אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן ט

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן ט

סימן ח

ב"ה ברעזאן תרכ"ד:

שלום וברכה לכבוד ידידי תלמידי הרב החריף הגביר החכם השלם מוה': מאיר וואלף סוסלאק נ"י:

מסטאניסלויא:

ע"ד השאלה באשה שראתה ג"פ דם מ"ת בליל טבילתה וקודם לזה שימשה כמה פעמים ולא ראתה ולא הרגישה שום כאב וכעת אומרת שהיא מרגשת קצת כאב אם מותרת לבעלה:

א:

תשובה דעת המנחת יעקב בסי' קפ"ג באשה שראתה ג"פ מ"ת בליל טבילתה להתיר בליל שאינה של טבילה אף בלא תשמיש היתר בנתים והבין כן בדברי הטו"ז ס"ק י"ד והקשו עליו הרבה קושיות בפליתי ובס"ט ובחו"ד. והנ"ל בדעתו דס"ל שהדבר ספק אי התשמיש גורם. או הטבילה גורמת. וכיון דוסתות דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן. ובס"ט הקשה דאנן לא מקלינין בוסת משום ספיקא דרבנן וראייתו מהא דפסקינין בסי' קפ"ט סעיף ב' כחומרא דרב וכחומרא דשמואל ול"א הו"ל ספד"ר ועיין בס"ט סי' קפ"ט ס"ק ו' וזה ל"ק לפמ"ש התוס' שבת קי"א וביצה י"ד דהיכא דאיכא תרי לישנא ויש לכל אחד קולא וחומרא הלכה כחומרא דתרוייהו דא"א למיזל בתרוייהו לקולא וקצת משמע כן בריש ערובין דאמרינן שם דף ג' ע"ב אמת מבוי באמת בת ה' ומקשה והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא. ומשני כמאן דאמר בארבע טפחי' ואיבעית אימא בארבע אמות ורוב אמות קאמר. וקשה דהרי אמרינן ד' ה' ע"ב במבוי ספק דדבריהן להקל אמאי אמרינן הכא לחומרא ולגובהו נפסלה בעשרים אמה בת ה' טפחים. והרי ספק דדבריהן להקל. וע"כ כיון דאיכא גם אמות להקל כגון במשך מבוי. מ"ה אזלינן בתרוייהו לחומרא כמ"ש תוס' הנ"ל והר"ן בפ' ערבי פסחים לענין ארבע כוסות. והיינו דמשני ואיבעית אימא רוב אמות קאמר והיינו דלתירוץ קמא תקשה הרי הוי ספק דדבריהן כיון דליכא אמות לקולא דמשך מבוי בארבע טפחים (וע' תשו' השיב משה אה"ע סי' ס"ג דכל היכי דמשני ואיבעית אימא משום שיש קו' על תי' הראשון) ומשום הכי משני ואיבעית אימא רוב אמות קאמר ולעולם משך מבוי בארבע אמות ומשכחת לה קולא וחומרא ודוק. באופן דבסי' קפ"ט סעיף ז' לשמואל חוששת להפלגה ולא לדילוג ולרב חוששת לד לדילוג ולא להפלגה. ומ"ה חיישינן לחומרת שניהם. משא"כ לענין רואה מח"ת ויש ספק אי התשמיש גורם או הטבילה גורם. כיון דממנ"פ בליל הטבילה אסורה לשמש בין שהטבילה גורם בין שהתשמיש גורם, א"כ בליל הראשונה אסורה לשמש. ובליל שלאחר טבילה מותרת דשמא הטבילה גורם והו"ל ספיקא דרבנן וז"ב: א:

ועיין בסי' קפ"ד בש"ך ס"ק י"ז בספק אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ דא"צ לחוש רק ביום מביא לשון הרא"ש דמקילינן מטעם ספק דרבנן וכיון דביום ודאי נדה משא"כ בלילה היא בספק. והרא"ש הוצרך לזה ג"כ שלא נאמר דהוי סתרי אהדדי ואזלינן בתרוייהו לחומרא ומ"ה פירש כיון דביום ודאי היא בימי נדתה מ"ה מחמרינין ביום ומקלינין בלילה ולפ"ז גם בדברי הש"ך והפלוגתא בין רב לשמואל אין לחוש לכאורה רק לוסת הדילוג שהיא בי"ח דבלא"ה יהי' בימי נדתה ובי"ז דהוא וסת הפלגה לישתרי כמ"ש הרא"ש הנ"ל. אך אמנם המחלוקת שבין רב לשמואל אינו דוקא שהדילוג היא מט"ו לט"ז ומט"ז לי"ז וכו' רק מט"ו לי"ד ומי"ד לי"ג. ושם אדרבה תהי' צריכה לחוש לוסת ההפלגה עפ"י הנ"ל, וכיון דממנ"פ איכא קולא וחומרא בין למר בין למר מ"ה אזלינן בתרוייהו לחומרא ולא חלקו בין דילוג להרחיק הראיות לדילוג קרוב הראיות:

משא"כ לענין הספק הנ"ל שפיר י"ל דממנ"פ אף אם התשמיש גורם אסורה לשמש בליל טבילה ולא משכחת קולא בזה. מ"ה בליל ראשונה אסורה. ובליל ב' מותרת מטעם סד"ר ולקולא:

ג ובאמת בדרך זה יש לישב גם הקושיא השני' שהקשו בכו"פ וס"ט וחו"ד על המנ"י והט"ז דלמה פירש רש"י ואם יש לה וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים. תולה בוסתה. ומשמע דהיה ביאת היתר ביניהם. ואמאי לא פי' כפשוטו שהיה וסתה כגון ששימשה ביום קבוע. או ששימשה בליל טבילה. דתלינין בוסת הטבילה ומותרת לשמש בליל שני'. ולהנ"ל הדבר נכון. דהנה דעת הטור דלקפיצות לבד יקבע ג"כ וסת וע' סי' קפ"ט ואמנם אף לדעת החולקים כ' בפליתי סי' קפ"ט ס"ק כ"ג דטבילה או תשמיש הוה כאכילת שום ועדיף מוסת הקפיצות והוה כוסת קבוע. וכן הוכיח ס"ט סי' קפ"ז ס"ק כ"ג ודלא כמשמע מש"ך סי' קפ"ז ס"ק ל"ה, ובכו"פ בסי' קפ"ז ס"ק כ"ג הקשה אדברי הרז"ה שכ' דכל מה שעושה מרצונה ונפש תאוה אינה דומה לקפיצו'. והקשה מדברי הראב"ד שכ' בהך דדימת עירך גרמה בך כיון דל"ה וסת קבוע אינה חוששת אלא לשעתה. ש"מ דחשבינן לה וסת שאינה קבוע ודלא כהרז"ה עיי"ש והמחבר פסק כתרוייהו. ודבריו תמוהים דשם ל"ה הוסת הטבילה דאדם עושה מרצונו או התשמיש. דזה הוה כאכילת שום ורק דימת העיר גרמה בה. וזה הוה אונס ממש ושלא מרצונה ושוב ראיתי דשפיר הקשה דאם הראב"ד הי' ס"ל דדימת העיר הו"ל וסת לא מקשה מידי כיון דאמר שתבעל על גבי הנהר א"כ לא הגיע שעת וסתה. ורק מדקאמר שמא דימת העיר גרמה משמע דהוה ספק ומספק לא הי' מיקל. ורק דהטבילה הו"ל וסת ודימת העיר הוה השעה קבוע והביא ראיה דכל וסת שבא לשעה קבוע אינה חוששת אלא שעתה. וע' בס"ט סי' קפ"ט ס"ק א' ולפי"ז יפה הקשה ועיין לקמן. עכ"פ כבר כתבנו דעת רז"ה וצבא מפוסקים דתשמיש וטבילה הו"ל וסת קבוע:

ולפ"ז לדינא דגמ' די' שעתה כהלכה דאשה שיש לה וסת די' שעתה בראתה בעת וסתה. ואפי' בוסת הגוף דינא הכי כדאיתא בדף ס"ג משנה וגמרא, וידוע דבזמן הש"ס הי' להם עוד טהרות. כדאמרינן דף ז' חבריא מדכין בגלילי. ולמסקנא דמע"ל מהני לתרומה ודאי הוה אז כדאמרינן בסוגיא שם. ולפמ"ש דכל עיקר טעם של הטו"ז והמנ"י כיון שספק אי הטבילה גורם או התשמיש מתירין מספק ול"ה קולא דסתרי אהדדי דכיון דבלילה ראשונה ממנ"פ אסורה ואין להקל מצד שאתה תאמר שהתשמיש גורם ומ"ה מקילינן בליל השני' לומר שליל הטבילה גורם. דל"ה קולא דסתרי אהדדי. אמנם לדין התלמוד אי אתה יכול לומר כן. דאתה מתירה בליל שני' של הטבילה. וטעם מצוה להפריש סמוך לוסת או אפי' שעת וסת היא מדרבנן ובספק מותר דהטבילה גורם. ואם אח"כ מ"מ תראה ואתה תהי' מסופק אם טמאה למפרע מע"ל אתה דן להקל ותאמר כיון דמע"ל דרבנן והוה ספק שמא התשמיש הוא הוסת ושעת וסת די' שעתה אתה מקיל שלא לטמא למפרע. ונמצא דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי וכיון דוסת עכ"פ מדרבנן והיא עלולה לראות בעת וסת. ורק דהוה ספק ואתה מתיר התשמיש אבל מ"מ ספק שמא התשמיש גורם ותראה. וכיון דאתה בא לתרי קולא דסתרי אהדדי לא אזלינן להקל. וחוששין להחמיר בשניהם ואסורה לשמש בליל ב' של טבילה שמא התשמיש גורם. ומ"ה א"א לפרש בדברי התנאים הך דאם יש לה וסת רק כפירש"י שאינה רואה כל שעה והי' תשמיש של היתר בנתים משא"כ לדידן דל"ל טומאה וטהרה כלל ולבעלה אין נ"מ בין יש לה וסת לענין די' שעתה, ול"ה תרי קולא דסתרי אהדדי ומ"ה תלינן להקל שהטבילה גורם ואף דלענין ס"ס משם אחד כל שיש נ"מ לדין הש"ס אף שבזה"ז אין נ"מ לא מיקרי משם אחד כמ"ש נוב"י ק' יו"ד סי' ל"א אות ד' זה דוקא לענין שם אחד אבל לענין תרי קולא דסתרי אהדדי מה שאינו נוהג בזה"ז לא מיקרי סתרי אהדדי וז"ב:

ד ועיין בס"ט בסי' קפ"ט אות א' שכ' מדאמרינן בפ' התינוקות שמא דימת עירך גרמה בך שהוכיח הראב"ד דוסת לשעה אפי' קבוע אין חוששין אלא לשעתה דל"ל דמספק מקלינין דס"ל לראב"ד דמספק לא מקלינן בוסת עיי"ש ומזה מוכח דמספק לא מקלינין ולהנ"ל אין ראיה דלדין התלמוד א"א להקל מספק מטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי וכמש"ל בסברא וטעמא משא"כ בזה"ז דל"ש טעם זה הוי סד"ר וגם מה שקשה מהרשב"א בתשו' ל"ק עפ"י הנ"ל דהרשב"א העתיק לשון הגמ' ופירש דברי הגמ' ומ"ה ל"מ לפרש בגמ' רק שהי' ביאת היתר בנתים כנ"ל:

ה:

אמנם עם כל זה נ"ל דמ"ש לעיל בישוב דברי רש"י אם לדין יש תשובה דיש להוכיח מרש"י ז"ל דאף אם נאמר דקבעה וסת לקפיצות מ"מ כ"ז רק לחומרא שצריכה לפרוש בעת הקפיצה אבל לא לענין שיהי' די' שעתה. דנהי דמחמת חזקה אמרינן שתראה אז. אבל לא דנימא אורח בזמנו בא אז ולא מקודם מע"ל. ובזה יתישב מה שקשה לי דקדוק עצום ברש"י ד' י"א שפירש ד"ה אי נימא לימים דכל זמן שתראה באחד בשבת די' שעתה ואם הגיע אחד בשבת ולא בדקה עצמה טמאה מספק. ואח"כ ד"ה אלא בקפיצה כ' ואם לא בדקה טמאה עיי"ש ואמאי לא פי' ג"כ לכל אימת שתקפץ די' שעתה. ולדעתי כיון רש"י בזה דלכאורה קשה איך אפשר לומר דקבעה וסת לקפיצות ואמאי לא חשיב לה במתניתן דף ס"ג. וליכא למימר דהוה בכלל דוכל כיוצא בזה. כמו אשה שראשה כבד ודומיהם דמייתי לה רבי בר עולא שם דאין זה כיוצא בה דזה וסת הגוף. וזה וסת התולה בדעתה ומ"ה הוכיח רש"י דאף דוסת הקפיצות הוי וסת זה רק לחוש לזה אבל לא שיהא די' שעתה. דנהי דהיא מוחזקת ברואה אז. אבל לא שנתרוקן גופה ולא תראה מקודם ודוקא בוסת שאין תלוי במעשה די' שעתה. ומ"ה כשפי' אי לימא לימים פי' לענין די' שעתה ג"כ. ובד"ה אלא לקפיצות לא פי' לענין די' שעתה. ולפע"ד גם לענין אכילת שום דאמרו בדף ס"ג למה שלא מנו חכמים לאתויי הנ"ל היינו לענין לחוש לוסת ולא להקל לענין די' שעתה ומ"ה לא העתיק הרמב"ם אכילת שום כיון דלענין די' שעתה לא חשיב וסת וגם משום הכי לא מנו לה במתניתין. ומעתה גם לענין דם מ"ת אף שנאמר דהו"ל וסת אבל לא שיהי' מפאת כן די' שעתה ומ"ה ליכא למימר בישוב דברי רש"י כנ"ל דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי כיון דאף דנאמר דקבעה לה וסת כאכילת שום וכקפיצות. אבל לא יבוא להקל מפאת כן דדי' שעתה. וע' בנובי"ק סי' מ"ו בהג"ה דאינו צ מחלק בין תשמיש לקפיצה:

ו:

ולדעתי זה יהיה דעת הטור דס"ל דקבעה וסת לקפיצות ותמהו בזה דבגמ' אמרינן כל וסת מחמת אונס לא קבעה וסת. גם לדבריו קשה קושית תוס' דלא מוקי לה הך דכל מחמת אונס לא קבעה וסת היינו לימים לחודא אבל לקפיצות קבעה כמו דבאמת ס"ל להטור. ועיין בס"ט בחידושים. ולהנ"ל י"ל דהי' משמע להגמ' דר"ה אומר קפצה וראתה קבעה לה וסת קאי אמתניתין דדי' שעתה. ומ"ה מקשה מברייתא. ובאמת הי' פשיטא להגמ' דלקפיצות לחודא לענין די' שעתה פשיטא דלא קבעה מדלא חשיב לה במתניתין ופירש אלא לקפיצו' היינו לימי' ולקפיצו' ומ"ה לא מוקי הך דכל וסת מחמת אונס דלימים לא קבעה ולקפיצות קבעה דאיך מעשה שתעשה ברצונה ואי בעי לא קפצה תחזיק שלא ראתה מקודם. ודי' שעתה. ואמנם לענין לחוש לוסת מעת הקפיצה ס"ל לטור דמ"מ חוששת כדמוכח מדף ט"ו דקבעה וסת לקפיצות: ונלע"ד דדעת הטור מוכרח מרש"י וגמ' שם דלפי מה שפירש אלא לקפיצות היינו לקפיצות לחודא. ומקשה והתניא כל וסת מחמת אונס לא קבעה וסת מאי לאו לא קבעה וסת כלל. ומשני לא קבעה וסת לימים לחודי' ולקפיצות לחודי' אבל קבעה וסת לימים ולקפיצות. ולפי"ז ר"ה ג"כ מיירי לימים ולקפיצות והו"ל לשנויי הכי וכך הו"ל לגמ' לומר דמה דקאמר ר"ה היינו לימים ולקפיצות. והגמ' לא נאמר' רק על הברייתא ולא על ר"ה. וגם מה דקאמר מאי לאו לא קבעה כלל והיינו אפילו לימים ולקפיצות. והרי אפילו אם לימים ולקפיצות קובע עדיין קשי' לר"ה דס"ל לקפיצות לחודא קבעה וע"כ נ"ל דבאמת רש"י פי' לקפיצות היינו לקביעת וסת אבל לא לענין די' שעתה דזה הו"ל לסברא פשוטה דל"מ. ומעתה מה מקשה מהברייתא דלא קבעה וסת דילמא התם הכונה לענין די' שעתה דל"ה וסת מחמת אונס ור"ה הכונה לענין לחוש להוסת לחומרא. ואמנם הדבר נכון מאוד וזה הי' סברת הגמ' דאם וסת לקפיצו' לחודא קבעה לחומרא א"כ וסת לקפיצו' ולימים דעדיף יותר קבעה אף לענין די' שעתה ואם וסת המורכב מימים וקפיצות אינו קובע להקל דעדיף יותר ודאי וסת לקפיצו' לבד אינו קובע כלל דנחית דרגא. ומעתה מקשה שפיר דמאי לאו לא קבעה וסת כלל, וכיון דאף לימים ולקפיצות אינו קובע נהי דנימא דהברייתא מיירי דאינו קובע לענין די' שעתה אבל להחמיר קבעה מ"מ מדחזינן דאף לימים ולקפיצות אינו קובע להקל מוכח דקפיצות לחודייהו דנחית דרגא אינו קובע אף להחמיר וקשי' לר"ה ומ"ה בל"ז לא היה ק' כנ"ל די"ל הברייתא מיירי לענין קביעת וסת להקל ור"ה מיירי לענין קביעת וסת להחמיר, ורק דהגמ' מקשה בדרך זה כנ"ל ומשני לא קבעה וסת לימים לחודא ולקפיצות לחודא אבל קבעה וסת לימים ולקפיצות ומיירי הברייתא להקל ומ"ה בעי תרווייהו ולעולם ר"ה מיירי בקפיצות לחודא ורק דהוא מיירי לחומרא וסגי בקפיצו' לחודא. וברייתא מיירי בין להקל בין לחומרא ובעי תרוייהו ומעתה לדידן דבאמת לדי' שעתה אין נ"מ רק לקביעות וסת לחומרא שפיר פסק הטור כר"ה והיא פירוש נחמד מאוד בדברי הגמ' ומיושב כל הקו' בזה. ומוכח מזה ג"כ דוסת לקפיצות אינו קובע רק לחומרא ולא דדי' שעתה:

ז:

ומ"מ הואיל דדבר חדש היא ויש לצדד לכאן ולכאן נ"ל קצת ראי' דגם בוסת מחמת תשמיש די' שעתה. דבדף ס"ו מקשה גבי ראתה ג' פעמים מ"ת ותבדק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון ופרש"י ולמה תתגרש. ומשני לא כל האצבעות שוות. ופרש"י וכיון דמותרת לבעל שני מוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי כרת. ומ"ה ל"מ בדיקה לבעל ראשון וקשה למ"ל לתרץ דאין כל האצבעות שוות והיינו דמטעם זה מותרת לבעל שני. ולמ"ל הטעם הרי גוף הדין דמותרת לבעל שני מבואר בברייתא ומשם מוכח דמותרת בלא בדיקה והו"ל לתרץ כיון דמותרת לשני יהי' מאיז' טעם שיהי' לא תכניס עצמה לספק כרת. אבל המובחר בזה דהנוב"י העיר בקושית הב"י מאי מהני בדיקת שפופרת שמא אין כל האצבעות שוות ותירץ כיון שכבר הוחזקה לג' אצבעות ל"ש זה ומהני בדיקת שפופרת. ומעתה משני שפיר דלבעל הראשון אסורה ול"מ בדיקה דלא כל האצבעות שוות רק דגם תי' הב"י אמת דלהחמיר לא אמרינין לא כל האצבעות שוות, ומ"ה כתב רש"י כיון דלשני מותרת למה נסמוך על זה בספק כרת. אבל עכ"פ עיקר התירץ דלא כל האצבעות שוות. אין ראיה ממה שלא תראה בשפופרת:

אך אמנם זה ניחא דאם לא תראה שום דם בהבדיקה אתה אומר א"א להקל לבעל הראשון דלמא כיון דאין כל אצבעות שוות בבדיקה לא ראתה ובבעל שכבר הוחזקה תראה. משא"כ אם תמצא בצדדי השפופרת תשתרי גם לבעל הראשון דהרי זה בירור גמור. וכבר הרגיש בזה הנוב"י על רש"י ואמנם הנוב"י הרגיש על גוף בדיקת השפופרת אף בנמצא מן הצד דהרי דם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור. ואמאי לא ניחוש בנמצא ע"י שפופרת מן הצד שמא כבר הי' במקור ואח"כ בא לצדדים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ושמא אישתהי כבר בפרוזדור, וע"ז סובב והולך כל הפלפול בנוב"י סי' מ"ג וגם בחו"ד חשש לזה. ולדעתי נראה בזה דמ"ה מהני בדיקה לבעל הג'. דכיון דכבר איתחזק לה וסת שתראה בעת תשמיש. ואנן מספקינן אי ממקור או מצדדים. א"כ בכל אשה שיש לה וסת די' שעתה. ולא חששו מקודם הוסת אף רגע אחת והטהרות שעשתה ברגע למפרע טהורות ומעתה נתברר ע"י הבדיקה דהדם בא מצדדין או דלא קבעה לה וסת כלל דאס"ד קבעה לה וסת בשכבר לראות מהמקור, א"כ מחזקינין דדי' שעתה ולא ראתה מקודם ולא בא מקודם הדם לבית החיצון רק ברגע התשמיש ואיך בא הדם לצדדי' וע"כ הדם לא בא ממקור רק מצדדים. והן אם נאמר לשיטת החינוך כפי מה שמשמע מדבריו דדם טהור לא בא ממקור ומ"מ אמרינן בדף ס"ג דבשופעת דם טמא מתוך דם טהור הוי וסת. א"כ חזינן דיש וסת קבוע לדם צדדים א"כ ודאי נכון דע"י השפופרת נתברר דקבעה וסת בתשמיש לדם צדדין. והן אם נאמר כשיטת התה"ד הובא בט"ז סוף סי' ק"ץ דדם טהור בא מן המקור ועיין בס"ט ריש סימן קפ"ח ואין ראיה ממה דאמרינן בדף ס"ג בשופעת מדם טהור לדם טמא. דיש קביעת וסת לדם צדדים. אבל עכ"פ זאת עד מוכיח דלא נקבע וסת לראות בכל התשמיש ממקור דמי' דאם קבעה וסת לראות ממקור דמי' א"כ די' שעתה ולא חיישי' אפי' לטהרות דאישתהי דם בפרוזדור ואיך בא הדם לצדדים. ומ"ה כיון דכבר אחזקה ג' אצבעות. מהני בדיקת שפופרת. משא"כ בבעל הראשון דעדיין לא נתחזקה בכל אצבעות. שפיר אמרינין לא כל אצבעות שוות ומ"ה לא מהני אף אם תמצא בצדדים כיון דלא כל אצבעות שוות ול"ה שעת וסתה ולא די' שעתה וחיישינן שמא בא מהמקור לצדדים. וכ"ז הערה רבתי אבל עדיין יש לשקול בפלס:

ח:

ועיין עוד בנוב"י סי' מ"ג הרגיש דלעולם ליבדוק אצל בעל הראשון ואף אם יתברר שהדם הוא ממקור תהי' מותרת לשני מטעם לא כל אצבעות שוות וספק וסתות דרבנן להקל עיי"ש ואם נאמר דגם בדם מחמת תשמיש די' שעתה י"ל דמ"ה לא מקלינין דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי. דאם מקודם תתיר לשמש דלא כל האצבעות שוות ול"ה שעת וסתה כשתראה תטהר הטהרות ותאמר דאצבע של זה כשל זה והוי שעת וסתה ודי' שעתה והוי תרי קולא דסתרי אהדדי משא"כ בלא בדיקת שפופרת אתה מתיר לשני מטעם ספק שמא מן הצדדים כמ"ש הסמ"ג דהוה ס"ס וזה ל"ה תרי קולא דסתרי אהדדי. דגם לענין מע"ל אתה מקיל מספק צדדים. והא דמטמאין בדף י"ד למפרע מע"ל בנמצא דם מחמת תשמיש מיירי סמוך לוסתה דלא תלינן בצדדים כדמוקי לה בשבועות. והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר והא לא תיקשי אי סמוך לוסתה הרי די' שעתה ואמאי במשנה מטמא מע"ל. וצ"ל דמשנה זו מיירי באשה שזמן וסתה נמשך כל המע"ל. ואם ראתה בסוף המע"ל מטמא כל המע"ל למפרע, או דמיירי בראתה בעונה הסמוך לוסת ולא בעת וסת ממש. ואז לא הוי די' שעתה רק בעת וסת ממש. כגון שזמן וסתה בסוף היום והיא ראתה בתחילתו ודוק:

ט:

הארכתי קצת לבאר מה שיש קצת לישב דברי המנ"י ואמנם נלע"ד דכיון דעיקר ההיתר שיש לדון בזה דהוה ספיקא דרבנן. ולפי ענ"ד אין להתיר בכגון דא בספק דרבנן. כיון דעיקר תקנתן הי' על הספק דהרי הא דחכמים חששו לוסת ועשו אזהרה שיפרוש וגם שתבדוק בעת וסת היא רק מספק וכיון דעיקר תקנתן על הספק אף בספק וסת אסור. כמו שפסק הרמב"ם בתשע צבורים של מצה וא' של חמץ דאף בביטל צריך לבדוק כיון שעיקר תקנתן על הספק כמו שפסק הב"י בא"ח סי' תל"ח, וה"ה בספק וסת אסור ומ"מ כיון דמדרבנן הוי אין לגבב חומרא חומרא ואין למדין משם דשם יש תקנתא בבדיקה וכאן כיון שנאסרה ע"י כן לבעלה איסור עולם. אין להחמיר מפאת דעיקר תקנתן על הספק בפרט שיש כאן ס"ס שמא הטבילה גורם ואת"ל התשמיש גורם שמא מן הצדדין היא ויש נ"מ בין הספקות:

ו:

ואמנם בנוב"י תנינא סי' צ"ב פקפק על דברי המנ"י דגם בזה הוי ס"ס דסתרי אהדדי דכעת אתה מקיל לשמש שלא בעת הטבילה מטעם ס"ס שמא הטבילה גורם ושמא הוי מן הצדדים ואח"כ כשלא תראה דם מחמת התשמיש אתה מתיר לשמש אף בליל הטבילה מס"ס שמא מה שראתה מקודם התשמיש גורם ויש ראי' שנתרפאה ושמא הי' דם צדדים, ונמצא דאתה מקיל מתרי קולא דסתרי אהדדי גם בזה:

ולפענד"נ לדחות סברתו. לפי המבואר ביו"ד סי' ק"י ובמג"א סי' תל"ט דבעינין שיולד ב' הספיקות ביחד. א"כ בשלמא כשאתה מתיר ליל ב' של טבילה נולדו ב' הספיקות ביחד שמא הטבילה גורם והוא קולא להתירה בליל שני שמא מן הצדדים. וכן שפיר כתב הסמ"ג דמה"ט מותרת לבעלה השני מטעם הס"ס שמא לא כל האצבעות שוות ושמא מן הצדדין. ונולדו ב' הספיקות ביחד תיכף כשראתה משא"כ הס"ס שיהי' אח"כ כשלא תראה בעת שתשמש בליל ב' של טבילה. איך תאמר שמא מה שראתה אז הי' מן הצדדים ואת"ל מהמקור שמא הי' אז מתשמיש וכעת נתרפאה הלא לא נולדו ב' הספיקות ביחד ונמצא דאין אתה יכול להתירה מפאת הב' הספיקות. ול"ה סתרי אהדדי. ואין לומר דא"כ איך אנו מתירין אשה שבדקה א"ע בשפופרת ולא מצאה דם. זה אין אנו מתירין מתורת ס"ס רק דאמרינן כיון דנתחזקה לראות מחמת תשמיש וכעת שלא ראתה ודאי נתרפאה. וכמ"ש הרמב"ם ולא מתורת ס"ס. משא"כ בספק אי מחמת הטבילה אי מחמת התשמיש אתה צריך להתיר מס"ס ולא תוכל להתיר מטעם הנ"ל:

יא:

ובזה נדחה מה שרצה לדון בנוב"י קמא סי' נ"ה בבדקה אצל בעל השלישי להתירה לבעלה מטעם ס"ס שמא האצבע שוה ונמצא נתרפאה ושמא מן הצדדים ראתה עי"ש ולהנ"ל זה ליתא דלא נולדו ב' הספיקות ביחד דשמא נתרפאה נולד הספק אחר הבדיקה וספק צדדים נולד תיכף. מיהו לפי מ"ש הפוסקים דדם מ"ת דרבנן דמדאורייתא ל"ח הן מפאת דרוב נשים אין רואות מחמת תשמיש הן הואיל דוסתות דרבנן א"כ בדרבנן. לא בעינן שיולדו ב' הספיקות ביחד כמ"ש בש"ך ס"ק י"ז בדיני ס"ס ועיין בפסחים גבי טעמא דלא חזינן דשקיל לדברי המ"א בסי' תל"ט ס"ק ג' מיירי בלא ביטלו. ואמנם להפוסקים דגם בלא ביטל הבדיקה ל"ד צ"ל דגם בכגון דא צריך שיולדו ב' הספיקות ביחד באופן דאם נאמר דבדרבנן ל"ב שיולדו ב' ספיקות ביחד. יש כאן ס"ס דסתרי אהדדי מיהו בלא"ה י"ל לדחות הס"ס של הנוב"י דבאמת ספק צדדים ל"ה ספק דרוב דמים בא מן המקור ורק כיון שיש ספק השקול מצטרף עכ"פ לס"ס כמ"ש בתשו' ריב"ש ועיין בנוב"י מזה וספק שמא נתרפאה לא הוי ספק להיתר דיש חזקת איסור. ומ"ה אותן שני הספיקות לא יוכלו לצרף יחד. ודוקא הב' ספיקות שמא לא כל אצבעות שות ושמא צדדים מהני דלאצבע זה לא אתחזיק מעולם או ס"ס שמא טבילה גורם ושמא צדדים. דג"כ לא איתחזק משא"כ ספק שמא תשמיש גורם וע"כ נתרפאה וספק צדדים ל"מ דכיון דנגד ספק נתרפאה איכא חזקת הגוף והוא עדיף אף מרוב ומ"ה ל"ה בנ"ד ס"ס דסתרי אהדדי:

יב:

אמנם לפי מה שנראה לפע"ד בישוב דברי המרדכי דס"ל דאם יש וסת תולה בוסת ואמרינן דדם שראתה הוי מחמת מיעוך הצדדים. והקשו כל המפורשים מנמצא דם מ"ת במשנה דנדה י"ד ולה"א בשבועות מיירי מתניתין שלא בשעת וסתה ומ"מ חייבינן קרבן ולא תלינן במיעוך הצדדים. ועיין תשו' זקיני ח"ץ ובפליתי שדחה דבריו. גם הקשה מתנוקת שלא הגיע זמנה דבודאי מסולקת מדמים ומ"מ לולא שיש לתלות בדם בתולים לא הוי תלינן בצדדים וגם הקשה מנדה ד' מ"ה בבעל בתוך ג' שנים דאי אתצודי מתצדי הוה דם נדה אף דאז וודאי אינה מוחזקת בדמים וניתלי בדם צדדים. והגם די"ל דזה אינו מוחזקת לא בדם נדה ולא בדם צדדים. ואמנם קו' הראשונים תמוהים על כן נ"ל לישב שי' המרדכי בדרך זה דבדף כ' אהא דהאי איתתא דאתאי קמה דר' אליעזר אמר לה האי דם חימוד היא. וכתב הר"ן משמע דדם חימוד טהור והקשה מהא דתבעוה להנשא דצריכה לישב ז' נקיים ותי' דמשום דאגב חימוד מתעוררים דמי' ואפשר שנמשך אף דם נדות עמו ע"כ. והובא בס"ט ריש סי' קצ"ב ויסבור המרדכי דזה אין סברה דדם חימוד בא מן המקור וטהור דכיון דחמשה מראות טמאים בנשים בין באונס בין ברצון איך אפשר דדם חימוד טהור ובודאי הי' מראי' טמא דזולת זה ל"צ לסברא דדם חימוד. וע"כ דם חימוד בא מצדדים ומ"ה בשום אשה אין לתלות בדם חימוד דרוב דמים בא ממקור אך באשה שראתה ג"פ מ"ת דחזינן דחימוד התשמיש גורם ראיתה א"כ דם חימוד טהור הוא. ורק דמ"מ חיישינן כיון דאגב חימוד מתעוררים דמיה שמא נמשך אף דם נדות עמו כמ"ש הר"ן. ומ"ה מטמאינן אשה רואה מחמת תשמיש משא"כ ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה דנתרוקנה מדם ל"ח שמא יש דם נדה עם דם חימוד. ומעתה כ"ז באשה שראתה ג"פ מ"ת דחזינן דהחימוד גורם משא"כ בראתה אך פעם אחת או שתים לא תלינן בדם חימוד דרוב דמים בא מן המקור ומעתה ל"ק כל הקושיות על המרדכי:

יג באופן דגם על הסמ"ג לא קשה שכ' דלבעל שני מותרת משום ס"ס דשמא מן הצדדים ושמא לא כל האצבעות שוות. ורבים מקשים דהרי רוב דמים מן המקור ול"מ ס"ס כמו שכתבו תוס' בכתובות ולהנ"ל י"ל כיון דהחימוד גורם לה א"כ דם חימוד טהור והוה ספק השקול שמא לא נתערב דם טמא או שנתערב ולפ"ז לכאורה י"ל דבנ"ד יש להתיר אם תשמש שלא עת טבילתה ולא תראה אח"כ גם בליל טבילה מס"ס שמא תשמיש גורם ונתרפאה ושמא דם צדדים לפי שיטת המרדכי דבדם מחמת תשמיש הוה ספק צדדים ספק שקול. אבל זה ליתא דאדרבה כאן א"א לצרף כלל ספק זה דאיך נימא שמא תשמיש גורם ונתרפאה ואת"ל תשמיש לא גורם רק הטבילה שמא דם צדדים, דהרי עד כאן לא מצרפינין ספק צדדים אף דרוב דמים מן המקור רק בזה שמקרה התשמיש גורם ואמרינן דם חימוד הוא אבל בזה שהטבילה גורם ולא התשמיש ל"ה דם חימוד ורוב בא מן המקור ולא תלינין כלל בדם צדדים. ונמצא דליל של הטבילה א"א להתיר. ומה"ט אפשר להתיר ליל שני של טבילה מס"ס שמא טבילה גורם ואת"ל תשמיש גורם שמא דם צדדים ומיושב היטב קושית הנובי"ת הנ"ל, ונמצא להמרדכי יש להורות כדברי המנ"י הטרחתי לישב דברי המרדכי ומ"מ חבל הפוסקים לא ס"ל דדם חימוד טהור. ולשיטת המרדכי לפי מה שביארתי בדבריו צ"ל איך מהני בדיקת שפופרת דלפי הנראה ל"ש בזה חימוד צ"ל דהמרדכי יסבור הכי דבאמת יש שרואה דם מחמת תשמיש ע"י חולי הממלאה ונופצת ויש שרואה מחמת חימוד ודם חימוד טהור רק דחיישינין לחולי הממלאה ונופצת ולממלאה ונופצת בעצמו ג"כ לא חיישינן רק בהדי ספק שמא נתעורר דם נדה בהדי דם חימוד והוה תרי מיעוטא דחיישינן ולכן שלא בשעת וסתה אזל החשש דתערובת דם נדה. ולא נשאר רק חששא דממלאה ונופצת לחודא ול"ח וכשבודקת על ידי שפופרת ולא תראה נראה דאשה זו אינה ממלאת ונופצת. ולא נשאר רק חשש שבתשמיש תראה דם חימוד בתערובת דם נדה ולחשש אחד ל"ח. ודוקא בתבעוה לינשא חיישינן לדם נדה בתערובת דאפשר לספור ז' נקיים אבל לאסרה עולמית ל"ח רק באיכא ב' חששות והוא ישוב נכון לדברי המרדכי ואם כי הראיתי שיש מקום לדברי המנ"י אבל להלכה מי ירים ראש נגד גדולי המורים הכו"פ והס"ט והחו"ד והאמונת שמואל וכולם לא רצו לסמוך על זה והחמירו בדבר: יד ושמא י"ל דאף המנ"י לא הקיל רק בראתה בליל טבילה אחר התשמיש והיינו גם אחר אותיום. דלענין רואה מ"ת מבואר דל"ה רואה מ"ת רק במצאה תיכף אחר התשמיש. ומבואר בדברי החו"ד בחידושים ס"ק א' דגם אם מצאה אחר התשמיש חיישינן לוסת ואסורה לשמש שני תשמישין. ומ"מ מותרת לשמש ול"ח לעונה סמוך לוסת כיון דהוי במקום עיגון ל"ח רק לוסת ממש ול"ח לעונה סמוך לוסת. וס"ל למנ"י דאם רואה בליל טבילה אחר התשמיש. דהוי קביעות וסת ואין כאן מקום עיגון דיכולה לשמש בליל ב' ודאי אסורה לשמש משום עונה סמוך לוסת אפילו אם לא נמצא סמוך לתשמיש. ובזה ודאי הדין עמו דבליל ב' מותרת דאין כאן משום דם מ"ת ומ"ה נמי כתב המנ"י דגרסינן בליל ב' של טבילה. וקביעות וסת בליל ב'. דבליל טבילה ס"ל למנ"י דאין איסור משום עונה הסמוכה לוסת עי"ש במנ"י הרי דקאי רק על עונה הסמוך לוסת והיינו בלא תראה בעת התשמיש רק אח"כ. דאם המנ"י קאי בראתה בשעת תשמיש ודאי בשעת וסתה אסור. ועיין ג"כ בחו"ד ס"ק י"ד ס"ל ג"כ הכי ובזה צדקו דברי המנ"י מ"מ מדברי המנ"י לא משמע דקאי אראתה רחוק מהתשמיש אמנם י"ל דקאי אראתה סמוך לתשמיש אחר אחר אות יום דלדינא דגמ' לא מיקרי רואה מ"ת רק שהרמ"א מחמיר לדידן ובכה". יש מקום להקל כדברי המנ"י ודוק:

טו אמנם בגוף השאלה דידן שהאשה אומרת שיש לה כאב בשעת התשמיש. הנה בש"ע מבואר דבכה"ג שיש לה כאב יש לסמוך על הבדיקה אף בבעל הראשון. ועיין בס"ט שמביא בשם הש"י דבאשה שיש לה וסת בלא"ה מותר בכאב. דכאב הוה כמכה שאינו ידוע אם מוציאה דם. ולזה מביא שם דברי זקיני ח"ץ וגם תשו' אמונת שמואל שהחמירו מאוד בדבר. ואמנם כפי הנראה מדברי הס"ט אין מכריע להחמיר בכל כאב. ובאמת הסברה נוטה קצת להקל בכגון דא דהא המרדכי בלא"ה מיקל באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסת תלינן במיעוך הצדדים וא"כ כדחזינן שיש לה כאב וצער בשעת תשמיש זה עדות שיש מיעוך בצדדים וי"ל דהכל מודים בהא אף הסוברים דכאב ל"ה כמכה ובפרט היכא שכל שלשה חוברו לה יחד היינו שיש לה וסת והי' שלא בשעת וסתה דבזה מותר להמרדכי. ויש לה כאב בשעת תשמיש. ולא ראתה רק בליל טבילתה. לדעתי יש להקל בזה. ועיין בח"ס סי' קפ"ג שהורה להקל בראתה ג"פ בליל טבילה ומי מקוה היו קרים ומחמת שמי המקוה היו קרים הרגישה דבר מה בבטנה מחמת הרעדה עיי"ש וכאב בשעת תשמיש ודאי עדיף מזה כיון דלקצת פוסקים כאב הוי כמכה. ולמעשה לא הייתי סומך על עצמי אך בצרוף דעת מתירים הנני נמנה להתיר בצירוף הג' דברים למעליותא וביחוד בנידון שאלתו שלא ראתה רק ג"פ וכפי הנראה לא בדקה א"ע בסמוך לתשמיש הראשון לפני התשמיש יש נצרף ג"כ שיטת הסוברים דלא מצרפינין ראיה ראשונה עיין מנח"י סי' קפ"ו וקפיז וס"ט ויש להתיר עוד ביאה אחת וכן נלפע"ד לדינא:

טז:

ודרך אגב ראיתי בבשמים ראש סי' נ"ג תשובה נפלאה בענין דמ"ת. וכפי הנראה כיון הגאון מליסא לכל דבריו דחולה הממלאה ונופצת לא תליא בוסת כלל עיי"ש. ועוד שם ראי' דמ"ת אינה אסורה רק מדרבנן. דהתוס' ריש יבמות הקשו נדה תאסר לבעלה ותי' דלכולא עלמא אסורה. ועוד דהרי סופה שתטהר ול"ש היתר דאין זה דרכי נועם עיי"ש. ואם ראית דם ונ"ת אסורה מדאורייתא משכחת לה פלגשו ראתה ג"פ מ"ת וקדשה אחיו וזו לכ"ע מותרת ולדידי' אסורה ונ"ש תי' התוס' ועיין בישיע"ק בסי' קפ"ז הערה נפלאה די ואית ומ"ה מותרת בהעראה עכ"פ. ולענין יבום סגי בהעראה לשיטת התוס' עיי"ש. לפעד"נ בזה לשיטת המרדכי שכ' בשבועות בטעם דמותרת לשני משום דמזל דהאי גברא גרם עיי"ש. ולשיטתי' דס"ל בכתובות גבי נכנסה לחופה ופרסה נדה לענין תוס' כתובה דמיירי בשעת וסתה דבשלא בשעת וסתה נסתפחה שדהו. ובח"מ סי' ס"א תמה מהא דאמרינן בריש כתובות כיון דאיכא נשים דמשני וסתיהו כשעת וסת דמי. הרי דלא נסתפחה שדהו ובעיני אל יפלא דהנה דברי הגמ' כתובות בלא"ה נ"ע דהרי בדף ט"ו בנדה מטהרין שלא בשעת וסתה ולא אמרינן כיון דאיכא נשים ועיין בס"ט בסי' קפ"ז ובר"ן בשבועות משמע דאף למ"ד וסתות דרבנן היינו שלא להחזיקה בשעת וסתה כרואה ממש אבל לענין להחזיקה שלא בשעת וסתה בנתרוקנה מדם לכ"ע דאורייתא עיי"ש. א"כ צריך ביאור דברי הגמ' אבל הכונה לדעתי דשם האשה רוצה להוציא מזונות מבעל אמרינין אין הולכין בממון אחה"ר וכיון דזמנין דמשני וסתה חיישינן למיעוט שלא להוציא ממון ולא תלינין בנסתפחה שדהו. משא"כ לענין תוס' כתובה כיון שיש שטר בידה הולכין אחר הרוב כעין שכתב הש"ך לענין מיגו להוציא ל"ה ביש שטר. וכ"ש בהאיבעי' דרב אשי. כיון דבל"ה הוי איבעי' א"כ הוי ס"ס שמא נסתפחה שדהו ושמא בלא"ה חיבת חופה קונה ול"ש בכה"ג אין הולכין בממון אחה"ר:

יז ועכ"פ המרדכי סובר בטעם דמותרת לשני דנסתפחה שדהו ומזלא דהאי גברא גרים. וצ"ל לדידי' אמאי אמרו בטעם לא כל אצבעות שוות וצ"ל לשיטתו דגמרא תו' על קשיא דלבדוק גם אצל בעל הראשון. ותירץ דלא כל אצבעות שוות שלא אצבע של בעל גדול משפופרת. וזה לשון המרדכי ותיבדוק עצמה וכו'. ואמאי אמרינן תתגרש בלא בדיקה לפי שאין כל אצבעות שוות וחיישינן שמא אברו של בעל זה משונה וגדול והוא גורם שהיא רואה לפיכך תתגרש. אבל מה דמותרת לשני היא מטעם דתלינין במזל. ולפ"ז ל"ק קו' בשמים ראש. דכיון דנתחזקה בג' זמנין בעוד היתה פלגש ולא היתה אז שדהו של בעל. ולא היה מקום לומר מזלו גרם.. אח"כ כשיבם אותה ותהוי שדה שלו לא תראה עוד. כמו שמותרת לשני מה"ט. או דאסורא לכ"ע ושייך תירץ התוס' יבמות הנ"ל כן היה מקום לומר לכאורה להמרדכי. אבל באמת להמעיין במרדכי עצמו שמביא אח"כ פירוש רש"י ותוס' נראה ג"כ דס"ל טעם היתר לשני מטעם לא כל האצבעות שוות. וצ"ל דלהמרדכי קשיא לי' בהוי אמינא דמקשה ותבדוק ולא הי' יודע מלא כל האצבעות שוות. ואיך פירש המקשן הברייתא דמותרת לשני. ולכן פירש המרדכי דמעיקרא הי' פירוש הברייתא מטעם מזלא גורם. ומקשה שפיר ותבדק. דאם מזל שלו גורם ולא תלוי הדבר באצבע הבדיקה מוציאה מידי ספק. דאם לא תראה ע"י הבדיקה הרי המזל אינו גורם. ומשני דאין הטעם משום המזל רק משום לא כל האצבעות שוות ושייך שוב פירש רש"י ותוס'. ולמסקנא אין הטעם משום המזל:

ח' ויתכן יותר עפ"י מ"ש השימ"ק ריש כתובות לישב הסתירה דבריש כתובות אמרינן פירסה נדה נסתפחה שדהו. וביבמות אמרינן מזל דידה גורם למיתה ותי' דהיכא דאין הדבר גורם פירוד רק עיכוב מצות פרי' ורבי' שייך מזל דידי' דהיא אינה מצוה. אבל מיתת הבעל הוי כמזל דידה דטב למיתב טן דו. א"כ ליכא למימר כלל כהמרדכי דמ"ה תתגרש ומותרת לשני מטעם מזל דידי' גורם דהרי בפירוד גמור היא הגורמת ועכ"פ הוי ספק. אך הדבר ברור דמ"ה מותרת לשני מטעם לא כל האצבעות שוות. ורק דמשני לא כל האצבעות שוות. ומ"ה אסורה לראשון בבדיקה דהוי ספק כרת כפירש"י וקשי' דמאי ספק כרת יש כאן והרי נתברר היטב שלא ראתה כעת או נתרפאה או שהיא מן הצדדים על כן פ' המרדכי דנהי דע"י הבדיקה נתברר שאין רואה מ"ת תדיר. ושהיא אינה ממלאה ונופצת מ"מ אולי מזל דידי' גורם שלא תתעבר מביאתו. ולכן רואה דם נדה אז. וזה ל"ש בבדיקת שפופרת עש"ה ל"מ בדיקה בבעל הראשון. כן פי' המרדכי. באופן דאליבא דאמת גם בפילגש ברואה ג"פ אסורה ליבם ודוק:

יט ואבוא לדברי כ"ת מה שהערת אמאי לא נתיר בכל רואה מחמת תשמיש כיון דהוי ספק אם מן הצדדים או מן המקור ונוקמא בחזקת טהרה וע"כ הוכחש מזה שיטת הפ"ח דמדרבנן בכל דוכתא לא מוקמינין אחזקה ומוכח דכל זה לא הוי רק מדרבנן ומ"ה מיקל המרדכי שלא בשעת וסתה. וגם מיקל לתלות במכה. והארכת בזה. הנה גוף הקושיא ל"ק דספק צדדים בצירוף החזקה ל"ה אלא פלגא ופלגא נגד רוב דמים באים מן המקור. דבאמת זה דנגד רוב דמים מן המקור איכא רוב נשים שאינן רואין מ"ת אינו מספיק לבד לשוי' ספק דכמו שכתב זקיני ת"ש לענין מים בראש דליכא לאוקמא ארובא דרוב בהמות אין להם מים בראש וע"כ יצא מן הרוב. כן האשה שמצאה בג"פ דם מ"ת והי' ס' אם היא מן הצדדים כבר יצאה מן הרוב. ושוב אמרינן גם בה רוב דמים מן המקור. רק דסברת זקיני הת"ש ל"מ רק נגד חזקה. דאיתא רובא. משא"כ נגד חזקה גמורה ל"מ האי סברא כמבואר בסי' כ"ט. נמצא גם בזה אתה צריך לצרף חזקה ברורה, ואז הוי ספק השקול. ומ"ה עכ"פ אסורה מספק: ועוד נ"ל דמשום חזקה לבד ל"ה מצרפינין הספק צדדים רק משום תרי חזקות חזקת היתר לבעלה וחזקת טהרה ומבואר בריב"ש סי' שע"ט דתרי חזקה הוי כרוב ומ"ה בהך דר"א בן פרטה אם נשאת תצא והובא בנוב"י קמא חלק אה"ע סי' מ"ג. ומ"ה רוב דמים מן המקור מתנגד לב' חזקות חזקת היתר לבעלה וחזקת טומאה והוי פלגא ופלגא. ועכ"פ ספק הוי. וכבר צרפנו החזקה לשויא פלגא:

כ ועיין בב"ב ד' כ"ד חמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור וכו' א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתנא ר' חייא דם שנמצא בפרוזדור חייבינן על ביאת מקדש עיי"ש. והקשה תוס' דאיך מוכח דמטעם רוב ומצוי דילמא משום רוב לבד. ולהנ"ל יתישב דבאמת בלא"ה אי אפשר לומר דהוי מטעם רוב. דיש שני חזקות נגד הרוב חזקת היתר לבעלה וחזקת טהרה. ורק שהי' עקום לומר דמשנה דם הנמצא בפרוזדור מיירי בדם טהור וספיקא טמא היינו משום מקור מקומו טמא וזה לא מתנגד כלל לחזקת היתר לבעלה ומ"ה אזלינן בתר רובא, ומ"ה בעי להוכיח דאזלינן בתר רוב ומצוי מדתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש. ומבואר ברמב"ם בפ"ג מביאת מקדש ה' י"ד וכ"מ שם סוף ה' י"ב דאין חייב רק על דבר המפורש בתורה ולא על הבא בקבלה. וכיון דמקור מקומו טמא הוי הלכה כדאיתא בתוס' נדה ט"ו ד"ה במקור אמאי חייב על ביאת מקדש. וע"כ מיירי בדם טמא ואסורה לבעלה ג"כ ויש התנגדות ב' חזקות לרוב. וע"כ א"א לומר מטעם רוב נגד ורק מטעם רוב ומצוי. ומיושב קושית התוס' באופן דבראתה דם מ"ת נהי דגם שם רוב דמים מן המקור אבל לא הוי רוב ומצוי. דמצוי דם צדדים מחמת חולי או חולי הממלאה ונופצת. הוי רוב נגד ב' חזקות פלגא ופלגא וכן מה"ט י"ל מהני ס"ס במכה אף בראי' ממש דנהי דרוב עדיין איכא אבל גם מכה מצוי שיהי' דם ממנה. ומהני התנגדות ב' חזקות לפי הנ"ב יהי' כן דבאשה שרואה דם מ"ת יש כאן השתנות ומצוי גם דם צדדים. נהי דרוב דמים מן המקור. אבל רוב ומצוי ל"ה ומהני ב' חזקות לשויא פלגא. ומ"ה מותרת לשני בספק השני דאין כל אצבעות שוות או ההיתר דהוי שלא בשעת וסתה וחזקת אורח בזמנו בא. משא"כ בכל אשה שראתה דרך מקרה פ"א מ"ת הוי רוב ומצוי ול"מ התנגדות ב' חזקות ומ"ה חייבין חטאת. וז"ב בישוב דברי המרדכי. וע' בספרי ב"י חיו"ד סי' קל"ב הארכתי בסוגיא זו:

כא והנה מה שכתבת בדברי הפ"ח דס"ל דחזקה ל"מ בשום מקום מדרבנן הפ"ח תמוהין וע' פמ"ג בפתיחה לטרפות ולפע"ד צ"ע מריש לאוכלין תולין במע"ל אף מדרבנן משום חזקת טהרה לכ"ע ושם ל"ה משום ספק טומאות בר"ה דלא ילפינן טומאת יוצאה מגופו כמ"ש תוס' ורק משום חזקה. וכן מוכח בכתובות דף ע"ה גבי לא תימא ר' יהושע לא אזל בתר חזקה כנ"ל. ומבואר שם דבחזקת הגוף אזיל ר' יהושע בתר חזקה אף שיתנגד חזקה אחרת ורבן גמליאל אזיל בכל דוכתא בתר חזקה אף מדרבנן ולאו דוקא במזנה דאשה בודקת ומזנה. אלא בכל דוכתא אזיל כדמוכח התם וי"ל גם הפ"ח לס"ל הכי רק בשאר חזקות אבל בחזקת הגוף דעדיף מכל החזקות ולדעת הפנ"י עדיף מחזקת ממון. גם הפ"ח מודה. ובריש נדה. וביבמות ע"ה הוי חזקת הגוף. וכל עיקר ראיות הפ"ח מקדושין ה' דאמרינן ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן ושם הוי חזקת פנוי' דקלישא טובא הואיל ועומדת להנשא. ובלא"ה אין להפ"ח ראי' מקדושין לפי מה דמשמע מרש"י חולין קל"ד דבענין מיתה ל"מ חזקה וה"ה בענין כרת ואקצר בזה כי בלא"ה הפמ"ג הסכים להלכה דלא כהפ"ח:

כב ואמת לענין הערתי דשני חזקות מתנגדות לרוב דמים בא מן המקור חזקת היתר לבעלה וחזקת טהרה לפמ"ש תוס' ריש נדה בתירץ הראשון דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה. אבל היכא דל"ה טומאה למפרע אף טומאה יוצאה מגופה ילפינן מסוטה. ולשיטה זו ודאי מתניתין דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור קאי לבעלה דל"ש לאסור מסוטה כמ"ש תוס' ב"ק י"א, אבל לענין טומאה בלא"ה טמאה מספק טומאה ברשות היחיד ועיין במשנה דף נ"ד בנמצא אחר זמן ג"כ הנ"מ לבעלה, אי חייב קרבן משום בועל נדה וזה לא ילפינן מסוטה. אבל לענין טומאה כיון שיש נ"מ דאם ראתה השתא הוי שלא בהרגשה ואם ראתה בשעת תשמיש הוי בהרגשה דתלינן בהרגשת שמש. והיכי דטומאה דהשתא תולה בלמפרע אז ילפינן מסוטה. דגם בסוטה משבעינן על טומאה הקודם לסתירה זו. ועיין בפתחי נדה ועיין ג"כ בשב שמעתתא ש"א פי"ב שכתב בדרך אחר דמשנה ד' י"ד רק לבעלה אבל לטומאה טמא ודאי. וזה לדעתי כונת רמב"ם בה' יוה"כ שכתב שמא יבא על אשתו ותמצא נדה. ולא כ' ספק נדה כדאמרינן בגמרא דלענין טומאה הוי כודאי נדה אף אחר אות יום מטעם ספק טומאה כמ"ש הש"ש. א"כ להנ"ל אין לצרף ב' החזקות כלל להדדי דטמאה היא בודאי מטעם ספק טומאה ברה"י. ובזה ל"מ חזקה ול"מ אלף חזקות ברה"י ולא נשאר אך חזקת היתר ול"מ נגד רוב. אך לפי הנראה מכמה מקומות התי' הב' בריש נדה דטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן מסוטה. ועי"ז יש לפלפל הרבה במ"ש כל האחרונים אדברי הש"ך סי' קצ"ז בס"ס שמא צדדים ושמא מכה דנ"מ לענין מקור מקומו טמא. וספק אחד מתיר יותר מחבירו. ואם מקור מקומו טמא הוי טומאת מגע ולא טומאת ראי' כמ"ש רש"י בנדה ט"ו וילפינן מסוטה ול"מ אפילו כמה ספיקות גם הוי קצת מלתא דתמוה דדם טהור דטמא משום מקור דהוה טומאת מגע יהי' יותר חמור מדם טמא לענין ס"ס ולדעתי שייך בזה סברת הגמ' מנחות וזבחים מ"ח שלא יהי' טפל חמור יותר מן העיקר. ועיין בנדה ט"ז ביש לה מכה רשב"ג מטהר. ואמר לי' רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסת אשה נמי טהורה משום דס"ל מקור מקומו טהור. ואיך זה תלוי בזה עיין בס"ט ובמפורשים. ולהנ"ל יתפרש דבאמת אף במכה אמרינן רוב דמים מן המקור ורק דהוה גם דם מכה מצוי'. ויש שני חזקות חזקת טהרה וחזקת היתר לבעלה אך לרשב"ג דמקור מקומו טמא בלא"ה טמאה ואין כאן רק חזקת היתר וזה שאמר לי' ר' אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי ל"ח לוסת אף דרוב דמים מן המקור ע"כ משום דיש שני חזקות וע"כ הדם נמי טהור דמקור מקומו טהור דזולת זה ליכא ב' חזקות וזה פי' יקר:

כג עוד ראיתי במכתבך הקשית בשם נוב"י על הגמ' נדה מ"א מקור שהזיע ב' טיפי מרגליות טמא וטפה אחת טהור אימא מעלמא אתי ואמאי טהור הרי ס' דאורייתא ולחומרא ואי קרוב להיתר מלאיסור משום דאין דרכו של מקור להוציא פחות משתי טיפין אמאי בבדיקה מחמרינן אפי' בכעין החרדל. ולפע"ד ל"ק דיש לחלק בין היכא שהזיעה יוצא לחוץ דאין דרך להוציא פחות משתי טיפין דבהתעורר לצאת יוצא יותר משא"כ בבדיקה שמא יש יותר ולא קלט הכל העד הבדוק. אך מפשטי' דגמ' משמע דל"ה רק ספק רק דמשמע מרמב"ם דספק הלכה לקולא כדמוכח בפירוש המשנה לפ"ו דמקואות ודוקא בעיקרו מן התורה ושיעורו מהלכה ספיקו להחמיר אבל בעיקרו מהלכה ספיקו לקולא. והא דאיצטריך בערלה בח"ל שכן הי' ההלכה היינו דזולת זה ה"א דכיון דבא"י מפורש הוי עכ"פ כמו עיקרו מדברי תורה. ועכ"פ לשיטה זו (עיין פ"מ בפתיחה לה' טריפות האריך בזה) נכונים דברי הגמ' אימא מעלמא אתיא משא"כ בבדיקה לבעלה הוי מן התורה וספקו לחומרא וזה ברור וכעת לא ראיתי קו' זו בנוב"י:

מה שכתבתי לעיל דאיכא ב' חזקות ניחא לן מה שקשה למ"ד וסתות ל"ד ואמאי גרע משור המועד דמחזקין בג' זמנא דודאי יגח ובעלו חייב לשומרו אע"ג דסתם שוורים בחזקת שימור קיימא. זה לא קיים בחזקת שימור והבעלים חייבין כשיגח ואמאי לא ניחוש לוסת בג' זמנא והרי חזקת ממון עדיף מכל החזקות ומוציאין עגון ע"פ חזקה ג' זמנא אמנם אם כמ"ש הפנ"י בכתובות דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון וכבר רצה לאמר בשב שמעתתא דחזקת הגוף מהני אף ברה"י. ובמק"א הארכתי בזה. א"כ ענין וסת הוי שינוי בגוף וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. ואך לפי מה שכתבנו שיש שני חזקות ועדיף מחזקת ממון. דמה"ט מהני חזקה אין אדם פורע ת"ז להוציא ינונון דב' חזקות חזקת חיוב וחזקה א"א פת"ז ועדיף מרוב כמ"ש לעיל סי' א' אות ז' ומ"ה ס"ל למ"ד וסתות דרבנן ול"ק משור המועד. מיהו לפמ"ש בנוב"י דאף למ"ד וסתות ל"ד אבל הפרשה קודם זמנו הוי דאורייתא דחיישינן שמא תראה מדאורייתא וא"כ אין כאן קושיא משור המועד דהבעלים חייבין לשמור מדאורייתא כיון דבכל עת חיישינן שמא יגח כמו דחיישינן לענין זה לוסתות דאורייתא ודוק:

כה ואשר הבאת במכתבך דברי ספר שלום ירושלים בישוב קו' הר"ש דיאסרו כל השדות לחרוש ולזרוע שמא הוא נחל איתן דהוי קבוע וכמע"מ דמי וכ' דכי אמרינן קבוע כמע"מ דמי היכא דגוף האיסור נאסר בלא רוב אבל היכא דגוף האיסור לא נאסר רק מטעם רוב ל"א חידוש דקבוע דהוי ס"ס שמא לא זו ושמא הקבוע ונותר ורק מטעם רוב אסור א"כ ממ"נ אם אזלינן בתר רובא גם כעת ניזל וע"ש. ומש"ה בנחל איתן די"ל דעגלה ערופה טריפה הוי ורק מטעם רוב אסור ל"א קבוע ע"כ. לפע"ד דבר זה לא ניתן להאמר דהיכא דהרוב כבר הוחזק הוי כודאי כמו שהוכיח בהפלאה ספ"ק דכתובות. ובנחל איתן ג"כ אם במקום אחד נהרגה עגלה העגלה כבר הוחזקה והוי כודאי ול"ה ס"ס וראי' מזבחים דף ע"ג דאמרי' שם נמשך הוי ליה קבוע אף דשור טריפה שהרג פטור כדאמר ר"א בסנהדרין ושור הנסקל לא אסור רק מטעם רוב. והגם שי"ל דשם ממ"נ אם טריפה לא הוי קדושה מ"מ דלמא הבעלים טריפה ושור של אדם טריפה פטור כדאיתא סנהדרין ע"ח. וע"כ דבריו ליתא ובלא"ה תימה לומר דאם מקולין אחת תמכור טרפות שנטרפה מחמת רוב לא יהיה דין קבוע והרב שלום ירושלים לא אמר זאת. אך דרך אפשר:

כו ודרך אגב נסתפקתי בשור הנסקל שנמצא טריפה אחר סקילה טרפות שידוע שהי' בו קודם שהרג אדם אם חוזר להתירו או לא ומקידושין נ"ז בצפורי מצורע שנמצא טריפה אין ראי' דשם הוי הקדש בטעות משא"כ בשור הנסקל שהורו ב"ד כדין. דרובא דאורייתא וכיון שהשור הנסקל ע"פ ב"ד בחוקי התורה הוא אסור בהנאה ועיין בח"מ סימן רצ"ז ברמ"א דשליש שהחזיר ע"פ ב"ד פטור אף שלא ה"ל להחזיר. ומבואר בתוס' כתובות דנ"ה סוף ע"ב דהיכא דעשה ע"פ חזקה עפ"י ב"ד אף שאח"כ נתברר ההיפך פטור ה"ה הכא שהוא עפ"י התורה אסור בהנאה אף שנמצא טריפה. ומה שאמרו בסנהדרין ע"ה שור טרפה היינו בידוע שהוא טריפה. ואם כי הדין דין כדכתיבנא לא מצאתי גילוי לזה. אך מדאמרינן בכתובות כ"ז שור הנסקל שהוזמו עדיו לאחר סקילה מותר בהנאה ה"ה בנמצא טרפה וע' בנתיבות סי' ק"מ ס"ק י' (שוב יצא לאור ספר מנחת חינוך ראיתי מ' נ"ב שנסתפק בזה) צלח רכב על דבר אמת וחזק ואמץ בתורה כברכת אוהבך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה