אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קנו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קנו

סימן קנד

ב"ה ברעזאן תרכ"ט. להרב הגאון המפורסים מ' שמואל בירענבוים (זצלה"ה) תשובה על מה שהשיב על פלפולי מסימן הקדום. א:

א ע"ד מה שהקשיתי להוי אמינא בתוס' פסחים כ"ב וחולין צ' דלר"י גיד הנשה אסור לבני נח איך אסור גיד לב"נ הלא אינו חל על איסור אמה"ח ובישראל שאני כאמור וכ' כת"ה דאיסור גיד חמור שאין היתר לאיסורו ור"י ס"ל א"ח חל מדגיד נוהג בטמאה וא"ל דלהו"א שבתוס' גם בטמאה הטעם משום דמוסיף איסור לב"נ ולא משום א"ח דא"כ גם לתי' ל"מ שיחול על טמאה דמחיים איכא איסור אבמה"ח ולאחר מיתה ל"ח משום דל"ה דומיא דיעקב. וע"כ הטעם דחל על טמאה משום דהוי איסור חמור א"כ על אבמה"ח ג"כ חל מהאי טעמא. אומר אני דאף דגיד חל על טמאה משום דהוי א"ח על אבמה"ח לא חל משום דאבמה"ח ג"כ חמור הוא שאסור במשהו בשר גידין ועצמות ובגיד בעי שיעור ותוס' כ' חולין ל"ג דנתנו שיעורין לב"נ כמו שהוכיח פרמ"ג בסי' ס"ב ובראש יוסף מתוס' ואע"ג שכתבו התוס' יבמות ל"ג ע"ב דאם נבילה חמורה אף דגם חלב חמור אין לחוש בכך וחל כבר המה בשמה"מ פי"ז מא"ב על דבריהם דבחולין לדברי ריה"ג שמשם הביאו תוס' ראייתם מבואר דלא חל בכשיש בכל אחד חומרא ופי' השעה"מ דכונת התוס' דמאי דאמרו בחולין כשיש לכ"א חומרא לא חל היינו לריה"ג דבעי דוקא הטור על קל בכולל. אבל לדידן בכולל בשוין חל אם רק ל"ה קל על חמור על כן כשיש חומרא לכל אחד חל בכולל ע"ש. א"כ אמ"ה וגיד דיש חומרא לכל אחד בעי דוקא כולל וגיד על אמ"ה ליכא כולל ודוק. ואמנם דברי שעה"מ תמוהין דהתוס' באותו דיבור הקשו איך חל טריפה על אבמה"ח אפילו בלא כולל הלא אבמה"ח חמור ותי' דטרפה חמורה שאין היתר לאיסורה מבואר דאף בלא כולל אם יש לכ"א חומרא חל וצ"ע וצ"ל דכוונת דברי התוס' דטריפה חמורה אף דגם אבמה"ח חמור מצ"א ובלא כולל חל היינו דלמאי דילפינן דחל טרפה על אבמה"ח כמו שחל על חלב ואזה הקשו התוס' דמאי ראיה מחלב לאבמה"ח דאבמה"ח חמור גם מחלב ומטרפה ואהא חי' דלעומת זה טרפה חמורה ושוב שוה לחלב דיש חומרא וקולא וילפינן דטרפה חל מגזה"כ. משא"כ לר"י דלא חל רק חמור על קל וכששניה' שוין ג"כ לא חל. ואולי יש לומר דטרפה חל על אבמה"ח בכולל בפרה שנטרפה דגם החלב דליכא משום אבמה"ח נאסרה משום טרפה וא"ש דברי התוס' וזה להלח"מ פ"ט ה"י ממאכא"ס דלוקין על חלב טרפה אך לפוסקים דאין לוקין ל"ה כולל כמ"ש הלח"מ פ"ט סוף ה"ו שם לענין בב"ח (ועיין מ"ש לעיל סי' ע"ד אות ה'):

ב והנה במה שהבאתי דברי הפמ"ג סי' ס"ב שכתב דתוס' חולין ל"ג לא ס"ל כרמב"ם דלא נתנו שיעורין לב"נ ורק דגם לב"נ נתנו שיעורין וכ' דזה תליא במ"ש המ"ל פ"א מחו"מ אי סתם אכילה בכזית או דסתם אכילה בכ"ש והלכתא לכזית ויש להביא ראיה דסתם אכילה הוא בכ"ש מש"ס זבחים ל"א דאמרינן בחשב לאכילת ב' ב"א מצטרפין לכזית ואמאי נהי דאיכא שיעורא הרי נמי בעי אכילה וזה ל"ה אכילה כיון שכ"א לא יאכל רק ח"ש וח"ש לא חשיבא אכילה וע"כ דסתם אכילה בכ"ש. (וכעת העירני הרב החריף מ' עזריאל גאטפריד נ"י דלפמ"ש הרמב"ם בפ"א מחו"מ דחמץ דכתיב לא יאכל אסור בח"ש כאן נמי דכתיב האכל יאכל חשיב אכילה אף בח"ש ומש"ה מצטרפין). ובגוף הוכחת הפמ"ג דתוספות סוברין דנתנו שיעורין לב"נ מדתירצו בחולין ל"ג דלר"מ דס"ל אבמה"ח אינו נוהג בעוף ובב"נ וודאי נוהג ל"ק מי איכא מידי דלישראל אסור דבעי שחיטה אע"ג דב"נ אסור במשהו גידין ועצמות וישראל לא אסור רק בכזית בשר הא ח"ש אסור מה"ת ומדכתבו בשר גידין ועצמות מכלל דבמשהו בשר לחודא מותר לב"נ ע"כ דח"ש מותר לב"נ י"ל דלעולם גם התוס' מודין דלא נתנו שיעורין לב"נ ומשהו בשר מותר משום דל"ה אבר משא"כ שאר איסורין לב"נ לא נאמרה הלכה ואוקמא אפשטא דקרא דגם ח"ש חשיב אכילה וא"ל דאף דלא הוי אבר מ"מ ליתסר לב"נ משום בשר מה"ח התוס' לשי' דבשר מה"ח מותר לב"נ כמו שיבואר לקמן (כעת העירני הרב החריף ובקי מ' ליבש מנחם לאנדא דאם נאמר דהתוס' סוברין דבאבמה"ח במשהו בשר לא חשוב אבר ובשר מה"ח מותר לב"נ אין שום, נ"מ לב"נ אם נאמר דנתנו להם שיעורין או לא דאין שום מצוה בב"נ שיהי' תליא בשיעור ובגזל גם התוס' מודים שפחות מש"פ נהרג ואולי נ"מ בדם מה"ח לר"ח בן גמלא דאסור לב"נ):

ג באות ב' ממכתבו העיר כ"ג דגיד ל"ה רק במה"ח ולכמה פוסקים ב"נ אינו מוזהר עליו ול"ק איך יחול איסור גיד ע"א אבמה"ח בב"נ משום בגיד לדידי' ל"א משום אבמה"ח וליכא רק איסור גיד בלבד. כבודו כ' כן בפשיטות ולמה לא הביא ראי' לדבריו דלכאו' מש"ס חולין צ"ו דאמרינן דגיד ברי' הוא משמע דחשיב אבר בפ"ע וכן מלשון התוס' חולין צ' ד"ה אלמא שכתבו ואע"ג דאין איסור גיד חל על מוקדשין על איסור אמ"ה דל"ח כמוקדשין חל משמע דגיד הוה אמ"ה. אמנם בראש יוסף חולין צ"א האריך בזה והעלה שחשיב רק במה"ח. אך מ"ש כ"ת דמוכח מתוס' חולין ק"ג דבמה"ח מותר לב"נ אמת שמבואר כן בשעה"מ פי"ז מהא"ב אמנם שם הקשה מש"ס ערוך חולין קכ"ט ע"ב דקאמרינן הא דר"ש מטהר במתה הבהמה אף שהבשר המדולדל נתכשר אר"י דטעמא דר"ש א"ק מכל האוכל וכו' שאתה יכול להאכילה לאחרים קרוי אוכל אוכל שא"א יכול להאכילה לאחרים אינו קרוי אוכל מבואר דבמה"ח הוי אינו ראוי להאכילה לאחרים והיינו ודאי דאסור לב"נ. וכן מבואר ברשב"א שם דמייתי מכאן ראי' דבמה"ח נוהג בב"נ עיי"ש ולי נראה דלא קשה מכאן ואין מהא ראי' דהרמב"ם פסק בפ"ה ממ"א באבר שאין בו עצם חייב משום אבר מה"ח כגון הלשון וכו' ולענין טומאה פסק בפ"ה מאה"ט דאבר שאין בו עצם אינו טמא משום אבמה"ח ובלשון פסק בהדיא דה"ה כבשר ואינו מטמא משום אבר מה"ח א"כ שם בחולין דמיירי לענין טומאה א"כ אפי' באבר שאין בו עצם דאיכא איסור משום אבמה"ח אבל טומאה ליכא א"כ משכחת לה דאינו יכול להאכילה לאחרים וטומאה ליכא והיינו דבשר המדולדל מיירי באבר שאין בו עצם וכאמור ובזה פליג ר"ש את"ק דס"ל בכל בשר צריך הכשר ולר"ש בבשר כזה ל"מ הכשר וזה הערה נפלאה אמנם בשמה"ח לב"נ מותר (ואין ראי' מחולין קכ"א ע"ב בברייתא דמבואר בהדיא דבשר הפורש ממנה אסור לב"נ אפשר לומר דר"י פליג אזה) אולם ביסוד' דבריו דגיד חשיב בשמה"ח ל"מ הכי ברמב"ם והראש יוסף לא מצא ראי' לזה: ד והנה השעה"מ שם הקשה אתוס' חולין ק"ב ע"ב שתי' על קו' על ר"י דאי"ל דאכל חלב מן החי מן הטריפה לוקה שלש אף בלא טריפה ילקה שלש משום בשמה"ח ג"כ ותי' דאף דלאברים עומדת מ"מ לאו לחתיכת:

בשר עומדת בחיים ולא אתי איסור בשמה"ח וחל על איסורין עיי"ש והקשה בשעה"מ דתי' ניחא למ"ד לאברים עומדת אבל למ"ד לאו לאברים עומדת דבאתי איסור אבר וחל על איסור חלב קמפלגי כמבואר בחולין ק"ג הדרא הקו' לדוכתא דאמאי נקט טרפה אף בלא טרפה איכא שלש והיינו משום בשמה"ח וכי היכי דחל איסור אבר על חלב יחול נמי איסור בשמה"ח ומזה הוכיח דהתוס' ס"ל דבשמה"ח אינו נוהג בב"נ ולהכי לא מצי לחול אחלב וע"כ נקט טרפה ול"נ לישב קו' דהשג"א העלה דהא דאיסור ב"א חל דוקא כשב' האיסורין שוין די"ל הי מנייהו מפקת משא"כ כשאחד כולל או מוסיף דיכול לחול על האחר בזא"ז אף בב"א לא חל רק הוא ולא חבירו וכן נראה קצת בתוס' רי"ד קידושין נ"א. וע' בברוך טעם שער הכולל ומעתה אבמה"ח ובשמה"ח אף דהוי איסור ב"א למ"ד לאו לאיברים עומדת מ"מ מאחר דאבמה"ח מטמא א"כ חשיב איסור מוסיף ואף שבאו בב"א אבמה"ח חל ולא בשמה"ח כאמור אך למ"ד לאברים עומדת וחל איסור אבמה"ח מחיים ואז לא מטמא דמחיים אין טומאה ולא חשיב מוסיף וחלו שניהם אך על זה תי' תוס' דבשמה"ח. לא חל מחיים משום דנהי לאברים עומדת אך לא לחתיכות בשר אך למ"ד לאו לאברים עומדת אין קו' דליתני שלש משום בשמה"ח דבשר מה"ח לא חל משום דאבמה"ח הוי מוסיף טומאה כיון דאיסור הוא לאחר מיתה ואז מוסיף טומאה וחל רק אבמה"ח ולא טרפה (ואף די"ל דחלב לא טמא משום אמ"ה כמו שחלב נבילה אינו טמא מ"מ הרי לריה"ג טמא כמ"ש מהרש"א בתוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה ומאי חלב ולא רצה בגמ' לומר דין דתליא בפלוגתא ועמ"ש בספרי לא"ח סי' ס"ד אות י"ב) ומעתה אין הכרע שתוס' ס"ל דבשמה"ח אינו נוהג לב"נ, אולם לפי מ"ש לעיל דלענין טומאה בעינן בשר גידין ועצמות דברינו ליתא אך לדעת הראב"ד שהובא בכ"מ פ"ה ה"ב ממאכא"ס דמיירי הסוגיא בכוליא בחלבא אולי מטמא אך מרמב"ם משמע דגם זה אינו מטמא אך הוא פסק כרבי ולר"י הגלילי בדף קכ"ח מטמא ול"ב בגמרא למינקט מה דתליא בפלוגתא. והדבר נחמד בדרך פלפול אף אם התו' לא כונו לזה מ"מ דברינו נכונים ואמנם גם השעה"מ יישב דבריהם בדרך פשוט. ועכ"פ אין מזה ראי' דהתוס' סוברים דאפשר מ"ה אין ב"נ מוזהר ולדעת הרשב"א והשעה"מ הדבר מפורש בגמרא על כן גם בזה אין כדי לסתור דברינו:

ה והנה י"ל דגיד הנשה כיון דהתורה אחשבי' ואסרו מפאת כן מיקרי אמ"ה לכ"ע ע"ד דאמרינן פסחים מ"ו בפסח דאיסורו חושבו מצטרף ובכמה מקומות. ובזה מיושב מה שהקשה בראש יוסף בדף צ"ב איך מייתי שם דמיפשט פשיטא לר"י לוקמא באכל מב' בהמות חיין דהוי גופין מחולקין ואכל מזה חצי זית ומזה חצי זית ולרבנן חייב שמונים משום גיד דחייב לרבנן בחצי זית ובגופין מחולקין חייב שמונים וס"ל לרבנן אין בגידין בנ"ט ופטור משום אמ"ה ולר' יהודא גיד בעי כזית ומ"מ לקי מ' דהוי בין שניהם כזית וחייב משום אמ"ה דר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט ומזה הוכיח דגיד הוה רק במה"ח ומ"ה אחצי זית שאסור משום גיד אינו חל בשר מ"ה דל"ה איסור מוסיף דאינו אסור לב"נ (וצ"ל דס"ל לראש יוסף דאף אחצי שיעור, א"ח איסור אחר אם גם הוא צריך לצירוף כמ"ש לעיל ס' קי"ט אות ה' בשם ח"ס וברוך טעם) ואמאי סופג לר' יהודא כלל ולפמ"ש דמ"מ בגיד חייב משום אמ"ה. ג"כ מיושב קושיא זאת דנהי דהחצי זית שאסור. מיחשב אבר דאחשבי' רחמנא אבל ח"ז גיד שהוא מותר ל"ה אבר ונמצא דאגיד שאסור א"נ חל איסור בשר מן החי דל"ה מוסיף לשיטת הסוברים דב"נ אינו מצוה ובלא"ה אינו חל דבאמ"ה אמרינן לאברים עומדת וחל קודם שיתלש ובבשר אמרינן לאו לבשר עומדת כמ"ש תוס' ואינו חל על גיד האסור איסור בשר ה"ה על איסור אבר. ואזה עובר משום אמ"ה דאחשבי' רחמנא ואגיד שהוא מותר עובר משום במ"ה ונמצא דשניהם אינם מצטרפים ללקות אחצי מזה וחצי מזה בהתראה אחת והוא ישוב נכון והרבה י"ל ואכ"מ:

ו מ"ש כת"ה הקו' בשם שאגת ארי' אהא דאם ב"נ מוזהר אבשמ"ה וחייב אמשהו משום דלא נתנו שעורין לב"נ למאי נאסר לו אבמ"ה משהו בשר גידין ועצמות והרי בלא"ה אסור משום בשמ"ה אמשהו ותי' פני ארי' דנ"מ כשנתגייר עפי"מ דאמרי' בסנהד' ע"א ע"ב דאם עבר עבירה ונתגייר אם אלו עביד השתא פטור אינו חייב על מה שעבר קודם שנתגייר ואם עתה חייב עונש קל חייב על מעיקרא עונש קל דקלה בחמורה מישך שייך א"כ נ"מ דאם לב"נ לא נאסר משום אמ"ה רק משום בשמה"ח דלא ניתן שיעורין לב"נ א"כ אלו עבר השתא בעבירה זאת הי' פטור ואמרינן אשתני דינא אשתני קטלא אבל אם נאסר אמ"ה לב"נ גם עתה חייב. לפע"ד נראה דוקא במיתה אמרינן כן אבל אם מעיקרא חייב מיתה והשתא מלקות ודאי פטור אח"כ ממלקות דאל"כ כל גר יפסול לעדות דחייב מלקות שעבר על ז' מצות ב"נ וכבר ישב על מדוכה זו הרב בתשו' בית יעקב סי' ג' וכתב דזה דוקא אם בא על א"א אבל לא בשאר מצות והאריך בדבר וכ' דדוקא לענין עריות לא אמרינן כקטן שנולד דמי ולפענ"ד דדוקא בחיוב מיתה דאי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בתורה ממיתין אותו בשארי מיתות דאפשר וא"כ נתחייב מיתה זו בעוד שהי' ב"נ מ"ה אמרינן קלה בחמורה מישך שייך משא"כ לענין מלקות לא שייך לומר זה דהא כשהי' ב"נ לא היה מחויב מלקות רק מיתה ואף דדוקא ברוצח ועיר הנדחת אמרינן דממיתין אותו בשאר מיתות עיין תוס' מכות דף ב' דבד' מיתות בכל חייבי מיתות הדין כן והדבר מוכרח דאל"כ כל גרים יפסלו לעדות כמ"ש הבית יעקב והכי מוכח מדברי התוס' שם שהקשו אמאי אמרי' גרים בזה"ז מעונים מפני שעברו על ז' מצות וא"כ קשה מה מקשה התוס' הרי הם חייבים מלקות לאחר שנתגיירו מפני שעברו בגיותן על ז' מצות וקלה בחמורה מישך שייכי אע"כ דממיתה למלקות ל"א מישך שייכי. שוב ראיתי דמזה אין ראי' דבודאי הא דאמר בגמרא דעבר עבירה בגיותו שחייב עליה מיתה גם אחר שנתגייר זה דוקא בהתרו בו בעת שעשה העבירה בעודו ב"נ רק דהו"א כיון דאשתני דינא לענין התראה יפטור אף שהתרו בו בעודו בגיותו קמ"ל דאם התרו ויש ב' עדים חייב עתה לאחר שנתגייר אבל בלא אתרו בי' או שעבר בע"א ודאי בנתגייר פטור (אך בנגמר דינו קודם שנתגייר י"ל דהורגין גם בלא התראה כנ"ל) ולפ"ז אין ראיה מהא דלא מלקינן לשום גר אעברות שעשה בגיותו משום דלא אתרו בי' אז אמנם הראי' מתוס' קיימת די"ל דגם בלא התראה מהראו שיהיו מעונין מחמת העבירה וע"כ כנ"ל ודוק:

ז והנה לשיטת האמונת שמואל והוא דעת הב"ח והטו"ז סי' ס"ב דהיכא דהישראל אינו מוזהר אינו עובר על לפ"ע ולפ"ז לר"ל דח"ש מותר מ"ה אין הישראל עובר על לפני עור כשיתן לנכרי ח"ש אף דהוא חייב עליו מיתה יש קצת נ"מ מאי שהתורה אסרה לאבר והרי בלא"ה חייב משום בשר מה"ח דנ"מ אם מותר להושיט דזה דוקא אבר דישראל מוזהר מדאור' משא"כ במשהו בשר מותר להושיט. אך ע"ז לא הי' נחוץ להזהיר לנכרי כיון שישראל אסור משום אמ"ה ולנכרי אסור משום במ"ה וממילא אינו יכול להושיט ואכ"מ להאריך יותר:

ח מ"ש מר מדוע לא הבאתי תירץ הראשון מתוס' חולין צ' הלא ידוע דבכל מקום שכתבו תוס' תי' אחר הי' להם הכרח לתרץ בדרך אחר משום שקשה להם על תי' הראשון ועל כן אם נוכל ליישב דברי התוס' במקום אחר עפ"י תי' הב' מה טוב. מ"ש באות ד' דאף שכ' התוס' חולין דאין איסור אבר וגיד וחלב חל עד שיולד מ"מ בשמה"ח יש בו וביאר הסברא דכל שיש לו החלות במקום כמו גיד וחלב שאסרה התורה המקום מותר בעובר דעובר ירך אמו ואברים אינם חשובים משא"כ במ"ה ולא ידענא איך משמע לי' כן ולפי דבריו יקשה בתלש אבר ויש בו בשר דמחייב תרתי ואיך חל אמ"ה אבשר מה"ח שחל עוד במעי אמו א"ו דגם בשר מה"ח אינו חל עד שיולד. ועוד סותר דבריו מ"ש באות ב' דהרי הוא גופי' שכתב דגיד ל"ה רק בשמה"ח א"כ ע"כ צ"ל מה שהקשו התוס' איך חל גיד אאמ"ה כונת' אבשר מ"ה וע"ז תי' דאינו חל עד שיולד הרי דאפי' בשר מ"ה אינו חל עד שיולד. מ"ש בשם מהר"ל מפראג שכתב הסברא דחלב וגיד מותר בשליל משום דהתורה תלתה במקום והקשה דהרי דם שליל חייבין כרת ודם התמצית לר"י באזהרה ט"ס יש בדבריו דר"י ס"ל דם התמצית בכרת ורבנן ס"ל באזהרה. ולפ"ז קושיתו אין לה מקום דכבר כתב הר"ן בשם הרמב"ן פ' בהמה המקשה דלרבנן באמת אינו חייב כרת אדם שליל דל"ה דם הנפש א"כ מה הקשה. (חזר והשיב הגאון דכוונתו לר' יוחנן למסקנת הר"ן דחייב כרת אדם שליל) ובאמת דברי מהר"ל לדעתי לא חדית לן דכן משמע ברא"ש:

ט מ"ש על סברתי המוזכרת כבר בישי"ע דאם חל בעודה מפרכסת הוי דומיא דיעקב וכת"ה כ' דכיון דנשחטו שני סימנים ל"ה דומיא דיעקב. הנה הכי דברי תוס' מפורשים בקרא דבעי דומיא דיעקב והכי בהמה דומה ליעקב. ועוד אם תהיה הבהמה בע"מ או טריפה מבטן לא יחול איסור גיד דל"ה דומיא דיעקב התוס' כתבו סברא דבעי שיחול עכ"פ מחיים דומיא דיעקב אבל עכ"פ ל"ב דומה ממש ואם מפרכסת כחי הוה לענין זה דומיא דיעקב ומ"ש דא"כ מאי הקשו בגמרא גיד אקדשים איך חל והרי י"ל אחר זריקה עוד מפרכסה והוה דומיא דיעקב זה ליתא דלא שכיח בבהמה דלאחר שקבל הדם וזרק עוד תפרכס דהרי השוחט צריך לקבל כל הדם (ועוד כיון שכ' הריב"ש ס"ס קס"ג דבקדשים היו צריכין לבדוק הריאה קודם זריקה א"א שתפרכס) וגם לאחר זריקה ודאי ל"ח כחי, ולדעתי בקדשים גם לאחר שחיטה ל"ח מפרכס כחי (אף לשיטת תוס' דלא כרבינו ישעי' בחולין פ"ד) כדמוכח כל הסוגיא דיומא נ' ובפסחים פ"ט דדרשינן דלאחר שחיטה אין נמנין ומושכין ידיהן משום דכתיב מהיות משה ואם מפרכס כחי אמאי ל"ה מהיות משה גם אמאי אין כהן נכנס בדמו וע"כ ל"ח מפרכס כחי בקדשים אמנם לאחר זריקה אין כאן ספק:

י מ"ש כ"ג לסתור דברי אמונת שמואל דל"ש לפ"ע רק היכא שהוא מוזהר בעצמו מתו' ב"מ י' דישראל עובר על לפ"ע בגרושה לכהן מזה אינו ראי' רק דישראל בישראל עובר על לפ"ע. ובזה לא מחליק א"ש אך בנכרי דבישראל דכל ישראל ערבים משא"כ בנכרי (איברא דמלשון האמונת שמואל משמע דאין מחלק בין ישראל לנכרי בדין זה. וע' זקיני ת"ש בחידושי חולין ק"א וע' בספרי לא"ח סי' כ"ט אות ח') ויותר הו"ל לאתויי תוס' חגיגה ל"ג דמלמדו עובר על לפ"ע. אף דהוא מותר וזה קאי אנכרי. וקצת צ"ע מתו' גם על הב"ש סוף סי' ה' דהיכא דיכול ליקח ממנו ומאחר ויצטרך לשניהם ל"מ מה שיכול ליקח מאחד ועובר על לפ"ע ובמקום אחר הוכחתי כדברי הב"ש מב"מ ה' דמקשה עיזי לרועה היכי מסרינן ולא משני שיכול ליקח מאחד לרעות אבל מתוס' חגיגה שתירצו דיכול ללמוד מאחר לא משמע כן דהרי לא מאדם אחד אדם לומד ומ"מ יש לחלק ודוק:

יא מ"ש מאין הרגלים לומר בב"נ אין איסור חל על איסור והרי אין איסור חל על איסור ילפינן מקרא דמתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ואיך נדע בב"נ דבר זה גם אני בעצמי נסתפקתי בזה. אמנם בראי' מגמרא ומתו בו קאי על כולל דטומאת הגוף הוי כולל לגבי טומאת בשר ומ"ה אצטריך קרא משא"כ היכי דא דאינו לא כולל ולא מוסיף ל"ב קרא כלל. ועוד הרמב"ם בה' תרומה פ"ז כתב דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה משום שאינו קדוש ולא משום דאין אחע"א ופי' כן דברי הגמ' חולין קי"ג שאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו ולא משום דאין חל ועי' בפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה ולדידי' מנ"ל דאין איסור חע"א ע"כ מסברא ידעינן. וגם א"ל בישראל הטעם משום דמושבע ועומד דזה דוקא בשבועה אבל באיסורין הטעם פשוט וע' באבני מלואים מ"ש בזה בתשובתו ובדברי הגאון מהר"ז מרגליות בהקדמת ספרו לחלק יו"ד שהרחיב הדיבור בענין הדומה לענינינו והנראה דס"ל ג"כ אין איסור חל על איסור בב"נ והאריך בש"ס חולין צ"א בהא דפרע להם בית השחיטה וע' תוס' חולין צ' ד"ה קדשים והרבה יש לפלפל בזה לפי הנ"ל ואקצר:

יב ואזכיר בזה דרך אגב מה שכ' מהרש"א שם בחולין צ' דאם אינו חל להדיוט מותר לגבוה דהוי משקה ישראל המותר לישראל ודבריו צ"ע דהרי עכ"פ איכא איסור לישראל רק דאינו חייב משום דאאחע"א אבל איסורא איכא ול"ה משקה ישראל (ע' מ"ש לעיל בסי' צ"ח אות ה' בזה). ובלבושי שרד ה' אמ"ה בחידושי דינים רצה שם השואל להקל ברגל אוז שלמה אמ"ה שנתערב מטעם דנטרף קודם ואין חל איסור אמ"ה על טרפה דרמב"ם ס"ל אינו נוהג בעוף ול"ה מוסיף ומ"ה בטל דל"ה ברי' כיון שאינו אסור משום אמ"ה והוא דחה דאף לרמב"ם מ"מ אסור לב"נ ורק שאינו חייב שפיר הוי מוסיף ובאמת אין בדחייתו ממש למ"ש הלח"מ פ"ט ממאכלות אסורות סוף ה"ו דהיכא דאינו מוסיף חיוב רק איסור בעלמא ל"ה איסור מוסיף ומ"ה בב"ח ל"ה מוסיף כיון שאינו חייב מלקות בהנאה אבל מ"מ השואל טעה דאף דאין אחע"א מ"מ חל לקוברו בין רשעים גמורים ונמצא דעדיין הוי:

ברי' ואסור משום אמ"ה ורק דאינו חייב ודוק. עכ"פ גוף הדין אם איסור חל על איסור בב"נ אינו מוכרע. אך לפמ"ש דליכא קרא גם בישראל ורק מסברא גם בב"נ הוה הכי דלא אחמרה תורה בב"נ מבישראל יותר ממה שמצינו מפורש כגון בעדים ועדה והתראה. ומ"מ לדינא אין שום נ"מ בזה אם אחע"א בב"נ דבתרי מיתה לא קטלינן רק נ"מ להו"א בתוס' לענין גה"נ של נבילה אם לא חל מחיים כמ"ש לישב קו' הגאון רע"א:

יג מ"ש כ"ג באות ט' יפה העיר דכיון דבישראל חל גיד משנולד גם לנכרי אסור מיגו דאיתוסף לישראל וכמעט שאין הצלה לדברינו אך י"ל ב' סברות והוא דנבין באמת מה תועלת יש במוסיף יותר מבכולל דמאן דל"ל כולל אבל מוסיף אית לי' ומדוע אך הטעם דבכולל לא ניתוסף על חתיכה זו משא"כ במוסיף שניתוסף על החתיכה איסור לשאר אנשים אך זה דוקא למ"ד כל איסורין שבתורה הוה איסור חפצא אבל, אי הוה כל איסורים איסור גברא דנחלקו בזה גדולי ראשונים הריטב"א בנדרים והנ"י הנדפס מחדש לא ניתוסף על החתיכה וכבר כתבתי במק"א. (ע' בספרי לא"ח סי' ב' אות ה' ולעיל סי' ק"א אות ו') דר"י ס"ל כל איסורין איסור גברא. אך י"ל כיון שמוסיף שהחתיכה נאסרה על אחרים הוה כנאסר עליו משום ערבות. ומיושב בזה קו' התוס' חולין צ' ע"א ד"ה קדשים דנימא מיגו דאיתוסף לב"נ ושם ק"ג ד"ה מר סבר דמה דאיתוסף לב"נ ל"ח איסור מוסיף כיון דליתא בכלל ערבות (וע' לעיל סי' מ"ג אות ד' מה שהבאתי בשם הרמ"ע מפאנו) ואפי' לדעת התוס' דחשיב מוסיף מה דאיתוסף לב"נ (וקצת דבריהם מוכרחין דאל"כ לפמ"ש הרא"ש בברכות כ' דנשים ליתא בכלל ערבות לא אמרינן גבייהו איסור מוסיף ול"מ כן ביבמות ל"ג) (וע' לעיל סי' מ' מ"ש בש"ה ע"ד הרמ"ע מפאנו) מ"מ הטעם משום דכיון דאיתוסף איסור לנכרי אסור לישראל להושיט לו משום לפ"ע כגון באמ"ה כיון שניתוסף על נכרי חל איסור חדש להושיט לו משום לפ"ע ולכן ניתוסף אאיש הזה בחתיכה זו ולדעת קצת פוסקים גם באיסור שאין לוקין עליו הוי מוסיף משא"כ להיפך מה שניתוסף על הישראל דאין הנכרי מוזהר שלא להושיטו לא חשיב מוסיף וגרע מכולל דכולל נאסר הוא בשאר חתיכות ומוסיף לא ניתוסף עליו ולא על החתיכה לר"י דכל איסורין הוה איסור גברא וזה סברא ישרה או שנאמר דאין דומה לכל מוסיף דכל איסור תליא בעת לידת והתהוה האיסור באם בעת חלות האיסור הוה מוסיף מהני משא"כ הכא דלנכרי נתהוה האיסור בעת שהגיד נתקשה ואז לא חל דאין אחע"א ולישראל חל כשנולד וכבר אינו חל בהתהות האיסור לב"נ, אח"כ ל"מ מה שנאסר עוד לאחר כיון דבעת הויות האיסור לא חל. אמנם סברתי האחרונה צריכה ראי' ובחינה אולי ימצא סוגיא הסותרת לכלל זה ואקצר הפעם:

יד מ"ש להקשות על דברינו דהתורה התירה למכור לנכרי אף למי שהביא ב' שערות אחר שנולדה הבהמה ואז חל בב"א כבר הקשו התוספות בזבחים מ"ה ע"ב ד"ה אבל כעין זה על קושית הגמרא דמקשה כל חלב למ"ל וכן קשיא בחולין צ' דמקשה איסור מוקדשים קדים ונוקמא דאייתי ב' שערות אחר שהבהמה נעשה קודש ומה שדחו התוס' שם דבלא"ה משני שפיר. עדיין קשה במאי דאמרינן בחולין ק"ג התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול אאיסור חלב מגזה"כ ודלמא התורה מיירי בהביא ב' שערות. וע"כ צ"ל דהתורה מיירי בכל גוונא ולכן נתחזק דחייתו. אבל באמת זה ליתא לפמ"ש במקום אחר דע"כ לא בכל גונא התורה התירה למכור נבילה לנכרי דבני מעיים אסורין למכור לשיטת ד"ז התו"ח דהוה כמאן דמנחא בדיקולא וע"כ לא מיירי בנתנבלה בשחיטה וכיון דלאו בכל גונא מיירי י"ל דל"מ בכל נכרי: טו מ"ש לענין ב"נ אי נעשה בר עונשין כשהביא ב' שערות או שבא לכלל דעת עיין נזיר ס"ב לענין מופלא סמוך לאיש ומ"מ אין הכרח וברמב"ם מבואר בה' מלכים דעכו"ם קטן אין מענישין אותו אבל הכ"מ לא הראה מקור הדין (ועמ"ש גיסו הגאון בח"ס חיו"ד סי' שמ"ז). מ"ש דאם ב"פ אסור לב"נ קשיא מפסחים כ"ב דמקשה והרי אמ"ה ולוקמא בבן פקועה. והקשה על תירץ בפליתי בסי' כ"ז על קושיא דמפרכסת דאס"ד במפרכסת למ"ל לאשמועינן מכוס יין לנזיר משום דמותר לדידי' והרי גם במפרכסת מותר לדידי' וכת"ה הקשה דא"כ באמת אמאי לו לר"נ לאשמועינן תרתי ולנקוט חדא דהיינו מפרכסת או ב"פ ואשמעינן מני' תרתי אפי' שמותר לו לדידי' ול"א רק לב"נ לק"מ דכיון דקתני לא יושיט ואשמועינן דוקא קאי בתרי עברי דנהרא כדאמרינן בע"ז בעי לאשמועינן אפי' מאי דאסור לדידי' אפ"ה דוקא דקאי בתרי עברא אסור משא"כ אי באמת הברייתא מיירי מאי דמותר לדידי' קשה למ"ל נזיר:

טז מ"ש באות י"א לסברתי דמ"ה חל בב"נ אמ"ה ולא גיד משום דבן פקועה אסור וחל אמ"ה קודם והקשה דהרי הפמ"ג סי' י"ג כ' דמ"ה אסור בן פקועה לב"נ משום דרהיט ואזיל א"כ קודם שכלה חדשיו הי' מותר לב"נ משום אמ"ה אלו שחטו לאם וחל אז איסור גיד זה ליתא לדעתי דכיון דלהפמ"ג בן פקוע' לא הותר בשחיטת אם אף קודם שכלה חדשיו לא הותר ודוק. ומה שהקשה דא"כ קודם מ"ת דאף בן פקוע' ומפרכסת אסור ובודאי חלה אז לישראל ג"ה אאבר מ"ה דא"א בענין אחר דבעינן שיחול מחיים דומיא דיעקב וכיון שהתורה לא ניתנה לב"נ לקולא אף לאחר שנתחדשה תורה ובן פקועה מותר ויוכל לחול בישראל איסור גיד ואמ"ה משנולד כיון שכבר נאסר לב"נ התורה לא ניתנה לקולא לב"נ כן תוכן דבריו. ואמנם דברינו נכונים דגם קודם מ"ת הי' ב"פ אסור ומפרכסת מותר וכן כ' בתפארת ישראל להגאון מהר"ל מפראג סי' י"ט וכן כ' הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות מאמר חקור דין מ"ג פכ"א בשם פסיקתא (וע' מ"ש לעיל סי' ל"ז אות ו') וכיון דב"פ הי' אסור חל אמ"ה קודם שנולד ואיסור גיד לא הי' חל על איסור אמ"ה רק לאחר הפרכוס דזביחה הי' להם בקבלה כדאמרינן בחולין פרע להם בית השחיטה וכן הוה לב"נ וכשנתחדשה תורה דב"פ מותר ואינו חל לישראל אמ"ה עד שנולד וכסברת התוס' ורשב"א וחל לישראל אמ"ה וג"ה בב"א זה בישראל ובב"נ נשאר כמקדם דהרי כה דברינו להפרי מגדים דיש חילוק בין מפרכסת לב"פ והגם דבפרשת דרכים לא משמע כן אבל הפמ"ג הוא רב גדול וגם סברה קאמר ועוד הרי כתבו התוס' חולין צ"א דהפרע להם בית השחיטה היינו נחירה דנצטוו על הנחירה ולא מצינו בשום מקום זאת וע"כ דנהגו כן מעצמו א"כ מ"ה מפרכסת אחר נחירה הי' מותר להם וב"פ אסור דלא נאמר אז כל בבהמה תאכלו וזה ברור:

יז מ"ש באות י"ג להקשות אם גם בב"נ אין איסור חע"א איך חל אמ"ה אבשר מ"ה כיון דהוי מקצת בשר דלא נתנו שיעורין לב"נ איך חל איסור אבר הנה אם נאמר דכמו לב"נ שחייב אמשהו בשר משום בשר מ"ה כן חייב אגיד או עצם לבד משום שהוא משהו איסור לק"מ קושיתו דמיגו שחל איסור אמ"ה אעצם וגיד כן חל אבשר משום כולל ומ"ה חייב אמשהו בשר שמים אלא אפילו למ"ש לעיל דדוקא אמשהו בשר חייב דהוה אכילה וישראל קים לי' מהלכה כזית ונכרי לא קים לי' אבל אמ"ה ל"ה אבר עד שיהי' גיד ועצם ובשר נהי דחייב בכל שלשתן אפי' דליכא כזית אבל אגיד או עצם אינו חייב רק בצירוף הבשר וכיון שהבשר כבר אסור איך תצטרף ובתוס' חולין ק"ב ד"ה שאין כתבו דמצטרף משום דל"ה רק ח"ש אבל בב"נ חייב אח"ש איך מצטרף וזה לא חל בכולל דהגיד לא נאסר בלא הבשר. הנה אי בעינא אמינא מטעם איסור מוסיף דלישראל נאסר משום אמ"ה דבישראל אינו חייב אמשהו בשר ונכרי חייב ונמצא מגו דאתוסף לישראל ואף למאי דכתבנו דמישראל לנכרי ל"ה איסור מוסיף מ"מ י"ל דאף דלא נאמרה שיעורין לב"נ מ"מ אפשר דביטול שייך כמו שנסתפקו אחרונים (ע' מ"ש בספרי לא"ח סי' כ"ט אות ז') ונמצא אף דב"נ שאכל פחות מכזית בשר חייב זה באכלו בפ"ע אבל באכל עם גידין ועצמות אפשר דנתבטל בעת אכילה ופטור ואף דאינו דומה לפיגול ונותר בזבחים ע"ה דשם לא נשאר כשיעור וכאן א"צ לשיעור מ"מ י"ל בל"ז דנתבטל והרי ר"ש ס"ל כ"ש למלקות וח"ש ע"י תערובות לא ס"ל לשיטת רבינו יקיר אולי גם בעכו"ם כן ולכן שפיר חל על כל הכזית איסור אמ"ה דגם בשר מ"ה ליכא בתערובות גיד ועצם וכ"ש דל"ק מאי שמקשים לר"ש דס"ל כ"ש למלקות איך חל אמ"ה אבשר מ"ה דנאסר קודם שנתקשו אבריו דל"ק כיון שבתערובת ל"ה במכות שפיר חל עלי' איסור אמ"ה. אמנם קו' זו בלא"ה ל"ק למ"ש התוס' דבישראל אינו חל איסור אמ"ה עד שיולד ואז הוי ב"א אמ"ה ובשמ"ה ודוק הנה ת"ל עלה בידינו לישב הרבה קושיות שהקשה כ"ג עלי ואתו הסליחה אשר הרהבתי בנפשי לסתור כל דבריו כי כך היא דרכה של תורה:

והנני ידידו דו"ש באהבה (:

והשגתי מכתב ארוך מכבוד הגאון הצדיק הנ"ל מישב כל דבריו בחריפות ובקיאות עד להפליא אולם לאשר כל הענין סובב הולך אל ענין שאין נ"מ לדינא לכן לא אאריך עוד וע' מ"ש בענינים אלה לעיל סי' מ"ג):

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה