שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן יג
ב"ה פרעמישלא תרל"ד:
לכבוד הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה מוה':
מרדכי אליעזר:
וועבער נ"י האבד"ק וואלאווי במדינת הגר:
ע"ד האשה שנשאת בת י"ג שנים וראתה מ"ת ארבעה חדשים והי' לה כאב בשעת מעשה ואח"כ פסקה מלראות וכפי דברי' שמשה אח"כ כמה פעמים בלא ראי' והבעל אומר שפסקה מלראות פעם אחת אחרי דם בתולים ואח"כ לא פסקה מלראות דם מ"ת וד' חדשים ראתה אח"כ וכפי דברי הבעל לא הי' אח"כ ביאות בלי ראי' ואין להאשה וסת קבוע וזה שנתים אשר הזוג נתפזרו ויש מצוה בזה לעיין בהיתרם גם שאל אם תראה עוד מ"ת אם תוכל לתלות בדם בתולים אחרי שלפי דברי הבעל אולי יש לתלות עוד בד"ב:
א:
תשובה הנה אם אמת כדברי הבעל שלא הי' אח"כ ביאת היתר אין היתר לאשה זאת כיון שפסקה מלראות פעם אחת אחרי דם בתולים. והנוב"י תנינא סי' צ"ד מיקל היכא שהאשה ובעלה אומרים שלא הי' ביאה גמורה. די"ל מ"ה לא ראתה ולעולם לא כלו בתולי' משא"כ כשהאיש והאשה אין אומרים זאת איך נתלה אנן להקל בזה. דהרי זה גופה דתלינין בדם בתולים אף בהגיע זמנה לראות וראתה היא קולא גדולה. והטו"ז והנוב"י מפקפקים על דברי הב"י דאין ראי' מהתוספתא די"ל בבתולה כ"א לפי זמן המבואר במשנה דתינוקת. אך גם לשיטת הב"י הא זה מבואר בגמ' דאם פסקה מחמת תשמיש וראתה אח"כ טמאה. ולא תלינן שהתשמיש לא הי' בכח הגם שיש לומר דא"ר מגמ' דף י"א דשם מיירי לענין אם היא טמאה מחמת אותו דם דזה הוה ספיקא דאורייתא. משא"כ לענין לאסור אותה מחמת דם מ"ת דל"ה רק מדרבנן. אבל הרי בש"ע מבואר דאם פסקה פעם אחת ואח"כ תראה ג"פ הוחזקה להיות רואה מ"ת משמע דאנן לא תלינין שהביאה שפסקה לא הי' בכח. כיון דדברי המחבר בשם התוספתא גופא קולא גדולה לא תלינין מספיקא להקל שמא לא הי' בכח. הן אמת דלפי גירסת הרי"ף שגורס פסקה מ"ת וראתה שלא מ"ת משמע הא מ"ת תלינין אף בפסקה אבל אין כן גי' רש"י ותוס' בדף י"א. ושמא יהי' כן סברת הרי"ף דתלינין שהביאה שפסקה לא הי' בכח. והביאה שאחריו הי' בכח משא"כ כשראתה אח"כ שלא מ"ת ל"ש לתלות דהרי פסקה מ"ת. ול"ש לומר שאח"כ הי' בכח כיון שלא שמשה כלל אמנם קשה לסמוך על שיטת הרי"ף נגד רוב הפוסקים וקצת י"ל דנתלה להקל שמא בפעם הב' ראתה אך שחיפה ש"ז. מיהו לא מצינו לתלות להקל מטעם זה ודוקא להחמיר חיישינן בסי' צ"ג. אבל לא להקל. ובהכי נ"ל מה שתמה בס"ט ס"ק ו' על הש"ך והב"ח שכתבו דאם בדק' בשפופרת ולא נמצא כלל תלינין שהיא מן הצדדים דא"כ כששימשה ולא מצאה דם. ואח"כ תראה ג"פ מ"ת נמי תהי' מותרת כיון שפעם לא מצאה נימא שהיא מן הצדדים עיי"ש. להנ"ל י"ל דבשימשה ולא מצאה דם חיישינין שמא חיפה ש"ז וכמו שחש באמת בדגול מרבבה בש"ך ס"ק ל"ג. אך כששימשה ולא ראתה עדיף יותר לתלות שנתרפאה מליחוש שמא חיפה ש"ז. משא"כ כשאח"כ מצאה ג' פעמים מ"ת אמרינן שמה שלא ראתה פ"א היא משום שחיפה ש"ז ועכ"פ לקולא לתלות בזה הוא דבר רחוק ולא משמע כן בפוסקים. ועוד אדבר מזה אי"ה:
ב:
אמנם בנידון שאלתינו דהאשה אומרת שהיו אח"כ ביאות היתר בלי ראי' והבעל מכחישה יש לדון אם נאמן הבעל לאסור עצמו עלי' אחרי שיש חרם שלא יגרש בע"כ. ומבואר בסי' קע"ח דבזה"ז הואיל ויש חרם ר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד שזינתה. והנה ברמ"א אינו מבואר אם הוא טוען שזינתה והיא מכחישתו. אמנם במרדכי פ' האומר מבואר אם הוא אומר שזינתה. וכ' בנוב"י תנינא חלק אה"ע סי' י"ב דהיכא שהוא אומר שזינתה והיא מכחישתו דאינו נאמן בזה"ז דאל"כ מעקרא תקנה דר"ג דכ"א יאמר שאשתו זינתה. והמחלוקת המבואר ברמ"א היא באשתו אומרת שזינתה והוא אומר שמאמין ואח"כ נתנה אמתלא עיי"ש. ולפ"ז י"ל דבנ"ד שהיא אומרת שהי' ביאת היתר אח"כ והוא אומר שלא ה' ביאת היתר ורק בפעם ב' לא ראתה, אינו נאמן לאסור עצמו עלי' דשמא רוצה לגרשה ובזה"ז איכא חרם. והנה בדין אם האשה אומרת שראתה ג"פ מ"ת והבעל אינו יודע כתב בשב שמעתתא ש"ו פ' י"ט דהיכא שמפקעת עצמה לגמרי מבעלה כגון ברואה ג"פ מ"ת אינה נאמנת ומישב בזה קו' הפליתי סי' קפ"ז דמה הועילו חכמים בתקנתם דלמשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טמאה אני לך הלא תוכל להערים וליקח במטה מוך מלוכלך בדמים. ולא תפסיד הכתובה כלל ומה הועילו חז"ל ע"ש (וע' מ"ש לעיל סוף סי' י' בש"ה דמה"ט ס"ל לאו"ז דאין לה כתובה עיי"ש). והנה בעיני הדבר תמי' שלא תהי' האשה נאמנת. והרי שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וכבר הקשה כן הר"ן באומרת טמאה אני לך ותי' דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והית' פנוי' בשעה שנטמאה. וזה ל"ש לענין דם מ"ת. ומצאתי בתשו' שיבת ציון סי' ל"ח שנסתפק בזה. אם האשה נאמנת. והרגיש בזה דלדברי הר"ן הרי נאמנת דל"ש אפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. והנה לפמ"ש בתשו' (ע' לעיל סי' ט' אות ט"ז י"ז) דבפנוי' שראתה ג"פ מ"ת מותרת בבדיקה גם לבועל הראשון וחילי בידי ממ"ש המרדכי בשבועות בטעם דמותרת לשני משום דמזלה דהאי גברא גורם, והכוונה דמה"ט אסורה לראשון אף בבדיקה ומותרת לשני (כמש"ל בביאור דברי המרדכי) והתו' ריש כתובות כ' בהא דאמרינן דנסתפחה שדהו משום שהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה עיי"ש א"כ כשהיא רק פלגשו ואח"כ תנשא מותרת לו בבדיקה דל"ש לומר עד הנה מזלו גרים דלא היתה שדהו ובזה ישבתי קושית הבשמים ראש סי' נ"ד דליחשב במשנה דיבמות ט"ז נשים עיי"ש. ולפ"ז קצת י"ל באומרת שראתה ג"פ מ"ת אינה נאמנת ואפקעינהו רבנן לקדושין ולא היתה שדהו ול"ש מזלו גרים ומותרת בבדיקה. אך זה דרך פלפול דבאמת כיון שהיתה אשתו עד הנה בדרך קדושין אף אם עתה יפקיעו הקדושין למפרע. אבל עכ"ז שייך לומר מזלו גרים ועוד כתבתי שם דמרדכי לא כתב זה רק להבין דברי הגמ' לה"א דלא ידע דלא כל האצבעות שוות אמאי מותרת לשני ולכן כתב דמזלו גרים אבל למסקנא גם למרדכי לא ס"ל סברא זאת. ועכ"פ לומר שהאשה אינה נאמנת לאמר שראתה ג"פ מחמת תשמיש צ"ע דשאחד"א:
ג הן אמת שיש קצת ראיה מדברי הגמרא נדה י"ב באשה שאין לה וסת דאסורה לשמש לר"מ ואם מגרשה לא יחזיר עולמית שמא יקלקלה ומ"ה פסקינן באה"ע סי' ו' במגרש מחמת דמ"ת לא יחזירה מחשש קלקול שיאמר אלו הייתי יודע שיהיה לה רפואה לא הייתי מגרשה ולכאורה כיון שאסור לדור עמה ומבואר בסי' קפ"ז דאסור להשהותה רק ע"י שליש מותר וכתב בש"ך דאם לא קיים פ"ו מחויב לגרשה תיכף ואיך מקלקלה והרי היה מוכרח לגרשה בכה"ג וע"כ צ"ל שהיה בידו לומר שאין מאמין לה שראתה ג"פ מחמת תשמיש שהיה יכול לטעון שהכינה מוך לח כמ"ש בפליתי הנ"ל ומ"ה מצי לקלקלה ויאמר אלו היה יודע שיהיה לה רפואה לא היה מגרשה ולא היה בידנו לכופו שיכחישה בעקר הדבר. מיהו מפאת כן אין להוציא דין חדש ואדרבה מדכתבו הפוסקים דאם עברה ושמשה מותרת לבעלה הראשון משמע קצת דלא משכחת שתשמש בהיתר לבעלה הראשון אף היכא שהוא מכחישה והנה לדינא האריך בתשובת שיבת ציון הנ"ל דהיא נאמנת מטעם מילתא דעבידא לגלויי ובאמת ל"ה עבידא לגלויי דיכול לאמר שהכינה מוך לח כמ"ש בפליתי סי' קפ"ז ועיין בהגהות ר"ב שיכולה לאמור שהרגישה דם מהמקור. והנה לענין גוף קו' הפליתי ודברי הש"ש שאינה נאמנת מה שקשה דשוי' אנפשי' חד"א. ול"ש תי' הר"ן דאפקעינהו לקדושין י"ל דע"כ ל"ק להר"ן רק באומרת טמאה שנאמנת מדאורי' למשנה ראשונה וקשי' לי' איך חכמים יעקרו דבר מן התורה בקום ועשה ולכן צ"ל אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. אמנם בדם מ"ת דל"ה רק מדרבנן כמ"ש כל האחרונים. ואין מקום תימא אם חכמים לא האמינו לה דהם אמרו והם אמרו וא"צ לסברת אפקעינהו ושוב מצאתי כן בבשמים ראש סי' נ"ד:
ד עוד נלפע"ד להחזיק בהסברא של הש"ש דאינה נאמנת לומר שראתה ג"פ מ"ת להפקיע עצמה מבעלה ומה דקשיא הרי שוי' אנפשי' חד"א י"ל דברואה דם מ"ת היא רואה אחר הכנסת האבר. ואין כאן מכשול רק אפרישה שהבעל עליו לפרוש באבר מת מפני שהיציאה הנאה לו כביאתו. אמנם מבואר ברמ"א סי' קפ"ה בשם המרדכי שהאשה א"צ כפרה ועיין בנובי"ת סי' פ"ה מה שתמה מסוגיא דשבועות דמשמע דשניהם חייבין אפרישה. וכ' בסד"ט סי' קפ"ה דבאמת יש לדחות בשבועות דאפרישה היא פטורה עיי"ש. ועכ"פ ל"ש לגבי האשה לומר שוי' אנפשי' חד"א דאפרישה היא פטורה וכעין זה כ' התוס' שילהי נדרים בשם הר"א ממיץ דמשום דהיא אינה מוזהרת ל"ש שוי' אנפשי' חד"א עיי"ש. מיהו לפמ"ש הנוב"י בסי' הנ"ל דבסמוך לוסתה גם היא חייבת אפרישה כפשטת הסוגיא דשבועות ליתא לדברי דדמ"ת הוא בוסת אך לפמ"ש הס"ט הנ"ל יש לדברינו קיום בהלכה. ומצאתי בהפלאה כתובות נ"א שכ' ג"כ דלהמרדכי סוף ביאה ל"ה איסור לגבי אשה כלל ומ"ה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ולא מוקמינין בחזקת כשרות דלא עבדי איסורא עיי"ש שמפלפל בסוגיא דשבועות וס"ל להפלאה דכונת הב"י והמרדכי לא משום דאנוסה היא אך דלא עבדה עבירה כיון דלא עבדה מעשה הו"ל לא אפשר ולא קמכוין. ולשיטה זו דברי נכונים ועי' בס"ט סי' ק"צ ס"ק ס"ז ואקצר מזה:
ה ובנ"ד שלפי דברי הבעל ראתה ג"פ מ"ת דלא הי' ביאת היתר ולדברי' הי' אח"כ ביאת היתר בזה י"ל דהיא נאמנת יותר דהתורה אמרה וספרה לה ונתנה לה הנאמנות הגם שי"ל דמה שהתורה האמינתה היינו דוקא כשאין הבעל מכחישתה. אבל לא בהכחשת הבעל כדמשמע בכתובות ע"ב דמקשה אי דידע ליפרוש אי דלא ידע נסמוך עלי' משמע דהיכי דידע להכחישה ל"מ נאמנות שלה. והנה היכא דהאשה אומרת טהורה היא וע"א מכחישה הדבר תליא במחלוקת דלפמ"ש הריטב"א הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד דדוקא היכא שהאמינה ע"א כשנים כגון עד אחד במיתת הבעל דהוה דבר שבערוה בזה ל"מ הכחשת ע"א אבל היכא שנאמן ע"א מהני ע"א להכחישה, א"כ מה שהאמינה תורה להאשה ל"ה רק כע"א ומהני ע"א להכחישה. ומה שהצריך הר"ן לומר דמ"ה נאמן החכם להכחיש האשה משום דהיא אומרת מפיו עיי"ש בכתובות ע"ב היינו משום שבא להפסידה כתובתה ול"מ ע"א זולת משום שאומרת שהוא טיהר לה. אבל לאסור אותה משום נדה מהני ע"א. אמנם למ"ש עוד שם הש"ך דהיכא שהאמינה התורה בפירוש כגון באחד אומר ראיתי ההורג ל"מ ע"א להכחישו. ודוקא היכא שנאמן מסברא מהני ע"א להכחישו א"כ בנדה שהתורה האמינה בפי' מקרא דוספרה לה ל"מ ע"א להכחישו, ועוד הדבר תלי' במחלוקת דלשיטת התוס' ריש גיטין דמה שהאשה נאמנת ל"ה נגד החזקה כיון שאינה בחזקת שתראה כל שעה אינה נאמנת רק כע"א ומהני ע"א להכחישה. אמנם לפמ"ש בחידושי הרמב"ן דהא דנאמנת היא נגד החזקה משום דבידה לתקן לספור ולטבול. אעפ"י שאין בידה לתקן השתא מ"מ כיון שבידה לספור ולטבול נאמנת אף באתחזק איסורא והיא שינוי מלשון התוס' עיין בש"ש ש' ו' פ' י"ט וכיון דנאמנת נגד חזקה אף דבכ"מ אין ע"א נאמן נגד חזקה הוי כב' ול"מ ע"א להכחישה. והנה בב"י סי' קפ"ה והובא בב"ש סי' קט"ו כ' לישב דברי הרא"ש דלענין כתובה אף שאומרת פלוני חכם טהר לי והחכם מכחיש אין נאמן להפסיד הכתובה אך לענין איסור נאמן משמע דגם אחר אין נאמן להכחיש האשה וכ"כ להדיא בחו"ד סי' קפ"ט בחידושים. ואמנם כבר כתבתי הדבר תליא באשלי רברבי. אך י"ל דאם יש להאשה חזקת טהרה אין נאמן ע"א לאסרה. והיכי דאין לה חזקה כגון שהכחישה בטבילות טהרתה נאמן ותליא במחלוקת שכ' לעיל:
ו והנה כ"ז בע"א אמנם בבעל המכחיש להאשה כבר כתבתי דמשמע מכתובות ע"ב שצריך להפריש ממנה ולפ"ז נאמר כיון דחזינין דהיכא דהאמינה תורה כגון ע"א בסוטה נאמן העד אף בהכחשת הבע"ד דהיינו האשה שאומרת לא נטמאת וכן בשבועה נאמן ע"א להשביע והיכא שלא האמינה תורה לע"א בפירוש ל"מ ע"א בהכחשת הבע"ד כגון בקדושין אף למ"ד מקדש בע"א חוששין לקידושין מ"מ היכא שהאשה מכחשת ל"מ כמבואר בקידושין ס"ה דאף דרש"י כ' ע"א בהכחשה לאו כלום היינו הכחשת ע"א מ"מ כל הפוסקים לא ס"ל כן אך אפי' הכחשת הבע"ד מועיל. עיין שעה"מ פ"ט מאישות ה' ל"א ומהרי"ט ומח"א:
ומעתה הא דהיכא דאשה אומרת טהורה ובעלה מכחישה אסורה עלי' כמבואר בכתובות ע"כ או משום דמאן יכול להתיר לו לשמש ענה כיון שהוא בעצמו יודע שהיא טמאה. ואינו משועבד לה כיון דלדברי' עתה טמאה היא. או דהוא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אבל זולת טעמים אלו ה"א כיון שהאמינה תורה ל"מ הכחשת הבעל דלא עדיף מעד דעלמא. היכא שיש החזקת כשרות. ומעתה כ"ז באומר שהיא טמאה לפי שעה דל"ה נגד השעבוד כמ"ש בש"ש פ' י"ט דהא דאשה נאמנת לומר טמאה אני משום דשוי' ח"ד אף שהיא משועבדת משום שאינה מפקיע השיעבוד לגמרי עיי"ש. וזה דלא כדמשמע מדברי המהרי"ט ח"א סי' צ"ב שהביא ראיה מדנאמנת לומר טמאה אני לך דנאמנת לאסור עצמה על בעלה וז"א דשם אומרת לפי שעה שאני ולפ"ז ה"ה הבעל נאמן ומ"ה אמרינן בכתובות אי דידע לפרוש. אמנם אם הוא אומר שהיא ראתה ג"פ מ"ת ולא הי' אח"כ ביאת היתר כיון שמפקיע עצמו משעבוד לגמרי אינו נאמן לשוי' חתיכה דאיסורא לשיטת הפוסקים דאחר חרם אינו נאמן לומר טמאה היא שזינתה. והיא נאמנת יותר כיון שהאמינה תורה מקרא דוספרה לה ויש לה חזקת כשרות:
ז הנה יש לעיין דלכאורה אינו דומה לאומרת שזינתה דשם יש לה חזקת כשרות משא"כ כאן דמשמע דהאשה מודה שפסקה פעם אחת לראות דם בתולים. ואח"כ ראתה ג"פ מ"ת א"כ כבר נאסרה ורק שהאשה אומרת שהי' אח"כ ביאת היתר ונתקן האיסור ובעלה אומר שלא נתקן האיסור א"כ הוי עכ"פ אתחזק איסור' וספק אם נתקן האיסור ול"מ נאמנות האשה בהכחשת הבעל. וכמ"ש המ"ל פ"ד בה' בכורו' דהא דספקא דרבנן לקולא דוקא אם הספק אם נעשה האיסור אבל בספק אם נתקן האיסור ואם נעש' בו דבר המתירו ל"א ספק' דרבנן לקולא. וה"ה הכא אף דדם מ"ת דרבנן דוסתות ל"ד ואף למ"ד וסתות דאור' מ"מ דם מ"ת ל"ה וסת גמור רק כמו וסת הקפיצו' כמ"ש הנוב"י מ"מ בספק אם נתקן ל"מ וה"ה בהכחשת איש ואשה. מ"ת נ"ל הנה אם האשה אומרת שלא הי' בנתים ביאה בלא ראי' רק שראת' דם מ"ת ואח"כ הי' ביאת היתר. דאין מבואר בלשון השאל' מה שהאשה אומרת בזה רק מה שהבעל אומר א"כ לפי דברי' לא נתחזק' ברואה ע"ת כיון שיש לתלות בדם בתולי', ודאי היא נאמנת כמש"ל ואין לחוש לדברי הבעל. אך אף אם היא אומרת שהי' ביאת היתר ופסקה לראות דם בתולי' דגם לפי דברי' נתחזקה מ"מ י"ל דנהי שהאשה נתחזקה לראות דם מ"ת מ"מ כיון שעתה היא טהורה. ויש לה עתה חזקת טהרה והחשש היא שאם תשמש תראה. אוקמינן אותה אחזקת טהרה ומאמינין לה שנתקנה ולא תראה. ואין דומה לס' דרבנן באתחזק איסורא. דכאן אדרבה חזקת טהרה מסייע לה:
ח:
ועוד י"ל דהרי הטו"ז סי' ס"ט כ' באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה מותר מטעם ס' דרבנן אף שיש לחתיכה חזקת איסור מ"מ כיון דרוב פעמים מולחין תחילה רוב עדיף מחזקה עיי"ש. וה"ה בנ"ד כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת יש לומר האשה זו מהרוב. ואף דכבר יצאה מהרוב מ"מ כל עוד שיש לומר שחזרה להרוב הרוב מסייע לה וכמ"ש התוס' והרא"ש בחולין י"א לענין גבינות דאף דבודאי הבהמה יצאה מהרוב אמרינן השתא היא דנטרפה ומושכין הרוב כי י"ל עתה יצאה מהרוב כל עוד שיש להמשיך הרוב. ה"ה היכא שיש ס' אי חזרה להרוב י"ל שחזרה להרוב:
ובהכי נ"ל לישב מה שהקשה בתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סי' כ' וסי' מ"ה לסברת התוספות והרא"ש דבאם נסתפק אימת יצאה מהרוב אמרינן עכשיו יצאה מהרוב א"כ בהך דיבמות ל"ז בספק בן ט' דפריך נימא רוב לט' יולדות ומשני דרוב עוברה ניכר לשליש ימי' וזו הואיל ולא ניכר עוברה איתרע לה רובא. וקשיא נימא דבוודאי בן ז' ויצאה מהרוב עכשיו בשעת לידה משא"כ אם יצאה מהרוב בשליש מהעובר והוא בן ט' כבר יצאה מהרוב וממשיכין הרוב לזמן מאוחר עיי"ש. וכן הקשה בהא דנדה כ"ט דמקשה דניזל בתר רוב דילדן ולד מעלי' ומשני דרוב ילדן ולד מעלי' מטנפות יום אחד קודם לידה. וזו הואיל ולא טינפה איתרע לה רובא. ולהנ"ל נימא דוודאי הפילה ועכשיו יצאה מהרוב דאם ילדה ולד מעלי' אתמול יצאה מהרוב וממשיכין הרוב לזמן מאוחר. ולהנ"ל ל"ק דבשלמא בבהמה שנטרפה גם עכשיו אינה מהרוב והספק אימת יצאה מהרוב ממשיכין הרוב לזמן מאוחר משא"כ בהך דיבמות ובנדה עכשיו חזרה להרוב אמרינן דהוא ולד מעלי' ועכשיו חזרה להרוב רק מעיקרא לא הי' מהרוב וכן בהך דנדה עכשיו ילדה ולד מעלי' וחזרה להרוב ול"ש סברת התוס' דמה לי אם אתמול לא הי' מהרוב ועכשיו היא מהרוב ומה לי אם אתמול הי' מהרוב ועכשיו אינה מהרוב וז"ב:
ומ"מ בעיקר הסברא שכתבתי יש לחלק דדוקא להמשיך הרוב מועיל החזקה משא"כ לומר שחזרה להרוב אולי בכה"ג ל"א רובא וחזקה רובא עדיף. כיון שכבר יצאה מהרוב. דאל"כ בטל כל החזקות והרי מנגע ילפינן חזקה דדלמא חסרה הנגע. ומוקמינן אחזקה ונימא אדרבה דרוב בתים אין מנוגעין וחזר הבית לרוב. ומיהו י"ל גם אם חסר הנגע במקצת אינה מהרוב. ועוד שמא בית הו"ל קבוע. (וע"ל סי' י' אות ב"ג הארכתי בפרט זה אם אמרינין שבודאי חזרה לרוב):
והנה כדברינו מבואר בב"י שהקשה בסי' קפ"ז אמאי מועיל בדיקת שפופרת דילמא מ"ה אין דם בראש המכחול משום שאין כל האצבעות שוות. ותי' דל"א אין כל האצבעות שוות אלא להקל ולא להחמיר דטעמא משום דרוב נשים אינן רואות דם מ"ת הילכך מה דמצי למיתלא להיתרא תלינין שלא להוציאה מכלל שאר נשים. ע"כ. והרי אף אם לא נמצא כלל דם מתירין אותה כמ"ש הפוסקי' והטעם דאמרינין שנתרפאה כדאיתא בר"מ וע' נוב"י סי' מ"א. והרי האשה זאת כבר יצאה מהרוב ואיך אמרינין שנתרפאה משום שלא מצאה דם דילמא אין כל האצבעות שוות ול"ש תי' הב"י. וע"כ צ"ל דאזלינין בתר רוב אף שיצאה מהרוב תלינין שחזרה להרוב א"כ דברינו כראי מוצק. דכיון דהרוב מסייע לדברי האשה היא נאמנת והבעל אינו נאמן. רק משום דשוי' חתיכה דאיסורא ולאחר חרם ר"ג ל"מ לאוסרה עליו. ומותר לשמש עמה:
ט:
אמת היא לפמ"ש הרמב"ן בטעם דלא ילפינין כל איסורין שנאמן ע"א מוספרה לה שהאשה נאמנת וכ' בגיטין דכאן שאני כיון שהאשה נאמנת על עצמה מ"ה נאמנת גם לבעלה והכונה כיון שגם היא מוזהרת. וע' תוס' חגיגה י"ד כעין זה ובאחרונים א"כ לפמש"ל דברואה מ"ת היא החשש רק על הפרישה דהראי' היא אחר הכניסה. ולמש"ל בשם המרדכי דהאשה א"צ כפרה ועל הפרישה ל"ש מיגו שנאמנת על עצמה דהיא אינה מוזהרת אין ללמוד דנאמנת לענין ראי' מ"ת מקרא דוספרה לה דשם שאני דשייך מיגו. אמנם כבר תמהו על המרדכי מסוגיא דשבועות ולמ"ש בנוב"י וחו"ד האשה מוזהרת ג"כ על הפרישה היכא שרואה מ"ת דהוה כשעת וסתה והי' לה להזהר ע"כ שייך מיגו ודוק היטב בזה ועוד שהרי התוס' גיטין לא ס"ל כתי' הרמב"ן ולדעתם באמת ילפינין מוספרה לכל איסורין עיי"ש:
י:
והנה על היתר זה יש לפקפק דהרי אנן לא פסקינן דבאומר שאשתו זינתה להתירה לבעלה ולכוף אותו לשמש עמה או אף להגיד שמותר. דהרי הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ז כ' דהיכא שראה באשתו דברים מכוערים מצוה לגרשה ולא תיקן ר"ג בכה"ג וגם מהרש"ל ביש"ש פ"ב דיבמות האריך לחלוק על שיטת המרדכי ואף שהביא דברי הרשב"א דמותר לשמש עמה הוא חולק וכ' דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו וכן האריכו כל הפוסקים ראשוני' ואחרונים וכ"כ בנו"ב תניינא סי' י"א מ"מ יש לחלק דשם הוי איסור דאורייתא משא"כ בדם מ"ת דל"ה רק דרבנן כמ"ש הרבה אחרונים ע"כ אולי גם מהרש"ל מודה. וזה נ"ל במ"ש מהרש"ל שם בדבר מכוער חל תקנת ר"ג והיינו לפמ"ש באבני מילואים סי' י"א דאף שנאסרה בדבר מכוער ל"ה רק דרבנן. ולכן לאיסור דרבנן מועיל חרם דר"ג שלא יוכל לאסור אותה עליו וה"ה בנ"ד. וע' בפ"י כתובות ט' שהרגיש קצת בזה:
ועוד י"ל דכיון דאף לדברי הבעל אינה אסורה בהחלט דהרי לשיטת הרי"ף בעי דוקא פסקה מ"ת וראתה שלא מ"ת. אבל בראתה מ"ת תלינין. ע"כ ל"ש כ"כ לומר דשוי' חתיכא דאיסורא. וגם לדברי' יש ספק שמא הביאה שני' ל"ה בכח. והנה כבר כ' מהרי"ק הובא בש"ך סי' א' בעד שאמר ששוחט לא שחט יפה אף לדברי העד מותר מכאן ולהבא הואיל ולא נאסר העד עולמות, והתב"ש ופ"ח פסקו שם להחמיר ומקצת פוסקים מקילין שם ולפ"ז ה"ה ברואה דמ"ת כיון דלשיטת הרבה פוסקים מותרת בבדיקה גם לבעל הראשון. אך אפילו בלא בדיקה יש כמה פוסקים להקל ג"כ ל"ש לומר דשוי' אנפשי' ח"ד ועוד כיון דהרבה פעמים יש לה רפואה קצת הוה כהך דתשו' מהרי"ק לענין שוחט הנ"ל. ואם עובדא הי' שהבעל לא ראה בעצמו הדם מ"ת אך שאשתו ספרה לו י"ל דל"ש שויא אנפשה ח"ד כמ"ש שעה"מ פ"ט מאישות ה' י"ב לישב בהא דבקידושין נ"ב אמרינין לא כל כמינה דאמך דאסרת לך עלה. עיי"ש שכ' דכיון דאיהו לא קים לה בודאי שקידשה אבי' אלא שאמה אמרה כן ואע"ג דאינה מכחשת מ"מ לא ברירה לה מילתא אלא עפ"י דיבורה ול"ל שויא אנפשה ח"ד, עיי"ש:
יא:
והנה לעיל כתבתי שיש סברא לומר דלענין דם מ"ת אין ללמוד שהאשה נאמנת מקרא דוספרה לה דשם שייך מיגו שנאמנת על עצמה כמ"ש הרמב"ן משא"כ לענין דם מ"ת דהאיסור בא בסוף ביאה ולהמרדכי א"צ כפרה ול"ש מיגו. כעת ראיתי דמשמע מגמ' דאין לחלק שהרי אמרו בדף ס"ו ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא. ולדעת כמה פוסקים מה שאמרו שממנה הדם יוצא אנו אומרים כך אבל האשה אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם. וכ' בצ"ץ סי' פ"ו דזה דוקא לענין שלא לאסרה על בעלה מ"ת אבל צריכה ז' נקיים דלא כמשמעות הש"ך ס"ק כ"ד ע' בסדרי טהרה סי' קפ"ז ס"ק ט"ז הרי דמאמינין האשה על דם מ"ת אף דאין נ"מ לענין ז' נקיים ודו"ק: ומצאתי בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ד שצידד לומר דאין האשה נאמנת לענין דם מ"ת ולא ילפינן מוספרה וסברתו לפ"מ דמחלק בסוטה ז' בין נדה שיש לה היתר וא"צ שומר ובין סוטה שאין לה היתר וצריכה שומר התורה האמינתה בנדה שיש לה היתר ולא בדם מ"ת שאסורה עולמית. ושוב מפלפל מהך דנאמנת לומר מכה יש לה במקור. וכ' דלפ"ז להתיר לבעלה מחמת דמ"ת צריך שתדע שמכתה מוציאה דם. אבל אין זה מעלה ארוכה דגם בזה אינה נאמנת. אם נאמר כסברתו. ואמנם הסברא שכ' הוא סברא גדולה אך מגמ' הנ"ל מוכח דגם לענין דמ"ת האשה נאמנת דאף אם נאמר דנאמנת גם לענין דא"צ ז' נקיים דלא כשיטת הסדרי טהרה מ"מ כיון שאם לא נאמינה תאסר כל ימי' אין ראי' מוספרה לה כנ"ל. אך י"ל דבגמ' מיירי שאמרה בפעם ראשונה תיכף דאז לא נאסרה עדיין עולמית וכעין זה כ' בכנסת יחזקאל וכשנאמנת אז גם אח"כ מותרת כעין שכ' הב"ש סי' קמ"ב דאף אם צריך קיום מדאו' היכא שהבעל מערער ול"מ ע"א היכא שהעיד קודם הערעור מהני. ועכ"פ לנ"ד הסברא הנ"ל מטלת ספק בעיקר ההיתר. אך י"ל כיון שהאשה הנ"ל הרגישה כאב בשעת תשמיש כמבואר בהשאלה ומבואר ברמ"א דהיכא שמרגשת כאב יש להתיר בבדיקת שפופרת אף לבעלה הראשון וכיון שיש לה היתר בבדיקת שפופרת שוב נאמנת מקרא דוספרה לה. דא"צ בדיקת שפופרת מיהו ז"א דהרי גם בסוטה יש לה היתר בשתיית מי המרים. אך כיון דאין לה היתר בלא שתי' חיישינן וה"ה לזו כיון שאין לה היתר בלא בדיקה אין ראי' מנדה שיש לה היתר בודאי משא"כ בדיקת שפופרת שמא תראה בראש המכחול:
יב:
אמנם לדינא נ"ל מ"מ להקל והיא דהנה האשה הזאת הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש ולדעת הב"ח סוף סי' קפ"ז שהקיל בלאחר נשואין בבתולה אף בלא כאב דלא כחומרת רמ"א וזקיני מהר"ם פאדוואה הי' מקום להקל בכאב גדול אף בפסקה פעם א' מלראות מ"ת ואח"כ ראתה. דהרי מקום הבתולים הוה כמכה וכ' הב"י בסי' קצ"ג דמה"ט אנן מחמרינין דאף לאחר בעילת מצוה בעי ז' נקיים וטבילה אף דהוה כמכה משום דאיכא למיחש לשמואל דאמר יכולני לבעול בלא דם עיי"ש הרי דעכ"פ נחשב כמכה, וא"כ נהי דהיכא דליכא כאב אח"כ אמרינן דבשמשה פעם א' ולא ראתה חיתה המכה היכא דאיכא כאב גם אח"כ הדבר לאות דלא חיתה המכה. והרי אף המחמירין בכאב ומפרשים דברי הטו"ז סי' קפ"ז סוף ס"ק י"ב שכוונתו כאב ומכה מ"מ בכאב ומכה ודאי מיקל. ובבתולה הי' מכה בודאי. ורק שאמרינן דחיתה. אח"כ כשיש כאב הדבר לאות דלא חיתה המכה ותלינין מה שפסקה פעם א' או שבעל בהטי'. או שהי' בלא כח ולא הי' ביאה גמורה או שחיפה ש"ז כמ"ש בראשית התשובה. אך כיון דמלשון רמ"א לא משמע כן וכ"כ להדיא בתורת השלמים דאם פסקה מלראות פעם אחת אין להקל אף בכאב. הגם שמה שמביא בשם תשו' אמונת שמואל סי' כ"ג לא מצאתי מפורש שם אך מי יהין להקל נגדו. אמנם כשיש הכחשה בין הבעל והאשה והתורה האמינה לאשה. ויש כמה סברות שלא להאמין להבעל נ"ל להקל אשר על כן אם עובדא דידי' היא שהבעל והאשה אומרים שביאה שני' לא הי' ביאה גמורה ולא הי' בכח כעובדא דנוב"י בודאי יש להקל אך אם אין יודעין בבירור. והאשה עומדת בדברי' שהי' אח"כ ביאת היתר אם בעלה יחזור מדבריו ויתן אמתלא יש להתיר ג"כ ואם עומד בדבריו הנני ג"כ להסכים להיתרא באופן שיסכים גדול א' ונימטי' שיבא מכשורא, ובאופן שבליל טבילה לא תשמש רק בליל ב' וכשלא תמצא דם מותרת אף בליל טבילה כמ"ש הנב"י תניינא סי' צ"ד ואחר כתבי זאת מצאתי בתשו' אמרי אש בתשו' של הגאון בעל ח"ס סי' ט"ז בתחילת התשובה שמפרש מה שאמרו בנדה ר"פ התינוקת בעל ולא מצא דם הכונה אחר שבדק המפה ושראה במים ובהא פליגי ר"ח ור"א אבל היכא דלא שראו במים לכ"ע אמרינין חפהו ש"ז. עיי"ש ולפי דבריו יכילנא לפרש ג"כ הא דאמרינין ד' י"א פסקה מ"ת היא ג"כ שבדק המפה אבל בלא בדק המפה תלינן שחיפה ש"ז ובנ"ד ודאי לא בדקו המפה בהשראת מים. ותלינין שחיפה ש"ז כמ"ש הח"ס וכבר כתבתי כן. בראשית דברינו. מ"מ אין לבנות ע"ז יסוד דמהגאון ח"ס במח"כ נעלמו דברי הר"ן פ"ב דשבועות שכ' אהא דבעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דר"ח מטמא משום דאי דם בתולים מעיקרא הוה אתי וז"ל והאי דלא אשכחנא דם בתולים אפשר שהי' מיעוט ונכסה בש"ז או שנבעלה קודם לכן עיי"ש הרי דלא מיירי בגמ' שבדק המפה מדתלינין בש"ז:
והנה דברי הר"ן צ"ע דאם אפשר שהי' דם בתולים ונכסה בש"ז אמאי מטמא ר"ח משום דאי דם בתולים מעיקרא הוה אתי הרי גם מעיקרא היו בתולים ודם בתולים אין לו שיעור אפי' כחרדל כמבואר בירושלמי ריש כתובות ושמא כונתו דאם בביאה ראשונה לא הי' רק טיפת דם בביאה שני' אין דם בתולים כלל, ועל כרחך דם נדה הוא. ועכ"פ אם נימא דדקדוק ח"ס מהמרדכי הובא בב"י הוא דקדוק חזק יש בזה מחלוקת ולהמרדכי בלא בדק המפה תלינין גם ביאה ראשונה בדם בתולים ולהר"ן לא תלינין להכשיר שאר ביאות. על כן אין מועיל היתר זה רק לסניף:
יג והנה בגוף הדין דתלינן בד"ב אף לאחר הגעת זמן ע' בב"י ובתשו' ז' הגאון מהר"ם פאדווא הובא ברמ"א וכ' שמה דהגבולים ששנו במשנה מדברים לתלות בבתולי' אף מה שתראה אחר זמן התשמיש כמו שמשמע לשון הגמ' ד' י"א דאמר ר"ג א"ש לא שנו אלא שלא פסק מ"ת וראתה שלא מ"ת וכן משמע מתוך מחלוקת של רב ושמואל וכו' א"כ זכינו לדין שבכלל דברי ב"ה אף גבול לילה אחת של גדולה שראתה בבית אבי' לענין לתלות בבתולי' כל הראיות של הלילה ההוא אף לאחר התשמיש אבל לתלות הראיות של שעת התשמיש תלינן תמיד בבתולי' עד שתפסוק פעם א' לענין שלא לאסרה על בעלה. ונ"ל ראי' לדברי מהר"ם. דלדבריו מיושב קו' אחת גדולה להפלאה כתובת ט' ברש"י דאמרינן שם האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ומקשה ס"ס הוא ומשני כגון שקיבל אבי' קדושין פחותה מבת ג', והקשה בהפלאה לשיטת הרמב"ם דאף במצא דם מצי לטעון פ"פ ומיירי במצא דם ומ"מ טוען פ"פ ומקודם זינתה והדם בא מדם בתולים דד' הלילות תלינן. והד' לילות לא תלינן רק בי"ב חודש א"כ לישני שקיבל אבי' קידושין קודם שנת י"א. וכשמצא דם ואומר פ"פ ע"כ זינתה תחתיו. דמקודם א"א דלא תלינין רק בי"ב חודש וזה קו' נפלאה. אמנם לדברי מהר"ם הנ"ל. לק"מ דע"כ לא תלינן רק בד' לילות תוך י"ב חודש בראי' שאחר תשמיש אבל בראי' שבשעת תשמיש תלינן עד שתחי' המכה ואפי' יותר מי"ב חודש ומ"ה ל"ה מצי לשנויי הכי דאכתי שמא זינתה מקודם. ובסדרי טהרה סוף סי' קפ"ז כ' דלא תלינן אפי' בקטנה עד שתחי' המכה רק עד שנה. ולפמ"ש מוכח מסוגיא הנ"ל דאפי' יותר משנה תלינן ובאמת מה שמדייק מדברי הר"מ אפי' לא חיתה שנה ה"ז בועל ומשמע יותר משנה לא תלינן וציין לעיין בסי' ל"ו. ביו"ד כבר כתבתי שם מש"ס בכמה מקומות משמע אף דנקט שיעור הפחות מ"מ ל"ד. וע' בגיטין כ"ב ר' יוחנן אמר אפי' מכאן ועד עשרה ימים. ומפוסקים משמע אפי' לזמן מרובה. מיהו לזה י"ל כיון דר"א נקט דעשרה ימים פסול נקט ר"י דכשר ומתוס' ב"ב ד"ב ד"ה גויל משמע כדברי אהל מועד דיותר מרביעית אסור וה"ה הכא לענין שנה וגם בגמ' דנדה ס"ה משמע מלשון הפוסקים די"ב חודש דוקא וכן הבין הפלאה הנ"ל וה"ה מה דנקט הרמב"ם שנה י"ל דהיא בדוקא ע"כ הגם שהבאתי לעיל ראי' בישוב קו' הפלאה מ"מ לדינא קשה להקל לתלות אחר שנה בד"ב:
והנה ראיתי דרך אגב בס' מי נדה בדף י"א הקשה על שיטת הרי"ף דס"ל בפסקה בשעת תשמיש וראתה שלא בשעת תשמיש אין תולין בד"ב משמע אבל בשעת תשמיש תולין ותמה מסוגיא דר"פ התינוקת בפלוגתא דר"ח ור"א בבעל ולא מצא דם דמיירי בשעת תשמיש. וכן במה שאמר שמואל עד שתחי' המכה דמיירי הכל בשעת תשמיש. ומ"מ אין תולין כשפסקה עיי"ש ובמח"כ נעלם ממנו דברי המהר"ם שכתב דכל הסוגיא שם מיירי לתלות בראי' שאחר תשמיש ג"כ. והובא לעיל. ומייתי ראי' מדברי הר"ן והרי"ף ולפ"ז ה"ה פלוגתא דר"י ורב אסי מיירי לתלות בראי' שאחר תשמיש ודוק:
יד ובעיקר הדבר שכתבתי לעיל דהאשה נאענת שהי' ביאת היתר אח"כ לכאורה י"ל דא"א משים עצמו רשע. ואיך נאמינה שעברה ושימשה והנה אם האשה אומרת שביאות היתר הי' בין הביאות שראתה מ"ת לא משוה נפשה רשיעה, אך אם כוונת השאלה שהאשה אומרת שאחר שראתה ג"פ מ"ת הי' אח"כ ביאות בלא ראי' לכאורה י"ל דאינה נאמנת למשוה רשיעה דאף לשיטת הפוסקים דלפטור עצמו מממון נאמן לשוי' רשיעה והיא שיטת רמ"א יו"ד ס' קס"ט ס' כ"ה ובש"ך חולק עליו והאריך בזה בתומים סי' בפ"ב כללי מיגו אות ק"ה מ"מ בנ"ד דהבעל מכחישה ורק דאנן אומרים שהיא נאמנת כבי תרי דהתורה, האמינה מקרא דוספרה. א"כ לענין עדות שייך לומר א"א משים ע"ר. אך לשיטת הפ"מ הובא בתומים אות הנ"ל דבאיסור דרבנן אדם משים ע"ר. בנ"ד דל"ה רק אד"ר לשיטת הנוב"י ורוב אחרונים אדם מע"ר. אמנם אף לשיטת הפוסקים דגם בדרבנן אמרינן א"א משים עצמו רשע מ"מ בנ"ד נאמנת האשה לומר דלא ידעה שאסורה עליו בג"פ דלאו כולי נשי דינא גמירי והנה מהא דנאמן אדם לומר בני זה ב"ג וב"ח אין להביא ראי' דהיכא דהאמינתה תורה בת"ע נאמנת אף דמשו' רשיעה. דהרי שם מ"ע רשע. דשם שאני דהאמינתו תורה בפירוש מקרא דיכיר. אף לעשות עצמו רשע מקרא דכי תהיינה לאיש וכו' האחת שנוא' ודרשינן שנוא' בנשואי משא"כ מקרא דוספרה לא מוכח. אך לשינות הש"ג דס"ל ביבמות פ' החולץ דהא נאמן לומר ב"ג כשאומר שלא ידע שהיא גרושה מזה יש ללמוד קצת דיכול להתנצל עצמו אף בדאורייתא וכש"כ בדרבנן. באופן דבנ"ד דיכולה להתנצל נאמנת ואין לפקפק מצד א"א מע"ר ולפמ"ש לעיל לסברת המרדכי דבגמר ביאה אינה צריכה האשה כפרה לא משוה נפשה רשיעה אך כבר כתבתי דמשמע דמ"מ האשה עושה איסור. אך שהיא אנוסה ולפמ"ש בקהלת יעקב אלגזי אות אין אדם משים עצמו רשע דזה דוקא באיש ולא באשה בלא"ה ניחא בנ"ד אך דבר זה רחוק. ועיי"ש מה שדחה בעצמו זאת ודוק (וע' מ"ש בדין א"א משים ע"ר בדרבנן בספרי לא"ח סי' ס"ה):
טו והנה בענין שוי' אנפשה חד"א באיסור דרבנן כגון בנ"ד שהבעל אמר שלא הי' ביאת היתר אח"כ. ראיתי בשבות יעקב ח"א סי' צ"ג דמייתי ראי' מתוס' גיטין נ"ד שכתב ר"ת דמטהר יינו וכו' דאפי' היכא דלא מהימן מ"מ לדידי' אסור משום דשוי' אנפשה ח"ד ומוכח דאפי' בדרבנן אמרינן שוי' חד"א ויפה הביא (וט"ס שם פ' הנחנקין וצ"ל פ' הניזקין) אך מ"ש עוד שם בהא דכתובות נ"ל דמשני מהו נימא מוקים הוא דלא מוקים קמ"ל והיינו קמ"ל קים לי או משום דאיסור דאורייתא חיישינן דשוי' אנפשי' חד"א אפי' מספקא חיישינן דילמא קים לי' משא"כ באיסור חליצה דרבנן היכא דהוא עצמו לא קים לי' הדרינן לכל ספק דרבנן לקולא ע"כ הנה מ"ש דבכתובות היא איסור דאוריי' וחיישינן מספק דשוי אנפשי' חד"א דבריו תמוהים דהתוס' שם ד"ה ואב"ע הקשו ונוקמא בחזקת היתר ועוד דרובא דרצון עדיף מחזקה ושוב כתבו דרוב דרצון ל"ה רק דרבנן א"כ שם לא נאסרה רק מדרבנן ודלא כהשבות יעקב ושוב מצאתי בפ"י במקומו שהביא ראי' דאפילו בדרבנן אמרינן שוי' אנפשי' חד"א אך דקשה לפ"ז בסוגיא שם דמקשה מה קמ"ל תנינא האומר לאשה קידשתיך וכו' הוא אסור בקרובותי' דילמא קמ"ל אף בדרבנן שוי' אנפשי' חד"א, וזה לא מוכח מהמשנה. דשם הוא א"ד הן אמת דבלא"ה קשיא מה מקשה ממשנה, שם הוא איסור ודאי והכא קמ"ל באיסור ספק. ושוב מצאתי בשימ"ק שהרגיש בזה והנראה דמשמע מלשון המשנה דאסור בכל הקרובות אפי' בשניות דרבנן ומזה מקשה מאי קמ"ל ומיושב הקושיא הנ"ל, ודלא כמ"ש בשב"י דמלשון הרמב"ם משמע דאומר לאשה קדשתיך אינו אסור רק בקרובות דאוריית'. אכן מסוגיא הנ"ל משמע להיפך: טז והנה במ"ש לעיל דאיך האשה נאמנת לומר מכה יש לי במקור לענין דמ"ת הרי הרמב"ן כ' דמה"ט נאמנת האשה מקרא דוספרה לה משום מיגו דנאמנת לגבי נפשה נאמנת לגבי בעלה א"כ לענין דמ"ת דהחשש על הפרישה ובזה האשה א"צ כפרה והבעל צ"כ להמרדכי ול"ש לומר מיגו כיון שהיא קילה מבעלה ונהי דנאמר דאף היא עושה איסור מ"מ כיון דאיסורא דבעל חמירא מינה ל"ש לומר מיגו נ"ל לישב דברי הגמ' דאמרי נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנו יוצא הדם וכ' הרשב"א הובא בב"י דמ"ש שממנו דם יוצא היינו שאנו אומרים כן אבל אם אף האשה אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם מותר ובהגהות מיימוני מבואר דדוקא כשיודעת שמכתה מוציאה דם ובאמת מלשון הגמ' משמע כדברי ההג"מ. אמנם לפמ"ש ניחא דהנה כשיודעת שמכתה מוציאה דם א"צ ז' נקיים ומותרת בלא טבילה ובזה האיש והאשה שוין באיסור. אך כשאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם צריכה טבילה. מ"מ לענין דמ"ת הקילו כמבואר בנ"צ ובס"ט ס"ק ט"ז, ולכן קאמר נאמנת האשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא שהיא אומרת כן ובזה א"צ טבילה ושייך לומר מיגו אבל כשאין אומרת כן ל"ש מיגו וא"נ אבל כשאנו יודעין שיש לה מכה כגון שבקיאים אומרים כן מותרת לענין דמ"ת אף כשאין יודעין שמכתה מוציאה דם וזה הכרעה נכונה ודוק. הגם כי הרבה יש לפלפל בזה: והנה מה שהארכתי בתשובתי היא דוקא שמצאה דמ"ת תיכף אחר התשמיש או סמוך לתשמיש אבל אם לא מצאה סמוך לתשמיש אין לחוש כמבואר בש"ע. וכת"ה לא ביאר כל הצורך בהשאלה. ולדינא כבר כתבתי. כי הננימסכים להיתרא באופן שיצטרף עמי גדול אחד ובאופן שתשמש פעם א' רק בליל ב' של טבילה ואם לא תראה אז תהי' מותרת אף בליל טבילה ע"ד שכ' בנבי"ת סי' צ"ב ומה ששאל אם עוד ח"ו תראה ג"פ ואז תהי' אסורה ממנ"פ דלפי דברי הבעל כבר הי' ביאה הב' בלא ראי' ואח"כ לא הי' ביאה דהתירא. ולפי דברי האשה כבר חיתה המכה בודאי. אמנם גם זולת זה לאחר ב' שנים מנישואין אין לתלות בד"ב כמבואר לעיל בשם הס"ט אבל אין לחוש לזה ומן השמים יהיו בעזרם ולא יאונה כל רעה ח"ו:
והנני הדו"ש:
בשולי המכתב בפנים הבאתי דברי ריב"ן ריש גיטין דהא דנאמנת האשה בספירת ז"נ אף דאיתחזק איסורא משום מיגו דנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה. והנה נ"ל ראי' דאף לר"י דסומא פטור מכל המצות דוקא ממצות עשה ולא מל"ת דלא כמ"ש במקנה קדושין ל"א בתוס' ד"ה דלא מפקידנא. וכן הובא בספר יעיר אוזן בקונטרס עין זוכר מערכת ס' אות כ' בשם ספר המכריע סי' ע"א (דפטור אף מל"ת מש"ס דנדה י"ג ע"ב דאמרינן שם החרשת והסומא וכו' אם יש להן פקחות מתקנות אותן ומקשה בגמ' סומא איהי תבדוק נפשה אריב"ח סומא אינה משנה ואמאי לא משני דאתיא כר' יהודה דסומא פטור מכל המצות ואינה נאמנת על בעלה דל"ש מיגו דנאמנת על עצמה דהיא אינה מוזהרת כעין שכתבו תוס' חגיגה י"ד ע"ב בבתולה שעיברה והא דתני והן אוכלות בתרומה הכונה שיאכילם אחר בידים דאיכא איסור תורה והיא אינה נאמנת. ועל כרחך מוכח מזה דגם סומא מוזהר בל"ת ושייך מיגו וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ה' אות י"ב עד ט"ו מדין סומא לר"י ומה שהוספתי שם דאף לר"י סומא חייב בשבע מצות ב"נ כעת מצאתי כן בקונטרס עין זוכר אות הנ"ל: