אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן ב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן ב

סימן א

שנית להרב הנ"ל:

א מ"ש על הספק שלי אי טוענים ליורשים לעשות לאביהן רשע שלא עשה ה"ע והביא ראי' מעובדא דבני עיליש דדוקא משום דהוא גברא רבה אמרינן איסורא לאינשי לא הוי ספי אין משם ראי' דשם מבואר בשטר להדיא פלגא באגר פלגא בהפסד. ומסתמא משמע פלגא באגר ופלגא בהפסד ורק משום דרב עיליש גברא רבה מוציאין מלשון השטר דאו פלגא באגר ותרי תלתא בהפסד וכו' וכ"כ בנ"י ובשאר בני אדם דנין כלשון השטר משא"כ אם אין מוכיח מלשון השטר ודאי אמרינן חזקה לא שביק היתירא אף ביתומים. והדין דהלוה גופי' אינו נאמן לטעון שלא עשה ה"ע יוצא מפרוזבול דנאמן שעשה דחזקה לא שביק היתרא. ולדעתי ברור דלא נטעון ליתומים שהמלוה לא עשה פרוזבל והמלוה יכול להוציא מידי היתומים דהך חזקה לא שביק היתרא אלים טובא. והרי טענינן להיתומים גדולים בני המלוה דאביהם כתב פרוזבל אף להוציא והרי בשום מקום אין טוענין ליתומים להוציא כמו שכ' הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב ובפרוזבל טוענין כדאיתא בסי' ס"ז ס' כ"ט הרי דחזקה לא שביק היתרא אלים טובא. וה"ה בנ"ד להפוסקים דאביהם אינו נאמן לשויא רשע גם עבור היתומים לא טענינן נגד החזקה. ומ"ש כה"ה דהאחרונים פסקו דהלוה נאמן בשבועה אדרבה הם חולקים על הרמ"א. ובשגם שיש שתי חזקות לא שביק היתרא וא"א משים עצמו רשע, ומשמע מתומים סי' פ"ב ס"ק ק"ה דבזה גם הוא מודה להרמ"א בכה"ג עיי"ש שחולק על הש"ך לענין א"א משים עצמו רשע עיי"ש. וע' רדב"ז ח"ב סי' רצ"ז שהאריך בפרט זה דבריבית שייך לא שביק היתרא עיי"ש. ובעיקר הדין לענין הלוה אי נאמן הנה לפמ"ש הנתיבות סי' קפ"ב ס"ק ג' לענין לעשות לעצמו רשע דנאמן לפטור עצמו אך היכא דשייך חזקה שליח עושה שליחותו אינו נאמן וביש לו מיגו נאמן. א"כ ה"ה לענין ה"ע אם יש לו מגו נאמן אף דאיכא חזקה דלא שביק דגם הוא אלים טובא אבל באין לו מגו אינו נאמן. והרבה יש לדבר לענין א"א משים עצמו רשע באיסור דרבנן. ועיין בתומים סי' פ"ב בשם פני משה. עוד י"ל דהך דרב עיליש ל"ה רק רבית דרבנן וע"ז אין מצוה הלוה כמ"ש המ"ל באריכות. משא"כ בנ"ד דאם לא עשה ה"ע הוי רבית קצוצה ולא טוענין לעשות רשע. מיהו להפוסקים דהלוה אינו עובר משעת הלואה יש לומר דטוענין וע' במ"ל בה' מלוה שהוכיח מש"ס דעובר משעת הלואה ע"כ שפיר כתבתי דאין טוענין ליתומים ודוק:

ב ואין בהמ"ד בלא חידוש מה שנתחדש לי בישוב קו' האחרונים על מה דמקשה בש"ס סנהדרין כ"ה. גבי בר בניתוס והאמר רבא לוה פסול לעדות והו"ל רשע לפי מה דקיי"ל דלצורך פיקוח נפש מותר ללוה ללות בריבית אף שהמלוה עובר א"כ דלמא לוה לצורך פיקוח נפש ולא הוי הלוה רשע. ונ"ל דהנה דעת קצת פוסקים דלוה אינו עובר משעת שימה רק בנתינת הרבית ע' מל"מ ברפ"ד ממלוה ולוה וי"ל בטעם הדבר דהלוה לא הי' בדעתו מעולם ליתן להמלוה רבית ומה שהבטיח לו הוא רק שבלעדי זאת לא רצה להלות לו וע"כ הבטיחו. אמנם בלבו הי' שלא ליתן לו הרבית והמלוה אינו יכול לכופו בהשטר שפסול הוא ואף דדברים שבלב אינם דברים מ"מ הוי אומדנא דמוכח שלא רצה לעבור על איסור רבית ולכן אינו עובר רק בנתינה אבל לא משעת שימה ולכאורה לפ"ז הי' ראוי לומר שגם המלוה לא יעבור משעת שימה רק משעת קבלת הרבית דכ"ז שלא נתן לו הלוה הרבית אמרינן שבודאי לא יתן לו כדי שלא יעבור על איסור רבית. ומה"ט אין הלוה עובר כאמור ומוקמינן ללוה אחזקת כשרות ממילא גם המלוה לא יעבור והרי הוא כמו שאמר הלוה בפי' שלא יתן לו הרבית הכי יעבור המלוה כן ה"נ כיון שאנחנו יודעים דעתו של הלוה שבודאי לא יתן לו מדוע יעבור המלוה. אך באמת צדקו דברי החולקים שסוברים דגם הלוה עובר משעת שימה כדמוכח בגמ' סנהדרין כ"ה מדפריך הגמ' והאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והרי לדעת המרדכי מיירי הכא בשלא נתן עוד הרבית דא"כ נוגע הוא שתובע ממנו הרבית וקודם נתינה הלוה אינו עובר ולא נפסל וע"כ שגם הלוה עובר משעת שימה כאשר הוכיח המ"ל שם. וצריך להבין מדוע יעבור הלוה שמא לא הי' בדעתו מעולם ליתן לו רבית ורק כדי שילונו הבטיח לו כן אמנם נ"ל דהרי עיקר הטעם דלוה לא הי' בדעתו ליתן הרבית אף שהבטיח למלוה הוא משום דמוקמינן לו בחזקת כשרות שבודאי לא יעבור על איסור רבית וזה לא שייך כאן משום דעכ"פ יעבור איסור אחר שכיון שהמלוה לא הלוה לו רק באופן שיתן לו רבית והוא יודע שלא יתן לו רבית המעות של הלואה גזל הם ביד הלוה ואיתרע חזקת כשרות שלו כיון שהוא רמה להמלוה שלא הי' ברצונו להלות רק ברבית והוי כשואל שלא מדעת וע' בחו"ד סי' קס"א אות ה' שפסק אם המלוה תובע המעות באמרו שלא הי' חפץ רק על עיסקא וכשאסור ליקח העיסקא רוצה בהמעות והלוה אינו רוצה להחזיר לו עתה דהדין עם המלוה וע' בפ"ח מה' מלוה ולוה ה' א' במ"ל לענין אם מעכב בידו מעות חבירו ומ"ש ראי' ממשנה דמכות דאמרינן כמה אדם רוצה ליתן ובתשו' מיימוני לס' משפטים מוקי לה בשכירות פועל ומה שהקשה במ"ל ממבטל כיסו של חבירו ולפענ"ד פועל עדיף דבכל אדם הדין אי ל"ל זוזי נותן לו חפץ בזוזי א"כ אם לא יקרה לו למכור תיכף צריך להמתין בביתו עד שימכור דהטירחא דידי' ומ"ה גם חבירו שעיכב מעותיו פטור אבל פועל דהטרחא לבעה"ב ואם ל"ל זוזי צריך לטרוח ולהביא לו זוזי כמ"ש תוס' כתובות פ"ו ובש"ע סי' של"ח א"כ זה שעיכב מעותיו והרויח צריך לשלם דעליו לתת תיכף מזומן ודוק. עוד יש חילוק דבפועל שחייב עלי' שבת אם ביטלו ממלאכתו ה"ה דחייב לו משום מבטל כיסו עיין מ"ש בספרי בית יצחק יו"ד סי' ג' אות ג' ועכ"פ לדעתי בהשתמש במעות שלא כדת על אופן זה ולא הי' בדעתו ליתן רבית הוי כשואל שלא מדעת ואיתרע חזקת כשרות שלו. ומעתה נאמר שלכן גם הלוה עובר משעת שימה שליכא לאוקמי אותו על חזקת כשרות שלא יתן לו רבית שעכ"פ יעבור על איסור אחר. אולם זה דוקא בלוה לצורך עצמו אבל בלוה לפיקוח נפש דהרשות ביד הלוה לרמאות את המלוה שילונו כדאמרי' טול דינר והעבירנו כמבואר בסי' רס"ב וא"כ יש לומר דמעולם לא הי' דעתו של הלוה ליתן לו רבית ומוקמינן אותו אחזקת כשרותו וממילא גם המלוה אינו עובר רק משעת נתינה כאמור דאז תגלי מלתא למפרע כונת הלוה וכיון דכאן מיירי שלא נתן הרבית כמ"ש המרדכי ע"כ לא מיירי בלוה לצורך פיקוח נפש דאז גם המלוה אינו עובר כן י"ל ע"ד הפלפול והבן ולדינא כבר כתבתי לו הנלע"ד:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה