שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן ז
ב"ה פרעמיסלא תרנ"ב:
להרב המאה"ג החריף ובקי מוה' נפתלי גאלדבערג נ"י ראבד"ק טארנאב: ע"ד הדו"ד באחד שלוה סך אלף וחמש מאות ר"כ והכניס החוב לטאבעלאציא עם העיסקא וזמ"פ ששה חדשים ונמשך החוב שלשה שנים ואח"כ פרע חמש מאות ר"כ עם העיסקא מכל סך ההלואה עד אותו הזמן ונתן המלוה לעשונג על סך חמש מאות עם כל העיסקא עד אותו הזמן ואח"כ נמשכה ההלואה י"ב שנים וכעת תובע המלוה קרן והרוחים והלוה טוען לא הרוחתי והמלוה טוען שישבע שלא הרויח בהמעות משעה ראשונה והלוה אומר כשנתן הסך חמש מאות הסך אלף נעשה מלוה חדשה ע"כ רוצה לישבע שלא הרויח בהסך אלף ר"כ ושאל הדין עם מי:
א:
תשובה הנה לתקון מוהר"ם שהוא הגאון ר' מענדל מקראקא ההלואה נעשה בדרך זה שבתחלה המעות פקדון והריוח למלוה וכשמרויח כפי הפשרה שצריך לתת למלוה עד זמ"פ אז נעשו המעות מלוה והריוח להלוה ולפ"ז אם הרויח בתחלה אף שאח"כ הפסיד קודם זמ"פ צריך לתת להמלוה הריוח וכן מבואר בשם הגדולים החדש אות מ' ס"ק נ"ב בשם הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל אך לעומת זה כ' שם דלתיקון מוהר"ם אחר זמ"פ מה שנמשכה ההלואה אסור לקבל עיסקא דלא כטו"ז סי' קע"ז ס"ק ל"א ולסברא זו לא קאי הטו"ז רק על ההיתר שיהי' בכל משך ימי ההלואה פלגא מלוה ופלגא פקדון ולפ"ז גם הטו"ז שם בס"ק י"ב שכ' דמפשרין אודת העיסקא כונתו על ההיתר מפלגא מלוה. ועל כן הקשה הגאון מהר"ז שם על זקני הת"ש שכ' בבכור שור ב"מ ס"ה דתקון מוהר"ם מקראקא הוא ההיתר שכ' הטו"ז ס"ק י"ב ובאמת אין זה ההיתר ומצאתי בהגהות יד שאול סי' קע"ז שמביא ג"כ בקצור דברי הגאון מהר"ז וכתב שהספר מים קדושים שחולק על הטו"ז [הוא השטה שמביא הלב"ש בחדושי דינים הלכות רבית אשר מפאת כן פוסק דלכתחלה אין להוציא ממון כטו"ז] ס"ל כתקנת מוהר"ם מקראקא. אמנם לדעתי גם תקנת מוהר"ם היה באופן זה דבתחלה המעות פקדון ואח"כ נעשה מלוה וכשהגיע זמ"פ ולא שלם המעות הדבר חוזר חלילה דנעשה פקדון עד שירויח כפי הפשרה ממשך זמן הלואה ראשונה ואח"כ נעשה מלוה באופן דגם תקנת מהר"ם נמשכה לאחר זמ"פ דרחוק לאמר דמהר"ם רצה לתקן ואם לא נמשך ההיתר לאחר זמ"פ הרי אתה נועל דלת בפני לוין וקלקולו יותר מתקונו ועיין בטוב טעם ודעת מ"ק סי' ר"ח שכ' דבתחלה נעשה הלואה ואח"כ פקדון וחוזר חלילה בכל שנה או בכל חודש. ולפענ"ד גם לתקנת מהר"ם דבתחלה פקדון ואח"כ הלואה חוזר חלילה לאחר זמ"פ כערך זמ"פ שבתחלה ואף שלא התנו כמו שהתנו דמי דעל תנאי הראשונה השאיר המעות אצלו. וכ"ז לתקנת מהר"ם אמנם ה"ע סתם הוא שיהי' המעות תמיד חצי מלוה וחצי פקדון ובהריוח יחלקו כפי הפשרה ולתקנה זו אף אם הרויח בתחלה וקודם זמן פרעון הפסיד יכול לישבע שלא הרויח ופטור מכל העיסקא כיון דהם שותפים ברוחים בכל הזמן ורוחא לקרנא משתעבד וההיתר נמשך אחר זמ"פ ג"כ. ומעתה בנ"ד ממ"נ סגי שישבע שלא הרויח בי"ב שנים האחרונות בסך אלף ר"כ. אם מבואר בה"ע כתקון מוהר"ם ז"ל א"כ הרי בכל זמ"פ חוזר חלילה וסגי דבי"ב שנים לא הרויח ואף אם הרויח בהג' שנים שעברו הרי בכל זמ"פ נעשה מלוה חדשה בתחלה פקדון ואח"כ מלוה. ואם נכתב סתם עצה"ע די"ל דבכל משך הזמן יהיה פלגא מלוה ופלגא פקדון הרי לשיטה זו אף אם בתחלה הרויח ואח"כ הפסיד יכול לישבע שלא הרוחתי:
ב:
אמנם אולי כונת השאלה בדרך זה כגון בשלש שנים הראשונות הרויח סך ט"ו מאות ולא נתן עיסקא רק חמש מאות וי"ב שנים האחרונות לא הפסיד ולא הרויח ותובע המלוה שני מאות וחמשים החצי מכל הריוח או שיתן כפי הפשרה מכל הזמן וע"ז רוצה להשביעו דל"ש ממנ"פ הנ"ל דאם בכל אשך הזמן מחצה מלוה ומחצה פקדון מגיע למלוה חצי הריוח עכ"פ אם לא יתן לו כפי הפשרה ואם נכתב בכתב כתקון מהר"ם ז"ל א"כ אף אם נאמר בכל זמן פרעון חוזר חלילה כיון דבשלש שנים הראשונות קיים כפי הפשרה אף אם אח"כ חוזר חלילה סגי כשישבע שלא הרויח בי"ב שנים ואם כונת כ"ת על זה הספק בזה צריך לעיין ומה שהביא ראיה מנוב"י תנינא חיו"ד סי' קצ"ח שכתב לענין מעשר מריוח דאם כבר חשב משנה הריוח אף אם הפסיד בשניה צריך ליתן הריוח דלאחר חשבון הוא ענין בפני עצמו אין ראיה רק סמך רשם תליא בשנה מדכתיב עשר תעשר היוצא השדה שנה משא"כ בעיסקא. אך כיון דשער אפרים למד דינו מעיסקא יש קצת ראי' ומ"מ לדינא הדבר פשוט מסברא דחשבינן הזמן שלאחר החשבון ושנתן לו הלעשונג בפני עצמו. דהרי באמת כלה הזמן פרעון רק דאמרי' אומדנא דבודאי בתחלה כשנכנס להעסק נכנס אדעתא דהכי שבאם ימשך הזמן יהיה תנאי השותפות קיים. שלא יכוף אותו המלוה לשלם בזמ"פ. ע"כ אמרינן אומדנא שלא נכנס לשותפות אדעתא דהכי שבאם יסלק לו חלקו בריוח כפי הפשרה אם אח"כ לא ירויח יתבטל הפשרה למפרע ויצטרך אח"כ לבוא לחשבון למפרע. ומי יודע אם יזכור אח"כ החשבון ע"כ בודאי נכנס אדעתא דהכי שעבור הזמן שישלם כפי הפשרה אל יחשוב עוד. ואם אח"כ לא יקיים כפי הפשרה מאז והלאה יצטרך לבא לחשבון הריוח ואם לא הרויח ישבע שלא הרויח ומה דאזיל אזיל ומכאן ואילך חושבנא. ואף שכ' הנתיבות סי' ע"ד דאם חוזר הלוה מהלואה יכול המלוה לבטל כל הפשרה היינו דוקא בתוך זמ"פ אבל לאחר זמ"פ יודה הנתיבות לדברינו ע"כ פשוט שלא ישבע רק מהי"ב שנים שלא קיים כפי הפשרה כנלענ"ד:
והנני ידידו דו"ש יצחק שמעלקיש האבד"ק פרעמישלא:
בשולי המכתב ע' מהרש"א בתוס' ב"מ ס"א ד"ה לעבור עליו שהוכיח מדברי התוס' דרבית אע"ג דקיי"ל דיוצאה בדיינים מ"מ לא מקרי ניתק לעשה. ולא ביאר הסברא ונ"ל הטעם לפמ"ש הטו"ז בח"מ סי' מ' דרבית אין חייב להחזיר רק אם תבעו עיי"ש א"כ מ"ה ל"ה ניתק לעשה דאם יחזיר בלא תביעה מתנה יהיב ליה ולא תיקן הלאו דלא קיים העשה ע"כ אף אם תבעו ל"ה ניתק לעשה דל"ה בידו כמו כל לאו הניתק לעשה דלמא לא יתבענו. ולפ"ז מיושב מה שקשה מדף ס"ב דאמרינן ר"נ וראב"י פוטרין את המלוה והערב מפני שיש בה קום עשה מאי קום עשה דאמרינן זילו אהדורי עיי"ש הרי דרבית הו"ל ניתק לעשה דלא כמהרש"א ולהנ"ל ניחא דלאוקמתא זו דפליגי אי יוצאה בדיינים יסברו ר"נ וראב"י דיוצאה בדיינים גם בלי תביעה ומ"ה הו"ל ניתק לעשה. ומהרש"א ותוס' דף ס"א יסברו דבעי דוקא תביעה כפירש"י דף ס"א ד"ה ע"כ רבית קצוצה שכ' אם תבעו בחייו דלמסקנא דסוגיא דר"נ וראב"י מיירי לענין לאו דלא תשימון דהוה קום ועשה לקרוע השטר י"ל כפרש"י דרבית בעי תביעה ול"ה לאו הניתק לעשה ודוק:
והנה. מה שהביא מהרש"א ראיה ממכות דאמרינן דבעדים זוממין אינו לוקה ומשלם משום כדי רשעתו ול"ק משום דהו"ל לאו הניתק לעשה וע"כ ל"ה ניתק לעשה וה"ה הנך לאוי הפלא שלא הביא דברי תוס' דכתובות ל"ב ע"ב ד"ה שלא השם שכ' הטעם בעדים זוממין דע"י שאנו עושין כאשר זמם לא נעקר העדות רק ע"י הזמה ומ"ה ל"ה לאו הניתק לעשה. ומה דמיון מזה לשאר לאוין (ואף אם נאמר דבממון. אף אם הוציאו ממון ואין לו לשלם משלמין כאשר זמם כמ"ש תוס' ב"ק ד' וזה תיקון הלאו מ"מ בהזמה גופי' נעקר העדות ודו"ק). עוד ראיתי במהרש"א ב"מ ס"ב תד"ה לא מאי קום ועשה שכ' דהיכא דגבה הרבית לוקה אלאו דלא תשימון ולא נתקן בהשבה אלא לאו דלא תקח. ואמנם קודם שגבה הרבית הוה לאו הניתק לעשה שיקרע השטר וצ"ע דא"כ אמאי אמרינן במכות ט"ז דלא משכחת ביטלו ולא ביטלו אלא בשלוח הקן והרי משכחת בטלו בלאו דלא תשימון דקודם שלקח הרבית לא לקי אלאו דיכול לקרוע השטר וכשגבה הרבית ביטל העשה ולוקה וצ"ע. והנה לפ"מ שהבאתי בספרי ליו"ד סי'מ"א אות ו' דברי האחרונים בשם שמ"ק פ' א"נ דהיכי דיש לאו שאינו ניתק לעשה דלוקין עליו אז לוקה גם על לאו שניתק לעשה יש לישב קו' מהרש"א שהובא לעיל אמאי לא ס"ל לתוס' דרבית הו"ל ניתק לעשה. להנ"ל י"ל דכיון דאלאו דלא תשימון לוקין בלקח הרבית דל"ה ניתק לעשה כנ"ל גם אלאו דלא תקח לוקין אף דניתק לעשה. אמנם כבר כתבתי שם דלא מצאתי דברי השמ"ק: