אמרה שהעצם נכנס סמוך לבית הרחם, אם צריכה האשה ספירת ז' נקיים וטבילה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם:

א:

תשובה דין זה הוא מחלוקת הפוסקים. הנה החו"ד סי' קצ"ד כ' דהא דא"א לפתה"ק בלא דם דוקא כשהפילה איזה דבר דנפתח הקבר כ"כ עד שיצא ממנה. אבל כשנפתח הקבר ולא יצא ממנה, אף דם אינו יוצא, ובהגהות ברוך טעם כ' שכן נראה מלשון פי' המשניות להרמב"ם ר"פ המפלת. ובאמת משמע כן שהרי כ' שר"י סובר שא"א לפתה"ק בלא דם. ומעת שיצא מהרחם דבר א"א מבלי שיצא דם בהכרח ולמיעוט שיעורו לא יתראה משמע דוקא כשיצא איזה דבר. אמנם מתשו' נחלת שבעה סי' ט' (הובא בחוו"ד) שאוסר לאשה שישבה על המשבר והנשים. התעסקו. עמה והי' בטעות כי אח"כ הלכה וכריסה בין שיני' כמו ד' שבועות, וכ' דכיון שישבה על המשבר דמיקרי פתה"ק לאביי בשבת קכ"ט. א"א לפתה"ק בלא דם.. ע"כ דס"ל דגם בלא יצא ממנה דבר א"א בלא דם. וכן ס"ל להנובי"ת סי' ק"כ שכ' דאין חילוק בין גרם הפתיחה מבפנים או מבחוץ שהרופא הכניס אצבעו או איזו כלי ופתח פי המקור תמיד אין פתה"ק בל"ד. ואמנם בתשובה מאהבה הובא בפ"ת סי' קצ"ד ס"ק ד' מביא בשם הנוב"י דל"א א"א לפה"ק בלא דם רק דוקא כשיצא ממנה דבר גוש שאינו דק כשפופרת של קש. אבל כשלא יצא דבר או שיצא משקה או דבר דק ל"א א"א לפתה"ק בלא דם דאל"כ היכי משכחת דם טהור. הרי נפתח הקבר. הרי דהנו"ב סותר א"ע וצ"ל דהנוב"י ס"ל דאם נפתח הקבר ע"י אצבע או כלי הרי יצא האצבע או הכלי ע"כ מטמא. ובתשו' מאהבה מיירי בלא נפתח ע"י אדם בדבר גוש ואין לפני תשובה מאהבה. ולפ"ז י"ל דגם בחוו"ד לא הקיל רק בישבה על המשבר דמקרי בש"ס פתיחת הקבר. אבל לא נודע אם נפתח הקבר ע"י אדם. אבל בשנפתח ע"י אדם גם החוו"ד מודה. אך צריך להבין אטו ישיבה על המשבר בכיפה תלי' לה. (וע' מג"א סי' שכ"ט שכ' ישבה על המשבר ונעקר הולד לצאת. ובהך דנ"ש הר' נודע שלא נעקר הולד, שהרי הלכה אח"כ ד' שבועות). וע"כ הואיל והתעסקה המילדת בהלידה פתחה הקבר ביד ומ"ה מטמא הנ"ש. (וכ"כ הנ"ש להדיא מאחרי שהמילדת בודקת אותה עי"ש) והחוו"ד החולק ס"ל אף אם התעסקה המילדת ופתחה אפשר בלא דם. וחולק על הנוב"י: ב:

והנה הראי' שהביא הנוב"י מדם טהור שנפתח הקבר. הנה לדעת הראב"ד בשער הוסתות שכ' דרוב דמים טמאים באשה, והוכיח כן מדס"ל לר' יהושע בהפילה ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן ונאכל משום דא"א לפתה"ק בלא דם ושמא דם טהור, וע"כ משום דרוב דמים טמאים באשה, א"כ זה דוקא בלא נמצא דם טהור אבל בנמצא דם טהור תולין בזה פתה"ק ואין ראי' מדם טהור אך להרז"ה בבעל הנפש אות ו' שהשיג על הראב"ד וס"ל דלא אמרינן רוב דמים טמאים, והא דר' יהושע ס"ל מביאה קרבן ונאכל משום דא"א לפתה"ק בלא דם טמא. ולדבריו ראי' הנוב"י נכונה דאס"ד בדם טהור א"א לפתה"ק בלא דם טמא. אמאי ראתה דם טהור טהורה. וע"כ בדבר לח ל"א א"א לפתה"ק בלא דם וכש"כ בלא יצא כלום. וכיון דלהראב"ד ליכא ראי' י"ל דהראב"ד יסבור דאפי' לא יצא כלל א"א לפתה"ק בלא דם, והרז"ה יחלוק ע"ז, (ומדברי התוס' ישנים כריתות י' נראה דס"ל כהרז"ה שהקשו למ"ל קרא דטמאה ז' ביולדת זכר ת"ל שא"א לפתיחת הקבר בלא דם, ומה קושיא והרי קרא איצטריך בראתה דם טהור דל"ש טומאה דפתה"ק וע"כ ס"ל כהרז"ה ושפיר הקשו. אך להראב"ד מיושב קושי' תוס' ודוק):

ג ועי' בס"ט ס"ס קפ"ח שמישב דברי הראב"ד מקושי' הרז"ה ולי קשה על שיטת הראב"ד כמו שיבואר הנה מה דקשיא על הראב"ד מש"ס דבכורות דף כ' ע"ב דמקשה ומי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן יצאה מלאה ר"י אומר אינה חוששת הרי דלא חייש למיעוט, דזה ל"ק כ"כ דשם איכא חזקה בהדי רוב והו"ל זכרים מיעוטי דמיעוטי, כקו' תוס' יבמות קי"ט ד"ה "סיפא" וקושי' תוס' בבכורות ואמאי לא הקשה מברייתא הובא בנדה כ"א, בקשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה ס"ל לר' יהושע מבימה קרבן ונאכל, דא"א לפתה"ק בלא דם, ורוב דמים טמאים באשה וע"כ דל"ח למיעוט שמא דם טהור, וזה עדיף ממה דמקשה מהמשנה, אך י"ל דניחא לגמ' להקשות ממשנה מלהקשות מברייתא אמנם קשה אליבא דאמת, דהרי התוס' בבכורות כ' ע"ב ד"ה, חלב פוטר הוכיחו מיבמות שם, דפליג ר' יהושע בסיפא וברישא מודה דלא תנשא, והרי רישא ר"מ וע"כ ר' יהושע חייש למיעוטי היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוט ואמאי ס"ל לר' יהושע חלב פוטר למסקנא הרי איכא חזקה דלא ילדה בהדי מיעוט ותי' דאיכא חזקה להיפך דהולד אינו קדוש בבכורה עיי"ש א"כ בהך דהפילה ואינה יודעת מה הפילה דאיכא חזקת טהרה בהדי מיעוט שראתה דמים טהורים אמאי ס"ל לר' יהושע מביאה קרבן ונאכל ודא קושיא גדולה להראב"ד. ולישב הקושיא י"ל בתרי אופנים או שנאמר דס"ל לר' יהושע מקור מקומו טמא ולפ"ז אף אם ראתה דם טהור טמאה טומאת ערב ואיתרע חזקת טהרה דבודאי טמאה טומאת ערב ע"כ ל"ח ר' יהושע למיעוטי ואזיל בתר רוב דמים טמאים ומ"ה ס"ל, לר' יהושע מביאה קרבן והוה כמו חלב פוטר לר' יהושע דליכא חזקה. אמנם לפ"ז צ"ל דלא כמ"ש בספרי ב"י חיו"ד ח"א סי' מ"א אות ה' ולעיל סוף סי' י"א דהיכי דהוה ספק בתחלה אם האשה נטמאה טומאת ז' או טומאת ערב ל"ה נזקק לטומאה ומוקמינן אחזקת טהרה דלא נטמאה רק ליום אחד ודוקא אם נטמאה טומאת ערב ואח"כ נולד ספק טומאה מחזיקין מטומאה לטומאה משא"כ בנולד ספק בתחלה אי ליום אחד או לז' ימים ומוקמינן אחזקת טהרה דלא נטמאה רק ליום אחד עיי"ש שהבאתי ראי' מתוס' נדה כ"א ד"ה ורבנן שכ' דאיכא חזקת טהרה אע"ג דגם לרבנן טמאה טומאת ערב משום מקור טמא ואם נימא כנ"ל הק"ל דשוב איכא חזקת טהרה ומיעוט וע"כ צ"ל דבכה"ג ל"ה חזקת טהרה ולא חזקת טומאה וכן מסתברא וזה ישוב נכון לקושי' על הראב"ד:

ד אמנם נ"ל לתרץ באופן אחר דהנה הקשיתי על התוס' נדה י"ח ע"ב ד"ה למעוטי שהקשו למ"ד טעמא דר"י משום דא"א לפתה"ק בלא דם ולא משום רוב הא דאר"י בג' מקומות הלכו אחר הרוב למעוטי מאי דל"ל דרוב פתה"ק אינו בלא דם ולא שורפין עלי' את התרומה דהרי אמרינן לר' יהושע מביאה קרבן ונאכל ע"כ ודאי הוא ושורפין עלי' את התרומה ומה הקשו התוס' הרי התוס' זבחים ס"ח ד"ה אימר הוכיחו דר' יהושע ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה גם ס"ל חשנ"ב לאו דאורייתא (וגם ע"כ א"ל אף מחזיר סימנים אחורי העורף ומ"ה ל"ה אף טרפה כמ"ש המפרש בנזיר כ"ט) א"כ שפיר י"ל דא"א לפתה"ק ל"ה רק רוב ול"ה רוב גמור ומ"ה אין שורפין התרומה ומ"מ מביאה קרבן ונאכל דל"ה רק איסור דרבנן ובדרבנן מהני רוב והא דהוצרך ר' יהושע לומר א"א לפתה"ק ול"ק מביאה קרבן ונאכל מספק משום דמדרבנן אסור בספק נבלה מדרבנן וספק חשנ"ב דאיתחזק איסורא ע"כ קאמר דא"א לפתה"ק דהוה רוב ומה הקשו התוס' וצ"ל דהתוס' דנדה קאי לתי' הראשון דתוס' דזבחים שם שכ' אע"ג דיצא מידי מעילה מ"מ לא יצא ידי חובתו ולעולם ר"י ס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ולתי' זה, הקשו התוס' שפיר אבל לשיטת היש מפרשים שהובא לעיל דר' יהושע ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה מיושב קושי' התוס' בנדה ומעתה י"ל דהראב"ד יסבור כתיר' הי"א וס"ל לר' יהושע חולין שנשחטו בעזרה ל"ד וא"ש לעוף מן התורה ואף מחזיר ומ"ה ל"ח למיעוטי אף בחזקה מסייע למיעוט דדוקא בדאורייתא חייש למיעוט כרישא דמשנה דיבמות באשה שהלכה היא וצרתה למדה"י אבל לא בדרבנן והרבה יש לדבר מזה אולי יבואר לפנינו:

ה זעי' ברשב"א ריש המפלת שהביא קושי' התוס' לרבנן דלא ס"ל רוב חתיכות מד' מיני דמים והוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה וכ' משום דמסייע לה החזקה דחזקת טהרה וכ' ואינו מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דרוב חתיכות מד' מיני דמים הן ואיתרע חזקתה ודבריו תמוהים דהרי קאי לרבנן דלא ס"ל רוב ח' מד' מיני דמים וכבר תמה עליו במי נדה אמנם ל"ק דכונתו עפ"י מ"ש בדף י"ח ד"ה אלא למעוטי דגם רבנן סברי רוב ח' מד' מיני דמים רק כיון שמצוי משאר מיני דמים אוקמא אחזקתה ע"כ שפיר הקשה דעכ"פ ע"י הרוב איתרע חזקה והי' לו להיות עכ"פ ספק אמנם לר' יהושע אין לתרץ קושית' בדברי הרשב"א דאיתרע חזקה מחמת הרוב דהרי גם ברישא דמשנה דיבמות איתרע חזקת איסור מחמת הרוב ואפ"ה מודה ר' יהושע ברישא כדברי התוס' הנ"ל":

ו ועכ"פ כיון דשיטת הראב"ד יש לו מקום בהלכה לדידי' י"ל אף ביצא דבר לח או אף שלא יצא כלל תמיד א"א לפתיחת הקבר בלא דם דראיות תשובה מאהבה מדם טהור אינה, ראי' לשיטת הראב"ד אמנם אף מתה"ד יש ראי' דאם לא יצא דבר ל"א א"א לפתה"ק בלא דם שהרי בדין אשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ולא מצאה כלום שכ' בסי' רמ"ו שטמא ומובא בר"ס ק"ץ כ' התה"ד הטעם משום דארגשה סברא דאורייתא כמו וסת כדאמרינן פ' הרואה כתם אי דארגשה אמאי לאח"ז פטורין מן הקרבן ע"כ אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה ולמה לא כ' הטעם בפשיטות כיון דארגשה שנפתח מקורה א"א לפתה"ק בלא דם וע"כ דס"ל בלא יצא דבר ל"א א"א בלא דם ומצאתי בתשו' יעב"ץ ח"ב סי' ה' אשר שם חולק על התה"ד שכ' ואם אולי יעלה על הדעת לסמוך על התה"ד (ולהפוך בזכותו אע"ג דאיהו לא חזי) משום דפסקינן א"א לפתה"ק בלא דם איברא אדרבה מהא נמי תהוי תיובתא ולא אתאן לפלוגתא דאפי' למ"ד הכי היינו במקום ולד או בחתיכה גדולה או קטנה משא"כ בלא ולד וליכא הוכחה ליכא למ"ד דהא רבנן סברו אפשר לפתה"ק בל"ד עאכו"כ בהרגשת מקור בעלמא לית דחש לה דודאי לא דמי מרגשת שנפתח מקורה לפתיחת הקבר. הנה מתחלת דבריו נראה כדברי החוו"ד. אמנם מה שסיים ל"ד מרגשת שנפתח מקורה לפתיחת קברה אינו מובן ונראה שחילק דבמרגשת שנפתח מקורה אין הדבר ברור דבאמת אין האשה תוכל לדעת שנפתח מקורה אך שתרגיש איזו שינוי בבטנה ונראה לה שנפתח מקורה ע"כ אין הדבר ברור שנפתח רק הרגשה זו הוה ג"כ כוסת לשיטת התה"ד מ"מ כיון שלא ברור פתיחת המקור ע"כ ל"ש א"א לפתה"ק בלא דם משא"כ בנפתח ודאי ולמסקנת דבריו אין ראי' מדברי התה"ד להיכי דנפתח ודאי מ"מ מתחלת דבריו נראה כדברי החוו"ד:

ז:

גם מדברי המ"ב סי' מ"ט נראה כדברי החוו"ד שהרי הביא דברי הסמ"ע דס"ל דבדיקת השפופרת צריך להכניס השפופרת בפי האם ממש. והוא דוחה דבריו ואמאי לא דחי דא"כ הרי נפתח הקבר וא"א בל"ד. ואיך אפשר שלא נמצא דם. ואמאי טהורה כשלא מצאה. וע"כ ס"ל ג"כ כהחוו"ד ודברי המ"ב צ"ב במ"ש דאס"ד כדברי הסמ"ע דתכניס המכחול לתוך האם, הרי משנה שלמה דאין הדם מטמא עד שתצא לחוץ א"כ אתה אוסר את האשה בחנם שלא כדין דהא אף שנמצא על המוך יכול להיות שהדם הוא מבין השניים או לפנים מן השניים, וצ"ע דהרי עתה הוציאה הדם וגם אם כונתו דעתה יצא ע"י שפופרת וטהורה מה בכך שהיא טהורה עתה מ"מ הדבר לאות שמוציאה דם ע"י שפופרת. וה"ה שתוציא הדם ע"י תשמיש. ואמנם י"ל דהכי קאמר כיון דהשפופרת יורד לעמקו יותר מהאצבע אין ראי' ממה שהוציאה דם, שהאצבע ג"כ מוציא דם לחוץ. שהרי אצבע אינו בא לשם וע"כ הבחינה היא שנראה מהשפופרת ששם נמצא דם טמא, ושמא בעת התשמיש ג"כ שם יהי' דם, וע"ז הקשה מה בכך ששם יהי' דם בעת התשמיש, ואי חיישינן שיצא לחוץ כיון שעתה אינו יוצא לחוץ רק באמצעות השפופרת הנוגע שם למה ניחוש שיצא לחוץ ע"י התשמיש שלא יגיע בשם בהאבר. עוד צ"ע בדברי המ"ב שכ' דהאיבעי' דר' ירמיה ברואה דם בשפופרת הוא דבר שאי אפשר להכניס השפופרת לתוך האם והאיבעי' היא על דרך יגדיל תורה ויאדיר כמדתו של ר' ירמי' ולא ידענא כיון דאם הכניס השפופרת למעלה מבין השניים דינו כמו בפנים שהדם אינו מטמא עד שיצא מבין השניים לחוץ. ואם יצא מלמעלה מבין השניים דרך שפופרת טהור. א"כ האיבעיא היא מלתא דשכיח ומזה נראה שפי' האיבעי' הכניס השפופרת לתוך האם ממש ולמה פי' כן:

ח:

אמנם דברי הב"י סי' קפ"ח מבואר דלא כתשובה מאהבה בשם נוב"י שהרי הקשה, בהכניסה שפופרת ויצא הדם דרך שפופרת נימא א"א לפתה"ק בלא דם, ותי' דמיירי בשפופרת דק עיי"ש, הרי מוכח דאף בלא לידה רק הכניס מבחוץ והוציא אמרינן א"א לפתה"ק בלא דם וכבר הביאו הפוסקים האחרונים דברי הב"י (וראיתי בספר באר יעקב סי' קפ"ז בתשובה שהשיב להגאון מ' ישעי' פיק שכ' דגם הב"י לא כיון רק בחתיכה ולא בשפופרת דבשפופרת ל"ש א"א לפתה"ק בל"ד ממש כיון לסברת החו"ד עיי"ש שהוכיח כסברת החו"ד מבדיקת שפופרת דל"ח לפתה"ק אמנם בתשובה שני' כ' הגאון מ' יוסף אייטיגען שם דאין לסמוך על זה להוציא דברי הב"י מפשטן עיי"ש. הרי שהרגישו בסברת החו"ד ודברי הב"י עוד הגדולים שלפני החו"ד) הן אמת דדברי הב"י צ"ע דהרי יש דם לפנינו ורק שהתורה טהרתה משום שראתה בשפופרת ואיך נטמא משום דא"א לפתה"ק בל"ד, הרי נפתח בדם. וכבר תמה עליו בחוו"ד ותי' בדוחק. וכ' דבאמת בש"ע חזר מזה ולא כ' דדוקא בשפופרת דקה טהורה. אמנם בש"ע של הרב מלאדי כ' דהב"י לא חזר בש"ע וכוונת המחבר ג"כ דוקא בשפופרת דקה. וכ' שם סברא לישב דברי הב"י מקושי' החוו"ד הגם שאינו מביא דבריו דדוקא אם הדם יורד שלא בטבע דרך שפופרת טהרה התורה כגון בשפופרת דק או למ"ד אפשר לפתה"ק בל"ד דפתיחת הקבר אין גורם לדם., רק השפופרת או החתיכה גורם טיהרה התורה אבל אם א"א לפתה"ק בל"ד שהדם יורד בטבעו אף אם בא דרך שפופרת טימאה התורה. וזה סברת הב"י. עוד כ' שם ס"ק ט' דלדעת הר"ש דוקא ביש רגלים לדבר שהדם התחיל לירד מסיבת השפופרת אבל אם התחיל לירד בטבע ונכנס לשפופרת קודם שבא לבית החיצון טמאה. ולדעת תוס' ורמב"ם שהטעם הוא משום הפסק וחציצה אף אם הדם יצא מעצמו מהמקור ונכנס בשפופרת קודם שיצא לבית החיצון טהורה ולדבריו מיושבים דברי המ"ב שהוצרך לומר דהאיבעיא דר' ירמי' בהכניס השפופרת להאם מה שלא שכיח, וכמעט אי אפשר ודקדקתי לעיל למה לא פי' שהכניס השפופרת עד למעלה מבין השינים להנ"ל י"ל דס"ל למ"ב דבכה"ג טמאה דכיון דהדם התחיל לצאת בטבע אף אם נכנס אח"כ לשפופרת טמאה ודוקא בהכניס להאם השפופרת ונגע בהעורקים והגידין ומסיבת השפופרת התחיל הדם לצאת אז טהורה. וע' ברש"י דף כ"א ע"ב ד"ה דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומב"מ אין חוצץ משמע בשפופרת מטעם חציצה טהורה ויסבור רש"י ג"כ כדעת תוס' ורמב"ם דאם נכנס לשפופרת קודם שיצא לבית החיצון טהור דמבשא"מ חוצץ ודו"ק. הן אמת שיש קצת לעיין בזה בגמ' אמאי הוצרך לומר סוף דף כ"א ע"ב דת"ק וחכמים פליגי בדם נדה ודאי בשפופרת דת"ק מטהר וחכמים מטמאים והרי אפשר לומר דבהכניס השפופרת לבית הרחם ממש והשפופרת גרם להדם לצאת לכ"ע טהורה ופליגי בלא הכניס רק למעלה מבין השינים דת"ק ס"ל בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה והטעם משום הפסק וכש"כ בשפופרת דהוה הפסק ורבנן סברי אין זה דם נדה הא דם נדה ודאי טמאה דאין הטעם משום הפסק רק דהחתיכה גורמת לצאת והיכי שאינה גורמת כגון שהתחיל לצאת טמאה ונ"מ בשפופרת שהכניס לבין השינים כנ"ל. ושמא לא ניחא לגמ' לומר דפליגי בסברא שאין מוזכר בדבריהם:

ט:

ועכ"פ לדינא כיון שהב"י לא ס"ל כסברת החו"ד סי' קצ"ד ותשובה מאהבה מי יהין להורות נגד רבינו הב"י הגם שי"ל דדוקא בהכניס שפופרת והוציא דבר לח כגון דם שייך לומר א"א לפה"ק בלא דם אבל בלא הוציא כלום גם הב"י מודה דז"א דכיון דבדבר לח שיצא מעצמו ל"א א"א לפה"ק כדמוכח מדם טהור לשיטת הרז"ה כמו שהוכיח תשובה מאהבה והיכי שהכניס שפופרת ולא יצא דבר ג"כ אפשר בלא דם מאין הרגלים דבהקבץ יחד שני סיבות שלא יפעלו בנפרד יפעלו בחיבור וע"כ דס"ל להב"י דשפופרת לבד פועל ע"כ יש לחוש לדברי מרן הב"י. אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה הנה שמעתי מרופא מומחה דלהאם יש שתי פיות פי הפנימי (איינערער מוטער מונד) והוא באמצע האם אחר המקום ששבילי הביצים נכנסים לשם ושם מתחיל הצואר הרחם. הפה השני (אייסרער מוטער מונד) בסוף צואר הרחם במקום אשר נוגע למחיצות האם מוטער שיידע ובין שתי הפיות כאורך צאלל רחב באמצע וקצר אצל שתי קצותיו (וכן ראיתי בספר המלמד דעת למילדות ודע דמה שקרא הרמב"ם פ"ה מא"ב לצואר הרחם פרוזדור אינו אלא בלשון מושאל וכוונתו שצואר הרחם הוא כעין פרוזדור לרחם וע"כ כתב בלשון כלומר והפרוזדור הוא ממקו' השינים ולמטה וע' ס"ט קצ"ד.) ופה הפנימי סגור ומוסגר ופותח בטבע בעת שנכנס לשם ניצוצי הזרע שהם דקים מאוד מאוד וזולת זה הוא סגור ומוסגר ופה החיצון אינו סגור כל כך. ובעת התשמיש האם יורדת לפרקים למטה. והאבר יכול להכנס עד קרוב לפה החיצון אמנם לפתח הפנימי א"א לבוא אך ע"י זאנדא שהיא דקה יכנוס הרופא המומחה לפתח הפנימי ולפנים ובודק שם ובאצבע א"א לבוא לשם אך בעת הלידה תמשך האם שהיא ספוגי ויפתח הפתח ועד משך ערך ג"ח תקטן האם ותהי כבתחלה. ואם כנים דבריו יש לומר דהא דאמרו חז"ל א"א לפתה"ק בלא דם הכוונה לפתח הפנימי שהרי בגמ' קאי אמפלת חתיכה שהיא בא מבפנים ושם יש עורקים וגידים המלאים דם. לא כמשמעות המ"ב שהמקור מלא מדם אך כמ"ש בעטרת חכמים סי' י"ז בשם שבילי אמונה שהמקור נקי מדם אך הגידים והעורקים מלאים וע"י כח פתיחת הקבר בטבע יפלטו העורקים. וחשש הב"י גם לשפופרת שנפתח הפתח הפנימי כמ"ש המ"ב הובא לעיל דבגמ' מיירי שמכניס השפופרת לפנים להאם דזה צריך כח גדול להכניס שם שפופרת ע"כ א"א לפתה"ק בכח דכותי' בלא דם דע"י כח של הפתיחה יפלטו העורקי' והגידים הנוגעים שם אמנם בפתח החיצון דשם א"צ כח כל כך ושם לא יפליטו העורקים ל"א א"א לפתה"ק בל"ד. על כן צדקו דברי החוו"ד בהך דישבה על המשבר והנשים התעסקו עמה דחשש הנ"ש לפתיחת הקבר. וכ' החוו"ד דכיון דלא יצא דבר ול"ה לידה ל"ח לפתה"ק הפנימי וגם הנשים אין מכניסים היד רק כשנעקר הולד והתחיל לצאת ונפתח כבר הרחם. אמנם שיפתחו הם פתח בית הרחם הפנימי ודאי לא יעשו כן עד שנעקר הולד לצאת ובנידון של הנ"ש דלא נעקר הולד עדיין אין לחוש לפתיחת פתח הפנימי על כן שפיר הורה החו"ד:

י ועיין במי נדה בק"א במהדורא ב' בסי' קצ"ד שאף שחולק על החו"ד מ"מ כתב בדין של הנ"ש כיון שהמנהג להקל אין לזוז מן המנהג אך בדין של הנוב"י בהכניסה אצבע מורה להחמיר בשירי טהרה סי' חצ"ד ובהשמטות לנדרי זריזין ח"ב בסוף הספר שירי שירים סי' י"ג ובק"ס בהשמטות לשירי טהרה סי' ע"ג. והנה מה שהביא במי נדה סי' הנ"ל ראי' דגם בלא יצא דבר א"א לפתה"ק בל"ד דהרי דעת הרז"ה והרא"ה בבדק הבית הובא בב"י קצ"ד דאם הפילה תוך מ' יום אינה טמאה נדה דל"ה רק מיא בעלמא והרשב"א בשם הרא"ה חולק דלא יהא אלא חתיכה בעלמא א"א לפתה"ק בל"ד (וכ"כ בחינוך מ' קס"ו וט"ס שם במנ"ח שכ' והרשב"א חולק וצ"ל והרז"ה חולק) א"כ כיון דאנן פסקינן כרשב"א ה"ה בלא יצא דבר וזה ליתא דהרי הולד בשבוע ראשונה גדולה כשעורה או כנמלה ובשבוע שלישית גדולה כלוז (אגוז קטנה) ובשבוע השמיני גדולה כביצה של אווז כמ"ש בספרי הרופאים א"כ בשבוע חמישית גדולה כחצי ביצה ועכ"פ עבה משפופרת דק ע"כ שייך לומר א"א לפתה"ק בל"ד משא"כ בלא יצא כלל או שיצא דבר לח גם הרשב"א מודה, ואף דהרשב"א הביא ראי' לדבריו ממפלת רוח דלר' יהושע א"א לפתה"ק בל"ד ע"כ צ"ל דמפלת רוח גרע מדבר לח שיצא ממנה כמו שהוכיח בתשוב' מאהב' מדם טהור שיצא ממנה דל"ח לפתה"ק. והי' מקום לומר דאין להוכיח מדם טהור לפמ"ש הרא"ה בחינוך מצוה ר"ז שכל דם שאינו מה' מראות אינו בא ממקום טמא ורק דם טמא בא מהמקור עיי"ש אין ראית התשוב' מאהב' ראי' אבל כבר חלקו עליו דמבואר בתה"ד סי' רמ"ו דדם טהור נמי ממקור אתי וכן מוכח מירושלמי רפ"ק דנדה דאמר שם מתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורים היא מתרגלת בדמים טמאים כמ"ש בציון ירושלים שם ובאמת משם אין ראי' דהכוונ' משום גזיר'. אך משאר מקומות יש הוכח' כמ"ש במנ"ח שם. דאם אינו בא ממקור אף חמשה מיני דמים טהורים ע"כ ראית נוב"י בתשוב' מאהבה ראי'. ולכאור' הי' מקום לומר דהרז"ה בבעל הנפש אות ב' והרא"ה בבדק הבית שהוא נכדו של הרז"ה דס"ל ולד פחות ממ' יום אין חוששים לפתה"ק משום דאזלי בשיטתן דס"ל א"א לפתה"ק בלא דם טמא וראיות נוב"י מדם טהור ראי' ע"כ ס"ל כשיטתי' דגם פחות ממ' אין חוששין לפתה"ק דהוה מיא בעלמא והרשב"א בת"ה והראב"ד בשער הפריש' דף ג' דס"ל דגם פחות ממ' יום א"א בל"ד כשיטתי' דאפשר לפתה"ק בדם טהור רק הרוב דם טמא ע"כ אין ראי' מדם טהור כמ"ש לעיל ע"כ ס"ל גם פחות ממ' יום דהוה כמיא בעלמא חיישינן לפתה"ק וזה כדברי הגאון מהרש"ק אמנם כבר כתבתי דאין ראי' מהרשב"א דלידה פחות ממ' יום לא גרע מחתיכה כמבואר בלשון הרשב"א בת"ה:

יא ומ"מ לדינא נ"ל אף אם נאמר כהגאון מהרש"ק דלשיטת הרשב"א דס"ל אף בפחות מבן מ' יום דל"ה לידה מ"מ א"א לפתה"ק בל"ד ה"ה בנפתח הקבר מבחוץ י"ל א"א לפה"ק בל"ד מ"מ כיון דהרשב"א לא פסק כן רק מספק דהרי השאלתות ס"ל היכא דלא גור יצירת הולד כגון פחות ממ' יום ע"א א"א בל"ד והוכיח כן מכריתות דף י' ולקצת פוסקים מבואר כן בגמ' רק דהרא"ה חולק וכ' דההיא דכריתות שינוי' הוא ואשינויא לא סמכינן וכ' הרשב"א דראוי לחוש לדבריו ועכ"פ כיון דהוא ספק ומחומרא מחמיר ע"כ אם ספק שנפתח המקור הו"ל ס"ס ספק לא נפתח המקור ושמא הלכה כרז"ה ושאלתות על כן במקום ספק אף הגאון מהרש"ק יודה. והנה לעיל כתבתי דלהראב"ד דס"ל רוב דמים טמאים באשה והוכיח כן מר' יהושע דס"ל במפלת ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן דא"א לפתה"ק בל"ד ודילמא דם טהור וע"כ ס"ל יש פתה"ק בדם טהור דלא כרז"ה. וע"כ כתבתי דאם ראתה דם טהור אין הוכחה שראתה דם טנא וכתבתי דלדידי' מיושב קו' תוס' ישנים דכריתות י' כעת הראו לי שכ' כן בתשו' תפארת צבי סי' ט"ל וכ"כ מוח"ז הגאון רע"א סי' קנ"ח בישוב קו' תוס' ובישוב קו' השואל אהא דאמר רבא בשליא שיצאה מקצתה לחוש חוששת מראשון ותיפוק לי' דרבא ס"ל נדה ס"ו א"א לפתה"ק בל"ד והוא קו' ס"ט סי' קצ"ד וכ' הוא דמיירי דראתה דם טהור דלהראב"ד טהורה מפאת פתה"ק. ובכל זה דבר זה תמוה דנהי דמה שקשה לדבריהם מהא דאמר ר' יהושע בהפילה מביאה קרבן ונאכל דא"א לפה"ק בל"ד והרי משכחת לה דאינה מביאה קרבן כגון שלא ידעה מה הפילה ואם ראתה דם טמא אינה יודעת אבל יודעת שראתה דם טהור דבכה"ג אינה מביאה קרבן ואמאי אמר ר' יהושע סתמא אך זה יש לישב דכיון דאינה יודעת מה הפילה גם אינה יודעת אם ראתה דם טמא סתמא אינה יודעת אם ראתה דם טהור על כן נקט ר"י סתמא:

יב אך מה דקשה לי ע"ז מש"ס דכריתות ד"י דמוקי להך דיולדת שוחטין וזורקין עלי' ביום מ' לזכר וביום שמונים לנקבה כרבי ישמעאל ומיירי קודם יצירת הולד ומקשה תיפוק לי' משום נדה ומשני בלידה יבשתא כמ"ד אפשר לפתה"ק בל"ד. ואמאי לא מוקי לה ככ"ע ובלא ראתה דם טמא רק דם טהור דלכ"ע ל"א א"א לפהקב"ד והשאלתות שגורס ה"מ בנגמר הולד למ"ל לגמ' להוסיף דין דבלא נגמר צורתו ל"א א"א לפה"ק ואמאי לא משני בראתה דם טהור. והנה מה שקשה בגמ' דמשני דס"ל אפשר לפהקב"ד נהי דלהאי מ"ד ל"ה ודאי מ"מ ספק מיהו הוי שמא ראתה ואיך שוחטין וזורקין עלי' כיון שהיא ספק טמאה מ"ש מפסחים שנתערבו ונמצא יבלת באחד מהן קודם זריקה כיון שאין ראוי לזריקה מספק חייבין בפסח שני וה"ה הכא מספק אינה ראוי' לאכילה וצ"ל דאשה זו דומה למפקח הגל בגל ארוך דאמרינן בפסחים צ"א דפטור מלעשות פ"ש ה"ה באשה זו אך נ"ל שם מוקמינן גברא בחזקת טהרה ומ"ה שוחטין וזורקין עליו משא"כ באשה זו שילדה פחות מבן וג' יום דעכ"פ איתרע חזקתה כמ"ש הרשב"א ר"פ המפלת דגם לרבנן איתרע חזקתה ואיך שוחטין וזורקין עלי' וצ"ל דהרי התוס' כ' בפסחים דף צ"ט ע"ב ד"ה ופטורין מפסח שני לא דמי להא דשכח לפני זריקה וכ' הצל"ח דשם יוצא הפסח לבית השרפה משא"כ בדף ל"ט דהוא אינו אוכל אבל הפסח כשר לאחרים ע"כ פטור מפ"ש ולפ"ז ה"ה באשה זו דאין שוחטין וזורקין עלי' בפני עצמה רק עם אחרים ואף אם היא טמאה הרי שחטו לטמאים ולטהורים כשר על כן שוחטין וזורקין מספק ופטורה מפסח ב' דבלא"ה פסקינן נשים בשני חובה כנ"ל (שוב ראיתי דא"צ לזה דהגיג' מוקי לה בילדה פחות מבן ע' יום ויודעת שהי' לידה יבשתא ובכה"ג למ"ד אפשר לפתה"ק בל"ד טהורה לגמרי דל"ח לדם כיון שבדקה ומצאה טהורה ודוקא באינה יודעת מה הפילה רבנן מטמאין מספק וכ"כ הרשב"א ר"פ המפלת ע"כ שוחטין עלי' ולק"מ): יג והנה מה דקשה לי עוד על הראב"ד שכ' דא"א לפהקב"ד הוא מטעם רוב דרוב דמים טמאין א"כ בש"ס דכריתות הנ"ל דמוקי לברייתא דשוחטין וזורקין ליולדת כר' ישמעאל דס"ל לנקבה שמונים ימי יצירה אמאי הוצרך לומר דאפשר לפהקב"ד והרי אפילו למ"ד א"א לפהקב"ד הוא מטעם רוב דמים טמאין ור' ישמעאל חייש למעוטי בבכורות כ' ולדידי' הו"ל כפלגא ופלגא ומספק שוחטין וזורקין כינו שהוכחתי לעיל לרבנן בשלמא להך לישנא דבכורות כ' דר' ישמעאל ל"ח רק לחומרא אבל לקולא ל"ח למעוטא ניחא דכאן הוה לקולא אלא להך לשנא שם דר"י חייש למעוטי בין לקולא בין לחומרא קשיא כנ"ל ושמא ס"ל להש"ס דר"י ל"ח למעוטי רק מדרבנן על כן לא ניחא לומר דר' ישמעאל יסבור שישחטו עלי' מטעם מיעוט כיון דמדאורייתא אין שוחטין וזורקין ודוקא שלא ליתן לכהן חייש למעוטי ולפמ"ש לעיל דלרבנן ל"ה ספק י"ל דבספק אין שוחטין וזורקין ול"ק מה שהקשיתי לר' ישמעאל ודוק:

יד עוד קשה להראב"ד לסברא הנ"ל דבדם טהור שראתה טהורה ול"ח לפתה"ק מנדה ל"ח דמוקמינן הברייתא דיש רואה מאה יום וטהורה לאפוקי ממ"ד א"א לפתהקב"ד קמ"ל אפשר לפהקב"ד ומה דוחקא ולוקמא בילדה נקבה וראתה דם טהור דל"ה זבה דנפתח הקבר בדם טהור ואין לומר דלשון רואה מאה יום משמע שראתה דם טמא דזה אינו דע"כ ביום שהולידה לא ראתה דם טמא דאז הו"ל זבה כמבואר בגמ' דע"כ נפתח בלא דם והי' לידה יבשתא א"כ לוקמא בראתה דם טהור וקמ"ל דאפשר לפתה"ק בדם טהור ולומר דניחא לאוקמא סתמא כר"מ דס"ל אפשר לפה"ק בדף כ"ב וכונ"ש מהרש"א שם בתוס' ד"ה מאי דעתך אך דמהרש"א כ' דס"ל לר"מ א"א לפתהקב"ד וזה להיפך דר"מ ס"ל אפשר לפהקב"ד בדף כ"א ע"ב סומכוס אומר משום ר"מ כמו שתמה עליו בס"ט אך זה דוקא בברייתא דלעיל אבל בברייתא שני' דיש רואה מאה יום אין הכרח לאוקמא כר"מ על כן קשה כנ"ל:

טו ודרך אגב אמינא לישב דברי מהרש"א שם שכ' וליכא למימר דנקט קישוי משום דס"ל לר"מ א"א לפתהקב"ד ומ"ה לולא הקישוי היתה זבה מחמת ראי' שתמה בס"ט דהרי סומכוס אומר משום ר"מ אפשר לפתהקב"ד בדף כ"א ע"ב ונ"ל לישב להראב"ד דס"ל בדם טהור אפשר לפתה"ק רק דרוב דמים טמאין ור"מ ס"ל חיישינן למעוטי והיכי דאיכא חזקה חייש למעוטי מדאורייתא אף להקל והיכי דליכא חזקה ל"ח למעוטי רק מדרבנן ותוס' ס"ל בדף כ"ב ד"ה ורבנן דבחתיכה שהפילה לא איתרע חזקה מדכתבו אע"ג דאיכא חזקת טהרה ואף הרשב"א שכ' ר"פ המפלת דאיתרע חזקה כ' משום הרוב ולר"מ דחייש למעוטי לא איתרע חזקה. עוד מביא שם הרשב"א בשם רש"י דהא דאמרו רבנן ואם לאו טהורה הכונה דאינה טמאה ודאי עיי"ש. א"כ י"ל דהא דסומכוס אומר משום ר"מ קורעה אם יש דם בתוכה טמאה ואם. לאו טהורה כרבנן דאפשר לפהקב"ד הכוונה דאפשר לפה"ק בלא דם טמא רק גם בדם טהור אלפתה"ק ור"מ כשיטתי' דחייש למעוטי וכיון דאיכא חזקת טהרה סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל ספק והכוונה ואם לאו טהורה היינו דאינה טנאה ודאי כמ"ש הרשב"א בשם רש"י. וזה דוקא במפלת חתיכה דלא איתרע חזקתה לר"מ משא"כ בדף ל"ח שעומדת בי"א יום וראתה שני ימים והיא צריכה לשמור יום ג' דביום ההוא ודאי טמאה וילדה ביום ההוא שעומדת בחזקת טומאה ועכ"פ איתרע חזקת טהרה ול"ח ר"מ למיעוטא רק מדרבנן ומ"ה לולי הקישוי היתה טמאה ודאי משום דא"א לפהקב"ד. ושפיר קאמר מהרש"א והוא ישוב נכון שלא יהיו דבריו הקדושים תמוהין:

טז והנני חוזר לענינינו לישב הקושיות האלה הנני אומר בכוונת הראב"ד הנה לומר דדם טהור לא בא מן המקור כמ"ש הרא"ה בחינוך הובא לעיל זה דבר שאי אפשר דא"כ ל"ל קרא דמי' דמי' הרי כאן ארבע דדרשינן בדף י"ט דדוקא ד' מיני דמים טמאין והרי שאר מיני דמים ל"ה מן המקור ובודאי טהורין ולומר דמהאי טעמא מיעט קרא לא יתכן דאנן לא דרשינן טעמא דקרא. ועוד אמאי פליגי תנאי בירוק הרי אינו מן המקור ולומר דפליגי באמת אם הוה מן המקור ג"כ לא יתכן דפליגי במציאות על כן א"א לומר כן. אמנם לומר כמו שרוב דמים טמאין מן המקור כן רוב דמים טהורין לאו מן המקור זה מהסברא וכן היא כוונת החינוך וזה אינו סותר לשום פוסק אך אף אם הוא מן המקור התורה טיהרה ע"כ ס"ל להראב"ד הכי ואין להקשות דא"כ מה הקשה הראב"ד אמאי מביאה קרבן שמא דם טהור ראתה והרי רוב דם טהור לאו מן המקור ולמה נפתח הקבר דל"ק דאם אתה אומר כן ע"כ צריך אתה לבוא לרוב דמים טמאים באשה דאס"ד רוב דמים מן המקור לאו טמאים איך אפשר זאת דהרי רוב דמים טמאים מן המקור באים ורוב דמים טהורין אינם מן המקור ואיך אפשר שרוב דמים הבאים מן המקור טהורין ועל כרחך אתה צריך לומר רוב דמים טמאין באשה מן המקור. ע"כ מתרץ הראב"ד בפשיטות דרוב דמים טמאין כיון שע"כ אתה צריך לומר כן וז"פ. ולפ"ז ס"ל להראב"ד דאף אם, ראתה, דש טהור מ"מ טמאה משום דא"א לפהקב"ד ואין לומר דהרי דם לפנינו ואפשר לפתה"ק בדם זה מ"מ כיון שרוב דם טהור אינו מהקבר אמרינן דם ה מהרוב ובמה נפתח הקבר כיון שדם זה אינו מהקבר וע"כ יש דם טמא שנפתח הקבר בו ע"כ טמאה ומיושב כל הקושיות הנ"ל שהקשיתי להראב"ד ונ"מ מזה שאין לצרף לס"ס שמא נפתח הקבר בדם טהור דלהראב"ד טהורה לפמ"ש גם להראב"ד אין להקל בספק משום שרוב דמים טהורים אינם מן המקור והו"ל ספק שמא דם טהור מיעוטא דמיעוטא חדא רוב דמים טמאים באשה ועוד רוב דמים טהורים אינם מן המקור ומיעוטא דמיעוטא ודאי אין לצרף לספק השקול אף לדעת הס"ט סי' קפ"ג וסי' קפ"ז דמצרפין מיעוט לספק השקול לעשות ס"ס ומ"מ יש לעיין בדבר כיון דהני תרי אריותא ס"ל דהיכא דראתה דם טהור ל"א א"א לפהקב"ד ואין להאריך בפרט זה כעת יותר וראיתי דבר חידוש בספר באר יעקב בדף האחרון מחלק יו"ד שהביא בשם ז' מהר"ם לובלין סי' קי"א דהתורה לא אסרה רק דם הבא מן הגידין הנפתחים במקורות האם ולא הדם שיצא מן הדם הנקוין במקור, כי הוא מקוה דם ולא מקור ועפ"ז כ' דטעמא דרבנן משום דשמא הדם בא מן הדמים הנקוין במקור עיי"ש וח"ו לומר כן במהר"ם אין מבואר רק דדם הבא ממכה שבמקור טהור אבל בלא מכה ודאי טנא וישתקע הדבר ויטול את חדושו במח"כ:

יז ואחרי שהארכתי לבאר גוף הדין אבאר חות דעתי בגוף השאלה. והדין יפרד לארבעה חילוקי דינים (א) בדבר השאלה בכלי שעושים

איינשפריצונגען באינסטרומענט המבואר בראשית השאלה הדבר פשוט דאין לחוש לפתיחת הרחם דראשו עב כאגוז וא"א להכניסו לרחם ולא לצואר הרחם היינו בין שתי פיות המבואר לעיל וכן שמעתי מרופא מומחה וגם אין תכליתו להכניס לרחם האיינשפריצונג רק לרחוץ צדדי הפרוזדור שהרי הנקבים אינם בראש האינסטרומענט רק בצדדים לצד הראש על כן אין לחוש לפתה"ק וא"צ למנות ז"נ וכ"ז באופן שהאשה אומרת שאינה מרגשת כאב בשעת הכנסת הכלי שאז בודאי אינה נכנסת לרחם אמנם אם אומרת שמרגשת כאב יש לשאול לרופא כמבואר לקמן. (ב) בדבר השאלה שהרופא מכניס המוטער שפיעגעל בבית החיצון לראות ע"י זה אם יש איזה מכה סמוך למקור כבר שמעתי מרופא מומחה שהוא אינו נכנס למקור אדרבה הוא מצמצם להכניס סוף המקור היינו צואר הרחם לתוך השפיעגעל לראות אם יש איזה מכה בדפני המקור מבחוץ על כן ג"כ אין חשש בזה לפתיחת המקור לא מיבעיא לדעת החו"ד יש להקל אך אפי' לדעת הגאון מהרש"ק שחשש לדעת הב"י סי' קפ"ח מ"מ אם יש ספק אם נפתח פי הרחם יש להקל מס"ס כמ"ש לעיל וכש"כ בזה שאין ספק כלל וכ"כ בספר ברכת משה הנדפס מחדש ושם הביא בשם הגאון מקיטנא נ"י להתיר אך באופן שהאשה אומרת שאינה מרגשת כאב דאז ודאי לא הכניס הכלי למקור אמנם אם האשה מרגשת כאב נלע"ד להורות להאשה שתשאול להרופא מומחה אם אומר שנכנס בהכלי לרחם אזי יש להחמיר לספור ז"נ כדברי הגאון מהרש"ק ואם אומר שלא נכנס להרחם כיון שכבר כתבתי שיש סברא להתיר מס"ס בספק נכנס על כן יש להאמין להרופא ובאם שבדקה בתוך ז' נקיים בג' ימים הראשונים יש להחמיר ואם אחר ג' ימים תליא בראות עיני המורה. (ג) אם בדקה המילדת באצבע ודאי אין לחוש לפה"ק כמ"ש ג"כ בח"ס חיו"ד סי' קע"ט אך אם הרופא מומחה בדק באצבע יש לשאלו ואם אומר שנכנס בעומק הרחם יש לחוש ולהחמיר כדברי הנוב"י ואם אומר שלא נכנס עד הרחם הוא נאמן וא"צ לספור ז"נ (ד) אם נכנס הרופא בהזאנדע כיון שהוא נכנס בעומק אף שהיא דקה מאוד כיון שהוא בודאי נוגע בכל הגידים והעורקים שבפנים הרחם והרבה פעמים הוא מוציא דם על כן יש לחוש ולהחמיר וכש"כ אם נכנס בעומק בכלי אחר בשגם כי לא נודע שיעור שפופרת דק שבדקים שכ' הב"י סי' קפ"ח על כן יש להחמיר לדעתי והנלע"ד כתבתי: יח והנה. לעיל הבאתי דברי התוס' זבחים ס"ח דר' יהושע ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וחשנ"ב לאו דאור' והקשיתי משם על דברי התוס' בנדה י"ח ע"ב ד"ה למעוטי. וכעת אבאר דברי התוס' שם שהקשו אהא דאמרי' לר' יהושע בעולת העוף שנמלק למטה לשם חטאת יצא מידי מעילה שנעשה חטאת וידי חטאת לא יצא ומביא אחר כיון דמדאורייתא הקרבן כשר ויצא מידי מעילה איך מביא אחר. וכוונתם דחכמים אין עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה, וע"ז תי' דס"ל לר' יהושע אין שחיטה לעוף מה"ת וחשנ"ב ל"ד (וס"ל לר' יהושע אף מחזיר הסימנים כמ"ש לעיל) ואמנם קשה לפ"ז על הרמב"ם שפוסק פ"ג ממעילה ה"ז כר' יהושע דיצא ממעילה ולא עלתה לשם חטאת ורמב"ם ס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' הראשון בתוס' אך בקו' תוס' צ"ע לפמ"ש תוס' פסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' דלא מיקרי זאת עקירה דבר מה"ת דלא יזרוק הדם ומותר להביא אחר ה"ה הכא נימא דלא יזרוק הדם אך כיון שיצא מידי מעילה ע"כ כבר הוזה ויצא ידי הקרבן ואין לומר דמיירי קודם המיצוי ומיצוי מעכב. ע"כ אמרי רבנן דלא יצא ולא יעבוד המיצוי וע' זבחים ס"ה ע"כ יעשה אחר אך אם מיצוי מעכב לא יצא ממעילה קודם המיצוי. ע"כ שפיר הקשו ולפ"ז להרמב"ם שפוסק דמיצוי מעכב ומ"מ יצא מידי מעילה קודם המיצוי כמ"ש הלח"מ פ"ז ממעשה הקרבנות ה"ז י"ל דמדאורייתא הקרבן כשר ויצא מידי מעילה ומ"מ לא ימצה הדם דמדרבנן פסול ומ"ה יביא אחר ול"ק לדידי' קושית תוס' ולפ"ז י"ל דלעולם ר' יהושע ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וחשנ"ב אסור דל"ק קו' תוס' זבחים וזה יהי' דעת התוס' בנדה י"ח הנ"ל דלא ס"ל דר"י יסבור אין שחיטה לעוף מה"ת ודוק. עוד אפשר לומר דר' יהושע ס"ל כבר קפרא במעילה דהיתר זריקה שנינו ולדידי' יצא מידי מעילה קודם זריקה ומ"מ מדרבנן פסול ואינו מזה הדם ומביא אחר כעין שכתבו תוס' פסחים הנ"ל ול"ק קו' תוס' יט והנה קשה לי על תירוץ תוס' זבחים ס"ח ד"ה אימר דר' יהושע סבר חשנ"ב ל"ד א"נ ס"ל דאורייתא וחי' ועוף ל"ד ולתירוץ ראשון משמע דאף בבהמה חשנ"ב ל"ד ואיך אפשר דר' יהושע סובר כן והלא סתם ר' יהושע הוא ר' יהושע בן חנני' כפירש"י נזיר נ"ו ע"ב והרי בסוף נדה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנני' שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן וקרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן השני מה תהא עליו אמר להן כותב נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבא על הספק ופירש"י דקרבן בהמה אחר אינו יכול להביא משום שמא כבר נפטר והוה חולין בעזרה ואם חולין בעזרה ל"ד יביא מספק דהוה ספיקא דרבנן בשלמא לתירוץ ב' דדוקא בחי' ועוף ל"ד ניחא דבהמה לא יביא ורק חטאת העוף הבא על הספק ואדרבא לתירוץ זה מיושב קו' תוס' נדה ע' ד"ה ומביא חטאת העוף הבא על, הספק שהקשו הרי בגיטין כ"ח אמרינן בחטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה ואמאי מייתי כאן מספק. וכן הקשו בגיטין. להנ"ל ניחא דבגיטין קאי למ"ד חשנ"ב דאוריי' מספיקא לא ניעול ובנדה השיב ר' יהושע בן חנניא כשטתי' דחשנ"ב ל"ד בעוף ומ"ה מביא מספק ונאכל כמ"ש תוס' זבחים אבל לתירוץ הראשון תמוה טובא אמאי לא יביא בהמה מספק דהוי ספיקא דרבנן ולומר דהוה תרי קולי דסתרי אהדדי ואף ספיקא דרבנן להחמיר לא ידענא איזה קולא נצמח מזה. על כן צע"ג בדברי תוס' אך שמא מה"ט חזרו תוס' וכ' א"נ חי' ועוף ל"ד ודו"ק. ע"ד שכ' המפרשים דבכל מקום שכ' ב' תירוצים התי' הב' מישב הקושיא שקשה לתי' הא'. עי' תשו' השיב משה אה"ע סי' ס' וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ב' בשולי המכתב סוף אות א' הבאתי ראי' לתוס' דר' יהושע ס"ל חשנ"ב ל"ד ומשם מוכח דאף בבהמה ל"ד. ולפמ"ש כאן דר' יהושע ע"כ ס"ל בבהמה חשנ"ב דאורייתא הדרא קו' משם לדוכתא דבשבת בקרבן בהמה מיירי ודוק: כ והנה נשאלתי אמאי בקשתה שנים ולשלישי הפילה הקרבן אינו נאכל מס"ס שמא לידה ושמא זיבה ונ"ל לישב דבמלאת ימי טהר' אם תראה יום אחד לפני מלאת וה' ימים אחר מלאת לנקיבה שהיא פ' יום אתה תרצה להקל שלא תתחיל תחלת נדה מראי' השני' מס"ס שמא לא הי' ולד ומראי' ראשונה מתחילין ז' ימי נדה ואת"ל שהוא ולד שמא הי' זכר ונמצא תקיל לכהן שיאכל הקרבן דשמא הי' ולד ותקיל לאשה מראי' ראשונה מספק שמא לא הי' ולד והוי תרי קולי דסתרי אהדדי ומ"ה אזלינן בתרווייהו להחמיר וכיוצא בזה כתבו התוס' בנדה כ"ז ד"ה חומר ובב"ק י"א. ואף דהוי סתרי אהדדי בב' גופים ולא מיקרי סתרי אהדדי כמ"ש מהרי"ט חיו"ד סי' א' והובא בספרי ליו"ד חלק ראשון סי' ע"ד אות י"ד. וכ"כ מוח"ז הגאון רע"א סי' מ"ט דבב' חתיכות הוה כב' גופים ולא מקרי סתרי אהדדי דהוה כשני שבילין ובאו לשאול בזה אחר זה מ"מ בכהן זה גופי' שיאכל מס"ס משכחת דסתרי אהדדי כגון אם אשה זו שהפילה ואינה יודעת מה הפילה אם אשה זו תלד תוך פ' להפלה זו אתה תתיר כעת הקרבן באכילה מס"ס שמא ראת' זיבה ושמא הי' ולד. ועל הילד השני תביא קרבן ותתיר באכילה אף דתוך מלאת אינה מביאה קרבן תתיר מס"ס שמא הראשון לא הי' ולד ושמא הי' זכר והוה אחר מלאת ונמצא דהכהן יתיר בתרי קולי דסתרי אהדדי ועיין פמ"ג סי' ק"י דאפילו ספק אחד סותר אסור ואף דלכאורה בכל ס"ס נוכל למצוא גונא שיהי' סתרי אהדדי מ"מ בזה דהאשה דרכה להוליד. וכן דרכה לראות דם ל"ה מציאות רחוקה והוה סתרי אהדדי כמבואר בתוס' נדה כ"ז ואפשר לומר עוד כיון דהכהן מקריב בשביל האשה וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ואף דהוה שלוחא דרחמנא מ"מ הוא נמי שלוחא דידן לצד האיבעיא בנדרים ועיין בטיב גיטין גיטין כ"ח ע"ב דכהנים כיון שבע"כ מקריבין הוין כחצר ויש שלד"ע ועיין שיטה מקובצת ב"מ ג' ע"ב שהקשה אהא דפיו מחייבו קרבן אף כשהעדי' מכחישי' איך יסמכו הכהנים על פיו הא הוי חולין בעזרה ותירץ כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם באו הכהנים להקריבו אין מוחין בידם. והדבר תמוה הרי זה ל"ה על עצמו ואיך יקריבו מה שב' עדים יאמרו שזה אסור וצ"ל הסברא כיון דכהנים בע"כ עושין הוין שלוחו והוא נאמן על עצמו. ה"ה בנ"ד האשה והכהן אם ממנ"פ יבואו לידי מכשול הוה כגוף אחד אף דלענין זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ועוד כיון שהספיקות של הכהן המה בהאשה הוה הכהן והאשה כבאו לשאול עליו ועל חבירו ע"כ הוה ס"ס דסתרי אהדדי. אמנם א"צ לזה דבהכהן גופיה משכחת דסתרי אהדדי כנ"ל ועיין מ"ש בענין זה בספרי ליו"ד ח"ר סי' ע"ד אות י"ד:

והנני ידידו יצחק שמעלקעס:

בשולי המכתב עיין מנחות מ"ה וכל נבלה וטרפה וגומר לא יאכלו הכהנים הא ישראל אכלי א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריך לי' ס"ד הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבלה ויש להבין אמאי לא אומר ר"י כתירץ רבינא ולפענ"ד יש לפרש דהתוס' כתבו בחולין כ' ד"ה לא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אגב טרפה נקט נבלה בקרא דלדידי' לא אישתרי נעלה וזה דוחק והמובחר דסוגיא קאי למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וס"ד הואיל ואישתרי נבלה. אמנם עדיין קשי' הרי גם לדידי' לא אישתרי נבלה דכיון דמעיקרא נטרפה כי שבר לה שדרה ומפרקת אין איסור נבלה חל על טרפה והתוס' שכתבו בחולין ל"ב ד"ה ורמינהו דיש ב' חיובין בנבלה והטרפה והלב ארי' הקשה שם באמת דאין איסור נבלה חל על טרפות אבל י"ל דכונת התוס' דאיסור נבלה הוה איסור מוסיף שמוסיף טומאה כמו שנסתפק נוב"י קמא חלק א"ח סי' ל"ה דטומאה היא איסור מוסיף ובטעם המלך ה' איסורי ביאה הקשה עליו מדברי תוס' שגה ברואה כמ"ש בספרי חא"ח סי' ס"ד אות י"ב עיי"ש אבל כ"ז בחולין אבל במליקה אף שהי' איסור לכהנים משום נבלה מ"מ אינה מטמאה דעוף נבלה, אינו מטמא אלא בבית הבליעה. ובקדשים כיון דהכשרו בכך ל"ג מעגלה ערופה דאינה מטמאה כדאיתא בזבחים ע' משום דכפרה כתיב בה אף דבודאי אסור משום נבלה. וה"ה מליקה אף דאסור לכהנים ודאי אינה מטמאה ובספר מנ"ח מ' קפ"ה ובהשמטות רצה לומר דאברי שעיר המשתלח מותרין באכילה דדחיתו לצוק זו שחיטתו ובמח"כ נעלם ממנו פלוגתא דרב ושמואל ביומא ס"ז, אי מותרין בהנאה וכן פסק הרמב"ם דמותרין בהנאה משמע דבאכילה ודאי אסורין ודוקא לענין אותו וא"ב אמרינן דדחייתו זו שחיטתו אבל שיותר באכילה מפאת כן ישתקע הדבר. וה"ה באברי עגלה ערופה אסורין משום נבילה ורק אינה מטמא וה"ה במליקה ודאי טהור ונמצא דשייך לומר אין איסור נבלה חל על איסור טרפה דל"ה בזה איסור מוסיף כיון שאינה מטמא. וקשי' למ"ל קרא דנבילה לא יאכלו כיון דלא הותרה נבלה לגבי כהנים דאין איסור חל על איסור ואין לומר דכיון דהותר לכהנים איסור טרפה מה שנאסר הבשר מכי חתך שדרה ומפרקת התורה התירה שוב איסור נבילה חל. דזה אינו דצריך להבין בגמ' מה חידוש כהנים דאישתרי מליקה הרי בלא"ה העשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת אך זה נכון דנבלה היא עשה שאינה זבוחה ול"ת ואין עשה דוחה ללתו"ע וע"כ הותרה. וכבר כתבתי בספרי סי' נ"ה אות ג' ואות ו' דהיכא דאיסור אחר חמיר כבר חל ונדחה מחמת עשה דוחה לל"ת או פקוח נפש למ"ד דחוי' אין איסור אחר חל עליו דעדיין איסור ראשון רובץ עליו משא"כ היכא דהותרה והארכתי בפרט זה. ועיין פסחים פ"ד דפסח הבא בטומאה למ"ד דחוי' מקרי פסח פסול ואין בו משום שבירת עצם וזה קצת ראי' לדברינו שם. ומעתה במליקה בהתחלה כשחותך שדרה ומפרקת הוא טריפה ואין איסור נבלה חל עליו ואף שאח"כ מותר לאכול טרפה זה מ"מ כיון דבטרפה ליכא רק ל"ת העשה דוחה לל"ת ול"ה רק דחוי' ושוב אין חל עליו איסור נבלה ונמצא דלא הותרה נבלה לכהן כלל ולמ"ל קרא דנבלה לא יאכלו הכהנים. ע"כ הנראה דבזה באמת פליגי ר' יוחנן ורבינא דר' ינאי ס"ל בחולין דמחזיר פסול במליקה ומהרש"א כ' בקדושין נ"ז תוס' ד"ה כפרה כתיב בה דר' יוחנן מסתמא ל"פ אר' ינאי רבי' (עיין מה שכתבתי בספרי סי' ו' בסוף שולי המכתב לישב דברי המהרש"א ז"ל בדרך חריף) נמצא דר' יוחנן ס"ל דבמליקה אסור להחזיר סימנים אחורי עורף וע"כ נעשה טריפה מקודם ואין איסור חל על איסור ולא חל איסור נבלה. וליכא למימר דס"ד כהנים הואיל ואישתרי מליקה הותרה נבילה דנבילה לא הותרה כלל דבטריפה הטעם דעשה דוחה לל"ת ואיסור נבלה ל"ח כלל. ומ"ה הוצרך לומר אליהו עתיד לדורשה ורבינא יסבור כמ"ד אף מחזיר. ובמחזיר ל"ה טריפה וחל איסור נבלה דל"ה איסור טרפה ונבילה הו"ל עשה ול"ת ומ"מ התירה התורה לכהנים. אף דל"ש לומר עשה דוחה לל"ת וס"ד דהתורה התירה נבילה לכהנים וה"ה טרפה היכא שלא החזיר דהוי טריפה. דהרי התירה התורה לכהנים בין הוחזר בין לא הוחזר. ע"כ איצטריך קרא דכל נבלה וטרפה. וזה ישוב נכון ת"ל. איברא דיש מקום לומר דאף דאין איסו' נבילה חל על איסור טריפה מ"מ יש בטרפה עול"ת והיינו דהרי עשה שאינו זבוח חל מחיים ורק בטרפה שנשחטה הרי הוא זבוח וליכא עשה משא"כ טרפה שנתנבלה ל"ש לומר דעשה שאינה זבוח ל"ח דהרי הוא מקודם בעשה שאינה זבוח. והרי היא לא נשחטה, אך אף דיש עול"ת מ"מ איסור נבילה ל"ח ולא הותר נבלה לכהנים ואיך נאמר ס"ד הואיל והותר נבלה. אולם אם יש עול"ת בטריפה שאינה זבוח. שוב מדהותר לכהנים ע"כ אינו מטעם עשה דוח' ל"ת ורק הותר לגמרי. וכשהותר שוב חל איסור נבילה ושוב הותר נבילה. ע"כ ל"ק קו' הנ"ל ובעיקר הקו' איך אמרו דכהנים הותרו בנבילה הלא לא חל איסור נבילה על טריפה י"ל כיון שחל עכ"פ לקוברו בין רשעים גמורים כדאמרינן במנחות ל"ב מקרי הותרה נבילה. ובעיקר מ"ש תוס' חולין ל"ב דנבילה חל על טריפה כתבתי בספרי ח"ר סי' מ' אות ב' שאין הטעם משום טומאה דטומאה ל"ה לא כולל ולא מוסיף רק הטעם משום דטריפה התחלת נבילה כמ"ש הרמב"ם פ"ד ממא"א ה' י"ב לענין ח"ז נבילה וח"ז טריפה וע' בספרי לא"ח סי' צ"ה אות ג' ז' בטריפה איכא עול"ת:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה