אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קסג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קסג

סימן קנז

בסוגיא הנ"ל פסחים ל"ה:

א' עוד בישוב דברי הרמב"ם. דהנה הפ"י בקונטרס אחרון על חדש כתב דאף דבחולין ק"כ אמרינין דגם בטבל וחדש משקה היוצא כמותה מ"מ להלכה. לא נקטינין הכי דלהלכה סברת הגמ' בפסחי' כ"ד נשאר קיים דמשקה היוצא משאר דברי' חוץ מענבי' וזתי' הוה שלא כדרך אכילתן ולא ילפינין מנבלה וחמץ וחלב עיי"ש שהאריך. ומה שהביא דברי הל"מ על משניות ולפ"ז אמינא דבטבל וחדש ט"כ ל"ד דרש"י פירש ט"כ ל"ד דבטיל ברוב. ולא פירש טעם גופה ל"ד דהטעם לכ"ע אסור מקרא דהטמאי' לאסור צירן וה"ה הטעם. ולפ"ז היכא שהיוצא מותר מדאורייתא לכ"ע ט"כ ל"ד וכן כתב בחו"ד סי' ק"ה. ולפ"ז אמינא דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות. וכתב רש"ל בשבועות כ"ג ע"ב דלדידי' שלא כדרך אכילתן אסור מדאורייתא ולוקין עליו. ולדידי' משקה היוצא משאר פירות נמי לוקין עלי'. ולדידי' ט"כ בטבל מדאורייתא. ולפ"ז מיושב דהברייתא אתיא כר"ש ולדידי' ט"כ דאורייתא ואינו יכול לצאת בטבל ע"י שיערב בשאר דברי' ויהי' בו טעם דגן זה אסור משום טבל. ולכן ס"ד דעשה דוחה לל"ת דא"א לקיים שניהם. קמ"ל קרא דא"י בטבל. דלולא קרא ל"ה מה"ב דעשה דוחה לל"ת אבל הרמב"ם דפוסק שלא כדרך אכילתן אינו לוקה ולדידי' משקה היוצא מתרומה וטבל ל"ד כמ"ש הפ"י וט"כ ל"ד בטבל. ויכול לקיים שניהם ולכן בטבל גרידא בלא"ה א"י דהוה מה"ב דל"ש עשה דוחה לל"ת דאפשר לקיים שניהם ע"י טעם דגן דבטבל ט"כ ל"ד ודוק [מיהו בדרוש לפסחי' מ"ד (ע' לעיל סי' קי"ז) הארכתי לסתור דברי החו"ד סי' ק"ה דאף היכא דמשקה היוצא אינו אסור מהתורה מ"מ ט"כ דאורייתא דנהי דמשקה גופה הו"ל שלא כדרך אכילתן מ"מ הטעם הבא לאוכל הו"ל כדרך אכילתן. ואכ"מ להאריך יותר]. ועפ"י הנ"ל מיושב מה דקשה לשיטת התוס' בקדושין ע"ז דר"ש נמי ס"ל איסור מוסיף א"כ חמץ אטבל הו"ל איסור מוסיף דמעיקרא הי' משקה היוצא מותר. וכשנתחמץ משקה היוצא אסור דבחמץ כתיב נפש לרבות השותה. להנ"ל נכון דלר"ש גם בטבל משקה היוצא אסור כמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בקדושין אחדש דניתי עשה ולדחי ל"ח. והקשה המקנה הרי אינו אסור משום חמץ אף לרבנן דאיסור חל איסור דהרי אז נאסרו אף החטים שבעלי' משום חדש. ול"ה איסור כולל דכל הדגן וכל התבואות נאסרו משום חדש עיי"ש להנ"ל נכון דחמץ הו"ל איסור מוסיף משום משקה היוצא. לפ"מ שכתבתי בשם הפ"י ודוק כי הענין ארוך: ב' עוד נ"ל בישוב דברי רש"י במשנה. הנה כבר כתבתי דאם לא הי' מצרכינין הקרא דל"ת עליו חמץ לדבר אחר והי' מיותר יש לדרוש מי שאסורו משום ב"ת חמץ בלבד כמ"ש התוס' זבחי' כ"ז דהרי לא משכחת כלל שלא יחול איסור חמץ דתמיד הוה כולל ומוסיף לפמ"ש לעיל. ורק דבלא"ה צריך קרא דנהי דלא מצרכינין קרא דאינו יוצא באורז. דבלא"ה ידעינין מקרא דושמרתם את המצות דמה שלא בא לידי חמץ א"צ שמירה. מ"מ איצטריך קרא דנשים חייבות במצה דכל שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה אמנם כבר הקשיתי למ"ל קרא לנשים ת"ל דהרי חייבות בפסח לר"י דיליף בדף צ"א מקרא דמכסת נפשות. ולומר דאיצטריך ההיקש אבזמן דליכא פסח עדיין קשיא לראב"ע דס"ל מצה בזמן הזה דרבנן וליישב זאת נאמר דהרא"ש כתב בפרק ע"פ גבי אכלו לחצאין דמרור אין צריך כזית רק משום הברכה דלא כתיב אכילה במרור דמה דכתיב בקרא על מצות ומרורים יאכלוהו קאי לשון אכילה על פסח ומה דמצה בעי כזית היא רק משום דכתיב קרא מיוחד גבי מצה עי"ש ולפ"ז איצטרך ההיקש שיתחייבו נשים בכזית דמצד חיוב הפסח אין צריכין כזית ובזה מיושב קושי' התוס' דנדרש להיפך דנשים פטורות ממצה ומותרות בחמץ או דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות להנ"ל נכון דבלא"ה ידעינן דחייבות פחות מכזית משום הפסח וממילא א"ד לסוכות ול"ה הדרוש רק גלוי מלתא שחייבות בכזית שלם (וע' מה שהארכתי בזה בספרי לאו"ח סי' נ"ו אות ו') והנה כבר הקשה השאג"א על הרא"ש דבדף כ"ח מייתי לקרא בערב תאכלו מצות לקבעו חובה אף בזמן הזה והרי איצטרך קרא אף בזמן דאיכא פסח וקרא קמ"ל שחייב בכזית שלם וזה לא ידעינן רק מקרא דבערב תאכלו מצות:

ולישב זאת נאמר דהנה רש"י פסחי' קט"ו פירש אהא דאמרינן שם יכול יהא כורכן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ופירש"י יאכלוהו כל אחד בפני עצמו מדלא כתיב יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי עיי"ש הרי דלמ"ד שיאכל כ"א בפ"ע יאכלוהו קאי על כ"א בפ"ע ובעי לפ"ז כזית לכ"א אבל למ"ד כורכן בב"א מלת יאכלוהו אפסח קאי לפ"ז י"ל דהרא"ש קמ"ל אפילו למ"ד כורכן בב"א מ"מ בעי מרור כזית משום הברכה אבל למ"ד דאוכלין כ"א בפ"ע בלא"ה צריך כזית מלשון יאכלוהו כפי' רש"י דקאי אכאו"א ולפ"ז הסוגיא דדף כ"ח וגם הסוגיא סוף פסחי' קאי למ"ד אוכלין זה בפ"ע וזה בפ"ע ולדידיה לא בעי קרא לכזית ודו"ק (וע' מ"ש בזה בספרי לא"ח סי' ע"ה אות ט'). והנה הרמב"ן במלחמות כתב דרב אשי ורבינא פליגא וסבירא לי' לרבינא דלרבנן מצות מבטלות זו את זו ואסור לאכול בכריכה ורב אשי סובר דלרבנן ג"כ מצות אין מבטלות ומותר לאכול בכריכה. ולפ"ז י"ל דלרבינא דלרבנן אסור לאכול בכריכה ועל כרחך הקרא קאי יאכלהו כ"א בפני עצמו. וצריך לאכול כזית אבל לרב אשי י"ל היכא שאוכל כ"א בפ"ע באמת צריך כזית דקרא קמ"ל שרשות לאכול כ"א בפ"ע וקאי יאכלהו אכל אחד ואחד ורשות לאכול בב"א וקאי יאכלהו אפסח. ומ"ה לא כתיב יאכלו אותו. דאז הי' צריך דוקא לאכול בב"א. וקמ"ל קרא לאו דוקא בב"א. ולפ"ז לרבינא א"צ קרא לנשים דבלא"ה ידעינין דצריך כזית משום הפסח ולרב אשי צריך קרא לנשי' דסד"א היכא שאוכל בכריכה א"צ כזית למצה דאז יאכלהו קאי אפסח וקמ"ל קרא דצריך כזית. משום כל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה. ולפ"ז רבינא כשיטתי' משני מי שאין אסורו אלא משום ב"ת חמץ דלדידי' א"צ קרא לנשים דבלא"ה ידעינין דנשים חייבות במצה משום פסח. והוי קרא מיותר ודרשינן מי שאין אסורו אלא משום איסור חמץ גם בלא מלבד כדברי התו'. זבחי' כ"ז. והגמ' שהקשה ארבינא. הוא רב אשי דהוא תמיד בעל פלוגתא דרבינא. והוא כשיטתי' דס"ל גם לרבנן מצות אין מבטלין ומותר לאכול בכריכה. ולדידי' היכא שאכל בכריכה א"צ כזית דקרא משמע הכי דהיכא דאכל בכריכה קאי יאכלהו אפסח והיכא שאכל בפ"ע קאי יאכלהו אכל אחד ואחד. ולרב אשי לשיטתי' צריך קרא לנשים דבעי כזית ולא מיותר הדרש דל"ת חמץ ושבעת ימים תאכל מצות ולכן הקשה מידי בלבד כתיב. ורש"י סובר דסוגיא דפסחי' קט"ו מידחי מקמי סוגיא דזבחי' ע"ח דרבנן ס"ל מצות מבטלין זא"ז. כמו שכתב הרמב"ן. וס"ל לרבנן בעי כזית דיאכלהו קאי אכל אחד ואחד. ולפ"ז א"צ קרא לנשים. ודרשינן אף בלא בלבד לדרשה זאת דמי שאין אסורו כנ"ל. ומ"ה פירש כן במתניתין והיא דבר חריף עמוד ותתבונן. זאת רשום בזכרוני מימי חורפי אבל יש לדחות כ"ז חדא דהרי צריך קרא לנשים לטמא ושהי' בדרך רחוקה. דאין להם פסח וצריך קרא למצה. ועוד צריך קרא לבזמן דליכא פסח ולר"ש ג"כ צריך קרא דלדידי' נשים בפסח רשות על כן עוד צריך לתת להתישב בכ"ז ומ"מ כתבתי. להעיר על המעיין:

ג' ודע דלמ"ד מצות אין מבטלין ומ"ה צריך דוקא כריכה כהלל. בלא"ה י"ל דא"י במצה של טבל. כיון דזה איסור היא אתי מרור ומבטל למצה ודוקא היכא שהמצה היתרא לא מבטל חד לחברו דהא דמצות אין מבטלות זא"ז הטעם דהיתר בהיתר לא בטל כמ"ש הר"ן נדרים נ"ט ע"ב שהאיסור דרכו להתבטל ולא היתר אבל היכא שהמצה איסור היא אתי מרור ומבטל לי' ואף שהעשה דוחה לל"ת מ"מ עדיין איסור היא כמו שכתבתי בדרוש לסוגיא דעתי אפי' בשבת בספרי לא"ח סנ"ה אות ו' ויבואר עוד לקמן. ולפ"ז צ"ל הא דאיצטרך קרא דא"י במצה של טבל דוקא לרבנן דאוכל בלי כריכה אבל להלל דבעי דוקא כריכה בלא"ה אינו יוצא. אך למה שכתבו התוספות מנחות כ"ג ע"ב דאם אכל יותר מכזית ל"ש לומר דאתי מרור ומבטל קרא קמ"ל דבאכל יותר מכזית נמי לא יצא. ולפ"ז שוב קשי' למ"ל קרא הרי הו"ל מצה"ב כקו' התוס' סוכה וליכא למימר דס"ד דעשה דוחה לל"ת הרי אם אכל כזית בטל במרור כיון דהוי איסור בהיתר, וע"כ כשאכל יותר מכזית וליכא למימר דהעשה דוחה במה שאכל יותר. מיהו י"ל דאם המרור מבטל ל"ה איסור. ול"ה עבירה כלל. והרבה יש לדבר בפרט זה. וכעין קושיתנו יש להקשות על התוס' קדושין שהקשו אמאי לא אכלו חדש ויתי עשה ולידחי לל"ת וקשי' ג"כ הרי מרור מבטל למצה דל"ה היתר בהיתר רק איסור בהיתר. וע"כ צ"ל דקושית התוס' לרבנן דפליגא אעולא:

ד' והנה דרך אגב קשי' לי קצת בגמ' דפסחים ל"ה שהקשה לר"ל דס"ל דכל שאין יוצאין ידי מצה אין חייבין על חימוצו כרת מהמחהו וגמעו דלמא שאני בהמחהו וגמעו דעוד חזיא למצה אם נקפה הדגן. נהי דעתה המחהו אבל חזי להקפות ואז יוכל לצאת בו. משא"כ בנתן ביין ושמן דאינו חזי בשום פעם למצה עוד. ושמא גם במצה שהמחהו א"א שיחזור להקפות אלא ע"י בישול ומצה שבישלו אינו יוצא בו. ועיין בש"ס דמנחות ע"ה דמשני בשערסן או שמא שייך גם בזה לומר יש דיחוי אצל מצות ואם המחהו פעם אחת אינו חוזר להכשירו וצע"ק. והנה בגוף הגמ' דפסחים יש להבין דילמא באמת דרשינן לקרא הכי כל שאינו יוצא ידי מצה אינו חייב. ואי אמאי חייב אהמחהו שאני התם דגלי קרא נפש לרבות שותה, וצ"ל דהגמ' מקשה נלמוד משם דא"צ שיהי' יכול לצאת ידי מצה. וה"ה בעיסה שנלושה ביין ושמן: ה' והנה שיטת רש"י דט"כ ל"ה רק אם הוא בעין אבל אם הוא נימוח אינו חייב אף בכזית בכא"פ והקשה בשעה"מ ופ"ח סי' תמ"ב מהא דכתב רש"י בפסחים מ"ד דשכר המדי לית בי' בכא"פ והרי שם האיסור נימוח ולישב זאת נראה הנה בגוף סברת רש"י כבר כתבתי בבית יצחק א"ח סי' ז' א"ז ולעיל סי' קי"ח אות א' דס"ל דאיסור נימוח לא ידעינין רק מקרא דנפש וכא"פ הלכה לא קאי ההלכה רק אגוף קרא. ולא אמה דדרשינין ברבוי. דריבוי אריבוי. לא דרשינין כמו שהארכתי שם. ולפ"ז נאמר דרש"י סובר דאהנאה חייב מלקות בחמץ. ולפ"ז קשי' למ"ל נפש לרבות שותה ת"ל דהו"ל הנאה. וצ"ל דס"ד דדרשינין כל שאינו יוצא ידי מצה אינו חייב על חמוצו קמ"ל קרא דלא דרשינין הכי ואי תיקשי אגוף הברייתא אמאי לא דרשינן הכי וצ"ל דבאמת לא דרשינן רק מין הבא לידי חמוץ יוצא ידי מצה. וה"ה להיפך מין:

רק אם לא הי' להם לאכול דבר אחר הוה רק דחוי' ועדיין איסור הוא. כמו חולה שיש בו סכנה דבודאי יוצא ידי מצה אף שאינו אסור בחמץ הטעם דבודאי אסור בחמץ רק משום סכנה נדחה האיסור אצלו אבל למ"ד שהי' מותר להם אף שלא לצורך דהי' היתר להם י"ל דאינו יוצא ידי מצה. והנה נ"מ "ל דהי' היתר גמור להם כמו שהוכיח בלב ארי' חולין י"ז עיי"ש כל הפלפול ולפ"ז לר"ע שפיר י"ל דלא היו בלא"ה יוצאין ידי מצה. מיהו לפ"ז צ"ע למה לא אכלו מעבור הארץ עד ממחרת הפסח. וכבר הקשה כן בטורי אבן וצ"ל דחדש שיש היתר לאיסורו לא הותר להם כמ"ש בט"א ולפ"ז ה"ה חמץ לא הותר להם. וע' בברוך טעם פ"ב מדין עשה דוחה ל"ת שהרגיש קצת בזה ועיין בספרי לא"ח סי' נ"ה הוכחתי דר"ע ס"ל דהיכא דעשה דוחה ל"ת הותרה לגמרי. וה"ה שיש לומר לדידי' בתולה וגם בז' שכיבשו הותרה לגמרי:

ה והנה ר"ש ס"ל דאכל נבלה ביוה"כ פטור. ופירשו התוס' בשבועות כ"ד דנתנבלה לה ביוה"כ ואיסור נבלה אינו חל על איסור יוה"כ וקשי' לן דהרי נבלה הוי מוסיף לשיטת הנוב"י קמא סי' ל"ו דטומאה הו"ל איסור מוסיף וצ"ל דר"ש לית לי' גם איסור מוסיף דלא כמו שנסתפקו התוס' בקדושין פ"ח. ומה דקשי' בלא"ה הו"ל נבלה מוסיף לגבוה י"ל דמיירי בבעל מום דבלא"ה אסור לגבוה. וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ס"ד אות י"ב על הטעם המלך ה' א"ב ד"ה וראיתי שתמה על הנוב"י שכ' דטומאה הו"ל מוסיף מתוס' יבמות ל"ג ע"ב ודבריו תמוהים דחלב נבלה אינו מטמא עיי"ש ובהכי עלה בידי פרפרת נאה לישב מה דקשה לי בתוס' יבמות הנ"ל שהקשו איך חל נבלה על חלב הרי הוי קל על חמור ותי' דחלב קל שהותר מכללו וקשיא לריה"ג דס"ל בפסחים כ"ג ע"ב דזה ל"ח הותר מכללו הואיל דבבהמה לא אשכחן מאי איכא למימר כעין שהקשו התוס' בחולין ק"כ וכבר הקשה כן בערוך לנר ביבמות. עוד קשי' יותר דהרי התוס' שם הביאו ראי' דאף שיש חומרא גם בחלב שאין בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן ביבמות ודבריהם תמוהים דהרי משם מוכח להיפך דל"ח טומאת הגוף שיש לו טהרה במקוה אטומאת בשר אף שיש חומרא בטומאת הגוף שהיא כרת. ופירש בשעה"מ כונתם דשם בעי דוקא חמור על קל לריה"ג והיכא שיש חומרא בזה מה שאין בשני ל"ה חמור על קל ולריה"ג לא חל בכולל אבל לדידן חל דדוקא קל על חמור לא חל אבל בשוין לדידן חל והיכא שיש חומרא בזה ובזה הוי כשוין עיי"ש. ולפי"ז לריה"ג דבעי דוקא חמור על קל הק"ל איך חל נבלה על חלב. ואמנם בישוב הדבר נ"ל דבר נחמד מאוד לפמ"ש מהרש"א בפסחים כ"ג ע"ב בביאור דברי התוס' שם ד"ה ומה חלב דלריה"ג חלב נבלה מטמא א"כ הו"ל איסור מוסיף ומ"ה חל נבלה על חלב. ומיושב קו' הנ"ל [אמת לפמ"ש התו' שם בפסחים ם דבכל דוכתא גם לריה"ג מיקרי חלב הותר מכללו רק בפסחים ל"ח ריה"ג זאת לקולא עיי"ש דלא כמ"ש התוס' בחולין ק"כ בלא"ה ל"ק קושיא הנ"ל עיי"ש] וגם קושיתי השני' מיושב. דאיסור מוסיף גם לריה"ג על בקל על חמור כדכתבו התוס' ביבמות שם. ומה דל"ח תוס' נבלה איסור מוסיף משום שנאסר לגבוה כדכתבו בזבחים דף ע' משום דמשמע להו דקרא אתי' אף בבעל מום דל"ה איסור מוסיף. אבל לריה"ג ודאי ה"ל איסור מוסיף משום טומאה כדכתיבנא:

ו ובהכי נלפע"ד לישב קו' שהקשה במעיין החכמה על תרי"ג מצות דף ק"ס דפוס לבוב לשיטת הריצב"א בשבועות כ"ד דאיסור נבלה אינו חל איוה"כ. ולפ"ז ביוה"כ עדיף לחולה שיתן לו נבלה שינחור נכרי ולא ישחוט ישראל דהר"ן כתב בטעמא דשוחט ישראל משום דבנבלה החולה עובר על כל כזית. וזה דוקא בשבת אבל ביו"כ אף אם ינחור נכרי לא יחול איסור נבילה איוה"כ ועדיף שינחור נכרי ולא יעבור השוחט והגם דקשיא מיומא ס"ד דאמרינן דגם ביוה"כ שוחטין לחולה. אך שם י"ל דמיירי בליכא נכרי. אך שהקשה מחולין ק"א ע"ב דאמרינן שם דיוה"כ על שבת ל"ה רק איסור כולל לריה"ג ולהנ"ל יוה"כ אשבת הו"ל איסור מוסיף דבשבת שוחטין לחולה משא"כ ביוה"כ כיון דלחולה לא חל איסור נבלה אאיסור יוה"כ אסור לשחוט לחולה וה"ל יוה"כ איסור מוסיף עיי"ש שהאריך בזה. [ולפענ"ד נראה דלחולה כיון דיוה"כ ודאי הותרה שפיר חל איסור נבלה ועיין בש"ך יו"ד סי' רל"ח ובמה שהארכתי בספרי לא"ח סי' נ"ה דאם דחוי' איסורין עדיין אין איסור חל על איסור כמ"ש במהדורא בתרא יבמות ל"ג דאם טומאה דחוי' אין איסור חל על איסור ואם הותרה חל איסור אחר. והרבה יש לפלפל] אמנם למ"ש נכון דהנה התורה אמרה יחול איסור נבלה אחלב ולמאן דאית ליה כולל בשוין י"ל דנבלה הוי שוין שיש חומרא בזה כמו בזה ואין ראיה דטומאה הוי מוסיף. אבל לריה"ג דלא חל בשוין וגם דלדידיה אין קולא בחלב שהותר מכללו דבבהמה לא אשכחן ע"כ צ"ל דנבלה הוה מוסיף משום טומאה דהוא ס"ל חלב נבלה מטמא וס"ל טומאה הוי מוסיף. ולפ"ז לריה"ג כשיטתי' דמוכח מקרא דטומאה הוי מוסיף [דליכא למימר נבלה הוה מוסיף שנאסר לגבוה דמשמע אף בבע"מ קאי קרא] לדידי' אף בחולה ביוה"כ שוחטין שלא יעבור על נבלה דאיסור נבלה חל על יוה"כ שמוסיף טומאה. ולפ"ז יוה"כ אשבת ל"ה איסור מוסיף דגם בחולה ביוה"כ שוחטין. [מיהו בפשיטות יש לישב קושיתו בהך דיומא ס"ד די"ל שם מיירי שלא הי' אמו בעלת מום והיכא שהיא אינה בעלת מום ודאי הוה נבלה איסור מוסיף וחל על יוה"כ ועדיף יותר לשחוט ודוק]. ולפ"ז יש לפלפל הרבה בסוגיא דחולין ואין עת האסף פה:

ז פירות הנושרין מהדרשה. והנה דברי הלח"מ פ"ו מה' חמץ ומצה תמוהין שכתב דאיסור חמץ על טבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף והוא תמוה דהרי חמץ הוי כולל שנאסר בפסח בשאר חמץ שאינו של טבל גם מ"ש דמ"ש בפ' כל שעה האוכל נבלה ביוה"כ פטור ליכא למימר איוה"כ פטור דיוה"כ הוי איסור כולל. וזה תמוה דשם קאי לר"ש ור"ש לית ליה איסור כולל. ולחומר הנושא י"ל בישוב קושיא הראשונה י"ל דמשמע לי' דהא דאין יוצאין במצה עד שיתחייב על חמוצו היינו שיתחמץ השתא בטעה שרצה לצאת ידי מצה והיכא שנתחמץ השתא בפסח צדקו דבריו דל"ה כולל. דבשאר חמץ כבר נאסר כשקידש היום ועתה שנתחמץ לו חמץ בפסח ל"ה כולל. ואיסור הנאה י"ל דל"ה כולל ולא מוסיף לשיטת הרמב"ם בכריתות בנקודה הנפלאה גם לישב קו' השני' י"ל דאין כונתו דהגמ' מיירי בהכי דר"ש ודאי לית ליה כולל אך כונתו על הרמב"ם דהוא סובר איסור כולל. ודע דמ"ש לעיל במצה שיש בו ט"כ מטבל יש לומר דלפוסקים ט"כ ל"ה רק עשה כשיטת תוס' חולין צ"ט באיסור עשה ל"א מה"ב. וטעמא למ"ש במקום אחר דמה"ב הוא מטעם כמדארל"ת אעל"מ והפ"י סוף גיטין כתב דבעשה ל"א כמדארל"ס ל"מ ה"ה לענין מה"ב י"ל הכי ובזה מיושב קו' התוס' סוכה ל'. ויש לעיין בזה:

פ:

ח עוד בירושלמי פ' כ"ש עשה כרי והשתחוה לו ומירחו אין איסור טבל חל על ע"א. אבל מירחו והשתחוה לו איסור ע"ז חל על טבל. והקשה המפרש הלא טבל חמור שהוא במיתה ותירץ דאיסור ע"ז חמור שמטמאה. וזה תמוה דטומאת ע"ז דרבנן ואיסורא דרבנן אין בכחו שיגרום חיוב מלקות והמובחר דע"ז אסור בהנאה. ומ"ה חל וכן חמץ בפסח חל מה"ט ומ"ה חמץ חל על טבל וטבל על חמץ אינו חל כדאמרינן בירושלמי לעיל מיניה. עוד בירושלמי פ' כ"ש סוף ה' א' ר' ירמי' בעי פטר חמור שהמית במה הוא מיתתו בעריפה או בסקילה. ר' בנימן בן לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן אתה מבערן בשריפה משהגיע זמן ביעורן אתה מבערן בכ"ד'. הנה האיבעי' הראשונה צ"ל דאתא כת"ק דשור שאין לו בעלים חייב סקילה בב"ק מ"ד דלר"י דפוטר איהו ס"ל פטר חמור אסור בהנאה ואין לו בעלים מיהו י"ל דפטר חמור גם לדידי' יש לו בעלים דגונב פטר חמור משלם כפל לבעלים אעפ"י שאין לו עכשיו הואיל ואי בעי פדה בשה כדאמרינן בבכורות י"א. וקצת צ"ע מזה אדברי תוס' קדושין שכתבו דמה"ט פטור מעשר שני בגבולין מחלה אף דממון הדיוט הוא אף בגבולין הואיל ואסור לאכול וצ"ע דהרי אי בעי מעלהו לירושלם ועיין בשאג"א סוף ה' מצה באריכות. והנה קשי' על ירושלמי הרי שור טריפה שהרג פטור ומ"מ הורגין שור דאזלינן בתר רוב וכאן בפטר חמור הוי בין מיתה למיתה ל"א בתר רוב ושמא טריפה הוא ואין לומר דטריפה פטר חמור אין עורפין דז"א דלא ילפינן בכור בהמה טמאה מבכור אדם כדאיתא בבכורות. והעיקר דאף דכמיתת בעלים כך מיתת השור לענין בין מיתה למיתה דל"א בתר רוב ל"ה מיתת שור כמיתת בעלים כדאמרינן בסנהדרין ל"ו י' דברים שבין ד"מ לד"נ אין נוהגין בשור הנסקל וז"פ. וסוף דברי ירושלמי יש לפרש דקאי לשיטת רבנן דתשביתו בכל דבר ויסבור דהנקברין לא ישרופו וגרס מפרר וזורה לרוח דלא כגירסא אף מפרר עיין מג"א סי' תמ"ה ולכן בעי במה מבערן והפשטות הוא לפמ"ש רש"י בפסחים דף פ"ג דמה שאינו ראוי לאכילה ל"ה נותר בשריפה. ולכן אם נאסר מעיקרא משום חמץ ולא הי' ראוי לאכילה אין דינו כנותר ואינו בשריפה. והארכנו במקום אחר:

ט על קושיות התוס' חולין ק"א אשיטת רש"י דאיסור הנאה הוי מוסיף. הנה לפמ"ש לעיל סי' קכ"ד אות ו' דלר"י דמב"מ ל"ב כל איסורין הוי איסור גברא. ובאיסור גברא ל"ה איסור הנאה איסור מוסיף דלא מוסיף אחפץ מיושב קושיות התוס' מ"ש על רש"י משמואל בחולין ד' קי"ג דשמואל כר"י ס"ל. גם שאר קושיות מיושבות וגם מה שקשה בסוגין דפסחים לר"ש לשיטת התוס' דקדושין דר"ש אית ליה איסור מוסיף י"ל חמץ ל"ה רק איסור גברא דאחר הפסח מותר ובאיסור גברא ל"ה איסור מוסיף ומצאתי בטעם המלך שהרגיש בזה. ועיין מה שכתבתי בדרוש הנ"ל דלירושלמי דחמץ של נכרי מותר בהנאה איסור חמץ הוי איסור חפצא. ומ"ה י"ל דזה טעם ירושלמי שכתב דאיסור חמץ חל על טבל ודוק היטב בכ"ז:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה