אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן ח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן ח

סימן ז

ב"ה פרעמישלא יתברכו לפ"ק:

להרב המאה"ג מ' פנחס רימאלט נ"י אבד"ק סאהל:

א:

ע"ד פלפולו בריבית ע"י שליח שחילק בין אם ההלואה נעשית מיד ליד דאז אסור לקחת הרבית ע"י שליח ובין אם נעשה גוף ההלואה ע"י שליח תמה אני עליו אשר לא הביא שהש"ך חילק כן בשם הד"מ ומה שכתב דלגבי הלואה יש שליחות ולגבי רבית ל"ה שליח באמת כן כתב החו"ד אבל זה דוקא כשהזכיר שם הלוה על הקרן כמ"ש בחו"ד. והנה מה שהקשה בחו"ד אי בשהזכיר השליח שם הלוה הא נפטר השליח בכך והאחריות הוא על הלוה ואיך מותר להלות ברבית ע"י שליח מ"ש מישראל שמינה לעכו"ם אפוטרופס להלות ברבית והאחריות על ישראל דרבית קצוצה היא אף דאין שליחות לנכרי ודין זה דישראל שמינה אפטרופוס הוא בסי' קס"ט סעיף כ"ד בשם תשו' הריב"ש והוא מהתוספתא ודא קו' רבתי וכן הקשה בשער משפט. ואמנם על החו"ד קצת יש להעיר לפמ"ש הוא גופי' בנתיבות סי' קפ"ב. לישב דברי התוס' שבועות דף ג' שכ' מדלא קאמר איש דאמר לקטן ולנכרי אקפי לי גדול שדבריהם תמוהים מאד דהרי אין שליחות לנכרי וכ' דקיום המעשה וחיוב המשלח ב' ענינים הם והיכא דהמשלח לאו בר חיובא ילפינן מחצר דהמשלח חייב ואף ע"י אותן דלאו בר שליחות כגון קטן ועכו"ם ודוקא לענין אם המעשה קיים קטן ועכו"ם לאו בני שליחות אבל היכא שא"א לבטל המעשה חייב המשלח. וזה סברת הנ"י ותוספת שבועות עיי"ש. א"כ מיושב קו' החו"ד ושערי משפט דאם עשה לנכרי אפוטרופס דהוה שלוחו להלות ברבית נהי דאין שליחות לנכרי אבל אם כבר הלוה ברבית ונעשה השימה ואף אם לא ישלם הרבית נעשה האיסור דשימה ואי אפשר לתקנה אלא בקריעת השטר וא"כ המעשה כבר נתקיים הוי לנכרי דין שליח לחייב המשלח כיון דהנכרי לאו בר חיובא הוא משא"כ כשעשה שליח ישראל דהוא בר חיובא ואשלד"ע לחייב המשלח מותר להלות דהשליח אינו עושה איסור ומ"מ מקרי בר חיובא כיון דבמעותיו אסור להלות ברבית כמ"ש המל"מ פ"ה ממלוה ה' י"ד. ובאמת כן כתב הד"מ דבנכרי דלאו בר חיובא יש שלד"ע. ובזה מיושב הך דסי' קס"ט ואם כיון לדברי הנתיבות הנ"ל ל"ק קו' החו"ד והשערי משפט איברא דבריב"ש סי' ש"ה בסופו משמע כדברי החו"ד, מ"מ יש לישב דבריו ג"כ כדכתיבנא בשם הנתיבות וקצרתי לפי שהנתיבות גופי' כתב בסי' קפ"ב דהתוס' והרבה פוסקים לא ס"ל כסברתו שם. ודע דהש"ך מביא בשם הד"מ דבנכרי אמרינן יש שלד"ע ובב"ש סי' ה' מביא דברי התה"ד סי' רצ"ט דגם בנכרי אמרינן אשלד"ע ועיין באבני מילואים מביא לשון תה"ד. אמנם נכון דשם לענין סירוס דנכרי מוזהר שוב הוי בר חיובא ושייך גם בנכרי לומר אשלר"ע. הן אמת דאם נאמר דהא דאשלד"ע לא מסברא רק מלמוד דב' כתובים אין מלמדין הוא כלימוד א"כ בכותי לכותי דכ' התה"ד דאשלד"ע דבעכו"ם לעכו"ם יש שליחות רק דאשלד"ע לענין סירוס י"ל דכיון דבנכרי אין לו לימוד מקרא מסברא יש שלד"ע ועיין נוב"י אה"ע סי' ע"ז פלפול עצום בשלד"ע אי ילפינן מקרא או מסברא ואקצר:

ב:

והנה הטו"ז כ' סי' ק"ס דאסור להלות ברבית ע"י שליח דאף דאשלד"ע זה דוקא שאינו חייב אבל איסור עושה וע' בקדושין מ"ב אי חייב בדיני שמים נ"ל דהגהות מיימוני פ"ו מה' ממרים חולק על טו"ז שהקשה שם אהא דאמר לו אביו היטמא וז"ל מכאן למדין שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד ד דברי מי שומעין דאל"כ פשיטא שלא ישמע לו וכונתו דאינו עושה מעשה עמך הרי דאינו עושה איסור כלל האב באמירתו. אמנם י"ל כונת הגהות מיימוני דגם הוא סובר כטו"ז דעושה איסור רק כיון דאשלד"ע ואינו עובר במעשה רק בדיבור לא מקרי רשע שיהי' בנו פטור מכיבוד דשם בעינן שיעשה מעשה בפועל דחז"ל דקדקו בלשונם בעושה מעשה עמך משמע דבעי שאביו יעבור בפועל וכאן דאשלד"ע לא עבר בפועל וע' מקנה קדושין ל"ב שהקשה קו' הנ"ל וכ' דא"ל דאשלד"ע דהא חייב בדיני שמים. וכבר כתבתי דהיא קו' הגה"מ גם מ"ש שהקשה איך ה"א דעשה דכיבוד דוחה הא מצי אמר לא בעינא היא קו' תוס' ישנים כתובות. והנה כ"ת הביא דברי תשו' פנ"י סי' פ"ה דשליח שעשה באונס שליחתו מהני כמו חצר דבע"כ עשה ומפני זה כ' דמה דמבטלין מסירת מודעה מה מהשליח עושין חומרא בעלמא אבל בדיעבד אין קפידא. ועפ"ז כ' כת"ה דאם השליח הי' שוגג בדבר עבירה יש שלד"ע ול"א דהוי שליחות בטעות כיון דאפי' באונס מהני. וזה ליתא דשליחות בטעות גרע מאונס. וכבר כ' הריטב"א בקדושין דהוה שליחות בטעות בשוגג. ובטל השליחות והנוב"י קמא אה"ע סי' ע"ח ובתנינא סי' קי"ב מביא דבר זה כמה פעמים. אמנם מלשון הריטב"א גופי' מבואר דבמעילה דגילתה תורה דיש שלד"ע אם השליח הי' שוגג אף דהוה שליחות בטעות בעה"ב מעל דהוה כאלו עשה בעצמו בשוגג וביאור דברי הריטב"א נ"ל דהרי בחגיגה י' ע"ב אמרינן דכל מעילה חידוש היא דשליח עניא מה קעביד ומסיק מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין ופרש"י דהיא טעות דאלו ידע לא הי' מוציא ומה"ט אף בשליחות בטעות מועל בעה"ב כן נ"ל כונת הריטב"א ובשאר דוכתא ס"ל לריטב"א שליחות בטעות אינו מועיל. אמנם דעת התוס' באמת צ"ע דבב"ק ע"ט ס"ל דאם השליח הי' שוגג יש שלד"ע ע אף דהי' זכי' בטעות מצד השליח ובב"מ קט"ז במה דאמר אביי זיל אהדרי' כתבו הטעם דזכי' בטעות ל"מ דאלו ידע מעבירה לא הי' עושה א"כ אמאי שליחות בטעות מועיל בנתנו לבכורות בנו. ע"כ נראה דעת התוס' דס"ל דאם השליח הי' שוגג ילפינן מחצר דגלתה תורה דיש שלד"ע ולא בעינן דעת השליח ומהני אף בטעות ואולי ילפינן שליחות בשוגג בד"ע ממעילה דלענין שוגג ל"ה ב' כתובים כיון דקרא אצטריך למזיד. ומ"ה מהני לד"ע אף שליחות בטעות וע' נוב"י קמא חלק אה"ע סי' ע"ח אות י"א הרחיב הדבור בענין שליחות בטעות בהבנת דברי הריטב"א. ומ"ש לעיל כונת הריטב"א דדוקא במעילה מועיל שליחות בטעות הוא נכון. ואמנם בגוף הקושיא על תום:

ב"ק ע"ט איך מהני שליח בשוגג והלא הוי שליחות בטעות נ"ל עפ"י המבואר בכתובות ק"א ע"ב ס"ל לרב הונא אלמנה לכה"ג גם בלא הכיר בה יש לה כתובה ואנן פסקינן דלא כרב הונא אך תוספת יש לה והדבר תמוה דהרי אפי' גט לא בעי דהוי מקח טעות וצ"ל דצריכה גט כיון דלא שאל אם היא אלמנה או בתולה לא קפיד וצריכה גט. וכ"כ בקונטרס אחרון להפלאה ה' כתובות סי' קט"ז וכ"כ קצת בבית מאיר שם דמה"ט תוספת יש לה משום הנאת ביאה אע"ג דהמוכר דבר איסור תורה א"צ לשלם דבאלמנה לכ"ג אמרינן מדלא שאל ל"ק ולא הוי מקח טעות וצריכה גט. וע' נוב"ת אה"ע סי' פ' ומצאתי בתשו' שערי צדק להגאונים שער ג' אות ג' דכהן דמקדש אלמנה ולא ידע שהיא גרושה צריכה גט ע"ש. ולפ"ז י"ל דהשליחות ל"ה בטעות מדלא שאל לא קפיד והא דכ' תוס' ב"מ קט"ו דאביי דאמר אהדרי' משום דזכי' בטעות משום דאס"ד שלא הי' טעות בזכי' הי' טוען דלא הי' אצלו זכי' בטעות אשר על כן ס"ל לתוס' דשליח בשוגג בעבירה ל"ה שליח בטעות כנ"ל לחומר הנושא:

ג:

ודרך אגב אמינא לישב קו' תוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו לבכורות בנו איך יליף רבא מטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דיש שלד"ע בטביחה דלמא דוקא בלא ידע השליח שהוא גנוב דבשוגג בכל דוכתא יש שלד"ע. הנה רב ששת ס"ל ב"ק ס"ח דיאוש כדי דלא קני וס"ל חיוב דו"ה דוקא במכר לאחר יאוש משום דאהני מעשיו דקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וקשיא דהרי גם לאחר יאוש לא אהני מעשיו לפמ"ש הנ"י ב"ב מ"ד דבמוכר באחריות ל"ה שינוי רשות והש"ך כ' סי' ל"ז ס"ק כ"ה דבמוכר מטלטלין ונמצא שהוא גנוב אפי' מוכר שלא באחריות מ"מ חייב באחריות א"כ איך קונה הלוקח בשינוי רשות כיון דאפי' בסתם חייב באחריות ול"ה שינוי רשות. א"כ לא אהני מעשיו ואמאי חייב דו"ה וצ"ל דקרא מיירי בידע הלוקח שהוא גנוב ושמואל ס"ל ב"מ ט"ו בהכיר שאינה שלו המעות מתנה ואינו חייב המוכר באחריות ושפיר קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות. ושפיר יליף בגמ' מה מכירה ע"י אחר והיינו בידע הלוקח שהוא גנוב אף טביחה ע"י אחר בידע השליח. ומיושב קו' תוס'. אך זה דוקא לרב ששת דס"ל חיובו דוקא לאחר יאוש וכפי הנראה רבא לא ס"ל כרב ששת:

והנה קשה לרב ששת ולר"ה דס"ל בסוכה ל' דיאוש כדי לא קנה וביאוש וש"ר קונה בשלמא אי ס"ל כשמואל דהכיר בה שאינה שלו המעות מתנה ל"ה המכירה כקבלת אחריות ומ"ה מהני יאוש וש"ר ובהך דסוכה באוונכרי כיון דסתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו י"ל דהקונה מאוונכרי הוה ג"כ כידע שגנב אלא אם ס"ל כרב דבהכיר בה שאינה שלו המעות פקדון ומחויב הגנב להחזיר א"כ הוה כקבלת אחריות ול"ה שינוי רשות לשיטת הנ"י הנ"ל, והנה ר"ה ס"ל בכל דוכתא כרב כמ"ש תו' שבת מ"ד ד"ה דכ"ע א"כ קשי' כנ"ל וצ"ל דטעמא דרב דס"ל המעות פקדון דס"ל לרב ושמואל רוב בני אדם אין נותנין מתנות רק דשמואל כשיטתי' דאין הולכין בממון אחה"ר להוציא ומ"ה ס"ל המעות מתנה ורב כשיטתי' דהולכין אחר הרוב להוציא וכמדומה שכ"כ במקנה ויסבור רב הונא כשמואל ומ"ה קונה ביאוש וש"ר. דאין כאן קבלת אחריות. והנה רבא ס"ל בב"מ ט"ו דהכיר בה שאינה שלו המעות פקדון והב"ש הקשה בסי' כ"ח ס"ק נ"ח על הרא"ש דמוכר איסור הנאה והכיר בה המעות מתנה והרי קיי"ל המעות פקדון והש"ך סי' קמ"ו ס' י"ח הקשה על רמ"א שפוסק במוכר ב' פעמים המעות מתנה והא קיי"ל כרב. וכתבתי לישב דטעמא דרב דהולכין בממון אחה"ר. ואנן קיי"ל אין הולכין בממון אחה"ר אך כבר כתבתי דטעמא דמיגו להוציא ל"א דמיגו לא עדיף מרוב ואין הולכין אחר הרוב להוציא ולפ"ז לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ב דבשטר אמרינן מיגו להוציא דהוה כגבוי לענין זה ה"ה דבשטר הולכין אחר הרוב להוציא וע' תוס' חולין צ"ו דבשטר שנתן סימן גובין בו וכ"כ ב"ש באה"ע סי' ט' א"כ הא דפסק רבא בב"מ ט"ו כרב דהמעות פקדון דוקא בקנה בשטר דהוה כשט"ח ובזה פוסק כרב. משא"כ בהך דסי' קמ"ו והך דהרא"ש דל"ק בשטר פסקינן כשמואל, וע"ה מיושב לדידן דפסקינן יאוש וש"ר קונה ול"ה קבלת אחריות בהכיר שהוא גניבה דקיי"ל המעות מתנה. והנה כל פלפולי לפי דברי הנ"י ב"ב אבל הש"ך סי' ל"ז ס"ק כ"ט חולק על הנ"י וס"ל אף באחריות הו"ל יאוש וש"ר. על כן אין נ"מ לדינא:

ד:

ודע דדברי תשובת הפנ"י סי' פ"ה נעלמו מעיני כל חי עיין בבית מאיר סוף סדר הגט שמפלפל בדין אם השליח חזר מהשליחות ואח"כ חזר להשליחות ולא ראה דברי תשו' פנ"י הנ"ל שמורה להקל ועיין תשו' ברית אברהם אה"ע סי' קפ"ה שמפלפל בענין אי השליח הי' אונס בשליחותו ופשיטא לי' דל"מ השליחות. ובפתחי תשובה סוף סדר הגט מייתי לגט מקושר שמפלפל אי מהני שליחות באונס ואין לפני ספר הזה. ועכ"פ דברי הפנ"י היא ענין חדש. איברא דלדעתי אין שום ראי' מחצר דמהני בע"כ דשם התורה עשאה שליח לרשותו. ומה ענין לשליח שעשה לבעל דעת דבעי רצוי השליח ואונס לא מקרי רצון. ולפענ"ד דברי הפנ"י תמוהים מש"ס דגיטין כ"ג דחש"ו פסולים לשליחות הגט משום דלאו בני דיעה נינהו כדאיתא בגמ' ואי אמרת בשלמא דבעי ריצוי השליח מש"ה פסולין אלא אי אמרת דאפי' בע"כ דשליח מהני אמאי פסולין חש"ו הרי אמרינן בש"ס דיבמות קי"ג דבר תורה שוטה מתגרשת כיון דל"ב דעתא מידי דהוה אפיקחת בע"כ. ועיין קצה"ח סי' רמ"ג שלמד מש"ס זו דהיכא דמהני פרעון בע"כ מהני נמי בקטן. והגם דרש"י כתב שם דגבי שליחות איש כתיב וממעט קטן מ"מ מגמ' משמע דהמיעוט הוא משום דלאו בני דיעה ומ"ה ילפינן מקטן לחרש ושוטה דחרש ושוטה לא מימעטי מאיש ולומר דנהי דמהני שליחות בכפי' אבל לכתחלה אין רשאי לכוף ובעי ריצוי. דז"א דבאמת החרש שוטה יתרצו ורק דפיתוי שלהם אונס היא כדאמרינן בפיתוי קטנה ואם אונס מהני אמאי ל"מ שליחותו והרי בגמ' ל"א טעם דלאו בני כריתות דחשובי בני כריתות. כמ"ש תוס' ורק דל"מ רצוי שלהם ומזה מבואר דלא כתשו' פנ"י. וגם בש"ס דגיטין כ"א משמע קצת דלא אשכחן שליחות בע"כ רק באב. הגם דשם מיירי שהמשלח עושה בע"כ מ"מ גם משליחות בע"כ דאב מיירי ולא מצינו שליחות בע"כ זולת האב. ועכ"פ ראי' ראשונה חזקה ואם כונת הפנ"י דמיירי בשליחות בשכר ואגב אונסא דממון נתרצה נכון הדבר ומזה הטעם ל"מ שליחות דחש"ו דאף ע"י ממון לא מהני ריצוי שלו דאמרינן פיתוי קטנה אונס והיא הגנה גדולה על דברי תשו' פנ"י הנ"ל אך דאם כן שוב הי' לו להועיל מסירת מודעה כמו כל מכירה באונס דתלוי' וזבין הוה זביני והוי מסירת מודעה ואמאי ס' פנ"י דל"מ. ע"כ י"ל כוונתו דס"ל בכל שליחות אם ליכא טרחא להשליח באונס או בטרחא בשכר מחויב להטריח עבור חבירו משום מדת סדום או מדין השבת אבידה ומ"ה מהני שליחות בכפי' כמו באלו שכופין להוציא שכ' הרמב"ם פ"ב מגירושין ה' ב' דכיון שהוכה עד שתלך יצרו מקרי לרצונו. וס"ל להפ"י דבכל שליחות שייך דבר זה ומה"ט מיושב מה שהקשיתי לעיל אמאי ל"מ שליחות דחש"ו הואיל דמהני בע"כ דבודאי חש"ו ל"מ גט שלהם אף באלו שכופין להוציא ומהני בע"כ דשם הטעם שכופין לפי שהנפש מרוצה ורק שהגוף אינו רוצה וכופין הגוף שיסכים עם הנפש משא"כ בשוטה דאין לו דעת ל"מ כפי' ואמירתו רוצה אני ע"כ גם שליחות ל"מ בחש"ו אף דמהני בע"כ מטעמא דכתיבנא ולפ"ז בגט בע"כ דחב להאשה ל"מ כפי' בשליח. ומהני מסירת מודעה כיון דחב להאשה אין חיוב על השליח לעשות משום השבת אבידה גם לפ"ז בזה"ז דאפי' בא"י צ"ל בפני נכתב ונאסרה על השליח ל"ש סברה הנ"ל דחוב להשליח ודוק ואמנם בגוף דבר זה יש הערה על שיטת הר"ן נדרים מ"א ע"ב ד"ה אלא רפואת נפש גופו ומש"ה לא ירפא בהמתו וביש שם רופא אחר דאי לא שרי דהא תנן ומחזיר לו אבידתו ואין לך השבת אבידה גדולה מזו והרא"ש כתב דל"ה השבת אבידה וצ"ע להר"ן א"כ כל אומנין בשאין שם אלא הוא הוא משיב אבידה ואין משמע כן בהך דכל האומנין ש"ש ואין כאן מקום להאריך יותר. ויש ראי' לתשובת פנ"י דמהני שליח בע"כ מדין מצרנות דמבואר בסי' קע"ב סעיף ו' דהלוקח חשיב כשלוחו אף שהוא אינו רוצה להיות שלוחו ודוק:

ה ואשר הקשה כ"ת לתוס' דכל הנודרת על דעת בעלה היא טעם ממש ולפ"ז אם תדור בפירוש ותאמר שאינה נודרת על דעת בעלה לא יוכל להפר א"כ אמאי בניסת אין מדירין אותה בגיטין ל"ה שתאמר בפירוש שאינה נודרת על דעת בעלה הנה עיין במהרי"ט סי' ד' חלק א' שכ' בפירוש דאף אם תדור בפירוש שלא על דעת בעלה מצי להפר אך מהרי"ט ס"ל דנה שהבעל מפר היא גזה"כ אבל גם לשיטת תוס' י"ל דל"מ שתדור בפירוש שלא על דעת בעלה דבלבה תחשוב שנודרת על דעת בעלה דבדבר הגלוי לכל העולם הוי דברים שבלב דברים ועיין ברא"ש גיטין דאף אם הבעל נתן לה רשות שלא תדור על דעתו יכול לחזור בו ומשמע דאם הוא חוזר ל"מ מה שנודרת שלא על דעתו ושמא י"ל כיון שהתורה אמרה כל הנודרת סתמא אדעתא דהכי נסבה שבאם תרצה לדור בעינוי נפש אין לה רשות לדור רק על דעתו והיא משעבדא שלא תדור ואינו חל הנדר ומש"ה לא הקשה הרא"ש רק שיתן לה רשות ודוק. והנני ידידו דו"ש:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה