שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן א
ברעזאן ברכת ה' לפ"ק:
שלום וברכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי כש"מ:
מוה' יעקב פרענקיל נ"י וכעת אבד"ק טשעשינאב:
בדבר שאלתו בשני שותפים שלוו מעות על עיסקא ושבק אחד מהשותפים לן חיים אם יכול ליתבע להיתומים עיסקא מה שעלה בחיי אביהם ואם יכול ליתבע משותף השני כל העיסקא מדין ערב. וגם בדין שבועת לא הרוחתי: א:
ע"ד שבועת לא הרוחתי נלע"ד דאם אחר שלוה המעות הרויח אך אח"כ הי' לו הפסד אינו יכול לישבע לא הרוחתי לפי המבואר בפוסקים בשם הגאון מהר"ז מרגליות ולחם הפנים ותשו' נחלת שבעה סי' א' דתקנת מהר"ם הי' דעד שירויח הלוה כפי הקצבה עם הנותן הוה המעות פקדון ויעסוק בו לטובת הנותן ולאחר שהרויח כנ"ל המעות נעשה מלוה והריוח שייך למקבל א"כ לפ"ז אם הרויח בתחילת הלואה שאז הריוח של הנותן אף שאח"כ הפסיד ל"מ. וכן משמע מלשון התקנה דהסחורה הראשונה שבא לידו צריך לקנות לטובת הנותן והגם דמלשון החו"ד סי' קס"ז לא משמע רק כשהתנה כן נאמנים הני פוסקים דסתמא הוא כן על כן כשהרויח בתחלה כפי הפשרה מעת הלואה עד זמ"פ אף שהפסיד אח"כ חייב ליתן הריוח. וכ"כ בתשו' אמרי אש סי' נ"ג: ב:
הן אמנם דלפ"ז יקשה איך אחר זמ"פ אם לא פרע הלוה משלם עיסקא אח"כ כמבואר בטו"ז סי' קע"ז ס"ק ל"א והלא קודם הזמ"פ לאחר שהרויח כפי הפשרה כבר המעות מלוה וחייב באונסין איך נעשה אח"כ פקדון לתת ריוח לנותן והלא גם אח"כ חייב באונסין כמבואר בס"ס ק"כ ובריש סי' קע"ו בח"מ דאם בתחילה הי' הלואה ונתן למחצית שכר חייב באונסין ואסור לתת ריוח. ואולי מה"ט פוסק בלב"ש בחדושי דינים דאחר זמ"פ א"צ לשלם עיסקא. אולם כבר הקשה כעין זה בחו"ד סי' קס"ז ס"ק ג' על הרמ"א ותירץ דמיירי שנתפשרו בחלוקת הריוח. היינו שהעסק יהי' פלגא מלוה ופלגא פקדון אך הריוח יהי' בתחילה של המלוה ואח"כ של הלוה וה"ה בסתם עיסקא י"ל שהתנאי הי' שבתחילה יהי' הריוח של המלוה עד שירויח כפי הפשרה ואח"כ יהי' הריוח וההפסד של הלוה ולאחר זמ"פ אם נמשך עוד ההלואה יהי' ג"כ בתחילה של המלוה הריוח וההפסד כפי ערך זמן הלואה ראשונה ואח"כ יהי' הריוח וההפסד של הלוה ועכ"ז יהי' המעות פלגא מלוה ופלגא פקדון:
ג:
וקצת צ"ע על החו"ד לפמ"ש בנתיבות סי' קע"ו ס"ק א' דהא דכ' המרדכי דחייב באונסין דוקא קודם שקנה סחורה אבל תיכף כשקונה סחורה למחצית שכר הוה כשלוחו של הנותן וזוכה הנותן בהסחורה ופטור המקבל מחיוב אונסין. א"כ מה קשיא לי' על הרמ"א הרי בעת ששייך הריוח להנותן הוה הסחורה שלו ופטור המקבל מאונסין. וצ"ל דמשמע מרמ"א דאף מהסחורה שקנה בעת שהי' הריוח של המקבל אח"כ נוטל הנותן הריוח שהסחורה נתיקרה אח"כ ובזה ל"ש סברת החו"ד הנ"ל. וע' במרדכי ס"פ החובל באחד שהלוה לחבירו י' ליטרין ואחר זמ"פ אמר המלוה שיהי' ביד הלוה למחצית שכר, וכבר נתעסק שמעון בהם ונאנסו חייב שמעון באונסין כי אין המעשה נשתנה בחליפות דברים:
וע"כ צריך לפרש דברי המרדכי דחייב באונסין ובאמת כל הריוח של המתעסק וכן פי' ביש"ש פ' החובל דברי המרדכי והובא בש"ך סי' קע"ז ס"ק מ"א. ולפ"ז לכאורה מוכח משם דלא כהנתיבות אך הנתיבות יפרש וכבר נתעסק שמעון בהם הכונה קודם שאמר ראובן לשמעון שיהי' בידו למחצית שכר קנה סחורה. לא שקנה אח"כ ע"כ חייב באונסין דל"ש סברת החו"ד וע' חו"ד סי' קע"ז ס"ק ו' שכ' דהמרדכי קאי על העסקים שכבר הן ביד הלוה ולא בשקנה אח"כ ונראה מזה שפי' דברי המרדכי כדכתיבנא. וקצ"ע בדברי קצה"ח סי' ק"כ שכ' דאם אמר בתורת עיסקא פטור מאונסין ולפ"מ שפי' מהרש"ל דברי המרדכי דאם חייב באונסין לא הועיל בדבריו שאמר למחצית שכר דהריוח כולו להלוה א"כ נימא דסתמא בשאמר למחצית שכר הו"ל כאומר והפטר כמו שאומר בתורת עיסקא. ושמא כיון שכ' מהרש"ל דמותר ליקח העיסקא רק דאינו יכול לכופו ל"ה בסתמא כאומר והפטר, והנה מדברי מהרש"ל שם נראה דטעמא דמרדכי שכ' דהמעשה לא נשתנה בחליפות דברים משום דהוה פטומי מילי אמנם במחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"א נראה שלא פי' כן ודוק. וע' בנתיבות סי' שמ"ד שהאריך בדברי המרדכי ומ"מ מה שכ' בסוף דבריו דדוקא בשואל שיש לו קנין בגוף החפץ דשאלה ושכירות ליומא ממכר הוא וכיון שהוא בתו"ז צריך קנין חדש. ע"כ חייב באונסין ומשמע דוקא תוך זמנו והרי המרדכי מיירי בהגיע זמ"פ וצ"ל דהנתיבות מחלק בין מלוה ובין שאלה דבמלוה אף לאחר זמ"פ לא נפטר מאחריות בדברים משא"כ בשאלה כמבואר סוס"י ש"מ דלאח"ז כלתה שמירתו משא"כ במלוה ודו"ק. באופן דגם בכל הלואות לאחר זמ"פ מותר ליתן עיסקא הן מטעמא דידי והן מטעם החו"ד:
ד:
והנה נשאלתי אם הלוה לאחד מעות בגמילות חסד אם מוהר אח"כ לעשות עמו היתר עיסקא מטעם שהרי עדיין חייב באחריות ולפמ"ש מותר מטעם שמה שיקנה אח"כ הוה כשלוחו של המלוה ופטור מאונסין כמ"ש הנתיבות. וכן לפמ"ש הקצה"ח סוף סי' ק"כ דבתורת עיסקא הוה כאומר והפטר יש היתר ברור (דלא כמו שנראה מדברי תשו' שואל ומשיב מה"ב ח"א סי' ס"ח) הן אמת שמ"ל בפשיטות ל"ק ארמ"א סי' קס"ז מדברי המרדכי כקו' החו"ד די"ל דכיון דכ' המרדכי ס"פ החובל בטעם דכיון דאתי לידי' בתורת שמירה לא נפטר בדברים בעלמא מאחריות י"ל דדוקא בקיבל עליו שמירה בסתם אבל אם בתחילה לא קיבל שמירה רק לזמן מיוחד ומ"ה הרמ"א מתיר בהתנה שיהי' בתחילה הלואה ואח"כ פקדון. ומה שהקשה בחו"ד ע"ז אינו מובן לכאורה ולפ"ז בסתם הלואה אסור אח"כ לעשות ה"ע. אבל לדברי הנתיבות גם בסתם הלואה מותר לעשות אח"כ ה"ע שיתנה שמה שיקנה אח"כ יהי' הריוח שלו ועבור זה נתפשר בסך שקצבו ביניהם:
ה:
והנה י"ל דזה דוקא אם נכתב בשטר העיסקא כתיקון מהר"ם אין יכול לטעון לא הרוחתי כשתחילה הרויח כנ"ל אבל אם נכתב סתם עצה"ע יכול לומר כונתו הי' על חצי ריוח שיהי' מחצה מלוה ומחצה פקדון בכל משך הזמן ועבור הריוח הבטיח לו דבר קצוב וכיון שהוא מוחזק יכול לטעון כן על כן אף אם הרויח בתחילה אם הפסיד אח"כ יכול לטעון לא הרויח. אך כיון דנוהגין במדינתינו לכתוב כתיקון מהר"ם על כן אף אם לא נכתב כמו שנכתב דמי. אך מלשון החו"ד ס"ס קס"ז שכ' שיכול לעשות בענין שכ' המחבר דעד כ' למאה יהי' הכל פקדון משמע דלא פסיקא לי' דכל העיסקות בזה"ז המה כתיקון מהר"ם על כן אם לא נכתב כתיקון מהר"ם יכול לומר קים לי דיכול לישבע שלא הרוחתי אף אם הרויח בתחילה. ושוב אחר כמה שנים ראיתי המכתב הנדפס בשם הגדולים החדש אות נ"ב בשם הגאון ר' מעבדלע מקראקא (הוא המחבר תיקון מהר"ם) מייתי שם בשם הגאון מוה' זלמן מרגליות גופי' דתיקן מהר"ם אם בתחילה הרויח ולבסוף הפסיד אין יכול לישבע שלא הרויח ושם מייתי דלדידי' אין משלם אחר זמ"פ דלא כטו"ז ושם מוכח דאין הדבר ברור אם בסתם ה"ע הכונה על אופן תיקון מהר"ם על כן הפסק נכון כדכתיבנא. ודע דמה שהקשה בחו"ד סי' קס"ז ס"ק ב' בעיסקא שבתחילה היא פקדון ואח"כ מלוה (כתיקון מהר"ם) איך נוטל דבר מועט בשכר עמלו והרי אפי' בפלוני ידור בחצרי בפחות אסור כש"כ באומר לו הוי משרת שלי עבור ההלואה דאסור לדעתי ל"ק דכיון דנעשה המעות באמצע המסחר מלוה ומה שעושה כעת מו"מ בשביל המלוה עושה נמי לצרכו דאם יהי' ריוח יותר המסחר נעשה שלו הוה כמו גביל לתורא גביל לתורי דהוא מטריח בשביל עצמו ול"ה רבית ואולי גם החו"ד כיון לזה קצת בתירוצו שם:
ד:
והנה בענין ב' שותפים שהם ערבים זב"ז אם המה ערבים גם בעד הריוח שנוגע זאת לעובדא דכת"ה ע' קצה"ח ונתיבות ס"ס פ"א והיוצא מדברי הקצה"ח דנהי דבשעת הלואה לא הי' ריוח מ"מ כיון שאח"כ הי' ריוח ששייך לנותן והוא לוה מעות זה לעצמו הוה כאומר השותף בשעת הלואה כל מה שילוה השותף השני הנני ערב והוה כערב בשעת מתן מעות ובנתיבות כ' ג"כ דבעיסקא הם ערבים בעד הריוח וחזות קשה ראיתי בחו"ד סי' ק"ע ס"ק ה' שכ' אהא דערב עבור הריבית הוה ערב שלא בשעת מתן מעות. ואף דאגר נטר כשכירות מטלטלין דמי, ודאי הערב בעד שכירות מטלטלין נתחייב בלא קנין יש לחלק דשכירות מטלטלין כמוחזק בידו דמי דבכור נוטל פי שנים בפרה מושכרת כמבואר בב"ב קכ"ד משא"כ בריבית דל"ה מוחזק דהא אין הבכור נוטל פי שנים. הנה מה שכ' דשכירות מטלטלין הוה מוחזק ובכור נוטל פי שנים וראי' מב"ב קכ"ד שם מיירי מגוף הפרה שהיא מושכרת דהוה כמוחזק אבל לא משכירות הפרה וע"כ כונתו למ"ש הלח"מ פ"ג מנחלות ה"ב דגם בשכירות נוטל פי שנים. וסותר דברי עצמו דבנתיבות ר"ס רע"ח חולק על הלח"מ. ועוד להדיא מבואר באה"ע סי' ק' דאפי' כתובה דנגבית ממלוה לא נגבית משכר פעולה דהוי ראוי עיי"ש ס"ב בשם המרדכי וכש"כ דבכור אינו נוטל משכירות מטלטלין דלא מטי לידי' (ולפמ"ש לקמן בשם קונטרס הספיקות אין ראיה משם) ועוד מבואר בח"מ סי' קכ"ו ס' ח"י דשכירות חפץ לא יקנה במעמ"ש דגרע ממלוה והש"ך חולק וע' קצה"ח ס"ק י"ד שכ' דכל עוד שלא החזיר השוכר החפץ אפי' מלוה ל"ה ואיך אפשר דבכור נוטל פי שנים. הן אמת דלענין ערבות אם ערב עבור שכירות חפץ י"ל דמהני כיון שכ' הקצה"ח שם דבהחזיר החפץ הו"ל מלוה למפרע הוה כערב לאחד שבאם ילוה לחבירו ישלם לו מ"מ בכור ודאי אינו נוטל פי שנים וז"ב (וע' מחנה אפרים ה' רבית ס"ס מ"ב כתב דרבית עדיף משכירות דבריבית משעה שזכה במעות נתחייב הנכרי בכל הריבית כמבואר בב"י ח"מ סי' ק"ד משא"כ בשכירות עיי"ש וזה היפך מדברי הנתיבות ודו"ק):
ה:
וחזות קשה ראיתי בקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ה' שכ' דהאי פלוגתא דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף או אינו אלא לבסוף ל"ש רק בפועל אבל לא בשכירות מטלטלין ושכירות קרקעות דמיד שנגמר השכירות נתחייב בכל עיי"ש. ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה דברי גמ' עירוכין י"ח דבספינה מושכרת ביד אחרים הו"ל עני לר"א ומקשה ותיפוק לי' משום שכירות ומשני שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ובודאי אם הי' לו מלוה ביד אחרים הו"ל עשיר כדמוכח מגמ' שהקשה ותיפוק לי' משום שכירות והרי הוה מלוה וכן הוכיח הלח"מ פ"ג מנחלות ה"א ומדמשני אין לשכירות אלא לבסוף ע"כ שכירות מטלטלין גרוע ממלוה וצ"ע על הקצה"ח. ושמא יש לחלק בין ספינה לשאר מטלטלין לפמ"ש במחנה אפרים ה' שכירות סי' י"ד דבשדכן ל"ש ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף דכל זמן שלא נגמר לא הועיל מאומה עיי"ש א"כ בספינה דכ"ז שלא באה ליבשה לא הועיל מאומה מ"ה קאמר הגמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו דליתא לשכירות אלא לבסוף דכל שלא הגיע ליבשה לא הועיל מאומה משא"כ שאר מטלטלין ודו"ק וע' תוס' ב"מ ע"ט ע"א ד"ה אילימא שכ' בספינה ולא דמי להא דאמר לעיל אילו עד הכא בעי למיתי. ולפמ"ש בספינה כל שלא בא ליבשה לא הועיל ואולי כיונו תוס' לזה. ואולי ס"ל לקצה"ח דבמלוה שלא הגיע זמ"פ נמי הו"ל עני דלא כלח"מ ע"כ גם שכירות מטלטלין הו"ל מלוה שלא הגיע זמ"פ ודוחק:
ו:
ואבא לדין במה שתובע המלוה ריוח מיתומים שמת הלוה תוך זמ"פ. הנה אם טוענים ליתומים ששילם הלוה העיסקא קודם זמ"פ נ"ל דאין טוענים דמוכח בירושלמי הובא בטו"ז סי' קע"ז ס"ק ל"א דאין המנהג לתת הריוח קודם הקרן על כן אין טוענים ליתומים דבר שהוא נגד המנהג אך שיש ספק שמא טוענים נאנסו אפלגא דפקדון כיש אומרים בסי' ק"ח והש"ך מחזיק בסברא זו אמנם על הקרן נ"ל דאין טוענין נאנסו לפי המנהג שעושין ה"ע כתיקון מהר"ם ז"ל ותיקון זה הי' שלא יהי' נאמן לטעון נאנסו רק עפ"י הרב והש"ץ וכיון דאביהם לא הי' נאמן לטעון נאנסו גם ליתומים אין טוענים (וכן מובא בפוסקים בשם תשו' פנים מאירות ח"ג סי' יוד). ומה שכ' בשערי משפט סי' ע' סס"ק ד' דשמא אביהם הי' מברר בעדים שנאנסו זה אינו דהתקנה הי' שיברר עפ"י הרב והש"ץ והם ודאי אין יודעים, ומה שכ' דנאמנות ל"מ נגד יורשים כבר הרגישו בספרים בדברי הנתיבות סי' ס"ט ס"ק ח' דמהני נאמנות נגד יורשין רק על הריוח י"ל טוענין נאנסו דעל זה הי' אביהם יכול לטעון נאנסו הגם דמלשון קצה"ח סי' קכ"ט ס"ק ב' משמע דמעות הריוח הוא מלוה מ"מ י"ל דל"ה רק פקדון כלשון הנתיבות שם ס"ק ד' דאינו חייב באונסין על כן טוענין על הריוח נאנסו:
ז:
והנה י"ל דעל הריוח טענינן שאבי' פרע אף במת תוך זמ"פ מהמלוה. והיא לפמ"ש במקום אחר בביאור דברי הר"ן בקדושין פ' האומר במקדש ע"י שאתן לך מאתים זוז אם כנסה וטען שנתן לה נאמן, כיון שרצה לכנוס זמני' הוא כמו דאמרינן כל שפא ושפא זמני' הוא ודברי הר"ן צריכין ביאור הן בהדין והן בהראי' (ומה שפי' בנתיבות סי' ע"ח ס"ק ד' דדוקא היכי שאין לו טובה מהפרעון אמרינן חזקה אין אדם פורע ת"ז אבל היכי שיש לו טובה ל"א חזקה אין אדם פורע ת"ז כגון בנשואין שרצה לכנסה הנה מלבד שהראי' שמביא מכל שפא ושפא אין לו דמיון עוד צ"ע דא"כ בכל עיסקא שפשר על העסקא יהי' נאמן שפרע משום שלא רצה לשלם עיסקא יותר ושמא לא ירויח יותר ולא רצה לישבע לא הרוחתי. ולא שמענו זאת מעולם. (ושוב הראו לי שבח"ס ח"מ סי' קמ"ג נסתפק בזה אבל לא הביא דברי הר"ן והנתיבות) ומה שנ"ל הנה בגוף הסברא דמוציאין ממון עפ"י חזקה דאין אדם פורע ת"ז כבר הרגיש בת"ה הרי אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא וחזקה לא עדיף מרוב אך י"ל דאיכא תרי חזקות חזקת חיוב וחזקה דא"א פורע ת"ז והריב"ש כ' דשתי חזקות עדיף מרוב הובא בנוב"י אה"ע סי' מ"ג ואף דנימא דס"ל לריב"ש דשתי חזקות שוה לרוב מ"מ חזקה דאין אפת"ז הוה כרוב ובצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון א"כ כ"ז היכי דאיכא חזקת חיוב אבל אם אומר שפרע קודם שהתחיל החיוב וליכא חזקת חיוב בחזקה דאאפת"ז אין מוציאין ממון וזה דין הר"ן דהנה כשקידש אשה ע"מ שיתן לה מאתים זוז ליכא שם חיוב אם רוצה ליתן מקודשת ואם אין רוצה ליתן אינה מקודשת אבל לא תוכל לכופו ליתן לה. אבל אם כנסה אז נתחייב ליתן לה על כן כשאומר שנתן קודם שכנסה אומר שפרע קודם שנתחייב וליכא חזקת חיוב ל"מ חזקה להוציא ממון. ומה שכ' הר"ן כיון שרצה לכונסה זמנו הוא שיגרא דלישנא נקט וכונתו דנאמן לטעון פרעתי כמו שנאמן בכל דוכתא בזמנו והנה מה שאמרו בב"ב דף ה' אילימא בזמנו פשיטא אלא בת"ז ומשני שאני התם דכל שפא ושפא זמנו הוא. והקשה הש"ך א"כ שוב קשי' פשיטא ולכן פי' הר"ן דנאמן לומר ששילם קודם גמר השפא כמו שפי' הש"ך סי' ע"ח אך לא מטעמי' רק מטעמא דכתיבנא דבודאי שותף אחד אין יכול לכוף לשותף השני שישלם לו רק שניהם מחויבים לבנות בשותפות רק כשבנה אחד משלו וגמר שפא אחד אז מחויב השני לשלם לו החצי על כן כשטוען ששילם קודם גמר השפא טוען שלא נתחייב לו ששילם קודם החיוב וכיון דאין כאן חזקת חיוב בחזקה דא"א פורע ת"ז גופי' אין מוציאין ממון. ומזה הביא הר"ן ראי' לדין שלו:
ח:
עוד י"ל בסברא הנ"ל דהנה בגוף הדבר דמוציאין ממון עפ"י חזקה דא"א פורע ת"ז אף דלא עדיף מרוב הטעם הוא משום דאמרינן בכתובות רפ"ב דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי' וסברא זו נשאר גם למסקנא כמ"ש תוס' ישנים שם ורק שם ליכא רוב דרוב הנשאת בתולה יש לה קול., א"כ אף דקיי"ל. אין הולכין בממון אחר רוב מ"מ הרוב משוה טענת ברי לטענת שמא ע"כ מחמת חזקה דא"א פתו"ז הוה כטענת שמא והוה איני יודע אם פרעתיך וכ"כ בתשו' ברית אברהם סי' ס"ב ע"כ בטוען ששילם קודם שהתחיל החיוב נהי דהוה מחמת החזקה דהוא כרוב טענת שמא הוה איני יודע אם נתחייבתי להפוסקים דספק פרעון קודם הלואה הוה א"י אם נתחייבתי ואתי שפיר מה"ט דין הר"ן והך דכל שפא ושפא דהוא ג"כ מטעם הנ"ל כמו שכתבתי ובזה יש לישב קו' תוס' כתובות י"ח. אהא דמקשה בגמ' וליתני מודה ר' יהושע באומר מנה לויתי ופרעתי נאמן ומשני דקא בעי למיתני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן והא קיי"ל המלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים שהקשו תוס' למ"ד צריך לפרעו בעדים תיקשי לי' מתניתין להנ"ל י"ל דלכאורה טעמא בעי אמאי צריך לפרעו בעדים וכ' הר"ן דכיון דהמלוה לא האמין ללוה שהרי הלוהו בעדי' אין דרך הלוה להאמין למלוה ומ"ה חייב וקשה נהי דרוב פעמים הוא כן מ"מ הרי אין הולכין בממון אחר הרוב. וע"כ צ"ל דרוב משוה טענת הלוה כטענת שמא כנ"ל והו"ל איני יודע אם פרעתיך. והנה בסברת איני יודע אם פרעתיך ע"כ משום חזקת חיוב ל"מ טענת שמא. וזה דוקא לרבי גמליאל דס"ל במשארסתני נאנסתי היא נאמנת להוציא ממון משום חזקת הגוף דאלים טובא ה"ה באיני יודע אם פרעתיך חייב משום חזקה דמעיקרא אבל ר' יהושע דס"ל במשארסתני נאנסתי לא מפיה אנו חיין אף דטוען שמא נגד חזקת הגוף דעדיף מרוב כמ"ש הפנ"י כש"כ באיני יודע אם פרעתיך דאיכא חזקת חיוב פטור לדידי'. ואף למ"ד צריך לפרעו בעדים יודה דלר' יהושע א"צ לפרעו בעדים ומ"ה ל"מ למתני ומודה ר' יהושע. ודוק כי היא הערה נכונה ואכ"מ:
ט:
ועכ"פ לסברות הנ"ל יש מקום לומר דטענינן ליתמי דהריוח נפרע קודם זמנו דלא הי' כאן חיוב כלל. אך לדעתי זה אינו דכיון דלא שכיח כלל שיפרע קודם שעלה הריוח. ואולי יש קצת איסור בדבר אך לדעתי אין איסור לתת מקודם ולהתנות שבאם לא יהי' ריוח יחזיר לו מ"מ מלתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. ועוד לת"ה הטעם דבחזקה דא"א פורע ת"ז משום דחזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרוב ולדידי' גם בקודם שנתחייב שייך חזקה זו ולא טענינן ליתמי ודוק:
והנה אם טענינן ליתמי שאביהם לא עשה היתר עיסקא רק לוה ברבית. גם זה תליא אם אביהם הי' יכול לטעון כן והנה בש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק ע"ט כ' דא"א משים עצמו רשע אפי' במיגו אפי' לפטור את עצמו. ואינו נאמן שלא עשה ה"ע. ובתומים כללי מיגו סי' פ"ב ס"ק ק"ה חולק על הש"ך מ"מ בסוף דבריו גם הוא מודה היכי דאיכא תרי חזקה אין אדם משים עצמו רשע ולא שביק היתרא ואכיל איסורא מפקינין ממונא עיי"ש. א"כ כשאביהם לא הי' נאמן דלא עשה ה"ע דאיכא תרי חזקה ולא הי' יכול להטיל רק קבלת חרם על המלוה אבל הי' מוכרח לשלם הריוח לא טענינן ליתמי. ועוד יש קצת סברא דלא טענינן ליתמי שעשה איסור משום כבוד אביהם. ובזה צ"ע אבל הדבר פשוט דלא טענינן מטעם הנ"ל וגם הוה מילתא דלא שכיח ע"כ לדעתי לא טענינן ליתמי:
יא:
ואמנם אם טענינן ליתמי שאביהם לא הרויח. הנה בשו"ת טור האבן פוסק דלא טענינן ליתמי לא הרויח וכ' דהתקנה כך הי' שכ"ז שלא נשבע לא הרוחתי חייב לשלם וקצת יש להוכיח כדבריו דקשי' למה צריך לישבע שלא הרויח הלא אף אם יטעון הלוה איני יודע אם הרויח ישבע ע ויפטור דהוה איני יודע אם נתחייבתי כמ"ש בנוב"י תניינא סי' כ"ג ומה"ט אין לומר דבטוען איני יודע כיון שמודה על הקרן הו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל מחשואי"ל חדא דבהלואה בשטר ומודה על הקרן ל"ה מודה במקצת ועוד דגם המלוה אינו יודע ול"ה מחשואי"ל, וע"כ דתקנה הי' דכשלא נשבע שלא הרויח מחויב לשלם. וע"כ צ"ל שלא תקשה איך עפ"י תקנה עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה דמדינא כשאינו יודע שהרויח פטור ואסור ליתן רבית. וצ"ל כיון שהי' פקדון בידו ולא הלואה ל"ה רבית דאורייתא ומהני תקנתא ומה"ט נ"ל דיכול לפשר ליתן מעות שלא ישבע לא הרוחתי ולכאורה כיון שטען לא הרוחתי הו"ל רבית אך כיון דל"ה רבית דאורייתא מותר לפשר דאינו נותן רק בעד השבועה. ולפ"ז י"ל דלא טענינן ליתמי כיון שהוא בעצמו אם אינו יודע חייב לשלם. ולא עדיפי יתמי מדידי' אך י"ל כיון שכ' הרא"ש ר"פ האשה שנתארמלה במה דטענינן ליתמי הוה כטענת ברי על כן עדיפי יתמי מדידי' דהרי אם הוא טעין לא הרוחתי פטור רק דטוען ספק חייב משא"כ אנן טענינן הוה טענת ברי והוא צריך לישבע ומה שאנו טוענין אין צריכין שבועה. והנה בח"ס ח"מ סי' קל"ו פוסק דטענינן ליתומים לא הרויח אף על העיסקא שהי' בחיי אביהם. ולפמ"ש עיקר המחלוקת תליא בזה דאם חשבינין מה שאנו טוענין ליתומים טענת ברי טענינן לא הרויח. ואם חשבינן הטענה כטענת שמא לא טענינן דאי' התקנה דלא נפטר בטענת שמא. ועיין בקצה"ח סי':
קל"ב ס"ק ז' ובאבני מילואים סי' צ"ו ס"ק ז' שכ' דהוא מחלוקת ולהרמב"ם דאף בל"ה לי' למידע מתשאי"ל משלם ע"כ חשבינן הטענ' בשביל יורשים לטענת ברי ולראב"ד דפליג עלי' לא חשבינן:
הטענ' בשביל יורשים לטענת ברי עיי"ש וכיון דהש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א הכריע כרמב"ם ע"כ חשבינן לטענת יתומים לטענת ברי על כן הלכה כח"ס דטענינן לא הרויח כנ"ל ודוק היטב:
יב וקצ"ע בדברי ח"ס ח"מ סי' קל"ו שכ' דהלוה גופי' חייב משום מבטל כיסו של חבירו רק היורשים פטורים וגרמי הו"ל קנס ולא קנסו ליורשי' והרי אם הלוה הי' טוען לא הרוחתי פטור אף משום מבטל כיסו של חבירו כיון שהי' הלואה עצה"ע. וע' ח"ס ח"מ סי' קע"ח שכ' דבהלואה אסור ליקח משום ינטל כיסו ובפקדון מותר ובעיסקא דהוא פלגא מלוה לא כ' איך הדין. ונ"ל דאינו חייב ליתן אם לא הרויח. ע"כ צ"ע בדבריו ושמא כונתו בספק הרויח. דבריוח הו"ל איני יודע אם נתחייבתי מ"מ יש לחייב משום מבטל כיסו. או אולי כוונתו דמיירי בתבע להלוה ולא שילם דחייב משום פסידא דשוקא כדברי בית הלל הובא ביד אפרים סי' קס"ט דיש בזה תקנת ארצות והפקר ב"ד הפקר וביתמי לא תקנו וראיתי בתשו' שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' קכ"ג באחד שהחליף מטבעות אצל אחד ושילם לו מעות ולא רצה לתת לו המטבעות ולא רצה לבא לדין ותבעו בערכאות ויצא הדין שחייב לשלם לו הקרן וששה פ' עיסקא ופוסק שמותר ליקח העיסקא ואין בזה רבית כיון שזה עיכב מעותיו ואינו רוצה להחזיר אין כאן הלואה רק גזלן וכ' שכן מבואר בסי' רצ"ב והדבר תמוה דשם דוקא בהרויח כמבואר לשון הרמ"א, שאמר תן לי פקדוני וכו' חייב ליתן הריוח אבל בלא הרויח ודאי פטור. ובנידון דידי' מי יאמר שהרויח. ובאם לא הרויח הוה רבית אך אולי כיון לדברי בית הלל דיש תקנה משום פסידא דשוקא כנ"ל והתקנה אולי הי' אף בלא הרויח. אמנם צ"ע אם פסקינן כתקנת בית הלל. והנה עיין בחו"ד סי' קס"ט ס"ק י"ד דהיכא דיש איסור באגר נטר בעיכב מעות חבירו אף שלא בהלואה אינו חייב משום מבטל כיסו רק בהרויח. אך במעכב דמי שכירות לדעת הר"א ממיץ או במעות עכו"ם מחויב ליתן כמה שהי' יכול להרויח אף אם לא הרויח א"כ בכעין דינא דשואל ומשיב א"ח ליתן רק בהרויח. ומדלא הביאו דברי בית הלל נראה דלא פסיקא לפוסקים דמורים כתקנת ארצות דבכמה דינים אין פוסקים כתקנות ארצות כגון בתקנת בורח ודוק ועדיין צ"ע בכ"ז:
יג:
ותבנא לדינא הנה פרעתי ודאי לא טענינן ליתמי אם מת הלוה ת"ז אף על העיסקא ואם מת לאחז"פ טענינן על הריוח שפרע דהוא מלוה ע"פ. והשותף ערב גם על הריוח ומ"מ מה שטענינן ליתמי גם הערב פטור. כמבואר בח"מ סי' קכ"ט ס' י"ב. ואין טוענין ליתומים שלא עשה היתר וזה להש"ך אך לרמ"א סי' קס"ט דהלוה נאמן שלא עשה היתר עדיין יש ספק אבל נראה דהלכה כש"ך ובמחלוקת שבין טור האבן לח"ס הלכה דטוענין שלא הרויח. ויכול להטיל על היתומים הגדולים חרם שאין יודעים אם הרויח ואם לא פקד עליהם אביהם ובדבר שבועה שצריך השותף לישבע על חלקו לא הרוחתי אם מבואר בהעיסקא שנעשה כתיקון מהר"ם אם בתחילה הרויח ואח"כ הפסיד אינו יכול לישבע שלא הרוחתי וחייב לשלם ואם נכתב בסתם עצה"ע יכול לטעון קים לי וישבע שלא הרויח בכל משך הזמן אף אם בתחילה הרויח ולבסוף הפסיד כנלע"ד וד' יצילני משגיאות: