אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן יא

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן יא

סימן י

ב"ה ברעזאן ממתקים לפ"ק:

להרב הה"ג החריף ובקי המפורסם מוה':

חיים האבד"ק באלשוועט"ץ (זצל"ה):

ע"ד האשה שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה זה כחצי שנה ובכל פעם שבודקת עצמה תמצא על העד כמין נקודה א' או שני נקודות דקות מאוד עד שכמעט אינם נראים לעין מחמת קוטנם ולפעמים נוטים לאדום ולפעמים למראה שחור ולפרקים הם עוברים מעל העד ולפעמי' נדבקים בהעד והאשה דרשה ברופאים ואמר רופא נכרי שראה במראה שקורין מוטערשפיגעל וגם בדק אותה בכלי הנקרא קוראטשיקיל ויצא דם ממש מן הצדדים שבפרוזדור ואמר שאלו הנקודות באות ממכה שיש לה בצדדים שמחמת הליחה שקורין פלאס שהולך דרך הפרוזדור ונתמסמוס בשר הפרוזדור ונעשה כמו גרב ומזה באו הנקודות הללו ולפעמים יתחילו להתיבש ע"כ לפעמים נוטים למראה שחור, שוב ראה עוד רופא נכרי ורופא ישראל ואמרו ג"כ כנ"ל והאשה אמרה שמרגשת כאב היינו שתמיד מרגשת כאב כמו גרר ומכה רק בשעה שבודקת עצמה ותמצא הנקודים הללו כואב לה באותו מקום בצדדים מאוד והאשה הזאת יש לה וסת קבוע שאינה משנית לעולם. וכת"ה חפץ לשמוע חות דעתינו ומבקש לה צדדי ההיתר:

א תשובה כת"ה בא בכח נאמנות הרופאים וגם בכח היתרא שיצא מפי הסדרי טהרה בס"ס ק"ץ בגוף הנקודות דקות. והס"ט הורה להיתר מג' טעמים א' מטעם כיון דדבר מועט הוא תלינין שהיא מן הצדדים נשען על זקיני הב"ח סי' קפ"ג. ב' מטעם ס"ס שמא מן הצדדים ושמא דם טהור הוא. ג' דהוי ספיקא שמא לא ארגשה. ועתה נדפס מחדש ספר הר המור להגאון מוה' מרדכי בנעט ז"ל ושם חולק על הס"ט וסותר כל דבריו באריכות. ועיי"ש סי' פ"א. ונחזי אנן מה דקמן. הנה לפענ"ד ג"כ להחזיק במעוז הס"ט לעשות ספק שמא מן הצדדים. וגם ספק שמא דם טהור. אך לא מטעמי' ויפה הקשה הגאון מהר"מ בנעט. והגאון הנ"ל סובר שהראי' ממקור שהזיע שני טיפי מרגליות מביא הס"ט וחלק עליו. ובאמת הב"ח גופי' מביא ראי' זאת] דמה ראי' היא זו שם בטפה אחת מרגליות הוה מראה לובן ויש לתלות שהוא מן הצד. ל"מ להראב"ד דרוב דמים טמאים באשה וכיון שהיא מראה טהור ל"ה מהרוב וי"ל שהיא מהצדדים. אלא אפילו להרז"ה שהביא בס"ט מ"מ חזקת דמים מן המקור ל"ה. רק במראה טמאה. ומ"ה במראה לובן תלינן שהיא מהצדדים. משא"כ במראה אודם. וראי' ממשנה דנמצא על עד שלה דטמאין וחייבין בקרבן ומשמע אפילו כ"ש דסתמא תנן ול"ח שמא מצדדים ואיך יביא חולין לעזרה. וכבר הרגיש בקושיא זו בס"ט בעצמו. ואמנם י"ל דכיון דכ' בת"ה סי' רמ"ו דגם מראה לובן וירוק מן המקור ודאי אמרינן גם בלובן חזקתו בא מן המקור. וכן מוכח בתשו' רמ"א סי' צ"ז שהובא בט"ז ססי' ק"צ מדפסק דהיכא שהי' כתם אודם וסביבו לבן כמו שזה בא מן המקור כן בא הכתם וע"כ דמראה לובן מן המקור. ועוד דבמקור שהזיע כשני טיפי מרגליות אמאי האשה טמאה כיון דהוה ספק שמא בא מהצדדים הרי מה שהאשה טמאה משום מקור מקומה טמא הוא רק מהלכה ולדעת מהרשד"ם ספק הלכה ספיקא לקולא. וע"כ גם במראה לובן רובו בא מן המקור. ומ"מ בטיפה אחת האשה טהורה דאמרינן שהוא מהצדדים. וה"ה במראה טמאה דלענין זה אין חילוק וצדקו דברי הב"ח:

ב אך הקושיא מניצא על העד שלה דמשמע אפילו כ"ש קשה אבל לדעתי נראה דכיון דרוב דמים הבא מאשה היא זיבת דבר לח. והיכא שאשה תראה דם יבש או קרטין או חול ע"כ ראי' זאת אינה מהרוב וכיון שע"כ הוא ממיעוט י"ל שהוא ממיעוט צדדים או ממיעוט דם טהור. וכבר הרגיש בסברה זאת בס"ט אך שהוא לא הביא ראי'. אבל באמת כבר כתב כן ז' הת"ש סי' כ"ט בבהמה שיש לה מים בראש דליכא למימר דאזלינן בתר רוב בהמות כשרות משום דרוב בהמות אין להם מים בראש וכיון דע"כ בהמה זו יצאה מהרוב חיישינן שהוא ממיעוט טריפות. וש"ב הגאון בעל חו"ד חלק עליו. אבל כבר האריך הגאון מהר"ז מרגליות בראש אפרים שו"ת אות י"ט והחזיק במעוז הת"ש. והביא הגמרא בכורות מ"א דאמרינן הואיל ואישתני אישתני. והרא"ש פסק כן דטומטם שנקרע חוששין שמא סריס הוא. ועיין שם פלפול עצום ובתשו' אחת הבאתי ראי' לדברי הת"ש מריש פרק בא סימן דאמרינן אי לא תנא אעפ"י שא"א ה"א רוב נשים תחתון אתי ברישא ור"מ לטעמי' דס"ל חיישינן למיעוטא קמ"ל. והנה סברת הגמ' דרוב פעמים תחתון אתי ברישא קאי גם במסקנא לר"מ כדמוכח מתוס' ד"ה בא סימן רק דלרבנן אי אפשר. אבל גם לר"מ רוב פעמים מן התחתון הוא בא. וקשיא אמאי חייש ר"מ למיעוטא הרי איכא תרי רובא רוב נשים לא הוי איילונית ורוב פעמים תחתון בא ברישא ותרי רובא מהני גם לר"מ וכן הוא בשו"ת בית יעקב סי' ט' דהוי מיעוטא דמיעוטא ואמאי לא חולצת לר"מ, וע"כ כדברי הת"ש דכיון דכאן ליכא סימן התחתון, רק דאמרינן מינתר קא נתיר וברוב נשים לא מנתר. וע"כ אשה זו כבר יצאה מהרוב ולכן חייש ר"מ למיעוטא והרבה יש לדבר בפרט זה. הן אמת שיש להסתפק סברא זו שכתב הת"ש ומקורה מגמ' בכורות הנ"ל אי אמרינן הואיל ואישתני אישתני גם לקולא כגון בנ"ד להקל מפאת כן ולומר כיון דראי' זו אישתני הוה ספק שמא מן הצדדים או שמא דם טהור אף דרוב דמים טמאים באשה ורוב דמים מן המקור הן באין מ"מ הואיל ואישתני אשתני או דלמא דוקא לחומרא אמרינן כן כגון בהך דבכורות בטומטום שנקרע ונמצא זכר חיישינן לחומרא למיעוטא הואיל ואישתני וכו' ונ"ל להביא ראי' מסוגיא דבכורות הנ"ל דל"מ סברת הואיל ואשתני רק לחומרא דאמרינן שם לפסול במקום אחין ולחלוץ שלא במקום אחין איכא בינייהו ופירש"י דלר' יוסי בר יהודה שלא במקום אחין בני חליצה ולכאורה קשיא אמאי בעי כלל חליצה הרי הוה ס"ס ס' שמא ימצא נקבה וא"צ לחלוץ ואת"ל זכר שמא ימצא סריס וא"צ ג"כ לחלוץ ואי דאזלינן בתר רובא הרי כיון דאשתני אשתני וע"כ מוכח דלקולא לא אמרינן כן ולכן שיחלוץ הוא במקום אחין ל"מ שמא יקרע וימצא סריס חמה דלחומרא מהני סברת הואיל ואשתני ומ"מ פוסל מאחין דשמא לא יהי' סריס אבל שלא במקום אחין שתצא בלא חליצה מטעם שמא ימצא סריס חמה לקולא לא אמרינן והמרדכי בפרק ד' דיבמות שפיר הקשה על אשת טומטום אמאי אינה מתיבמת הרי הוה ס"ס שמא הטומטום נקיבה ואת"ל הי' זכר שמא לא הי' סריס וזה נכון דאדרבה הרוב מסייע לזה אבל לא הקשה אטומטום למה זוקק לחליצה הרי הוה ס"ס כנ"ל משום דלזה נצרך לומר שמא יהי' סריס ולקולא לא אמרינן סברת הואיל ואשתני וכו' כן חשבתי למשפט. אבל ראה זה במהרי"ט בשניות סי' א' כ' בפשיטות דה"ה דהמרדכי הי' יכול להקשות דתיפוק לחוץ בלא חליצה מטעם ס"ס גם כ' שם ליישב קו' המרדכי באשת טומטום אמאי אינה מתיבמת ותירץ דהוי ס"ס דסתרי אהדדי משום שא"כ תנשא לשוק מטעם ס"ס שמא היא אשה ושמא הי' סריס הרי דהוא ס"ל דסברת הואיל ואשתני מהני לקולא ומהרי"ט רב גדול הוה. ולפ"ז יצא לנו דיש לסמוך להקל בהני קרטין מטעם שמא מצדדין הוא או דם טהור הוא הואיל ואשתני:

ג:

ועיין בס"ט סוף סי' קפ"ח שדחה סברא זאת דשמא דם טהור מדברי הראב"ד דרוב דמים טמאים באשה. גם הרגיש בסברא דבחתיכות דאישתני י"ל שהוא מן המיעוט והקשה דא"כ אמאי אית ליה לר"י. במפלת חתיכה זיל בתר רוב. ולמסקנא י"ל דלכ"ע אזלינין בתר רוב וי"ל להיפך עיי"ש כל דבריו. הנה להמעיין בסוגיא דבכורות ס"ל לר"י דאמרינין הואיל ואישתני ואמנם ר"י דס"ל טומטם שנקרע הוי ודאי סריס לדידי' לא מוכרח דאמרי' הואיל ואישתני אך לר"י ב"ר יהודה דפליג אאבוה וס"ל דלא יחלוץ שמא יהי' סריס לדידי' ס"ל הואיל ואישתני דאל"כ ניזל בתר רובא ומ"ה קאמר. ר' יוחנן בנדה דר"י אזיל בתר רובא. ולא ס"ל הואיל ואישתני כשיטתי'. ולמסקנא לכ"ע אמרינין הואיל ואישתני כדס"ל לר' יוחנן בבכורות. ורק דפליגי באפשר לפתיחת הקבר וכיון דהרא"ש בבכורות פוסק דאמרינין הואיל ואישתני יש צד לסמוך להתיר הגם דהרמב"ם לא פסק הואיל ואישתני שהרי פסק דטומטם שנקרע חולץ ול"א שמא סריס הוא. מ"מ אולי הלכה כרא"ש דבסי' קע"ב יש שני דיעות וביו"ד פסקינין להדיא דאמרינין הואיל ואישתני. וכבר האריך בפרט זה בראש אפרים סי' הנ"ל:

ד הן אמת דקשי' ליה אסברא זו דאמרינין הואיל ויצא מרוב ראיות חיישינן שמא יצא מרוב השני דא"כ אמאי אמר ר' יוחנן בנדה מ"ב מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה ומשמע דטמאה בודאי ול"ח שמא מצדדים הוא כמו בטיפה אחת. וע"כ משום דחזקת דמים מן המקור. ואמאי והרי להראב"ד רוב דמים הבאים ממקור טמאים. וזו לבנה הוא. וע"כ הוא ממיעוט ומנא ידע שהוא ממקור מהמיעוט שמא הוא ממיעוט צדדים. וע"כ דאמרינין אף שיצא מרוב דמים מ"מ אזלינין בתר רוב שהוא ממקור וה"ה לפ"ז בקרטין מיהו י"ל דלהראב"ד שמא טמא מספק וגם בהל"מ ספיקא להחמיר או דבאמת הוי ספק טומאה ברה"י. והוה כודאי טומאה ורק דהתוס' כתבו בריש נדה דדוקא טומאת מגע ילפינין מסוטה ולא טומאת ראי'. ולענין מקור מקומו טמא הוה רק כטומאת מגע כמ"ש רש"י בנדה כ"ב וילפינין מסוטה. ואף דהוה מגע בית הסתרים. מ"מ הלכה למשה דמטעם מגע טמאה האשה, ומ"ה במקור שהזיע שני טיפי מרגליות טמאה. אבל בטיפה אחת כיון דלא שכיח שיבוא מן המקור טהורה. כן י"ל. ועכ"פ מיושב מה שהקשה בס"ט מנמצא על העד דם. דל"א שהוא מן הצדדים רק בראי' משונה כגון בקרטין או בראי' לבנה וטפה אחת משא"כ בראי' דם טמא אף טפה אחת לא מקלינין:

ה:

והנה עפ"י דברי תשו' ב"י שכתב ס"ס שמא דם טהור שהובא בסדרי טהרה. וכתבנו סברתו כיון דהקרטין נשתנו שייך סברת הת"ש וסברת הגמ' הואיל ואישתני י"ל דברי תשו' הר"ן שהקיל בקרטין כעין חול. והקשה זקיני בתשו' ח"ץ סי' על שיטת הטו"ז שהבין בדברי הר"ן וכן הבין הב"י שהר"ן הקיל אף בלא מי רגלים דהרי במפלת כמין שערות וקליפין צריך בדיקה אם נימוח והאיך הקיל הר"ן עיי"ש. להנ"ל י"ל דכונת הר"ן כיון שנשתנה ראי' זו אמרינין דהוא דם טהור. ומתירין מס"ס שמא לא נימוח ושמא דם טהור. וס"ל דס"ס א"צ לברר. ולכן הקיל הר"ן. ומה שהוצרך בגמ' בדיקה משום שהם היו בקיאין במראות וראו שמה שהי' מפלת הי' מראה טמאה. ול"ה רק ספק אחד ולכן הוצרכו בדיקה. ועכשיו שאין אנו בקיאין התיר הר"ן מצד עצם הקרטין מטעם ס"ס, וסברא זאת יש לה מקום גדול בדינים אלו. ובתשובה אחרת כתבנו לישב דברי המרדכי שהקיל באשה שיש לה וסת ברואה דם מחמת תשמיש. והקשו עליו מנמצא על עד שלה. ולס"ד דגמ' שבועות דף י"ז מיירי אף שלא בשעת וסתה וכתבתי לישב דבמרדכי לא הקיל רק באשה שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש דע"כ אשה זו יצאה מרוב. ואמרינין הואיל ואישתני. ולכן תלינין בצדדים או במכה. אף דרוב דמים באין מן המקור. משא"כ באשה שראתה פעם אחת דלע"ע לא יצאה מהרוב. אמרינין דראי' זו מהרוב ולכן אשה טמאה. וכבר כתב קצת כעין זה בחו"ד. ובסדרי טהרה אך שכולם לא כתבו מסברת הואיל ואישתני, שהוא מקור גדול ומפתח לדינים אלו. וכעת ראיתי לבאר מה שהקשה ר"ל לר"י בנדה ס"ו ותבדוק עצמה בביאה א' של בעל הראשון. א"ל לפי שאין כל האצבעות שווין. ופירשו דלמה תנשא לשני בלא בדיקה דקשי' אטו ר"ל לא ידע דלא כל האצבעות שוות הרי מה"ט תנשא לשני ונ"ל דר"ל הקשה לר"י לשיטתי' ור"י השיב כשיטתי'. דהב"י פירש מה שמותרת לשני. משום ס"ס שמא מהצדדים ושמא לא כל האצבעות שוות. והדבר תמוה למה תלינן להקל שהוא מהצדדים והרי רוב דמים מן המקור ואיך נצרף זאת לס"ס והתירוץ היותר מובחר היא כמ"ש לעיל דכיון דהאשה זאת נשתנה שרואית מחמת תשמיש אמרינין הואיל ואישתני אישתני ול"א בתר רוב דמים מן המקור. ומצרפינן לס"ס שמא מהצדדים. ולפ"ז להמעיין בבכורות מ"ב יראה דר' יוחנן קאמר מאן דלא חש לת"ק ולר' ישמעאל דאפילו מטיל מים במקום נקבות ספק. דס"ל הואיל ואישתני. ור"ל ס"ל מטיל מים במקום נקבות נקיבה דלא ס"ל הואיל ואישתני עיי"ש, ולפ"ז מקשה ר"ל ותבדוק בביאה שלישית ואיך מותרת לשני בלא בדיקה. וליכא למימר דהוה ס"ס דספק צדדים ל"מ כיון דאיכא רוב כנגד זה. ור' יוחנן שפיר משני לא כל האצבעות שוות. דס"ל כשיטתי' דהוה ס"ס. דאמרינן הואיל ואישתני מיהו י"ל דבתחלה אמר ר"ל כמאן כר"מ דחייש למיעוטא אביי בר אבין וכו' דאמרו תרווייהו הואיל ואשתני ולמסקנא מודה ר"ל לר"י. ומ"ה קיבל גם בכאן תירוץ דר' יוחנן:

ו:

ואחרי אשר החזקנו במסמרות נטועי' דברי זקיני הת"ש נראה בעליל שיש מקום לסמוך על דברי הס"ט בהני קרטין הן במה שכתב דהוה ספק שמא מן הצדדים. והן במה שכתב דשמא דם טהור הוא. ועכ"ז יש מקום לבע"ד לחלוק. דכיון דכל עיקר סברת הת"ש דכיון דרוב בהמות אין להם מים בראש א"כ אין להצטרף אותן בהמות שאין להם מים בראש. ורק בין בהמות שיש להם מים בראש שפיר כתב הת"ש. שמא בין אותן בהמות הרוב טרפה וכן בהך דבכורות אין לצרף לרוב שאינן טומטום ורק בין הטומטומים הספק ואולי רוב הטומטום שנקרעים סריסים. ולכן חיישינן משא"כ להקל מטעם סברא זאת כגון בהני קרטין דנימא כיון דהם נשתנו ול"ה כמו שאר דם. אין לצרף שאר דם. ורק בין הקרטין נשקול בפלס מ"מ מי יאמר לנו שאין רוב הקרטין מדם טמא ומאן ספין לדעת זאת ושמא הרוב גם מקרטין דם טמא ובאין מן המקור. אשר ע"כ אם כי כבר הבאתי דברי מהרי"ט והוכחתי דמהני סברא זאת להקל מ"מ יש סברות הרבה לחלק בענינים אלו. אמנם מה שכתב בס"ט דהוי ס"ס שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא לא נימוח. וכתב ואע"ג דשם אונס חד הוא מ"מ כיון דאיכא למתלי טפי שהוא מן הצדדים הוי שפיר ס"ס הס"ט כשיטתי' דס"ל כיון דל"ה רק טיפות דקות קרוב יותר שהוא מן הצדדים. אבל לפמ"ש לעיל דבזה צדקו דברי הרב הגאון מהר"ם בנעט ואין לומר ספק מן הצדדים רק כיון דאיתרע הרוב אבל עכ"פ ל"ש לומר דקרוב יותר שהוא מהצדדים. באופן דס"ס זה ל"ה ס"ס דאין נ"מ בין הספיקות. אך ס"ס השני י"ל לנכון שמא מן הצדדים ושמא דם טהור הוא. ובזה שפיר נ"מ בין הספיקות דאם מהצדדים אף הדם טהור ואם דם טהור עכ"פ טמא משום מקור מקומו טמא. ושפיר הוה ס"ס ובגמ' דבעי הטלת מים לראות אם נימוח מיירי שידעינן שבא מן המקור כמ"ש בס"ט:

ז' הן אמת דלדעתי הני קרטין אף אם נימוחו אין טמאין משום מקור מקומו טמא דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומרש"י נדה דף מ"ב משמע דדם שטמא משום מקור מקומו טמא ל"ה אב הטומאה רק ראשון לטומאה. ועיין בנוב"י סי' נ"ז וכיון דדם שקרש אינו מקבל טומאה כמבואר בתוספתא ופסק כן הרמב"ם פ"א מטומאת אוכלין לא נטמא הדם. ושוב אין נ"מ בין הספיקות ובזה יש ליישב קושית הרא"ש בתשובה כלל ב' בהך דר' אליעזר בר' צדוק שאמרו הרופאים מכה יש לה ואמרו שם תטיל למים וכו' והקשה הרא"ש למ"ל בדיקה כיון שיש לה מכה תולה במכתה ופירש בנוב"י סי' נ"ז כוונת קושיתו. דאף שאין ידוע שמכתה מוציאה דם מ"מ מותרת מטעם ס"ס שמא הי' ברי' ושמא דם מכה וכתב דנ"מ בין הספיקות דאם הי' ברי' אינו מטמא ואם דם מכה הוא טמא משום מקור מקומה טמא עיי"ש לפמ"ש דאף אם דם הוא כיון שהוא יבש ואינו לא אוכל ולא משקה אינו טמא משום מקור מקומה טמא. ואין נ"מ בין הספיקות ומ"ה לא הקילו מס"ס והצריכו בדיקה ול"ק קושית הרא"ש ואין לומר דהשתא כשהוא נמוח עתה הוא טמא כמ"ש הרא"ש במשנה דטהרות פ"ג ובר"ש דמים טמאים שהגלידו טהורים חזרו ונימוחו חזרו לטומאה ישנה. וה"ה שי"ל כן בדם. ונמצא דעדיין יש נ"מ בין הספיקות דז"א דדוקא במים שנטמאו כשהי' נימוח. אח"כ חזרו לטומאה ישנה משא"כ דם בשעה שנוגע במקור ויצא לבית החיצון הי' יבש ולא קיבל טומאה. טהור אח"כ אף שנימוח. ושוב אין נ"מ בין הספיקות ויש להביא ראי' לסברתינו זה מדברי התוס' נדה דף כ"א ד"ה ורבנן סברי ל"א זיל בתר רובא חתיכות שהקשו דמ"מ הוי ספק טומאה ברה"י ול"מ חזקת טהרה. וכתב בסדרי טהרה בישוב קושיתם דלמ"ש התוס' דספק ראיה לא ילפינן מסוטה שפיר מהני חזקת טהרה ודבריו נכונים. אבל בעיקר דבריהם קשי' איך הוה חזקת טהרה הרי אדרבא הוה בחזקת טומאה דהרי האשה ודאי טמאה טומאת ערב משום מקור מקומה טמא. ואנחנו מסופקין אם טמאה טומאת ערב או טומאת שבעה וכיון דעכ"פ טמאה טומאת ערב מחזיקין מטומאה לטומאה. ומה זה שכתבו התוס' דיש לה חזקת טהרה. ואין לומר דהתוס' קאי לענין איסור לבעלה דבזה לא איתרע חזקתה דא"כ מה זה שהקשו דהוי ספק טומאה ברה"י והרי לאיסור לבעלה ל"ש זה כמ"ש תוס' ב"ק דף י"א וע"כ תוס' קאי לטהרות וע"כ מוכח דתוס' ס"ל דבחתיכה ל"ש מקור מקומו טמא ושפיר הקשו דדוחק לומר דתוס' קאי למ"ד מקור מקומו טהור דלא משמע כן:

ח':

אמנם לאחר העיון נ"ל דבר חדש דאף דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה מ"מ דם נדה יבש נטמא משום משקה. דהתוס' כתבו בדף י"ט ע"ב ד"ה כתיב הכא דדם נדה ל"ה דם חללים ומן הדין ל"ה משקה רק דילפינן מוטהרה ממקור דמי' גז"ש מביום ההוא יהי' מקור נפתח עיי"ש וכיון דדם יבש מטמא משום נדה למסקנת הגמרא בדף כ"ב. קרא דוטהרה ממקור דמי' קאי גם לדם יבש. דמקרי דם אף דאינו זב. ושפיר ילפינן גם דם יבש מגז"ש דמטמא משום משקה ודוקא בשאר דם דילפינן מדם חללים. דם יבש אינו מטמא. משא"כ דם נדה דילפינן מוטהרה ממקור דמי'. אמנם לפ"ז אינו טמא משום משקה רק דם אדום ולא דם ירוק דל"ה משקה כדאיתא בדף י"ט ע"ב דל"ה משקה להכשיר את הזרעים אינו טמא משום מקור מקומה טמא. ובאמת שכן ס"ל להרמב"ם בפ"א ממשכב ומושב דדם ירוק טהור אף דהרמב"ם ס"ל מקור מקומה טמא ולפ"ז הדק"ל איך נתיר מס"ס שמא מצדדים ושמא דם טהור והרי אידי ואידי טהור. אך בלא"ה מוכח מנדה מ"ב במקור שהזיע כב' טיפי מרגליות דגם דם לבן טמא משום מקור שהזיע. וכבר הרגיש בקושיא זו בבית אפרים סי' נ'. ולפ"ז נצריך לומר דדם שטמא משום מקור מקומה טמא לא הוי ולד הטומאה וטמא משום נגיעה דדם לבן ל"ה משקה אך הוא אב הטומאה כשיטת התוס' בנדה מהלכה למשה מסיני. ולכן גם דם לבן טמא. ושפיר הוה ס"ס שמא מצדדים ושמא הוי דם טהור. ונ"מ אם הדם טמא כדכתיבנא. (וע' בספרי ח"א ליו"ד סי' ע"ד אות י"ב י"ג פרפרת נאה בענין זה): ט' ויהיה איך שיהי' בס"ס זה הי' מקום להחזיק במעוזו שמא מצדדים ושמא דם טהור אך הרי הוה תרי מיעוטא דצדדים מיעוט ודם טהור מיעוט. ולמקצת פוסקים תרי מיעוטא כפלגא יחשב עיין תוס' ב"ב צ"ג. ולמקצתן אף כפלגא לא יחשב וכש"כ שאין להתיר מס"ס זה. איברא לפמ"ש בבית אפרים סי' מ"ט להוכיח מכמה פוסקים דהא דמפלת כמין קליפה וכו' בעי בדיקה הוא מחמת חומרא בעלמא. ואם נאבד בלי בדיקה כשרה עיי"ש דמייתי ראיה מלשון הש"ס דאמרו תטיל למים אם נימוחו טמאין ומדלא תני להיפך אם לא נימוחו טהורה משמע דהבדיקה הוא לחומרא. אבל אם נאבד או שאי אפשר לבדוק טהורה ע"ש. ובאמת על ראיה זו יש לפקפק דהרי במתניתין תני ואם לא טהורה. ואם נאמר דעדיין מוכיחו קיים מדהתחיל ברישא באם נימוח ולא התחיל באם לא נימוח ברישא. משמע דגם בלא ידעינן טהורה וזה אינו דכיון דדיוקים סתרו אהדדי דמרישא משמע דוקא אם נימוחו טמאה הא ספק טהורה. וסיפא משמע דוקא לא נימוחו טהורה הא ספק אסור. ואזלינן לחומרא דלא ידעינן אי רישא דוקא או סיפא דוקא כדאיתא בנדרים ע"ב. ועיין בחולין מ"ז גבי ריאה דאושא אמרינן אי מבצבצא טריפה, ואי לא כשרה התחיל בצד לאיסור ובאטום התחיל בהיתר ולכאורה מוכח מזה דאטום חמיר דבעי שיהי' ההיתר ברור. ונ"מ אי בזה"ז בקיאין בבדיקה. ולכאורה יהי' זה הטעם מסה"ת וסמ"ק שהשמיטו דין אטום משום דאין אנו בקיאין דכיון דגמ' התחילה בהיתר הבדיקה להקל ואין אנו בקיאין משא"כ בריאה דאושא. אבל באמת משמע מפוסקים דאין חילוק באופן דעל ראי' זו של הגאון מהר"ז יש להתוכח אשר ע"כ קשה להורות להקל בקרטין מכח הסברות שכתב הס"ט. ובנ"ד שכפי השאלה לא נודע אם הקרטין ניטלין מן הבגד או נשארו בבגד וגם בלשון השאלה אינו מבורר אם הוא קרטין או טיפות קטנות ויכול להיות שלא תראה ראי' יבשות אך דם ממש בטיפות קטנות ובזה ל"ש סברתינו דכיון שרואה דם משונה ויבש אמרינן הואיל ואישתני דכאן י"ל דהטיפות המה לחות ולא נשתנו כלל ודוקא בקרטין יבשות יש צד להקל משא"כ בטיפות ועוד זאת אין מבואר בלשון השאלה אם הרב צוה לסנן המי רגלים דשמא היה גם בתוך המי רגלים קרטין אלו וקיל יותר דלשיטת הרבה פוסקים מותר אם בשעה שמשתנת נמצאו קרטין אלו משא"כ אם סיננו ולא נמצא כלל דבודאי אין להורות לקולא בקרטין וכש"כ בטיפים:

י' אך בנ"ד שהעידו הרופאים שראו שיצא דם מן הצדדים שבפרוזדור ואמרו שזה בא ממכה שבצדדים והאשה אומרת שמרגשת כאב ובשעה שבודקת עצמה מרגשת כאב במקום אחד בצדדים. הנה בענין נאמנות הרופאים האריך כת"ה דרבים מקילין בזה. ויפה כ' דבנ"ד שהרופאים העידו בדבר ברור שבדקו אותה והאשה גם היא אומרת שבכל עת שבודקת כואב לה במקום אחד בצדדים. ודמיא להא דמבואר סי' קפ"ז סעיף ה' בשם הת"ה דאם בכל עת שבודקת עצמה אינה מוצאת דם רק במקום אחד בצדדים יש לתלות שבאותה צד בא וה"ה בזה שכואב לה רק במקום אחד הדבר ברור ששם יש לה מכה. ועוד דכיון שכואב לה בשעה שמוציאה דם דהיינו בשעת הבדיקה והרופאים אומרים ששם יש לה מכה הוה כמכה שמוציאה דם. ועיין בחו"ד סי' קפ"ז ס"ק ז' בביאור דברי הטו"ז. וכיון דהאשה זו יש לה וסת. ונמצאו כמה צדדים להקל חדא דהרמ"א מתיר שלא בשעת וסתה אף במכה שאינה מוציאה דם. ובנ"ד עדיף יותר. שהרופאים יאמרו שדבר ברור להם שהוא מכה שבצדדים. ע"כ יש להקל: יא:

והנה מה שהאשה יש לה מכה בצדדים. ואם נאמר דהוה זאת כמכה שאינה יודעת שמוציאה דם. ל"ש ס"ס שכתב הרמ"א שמא מצדדים ושמא ממכה. דזה דוקא אם יש לה מכה במקור דל"ה שם אונס חד. דנ"מ לענין מקור מקומה טמא משא"כ ביש לה מכה בצדדים. אין נ"מ בין הספיקות וגם ל"ש לומר שמא מצדדים, ואת"ל ממקור. דאם הוא ממקור אין לנו שום קולא וכן כתב בנוב"י סי' מ"ז. וכתב כ"ת דבנ"ד דידעינן עפ"י הרופאי' שמכתה מוציאה דם. א"צ לס"ס. ועיין בחו"ד סי' קפ"ז ס"ק ד' שכתב בטעם הדבר דמקילין במכתה מוציאה דם. אף דהש"ך כתב דבעינן דוקא מכה במקור. ולא מכה בצדדים. מ"מ עכ"פ מחמת המכה שבצדדים הוה העד כאינה בדוק דהא נתעסקה בעד במקום שהמכה שם, והוה כאשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי. אך לפ"ז בג' ימים הראשונים של ז' נקיים לא תתלה במכה לפמ"ש הש"ך דבג' ימים הראשוני' אין תולין במכה אף ביודעת שמכתה מוציאה דם. ובפליתי סי' קצ"ו חולק על הש"ך. וע' בס"ט באריכות ולפענ"ד אף להפלתי דתולין במכה מוציאה דם אף תוך ג' ימים זה דוקא במכה שבמקור דיש ס"ס אבל בנמצא על העד ויש לה מכה בצדדים דכבר כתבנו דהטעם שתולין במכה שבצדדים. היא משום דכיון שיש לה מכה והעד עובר שם הוי כעד שאינו בדוק. והטו"ז כתב הטעם במה שמקילין באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי. משום דלא ארגשה. וכתב בחו"ד שם אף דיש לתלות בהרגשת עד. מ"מ כיון שתולין הדם שהוא מעלמא. גם ההרגשה בספק. ול"ה רק מדרבנן ודינו ככתם. ולפ"ז תוך ז' לשיטת החו"ד והסדרי טהרה סי' קצ"ד. דתוך ז' סותר אף דם בלא הרגשה. אין להקל ביש לה מכה שבצדדים אף במכתה מוציאה דם אם היא ע"י בדיקת העד, ודוקא במכה שבמקור ס"ל להפליתי דמקילין. משא"כ במכה שבצדדים. כן יש לומר לכאורה. אך כבר כתב באבני מילואים סי' כ"א לחלוק על החו"ד והוא לא הביא שגם הסדרי טהרה כתב כן. ולפי שהענין זאת אי תוך ז' סותרת המנין אף בלא הרגשה הוא מקצוע גדול. אדבר מעט מזה. אולי אזכה לבאר הענין היטב:

יב:

הנה הסדרי טהרה סי' קצ"ד כתב דלדעת הראב"ד דס"ל דם קישוי אף שאינו סותר המנין מ"מ אינו עולה. ה"ה דם בלא הרגשה דכמו דממעטינן דם קישוי מדכתיב דמה. כן ממעטינין דם. בלא הרגשה מדכתיב בבשרה וכמו דדם קישוי אינו עולה כן ימים שראתה בלא הרגשה אינו עולה. ובזה האריך בפלפול נחמד ונעים עיי"ש. הנה הקודם יראה לי ראיה לדבריו. דהתוס' דף נ"ד ד"ה וארבעה לילות כתבו. משמע כאן בהדיא דאין נעשה זבה גדולה ולא צריכה ז' נקיים עד שתראה ג' ימים רצופין בי"א ימים. ודלא כאותם שכתבו בשם רבינו סעדיה שצריכה ז' נקיים אפי' ראתה בי"א ג' ימים מפוזרים עיי"ש. והנה דברי רבינו סעדיה תמוהים מאוד דמוכח מגמ' זו להדיא דבעי רצופין, מדמשמשת ארבעה לילות מתוך י"ח. עוד הקשיתי על רבינו סעדיה מסוגיא דפסחים דף פ"א דמקשה שם לר' יוסי דס"ל בשומרת יום כנגד יום אם ראתה בשני אינה סותרת רק מכאן ולהבא טמאה אלא זבה גמורה היכא משכחת לה וביאור הדבר כיון דכל יומא טמאה בפני עצמה. ולא למפרע נמצא דלא חזיא לאצטרופי. עיי"ש הרי דזבה גדולה ל"ה רק אם הוי טומאה אחת. ולא אם הי' לה טהרה באמצע. ואיך קאמר רבינו סעדי' דל"ב רצופין. וכתבתי לישב דברי רבינו סעדי' דר"ס מיירי בראתה בינתים בלא הרגשה. וס"ל כשיטת הראב"ד דימי קישוי אינה עולה וה"ה דם בלא הרגשה. ונמצא היכא שאשה ראתה יום אחד בהרגשה ואח"כ בשני ראתה בלא הרגשה נהי דלא מיקרי עדיין ב' ימים כיון דראי' שני' הי' בלא הרגשה אבל מ"מ לא הי' זאת ספירה ליום ראשון. ואח"כ כשראתה בשלישי וברביעי הוה זבה גדולה כיון דהטומאה לא נפסקה כיון דלא עלה שמירת יום שני ליום ראשון ומ"ה מצטרף. אבל כשספרה יום שני בטהרה דנפסק הטומאה אף רבינו סעדיה מודה. ואדרבה מסוגיא דפסחים פ"א יש ראיה לרבינו סעדיא. דעיקר תליא באם נפסקה הטומאה או לא. עוד כתבתי שם דמשכחת לה בפלטה שכבת זרע ביום השני דאין עולה אותו היום לספירה. ומ"ה ס"ל לרבינו סעדי' דיום א' מצטרף אף דל"ה רצופין. משא"כ כשספרה יום אחד בטהרה ויבואר לקמן: יג ואמנם תדע דמה שכתבתי בשיטת רבינו סעדי' דאם ויבואר לקמן ראתה ביום אחד וביום השני ראתה בלא הרגשה דאם תראה אח"כ בג' ובד' הוה זבה גדולה. דוקא היכא שלא ספרה אף מקצת היום כגון שראתה בלילה ליום ב' או בתחילת יום ב', או שפלטה שכבת זרע בתחילת יום ב' אבל בספרה מקצת היום. כיון דלכ"ע מקצת היום ככולו. רק דמ"מ אם תראה סותרת המנין משא"כ ראי' בלא הרגשה או פליטת שכבת זרע כיון שאינה סותרת רק שאינה עולה. כיון שספרה מקצת סגי בהכי. והנה לענין יום השביעי שאין פליטת ש"ז סותר אף אותו יום מטעמא דכתיבנא מבואר ברא"ש פ' בנות כותים. אך לענין שומרת יום בשני יש ללמוד מדברי הרא"ש דמ"ש יום שני מיום שביעי. אלא שקשה ע"ז מדברי הרא"ש גופא לעיל באותו הדף שכתב דמהני כיבוד להפליט הזרע. וכתב וכן לקמן בפרק בא סימן גבי הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וארבעה לילות מתוך י"ח ומוכח התם דמשמשת בלילה ורואה למחר ושומרת יום כנגד יום וטובלת לערב וטהור' עיי"ש. ולפמ"ש ליכא ראי' דמ"ה ל"ח לפליטת זרע דבשני ל"ח לפליטת זרע כמו בשביעי שכתב הרא"ש למטה. כיון שספרה מקצת ומ"ש בין שני ובין שביעי, אך הדבר יתכן לפמ"ש דהיכא דפלטה בתחילת יום ב' או בליל ב' וה"ה בתחילת יום ז' או בליל ז' אף בשביעי לא מהני ספירת אותו יום שפיר הביא הרא"ש ראי' דניחוש שמא פלטה בליל ב' או בתחילת יום ב'. וז"ב וספירת לילה לאו ספירה היא כמ"ש התוס' בפסחים פ"א: יד:

ודרך אגב קשה לי בפסחים פ"א דמקשה לר"י אהא דשומרת יום שראתה בשני שלה אסורה לאכול בערב ופטורה מפסח שני וכיון שסופרת המנין אמאי פטורה מפסח שני עיי"ש הנה הא ל"ק לוקמא שראתה בלא הרגשה שכתבנו לעיל דכיון דמקצת היום ככולו מהני מנין היום שהרי בראי' בלא הרגשה אינה סותרת רק שאינו עולה. וכאן כבר עלה מקצת, ומ"מ אשה טמאה משום מקור מקומה טמא. ומ"ה אינה אוכלת לערב. זלק"מ, דמקור מקומה טמא ל"ה רק טומאת ערב ואוכלת בפסח לערב ואמאי קתני אינה אוכלת, אך קשה לפמ"ש התוס' בנדה דף נ"ד ד"ה תשמש בשיתסר דלר"י בראתה בעשירי ואחד עשר צריכה שימור יום י"ב מן התורה וכן כתב הסמ"ג הובא בב"י סי' קפ"ג לפירוש הב"ח. א"כ לוקמא לר"י דמיירי שראתה בעשירי ואחד עשר. והיא שומרת יום ביום י"ב וכשראתה ביום י"ב אינה סותרת המנין כמו דס"ל לב"ש בסוף נדה וה"ה לר"י אם הוי י"ב שימור ליום עשירי. ומ"ה פטורה מלעשות פסח שני דבשעת שחיטה היתה טהורה. ומ"מ אינה אוכלת לערב דהוי תחילת נדה. ותירוץ זה עדיף יותר מלומר דר"י ס"ל דין חדש דשומרת יום בשני אינה סותר המנין וצ"ע. ומזה קצת ראי' לשיט' שהובא בסמ"ג שם דאף לר"י ל"צ שימור רק מדרבנן ול"ב לאוקמא בהכי דפשיטא דפטורה מפסח שני. ובדברינו לעיל יש לבאר דברי הכסף משנה פ"ז מאיסורי ביאה הלכה ד' שכתב הסדרי טהרה סי' קצ"ד ס"ק ב' שהם מגומגמין, אבל לא ביאר מה קשה על כן ההכרח לבאר דבריו הנה מ"ש אהא שכ' הרמב"ם ראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה ה"ז ספק זבה וספק יולדת ושומרת יום כנגד ב' ימים שראתה אם לא הפילה ילד דל"ח לידה. דלכאורה דבריו תמוהין דהרי היא ספק זבה גדולה דילמא לא היה לה לידה רק ראיה. נ"ל כונתו דהוה ספק זבה גדולה וזה מובן בפשוטו ולא הי' צריך לבאר. אך כתב דהוה ג"כ זבה קטנה. דילמא לא היה לידה ולא זיבה. ומשמרת רק יום א' וכונתו דהוה ספק זבה גדולה ספק זבה קטנה. ומ"ש ואם הפילה דחשוב לידה הוה טמאה לידה ותשמור יום א' נקי בתוך השבעה לכאורה צ"ע דהרי הרמב"ם פסק דיום הלידה היא יום הקישוי בודאי, וגם פסק דימי קישוי עולין למנין ז' א"כ למה תספור יום א' בתוך השבעה. הרי יום הלידה עולה לה אבל ל"ק דנהי דרמב"ם ס"ל ימי קישוי עולין מ"מ ימי לידה שרואה בהן וודאי אין עולין. וכדפסק הרמב"ם גופי' בפ"ז ה' י"א, ע"כ כתב הכ"מ דאם הפילה היא טמאה לידה ותשמור א' נקי בתוך השבעה, דאף דלידה חשוב כקישוי לדידי' מ"מ אם לאחר הלידה ראתה אינה סופרת אותו יום וחיישינן שמא ראתה תיכף לאחר הלידה או בשעת הלידה כן נלע"ד אבל לפמש"ל דאם ספרה רק מקצת היום סגי. ורק אם סותרת ל"מ אבל היכא דאינה סותרת ולא עולה מהני ספירת מקצת היום עדיין קשי' על הכ"מ והרי הרמב"ם כתב ראתה שני ימים ובשלישי הפילה, ומשמע שהפילה באמצע היום. א"כ כיון שספרה מקצת היום והראי' לאחר הלידה אף שאינה עולה מ"מ אינה סותרת כמ"ש הרמב"ם בה' י"א, א"כ למה צריכה למנות יום אחד באמצע השבעה אבל גם זה ל"ק דנהי דאינה סותרת כל המנין מ"מ אותו יום סותרת ונמצא דלא ספרה כלל ולכך צריכה למנות יום אחר ודוק ומד' הכ"מ יוצא לנו דין אחד דמה דאמרינן שפתה יום אחד וקשתה שנים וכו' אין זה יולדת בזוב מ"מ צריכה למנות יום אחד בתוך השבעה, והקדמונים לא ביארו זאת לפי שהי' פשוט בעיניהם:

טו:

והנני חוזר למה שהחלנו לדבר לישב ד' רבינו סעדי' התמוהים מאוד, והוכחנו מזה כשיטת הס"ט דראית תוך ז' בלא הרגשה אין היום עולה, לשיטת הראב"ד אבל הנ"ל דמה"ט גופי' יש לדחות דברי ס"ט דהנה מקור דבריו כמו דדרשינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ומ"מ אינה עולה למנין ה"ה דרשינן בבשרה עד שתרגיש זה דוקא שתהי' זבה ע"י כן. אבל אם היא כבר זבה שיעלה לה המנין אין ללמוד מקרא זה כן תוכן דבריו. אבל להנ"ל יש ללמוד מקרא דגם המנין עולה, דאס"ד דאין המנין עולה א"כ בראתה יום א' בהרגשה יום ב' בלא הרגשה. יום ג' וד' בהרגשה או גם יום ד' בלא הרגשה יום ה' בהרגשה. אם נאמר דאין עולה הרי נעשית זבה גדולה. דהכי רצופים כתיב באוריית'. והרי בקרא דימים רבים לא מוכח דבעי רצופים. ורק דכיון דכבר נטהרה האשה לא חזי לאצטרופי כמ"ש בפסחים פ"א ואם נאמר דלא נטהרה ודאי האשה נעשית זבה אם תראה אח"כ בהרגשה. א"כ הראי' בלא הרגשה גורם להאשה שתעש' זבה גדולה. דלולא שראתה בלא הרגשה לטהרה ול"ח לאצטרופי א"כ כל זה ילפינן מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דראי' בלא הרגשה אינה גורמת שתהי' זבה גדולה ומזה גופי' מוכח דעולה מנינה. ומ"ה פסקינן דעולה דכ"ז ילפינן מקרא, וכ"ז שייך לומר בראי' בלא הרגשה אבל לענין קישוי ל"ש לומר כן דאף אם נאמר דקישוי אינה עולה למנין. מ"מ לא משכחת שתעשה זבה על ידי כן. דאף אם ראתה ב' ימים בשיפוי ובג' בקישוי מ"מ אח"כ ילדה דאין קישוי בלא לידה ומה שתראה בימי טומאה ובימי טהרה בזה לא נעשית זבה גדולה. נמצא דלא משכחת לה שע"י שנאמר שאין ימי קישוי עולה תהי' זבה גדולה עי"כ דבתוך ימי טומאה וטהרה ודאי הי' לה יום אחד נקי שעולה נמצא דלא משכחת לה שיגרום הקישוי לזיבה גדולה ולכן דרשינן שאינה עולה אבל בדם שלא בהרגשה אם נאמר שאינה עולה הרי גורמת לזיבה וקרא קאמר שלא יגרום לזיבה גדולה. והיוצא לנו מזה דראי' שלא בהרגשה עולה למנין דלא כס"ט וגוף דברי רבינו סעדי' לפמ"ש בפירושו נלע"ד דתלוי במחלוקת ר"ש ורבנן בכריתות י' לענין ששים וששה אם בעינן רצופים. וה"ה לענין ג' ימי זיבה ודוק ובהכי בפשיטות מיושב קושית התוס' נדה על רבינו סעדי' דס"ל דל"ב רצופים ושם משמע דבעי רצופי' דכיון דתלוי בפלוגתא דתנאי בכריתות י' בין ר"י לרבנן הסוגיא דנדה אזלי לר"י דבעי רצופין וה"ה בג' ימי זיבה ודוק. ומ"מ דברינו ליישב דברי רבינו סעדי' נכונים בדרך שכתבנו דמיירי שפלטה שכבת זרע ול"מ מנין היום ומצרף שפיר שאח"כ לזבה גדולה וקצת הי' מקום ליישב האיבעי' דף ל"ז דבעי רבא קישוי מה שתסתור בזיבה דבר הטמא סותר והאי נמי מטמא בימי נדה או דילמא דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא. והקשה רש"י הרי קרי נמי לאו גורם הוא וסותר. להנ"ל נאמר דראב"ד ס"ל דאף דימי נדה שאינה רואה אינו סותר ועולה מ"מ קישוי אינה סותר ואינה עולה. ולפ"ז רבא ידע גם בהאיבעי' דאינה עולה וגם בפולטת ש"ז ודאי אינו עולה ורק דמבעי' לי' אי סותר ורק דרמי בר חמי הוסיף בדף ל"ג דסותר יום אחד. ורבא הודה לו כמ"ש הרא"ש ומעתה נכון דבפולטת אף אם נאמר דאינו סותר מ"מ ודאי אינו עולה. ונמצא דהוא גורם לזיבה גדולה כמ"ש לשיטת הרבינו סעדי' דלולא שפלטה לא הי' מצטרף ועכשיו באה עי"כ לידי צירוף ומ"ה דין הוא שסותר. משא"כ בקישוי אף אם אינה עולה לא משכחת שיגרום צירוף לכן מיבעי' לי' אי סותר. כן נ"ל דרך חידוד דלפי האמת עדיין יש להקשות מאיש בעל קרי. דסותר מנינו אף דלא שייך סברא זאת. ודוק כי הרבה יש לדבר מפרט זה: טז:

ודע דיש מקום לומר דאף דהראב"ד ס"ל ימי קישוי אין עולין זה דוקא לטהרות אבל לא לבעלה. דהרי הראב"ד ס"ל דפולטת ש"ז אינה סותרת יום א' רק לטהרות וס"ל דכל האיבעי' קאי לטהרות. ולפ"ז י"ל דה"ה האיבעי' דקישוי מה שתסתור נמי קאי לטהרות. דומיא דהאיבעי' מפולטת. וס"ל מדבעי לסתירה משמע דאינה עולה. אבל זה לטהרות אבל לא לבעלה ועולה. ובהכי יתיישב לשון הראב"ד הובא בחידושי הר"ן נדה מ"ב שכתב וז"ל שלא אמרו פולטת סותרת אלא לתרומה וקדשים וכו'. אבל לבעלה אינה סותרת. ואפילו קישוי אינו סותר בזיבה מפני שאינו גורם עכשיו כש"כ פולטת שאינה טמאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. וכיון דהראב"ד ס"ל דקישוי אינה עולה איך מסיים דפולטת אינה סותרת ועולה ונימא די' לבא מן הדין. אמנם להנ"ל נכון דגם מה דקישוי אינה עולה דוקא לטהרות. ולפ"ז אין לחוש כלל לדברי סדרי טהרה שחושש שמא דם בלא הרגשה דמי' לדם קישוי לשיטת הראב"ד דגם לראב"ד קישוי עולה לבעלה. ולפ"ז לטהרות גם דם בלא הרגשה אינו עולה למנין אך כיון דראב"ד מסתם סתם משמע דס"ל גם לבעלה אינו עולה. והראב"ד יליף מכח כש"כ דפולטת אינה סותר וס"ל דעדיף מדם קישוי דדם קישוי אינו עולה ופולטת עולה למנין סוף דבר כיון דהראתי לדעת דיש לדחות דברי הס"ט ובלא"ה אינה דומה דם קישוי לדם שלא בהרגשה דדם קישוי עכ"פ בימי נדה גורם טומאה ולחד לישנא דף ל"ח גם בימי זבה קטנה גורם שתהי' זבה קטנה אך זבה גדולה לא נעשית. ולא נודע לי איך הרמב"ם פסק במחלוקת זה אי כלוי או כאבא שאול ולא מצאתי מבואר. אך לדעתי נראה דהרמב"ם יפסוק כאבא שאול דאף זבה קטנה לא נעשית ולכן ס"ל ימי קישוי עולה. והראב"ד יסבור כר' לוי דזבה נעשית רק בקישוי ולכן פסק דימי קישוי אין עולין ועכ"פ כיון דפעם אחת גורם טומאה שנעשית זבה קטנה ומ"ה ס"ל לראב"ד דאינה עולה משא"כ דם בלא הרגשה דאין גורם טומאה לבעל ודאי עולה. ובפרט לשיטת הראב"ד דפולטת כיון שאינה גורמת טומאה לבעלה עולה ה"ה דם בלא הרגשה. עולה לבעלה. אבל לא לטהרות, ולפ"ז מיושב מה שהקשה הגאון מליסא בסי' קצ"ו בהא דפירש"י דף ס"ט ע"ב ספרתי ואיני יודע כמה ופירש"י בדקתי קצת נקיים ואס"ד דאם ראתה בלא הרגשה מיקרי נקיים כיון שטובלת משום טבילה בזמנה מצוה אף אם לא בדקה אם היא יודעת שלא ארגשה יחשב זאת לנקי אף בלא בדיקה ותיבעי טבילה משום טבילה בזמנה. ומפאת כן הוכיח דאף בלא הרגשה סותר עיי"ש. להנ"ל נכון דכל עיקר זה שטובלת משום טבילה בזמנה זה דוקא היכא שמועיל לטהרות אבל היכא שלא מהני לטהרות ל"ש טבילה בזמנה. דעיקר מצות טבילה הוא משום טהרות. ולשיטת מהרש"א בשבת קי"א דס"ל למ"ד טבילה בזמנה מצוה אף בכלים אמרינן ע"כ המצוה בשביל טהרות הגם דמשמע מב"י סי' קצ"ז דמ"ד טבילה בזמנה מצוה אף לבעלה הוי מצוה וטובלת בשבת עיי"ש מ"מ טבילה שאינה מועיל לטהרות ודאי לאו מצוה היא ומ"ה פרש"י שם ספרתי בדקתי מקצת נקיים. דאם לא בדקה שמא ראתה בלא הרגשה ול"ה ספירה ול"ב טבילה משום טבילה בזמנה אבל לבעלה אף בראתה בלא הרגשה אינה סותרת מיהו כ"ז לשיטת הראב"ד. דלשיטת הס"ט עיקר החשש היא לראב"ד. אבל לשאר פוסקים דלא חילקו בין טהרות לבעלה כמ"ש הרא"ש דלא מצינו ספירה לחצאין דברינו בישוב דברי רש"י ליתא:

יז והנה לפמ"ש דלראב"ד גם דם בלא הרגשה עולה ספירה לבעלה ולא לטהרות. מיושב קו' התוס' נדה דף ל"ג ד"ה רואה הוי. דקשי' להו איך שמשה בתוך ימי ספירה. ומה שתי' התוס' דמשכחת לה שמשה בהיתר שתסתור אחר ראיות ג' ימים רצופים. לרבנן דבעי ו' עונות עיין מהרש"א מה שהקשה דא"כ לא משכחת רק ביום ראשון לספירה א"כ מה קאמר רבא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, והרי לא משכחת רק ביום ראשון ואין כאן הפסקה. וזאת נראה שלחצו לראב"ד לישב דמיירי ששימשה ביום ז'. כמו שהובא בחידושי הר"ן שם. והראב"ד חולק על שיטת הרא"ש שהובא לעיל דביום ז' אינה סותרת בפולטת. ולשיטת הרא"ש הנ"ל א"א לתרץ דמיירי ביום ז', אמנם לפמ"ש משכחת לה בפשיטו' שספרה ז' נקיים וראתה בינתיים בלא הרגשה. ולהראב"ד מותרת לטהרות ולא לבעלה. וכשכלו ז' נקיים לבעלה מותרת לשמש ושימשה בהיתר, ואח"כ פולטת וסתרה למנין לטהרות שצריכה לספור עוד ודוק. הן אמת דקשי' לראב"ד דס"ל פולטת אינה סותרת רק לבעלה קושי' גדולה דביומא ו' אמרינין מביתו למה פורש. ומשני שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבוא עליה ומקשה אטו ברשיעי עסקינין אלא שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה. והרואה יראה כמה רחוק הוא זה שתמצא ספק נדה שלא בשעת וסתה. ולראב"ד בפשיטות יש לחוש שמא האשה מצאה כתם בלא הרגשה ויש לה לתלות המכה בסופרת ז' נקיים וסותרת מנינה לטהרות ולא לבעלה דלבעלה הוי ספיקא דרבנן ותולה במכה משא"כ לטהרות הוה ספיקא דאורייתא ומותר לשמש לאחר ז' ומ"מ טמא הוא משום בועל נדה דלטהרות לא מהני ספירתו ומ"ה מפרישין מביתו. ודא ודאי קושיא היא. ובשלמא בלא דברינו אך להראב"ד דס"ל דפולטת סותר לטהרות לא קשיא דזה ודאי רחוק היא שניחוש שפלטה ש"ז דלא משכחת לה רק בשמשה באיסור. אך לדברינו משכחת לה סתירה לטהרות בראיה בלא הרגשה. מיהו אף בלא דברינו כיון דקי"ל כרבנן דבעי ו' עונות שלימות ומשכחת לה בשמשה בהיתר ונעשית זבה גדולה וסותרת יום ראשון כמ"ש התוס' דף ל"ג הנ"ל עדיין קשי' להראב"ד לישני בהכי דחיישינן שמא פלטה כבר יום ראשון. ול"מ ספירה רק לבעלה לטהרות עדיין טמאה נדה ובעלה ישמש עמה. והוי בועל נדה. וזה קושיא גדולה להראב"ד וצ"ע ושמא י"ל דלא ניחא לגמ' לתרץ הכי דא"כ בכל כהנים שעובדין עבודה ניחוש להכי. וע"כ כהנים יודעים הדין וזריזין הם. ואך דלחוש שמא תמצא ספק נדה דהוא מילתא דלא ידע מקודם חיישי' ביו"כ שלא יוכל לעבוד עבודה ודוק ועדיין צ"ע דבשאר כהנים אם יהיו טמאים לטהרות יעשה כהן אחר משא"כ כ"ג ביו"כ דא"א באחר:

יח:

ולכאורה יש להקשות מסוגיא זו לשיטת ר"ת והרבה פוסקים דגרסו בנדה ס"ז ולית הלכתא בכל הני שמעתתא כי איתמר לטהרות. ולשיטה זו נמצא דברים הרבה שחוצצים בטבילה לטהרות ולא לבעלה א"כ למה ליה לריב"ב לתרץ שמא תמצא ספק נדה לישב הקושיא אטו ברשיעי עסקינין והלא בפשיטו' יש להפרישו שמא יבוא על אשתו שטבלה בטבילה דמהני לבעלה ולטהרות דינו כבועל נדה, דאף אם היא לאחר ז' כל עוד שלא טבלה טבילה דמהני לטהרות דינו כבועל נדה דאינו עולה לרגלה כדאיתא בסוף נדה. ולזה י"ל כיון דכתב המרדכי הובא בב"י סי' קצ"ח דגם לבעלה צריכה לחוש לכתחילה ואין לחלק רק לדיעבד עיי"ש ל"ח שאשת כ"ג לא תטבול טבילה דל"מ רק בדיעבד ולענין מה שאמרו בחולין ל"א בטבילה בלא כונה טהורה לביתה ואסורה בתרומה לענין זה ל"ה בועל נדה ועוד מסתמא אשת כהן שאוכלת בתרומה טובלת טבילה דמהני לתרומה. וכן אולי יש לישב שיטת ר"ת מהכא אך דברי הראב"ד לא נראה ליישב כן ושמא גם דברי הראב"ד בהכי מיושב. ואין להאריך יותר:

יט:

סוף דבר הנה מה שהוכיח הגאון בעל חו"ד ממה דבעינין ספורין לפנינו דסותרת אף בלא הרגשה יש לדחות דטעמא דחיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתא וכסבורה הרגשת עי רגלים. ובריש נדה לא ס"ל לב"ה הכי משום דאוקי אחזקת טהרה משא"כ בזבה כל עוד שלא ספרה יש לה חזקת טומאה וחיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתא. כיון דרוב דמים בהרגשה. ומעתה י"ל בנ"ד אף לפוסקים דלא תלינן במכה תוך ג' כמ"ש לעיל בסברא כיון דליכא עדיין חזקת טהרה חיישינן שמא ארגשה וכסבורה הרגשת עד כיון דרוב דמים בהרגשה משא"כ בקרטין דנשתנו ול"ה מהרוב ואמרינן הואיל ואישתני אישתני והוה שלא בהרגשה דל"ש לומר דהוה מהרוב. ולכן תלינן במכה דהוה ס"ס לענין דאורייתא שמא באין מהמכה ואת"ל דל"ה ממכה שמא בלא הרגשה. ואי דבלא הרגשה נמי מדרבנן סותר לענין דרבנן מועיל ספק אחד כמ"ש הש"ך כעין זה בסי' פ"ג לענין דגים טמאים. ועוד דמשמע מש"ך סי' קצ"ו דאף דהוא מחמיר בתוך ג' ימים דאין תולה במכתה אף במכה שמוציאה דם מ"מ היכא דלא תטהר לעולם מודה א"כ בנ"ד דלעולם לא תטהר אף הש"ך מודה. ועיין בחתם סופר סי' שחולק ג"כ אדברי חו"ד. וגם שארי הגאון מביטשאטש האריך בפרט זה. אמנם לכל השיטות הפסיקת טהרה והבדיקה שאחרי' צריכה להיות נקי מכל. ע"כ כה תעשה האשה לטהרתה. הנה מקודם יצוה כת"ה לסנן מי רגלים שלה, דשמא ימצא במי רגלים קרטין האלו ובכה"ג הדבר פשוט יותר להיתר. אמנם אף אם לא ימצא קרטין האלו במי רגלים. דעתי מסכמת להיתר מפאת הרופאים בצירוף מכאב הגדול. אך באופן ביום הפסקת טהרה תכניס מוך נקי בעומק ומקודם תרחוץ היטב ותכניס המוך בעומק הרחם ואח"כ תבדוק בעד ואם תמצא קרטין בעד תרחוץ עוד הפעם. בעוד המוך בפנים ואח"כ תזהר להוציא המוך. ואם יהי' נקי אז הדבר לאמת שהדם זה לא בא מהמקור. ויעלה לה זאת לפסיקת טהרה וכן תעשה זאת ביום ראשון. וביום השביעי. ובשאר הימים לא תבדוק רק בקינוח כל דהו מבחוץ ובדיקה זאת מבואר היטב בנוב"י סי' מ"ח. ואם באופן זה תעלה לה בדיקתה הנני לצרף להיתרא וד' יצילני משגיאות:

כ:

ודע דמה שהקשה זקיני הגאון ח"ץ על שיטת הרשב"א דתולה במכה אף שאינה ידוע שמוציאה דם מהא דר"ע שהי' התלמידין מסתכלין זב"ז במשנה דף נ"ח במכה שהי' יכולה להתגלע ולהוציא דם וא"ל שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל ות"ל דאף בראי' תלינין במכה. הנה אם נאמר דסברת הרשב"א היא מס"ס שמא מצדדים ושמא ממכה ל"ק דר"ע חייש למיעוטי ולדעת הרשב"א ס"ס מטעם רוב ולר"ע ל"מ ס"ס. ולכן היו התלמידין מסתכלין. ולכן אמר דבכתם תולה להקל. אבל לא בראי' כשיטתי' משא"כ לדידן שפיר קאמר הרשב"א ועיין בריש נדה דף ה' דר"מ מחמיר בכתמים וזה ג"כ מה"ט למ"ש בסוף משנה דבכל כתמים יש ס"ס ומ"ה ר"מ, מחמיר דל"מ ס"ס לדידי'. ואך בעיקר אי ס"ס מהני לר"מ תליא בו במחלוקת שבין ר"י לר"ל בנדה נ"ט ע"ב. אך י"ל שם בספק אחד ל"ה אלא מיעוט כמ"ש בתשו' הר"ן דר"מ כשיטתי' ובס"ס הוי מיעוטא דמיעוטא. ואין להאריך בפרט זה יותר:

כא:

דבנ"ד שכתבתי דלענין פסיקת טהרה עכ"פ צריכה להיות נקי מכל וכל או שתבדוק עצמה כבדיקת הנוב"י. ורק אחר הפסיקת טהרה והבדיקה יום ראשון ודאי מהני ס"ס. דלא מיקרי איתחזק איסורא. והנוב"י סי' מ"א כתב דזה תלוי במחלוקת שבין רש"י ותוס' בזבחים כ"ט. ולרש"י מיקרי זאת איתחזק היתרא והתוס' חלקו שם. ולפענ"ד גם התוס' לא חלקו רק דכיון דלע"ע לא יצאה בהיתר כיון שלא טבלה. ל"ה דומיא דקרבן דמייתי שם לראי' דבקרבן כבר הוכשר. וכאן לא הוכשרה לא לבעלה ולא לטהרות. דבאמצע ספירה קיימא ולכן פירשו התוס' דמיירי ביום השביעי דכבר טבלה ומותרת לשמש מדאורייתא. ומ"מ סותר והוי דומיא דקרבן. ומ"ש התוס' דאין זה קרוי חזקת טהרה כוונתם לענין ללמד ממנו לקרבן. והנה לכאורה קשה שם קושיא גדולה לרש"י דהרי ר"ע וודאי ס"ל דאין עומדת בחזקת טהרה דלדידי' אם לא בדקה אלא בראשון ושביעי אין לו אלא יום ז' כדאיתא בנדה ס"ט. ואיך קאמר ר"ע בזבחים כ"ט שהם בחזקת טהרה, ובשלמא לר"א דבנדה ס"ט דס"ל אף אם לא בדקה קאי בחזקת טהרה. וכן הלכה שפיר. אבל לר"ע לא ואיך קאמר ר"ע זאת וצ"ל דכיון דר"ע מקשה שם לר"א ואמר לי' אף אתה אל תתמה. מקשה ר"ע לר"א לשיטתי':

כב:

ועיין בחו"ד סי' קפ"ז ס"ק ה' הביא ראי' מנזיר ס"ו גבי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה. ופירשו התוס' שבדק ומצא על בגדיו ש"ז וזיבה. משמע דאם מצא ספק ולא נודע לו אם ש"ז או זיבה טהור אף בנזקק לטומאה עיי"ש. ועיין שב שמעתתא ה' פ"ב מ"ש שם. ודברי החו"ד לדעתי תמוהין. דאפילו מצא ספק ולא נודע לו אם הוא ש"ז או זיבה. ודאי דכיון דא"א לשכבת זרע בלא צחצוחי זיבה. דהוי כספק אם ש"ז וזיבה או זיבה דזאת דבר שא"א שיהי' ש"ז לבד כיון שא"א בלא צחצוחי זיבה. דמה"ט סותר יומו, ואפילו לר"א כתבו תוס' שם דס"ל א"א בלא צחצוחי זיבה, כדאמרינן בנדה, א"כ התוס' ודאי לא דוקא נקטו, דבודאי אם ספק אי הוה ש"ז או זיבה סותר דהוי ספק אי ש"ז וזיבה או זיבה לבד, כיון דא"א בלא זיבה, והתוס' הכריחו לפרש כן מלשון הגמרא, שאמרו ספק מחמת ש"ז או זיבה, משמע כפרושא דתוס', אבל באמת בספק אם מש"ז או זיבה ודאי טמא, דא"א בלא צחצוחי, ואולי ראיות החו"ד מהיכא דל"ח כלל, דבודאי טהור שם, מיהו מזה אין ראי' דמוקמינן בחזקת שלא חזי' כלל, ואולי גם במכה שמוציאה דם כיון דתולין במכה שמצוי' יותר הוה כלא חזי כלל ומ"מ לשון החו"ד צ"ע דמלשונו משמע דבספק אם הוה ש"ז או זיבה טהור, וזה ודאי ליתא כמ"ש:

ומ"מ לדינא הלכה כדבריו, ובנזיר הטעם משום שרגלים לדבר. או דשם ממנ"פ יש זיבה, דאף ספק אם הוה ש"ז או זיבה ודאי יש זיבה ג"כ, משא"כ ברואה מחמת מכה, ואין להאריך:

ודע דדברי התוס' נדה כ"ב ד"ה לפי שא"א בלא צחצוחי ודברי התוס' ב"ק כ"ה ד"ה אלא האי תנא, סותרים קצת דבנדה כתבו דר"י מיירי בשרואה זיבה בו ביום ומ"ה ל"צ קרא, ובב"ק כתבו דבעי לאתויי תנא שיטמא במוצא כל ז' דלא קרוב לראי' א"כ דר' יהושע מיירי בהכי שוב למה לא מייתי לקרא וצ"ע, ולעיל כתבתי לפלפל בתוס' דף כ"ב, וכתבתי דאם מקור מקומו טמא א"כ יש ספק אם דם טהור או דם טמא, כיון דממנ"פ טמא יום אחד הוי נזקק לטומאה, וטמאה ז' וקצת יש לדמות להא דנזיר כיון דממנ"פ סותר יום אחד ע"כ סותר כל ז', מיהו יש לדחות דשם בלא"ה מקודם טמא, משא"כ בראתה דם, כיון דהוי ספק בתחילה אם טמאה ז' או רק יום אחד, אמרינן דלא נטמאה רק ליום אחד ואמרינן דלא יצאה מחזקתה רק ליום אחד, (וע' ח"א סי' מ"א אות ה' מ"ש) והרבה יש לדבר מפרט זה ואכ"מ. הענינים אלו רחבים והנני מוכרח להפסיק הפעם, ולדינא כבר כתבתי הנלפענ"ד: והנני ידידו יצחק שמעלקיש אבד"ק ברעזאן והגליל:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה