שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קנז
ב"ה ברעזאן מנחם ברכות לפ"ק. להגאון הצדיק המפורסים מוה' שמואל בירנבוים מדובנא. (כעת מו"ח זצלה"ה):
א ע"ד אשר כת"ה העיר בדבר חדש דהא דס"ל לר' יהודא סנהדרין כ"ט בחתנו ויש לו בנים פסול היינו דוקא בראה אחר שנתרחק כמו שפי' רש"י דיש ראי' והגדה לאחר שיש לו עכ"פ קירוב דעת משא"כ בראה קודם שנעשה חתנו דהוה עכ"פ תחלתו בכשרות גם ר' יהודה מודה ואצ"ל בהא דב"ב קכ"ח ועירוכין י"ז דמיירי באין לו בנים אפי' לר"י והוכיח זאת מהא דאצטריך לר' יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי הגלילי דלא כר"י והרי בלא"ה הלכה כסתם משנה דשבועות ל"א דע"כ צריך לאוקמא כגון שהיו קרובים בנשותיהם מוכח בהדיא דקרוב ונתרחק כשר וע"כ צ"ל דקמ"ל דסד"א דוקא בעדים שראו קודם שהיו קרובים משא"כ בראו לאחר שנתרחקו רק שיש לו בנים הלכה כר"י ומ"ה אצטריך לפסוק ולפ"ז גם לר"י יש חילוק בדבר. כבר ראה כת"ה בעצמו די"ל דמשנה דשבועות דמוכח דקרוב ונתרחק כשר מיירי באין להם בנים. ואין משם ראי' עוד יש לדחות דכל עיקר מה שהקשה בשבועות הא קיימא שני' הוא למ"ד כופר בממון שיש עליו עדים פטור אבל לר"י דס"ל חייב א"צ לאוקמא בקרובים בנשותיהם וכן כתב הריטב"א א"כ לר' יוחנן אין סתם משנה דלא כר' יהודה והגם דתוס' ס"ל דאף דכופר במלוה שיש עלי' עדים חייב היכא דקיימא קמן פטור מ"מ כתבו בעצמם דף ל"ג דה"מ למדחי דאפי' קיימא קמן הוי כפירה ומ"ה ממשנה דשבועות אין להוכיח הלכה ואצטריך לפסוק הלכה כר"י הגלילי וז"ב ועי' מהרש"א שבועות ל"ז מ"ש על פי' דברי תוס' אלו וכיון שראי' אין לו גוף הדין שכתב כת"ה לא ברירא לן דלישנא דמתני' דביש לו בנים הוי קרוב לר"י אין חילוק ועוד כשראה קודם שנעש' חתנו יותר מסתבר לפסול ממה שראה אחר שנתרחק דהוי הפסק פסול בנתים:
ב והנה כת"ה הביא דברי רש"י בסנהדרין שפירש"י סנהדרין כ"ז ד"ה באותו שעה וז"ל שהוא בא להעיד או שראה העדות והיינו דבחד סגי לפסול ואח"כ ד"ה ונתרחק פירש"י שמתה אשתו קודם שראה עדות זו ולא פי' שראה קודם שנעשה חתנו ומזה הוכיח כת"ה הדין הנ"ל, אמנם בחידושי אנשי שם על פירש"י ברי"ף שהם תמוהין מאוד לכל מעיין הגי' באמת שם ברש"י הי' קרוב וכו' ונתרחק שמתה אשתו קודם שהעיד בב"ד. וגם בחידושי אנשי שם ט"ס וצ"ל הי' קרוב שראה עדות קודם שנעשה חתנו ונתרחק שמתה אשתו קודם שהעיד בב"ד כדמוכח מדבריו שם. וגם בזה פליג ר"י ולא כסברתו. ולפענ"ד הי' נראה לישב קצת דברי רש"י ברי"ף שכ' היה קרוב כשראה העדות שהיה חתנו שראוי ליורשו ונתרחק שמתה אשתו קודם שהעיד בב"ד. וזה תמוה דהוי תחילתו בפסול וסופו בכשרות. וכבר תמה בחידושי אנשי שם. ואולי ס"ל לרש"י כמ"ש המרדכי דמה"ט מהני סילוק בעדות לענין נגיעה ולא מפסיל משום תחילתו בפסול וסופו בכשרות משום כיון שמתחילה היה בידו לסלק עצמו מיקרי תחילתו בכשרות עיי"ש במרדכי בב"ב בתירוץ הראשון ושיטת הש"ך דגם בפסול מחמת עבירה ל"ב תחילתו וסופו בכשרות. ולפ"ז יקשה בפסולי עדות מחמת אישות כגון בחתנו הרי בידו לגרשה. וכבר המה בזה בתומים סוף סי' ל"ד ולכן ס"ל לרש"י באמת כן. ומגמרא דב"ב קכ"ח אין ראי' מהך דהיה יודע לו בעדות:
עד שלא נעשה חתנו ומתה בתו. שם מיירי דהחותן רוצה להעיד לחתנו והוא אינו יכול לסלק הקורבה דבמה יכוף לחתנו לגרש בתו ולכן בעי תחילתו וסופו בכשרות. אבל רש"י מיירי להדיא שהחתן רוצה להעיד לחותנו וראי' מדנקט שמתה אשתו. והוא יכול לסלק הקורבה ולכן ל"ב תחילתו וסופו בכשרות. כן נלפענ"ד ועיין בש"ך סי' ל"ג אות ו' ואין תימא אם רש"י לא יסבור כן וזה דבר יקר בישוב דברי רש"י שברי"ף וקושית התומים: ג' ועיין ברי"ף בסנהדרין פ' ז"ב מביא ראי' דבעי תחילתו וסופו בכשרות מהך דמתה בתו. עוד הביא ראי' מהך דכתובות דכתב ידינו הוא פסולי עדות היינו עיי"ש שדבריו תמוהי' לכאורה בראי' זאת דהרי שם כבר העידו בפסלות דעדים החתומי' על השטר כמו שנחקרה עדות בב"ד. ואין ראי' דפסול עתה להעיד כשהוא רחוק וכן כתב הרי"ף גופיה פ' ד"א ביבמות דהיכא דהשטר אינו ביד העדי' אין צריך לזכור העדות משום שכבר נחקר עיי"ש. וצ"ל דכונת הרי"ף דס"ל במשנה שם אפילו מלוה ע"פ ל"ה וכן כתבו התוס' כתובות שם ד"ה מלוה גופה. ומשמע דהעדי' אמרו עתה שהלואה אמת. ועוד לרבנן בכל קיום אמנה שבשטר מעידין. ואמאי ל"ה מלוה ע"פ. וע"כ הביא הרי"ף דע"כ בעי תחילתו וסופו בכשרות. וקיצר מאוד בדבר. ולפ"ז מוכח מרי"ף דס"ל אף שהעיד כשהיה קרוב יכול לחזור ולהעיד אם ראה העדות קודם שהיה קרוב. דלא כשיטת הש"ך סי' ל"ג דעביד אינש לאחזוקי דיבורא דאל"כ אין ראיית הרי"ף ראי' דשאני התם שכבר העיד כשהיה קרוב ודוק. ועדיין צ"ע קצת בדברי הרי"ף. ואכ"מ להאריך: ד והנה בעמדי בהך דתוס' שבועות ורש"י דף ל"ז ראיתי דברים תמוהים בתומים סי' צ"ב לתרץ קושית מהרש"א האחרונה ברש"י שם דגם כופר בפקדון איך משכחת התראה דאם עדים לפנינו לכ"ע הוי כפירת דברים ותירץ בתומים וז"ל דהא דקיי"ל נשבע לשקר בפקדון והודה חייב חומש אבל לא בהעדאת עדים א"כ י"ל מתחילה היו עדים במד"ה ונשבע לשקר בפקדון ואח"כ באו עדים ותבעו שני' שישבע אם לא הי' בתחילה הפקדון בידו ובזה אף דעדים כאן ל"ה כפירת דברים. כ"א כפירת ממון דאם יודה שהוא חייב לו וא"כ נשבע לשקר וחייב חומש משא"כ כשלא יודה. ומ"מ דייק הגמרא שפיר דהכופר במלוה שיש עלי' עדים במד"ה חייב דאלו פטור א"כ שבועה ראשונה לא היה בו דין שבועת פקדון דהי' עדים במד"ה ואין כאן חיוב חומש מתחילה אך כל זה ל"ש בשבועות העדות דאין כאן חומש. ומיושב קושית מהרש"א. ולפענ"ד דבריו תמוהים מאוד במ"ש דאם תבעו שיודה לו שנשבע על שקר ומתחייב חומש והוא כופר חייב קרבן שבועה דז"א דכיון דבעדים אין יכולים להוציא החומש אין כאן חיוב קרבן כדאיתא בגמרא מפורשת ב"ק ק"ו ע"ב דמקשה לרב המנונא אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור מי איכא מידי דאלו אתו סהדי ומסהדי פטור ואנן ניקו ונחייב קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהת לא אודי. ופירש"י דבכפירת דברים בעלמא היא ולאו ממונא היא גבי' שהרי אין יכול להוציא בעדים. ומשם מוכח דאחומש כל עוד שלא הודה אינו חייב קרבן אף אילו היה מודה חייב עיי"ש וכיון דאינו חייב קרבן מאי מיבעי ליה בהזיד בשבועת הפקדון. וזה פלא על התומים שלא שת עינו לגמרא הנ"ל. והנה אין לומר דהתומים מיירי בשכבר הודה שנשבע לשקר דממנ"פ אם שמעו עדים מהודאתו שוב הו"ל כפירת דברים כיון דגם אחומש יכולין לחייבו שהודה בפניהם. ואם מיירי שלא הודה בפניהם. אם טוען שלא הודה ונשבע ע"ז ל"ש התראה דהעדים אין יודעים ואם מודה בהודאתו ורק שחוזר ואומר שבאמת נשבע שוב העדים דיודעים ששקר נשבע יכולים לחייבו החומש ושוב הוה כפירת דברים. ולו' דמיירי כשטוען ב' טענות חדא שלא הודה טוען שנשבע באמת והמשביעו טוען שהודה בפני אחרים והוא נשבע עתה לאמת שני טענותיו. והעדים מתרין בו על אחת מהשבועות. שאם ישבע שאמת נשבע מתחייב מלקות. ומ"מ חומש אין יכולים לחייבו דשמא שבועה שני' אמת. וכפירת דברים ל"ה כיון שיש עדים אחרים שהודה בפניה' והוה ממון שיכול להוציאו בעדים אילו היה כאן. ואף דאין ב"ד משביעין אותו ב' שבועות בטענה שאחת סגי לפטור מיירי בקפץ ונשבע. גם זה ליתא דכיון דאם אמת אחת מהשבועות פטור מממון אין העדים יכולים להתרות בו דאם יתרו בו שאם ישבע ב' השבועות יתחייב משום שבועת הפקדון זה אינו דאם אמת נשבע שלא הודה אף אם שקר נשבע שהאמת הי' אתו. והעדים מעידין שבתחילה בשקר נשבע אינו חייב משום שבועת הפקדון דהרי באמת פטור מחומש ומשום שבועת ביטוי יתחייב. אבל לא משום שבועת הפקדון. כיון דבאמת פטור מחומש אם לא הודה כמו שנשבע בשבועה הב'. וזאת אין העדים יודעים שהודה. דאם יודעים שהודה יכולים לחייבו חומש והו"ל כפירת דברים והבן. סוף דבר אין מנוס לדברי התומים כלל. והנה סברה זאת דאם נשבע וחזר ונשבע אין חייב קרבן שבועה אחומש ראשון מוכח גם מגמרא ב"ק ס"ה ע"ב דמשני כגון שנשבע וחזר ונשבע ארבע פעמים. ואס"ד חייב קרבן שבועה אחומש קודם הודאה הואיל אם הוה מודה הוה חייב א"כ ליחייב חומש אחומש. והו"ל חומש יותר מכפילי דהוה ד' והוא נשבע ארבע פעמים. וחייב חומש אחומש והו"ל טובא. אלא ודאי כל עוד שלא הודה אינו חייב חומש ולא קרבן אחומש. כנ"ל מגמ'. וז"ב דלא כהתומים. ומה דאמרינין בב"מ נ"ד נתן לו את הקרן וכו' מוסיף חומש על חומש כבר פירש"י דמיירי שכבר הודה ורק שטוען נתתי לך ודוק היטב. ולמאי דאמרי' בב"מ מ"ח דאין חייב קרבן שבועה רק ביחד לו כלי בלא"ה אין כאן קרבן שבועה אחומש קודם שהודה דל"ש יחוד כלי ודוק:
ה והנני חוזר למכתבו. הנה בתשובתי ראשונה כתבתי במה שנסתפק מר לר"י בגירש אשתו ויש לו בנים אי ר"י פוסל. וכתבתי דלכאורה בגירושין ניחוש לקנוניא כמו דחיישינן בעירוכין כ"ג אך דבעדי' ל"ח לקנוניא. כמו דמהני סילוק ול"ח שמסלק כדי להעיד כמ"ש בסמ"ע סי' ל"ז ס"ק ח'. הנה כ"ז לפי מה שהבנתי דמיירי שהחתן רוצה להעיד לחמיו ובעד ל"ח שעשה הפעולה כדי להעיד אבל היכא שהחותן רוצה להעיד לחתן. שפיר חיישינן דהוא גירש בתו כדי להכשיר חמיו לעדות דחיישינן שהבע"ד עשה פעולה. להכשיר העד. ולפ"ז הי' מקום לומר לפמ"ש פירוש המשניות דה"ה נתגרשה אמאי נקט בב"ב קכ"ח דוקא במתה. להנ"ל נכון דבמשנה דסנהדרין דמיירי שהחתן רוצה להעיד לחמיו מדנקט מתה אשתו שפיר לא חיישינן לקנוניא. וה"ה נתגרשה. משא"כ שם בב"ב י"ל דמיירי שחמיו רוצה להעיד לחתן ל"מ נתגרשה דחיישינן לקנוניא. ולפ"ז אולי גם לרבנן יש חשש קנוניא. אך כבר כתבתי כיון דקרוב אינו פסול מחמת שקר רק מגזה"כ. כשגירש ונסתלק הקורבא לו יהא שגירש בכונה שיכשר לעדות כשר. אך גם בהך דעירוכין כ"ג כתבתי במ"א להקשות בזה מאי קנוניא היא זו כיון דבאמת גירשה הרי מגיע לה כתובה. וכן בהך דמשה בר עצרא בב"ב קע"ד. והדבר מוכרח בגמרא שם דל"ח כלל לגט פסול או לערמה שלא כדין רק היכא שהוא עושה כדין. דאל"כ אמאי כשאיגלאי מילתא דכהן הוא אמרו בתר עניא עניותא אזיל. הרי יכול לגרש ע"י תנאי כמבואר בסי' ו' באה"ע בשם תשובות הרא"ש דיכול לגרש לכתחילה ולהחזירה וראי' מיומא י"ג. א"כ יגרשה על תנאי בשוא"ת דאז מגיע כתובה דל"ח שיעבור בקום ועשה. ואח"כ תעבור בקום ועשה ויחזירה. וע"כ צ"ל הכי בביאור דברי התוס' ב"ק פ"ט ד"ה כל לגבי בעלה שכתבו התוס' דיגרשה ותמחול ויחזירה וקשי' בכהן מאי איכא למימר וכבר תמה ע"ז בתומים. ופירשנו זה כמה דיעשה בדרך זה. א"כ בהך דמשה בר עצרא נמי. וע"כ צ"ל דא"כ כשתעבור על תנאי יהיה המעות בגזל. וזאת לא רצה. הרי דקנוניא דשם ובעירוכין היא היכא שבאמת נתגרשה. ומ"מ מיקרי קנוניא. כיון שלא נתגרשה אך למען להוציא המעות מיקרי זאת ערמה. ואין לומר דבכל קנוניא חיישינן שגירשה בע"מ שתחזור ותנשא לו. דזה ל"ה גט כלל. דלא הותרה בנשואין לשום איש דאם תנשא תהיה אסורה לו. ולא מצאתי זאת מבואר וכפי הנראה לפוסקי' דבע"מ ל"ה שיור גם בכה"ג הוי גט אבל הנראה דבזה כ"ע מודה כיון דאכתי אגידה. ואכ"מ להאריך בזה. ובמ"ש מכהן דיש לו עצה בתנאי יש לדבר ביבמות ר"פ החולץ דאמרינין שם בנשא מינקת חבירו יוציא בגט אף בבעלה כהן שנאסרה עליו והרי יכול לגרש בגט בתנאי דשוא"ה שיחול התנאי לאחר כ"ד חודש שלא יוכל לבטל תוך כ"ד חודש. ולע"ע היא מגורשת ואח"כ לא מקיים התנאי ויוכל לחזור אותה וע' שעה"מ פ"ח מגירושין ד"ה ודע עוד אין עת האסף פה כי לענין נידון דידן במ"ש כבוד גאונו על דברי פירוש המשניות דמיירי בכהן זה נכון דל"ח שגירש על תנאי דא"כ בטל הגט למפרע והוי קרוב ול"ח שיעשה בדרך איסור כמש"ל. אך מ"מ אם גירש אדעתא להחזירה עדיין יש לעיין אם כשר לעדות. דהוה מ"מ קנוניא מיהו כ"ת העיר בצדק לפירש"י דסנהדרין במשנה שפירש שראה העדות לאחר שמתה בתו גם בנתגרשה ל"ח לקנוניא משא"כ בהך דב"ב קכ"ח לא נקט נתגרשה מה"ט:
ו' ועל דברי הקצה"ח סי' ל"ג על בעל העיטור שכתב דטעם דאם כבר העיד בב"ד ונגמר הדין ל"מ קרוב ונתרחק מטעם יאוש בעלים והקשיתי מהך דמנה לי בידך ונשבע ובאו עדים המבואר בב"ק ק"ה דחייב ול"א כבר נתיאש. וע"ז כתב כת"ה למה דאמרינין בכריתות דבשורו רבע לא נתיאש הואיל ויודע בבירור. וה"ה בהך דב"ק הנה לדבריו ע"כ לא מיירי העיטור רק בטוען טענת ספק וזה לא נהירא גם מ"ש דכיון דהוה לי' עדים רק שהיו עדים פסולים סמך על אותן עדים בשעת הלואה שהיו כשרים אז. וכשנתקרבו והעידו ונפסק הדין ודאי נתיאש הבע"ד. הנה מסוגיא דב"ק הנ"ל דמייתי קרא דהיכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין שאכלו משמע דאינו מתיאש אפילו בטענות ספק דהרי קרא בטענות ספק מיירי ואפ"ה בהודה חייב וגם באו עדים אחר השבועה. וגם מדנקט סתמא ומי לא עסקינין שהיו קרובים והעידו וב"ד לא קיבלו עדותן וחייב שבועה ובעלים קיבלו השבועה ולדברי הקצה"ח יהיה פטור ואמאי נקט סתמא בגמרא וגם הוכיחו מקרא בסתמא ועוד דנוקי לדברי רב דמיירי בספק עפ"י עד ולא קשיא קו' הגמ' עליו ועוד קשי' אס"ד דמסתמא בעלים נתיאשו א"כ זה שאמר רב מנה לי בידך והוא כופר ונשבע פטור לרב הי' לו לגמרא לומר מטעם יאוש. דהרי לשיטת הקצה"ח סי' ק"ס בחוב מהני יאוש ול"ש לומר באיסורא אתי לידי' דהוה שומר עליו כמ"ש הרמב"ן משום דמלוה להוצאה ניתנה. אבל בפקדון ל"מ יאוש דהרי נעשה שומר עליו קודם שכפר. ובאיסורא אתי לידי'. ואם יש בזה סברא גדולה כל כך. אמאי אמרינין שם והאלקים אמר רב אפילו בפקדון דהא קרא ולקח בעליו בפקדון מיירי. ונוקי קרא דולקח ג"כ אמלוה כמו דאמרינין למ"ד עירוב פרשיות כי הוא זה קאי אמלוה. ואם נימא דטעמי' דרב משום יאוש לא יהיה קשה על רב לא מקרא דהתודו ולא ממשנה דהשביע עלי' חמשה פעמים. דהרי קרבן שבועה אינו חייב רק ביחד כלי להלואתו ואח"כ כפר כדאיתא בב"מ מ"ח. ושם ל"מ יאוש כיון דל"ש סברא דמלוה להוצאה ניתנה והוה כמו היכא דבאיסורא אתי לידי' ומדלא קאמר בגמרא הכי. וע"כ לאו טעמי' דרב משום יאוש דהבעלים אינם מתיאשים דמצפים לעדים או להודאת הבע"ד. או כמ"ש בתשובתי הראשונה דהוי יאוש בטעות וכמ"ש בירושלמי בשור הנסקל שהוזמו עדיו. או שי"ל דהוא אינו מתיאש משום שמא יתפוס שלא בעדים ויהיה נאמן במיגו אף לאחר השבועה כמבואר סי' פ"ז ורק דרב אמר משום שבועה קונה. ורבא ס"ל מסברה לחלק בין מלוה לפקדון. ואמר כיון שבאמת מסברה שבועה אינו קונה רק מגזה"כ אין חילוק בין מלוה לפקדון. והמובחר כמ"ש במכתבי הראשון בישוב דברי הקצה"ח דאף אם נתיאש, מ"מ כיון שהיה בטעות שהיה סבור שאין לו עדים ונתברר שיש לו עדים הוה יאוש בטעות. וזה דוקא כשיש טעות למפרע משא"כ בקרוב ונתרחק בשעה שנתיאש לא היה טעות דאז לא היו העדים כשרים. ל"ה טעות למפרע. ועיין עוד מדיני יאוש בנתי' ס"ס כ"ה ובתומים סוף דיני תפיסה וביבמות ל"ז ועיין ברמ"א ח"מ סי' רצ"ז בשליש שהחזיר עפ"י ב"ד אעפ"י שטעו פטור ואנכי הבאתי ראי' לדברי רבינו ירוחם מתו' פ' אעפ"י ד' נ"ה ד"ה שאם ושם מבואר להדי' כן ואין לפני רבינו ירוחם לידע מוצא הדין:
ז' ואמנם מה שהקשיתי בהך דכריתות דפסקינין בהוזמו עדים דכל הקודם זכה. ובאמת בזה גופא פליגא בירושלמי פ"ד מב"ק ור' יוחנן ס"ל דהוה יאוש בטעות. ומה שתירצתי בזה דבעדים זוממין כיון דחידוש היא ולא מפסלו למפרע:
מטעם מאי חזית ה"ה דל"א תיגלי מילתא למפרע דהוי יאוש בטעות. יפה דחה כפ"ה דאנן פסקינין כאביי דעדים זוממין פסולים למפרע ועל הקושיא מכריתות להך דב"ק בנשבע ובאו עדים יפה העיר כ"ג דבאמת שם בכריתות דהב"ד צריך לקיים ובערת הרע מקרבך והב"ד לא ימתין אך תיכף צריכין להמית השור הבעלים ודאי נתיאשו משא"כ בהך דב"ק בנשבע ובאו עדים אם יבורר מתי שיבורר יגבה. ובעלים לא נתיאשו ולפ"ז גם בהך דקצה"ח יש לעיין והסברה ישרה מאוד. מה שהקשה מר אם נימא דבכל פסק דין הבעלים מתיאשין א"כ בב"ק ע"ד דמקשה דמי כולה עבד לרב בעי לשלומי. וקשה לשיטת הריטב"א דס"ל בממון נמי אמרינין כאשר זמם ולא כאשר עשה כאן שנגמר הדין הבעלים נתיאשו והעבד זכה בעצמו. והוה כאשר עשה כעין שהקשה בתומים סי' ל"ח. וקושית התומים דבלא"ה הוה כאשר עשה, משום גמר הדין תירץ מר דהעבד שיודע ששקר העידו העדים אינו רוצה לזכות בעצמו. אבל אם נאמר דהוה יאוש העבד זוכה לעצמו משום יאוש. לק"מ דזאת לא מיקרי כאשר עשה דמי הכריחו שיפקיר העבד. זאת עשה מעצמו. והגע על עצמך לסברת הריטב"א עדים שיעידו על אחד שיש לו בגזילה בית והון ואח"כ יפקיר נכסי' נימא דהוה כאשר עשה אם יזכה הנגזל בשדה. ואי דהעדים גרמו לו ההפקר מאי להם מזה. לא מיקרי כאשר עשה רק אם עשה עפ"י פסק אבל לא מה שעשה מדעתי' דנפשי' ולכן אם נתיאש והעבד זכה בעצמו הוה כמכר העבד לאחר ובודאי העדים חייבין לשלם מכאשר זמם. ובהכי מיושב דל"ק להריטב"א איך משכחת שיסקל שור דהרי בעינין עשאי"ל והזמה לא משכחת דתיכף שיעידו על השור הפקירו והו"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה. להנ"ל לק"מ דמה שהפקירו מי הכריחו לזה והו"ל כמכרו ברצונו ולא מקרי כאשר עשה רק אם עשה עפ"י פסק דין. והעדים חייבין מכאשר זמם. שוב ראיתי בתשו' מו"ח הגאון רע"א סימן קע"ו שמפלפל ג"כ בזה דהוה כאשר זמם ולא כאשר עשה מחמת שהפקיר ותמהני ג"כ על האי ארי' דבי עילאי בענין זה:
ח' והנני מעתיק לו לשון הירושלמי לפ' שכפי הנראה אין הירושלמי לפניו וז"ל בפ"ד דב"ק שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדים זוממין ר"י אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש של טעות היא וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר"י אמר זכה לעצמו רשב"ל אמר יאוש של טעות היא. ומירושלמי זה משמע דמהני בעבדים יאוש דלא כמ"ש הש"ך סי' שס"ג ס"ק ג' וע' בספרי לא"ח סי' ק' ס"ק ג' דברים נפלאים בזה תלי"ת:
ודע דלפמ"ש הגאון מליסא בספר מקור חיים סי' תמ"ח דיאוש ל"מ רק באתי ליד זוכה ואם נסתלק היאוש קודם דאתי ליד זוכה הדבר חוזר לבעלים כגון בהך דב"ק קט"ו דאמר אדעתא דארי' אפקרא אדעתא דכ"ע לא אפקרא שכתב שם הגאון הנ"ל בישוב קו' התו' דל"ד למציל מפי ארי' דשאני עצ"ל מפי' ארי' לניצל בעצמו מפי ארי' דבניצל בעצמו מפי ארי' כלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה לפ"ז צ"ל בהך דכריתות בשור הנסקל שהוזמו עדיו דבודאי ל"ה אלא יאוש. דהרי לא הפקיר בפירוש ועוד דמה"ט כתבתי לישב דברי התוס' פסחים נ"ז שכתבו הפקר טעות ל"ה הפקר ובכריתות משמע הפקר טעות הוה הפקר דהרי בירושלמי פ"ד דב"ק ס"ל באמת לר"י דלא זכה מה"ט וכתבנו לחלק בין יאוש להפקר כיון דכל יאוש הו"ל בטעות. ולפ"ז צ"ל דאחר זכה קודם שהוזמו עדיו דאם זכה לאחר שהוזמו הרי כלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה. ולא משמע כן בגמרא ועוד אם זכה קודם דאתי עדים ל"ש זכיה באיסורי הנאה וגם דרפויי מרפיא בידי' כדאמרינין בב"ב קמ"ב וצ"ל להמקור חיים דבאמת אתי לידי' קודם דאתי עדים וכשבאו עדים תגלי מילתא למפרע דאתי ליד זוכה קודם שכלה היאוש. וכיון דלמפרע ל"ה איסור הנאה שייך בו זכיה וגם אח"כ הוא בחצרו ושוב נזכרתי שהקצה"ח סי' ת"ה כתב מטעם זה דהסוגיא דכריתות היא מטעם הפקר ולא מטעם יאוש. ולפענ"ד לא נהירא דאם מטעם הפקר ל"מ באיסורי הנאה. ואי כמ"ש הקצה"ח דכיון דתגלי מילתא דל"ה איסורי הנאה הוי הפקר, זה אינו דכיון דע"כ ל"ה הפקר רק מטעם דעדים הוזמו שוב נימא תגלי מילתא למפרע דהוי בטעות. וע"כ היותר טוב דהיא מטעם יאוש וגם בירושלמי פ"ד דב"ק וגם בסנהדרין פ' חלק קרי ליה יאוש. ויאוש מועיל אף באיסור הנאה דטעם דהפקר אינו מועיל באיסור הנאה היא משום שאינו ברשותו. וכל יאוש מועיל באינו ברשותו. ואם נימא כמ"ש המק"ח דהיכא דכלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה ל"מ מיירי באמת שזכה קודם דאתו עדים. ומאי דקשיא למה"ר יהודא כהן בקצה"ח שם בקדמו ודנו דין נפשות דדנין אח"כ דיני ממונות והרי הפקירו בעלים קודם גמר דין וכן הקשה מו"ח הגאון רע"א סי' קצ"ו עוד כ' אהא דסנהדרין ע"ט בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשורים שנגמר דינם שכיון שנאסר בהנאה מחמת התערובות הפקירו וא"א לגמור דינו דהוה נגח ואח"כ הפקיר עיי"ש להנ"ל ל"ק מידי דהבעלים רק נתייאשו ויאוש ל"מ קודם דאתי ליד זוכה ומש"ה דנין דיני ממונות וכן מה"ט יכולין לגמור דינו למיתה דהוה נגיחה והעמדה בדין כאחד בהך דסנהדרין ובכריתות מיירי באמת דאתי ליד זוכה וזה הערה יקרה אך ע' בספרי לא"ח סי' ע"ז הוכחתי דגם ביאוש לא בעינין אתי ליד זוכה ודוק:
ט' והנה בירושלמי איתא גם בעבד שהיה יוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין זכה בעצמו. והפני משה תמה על הרמב"ם שלא הביא הדין דעבד וי"ל דבעבד כיון שיודע האמת שהעדים לא היו עמו. ומשקרים רפויי רפיא בידי' ומ"ה לא זכה בעצמו. משא"כ בשור. כעין דאמרינין ברבע שורו כיון שיודע האמת לא מפקיר ה"ה להיפך כשהעבד יודע האמת אינו זוכה בעצמו. ומ"ה לא מביא זאת הרמב"ם. וירושלמי אולי ס"ל גם ברבע שורו הוי הפקר. ולמסקנת רבא מידחי הך דעבד ג"כ מיהו לפמ"ש דהוא מטעם יאוש. ויאוש ל"מ בדבר שהיא ברשותו רק דבאיסור הנאה. כגון בשור כיון שנאסר מחיים הוי דבר שאינו ברשותו ומהני יאוש משא"כ בעבד כיון שאינו נאסר מחיים הוי ברשותו ול"מ יאוש ומ"ה לא מביא הרמב"ם. ודוק היטב. ושוב נראה לי דבמ"ש הגאון מליסא דהיכא דכלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה חוזר לבעלים י"ל דהיינו דוקא אם הבעלים שם ורואין שכלה היאוש כגון בחערה דרב ספרא שהיה שם וראה לא היה צריך לזכות דמעצמו היה שלו משא"כ היכא שהבעלים סוברין שעדיין אסור בהנאה הוי שפיר עדיין הפקר דעוד נמשך היאוש א"כ משכחת לה בהך דכריתות שאחר שהוזמו עדים זכה רק שהבעלים לא ידעו שהוזמו עדים ועוד לא כלה היאוש. ועכ"פ הסוגיא דכריתות י"ל מטעם יאוש. ועיין עוד בנתיבות סי' תס"ב כתב ג"כ דבכריתות היא מטעם הפקר והנלפענ"ד כתבתי:
והנה גם בקצה"ח סי' קמ"א כתב דיאוש בטעות מהני וחילי' מהגהות אשרי פ' איזהו נשך מ"ש שם לענין פירות דקל. וז"ל הגהות אשרי אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אעפ"י שהיא בטעות זכה חבירו מידי דהוה אהפקרא בעלמא דחשיב הפקר א"כ שכנגדו קנאו ביאוש בעלמא. עיי"ש והקצה"ח כתב הטעם דכל יאוש בטעות היא. והגם דהג"א עירב הפקר ויאוש מ"מ הנראה דיש לחלק בין הפקר ליאוש. אשר עפ"י כן הנראה מ"ש בהך דפסחים נ"ז בתוס' דכתבו דהפקר בטעות ל"ה הפקר והקשיתי מהך דכריתות כ"ד. למ"ש לחלק בין יאוש להפקר דברי התוס' מיושבין היטב:
י' וכת"ה כתב לישב דברי התוס' דפסחים דכיון דהפיאה מונח בחצירו שוב חצירו קונה לו. ואף שהפקיר מדעתו כיון דהוה בטעות ולדבריו שוב יקשה מהך דכריתות אם השור עומד בחצירו יזכה לו חצירו. ויצטרך לומר דשם מיירי דאינו עומד בחצירו וזה רחוק. הן אמת דבחידושי פסחים (ע' בספרי לאו"ח סי' ס"ד אות ד') כתבתי דבאיסור הנאה ל"ש לומר חצירו יזכה לו דל"ה משתמר לדעתו דאסור למחות ביד מי שיטלו. וכיון דאין בידו למחות ל"ה משתמר לדעתו וחצר אינו קונה. א"כ בהך דכריתות כיון דקודם שהוזמו הי' סבר דאסור בהנאה ולא הי' משתמר לדעתו חצירו לא זכה. ובאמת אחר שהוזמו אינו עומד בחצירו. מיהו בשור הנסקל כיון דבעי לאתויי לב"ד ולקיים ובערת הרע אולי יוכל למחות ביד מי שנוטלו. ומיקרי בר שימור ואינו דומה לשאר איסור הנאה. מיהו למ"ש התוס' ב"ב נ"ד דהא דחצר קונה שלא מדעתו דוקא באינו יודע אם היא בחצרו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות ל"ק בהך דפיאה שאינו מתכוין לקנות ל"ק:
י"א על קושית חותנו הגאון ר"ע זצ"ל בפ"ח דפיאה בהולכי נמושות דכל אדם יכול לזכות והקשה דליקני חצירו לבעה"ב לר' אבא דל"ב משתמר לדעתו בב"מ י"א. יפה הקשה לשיטת הנ"י דאם בא לחצירו קודם יאוש ל"ק חצירו. ומ"ש לישב דהעניים יש להם ג"כ זכות בחצר. לא נהירא דדוקא בבכור אמרינין בבכורות י"ז דאקני ליה בעה"ב מקום שיקנה הבכורים. אבל בלקט וכו' דהעני ל"ק קודם שבא לידו. ודאי אין לו זכיה בחצר. וקצת יש עיון בהך דנמושות כיון דעדיין לא זכו עניים מאי מהני יאוש דידהו וכי יכול להפקיר דבר שאינו שלו ולומר כמ"ש הרא"ש בנדרים ל"ד דכל שבידו לזכות יכול להקדיש וה"ה בעניים אתי שפיר אבל קשי' דא"כ מאי הקשה בב"מ כ"א דבעניי עיר אחרת ל"ה יאוש דהוי יאוש של"מ מ"מ כיון שעניי העיר הזאת נתיאשו ובידם לזכות הוי הפקר. וצ"ל דיאוש שאני מהפקר. וכל העניים כשותפים. ואין יאוש של שותף אחד מועיל. ועיין בשיטה מקובצת ב"מ כ"ו ומ"ה כשמתיאשו כולהו מועיל אף דלא זכו עדיין מ"ש מר בדברי הר"ן פ' שלוח הקן גבי האם רובצת שכתב דאי טריף אקן קניא חצר סותר לדברי הנ"י הנ"ל ולא אבין דבריו דהנ"י מיירי במציאה ומטעם יאוש ול"מ אם בא לידו קודם יאוש משא"כ בהפקר אף דמעיקרא ל"ק קודם שטרף עתה קנה. ול"ש לומר באיסורא אתי לידי' בהפקר רק ביאוש. מ"ש על התוס' פסחים נ"ז שכתבו דאפילו לב"ש דהפקר לעניים הפקר הוי הפקר בטעות והקשה דהרי לב"ש הקדש טעות הקדש וכ"ש הפקר טעות דהפקר כנדר. יעיין בש"ך סי' רנ"ה שחילק בין תרומה להקדש ובתרומה גם לר"א יש שאלה כדמוכח בפסחים מ"ז. ולפ"ז גם לב"ש בהפקר יש שאלה. ואני כתבתי במ"א (ע' בספרי לא"ח סי' פ"א אות ב') לישב קושית התויו"ט מהך דפסחים מ"ז דס"ל לר"א יש שאלה וכתבתי לישב לפמ"ש התוס' בב"ב ק"כ אהא דלב"ש ל"מ שאלה והרי הא דהקדש טעות הקדש דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר שור לבן. ותי' דכמו דלב"ש אמירתו אינו מבטל מחשבתו כן מחשבתו אינו מבטל אמירתו א"כ דוקא באמר בדיבור משא"כ בתרומה דנטלת במחשבה ומחשבה הי' בטעות גם לב"ש מהני שאלה והארכתי בפרט זה, א"כ כ"ש בפיאה דלא הי' רק עזיבה בעלמא ומחשבה אם היא בטעות גם לב"ש ל"מ כדאיתא בתוס' ב"ב הנ"ל דדוקא מחשבה לא מבטלת אמירה. ואף דמחשבה דתרומה כי מעשה דמי זה דוקא אם לא הי' בטעות. מ"ש בישוב קושית התוס' פסחים נ"ז דהעניים לא כונו לזכות מהפקר רק לקחת שלהם והוי כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הוא לדעתי כיון דבלקט בעי זכיה מחדש כמבואר בב"מ דף י"ב ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ול"ה שלהם רק אחר לקיטה. וממנ"פ כיון לזכות ל"ה כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הוא. דכאן כיון לזכות. ומאי אם זכה ולקט דהוי כמציאה או מהפקר. וז"ב:
י"ב מה שהקשה אמ שכתב הר"ן בטעם דב"י משום שמא יבא לאכלו. והקשה איך נדרוש טעמא דקרא לקולא לא ידענא איך משמע מר"ן דדריש טעמא דקרא לקולא. אדרבה חומרא יוצא מזה לענין דעובר בב"י בכזית והר"ן ל"ק רק דרך אפשר להוציא חומרא אבל לקולא ל"ד ומה"ט לב"ש לא נתחייב אכזית מלקות כיון דלאכילה כ"ע ל"פ וב"י משום שמא יבא לאכלו. מטעם הנ"ל דאף דלחומרא לכ"ע דרשינין טעמא דקרא כדמשמע בח"ס יו"ד לענין איסור סחורה בנבילות וטריפות סי' ק"ד. זה לאיסור אבל לא ללקות. והגאון ר' ליבש נאטינזאהן זצלה"ה הקשה אם נימא דלחומרא גם ר"י דריש טעמא דקרא כמו שהאריך ש"ב הגאון מביטשאטש בנחלת יעקב ובחסד לאברהם אמאי ס"ל לר"י דהאלמנה עשירה אם משכן אותה לוקה כדמשמע קצת ברמב"ם והרי זה קולא היא ואם דרשינין לחומרא ע"כ משום ספק ואיך לוקין מספק והנראה בעיקר הדבר כמ"ש במלא הרועים בכלל טעמא דקרא דלהרבות על משמעות הכתוב נוכל לדרוש טעמא דקרא אבל לא לגרוע ומ"ה באלמנה עשירה דלגרוע קאתי נגד משמעות הכתוב ודאי לא דרש ר"מ טעמ' דקר' ולוקה ע"ז. והבן כי ענין זה אריכות ואקצר:
י"ג מ"ש כ"ג במכתב האחרון דמשנה דכריתות דקתני חלב קודש משכחת ג"כ בבד"ה ולא בקדשי מזבח. ומ"ה לא קשה על התוס' רי"ד מה שהקשיתי בתשובתי על דבריו לא נהירא כלל דסתמא חלב קודש מיירי בקדשי מזבח דומיא דחלב נותר. מ"ש מר דאם נאמר בתוס' רי"ד דבקדשי מזבח א"צ לשלם הקרן לר"ע אין צריך תנאי כלל ודוקא היכא שחייב קרן צריך תנאי משום הדמים כדקאמר ר"ע במשנה דכריתות כ"ג משא"כ היכא דא"צ מעות יביא סתם בהמה ויוצא בה הן לאשם תלוי וכשנודע לו לאשם ודאי. והביא ראי' מזבחים ר"פ התערובת קדשים בקדשים יקרב לשם מ' שהיא וכתבו התו' ד"ה לשם דהיינו סתמא. זה לא נהירא כלל. דשם נתערב אשם תלוי באשם ודאי. וקמי שמי' גלי' שיש כאן שני קרבנות וסתמא לשמה קאי מהני ובכל מקום שהיא שמה עלי'. משא"כ זה שלע"ע אינו מחויב אשם ודאי. רק אשם תלוי אם היא סתם ודאי אינו יוצא רק באשם תלוי שהוא מחויב ואיך יצא מה שאינו מחויב עדיין. והכי בזה סתמא לשמה. ומ"ה צריך להתנות שרוצה לצאת בספק וכן מוכח מתוס' שבת ע"ב דאם בשפחה חרופה הי' אשם תלוי נמי היה צריך להתנות אף דליכא קרן. ועיין עוד בנזיר נ"ז בנזרק טומאה ביניהם דשניהם מביאין קרבן טומאה וטהרה ומתנה. וכן בכל ספיקות צריך להתנות. וז"ב ופשוט. ודרך אגב יש לבאר מ"ש התוס' שבת ע"ב, ד"ה בעל דאפילו אין אשם תלוי בשפחה חרופה יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות לשלמים. לכאור' צ"ע לדבריהם מתו' קדושין נ"ה ע"ב שכתבו דליכא להתנות בשלמים משום נסכים. דנסכי נדבה לאישים ונסכי חובה לספלים. ולאחר העיון יש לישב קושי' זאת דהתוס' בחולין כ"ג לא כתבו כן רק דאם מנדב בפירוש לספלים אף ר' טרפון מודה. ודברי התוס' קדושין סותרים לתוס' חולין וכבר הרגיש הגאון ר' ישעיה פיק בקדושין. א"כ תוס' בשבת קאי למ"ש תוס' חולין מיהו מ"ש תוס' בחולין לר"ט לאישים צ"ל לשמואל לאישים וגם בתוס' מנחות צ"א משמע דגרסי ביין לר"ט לאישים ובאמת ט"ס כדמשמע בסוגיא דזבחים:
בא דרק לשמואל לאישים. ובמקנה בקדושין הקשה דאין הלכה כשמואל כדמוכח במנחות ע"ד ע"ב ויש לישב דדברי שמואל תלוי אי דשא"מ מותר כדאיתא בסוגי' שם דאם דשא"מ אסור הרי עובר בלא תכבה. ומעתה ממנחות ע"ד אין ראי' די"ל דאתיא כר"י משא"כ התוס' בקדושין קאי להדיא לר"ש דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול ולדידיה כתבו דא"א להתנות דלדידי' בנדבה הוא לאישים דדבר שא"מ מותר כן נ"ל מיהו בעיקר דברי התוס' מה שכתבו ר' טרפון עדיין צ"ע (וע' מ"ש לעיל סי' צ"ז אות ב' לתמוה על מהרש"א בתוס' הנ"ל):
יד וע"ד אשר שאל אדברי התוס' שבת ע"א ע"ב ד"ה מאן שכתבו דמ"ה צריך לתת מעילתו ואינו מביא קרבן וכשיודע חב יביא מעילתו משום דאם לא נתן מעילתו לא יצא עיי"ש וקשיא לי' אמאי הוצרך ר"ט לתת החומש. והרי חומש אינו מעכב כמבואר בב"ק לא יתן החומש עד שיודע לו. לכאורה קושיא חמורה היא. אבל לאחר העיון לא קשה מידי דהתוס' כתבו שם דלר"ט צריך להביא קרבן וליתן מעילתו מספק עיי"ש וע"כ הסברא לר"ט כיון דכל עיקר חיוב מעילה קרן חומש ואשם לצי"ש דאין ממשכנין ולצי"ש חייב באומר גזלתי לאחד ואיני יודע איזה מכם כמבואר בב"מ ל"ז. ואף דהתוס' שם ובב"ק ק"ד כ' דלר"ט דוקא בגזילה ולא בפקדון מ"מ לדעתי בספק אם אכל הקדש ג"כ הו"ל למידק והו"ל כשתי כריכות וחייב לצי"ש. ומ"ה ס"ל לר"ט דצריך ליתן הקרן אף במעילה גדולה ומ"ה חייב ג"כ בחומש דלצי"ש ל"א ספק ממונא לקולא. ועוד בספק הקדש כמה דעות ס"ל דחייב. כמבואר בה' צדקה ובר"ן נדרים ז' ועכ"פ חזינן דר"ט הכי ס"ל ורק דהתוס' הקשו על ר"מ דהוא באמת ס"ל כיון דשמא ושמא הוא פטור אף לצי"ש. ומ"מ לייתי הקרבן. וה ותירצו דא"א להביא קודם שהביא מעילתו. ולר"ע באמת גם במעילה מועטת א"צ לתת חומש ובמשנה אינה מבואר רק לר"ט ולר"ט חייב מספק וז"ב לדעתי. וקצת מיחלפי שיטתייהו דר"ע ור"ט מכריתות להך דב"מ ל"ז מיהו ל"ק דר"ע ס"ל דוקא בגזל אחד מחמשה חייב דממנ"פ חייב לאחד משא"כ בספק מעילה פטור אף לצי"ש ור"ט יסבור דמ"מ חייב לצי"ש ואכ"מ להאריך. ולסברת מהר"י באסן שכתב דמ"ה בספק ממון ליכא ספק איסור משום דאם ישלם יהיה אצל השני ספק גזל כאן במשנה דמתנה שאם אינו חייב יהיה נדבה ל"ש זה וזה י"ל בסברת ר"ט. מיהו סברת מהר"י באסן מופרך מכמה מקומות. ולמ"ש התוס' בר"ה ה' דלאחר ג' רגלים בכל חייבי חטאות ממשכנין יש להסתפק בהך דר"ט בכריתות אי ממשכנין דלדעתי ר"ט אינו מחייב רק לצי"ש ודוק. מ"ש מר מהך דמנחות ס"ד דאם הביא כחושה אומרים לו הביא שמנה הנה הרמב"ם מפרש דכחושה כונתו לטריפה עיי"ש ואין מזה ראי' מיהו ברש"י אין מפרש כן ודוק:
וביתר דבריו לא תרשנו העת לעיין עתה. השגתי מכתבו האחרונה דרך בראדי. ואי"ה לעת מצוא אשית עיני עליהם:
והנני ידידו וד"ש שותה בצמא דבריו ומשמח בחליפות מכתבים ברצוא ושוב: יצחק שמעלקיס האבדפ"ק סי' קנח ב"ה ברעזאן חנוכה צדיק מושיע לפ"ק: לכבוד ידידי ויד"נ הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה פ"ה צדיק תמים כקש"ת מ' שמואל בירענבוים (כעת חותני זצלה"ה) ביומי דחנוכה בהטיבי את הנרות נר מצוה ותורה אור נתעוררתי להשיב מכתב לידידי שאהבה נפשי ואתו הסליחה אשר לקחתי החופש להשיב על דבריו:
א בעברי בין מחרכי דבריו היקרים ראיתי שהקשה על התוס' כתובות ל' שכתבו ואפילו באוכל תרומה של עצמו משלם קרן לעצמו וחומש לכהן. והקשה מדברי ירושלמי פ"ו דתרומות דאיתא שם בישראל שירש תרומה מאבי אמו כהן ואכלה בשוגג משלם לכהן קרן וחומש והכהן מחזיר לו דמים מה שהי' מקבל מאחר אילו לא הי' אכלה. ולהתוס' לישלם קרן לעצמו וימכור לכל מי שירצה והחומש יתן לכהן ע"כ. ונ"ל לישב דלמה דס"ל לרבי נתינה מקדש התשלומין כדאיתא בברייתא דת"כ הובא במ"ל פ"י דתרומות ליכא למימר באוכל תרומה משלו משלם לעצמו. דל"מ מידי דתשלומין לא נעשו קודש רק בנתינה לכהן. וע"כ פסק בירושלמי דמשלם קו"ח לכהן ויהי' לו כפרה דתשלומין נעשין תרומה. והכהן מחזיר לו דמים שהי' מקבל מאחר. והתוס' שהביאו משלם לעצמו היינו לר"א דס"ל הפרשה מקדש. ומ"ה משלם ומפריש קו"ח ונעשין תרומה ולוקח לעצמו תרומה וחומש לכהן. וכן כתבו התוס' כתובות שם בסוף דבריהם דהכפרה תלוי בהפרשה והיינו למ"ד הפרשה מקדש שוב אחר כתבי זאת בא לידי הירושלמי זרעים עיינתי שם. הנה מה שכתבתי דלמ"ד נתינה מקדש אף אוכל תרומה משלו צריך ליתן לכהן מבואר בירושלמי דרצה לומר דר"י ור"ל דפליגי בגזל תרומה משל אבי אמו ואכלה דלר"י משלם לשבט ולר"ל משלם לעצמו. פליגי בפלוגתא דרבי וראב"ש. אך אח"כ מסיק בירושלמי דלר"ל אפילו רבי מודה היכא דא"צ ליתן לכהן דהפרשה מקדש ולר' יוחנן גם בכה"ג אין הפרשה מקדש ולפ"ז דברי התוס' דכתובות שכתבו דהפרש' מקדש אתיא כר"ל. דאפי' למ"ד נתינתו מקדש מודה היכא שא"צ ליתנו לכהן. (ולפמ"ש מיושב דברי תוס' בכתובות שם שכתבו דכפרה תלוי' בהפרשה ולפ"ז הדרא קו' תוס' לדוכתא אמאי באוכל תרומת חמץ בשוגג חייב נימא קלב"מ. וא"ל דתשלומי תרומה כפרה ול"מ קלב"מ דהרי הכפרה הוי בהפרשה ואמאי צריך ליתן לכהן. וכבר הקשה כן בבית יעקב חדושי כתובות. ומה שתירץ הוא דוחק להנ"ל י"ל דבאמת הנתינה מקדש ולא הפרשה. רק היכא דא"צ ליתן לכהן כגון בספק הפרשה מקדש א"כ בקלב"מ דלצאת ידי שמי' חייב ליתן לכהן. א"כ שוב הפרשה אין מקדש וכיון דהפרש' אין מקדש שוב חייב מדינא ליתן לכהן משום כפרה ודוק). והנה מה שהביא כ"ג בשם ירושלמי ליתא בירושלמי אך בתוספתא פ"ו דתרומות ופסק כן הרמב"ם בפ"י דתרומו' וי"ל דקאי כר' יוחנן דגם בזה אין הפרשה מקדש ודוק. ולכאורה י"ל דכיון דהתוספתא נקט בתחילה באם אכל תרומה משל ע"ה נותן קרן וחומש לכהן חבר והוא נותן דמי לעם הארץ דזה בדוקא הוא דאין מוסרין תרומה לע"ה. נקט נמי הכא באכל תרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן. דנותן לחבר קרן וחומש והוא נותן דמי דמאי נפקא מינה לבעלים כיון דבלא"ה צריך למכור לחבר. אבל ברמב"ם א"א לומר כן:
ב ודברי הירושלמי האלו הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא ויהא רעוא דנימא ביה מלתא דתתקבל. ז"ל הירושלמי מחל ואח"כ אכל בפלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגין גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר"י אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו כך מישב ר"ל לר"י על דעתך דתימר משלם לשבט. והא תנינן גנב תרומת הקדש משלם שני חומשין וקרן. ולישלם ג' ומשני התורה אמרה יצא ידי גזילה. והנה בדברי הירושלמי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהן. על פירוש הכ"מ פ"י דתרומות ה' כ"ו שפירש בשלמא לדידי יכולנא לאוקמא שהקדישה אבי אמו כהן ומת אבל לדידך קשיא הקש' מהר"א פולדא במפרש שם דכיון שהקדיש' אבי אמו קודם שמת התרומ' של הקדש ולא תבוא לידי ירושה. וגם איזה תשלומין מגיע לשבט אם הוא של הקדש ומה שפירש מהר"א פולדא דה"ק ריש לקיש לדידי דאמינא כי נפלה לי' לירושה אין לשבט כלום. וה"נ כי הקדישה אין לשבט כלום ולהקדש כיון דאי בעי לא נשבע לא פסיקא למתני ג'. אבל לדידך דאם נפלה לירושה משלם לשבט ה"ה כי הקדישה חייב שבועה לשבט. ואיכא נמי חומש דגזל. דבריו תמוהין. דבשלמא כשנפלה לו לירושה כיון דמתחיל' כבר נתחייב בהשבה משלם לשבט משא"כ כשגנב תרומת הקדש ומשלם להקדש מה להם לשבט כיון שמשלם להקדש. ומה שפירש המהרי"ט אלגזי בדף מ"ח דברי הכ"מ ובירושלמי דלר"ל מיירי כשהקדישו בעלים בבית גנב. ור"ל לשיטתי' בב"ק דסובר כצנועין. ומ"ה חייב קרבן שבועה וחומש ולר"ל ניחא דכיון שמשלם לעצמו הואיל ונפל בירושה. משא"כ לר"י לישלם ג' בנשבע קודם שהקדישו בעלים הקשה בעצמו דגם לדידי' משכחת ג' בלא גזל מאבי אמו רק מאיש אחר כיון דמתניתין לאפושי חומשים אתי ליתני בגזל אצל אחר. וזה קשיא בפשיטות על הכסף משנה. גם מאוד תמוהים דברי מהרי"ט אלגזי. דבמשנה מבואר בגונב תרומת הקדש אין משלם כפל כמו בתרומה גרידא שאין כפל להקדש ואם מיירי מתני' בהקדיש, אחר שכפר חייב כפל כדאיתא בב"ק. ודומיא דרישא דגונב תרומה גרידא דחייב כפל. ע"כ מיירי דאיכא עדים ה"ה בסיפא בהקדיש אם כפר ואיכא עדים ואח"כ הודה ואח"כ הקדיש חייב כפל ול"ש חזרה קרן לבעלים כיון שעמד בדין קודם ההקדש כדאיתא בב"ק ס"ח. גם מה שפירש שם דבשלמא לר"ל כיון שכבר נתחייב חומש לאבי אמו כשמת ירש אותו משא"כ לר"י דבריו תמוהין דגם לר"י למה נתחייב אותו החומש משום אשם גזילות לשבט הרי הוא יורש אותו ומה להם לשבט בזה. ר"י ס"ל דעבור התרומה שאכל משלם לשבט. אבל החומש משום אשם גזילות מה להם לשבט בזה: ג אמנם מה שהקש' ברי"ט אלגזי איך חייב חומש ואשם גזילות מה שכפר להקדש הוא תימא רבתא דלהדי' אימעט הקדש בזה. ובימי חורפי הקשיתי קושיא זו והבאתי ראי' מב"ק ק"ה גבי כפירת קרקעות דפטור מחומש. וה"ה כפירה להקדש. ושם הבאתי דברי רש"י וגמרא ב"מ נ"ח. והי' לי בזה פלפול עצום עם הגאון מהרש"ק זצ"ל. ועיין בספר טוב טעם ודעת קמא סי' קס"ב בהתשובה שם הערוכה אלי. וכעת ראיתי שהרגיש בזה ברי"ט אלגזי ועכ"פ הקושיא חמורה מאד. לכן נ"ל פירוש הירושלמי בפשיטות. הנה לפי המבואר בתוס' מעילה דף י"ח ובתוס' קדושין דף נ"ה דשני מעילות יש מעילה של הנאה ומעילה של שינוי רשות. ובמעילה דשינוי רשות חייב כשרוצה לשנות מרשות לרשות היינו הן אם סבר שהוא שלו ונתנו לחבירו. והן אם סבר שהוא של חבירו ולקחה לעצמו. והנה בגונב תרומת הקדש ואכלה דמשנה מחייב חומש ע"כ מיירי דאכלה בשוגג ולא ידע שהוא של הקדש דבמזיד ליכא מעילה (דדוחק לאוקמא כרבי דהזיד במעילה במיתה ומיירי בהזיד בלאו ושגג במיתה) וכיון דלא ידע שהוא הקדש הרי מעל שמכוין להוציא מרשות מי שהוא שסבר שהוא של חבירו ונטלה לעצמו וכיון דמעל יצא לחולין וצריך לפרש במשנה דחייב שני חומשין אחת מה שמעל בשעת גניבה וחייב חומש על הקדש ואחת שאכל תרומה ולפ"ז כשמעל בשעת גניבה אכל תרומה משלו ותליא בפלגתא דר"י ור"ל דכמו דפליגא בירש משל אבי אמו מה שגזל ממנו. כן בגזל מהקדש והוא שלו קודם אכילה ולר"י משלם לשבט. ולפ"ז יש לפרש הירושלמי בתרי אופנים או דמה שמקשה ולישלם ג' אין הכונ' ג' חומשין אך:
הכונ' שישלם ג' תשלועין מלבד הקרן והיינו דמה שגנב משלם להקדש חומש שמעל בהגניבה תה אחת. הב' חומש שאכל תרומה הג' קרן שמשלם לשבטו שהרי אכל תרומה שמתחילה לא הי' שלו ואח"כ נעש' שלו והוה כמו שירש מס שגזל:
והקרן שמשלם להקדש לא חשיב דאין כאן חידוש. ושפיר מקשה ר"ל דלדידי' לא קשה דכמו דס"ל דאם ירש מה שגזל אין משלם לשבט ה"ה אם מעל ונעשה שלו אין משלם לשבט וזה פירוש אחד. אענם אם ירצה לפרש ע"ד הכ"ג שמקשה דישלם ג' חומשין. ומיירי בנשבע ג"כ מקשה שפיר וזה דבשעה שתבע אותו הגזבר תבע אותו שגנב משל הקדש ומעל ואח"כ אכל ותבעו שישלם להקדש קרן וחומש ולשבט שמחויב עבור התרומ' וזה כפר לגזבר ולשבט. ונהי דמה שכפר להקדש אין משלם חומש דהקדש נתמעט מחומש מ"ע מה שמגיע לשבט חייב חומש. וחומש על חומש אין משלם כל עוד שלא הודה דדוקא בכפר אחר שהוד' משלם חומש על חומש אבל על הקרן שכפר לשבט חייב חומש. ומיירי במכירי כהונה דזולת זה לדעתי אין כאן חומש דבעי בקרבן שבועה בעי שישמע מפי התובע כדאיתא בשבועות ל"ד וכאן בחייב לשבט יכול לדחות ולומר שנתן לאחר ובמכירי כהונה שמא חי"ב חומש ומצאתי ברי"ט אלגזי דף צ"ג ע"ב. שהביא דברי הריטב"א קדושין כ"ט דבמכירי כהונ' מקרי ממון שיש לו תובעין ושם צידד לומר דהא דמזיק מתנות כהונ' פטור במכירי כהונ' חייב עי"ש. וכן צ"ל ע"כ לפירוש הכ"מ ומהר"א פולדא. אבל לר"ל אתי שפיר דלהקדש אינו חייב חומש ולשבט לא כפר דאין חייב לשבט לדידי'. אבל הפירוש הראשון א"ש יותר דא"צ לומר דעיירי בנשבע. ולפ"ז נכון מאוד תירץ הירושלמי דלפירושים הראשונים שהבאתי דהירושלמי מקשה שישלם חומש עבור שכפר להקדש מאי משני התורה אמרה יצא ידי גזילה. והכי משום דמשלם חומש של תרומה אינו משלם חומש עבור מה שנשבע לשקר. אבל להנ"ל א"ש דעד כאן לא משלם לשבט רק היכא שירש משל אבי אמו. או מחל לו הכהן משא"כ בזה שמשלם להקדש ורק שבשעת אכיל' הי' שלו והוא משלם עבורו אינו משלם לשבט. ונמצא דלא כפר לשבט רק להקדש ולהקדש אינו משלם חועש דאמעיט להדי' ות"ל הפירוש זה נכון וענין חדש מקום הניחו לי בזה (וע' מה שהארכתי בענין מעילה בספרי לא"ח סי' צ"ב):
ד והנה ראיסי במכתבו דמר תמה על דברי התוס' כתובות שחלקו בין תשלומי קודש לתשלומי תרועה ומה חילוק ומה חומרא דתרומה לקודש. דהרי התוס' קא לרבי ולדידי' גם הזיד במעילה במיתה. ועתוך כך כתב דדברי התוס' קאי רק לקדבי בדק הבית והחילוק בין תרומה דהוי קדושת הגוף עשא"כ בקדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח הוי קדושת הגוף. ואין סילוק בין תרומה לזה ע"כ. כדבריו מבואר בנתיבות סי' כ"ח ס"ק ב' אמנם לדעתי דברי התוס' כפשטן דבתרומה ע"כ התשלועין משום כפרה דכיון דאכל ממל כהן ומ"מ אינו יכול למחול. ע"כ השלומין משום כפרה. משא"כ בהקדש הוי משום שגוזל להקדש ועה שכתב דגם הגזבר אינו יכול לעפול שם הטעם דהוי משל גבוה ופה כח ים להגזבר שימפול עה שאינו שלו משא"כ תרומה שהוא משל כהן ומ"מ אינו יכול למחול ע"כ התמלומין משום כפרה וגם זה שהתשלועין נעשין תרומה מוכח דמשום כפרה היא דאם יקח פולין מתוקנים ויאמר שזה יהי' תרועה ל"ע אמירתו ובתשלומין נעשה תרומה חידוש ה"א כחידסה תורה משא"כ בתשלומי קודש דהמעות יפול לנדבה אף שנעשה קודש אין כאן סידוש דהרי אי בעי מקדיש לנדבה כמה שירצה וזה פשוט: ה וראיתי דרך אגב חידוש בירושלמי פ"ב דערלה דאיתא שם פרוסה מל לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין לא יעלו ר' יהודה אומר יעלו ובעי בירושלמי האיך סבר ר' יהודה כר"א או כר' יהושע אי כר"א מעלה ואוכל דאי כר"י מעלה ושורף. ופירש מהר"א פולדא דכיון דצריך להעלות בקדשים מפני גזל השבט לר' אלעזר אוכל דהפרוסה שמעלה הוי כקודש ולר' יהושע דלס"ל היא שעלתה היא שנעלה צריך לשרוף דע"כ גריך לאכול לשם קדשים והוי חולין בעזרה ובחוץ אינו רשאי לאכלה דאף לר"י הסמה שמעלה דין לחם הפנים יש לה ואסור לזרים דגם בתרומה ס"ל לר"י דאסור לזרים. הנה מדבריו למדנו דגם בקודש צריך להרים מפני גזל השבט וזה דבר חדש דנהי דבכל איסורין הכ' הוא דאם נפל דבר אחד משלו לשל חבירו צריך לשלם ואפילו איסור אכילה שנפל צריך לשלם לו ועיין בפרי מגדים יו"ד פי' ק"ט (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ב מ"ש בזה) אבל שיפול על מה שמעלה קדושה ושיהי' צריך להרים בקודש לא שמענו. והנה הגירסא בירושלמי משובשת דבש"ס דידן יבמות פ"ב איתא דבנפל לחם טמאה למאה פפיכות לחם הפנים טהורות ס"ל לרבנן תעלה ולר"י לא תענה ובנפל לחולין לכ"ע לא תעלה. ע"כ צריך לגרוס בירושלמי ג"כ דרבנן ס"ל תעלה ור"י ס"ל לא תעלה. וכן מצאתי כעת בפירוש הפני עשה ויותר נכון לגרוס פרוסה של לחם הפנים טמאה למאה חתיכות טהורות והיינו של לחם הפנים ויהי' הפלוגתא ממס כמו בש"ס דילן ואח"כ בעי בירושלמי האיך סברו רבנן פי כר"א תעלה ותשרף דכיון דהוא ס"ל דהיא שנפלה היא שעלתה צריך לשרוף אי כר"י תעלה ותאכל עמם כפלוגתא בסאה תרומה טמאה בבכורות כ"ב. ולפ"ז א"צ לדחוק כפירוש המפרש דלר' יהושע אסור ממום פולין בעזרה. דהתוס' בחולין ק"ל כתבו דמותר לאכול חולין בעזרה אם לא בחודה דעביד תנופה והעובפר כעו שכתבתי אכ"מ להאריך ושמא הגירסא בירושלמי נכונה אך מה דר"י ס"ל ישם תעלה הוא לפי מה שאמרו בזבחים ע"ט הא דידיה הא דרביה ולתירץ זה ס"ל לר"י מב"מ בטיל וע"ה ס"ל בירושלמי תעלה:
ו ועכ"פ חזינן דס"ל בירושלמי דצריך להרים גם בקודש כמו בתרומה וכת"ה נסתפק בתרומה שירש ישראל מאבי אטו כהן שנפלה לחולין אי צריך להרים. הנה לפי מה שמשמע מתוס' בכורות דמהני נתינת דמים ע"ש דף כ"ב ע"ב הדבר ברור דאם נפל תרומה שלו אין צריך להרים. אך גם לדעת החולקים מ"מ בתרומה שלו לדעתי א"צ להרים. ואף לשיטת הר"ש דאסור מה שהרים זה דוקא היכא שצריך להרים מפני גזל השבט משא"כ בתרומה שלו:
ז עוד ראיתי במכתבו דמר גאונו שהעיר בדבר חדש דאם תשלומי תרומה הוה כפרה אין ממשכנין וכתב דתלוי בב' לשונות בב"ק דף מ' וללישנא דכופר ממשכנין משום דלסברי' וקיל בעיניו ה"ה בתרומה וללישנא דכיון דממונא אזיק קיל בעיניו בתרומה דהיא גופה אזיק אין ממשכנין. הנה לפי דברי התוס' שם שכתבו דהאבעי' הוא דוקא ביורשי הניזק וכתבו הרמב"ן והרשב"א הובאו דבריהם במגיד משנה ובלחם משנה פי"א מנזקי ממון דהב"ד ודאי ממשכנין כמו שאר נזקי ממון א"כ בתרומה נמי פשיטא דהב"ד ממשכנין ולא כמו שכתב כת"ה דדוקא ברצונו תלוי. ומ"ה מפקפק אי שייך קלב"מ כיון דבלצאת י"ש ל"ש קלב"מ. וליתא דתשלומי תרומה ודאי הב"ד ממשכנין. אמנם הלח"מ כתב דשיטת רמב"ם היא דהאיבעי', קאי גם על הב"ד. אמנם הנלע"ד דכ"ז ל"ש בתשלומי תרומה דהתוס' כתבו בדף מ"ב ע"א ד"ה לא דמים דאף אם אמרינן כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר זה בתורת כופר אבל דמים משלם ונ"מ אם מחלו היתומים א"כ כמו דהאיבעי' ראשונה לענין חצי כופר הי' רק לענין אם מחלו היתומים כן האיבעי' השני' הוא לענין אם מחלו היתומים ואז פטור מדין ממון ורק מדין כפרה חייב ובזה האיבעי' אי הב"ד ממשכנין ול"ש לפ"ז סברת הרמב"ן והרשב"א דהב"ד פשיטא דממשכנין כמו כל נזקי ממון כיון דליכא כאן דין ממון. ולפ"ז באכל תרומה והפסיד להכהן בזה פשיטא דהב"ד ממשכנין וגם לשיטת הרמב"ם הכי היא והרי בגמ' פסחים דף ל"ב אמרינן היכא דמעיקרא שוה ד' ולבסוף שוה זוזא פשיטא דל"ג מגזלן ואיך נאמר דתשלומי תרומה אין ממשכנין וגרע מגזלן וע"כ כדכתיבנא ושוב ראיתי שכת"ה מייתי ג"כ דברי התוס':
ח ודע דהרמב"ם פסק פ"א מנזקי ממון שור של שני שותפין כל אחד משלם כופר ודבריו תמוהין דהרי הו' איבעיא דלא איפשטא בגמרא. ומה שתירץ הרב המגיד דספק כפרה להחמיר צ"ע לפ"ז ממשנה דיבמות דף ק' דשניהם אין משלמין קרן וחומש הרי דספק כפרה להקל אך לפמ"ש התוס' כתובות ל' דמפרישין לעצמן. אבל אין נותנין. ניחא למ"ד הפרשה מקדש דכבר הי' לו כפרה אך צ"ע למ"ד נתינה מקדש א"כ ישלם מספק כפרה וגם אמאי לא הביא הרמב"ם דמביא מספק ונראה דלהרמב"ם נמי היה קשה מה שהרגישו התוס' בדף מ"ג דאם כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר עכ"פ לשלם מתורת דמים חצי דמי המזיק. ולכן פירש דהאיבעיא בעיא קאי למ"ד בדמזיק שיימינן ומה ששוה דמי הניזק הו' כמו נזק ומשלם חצי בתורת דמים ורק מה ששוה המזיק יותר זה הוי רק כפרה ואזה איבעיא בגמרא וכיון דהרמב"ם פסק בלא"ה דמשלם דמי ניזק וזאת משלם בלא"ה בתורת דמים אין להאבעי' מקום ולכן מביא בפשיטות דמשלם כ"א כופר. שוב ראיתי דזה אינו דהרמב"ם פסק דמשלם כ"א כופר שלם. ולפמ"ש לא היה לכל אחד לשלם רק חצי כופר ומוכרח כמ"ש הרב המגיד. והנראה ליישב עוד דברי הרמב"ם דס"ל שור של שני שותפים לא גרע משני שורים שהזיקו וס"ל לגמרא דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד. ולכן איבעי' אי משלם כ"א כופר שלם שהרי הוא לא הזיק אלא החצי. אבל הרמב"ם דפסק פי"ב מנזקי ממון כרבי נתן דהאי כולה הזיקא עביד בשור ושור פסולי המוקדשין משלם חצי נזק. ולכן לדידי' דמשלם כל אחד נזק שלם כיון שעבד כל ההיזק וזה ישוב נכון. אך לפ"ז אמאי פסק הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון דשלמים שהזיקו אינו גובה מבשרן כנגד אימורין והרי פסק כרבי נתן. וע"כ כאיבעית אימא בב"ק דף נ"ג. וס"ל היכא דל"ש אנא תוראי בבירך אשכחינא ל"ש דין דר' נתן והרי פסק בשור ושור פס"מ כר' נתן אף דל"ש לומר אנא תוראי וצ"ע ואכ"מ. שוב ראיתי בבעל המאור שכ' דהך דשור ושור פסולי המוקדשין פליג אהך דשלמים שהזיקו אינו גובה מאימורין והרמב"ן מישב דלא סתרו אהדדי ונמצא דל"ק על הרמב"ם דס"ל אינו גובה מאימורין ופוסק כרבי נתן בשור ושור פסולי המוקדשין דס"ל כשיטת הרמב"ן וה"ט דשלמים שהזיקו אינו גובה מאימורין משום דבשר בלא אימורים לא אזיק כלל וה"ה שור של ב' שותפים אינו דומה לשני שורים: ט והנה נראה לפרש דברי הגמרא ב"ק בדרך נחמד דאיבעי' לן בשור של שני שותפים ולא איפשט ואח"כ איבעי' אי ממשכנין א"ל שבקל איסתגר בקמייתא ולא נודע טעמו והנראה לפרש בדרך זה דהנה אם נאמר דכופר בדמזיק שיימינן ודאי משלמין ב' כופרים. דהרי יש כאן ב' מזיקים דיש שני בעלים. וכ"א כולה הזיקה קעביד כיון דהלכה כר"נ וע"כ האיבעי' קאי למ"ד בניזק שיימינן דכיון דליכא רק ניזק אחד למה ישלמו ב' כופרים. אמנם בהאיבעי' אי ממשכנין כבר כתבתי בשם הרמב"ן והרשב"א ותוס' דקשיא להו וכי גרע משאר נזקי ממון. ועל זה צ"ל דס"ל לבעל האיבעי' בדמזיק שיימינין כדכתיבנא לעיל דלצד זה משלם יותר ממה שהזיק ושייך האיבעי' אי ממשכנין ולכן אמר אסתגר בקמייתא דכיון דס"ל בדמזיק שיימינן וודאי פשיטא דמשלמין שנים וזה נחמד בגמ' אך לא בשיטת הרמב"ם דס"ל דמי ניזק ודוק כי היא דבר יקר:
י והנה ראיתי במכתבו תמה על דברי גיסו הגאון בח"ס א"ח סי' ק"פ שכתב בהך דכריתות כ"ג שחילקו בגמ' דבדקה אין מעילה בנותר ובגסה יש מעילה וכתב הגאון הנ"ל דבאמת בקדשי מזבח ל"ב ש"פ ובכזית מעל ופירוש בדקה אין בו כזית ובגסה יש בו כזית עיי"ש וכת"ה תמה דאיך יפרש בדקה לא אכל כזית דא"כ אמאי חייב ג' חטאות. והרי בחלב בעי כזית והוא באמת תמוה. אבל אחורי שהחריד עלינו החרדה הגדולה לפרש דבריו אמינא משה שפיר קאמרת אלא שקיצר קצת ואולי חסרו איזה תיבות דגם זולת קושיתו דבריו צ"ע דהרי בגמרא אמרינן שם דנותר לא שוה פרוטה ואיך כתב הוא דל"ב ש"פ להיפך מהמבואר בגמרא אבל כונת דבריו שנה דבר זה מבואר דבחצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב לר' יוחנן כדאיתא בחולין ק"ג. אמנם לענין אם חייב אשם מעילות בחצי זית שהקיאו לדעתי אינו חייב דנהי דנהנה גרונו בכזית אבל לא פגם משל הקדש רק חצי זית. אך כל זה אם אינו שוה פרוטה אבל אם שוה פרוטה דפגם להקדש שוה פרוטה נהי דבעי כזית לאכילה מ"מ חייב בהקיאו. ומעתה שפיר משני בגמרא דנותר לית בי' שוה פרוטה ומקשה ממשנה דיש אוכל ומשני כאן בגסה דאיכא כזית ל"ב ש"פ כדברי הח"ס וכאן בדקה וליכא כזית, ורק דמיירי בהקיאו וחזר ואכל וחייב חטאת משום חלב. אבל מאשם מעילות פטור כיון דלא פגם להקדש כזית ומ"מ אילו הי' ש"פ ודאי חייב אף בהקיאו כדכתיבנא רק דליכא ש"פ ג"כ ועיין יומא פ' בזר שאכל תרומה והקיאן דאחר אינו משלם אלא דמי עצים. והקשו התוס' ישנים מחלב שהקיאו וחזר ואכלו וחילקו בין תרומה ובין חלב דנתחללה עיי"ש וכיון דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ודאי בחצי זית שהקיאו חייב חטאת משום חלב ופטור מאשם מעילות כנ"ל ובזה נכון מה שפירש בימות החמה שמסרחת ואין הכונה שאינה ראוי' לגר רק הכונה דל"ה אכילה חשובה ומעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב כי פרט למזיק. משא"כ בחלב דאם אכל חלב הראוי לגר אף דפרופ במקצת חייב ואם לא ירצה לסבול הפירוש בגמרא דמיירי בהקיאו יש לפרש דמיירי בכזית שצמק וחזר ותפס וזה פירוש בדקה היינו שכבר צעק. ורש"י פסחים ל"ג ע"ב כתב דבר חדש דאף אילו סחט למימיו שנתפס על ידו:
פטור מ"מ כיון דבתוך החלב הוא משלים לשיעורו ובמקום אחר תמהתי האיך למד רש"י מזה דהרי זה דוקא היכא דמעיקרא הוה ביה והיכא דמעיקרא ל"ה והשתא אית בי' רק מדרבנן כדאיתא מנחות נ"ד וישבנו בטוב טעם (ע' בספרי לא"ח סי' ל' אות ג') ועכ"פ בחלב מצטרף המים שנתפח על ידו. ואמנם לענין אשם מעילות יש מקום לומר דהיכא דצמק וחזר ותפח ע"י מים אינו חייב אשם מעילות דלא פגם להקדש בכזית דמי' חולין נינהו ואף אם הוא בטל לגבי הכזית מ"מ לא עדיף מגידולי הקדש ואין מעילה בגידולין. וכבר כתבתי בכיוצא בזה לישב קו' המ"ל אהא דאין מועלין במעות סתימא אף דרוב הוא מעולה וחטאת עיין במ"ל ה' מעילה וכתבתי דמה שנתבטל הוי כגידולי הקדש ולא עדיף מהקדיש בור דאין מועלין במימיו ועיין ברמב"ן הטעם דהוי הקדש ממילא (וע' בספרי לא"ח סי' נ"ד אות ד') ובכזית שתפח נמי הכי הוא לשיטת רש"י פסחים הנ"ל ושפיר פירש בדקה דליכא כזית והיינו בצמק וחזר ותפח ע"י מים ועכ"פ הראיתי שיש מקום לדבריו אלא שקיצר. אבל בגוף דבריו שחידש דל"ב ש"פ לא נהירא לי וכבר כתבתי באריכות ביאור דברי התוס' דף י"ג ודף כ"ג בשיטת רש"י ואכ"מ להאריך יותר. הנה מה שכתבתי דמעילה לענין צירוף גרע יותר אין להקשות דהרי אדרבא מעילה חמיר יותר דהרי מהני צירוף אפי' לזמן מרובה דמ"מ י"ל דמי' שבתוך הכזית אין מצרף דהוא חולין ואנן בעינן שיהנה מקדשים ויפגום קדשים ובהכי נ"ל דאף דבקדשים היתר מצטרף לאיסור מ"מ לענין מעילה אין היתר מצטרף לאיסור רק לענין פיגול ונותר. כדמוכח מפשטא דגמ' ועוד דהיתר מצטרף לאיסור ילפינן מיקדש ושם ליכא מעילה דמיירי בבשר נותר ולחד מ"ד גם בבשר פיגול ליכא מעילה ומ"מ אין לאוקמא בגמ' דכריתות כ"ג בהיתר מצטרף לאיסור דבחלב חולין אין היתר מצטרף לאיסור וליכא לאוקמא אך בגונא דכתיבנא ודוק:
יא וראיתי לכת"ה התלונן עלי במה שכתבתי דגם בשגג בכרת והזיד במלקות והתרו בו חייב חומש וקרן ומלקות לא פטר לתוס' דתשלומי תרומה הוי כפרה ול"א קלב"מ וע"ז כתב דכיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן איך אפשר לחייבו כפרה חומש כיון שכבר נפטר ממיתה בידי שמים דקיל מכרת ואם חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כש"כ מידי מיתה בידי שמים. אחר מחילת כ"ג דבריו אינם צודקים דמה ענין מה שנפטר מידי כרת לחיוב הקרבן אנן אמרינן היכא שבמזיד חייב כרת בשוגג חייב קרבן. אבל בשוגג מעולם אינו חייב כרת וכשעבר עבירה ושגג בחיוב כרת מיקרי שוגג לענין קרבן וחייב קרבן ומה ענין לומר כיון שלקה ונפטר מכרת הכי בלא מלקות הי' חייב כרת והרי שגג בכרת ואינו חייב רק קרבן ואין לומר אולי הי' מזיד הי' פטור מכרת גם עתה פטור מקרבן. דזה אינו דאלו עשה במזיד ולא לקו אותו חייב כרת וכיון שעשה עבירה שחייבין עליו כרת במזיד גם עתה בשוגג חייב קרבן ומלקות אין פוטר מקרבן ולא מחומש והרי למ"ד ביומא תשובה ויוה"כ מכפרין על כריתות ומיתות ב"ד כשאכל חלב וחייב קרבן אף שיוה"כ כיפר החיוב כרת ומ"מ תנן חייבי חטאות] שעבר עליהן יוה"כ חייבין. ובודאי אף בעשה תשובה מיירי ואפילו אם באו עליו יסורים דלכ"ע ממרקין, אף חיוב כרת ומ"מ הקרבן חייב וה"ה בשגג בכרת והזיד במלקות. ועוד אמאי הקשה על דברינו ולא על הירושלמי דמבואר להדיא פ"ו דתרומות הזיד בחלב ושגג בקרבן לוקה ומביא קרבן וכן הוא בירושלמי פ"ז דתרומות ומקשה שם אמאי אינו לוקה ומשלם ולוקה ומביא קרבן ומשני שני דברים מסורין לב"ד אתה תופס אחד יצא זה שהוא מסור לשמים ועיין עוד תוס' פסחים כ"ט:
יב והנה כת"ה הביא דברי המ"ל בפ' י"ז מסנהדרין ותמה על ספר בני חי' שהביא המ"ל. הנה גוף דברי המ"ל והמגיה שם שכתב דהא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דוקא אם לא הי' חייב מלקות כגון בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואז נפטר מכרת אבל אם עבר עבירה שיש בה מלקות וכרת כגון ביום הכפורים והתרו בי' לא נפטר מכרת ע"י מלקות כבר תמהתי עליו מכל הסוגיא דמגילה ובמכות כ"ג דמבואר להדיא דגם ביום הכפורים ואתרו בי' נפטר. דהרי משנה דאין בין שבת ליום הכפורים ע"כ מיירי דאתרו בי' דבשבת בלא אתרו. נמי ל"ה זדונו בידי אדם וע"כ באתרו בי' דמה מקשה אידי ואידי בידי אדם מוכח דגם באתרו בי' נפטר מכרת. שוב מצאתי בתשובת ח"ס א"ח סי' קע"ה לגיסו הגאון זצ"ל שתמה על המגיה וכ' שם שדברי המגיה שגגה הם ובעיני יפלא איך המגיה הגאון המפורסים מהר"י כולי אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס יטעה במקומו וצריכין אנחנו למשכונא נפשין ליישב דבריו הנה בתשובה אחת כתבתי לישב דבריו דבאמת לס"ד דגמרא מכות ומגילה ס"ל לגמרא דמדקאמר ר' חנינא בן גמליאל כל חייבי כריתות וכו' נשמע בין אתרו ובין לא אתרו בי' נפטר מכריתות. אך למסקנא דמשני זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמים ופירש"י דעיקר זדונו בידי שמים דאם לא אתרו בי' הוי בכרת ונמצא חיובו החמור בידי שמים עיין מכות בפירש"י דקשי' ליה למ"ל דהרי חיוב השבת ע"כ באתרו וחיוב יוה"כ מיירי בלא אתרו ואיך אפשר לפרש כן ולכן פירש להיפך דזה עיקר זדונו בידי שמים דהיינו באתרו בי' אז הוי בידי שמים ולא נפטר במלקות וזה עיקר זדונו בידי אדם ג"כ באתרו חייב מיתה ולמסקנא מיירי רחב"ג דוקא בלא אתרו בי' ופוסק הרמב"ם כמסקנא דש"ס כן כתבתי זה כביר אלא שתירץ זה דחוק (וע' לעיל סי' מ"א אות ט"ו עוד ב' תירוצים על דברי הגהות מ"ל עיי"ש ותמצא נועם) ועוד בה שלישי' די"ל דהמגיה לא כתב כן אליבא דרחב"ג. דבאמת רחב"ג ס"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן והרמב"ם לא פסק כרחב"ג דס"ל כרבי יוחנן דחלוקין עליו חבריו ור"נ ור"א לא באו אלא לסתור האף אנן נמי תנינא. אבל האמת הוא דחבריו חלוקין עליו והי' קשה לי' להרמב"ם בגמרא דאמרי' חלוקין עליו חבריו וס"ל לגמרא בה"מ דמשנה דמגילה כחכמים דלא נפטר מכרת ועדיין קשיא לישנא דמתניתין דמגילה דאין בין שבת ליה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים. והרי משכחת לה בשבת נמי זדונו בידי שמים כגון בלא אתרו ביה דחייב בשבת כרת בידי שמים והאיך סתם המשנה. ומ"ה ס"ל להרמב"ם דהיכא דאינו חייב מלקות כגון בשבת דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד גם רבנן מודו דבלקי נפטר מידי כרת ואתיא שפיר מתניתין כרבנן דבשבת תמיד זדונו בידי אדם בין באתרו בין בלא אתרו משא"כ ביוה"כ בהתראה ל"ה זדונו בידי אדם. ולפ"ז סברא זאת קיים במסקנא לרבנן ופסק הרמב"ם כוותייהו ועכ"פ הראיתי לדעת שיש ליישב דבריו שלא יהיו תמוהין כ"כ ודוק:
יג והנה כ"ג הקשה על ספר בני חי' שהובא במ"ל פי"ז מסנהדרין ה"ז אחרי שהקדים דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דוקא היכא דאינו חייב מלקות כגון בחלל שבת בזדון בלא עדים אבל באוכל חמץ בפסח דחייב מלקות וכרת לא נפטר מכרת ע"י מלקות כיון דבדין לקה וכ' ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דמכות דחייבי כריתות לוקין ואחר שלקו ועשו תשובה נפטרו מן הכרת. והקשה ספר בני חי' מלקות מאי עבידתא והרי אין לך דבר העומד בפני התשובה עיי"ש. ולכאורה כונת קושית בני חי' כיון שעשה תשובה למה לוקין ובזה יפה הקשה כ"ג דאין תשובה מועיל למלקות. וכת"ה כתב כן מסברא ולפענ"ד הדבר מבואר בכריתות כ"ו דאמר רב תחליפא חייבי מלקות שעבר עליהם יוה"כ חייב והרי אנן פסקינן כרבנן דרבי דיוה"כ אין מכפר בלא תשובה וע"כ מיירי ר' תחליפא בעשה תשובה ג"כ ומ"מ חייב מלקות וליכא למימר דר' תחליפא סובר כרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה ומ"ה חייב מלקות אחר היוה"כ והא דמקשה בגמ' שם ממשנה דהודע ולא הודע ולא משני דמשנה מיירי בשעשה תשובה משום דסמך אסוגיא דשבועות י"ב דמוקמינן דמשנה דשבועות דהודע ולא הודע כרבי ובלא תשובה ומ"ה פריך הגמרא דז"א דנהי דמתניתין דשבועות י"ב ע"כ כרבי. אבל ר' תחליפא משמיה דרבא ודאי קאי כהלכתא דיו"כ בעי תשובה. מיהו לפמ"ש הרמב"ם בה' תשובה פ"א דהקלות דהיינו עשה ול"ת יוה"כ מכפר בלא תשובה. אין הוכחה מדברי ר' תחליפא די"ל דמיירי בלא תשובה. דהקלות ל"ב תשובה. אבל דברי הרמב"ם תמוהין כמו שתמה הלחם משנה שם. ובדרוש לשבת תשובה תירצנו דבריו (ע' בספרי לא"ח סי' צ"ו אות א') ומ"מ פשטא דסוגיא משמע דאף בקלות בעי תשובה ויש הוכחה מדברי ר' תחליפא. וגם מצד הסברא הדבר ברור דל"מ תשובה. ועוד מוכח כן ממכות דף י"ד ע"ב דל"ח כרת ומלקות ב' רשעות משום דמהני תשובה בכרת ומיתה ומלקות חשוב ב' רשעות משמע דל"מ תשובה אף למלקות וצ"ע על הרמב"ם בחיבורו שלא הביא הך דר' תחליפא דחייבי מלקות שעבר עליהן יוה"כ חייב אבל פירוש הקושיא מספר בני חי' היא על הרמב"ם דאם הך דחייבי כריתות שלקו מיירי דוקא בתשובה מלקות מאי עבידתא רצונו למ"ל לומר דדוקא שלקה נפטר מכרת והרי בעשה תשובה נמי נפטר מכרת אפילו בלא מלקות כדמוכח מסוגיא דמכות י"ד דבעשה תשובה נפטר מכרת ושם לא הוזכר מלקות וכן נראה קצת שהבין הגאון ח"ס א"ח סי' קע"ה הנ"ל אבל צ"ע דאם הפירוש כן בספר בני חי' מה מישב המגיה קושיא זו והנ"ל דהכי מתרץ. דהנה תשובה גרידתא אינו מועיל בכרת רק עם יסורין כדאיתא ביומא לכן תירץ על קושיתו של ספר בני חי' דאם לקה כדין לא הועיל המלקות במקום יסורין על כן גם תשובה אינו מועיל רק עם יסורין אבל אם המלקות היו שלא כדין הוי מלקות במקום יסורים ומהני בהצטרף עם התשובה וקצת כעין זה. כ' ברלב"מ בקונטרס הסמיכה דף פ' ואולי כונתו בדרך זה דהרמב"ם בפירוש המשנה מיירי בלקו אותו כדין. ולכן בעי מלקות ותשובה ובהלכות מיירי הרמב"ם במלקות שלא כדין ולכן באמת מהני בלא תשובה ומה שחילק המגיה לעיל היינו בלא תשובה ודוק ועדיין צ"ע להבין עומק דבריו:
יד ובתשובה אמת דקדקתי על המגיה שכתב דב"ד לקו ולא הי' מחו"ב מלקות ואיך רשאין ב"ד להלקותו ולעבור בלאו במקום שאינו מחויב מלקות וליכא למימר דלאו דחבלה הוא דוקא אם הוא אינו מרוצה אבל הוא בעצמו יכול למחול על הכאתו. וכן כתב בטורי אבן מגילה כ"ט לענין אם מהני מחילה אבזיוני ושם מביא מב"ק צ"ג גבי סימא את עינו דמהני מחילתו דז"א דבחיבורי שיח יצחק שהדפסתי כעת הספד, על הגאון הצדיק מהרש"ק זצ"ל ושם בתשובה לבנו דחיתי דברי הטורי אבן דכיון דאינו רשאי לחבול ל"מ מחילתו עיי"ש:
א"כ צ"ע על המגיה ושמא היכא שהוא עושה בשביל תשובה רשאי לחבול עצמו כדמוכח במדרש רבה שר"ע חבל בעצמו בשביל תשובה ובשבות יעקב ח"ב סי' קי"א כ' דבשביל תשובה ל"ה מאבד עצמו לדעת וה"ה דב"ד רשאין להכות בשביל תשובה. ומ"ה מיירי הך דחייבי כריתות שלקו שצוה בעצמו להכותו ועדיין צ"ע דנהי דהוא בעצמו רשאי אבל אחר ודאי אינו רשאי להכותו. והנה במה שכתבתי דל"מ הודאתו לחייב מלקות כיון שאין אדם רשאי לחבול בעצמו והא דאמרינן בב"ק סימא את עיני ע"מ לפטור ומשמע דיכול למחול היינו לפטרו מממון אבל איסורא עביד דלא כטורי אבן נ"מ רבתי לדינא כמו שאבאר. הנה רש"י במכות ה' פי' בהא דאמרינן שם בעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוה דלמא מודה ומפטר. והתוס' הקשו דל"מ שמיתה יהי' קנס ולי קשה עוד על רש"י דע"כ כונת רש"י שיפטר אף אם באו עדים אח"כ דהרי יש עדים שעבר עבירה שיש בה מיתה. והרי בב"ק אמרינן דאף למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דוקא כשחייב עצמו בכלום וכאן כשהודה שהרג את הנפש אין חייב עצמו בכלום ואפילו הוי מיתה קנס חייב במודה בקנס ואח"כ באו עדים. ונ"ל להוכיח מרש"י זו כדברי הגהות אשרי בפ' הפרה שאם תפסו היורשים דמי הנרצח לא מפקינן מיניה ונמצא שחייב עצמו בהודאתו דמהני תפיסה ובתומים סי' ל"ח הקשה על התוס' דלמא כונת רש"י לא מטעם מודה בקנס רק דלמא יודה דבאפי סהדי הרג הנפש ואז אם יבואו אח"כ עדים יהי' עדות שאאי"ל כמו דס"ל לרבנן בב"ק דף ע"ה ע"ב והוכיח מזה דדוקא בממון הוי זאת עבאאי"ל מה שהודה שבפניהם גנב אבל לא במיתה אמנם התומים לא ביאר הסברא ונ"ל דסברתו כראי מוצק דכיון דאינו רשאי להמית בעצמו ל"מ כלל הודאתו וכמודה על איש אחר דמי. דבשלמא בממון כשהודה ל"ה עשאי"ל כיון שמודה בעצמו ובידו להפסיד ממונו כרצונו אבל להמית את עצמו אין בידו ול"מ הודאתו מידי ואם יודה שבפני סהדי פלוני ופלוני קטל ואח"כ יסהדו העדים ויוזמו. ודאי עושין כאשר זמם דלא מצרפין דבריו לכלום. ולפ"ז ה"ה במלקות אם יודה שבפני פלוני עבר עבירה שיש בה מלקות והתרו בו אח"כ מהני העדות כיון שאין בידו לחבל בעצמו. אבל לשיטת הטורי אבן דמהני מחילה שאחר יחבלו חשבינן הודאתו למלקות כמו לממון ויהי' עשאי"ל. כמו בקנס. דחשבינן הודאתו למידי ואם אח"כ יוזמו העדים פטורין כיון שמחל על הכאתו. ושמא אף לשיטה דידי הכי הוא כיון שלענין ממון מהני מחילתו כמו בסימא את עינו בב"ק ולפ"ז מה שפלפל בתומים ריש סי' ל"ח לענין גלות אם מודה אי הוי עשאי"ל לפמ"ש אין דמיון מגלות למיתה דל"ש סברא דאין בידו להמית א"ע בגלות ונחזור לעניננו שוב מצאתי ברמב"ם סוף פ' ח"י מסנהדרין שכתב שאין מלקין מפי עצמו שמא מן העמלים מרי נפש הוא המחכים למיתה עיי"ש הרי דגם מלקות אין לוקין עפ"י עצמו ויש ראי' לדברינו ודוק. ולפ"ז צ"ל דמה שכתב המגיה פי"ז מסנהדרין דהא דחייבי כריתות שלקו מיירי בחילל שבת בלא עדים מיירי בעברו הב"ד ולקו דאין מלקין עפ"י עצמו ודוק. (ושוב מצאתי כעת בתשו' רלב"ח בקונטרס הסמיכה שמפלפל הרבה בזה אי רשאין ב"ד להכותו ושם כ' דלא כמגיה במ"ל רק דדוקא במחויב מלקות נפטר מכרת עיי"ש):
טו וקושית כת"ה ודאי צ"ע לשיטת הרמב"ם דס"ל בפי' המשניות במכות דדוקא כשעשה תשובה ולקה נפטר מידי כריתתו אבל לא בלקה לחוד א"כ מה הקשה בגמ' במגילה ובמכות אידי ואידי בידי אדם והכי ביד ב"ד לכופו לתשובה ואם לקו בלא תשובה ל"מ. ולפמ"ש לעיל דהרמב"ם לא כתב כן רק לדידן דלא פסקינן כרחב"ג וכר' יוחנן דרבנן חלוקין יש לישב ולחומר הנושא נ"ל הנה אמת הוא דאמרינן בגמרא סנהדרין דף מ"ג ע"ב שכל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעה"ב וכיפר לו מיד אך זה: כשאומר הנידון בלב שלם דהיא תשובה גמורה. ואם נהרג בב"ד בלא תשובה לפענ"ד לשיטת התוס' שבועות י"ג ד"ה בעמד במרדו דלרבנן מיתה ממרקת דוקא עם היסורין והדינין שדנין אותו לאחר מיתה ועם התשובה מיתה ממרקת לגמרי. הגם שהתוס' קאי על מת מתוך רשעו ולא על נהרג מתוך רשעו ובסנהדרין מחלק בזה מ"מ שם בסנהדרין הרי קאי על מי שפירשו אבותיו מדרכי ציבור ואזה אמרינן שאין מטמא לו והוא כופר בעיקר דאין מיתה ממרקת אותו עון כדאיתא בשבועות י"ג ולכן מחלק בין מת לנהרג. אבל בשאר עבירות מיתה ממרקת ומ"מ בלא תשובה בעי עוד יסורין אחר המיתה ה"ה נהרג בלא תשובה לא מתכפר רק אם עשה תשובה ונמצא דשפיר מקשה במגילה ובמכות אידי ואידי בידי אדם דהרי הב"ד יכולין לכופו שיתודה ויעשה תשובה דבלא"ה הוה מ"ע וכופין ואם יעשה תשובה וילקה לא יהי' נדון בכרת. ואי ניחוש שמא לא יעשה תשובה בלב שלם גם בעון דשבת ל' זדונו בידי אדם לגמרי. דגם אחר המיתה יהי' נידון ביסורים עד שיסורין שאחר המיתה ממרקין עונו כמ"ש תוס' שבועות הנ"ל ואין להקשות לוקמא כרבי שכתבו תוס' שבועות י"ג ד"ה בעומד דלדידי' מיתה ממרקת תיכף בלא תשובה דזה אינו דלרבי יוה"כ מכפר בלא תשובה ואף בכרת דיומא לחד תי' בגמ' בשבועות דמשני דוקא שאכל סמוך לשקיעת החמה ומשנה דקתני אין בין שבת ליו"כ משמע דבכל היום מיו"כ נידון על מה שעבר במיתה בידי שמים וא"כ ע"כ דלא כרבי. כן נ"ל בישוב קושיתו לפי חומר הנושא: טז וכבוד גאונו הקשה למאי נ"מ מפלוגתא אי חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן והרי זה יותר מהלכתא למשיחא ומפאת כן הוכיח דנ"מ בשגג בכרת והזיד בלאו ואתרו בו דפטור מקרבן כיון שלקי ונפטר מכרת. וה"ה מקרבן דאתי' מחמתי' וכבר דחיתי דבר זה לעיל. אמנם נ"מ בפשיטות לענין טמא ששימש דבמיתה והקשו בגמ' שבועות ט"ז ותיפוק ליה דחייב כרת משום שהי' במקדש ומזה הוכיחו בגמ' דשיעורא בעינן וכתבו תוס' דלמ"ד חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין כאן הוכחה דנ"מ בטמא ששימש אחר שלקה על לאו חשיהא במקדש חייב מיתה בידי שמים א"כ נ"מ לענין פשיטות האיבעי' ולמ"ד קריבה עבודה לאו עבודה וליכא למידחי בזר שהפך בצנורא ולרשב"ג לא נפשוט האיבעי' משבועות ט"ז ע"ש, אמנם יש נ"מ בפשיטות לענין עדות דאם אמרינן דנפטר מכרת במלקות לבד כפשטא דשמעתתא וא"צ תשובה תיכף כשלקה כשר לעדות משא"כ אם לא נפטר מכרת עדיין פסול לעדות עד שיעשה תשובה. מיהו לפמ"ש הסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ג' דחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות וכתיב והיה אם בן הכות הרשע ודקדק מזה הפרי מגדים א"ח פתיחה כוללת חלק א' ס"ק ג' דבהזיד בכרת ושגג בלאו כשר לעדות כיון דלמלקות היה שוגג ולפ"ז אף אם חייבי כריתות שלקו לא נפטרו מידי כריתתן כיון שלקה אלאו הוא כאחיך כשר לעדות. אבל דברי הפמ"ג תמוהים מאוד. דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ל בשבת ס"ט אלא בשגג בכרת והזיד בלאו משמע הא להיפך בהזיד בכרת ושגג בלאו לכ"ע לא מייתי קרבן דליכא למימר להיפך דלכ"ע מייתי דהרי ר"ל קאמר להדיא עד שישגג בלאו וכרת. ומוכח דלכ"ע פטור. ומדפטור מקרבן דמיקרי מזיד ה"ה לענין עדות דפסול דמיקרי רשע. ועוד דאס"ד בשגג בלאו והזיד בכרת לא מיקרי רשע מה הקשו התוס' חולין ה' למ"ל קרא דשב מידיעתו ובאינו שב פטור מקרבן תיפוק ליה דהו"ל זבח רשעים ולישני דקרא איצטריך בשגג בלאו והזיד בכרת דלא מקרי רשע ומ"מ לענין קרבן ל"ה שב מידיעתו כדמוכח בשבת ס"ט שהוכחתי משם דבכה"ג לכ"ע פטור מקרבן. וע"כ דלא כהפמ"ג והסמ"ע לא קאמר רק דחייבי כריתות לא גרעו מחייבי מלקות. אבל גם בשגג בלאו והזיד בכרת פסול לעדות ודברי הפמ"ג תמוהים מאוד. ואף אם ניישב הקושיא שהקשיתי מ"מ הדבר תימא לומר דכרת קיל מלאו. גם מה שכתב הפרי מגדים דבשבת בהזיד בלאו לא נפסל לעדות. וכונתו דהו"ל לאו שניתן אאזהרת מיתת ב"ד עיין תומים סי' ל"ד דבלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נפסל לעדות ואכ"מ להאריך:
יז עוד ראיתי במכתבו דמר תמה על הכסף משנה בפ"י מתרומות ה' כ"ג שהרמב"ם פסק באכל תרומת הקדש ביש בו כזית ואין בו ש"פ משלם לכהנים. ותמה הכ"מ דבגמרא אמרו אי דלית ביה ש"פ קרן נמי לא משלם. וע"ז תירץ דהירושלמי מכריע עיי"ש ולא נודע קושיתו דבגמרא קאי על פחות מכזית והרמב"ם קאי על כזית ואין כאן קושיא. ובאמת אין שום הבנה לדברי מרן כסף משנה ומצאתי במרכבת שהרגיש בזה וקצת נ"ל ליישב. דהנה דברי הרמב"ם והירושלמי תמוהים למה ישלם לכהנים כיון שהם הקדישו התרומה ומה זכות יש להם וליכא למימר כיון שאין הקדש פחות מש"פ כשיטת רש"י גיטין י"ב דאין הקדש חל על פחות מש"פ מ"ה נותן לכהן דכבר חלקו על רש"י עיין בתוספת ובריטב"א (וע' לעיל סי' קכ"ה אות א' קושיא גדולה על שיטת רש"י מכריתות). אמנם ע"כ צ"ל כיון דנתינתו מקדשתו ולהקדש א"צ לשלם פחות מש"פ והאוכל צריך לשלם לכפרה דתשלומי תרומה כפרה והוא אכל כזית. וחייב כפרה צריך ליתן לכהן. ובשלמא אי אכל ש"פ משלם להקדש דהם הבעלים ובנתינה לגזבר נתקדש התשלומין משא"כ בפחות מש"פ דלא מיקרי הגזבר בעלים צריך ליתן לכהן ואמנם כבר אמרו בירושלמי הובא בראשית דברינו דהיכא דא"צ ליתן לכהן אז אף רבי מודה דהפרשה מקדשת ולפ"ז כיון דמוכח מסוגיא דפסחים דפחות מכזית ופחות מש"פ א"צ ליתן לכהן אפי' קרן נהי דבכזית צריך לשלם אין זה גזל כהן רק משום כפרה וליסגי בהפרשה דבזה אפי' רבי מודה א"כ באכל תרומת הקדש פחות מש"פ יפריש התשלומין ולא יתן לכהן ויהי' לו כפרה. וממילא הוה הקדש או שיהי' לעצמו כמו אכל תרומה שלו ואמאי ניתן לכהנים ולכן תירץ דמשמע דבכזית אף באין בו ש"פ יש בו משום גזל לכהן וצריך ליתן לכהן וכיון שצריך ליתן לכהן אין הפרשתו מקדש ואין לו כפרה עד שיתן לכהן. כן נ"ל כונת הכ"מ, ובעיקר הדבר נ"ל דמוכח מירושלמי זה כשיטת רש"י בגיטין דאין הקדש חל על פחות מש"פ ודוק. שוב ראיתי שדברי הכ"מ נכונים בפשיטות דמשמע לי' דלברייתא שניה דאבא שאול לא תלי' רק בש"פ ולא בעי תרתי מנ"ל לשווי' פלוגתא רחוקה ופליגי בתרתי הן בכזית ולא ש"פ והן בש"פ בלא כזית נימא דרבנן תרתי בעי ולא יהי' פלוגתא רחוקה ומייתי ראיה מדברי המקשן שהקשה אי אית בי' ש"פ אפי' ליכא כזית הרי דהמקשן ס"ל דלא תלוי רק בש"פ והתרצן מתרץ דבעי נמי כזית ותרווייהו ס"ל דתלי בש"פ ולכן משמע דרבנן תרתי בעי ואי מברייתא קמ קמייתא משמע דרבנן ס"ל כזית אף שאין ש"פ מדקאמר אבא שאול עד שיהי' ש"פ ולכן משמע לכ"מ דברייתא שני' עוקרת ורבנן תרתי בעי דלא כברייתא ראשונה ולכן הקשה על הרמב"ם ולכן מייתי מירושלמי גם מדרבנן מוקי לקרא דונתן לדבר הראוי להיות קודש משמע דלא בעי ש"פ וכברייתא ראשונה והירושלמי מכריע: יח והנה לעיל הבאתי מה שהקשתי ברש"י מכות ה' שכתב דלמא מודה. והקשיתי נהי דס"ל לרש"י דמיתה הוי קנס מ"מ אי מודה ואח"כ באו עדים חייב דלא חייב עצמו בכלום ותירצתי דחייב עצמו בדמי הנהרג אם יתפוס לשיטת הגהות אשרי. וכעת ראיתי דבר חדש בקצה"ח סי' פ"ז דאם הודה בפסחים דאתנן וכפר בחמשים דהלואה חייב שבועה דאורייתא עיי"ש סק"ך הואיל דמהני תפיסה והוא דבר חדש. ולכאורה הקשיתי עליו מש"ס דשבועות ל"ג בהשביע עדים שהדליק הגדיש בשבת פטורין והרי הפסידו לו כגון בתבע חמשים דהלואה וחמשים מגדיש שהפסיד ואלו אסהדי סהדי הי' חייב שבועה דאורייתא מדר' חי' לשיטת הקצה"ח הנ"ל. וצ"ל דמשנה דשבועות ס"ל משביע עד אחד פטור דדהג"ל לכמ"ד ולא איכפת לן מה שהפסידו לו שבועה. אך דקשה ממשנה ד' ל"ג דמוקמינן שם כראב"ש ואמאי תני שהדליק הגדיש ביו"כ והרי לראב"ש דס"ל משביע ע"א חייב משכחת לה גם בהדליק הגדיש בשבת כנ"ל ודא קושיא נפלאה. אמנם אפשר לומר דנהי דהקצה"ח ס"ל חייב ש"ד במ"מ מ"מ מדר' חי' לא משלם בהעידו עדים בחמשים דאתנן דל"ש ק"ו מפיו ועד אחד. דעד אחד ודאי לא מחייב שבועה על מעות דאתנן כיון דקי"ל בדרבה מיני'. ולכן אינו חייב בזה מדר"ח קמייתא ומיושב קושיתנו לכ"ע ובכ"ז צ"ע על גוף הדין ועיין שב שמעתתא מה שהקשה על סוגיא זו מתפיסה לשיטת הריטב"א ועיין תוס' ריש הפרה מה שכתבו וי"ל דלמ"ד פלגא ניזקא קנסא לא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת העדים. והקשה המהרש"א דאם ליכא עדים אמאי חייב בעדי הפרה ועל תרוצו כבר תמה בתומים. להנ"ל יש לומר דמיירי דאיכא עדים ואי דחייב שבועה דאורייתא מדר"ח שלא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים. ע"ז תירצו דבקנס ל"מ מחויב שבועה כיון דמודה בקנס פטור וליכא שבועה בע"א ליכא למילף ק"ו מפיו ועד אחד ודוק (ואי"ה בהלכות ריבית יבוארו דברי הקצה"ח יותר באריכות):