אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן ג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן ג

סימן ב

ב"ה ברעזאן "ברכת ד' לפ"ק:

א:

וראיתי להזכיר פה מה שיש לי לפלפל בגוף דברי המ"ל פ"ח ממלוה סוף ה"א וחו"ד סי' קס"א שכתבו בהלוה באיסור רבית הרשות ביד המלוה לתבוע המעות באמצע הזמן הואיל ואינו נותן לו הרבית כפי תנאו. ובמחנה אפרים הכריע ג"כ הכי באריכות נמרץ בסי' ל"ז לה' רבית. ולפענ"ד יש לדון בזה. הקודם יש להוכיח קצת כדברי' דלדברי' יתישב דברי התוס' התמוהין מאוד שכתבו בב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא אמר דרבא ס"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ורבא ס"ל להדיא בדף ס"ה דגלימא מפקינין מיני'. וכבר הרגיש בזה במהר"ם שיף שם דף ס"ה והיא תמהון גדול וע' עוד תמורה ה' ולהנ"ל יתישב בדרך זה. הנה המחנה אפרים והחו"ד הוכיחו דאם הלוה באיסור רבית והדין נותן דאינו נותן לו הרבית אף המלוה יכול לחזור מההלואה דהוי מקח טעות דלא נתקיים תנאו. ולכאורה לפי המבואר בחו"ד סי' קס"ח ס"ק ד' להוכיח דמעות הוי כחצר דקיימא לאגרא. ובדר בחצר חבירו שלא מדעת או בתוקף ספינתו של חבירו בנחת אדעתא דאגרא חייב לשלם שכירות. א"כ הדבר יתהפך כחומר חותם. דאם התורה אסרה לתת רבית. נמצא דלא קנה המעות. דהוי מ"ט ולא' נתקיים תנאו. ונמצא דבעשה מלאכה ומסחר בהמעות והרויח וגם ביטל ע"י כן חבירו ממסחר. הוי כתוקף ספינתו של חבירו. ושוב יהי' חייב לשלם עיין בחו"ד סי' קס"ח ממש כעין זה. אך הרי התורה אסרה מ"מ לתת רבית. ומ"ה פטור. דהתורה פטרתו. ומעתה הדבר נכון דברבית יש שני ענינים. איסור רבית וחיוב עשה דוחי אחיך להדר לי' כי היכי דנחי' דנהי דגזל ליכא כיון דנתן לו מדעתו מ"מ חייב להחזיר לו משום העשה. ורבא קאמר דמצד איסור רבית לא אסרה תורה רק לתת וכשכבר נתן לא חייבתו התורה להחזיר. וכשלא חייבתו התורה להחזיר עוד יבחן אם המעות ניתן לו כדין. דאם הוא גברא שמעות מרויחים אצלו. וגם חבירו הרויח. ומצד הדין כשלא יוכל לקיים תנאו הוה הלואה בטעות ול"ק המעות בשגם לשיטת התוס' ריש פרק הספינה לא הי' יכול להוציאן כלל. והוי כתוקף ספינתו של חבירו. ולולא איסור רבית הי' חייב לשלם. ורק לכתחילה פטור ואסור מצד איסור רבית. וכשכבר נתן לא חייבתו התורה בהשבה מצד איסור רבית. ומצד הדין הי' מגיע לו ומ"ה ס"ל דלא ניתן להשבון. ומ"ד יוצאה בדיינים ס"ל דמצד איסור רבית גופי' התורה חייבתו. משא"כ בהך דגלימא מיירי שהשני לא הרויח מאומה ולא נהנה. וגם המלוה מעותיו ל"ה עבידי למיגר דלא עביד להרויח. ונמצא דמצד הדין לא הי' מגיע לו לולא מה שנתן לו עבור רבית שהבטיח. וזה אסרה תורה. ומצד הדין לא הי' מגיע לו כלל ולכן ס"ל לרבא ג"כ יוצאה בדיינים. והגמ' שהקשה הגזלנין ומלוי ברבית ולא מוקי לה בכה"ג משום דמשמע לי' בכל ענין מחזירין. כל זה חשבתי אם נאמר כהמ"ל והמחנה אפרים דהמלוה יכול לתבוע המעות תיכף. דהוי מ"ט. אבל לפענ"ד לא נראה כן מכמה טעמים והוכחות:

ב:

לפי המבואר בב"מ ד' ע"ב ובח"מ סוף סי' ע' בפרדיסי דהמכירה הי' בטעות השטר ל"ה אלא כמלוה ע"פ מטעם דלא ניתן לכתוב ובמלוה ברבית מבואר בסי' נ"ב לח"מ וביו"ד לרבנן לדידן דגובה הקרן אף ממשעבדי היכא שהעדים אינם פסולים וכ' בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן אמאי גבי ממשעבדי נימא דלא ניתן לכתוב לאו קושי' היא דכיון שכתב בי' פלוני לוה מפלוני מנה אף שחזר וכתב הרבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואעפ"י שזה ניתן לכתוב זה לא ניתן לכתוב. ואם נימא דהרבית הוי תנאי. וההלואה גופי' בטילה. אין לך לא ניתן לכתוב גדול מזה והלואה בטעות. ואינו עומד בעצמו ואמאי גובה ממשעבדי ומ"ש מפרדיסא:

ג:

ועוד דאם תאמר דהוי מקח טעות כיון שהוא לא הלוה רק אדעתא דרבית. א"כ לשיטת התוס' בריש המוכר את הספינה אין לו רשות להשתמש במעות. ול"ה רק פקדון. ובפקדון אינו גובה ממשעבדי אף בשטר דטענינן נאנסו. ורק אח"כ כשנשתמש במעות הוי כגזלן או כמזיק להתוס' בריש המוכר את הספינה ואינו גובה ממשועבדים רק משעה שהוציא ונשתמש במעות דאז הו"ל בהלואה בע"כ. ואיך גובה בשטר זה דהו"ל מוקדם. (ראי' זו יש לדחות דא"כ תיקשי אכל שטרא עיסקא דידן לפמש"ל דהוי פקדון עד שירויח כפי הפשרה ואח"כ הוי הלואה כמבואר בסי' קס"ז ביו"ד ואיך גובה מן המשועבדים והלא הו"ל מוקדם. וע"כ צ"ל דזה ל"ה מוקדם דבפקדון גובה משעה שהפקיד לחד לישנא בכתובות ל"ד ואיכא עכ"פ שעבוד נכסים ול"ה מוקדם. וה"ה הכא). ועל כרחך צריך אתה לומר דגם המל"מ והמחנה אפרים מודים דכל זמן שהמלוה אינו חוזר הוי הלואה. ורק שהברירה בידו לחזור ואז הוי מקח טעות ויכול לתבוע מעותיו. אבל כ"ז שאינו חוזר הוי הלואה ובזה נדחה נמי ראי' ראשונה דמה"ט ניתן לכתוב. ומ"מ גם זה אינו דכיון שכבר קנה הלוה המעות על זמן ההלואה. במה יכול אח"כ לבטל ההלואה. בשלמא שנאמר שלא התחילה ההלואה מעולם יש מקום לומר דהוי הלואה בטעות. אבל שנאמר דהתחילה הלואה וקנה המעות. ומ"מ אח"כ נבטלה המלוה זה דבר שאי אפשר: ד:

ועוד לפי המבואר במחנה אפרים לענין מתנה על מ"ש בתורה מדמה זה לע"מ שתאכלי בשר חזיר דאמרינן דל"ה מתנה על מה שכתב בתורה מטעם דאמרינן בגיטין פ"ד דאפשר דאכלה ולקיא. ואינו דומה לע"מ שאין לך עלי שאר כסות וכו' דאין קדושין לחצאין עיי"ש במחנה אפרים. ומה"ט דן המח"א. דה"ה ברבית התנאי קיים שיבטל ההלואה תוך הזמן. אני אומר גם לפי דבריו הרי גם במגרש ע"מ שתאכל בשר חזיר הגט גט ומיתלי תלי לקיים התנאי. אבל הכי נאמר שהגט בטל קודם זמן התנאי הואיל דבוודאי לא תקיים התנאי זה לא אמרינן. ה"ה הכא ברבית. זמן נתינת הרבית הוא בזמן פרעון ההלואה והלוה יכול לומר אנא הא קיימנא. ואתה מה לך עלי. אני אקיים התנאי ובהגיע הזמן אז באמת לא יקיים ולא יתן הרבית. ואז תבטל ההלואה למפרע ומ"מ הרבית והריוח לא יתן מאיסור תורה. אבל קודם שהגיע הזמן מנתינת הרבית. במה יכול המלוה להכריחהו שיבטל התנאי. ואין לומר שהמלוה יאמר כעת דלא ירצה לקחת הרבית. דהרי פרעון בע"כ שמי' פרעון ויניח לפניו ועיין אה"ע סי' קמ"ג ב' דעות בתנאי. ובסי' כ"ז בב"ש והרי הלוה יכול לומר אנא הא קיימנא ואתה גורם ביטול התנאי וע' תוס' סוכה ל"ג דמיקרי בידו אף שאסור לעשות כן (וע' בבית יצחק חא"ח סי' מ"ג אות ה'):

ה:

יש להוכיח כדברי מדברי התוס' ב"ק ל', ע"ב דאמרינן משעת כתיבה עביד לי' שויא. והקשו התוס' מאי היזק יש לו להלוה בזה במה שהעדים חתמו דהרי מבואר הרבית בהשטר ולא יגבה הרבית עיי"ש. ולמל"מ והמחנה אפרים הזיקו לו טובא. דלולא שיש שטר להמלוה שמבואר בו הרבית הלוה יוכל להכחיש הרבית. והמלוה אינו יכול לגבות קודם זמנו. וכעת שיש להמלוה שטר ובו מבואר הרבית. יכול לתבוע קודם זמנו. ויש לו היזק מזה וכיון דהתורה אסרה להלות בדרך זה. העדים הפסידו לו בעדותם ול"ל דגם לולא העדים אם יודה האמת יתחייב לשלם קודם הזמן דא"כ באין מבואר הרבית להדיא נימא ג"כ דלא הזיקו לו הואיל ואם יודה יתחייב וע"כ צ"ל ההיזק דאם יכחיש יפטור וה"ה הכא אם יכחיש הרבית ויאמר דלא הי' ברבית א"צ לתת כעת. וע"י העדים חייב. והזיקו לו טובא. בעדותן על הרבית. וא"ל דהרי בלא"ה הזיקו לו על הקרן דאינו יכול לכפור דזה אינו דעל הקרן לא עשו שום איסור. ועל הרבית לא הועילו כלום. וזה קושית התוס' דאין כאן עדות כלל על הרבית. אבל להנ"ל הרי כאן עדות גם על הרבית והיינו על התנאי. והתנאי גופה הוי איסור. דאסור להתנות כן וכמ"ש המחנה אפרים ג"כ. ואם העידו על התנאי עבדי איסורא. ומאי הקשו התוס'. וע"כ התוס' לא ס"ל. דהוה תנאי. ולאחר העיון יש לדחות ראי' זו דבמה שהי' יכול הלוה לכפור התנאי לא הוי היזק כיון דכשלא כדין יכפור. ואינו דומה לכולל הקרן עם הרבית דשם עשו ללוה היזק אם יכפור המלוה, וגם אינו דומה למה דאמרינן בב"ק מ' ע"ב אי תם הוה מעריקנא לאגמא עיי"ש בתוס' ד"ה הוה כמובן, מ"מ קצת ראי' יש דהרי מ"מ עבדי איסורא שהי' עדים על התנאי דהוה איסור והועילו בעדותן:

ו:

נ"ל לפי המבואר בח"מ סי' ע"ג בנשבע לפרוע לחבירו והגיע שביעית פטור אף מן השבועה דהוי אפקעתא דמלכא ה"ה ברבית הוי אפקעתא דמלכא. ואמת דבעל ספר יהושע פסק כן לענין מגרעת שליש מהנדן דהוי כתשלומין וראי' משביעית דהוי כסילוק. ואנכי בעזה"י הוכחתי דלא כדבריו וכבר נדפס הדבר דלא כדבריו משמי בתשו' חסד לאברהם. אבל בזה מ"מ נ"ל דהמלוה לא יוכל לבטל ההלואה מפאת כן. הגם דא"ל דהוי אונס דאונסא כמאן דלא עביד ואפי' לר"ל בירושלמי זה דוקא באתילד אח"כ האונס אבל לא היכא שהאונס הי' מתחילתו דאל"כ נימא ג"כ בע"מ שתאכלי בשר חזיר לר"ל דהוי אונסא הואיל ואנו אין מניחין אותה. וכמ"ש התוס' שבת ד' ד'. וע"כ היכי דהאונס הי' בתחילתו לא כמאן דעביד ויש להוכיח מכמה דוכתא הכי. מ"מ נ"ל ראי' דאין יכול לבטל ההלואה מפאת כן. דבמכות דף ג' אמרינן המלוה את חבירו לעשר שנים לל"ק שביעית משמטתו אע"ג דהשתא לא קרינין בי' לא יגוש דבלא"ה לא יוכל לתבוע מ"מ לסוף אתי לידי לא יגוש, ולכאורה צ"ע דהרי המלוה הי' בודאי דעתו לתבוע לאחר עשר שנים. דהכי הי' דעתו לתת מתנה. וע"כ הלוה אדעת שיתן לו לאחר עשר שנים, וכשאתה אומר דקודם עשר שנים לא יוכל לתבוע ושביעית משמטתו. הו"ל הלואה בטעות. ויכול לתבוע מקודם ואמאי קאמר ואע"ג דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש. הרי אדרבה קרינין בי' לא יגוש תיכף. דיכול לתבוע קודם זמן דהלואה בטעות הוא וליכא למימר דטעמא מאי אמרינן דהוי הלואה בטעות הואיל ושביעית משמטת. אבל לולא דשביעית משמטת ל"ה הלואה בטעות. ונמצא דכ"ז אי אמרינין הואיל לסוף אתי לידי לא יגוש דמה"ט הוא דשביעית משמטת, ולבתר דאמרינן דאע"ג דרק לבסוף אתי לידי לא יגוש שביעית משמטת באמת יכול לתבוע בתחילתו. דא"כ מאי הקשו בגמ' שם ואם איתא דמי כולה דמי בעי לשלומי. ולהנ"ל אדרבה אפי' עבר עשר שנים לא ישלם. דאף אם אמת כדברי הלוה שהלוה לעשר שנים, מ"מ הוי הלואה בטעות ויכול לתבוע לכל עת וזמן. ואדרבה הו"ל להקשות לא ישלם אפי' עבר העשר שנים. והוא הוכחה גדולה. ואפי' להר"א ממיץ דמיירי מתני' משכר פעולה אבל מ"מ צ"ל שזקפו במלוה והרויח הזמן לעשר שנים דאל"כ אין משמטת. וא"כ הוי בטעות אלא ע"כ הואיל ושביעית הוי אפקעתא דמלכא ל"ה ההלואה בטעות מפאת כן. והוי כאלו נתן לו מתנה מעצמו או כמחילה. וה"ה לענין התנאי מריבית אני אומר דהואיל והתורה הפקיע חיובו ל"ה התנאי בכחו לבטל ההלואה ע"י כן:

ז':

והראיה שהביא החו"ד ממי ששכר חבירו לעשות מלאכה בשבת דחייב לתת המעות בחזרה אין בו אפילו ראי' כל שהוא דשם נתן משלו לחבירו בחנם מעות חייב לתת בחזרה וכאן הלוה לחבירו מה שהתורה צותה להלות ולקיים אם כסף תלוה. ואמאי לא יוכל להשטות בו ושכר אין לו במעות. גם להבנת המח"א בחילוק הגמ' גיטין פ"ד לענין ע"מ שתאכלי בשר חזיר ובין ע"מ שאין לך עלי שכ"ו דשם אין קדושין לחצאין יש להוכיח דהתוס' לא הבינו כן שהקשו בכתובות נ"ו על קו' הגמ' אמאי ל"א לחלק דאין קדושין לחצאין עיי"ש. ולדבריו זה גופי' התירוץ וע"כ הבינו החילוק דשם התנאי בגוף הקדושין. וכאן התנאי במלתא אחריתא ובשכ"ו התנאי אחר הקדושין דזולת זה בלא"ה אין לה שכ"ו. ועיין בב"ש סי' ל"ח סקי"ב בשם הפרישה ובמקנה שם א"כ גם קרבות הוה הכי התנאי בעיקר ההלואה והוי מעמ"ש בתורה: ש:

ח הן אמת שיש לנו לומר בזה עצה עמוקה דל"ה מעמש"ב מצד אחר דלפמ"ש המ"ל בפ"ג מה' זכיה בנותן מתנה והתנה תנאי שבהתקיימו ימשך המתנה ובלתי התקיימתו לא יהי' רק לעשר שנים א"צ למשפטי התנאים הואיל ובין כך המתנה קיימת. ועיין באבני מלואים סי' קמ"ג באריכות. א"כ בזה שהלוה ברבית והתנה בע"מ להמח"א או בלי תנאי להחו"ד. א"כ להנ"י פרק המוכר את הספינה ולהש"ע סוף סי' רל"ב דאפי' היכא דהוי מקח טעות הוי הלואה., א"כ אף אם לא יתקיים התנאי הוי הלואה רק החילוק בזמן דאם יתן רבית הוי הלואה לזמן. ובאם אין כאן רבית הוי מ"מ הלואה להנ"י ורק שיכול לתבוע תיכף. בזה א"צ למשפטי התנאים. וגם מעמ"ש בתורה דהוא מטעם דלא הוה כתנאי ב"ג וב"ר כמו שכתבו תוס' כתובות נ"ו ל"ב ש"ש דא"צ למשפטי תנאי בזה ומ"ה התנאי תנאי אבל לפ"ז מאי הקשו בגמ' ב"מ ומכות מע"מ שלא תשמיטני שביעית למעמש"ב והרי גם במלוה ע"מ שלא תשמיטני שביעית הוי ממנ"פ הלואה. וע"כ צ"ל דמתנה דזולת זה לא יהי' הלואה כלל. וה"ה הכא ובפרט להתוס' ריש פרק הספינה. ובלא"ה דברי המ"ל עוד צריכין ביאור רחב ואכ"מ:

ט ואני:

תמה על המח"א בזה שסותר א"ע למ"ש הוא ז"ל בה' רבית סי' ב' שהקשה על דברי רש"י בב"ק ע' גבי אי תבע לי' קמן בדינא ל"א לי' זיל שלים. ופרש"י החזיר לי תאנים שלקטת או תן לי דמיהם. שהקשה דהרי רבא אית ליה דהיכא דאיתא בעין חייב להחזיר אף בקלב"מ. ופירש דכיון שבאו התאנים לידו בתורת מקח זכה בהם וליכא גבי' אלא דמים. ובדמים לא מצי תבע דקלב"מ ומ"מ המקח קיים עיי"ש. והרי שם ודאי לא מכר רק אדעתא דדמים. ומ"מ כשפטור מדמים משום קלב"מ ל"א המקח בטל מטעם דלא נתקיים תנאי. וע"כ מטעם דהוי אפקעתא דמלכא והוי כשילם וכקיים תנאו כ"ש הכא ברבית דפטור דהוי אפקעתא דמלכא. אמת הדבר דיש לי ענין בזה הן עם המח"א הנ"ל והן עם הקצה"ח בקונטרס הספקות כלל ז' סי' ה' שדעתו ג"כ בספק בכמות פרעון סחורה דהסחורה מחויב לתת לו עכ"פ ובהמעות יתן בהפחות וכן להיפך בספק בכמות הסחורה. ובאמת י"ל דפרעון סחורה הוי תנאי בגוף המקח. וכל עוד שהלוקח אינו משלם כפי המגיע לא קיים תנאו והמוכר אין צריך לתת אם הוא מוחזק והוא ממש להיפך מדברי הקצה"ח. ומצאתי בנתיבות לסי' ק"צ ס"ק ז' כתב ג"כ דהפרעון הוה תנאי לא מלתא אחריתא (וכבר הארכתי בזה בספרי או"ח סי' ע"ד אות ו') וגם מדברי המח"א בה' רבית סי' ב' נראה לכאורה דפרעון מלתא אחריתא ובאמת מרש"י אין ראי' כלל. דכונתו דכאן רצה לקנות הגניבה בתורת חליפין. וחליפין הוי דמי המכירה. וכשא"צ לתת הדמים ל"ק החליפין בתורת דמים. וכונת רש"י שאינו יכול לומר תרוייהו החזיר לי התאנים או תן לי דמיהם היינו שאינו יכול לומר או הא או הא דבעי שהמוכר יכול לומר תרווייהו ודוק. ודמים אינו יכול לתבוע וה"ה דל"ק הגניבה בחליפין בתורת דמים ואכ"מ להאריך בזה ועכ"פ סותר א"ע:

י ואעבור עיני על כל ראיות המחנה אפרים ולפענ"ד כל ראיותיו אינן ראיות דמ"ש מתשובות הרשב"א סי' של"ב דהתנאי קיים אין ראי' דשם קאי על מה שנתן לו ספרים ללמוד בהם במשכון עבור מעותיו וכתב דבעשה כן מדעת הו"ל שוכר דהתנאי קיים ע"ש. והרי שם נתן לו הספרים ללמוד ברבית וכבר כתב המ"ל באריכות דקנה הדבר שקנה ברביתא. דהמלוה קונה ברבית ואין לו אלא חוב בעלמא וכבר כתב כן גם המח"א בסי' ב' א"כ מ"ה התנאי קיים והוי רבית אבל שיהי' מפאת כן ההלואה בטילה אין לנו. דמה ענין ההלואה להריבית. והרשב"א ל"ק רק דקנה הגלימא דרביתא כדמוכח ג"כ מש"ס ועיין במ"ל ואבני מלואים סי' כ"ח באריכות מזה. והראי' שהביא ממשכנתא באתרא דלא מסלקי שכתב דהוא יוכל למחות שלא יאכל פרותיו ג"כ אין ראי' דבודאי יכול הלוה למחות למלוה שלא יאכל פרותיו בחנם. וכשהוא מוכרח לתת המשכון בחזרה ודאי מוכרח לשלם מעותיו אפילו תוך זמנו כשתובע משכנו. ומה זה ענין להלואה בלא משכון דאין פירות למעות מדין תורה ואסור ליקח רבית. וכשלא נתן לו מתחלה משכון ואינו לוקח בחזרה משכון מדוע יתבע מעותיו. וגם דברי מהרש"ך הכי הוי שהלוה לו במשכון על חצירו וכשאינו זוכה במשכון מחויב לתת המעות בחזרה משא"כ בהלוה בלא משכון בשגם שיש ג"כ לחלק דשם הלוה תיכף אינו מקיים תנאו. משא"כ כאן הלוה יכול לומר אני אקיים ועוד אולי רבית דרבנן גרע לענין זה: ושמחתי שמצאתי באבני מילואים כדברינו בסי' כ"ח ס"ק כ"ג בלוקח שקנה מטלטלין אצל המוכר בשכר הרוחת הזמן ממעות דהוי רבית קצוצה ומ"מ הלוקח קנה למי שפרע וחזר הלוקח דאין המוכר צריך לתת המעות. מטעם דכיון שהמוכר קנה המעות לע"ע לתשמיש כדברי התוס' ב"מ ל"ח וחייב לתת מעות אחר ומעתה מה ששוה הרוחת הזמן אין לו דמים. הרי דפסק דאינו יכול לכופו שיתן המעות תיכף וה"ה בכל רבית קצוצה כיון דקנה המעות עכ"פ קודם שחוזר המלוה או בתחילת הלואה עכ"פ להנ"י שהובא לעיל אינו יכול לכופו לתת קודם הזמן. ועיין בקצה"ח סי' מ"ג לענין הכחשה בהזמן דהלוה מוחזק עיי"ש. הארכתי בזה לא להכרעת דעתי נגד צבא מראשונים וקדמונים וגדולי אחרונים אך הנני דן לפניהם בקרקע:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה