אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קסה

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קסה

סימן קסג

ב"ה דרוש לשבת הגדול תרמ"ז בסוגיא הנ"ל דמצה של טבל פסחים ל"ה: א לישב דברי רש"י במשנה ד"ה והכהני' דישראל בתרומה לא נפיק משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאינו מוזהר אלא משום חמץ יצא זה שאסור גם משום דבר אחר. וזה תמוה דזה כרבינא בדף ל"ו ודבריו נדחין בגמ' מידי בלבד כתיב ועוד אמאי לא פירש"י משום מצה"ב וכבר תמהו בזה המפורשי':

ונלע"ד הנה התוס' הקשו בסוכה דף ל' למ"ל לברייתא לומר דאינו יוצא בשל טבל מקרא דשבעת ימי' תאכל מצות היינו לר"ש דאין איסור חל על איסור או מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד תיפוק לי' דהו"ל מצה"ב. והקשה בשאג"א הרי לולא הקרא ה"א דעשה דאכילת מצה דוחה הל"ת דלא תאכל טבל. ומה שכ' בשאג"א דטבל במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמי' כמו שאינו דוחה ל"ת שיש בו כרת. הנה ביבמות ע"ג ע"ב אמרו ואיבעית אימא כרת עדיפא. וכן הוא בשבת כ"ה ע"ב וכן הוא בפסחי' ל"ב ע"ב דכרת אלימא א"כ אין ללמוד דעשה אינו דוחה לל"ת שיש בה מיתה בידי שמים. אך י"ל דתליא בפלוגתא בשבת ס"ט דלאביי שם דס"ל בתרומה מודה ר"י דבעי שגג בלאו ס"ל דמיתה קיל מכרת. משא"כ לרבא דס"ל שם מיתה במקום כרת עומדת ולא בעי שגג בלאו ס"ל כרת ומיתה בידי שמים שוין. והתירץ בש"ס דיבמות ובשבת כ"ה ואיבעית אימא כרת עדיפא אתיא לאביי. ולפ"ז גוף הדין תליא בפלוגתא. ולאביי עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים. דאין ללמוד מכרת. ולפ"ז יש לישב דברי הרמב"ם שפסק פ"ו דמצה דאינו יוצא במצה של טבל והקשה בלח"מ דהרי זה לר"ש דאין איסור חל על איסור ולא קי"ל כן ומה שתירץ דחמץ ל"ה כולל ומוסיף דבריו תמוהין דחמץ הו"ל כולל אם נתחמץ בע"פ וגם הו"ל מוסיף משום איסור הנאה. אמנם להנ"ל ניחא די"ל דברייתא דהוצרך לומר משום אאחע"א אתיא כהך ברייתא דפסחי' ל"ב דכרת אלימא ועשה דוחה לל"ת שיש בה מיתה בידי שמים ול"ה טבל מה"ב ולכן הוצרך לומר משום אאחע"א וזה כאביי אבל הרמב"ם פוסק כרבא דמיתה במקום כרת עומדת והו"ל מה"ב דאין עשה דוחה לל"ת שיש בה מיתה והו"ל מה"ב וא"צ טעם אחר ולכן פוסק שאינו יוצא. אמנם אם לדין יש תשובה די"ל דאף אם מיתה בידי שמים קל מכרת מ"מ אין עשה דוחה לל"ת שיש בה מיתה בידי שמים לפי המסקנא דיבמות בשיטה דעלי' דאין למדין עשה דוחה לל"ת רק מכלאים בציצית ועשה אין דוחה לל"ת שיש בה כרת משום שאין ללמוד מכלאי' בציצית. ומ"ה לא איצטריך עלי' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דבלא"ה לא דחי ולא איצטריך עלי' רק למישרי צרתה על כן בעינן דומיא דכלאי' בציצית ונהי דמיתה בידי שמים קיל מכרת מ"מ כיון דחמיר מל"ת גרידא אין ללמוד מכלאים בציצית ובנדרי' בקונם סוכה שאני עושה חל הנדר:

והקשה בחינוך נהי שחל הנדר ניתי עשה ונדחה ל"ת ולכאורה י"ל לרבי דיש מעילה בקונמות והזיד במעילה במיתה אין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה. אך זה ליתא דתוס' כתבו בפסחים ל"ג דדוקא באכילה ס"ל לרבי במיתה ולא בהנאה. (וכבר כתבתי על הגליון באבני מילואים סי' קע"ד אהא דהרשב"א יבמות כ' הוכיח דלא מקרי כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה היכא דאיסו' אחר גרם מנודרת הנאה מיבמה דחולץ והרי אינו עולה ליבום וקש' דהרי חייבי לאוין עולין ליבום מן התורה וכ' הוא דהקושיא לרבי, דס"ל הזיד במעילה במיתה ובחייבי לאוין הטעם דתפסו קדושין כדאמרינן ביבמות כ' משא"כ ביש עון מיתה בידי שמים לא תפסו קדושין. ובהגה שם תמה דהרי כרת חמורה ואין ללמוד מיתה בידי שמים. ולק"מ דבש"ס דקדושין דף כ"ח ילפינן שאר עריות דלא תפסו קדושין מק"ו מיבמה לשוק. ומקשה א"ה חייבי לאוין נמי ומשני דכתיב כי תהיינה. ע"כ בשאר חייבי לאוין תופס קדושין ע"כ חייבי מיתות בידי שמים שפי' ילפינן מק"ו, ואין ללמוד מקרא דכי תהיינה רק חייבי לאוין גרידא. אך מה שהקשיתי שם דהרי תוס' פסחים ל"ג כ' דאף לרבי בהנאה ליכא מיתה רק באכילה, י"ל דתשמיש הוה כאכילה כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. וע' כתובות ס"ה דאמרינן אוכלת עמו היינו תשמיש כדכתיב אכלה ומחתה פיה ע"כ נכונים דברי האבני מילואים):

ב ובעיקר הקושיא אמאי במצה של טבל אינו יוצא משום מה"ב כדכתבו תוס' וניחא עשה ונדחה ל"ת. י"ל דהתוס' הקשו בסוכה ל"ה למ"ל קרא דאינו יוצא בטבל תיפוק ליה דל"ה שלו כדאמרינן גבי אתרוג ותירצו דאיצטריך קרא היכא שאכל יותר מכשיעור והיינו שמלבד חלקו של כהן יש כזית עיי"ש א"כ ל"ק דניתא עשה ונדחה ל"ת דהרי מה שיאכל יותר מכזית שהוא חלקו של כהן אוכל באיסור דבזה אינו מקיים העשה ואף דהוה ח"ש מ"מ אסור מן התורה. אך י"ל דכיון דאינו מבורר חלקו של כהן א"כ י"ל דאוכל בבת אחת קצת יותר מכזית וכיון דכזית טבל הוה היתר דעשה דוחה ל"ת החצי שיעור שאוכל יותר בטל בהיתר היינו בהכזית ונהי דממון בעלים לא בטל מ"מ האיסור טבל שבו בטל כדאמרינן בביצה ל"ט. אך י"ל דזה מקרי ביטול איסור לכתחלה כיון שאוכל יותר מכזית על סמך הביטול. אמנם לפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן ומדאו' מבטלין שפיר י"ל מדאורייתא ל"ה מה"ב דאוכל מטעם ביטול. אך באבני מילואים בתשו' סי' ס' כ' דבתרומה לכ"ע אין מבטלין מדאור'. ולפ"ז ה"ה בטבל י"ל כן כיון דאסור לטמאותה כדאמרינן בנדה דף ז' וכש"כ למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי וה"ה דאסור לאבד בידים ולבטל ג"כ כמו שמאבדה דמי. אמנם י"ל דלר"ש דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול וה"ה תרומה כמבואר בזבחים ע"ה ע"ב אין מבשלין תרומה בשמן של מעשר שני ור"ש מתיר. אין איסור לבטל תרומה מדאורייתא. ולפ"ז לר"ש ל"ה בטבל מה"ב אף שאוכל קצת יותר מכזית דהאיסור שבחלקו של כהן דאינו יוצא בו בטל ומ"ה הוצרך לר"ש לומר הטעם בטבל משום דאין איסור חל על איסור דל"ה מצי לומר הטעם דמה"ב משום דעשה דוחה לל"ת ומשהו חלקו של כהן שאוכל ואינו יוצא בו בטל. ואין איסור משום ביטול איסור לכתחלה מדאורייתא אבל הרמב"ם יסבור דאסור לבטל טבל מדאורייתא ול"ש לומר עשה דוחה לל"ת כאמור ומ"ה פוסק דאינו יוצא משום דהו"ל מה"ב. (אמנם נ"ל דבטבל לכ"ע רק מדרבנן אסור לטמא כמ"ש לעיל סי' קס"ב סוף אות ה' ודוק) ובעיקר מה שכתבתי שיאכל יותר מכזית משהו משום חלקו של כהן ויסמוך שבטל האיסור שבחלקו של כהן ברוב י"ל לפמ"ש בחו"ד סי' ק"ו דהיכא דנולד ההיתר בתוך התערובת אינו מבטל האיסור ברוב וכ"כ בברוך טעם ריש שער התערובות וע' מה שכתבתי לעיל סי' קכ"ז אות א' א"כ במצה של טבל דבע"פ הי' הכל אסור אך בליל פסח העשה דוחה לל"ת והוה היתר א"כ ההיתר נולד בתוך התערובות ואינו מבטל האיסור ברוב כמ"ש ג"כ הנוב"י תניינא חיו"ד סי' מ"ה על כן הוה מדאור' מצה"ב דל"מ ביטול וזה הערה יקרה. וע' סי' הנ"ל מה שכתבתי לישב מה שקשה ע"ז מתוס' מנחות ס"ט ע"ב ודוק:

ג עוד יש לומר בישוב קו' הלח"מ אמאי פוסק הר"מ דאינו יוצא במצה של טבל והרי לדידן איסור חל על איסור באיסור כולל הנה דעת התוס' בסוכה דאינו יוצא באתרוג של טבל דל"ה דידי' משום חלקו של כהן ורמב"ן הובא בר"ן שם ס"ל דיוצא באתרוג של טבל הואיל ויכול להפריש ממקום אחר. ולפענד"נ דאף לרמב"ן דוקא באתרוג יוצא דאף לאחר שיוצא בו מהני הפרשה ממקום אחר עליו אבל במצה של טבל אינו יוצא דלאחר שאכל ל"מ הפרשה עלי' ונמצא שאכל חלקו של כהן והוה מקצת מהזית אינו שלו. והנה השעה"ע ה' תרומות פ"ה הקשה דברי רש"י אהדדי דבקדושין ע"ט, ע"א פירש"י הי' בודק חבית כשבא לשתות ומבואר דאם נמצא אח"כ חומץ צריך להפריש ומהני הפרשה אף למה שכבר שתה. ובגיטין דף ל"א פירש"י אם לא אכלן צריך להפריש ומשמע דלמה שכבר אכל ל"מ הפרשה וכתבתי לעיל סי' ק"ג אות ד' דלפמ"ש הטו"ז בסי' שכ"ד דהא דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש הוא מטעם ברירה וכ"כ מהרי"ו ומבואר דאם ס"ל ברירה מהני הפרשה אף למה שכבר אכל. ושם ישבתי סתירת דברי רש"י בטוב טעם והוכחתי דלר"ש דס"ל למסקנת הש"ס בעירובין ל"ז יש ברירה מהני הפרשה למה שכבר אכל משא"כ למאן דל"ל ברירה דרוש משם ותמצא נועם. ומעתה מיושבין דברי הרמב"ם בטוב טעם דבגמ' הוצרך הברייתא לומר טעם דאינו יוצא בטבל משום דאין אסור משום בל תאכל חמץ דאין איסור חל על איסור דליכא למימר משום מה"ב דכ"ז לר"ש דס"ל יש ברירה ומהני הפרשה למה שכבר אכל ול"ה עבירה. אבל הרמב"ם דפוסק מדאו' אין ברירה וה"ל מה"ב על כן אינו יוצא משום מה"ב. אך לפ"ז צ"ל דהכונה דמספק אינו יוצא והו"ל להרמב"ם לבאר. על כן נראה דזה, ודאי אף למ"ד יש ברירה אסור לאכול קודם הפרשה על סמך שיפריש ודוקא בחלת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש אבל בטבל גמור ודאי אסור. ואפי' בנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר אמרינן בירושלמי דאף לראב"ש אסור בודאי וע' לעיל סי' ו' אות ח' מה שכתבתי בזה על דברי שיטה מקובצת ביצה ושעה"מ. אך לר"ש ל"ה מה"ב דעשה דוחה לל"ת ואי דהוה אינו שלו משום חלקו של כהן לענין חלקו של כהן אמרינן ברירה ואם יפריש אח"כ אכל מעיקרא שלו ול"ה מה"ב ולכן הוצרך בגמ' לומר משום אין איסור חל על איסור. אבל הרמב"ם דפוסק אין ברירה ול"מ אח"כ הפרשה מספק דאם אין ברירה ל"מ למה שכבר אכל והוה מקצת אינו שלו ולכן ע"כ צריך לאכול יותר מכזית והו"ל מה"ב ולכן פוסק דאינו יוצא במצה של טבל: ד והנה בדברי רש"י י"ל דבמשנה פי' בתרומה דישראל אינו יוצא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ ולא פי' משום מה"ב ובדמאי פירש"י א"נ משום מה"ב וי"ל דרש"י ס"ל דבתרומה עשה דוחה ל"ת ול"ה מה"ב ומיירי בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן דהוה שלו או דרש"י קאי לרב דס"ל זר שאכל תרומה במלקות ולא בכרת כמו דס"ל לרב בסנהדרין בטבל דאמרי' שם רב תנא הוא ופליג וה"ה בתרומה פליג וע"כ ל"ה מה"ב דעשה דוחה ל"ת והוצרך לפרש מי שאיסורו משום דבר אחר משא"כ בדמאי נהי דמעשר והן שלו דהמע"ה. אבל לענין מצה י"ל דאינו יוצא בספק אם הוה שלו אף דכהן אינו מוציא מידו וע"כ צריך לאכול יותר מכזית ולכן פירש דהוה מה"ב: ה עוד אפשר לומר בזה. הנה בגוף הדין שכ' התוי"ט ושעה"מ ה' תרומות דלדעת רש"י קדושין פ' מהני הפרשה למה ששתה כבר י"ל דתליא אי בע"ח למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה כי הנה התורה זכתה התרומה לכהן והוא בע"ח דידי' כמ"ש הקצה"ח סי' רמ"ג דהוא פרעון חוב בתורת שכירות כדכתיב כי שכר הוא לכם ועיין בספרי לא"ח סי' י"ג אות י"ד וביד אפרים יו"ד סי' ס"א ואם בע"ח למפרע גובה כשלוקח הכהן התרומה הוא קונה למפרע ולמפרע לא אכל הישראל טבל ואם בע"ח מכאן ולהבא גובה מהני הפרשה מהשתא ולא למה שאכל כבר. ולפ"ז י"ל דהוא תליא בברירה לפמ"ש במלא הרועים ח"ג אות שיעבודא דאורייתא הנדפס מחדש דמ"ד יש ברירה ס"ל בע"ח למפרע גובה. א"כ מיושב סתירת דברי רש"י דבקדושין ע"ט דקאי לר"ש שם כמ"ש והוא ס"ל יש ברירה ולמפרע גובה ולכן מהני הפרשה למה שאכל וברש"י גיטין קאי לראב"ש י"ל ס"ל מכאן ולהבא גובה ולכן פירש"י דל"מ הפרשה למה שאכל ולפ"ז מיושבין דברי הרמב"ם דברייתא קאי לר"ש דס"ל למפרע גובה. ומהני הפרשה למפרע ול"ה מה"ב ולכן הוצרך לומר הטעם משום דא"א חע"א ואינו בלא תאכל חמץ. ורמב"ם דפוסק מכאן ולהבא גובה ול"מ הפרשה למפרע והוה מה"ב. והנה כבר כתבתי בחידושי דלפמ"ש תוס' בפסחים ל"א דמה"ט ל"א במטלטלין למפרע גובה משום דאם ימכור אינו גובה מלקוחות ע"כ לא אלים שעבודי' שנאמר למפרע גובה. ולפ"ז כתבתי דאף דיש לכהן שעבוד על התרומה מ"מ כיון דלקוח פטור מדאו' ואם ימכור אינו גובה מלקוח ע"כ לא אמרינן למפרע גובה. אמנם הבאתי דברי מהרי"ט ח"א סי' פ"ה דלקוח לא פטור רק ממעשר ולא מתרומה ותרומת מעשר הובא במ"ל פ"א מתרומות ה' י"א ומ"ל הקשה מתוס' ספ"ק דבכורות דמבואר דפטור מתרומת מעשר. והביא דברי הטור דפטור אף מתרומה. ואני הראיתי דברי תוס' גיטין כ"ה שכתבו דכותים סומכים אתבואת זרעך ולא לקוח והרי אין מפרישין אף תרומה גדולה גם הקשיתי מהא דמקשה בב"מ פ"ח ואכלת ענבים כנפשך מה נפשך אוכל ופטו' אף פועל אוכל ופטור. הא לוקח חייב והקשה ולוקח. מ' מחייב וכו' ולישני דקאי בתרומה דלוקח חייב וכתבתי במ"א דלענין תרומת מעש' ודאי לקוח פטו'. דכיון דעיק' קרא במעש' כתיב וכל היכא דפטו' ממעש' ודאי פטו' מתרומת מעש' דהתרומה קראה מעש' מן המעש'. אך בתרומה גדולה י"ל דחייב דלא ילפינן ממעש' אך לר' אלעז' בן גמלא דס"ל כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ומחשבה דבשתי תרומות הכתוב מדבר א"כ אתקש להדדי. ושוב ילפינן תרומה גדולה מתרומת מעש' אבל למאן דל"ל כר"א בן גמלא יסבור דתרומה גדולה חייב בלקוח ולפ"ז אמינא דבגמ' דהוצרך לימוד על טבל דלא קאי בבל תאכל חמץ לא ס"ל כר"א בן גמלא וס"ל דבתרומה גדולה לקוח חייב וכיון דאף אם ימכור גובה מלקוחות ושייך לומר למפרע גובה. ולשיטת בעל התרומות הובא בתומים סי' ק"ג בהגיע זמ"פ גם רבא מודה דלמפרע גובה. וכיון דמצוה להפריש תיכף לאחר מירוח (וע' תוס' ר"ה ה' ובטורי אבן ובירושלמי שקלים רפ"ג דעובר בבל תאחר) על כן לכ"ע למפרע גובה ומהני הפרשה למה שאכל ול"ה מה"ב בטבל ולכן הוצרך לומר טעם שאינו בבל תאכל חמץ אבל הרמב"ם דפוסק כר"א בן גמלא ולקוח פטור מתרומה גדולה. ול"א למפרע גובה ול"מ הפרשה למה שאכל והו"ל מה"ב ולכן פוסק דאינו יוצא במצה של טבל והוא דבר חריף:

ו והנה צריך להבין בגמ' דאמרינן לר"ש דאין איסור חל על איסור אינו יוצא בשל טבל משום דאין מוזהר עליו משום בל תאכל חמץ ואמאי לא חל איסור חמץ על איסור טבל דקל שאפשר לתקנו. וצ"ל דאף באפשר לתקנו מ"מ כל עוד שלא תקנו אסור משום טבל ולא חל עליו איסור אחר ואף לפמ"ש דר"ש ס"ל דמהני הפרשה למה שכבר אכל מ"מ כל עוד שלא הקנו לא חל עליו איסור אחר. ולפ"ז נ"ל לישב מה שהקשה תוס' תיפוק ליה דהו"ל מה"ב די"ל כמ"ש השאג"א דלולא קרא ה"א דעשה דוחה ל"ת ואין לומר דטבל הו"ל עשה ול"ת ועוד דהו"ל לאו במיתה בידי שמים. דכמו שמבואר בש"ס דיבמות דף ה' דעשה דמצורע דולתו"ע דנזיר הואיל וישנו בשאלה ה"ה בטבל דאפשר לתקוני עשה דוחה לתו"ע ואף לאו שיש בו מיתה בידי שמים ואין לומר דבשלמא בנזיר גם אחר שעושה מעשה הגלוח אפשר לשאול על נזירתו. משא"כ במצה לאחר שאכל אי אפשר לתקוני דהרי לר"ש כתבנו דמהני הפרשה אף למה שאכל. ולפ"ז הו"ל ל"ת ועשה הקל ודוחה העשה ללאו ועשה. אך זה דוקא לר"ש אבל הרמב"ם סובר דלאחר שאכל אי אפשר לתקוני דבע"ח מכאן ולהבא גובה או דל"מ ברירה בדאורייתא. ונהי דקודם שאכל הי' אפשר לתקוני אבל כשאכל שוב א"א לתקוני ולא הו"ל שוב לאו הקל ואין עשה דוחה לתו"ע והו"ל מה"ב ולכן פוסק דאינו יוצא במצה של טבל. ולכאורה י"ל אהא שכתבתי בטעם דר"ש דל"ה מה"ב משום דעשה דוחה לל"ת ועשה דאפשר לתקוני דהרי ע"כ מיירי שאין לו מצה יותר מכזית דאל"כ אין העשה דוחה לל"ת דאפשר לקיים שניהם שיפריש ויאכל השאר וא"כ אי אפשר לתקוני. זה אינו דהרי אפשר שיפריש אח"כ. על מה שאכל אם יהי' לו שאר טבל. ועוד אולי נאמר כיון דאין מפרישין ביו"ט מדרבנן לא מיקרי אפשר לקיים שניהם (אך סברה זו צ"ע) אמנם לפ"מ שנסתפק בספר ראש יוסף שבת כ"ה ע"ב ובישועת יעקב א"ח סי' תקפ"ו בשם בנו כ"כ בפשיטות דהא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת דוקא לכתחלה:

אבל בדיעבד שפיר הל"ת נדחית ואין לוקין וע' בספרי בית יצחק א"ח סי' ו' אות ט' שפלפלתי בזה א"כ לעולם מיירי שיש לו יותר מכזית והי' יכול להפריש ומ"מ כשכבר אכל הלפו"פ נדחין ול"ה מה"ב ואמנם בדברי הפמ"ג כבר הראיתי דביבמות כ' ע"ב לא משמע כן דמקשה אהא דאמרינן אין עשה דיבום דוחה ל"ת משום דאפשר בחליצה ומקשה מהא דאם בעלו קנה. ומה קו' הר' בדיעבד אמרינן העשה נדחית וע"כ דלא כראש יוסף וע' יבמות דעשה דמצורע דוחה לתו"ע דנזיר וקשיא ישאל על נזירתו וצ"ל דזה לא מקרי אפשר לקיים שניהם דאם ישאל לא יהי' ל"ת כלל ועדיין צ"ע. ועיין בנוב"י תניינא ובמקום אחר דברתי מזה:

ז והנה קשה לי בגמ' דאמרינן לר"ש אינו יוצא בשל טבל הואיל ואינו מוזהר משום בל תאכל חמץ דאיסור חמץ אינו חל הא תינח אם לא יפריש אח"כ אבל אמאי פסיק ותני דאינו יוצא במצה של טבל הרי לשיטת רש"י בקדושין פ' מהני הפרשה למה שאכל וצ"ל דהפרשה מהני למפרע הן מטעם ברירה והן מטעם בע"ח למפרע גובה. א"כ אם יפריש אח"כ אלו הי' חמץ הי' חל איסור חמץ למפרע ותגלי מלתא למפרע דהי' מוזהר משום בל תאכל חמץ. ובפרט לפמ"ש במלא הרועים ח"ג בריש הספר דפלוגתא דתגלי מילתא למפרע ביבמות ל"ה תליא בפלוגתא דברירה וכבר כתבתי דמסקנא דעירובין ל"ז דר"ש ס"ל ברירה וס"ל לפ"ז תגלי מילתא למפרע. א"כ חל איסור חמץ למפרע. ושוב הו"ל לצאת ואמאי פסיק ותני דאינו יוצא וכן קשיא לרבינא דגם לרבנן אינו יוצא משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד והרי אם יפריש מהני למפרע ולא הי' איסורו רק משום בל תאכל חמץ בלבד. והנ"ל ליישב באופן נאות אף לשיטת רש"י לפי המבואר בפסחים ל"ג דמפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה ואמרינן שם הטעם דתתן לו ולא לאורו וזה דוקא בלא הי' לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר עוד אמרו שם טעם דל"ה שירי' ניכרין וזה אף בהי' לו שעת הכושר ותוס' כ' שם דלמ"ד חמץ אסור בהנאה א"צ לטעם זה דבלא"ה אין ניתן לכהן כלום עיי"ש. א"כ שפיר אמרו בגמ' לר"ש דאין מוזהר על חמוצו משום לא תאכל חמץ. דזה ודאי דאף דלר"ש אין חל לאו דחמץ על לאו דטבל מ"מ אסור בהנאה דמעיקרא לא אסור בהנאה. ומ"מ לאו דאכילה אינו חל דר"ש ל"ל איסור מוסיף. וא"כ אף אם לאו דאכילה אינו חל מ"מ אי אפשר להפריש מינה ובה דאינו נותן לכהן כלום. ועוד דל"ה שירי' ניכרים דאם יפריש שוב יחול איסור חמץ. א"כ ל"מ הפרשה מינה ובה ואין לומר דהרי יוכל להפריש ממקום אחר היינו ממצה. דהתוס' כתבו בבכורות י"ב דאם אי אפשר להפריש מינה ובה ל"מ הפרשה ממקום אחר. דהוה כמחיוב על הפטור. א"כ דבזה שאינו יכול להפריש מינה ובה ל"מ הפרשה ממקום אחר וע' מ"ש לעיל סי' פ"ב אות ו' לישב דברי הירושלמי והתוס' עיי"ש על ק אי אפשר לתקוני והן אם נאמר דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ חל לקוברו בין רשעים גמורים דלסברא זו ודאי אינו יכול להפריש אך אף אם נאמר דר"ש פליג על זה כחד לישנא ביבמות ל"ב מ"מ כיון שחל עליו איסור הנאה על כן אינו יכול להפריש. ומה"ט לא קשיא דר"ש ס"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר א"כ אחר הפסח אלו הי' בעין הי' יכול להפריש מ"מ בזה ודאי ל"מ הפרשה למפרע דכיון דבפסח לא הי' יכול להפריש ל"מ הפרש' למפרע דדוקא כשהי' יכול להפריש והפריש אח"כ מהני למפרע משא"כ כשלא הי' יכול להפריש על כן ניחא דברי הגמ' מה שאמרו מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכן מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבד. יצא זה שאסור משום טבל דאם הי' נחמץ לא הי' בידו להפריש כלל אבל משום מה"ב שפיר יוצא אם אח"כ הפריש למפרע כאמור ודוק בכ"ז:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה