שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קנד
ב"ה ברעזאן סיון יגידו השמים צדקו לפ"ק שנית להרב הגאון הצדיק המפורסם מוה' שמואל בירענבוים (כעת מו"ח זצלה"ה):
מכתבו היקר הגיעני ואתענג להשיב על דבריו היקרים כספירים מאירים: א' מ"ש (במכתבי הראשון) לפ' ד' תו' ישנים בכריתות י"ג התמוהין מאוד וכתבתי בכוונתם דקדשי בד"ה הוי סתמא יש בו פגם ומ"ה לא מעל בחמץ של הקדש משא"כ בנותר דהוי קדשי מזבח סגי בנהנה אע"פ דלא פגם קצרתי מאוד לפי שלא באתי שם רק דרך אגב וגם כבר מצאתי בספר מנחת יהודא שפי' כן דברי התוס' ואמנם במקום אחר הארכתי בדברי התוס' (ע' לעיל סי' פ"ח אות י"ב) ועתה אפרש יותר הנה כת"ה הקשה ממשנה דמעילה י"ח בנהנה מקטלא וטבעת דחייב אעפ"י שלא פגם אף דהוה קדשי בד"ה וזה ל"ק דכבר כתבנו שם דבב"ק אמרינין דבהקדש זה נהנה וזה לא חסר חייב משום דדעת הקדש איכא ולפ"ז קשה מהך דאוכל חמץ של הקדש ליחייב משום זה נהנה וזה ל"ח אך צ"ל דבלא"ה קשיא אמאי לא הקשה בב"ק למ"ד זנוזל"ח חייב ממשנה דאוכל תרומת חמץ דאין לומר דסמיך אסברה דאדם קץ באכילת איסור כמו דאמרינין בירושלמי ול"מ נהנה דא"כ איך משכחת חיוב מעילה באכילה וגם חיוב חומש דתרומה דמזיק פטור וע"כ דמקרי הנאה וצ"ל דדוקא היכא שיש לו ממון ורק דלא חסרו חייב חבירו שנהנה מממון אחרים משא"כ בנהנה מאיסור הנאה שאין דין ממון לכ"ע פטור. ולפ"ז ה"ה בהקדש אם אינו ש"פ להקדש אינו דין ממון פטור אף למ"ד ז"נ וזל"ח חייב (וע' מ"ש בזה בספרי לא"ח סי' נ"ט אות ג' ה'). ומעתה מאי הקשה מקטלא שם יש להקדש דין ממון וחייב משום הנאה משא"כ בחמץ של הקדש דאינו ש"פ וליכא דין ממון פטור וזה דברי התוס' אך לפ"ז קשיא מאי זה שכתבו התוס' דבקדשי מזבח חייב ואין ראי' מנהנה מן חטאת דהוה דבר שאין בו פגם דגם שם חייב משום ז"נ וזל"ח משא"כ כאן דלא שוה להקדש מידי:
ב' ואמנם קושית תוס' ישנים בכריתות י"ג באמת תמוה גדולה על המשנה דרש"י תירץ דף כ"ג הואיל ואם עלה לא ירד חייב מעילה והוא תמוה דכיון דלכתחילה אסור להעלות למה חייב לשלם ורש"י לשיטתי' בחולין דף ד' שהביא ראי' דחליפין אסורין למחליף דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח והתוס' כתבו שם דאין ראי' דכיון דאסור להחליף לכתחילה לאו בר דמים ורש"י לא ס"ל הכי ומ"ה שפיר תירץ כשיטתי' אבל לשיטת התוס' ל"ש לתרץ הכי ולכן כתבתי לבאר לשיטת התו' דבאמת מקשה במעילה י"ב על שמתו וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וביאור הדבר דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אך לא חש שם לקושי' זו דכיון דל"ח לשום קדושה ע"כ נפקע הקדושה משא"כ בנותר דכיון דמ"מ אם עלה לא ירד ועדיין חזי לגוף הקדושה עכ"פ בדיעבד הקדושה לא פקעה בכדי ומ"ה חייב בנותר וכן מבואר בש"ס דמעילה דף ב' דהיכי דאם עלה לא ירד חייב מעילה והיינו מטעמא דכתיבנא. וזה בקדשי מזבח משא"כ בקדושת דמים דפקעה בכדי אם לכתחילה אין להקדש דמים אינו חייב מעילה ותדע דקשי' בדברי התוס' פסחים כ"ט דמייתי ראי' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עלי' דאל"כ איך יפדה מיד עובר ואמאי מעל ומאי קשי' כיון דעכ"פ בדיעבד מהני פדיון ומ"ה בר דמים וחייב מעילה וע"כ כדכתיבנא דכיון דלכתחילה אין פודין וכן כתבו התוס' להדיא בפסחים שם דכיון דמדרבנן אין פודין לא מעל וקשי' מקדשי מזבח שכתב רש"י דכיון דאם עלה לא ירד חייב מעילה וכן היא בש"ס דמעילה דף ב' וצ"ל כדכתיבנא דקדשי מזבח קדושה לא פקעה בכדי היכא דבדיעבד עכ"פ חזי משא"כ קדושת דמים וזה ביאור נכון לדברי תוס' ישנים לפענ"ד:
ג' והנה כ"ג התלונן על דברי במה שתי' דברי התוס' רי"ד שבת כ"ה שכתב דבק"מ אינו משלם אף הקרן שתמהתי ממעילה ט' וע"ז כתבתי דהתוס' רי"ד יסבור כתוס' כתובות דתשלומי תרומה כפרה ותשלומי הקדש אינו כפרה ומ"ה ס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואינו חייב לשלם הקרן משא"כ סוגיא דמעילה דמיירי בהנאה סובר תוס' רי"ד דגם הקדש אינו חייב מלקות בהנאה ומ"ה חייב מה שנהנה וכת"ה הקשה בצדק עלי דהרי סוגיא דשבת קאי לר"י ולדידי' קשי' מאי תירץ בתוס' רי"ד יפה תפס עלי ואני כתבתי בחפזי. אמנם באמת יש מקום לדברי לפמ"ש הרמב"ם פ"ב משגגות דשגגת קרבן לאו שגגה הוא בדבר שחייבין עלי' כרת וכתב הל"מ דבשבועות ביטוי דליכא רק לאו סובר הרמב"ם דשגגת קרבן שגגה ולפ"ז י"ל דגם במעילה שגגת קרבן שגגה לרבנן דהזיד במעילה באזהרה ולפ"ז משכחת לה בשגג בקרבן והזיד בלאו ואתרו בו דפטור מקרן אף לר"י ומ"מ חייב בקרבן. משא"כ בתרומה אף דאתרו בי' חייב בקרן דתשלומין לכפרה ולפ"ז נכונים דברי תוס' רי"ד בכה"ג:
ד אך זה גופי' לא ברור אם במעילה שגגת קרבן שגגה דהן אמת דבשבועות כ"ו ע"ב אמרינין מש"ה שגגת קרבן שגגה הואיל דחידוש דחייב קרבן אלאו. ולפ"ז גם במעילה הכי הוא וצ"ל דהחידוש זה בכל שגגת לאו וכן משמע פשטא דלישנא דרמב"ם אך שי"ל דהחידוש דחייב בשבועות ביטוי אלאו היינו דחייב חטאת בעולה ויורד ועיין תוס' שבועות ז' ד"ה עולה ויורד לייתי שכתבו להדיא דאשם קל ומ"ה דוקא בשבועות ביטוי הוה חידוש דאין דוגמתה משא"כ בהקדש שגגת קרבן לאו שגגה, וליתא לדברינו מיהו מלשון חידוש דאמרו בשבועות אין להוכיח דכונתם על קרבן עולה ויורד דוקא דאל"כ הא איכא דכותי' ואין חידוש דהכי אשכחן בשבועות ל"ז דאמרו חידוש דחייב אמזיד וכתבו תוס' דהוה חידוש הואיל ויש למזיד כפרה אף דאיכא כותי' וה"ה בכל חיוב קרבן אלאו הוה שגגת קרבן שגגה מה"ט אשר ע"כ התוס' רי"ד מצי לסבור הכי וקצת נ"ל להוכיח דלאו דוקא בשבועת ביטוי דבקרבן עולה ויורד שגגת קרבן שגגה אלא אפי' באשם קבוע דאל"כ קשי' לר"ש דס"ל בשבועות ל"ד דא"ח בשבועות הפקדון אמזיד קרבן רק אשוגג ואיך משכחת לה שבועות הפקדון דאם שכח הו"ל האדם בשבועה פרט לאנוס כמו שהקשה בשבועות כ"ו בשבועת ביטוי ובזה שגגת קרבן אינו שגגה דקרבנו אשם וגם לרבנן תיקשי למ"ל גז"ש תחטא תחטא והרי בלא"ה ע"כ חייב אמזיד דשוגג לא משכחת כמו שהקשה בשבועת ביטוי ועיין בתוס' שם מה שכ' אשבועות העדות וע"כ כנ"ל דגם בזה שגגת קרבן שגגה מיהו אולי במעילה שאני דהתורה כתבה בהדיא וחטאה בשגגה:
ה' שבתי וראיתי דאין אנו צריכין לכל זה לפי המבואר בשבת ס"ח ע"ב דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל כמונבז ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל אינהו ס"ל כמונבז דשגגת קרבן בכ"מ הוה שוגג ולפ"ז בקדשי מזבח והתרו בו ושגג בקרבן חייב מלקות ופטור מקרן ומ"מ חייב קרבן משא"כ בתרומה חייב קרן וחומש דאתיא לכפרה ונכונים דברינו ועיין פנ"י שבת שם ואקצר הפעם:
ושוב ראיתי בירושלמי תרומות פ"י וז"ל ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושגג בקרבן מתרין בי' ולוקה ומביא קרבן אף בתרומה מזיד בתרומה ושגג בחומש יתרו בו ומביא חומשו ומסיק גזה"כ הוא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שיהא כל אכילה בשוגג דברי הירושלמי פשוטים דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הכי דס"ל כמונבז כמו בש"ס דילן ועיין בתוס' שבת ס"ט ד"ה אמר קרא לזה מסופק בתרומה ומסיק דבתרומה גם מונבז מודה ובזה הש"ס פליג אירושלמי ואמנם בר"ש פ"ו דתרומות מביא ירושלמי ופי' פירוש אחר ולכאורה דבריו תמוהין מי דוחקו להוציא מפשטי' ולפי הירושלמי גם במעילה דכתוב וחטאה בשגגה גם מונבז מודה אבל בש"ס דילן לא משמע הכי דקאמר שבת ס"ט הכל מודים בתרומה ואמרו הכל מודים מאן ר"י פשיטא ול"ק דגם מונבז מודה וע"כ למונבז בתרומה שגגה קרבן שמה שגגה:
ו' ועיין תוס' קדושין מ"ב הקשו מאי חידוש במעילה דיש שליח לדבר עבירה הרי השליח לא ידע דמעילה בשוגג ובלא"ה י"ש לד"ע דל"ש דברי הרב וד' התלמיד דברי מי שומעין לפמ"ש דלמונבז הוי שגגת קרבן שגגה ור"י ור"ל סוברים כן מיושב קושיתם די"ל דמיירי בהזיד בלאו ושגג בקרבן וחוץ לדרכינו אין לומר דאתי' לרבי:
דהזיד במעילה במיתה ושגג במיתה דז"א דבשינוי רשות או הנאה בלא אכילה ליכא מיתה לכ"ע כמ"ש תוס' פסחים ל"ג אך לדברינו לעיל ניחא ודוק: ז ודרך אגב אכתוב לו מה שתמהתי בענין זה בתוס' שבת כ"ה ד"ה הא בחול כ' דמעשר שני שנטמא אסור בהנאה ומ"ה אתי' קודש בהיקשא דמעשר וכן כתבו תוס' פסחים כ"ד ולא כן שמענו לר"ל ביבמות ע"ד אלא דמעשר שני שנטמא מותר לסוכו עיי"ש והגם דלא מצינו ברמב"ם שהביא הך דר"ל מ"מ כיון דרב אשי ומר זוטרא מפלפלי שם אליבי' איך אפשר שהעלימו התוס' עיניהם מזה. והנה בתוס' שבת י"ל אין כונתם אך להנאה להדלקה ושגרא דלישנא נקטו אך בתוס' פסחים כ"ד שכתבו דילפינן איסור הנאה בקדשי' ממעשר צ"ע אם לא דקי' לי' לתוס' דאין הלכה כר"ל ואולי מיירי ר"ל בירושלים והתוס'. מיירי חוץ לירושלים דבירושלי' כיון שאכילה מותר גם סיכה מותר אף בנטמא משא"כ חוץ לירושלי' דאכילה אסור גם כל הנאות אסור אך פדיון מהני אף בירושלים והתוס' מיירי קודם שנפדה ומ"מ עדיין צ"ע:
ח והנני חוזר לדבריו מ"ש דקשה לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ממשנה דיש אוכל דחייב מלקות ואמאי חייב אשם וע"כ גזה"כ כבר כתבתי בשם תוס' רי"ד דבקדשי מזבח חייב קרבן אף דפטור מקרן משא"כ בקדשי בד"ה במקום שאין קרן אין חומש ואשם. ובאמת הדבר תמי' דכיון דבקרא כתיב אשם בקרן וחומש דקיי"ל אין קרבן בלא קרן מה חילוק בין קדשי מזבח ובין קדשי בד"ה וצ"ל דס"ל דהלכה כר' ינאי במעילה ט"ו דקדשי ה' דוקא בבד"ה המיוחדין לד' משא"כ היכא דאיכא אכילת מזבח וקרא לא איירי רק בקדשי בדק הבית ורק קדשי מזבח ילפינן מקרא דכל חלב לרבות אימורי קדשים קלים כדמסיק שם ומזה לא ילפינן רק קרבן ומ"ה ל"ש לומר במקום שאין קרן וכו' רק מאי דכתיב בהאי קרא משא"כ קדשי מזבח לא כתיב בהאי קרא וכן מה"ט מיושב קושיתו אר"ל:
ט מ"ש על מ"ש דמה דאכל קדשי מזבח לר"ל אינו משלם קרן דחייבי מלקות שוגגין משא"כ בנהנה ליכא מלקות לרמב"ם דס"ל דהנאה הוי כמו ח"ש ומ"ה אמרינן במעילה משלם מה שנהנה והקשה דבהקדש גם הרמב"ם מודה כמבואר פ"א ממעילה. הנה הרי"ד יכול לסבור בהנאה ליכא מלקות אף בהקדש דהרי המ"ל הקשה שם פ"א ממעילה אמאי לרמב"ם לוקה ותירץ דיליף מקרא דנדריך וזה ל"ס ל' להרי"ד ומעילה לא תליא במלקות ואף דהזיד במעילה באזהרה יש בו חומר לאו אבל אין בו מלקות. ותוס' כתבו בזבחים מ"ה ד"ה דומיא דבקדשי בדק הבית אין לוקין רק בקדשים שהוממו ועוד הגע על עצמך הרי שצירף את המעילה לזמן מרובה הכי יתחייב מלקות ודאי לא ומ"מ מעילה חייב וילפינן מקרא דתמעול מעל ריבה דמתרומ' ליכא למילף הנאה דאינו אסור בתרומ' רק אכילה ורק מתמעול מעל ילפינן וזה לקרבן והנאה אסור מהתורה מדר' אבהו כמ"ש המ"ל ומאי דנקט אזהרה להזיד במעילה אינו ראי' למלקות כמ"ש הטו"ז סי' תמ"ב וחק יעקב חולק עליו אבל אשכחן ביומא, ע"ד דקאמר באזהרה אחצי שיעור וזה כדברי הטו"ז. ולשיטה זו יתיישב קושי' תוס' מכות כ"ב דלילקי משום הזיד במעילה להנ"ל נכון דכיון דאין שבח עצים בפת מדאורייתא אין כאן אוכל הקדש רק במה שבישל בעצי הקדש שנהנה ובהנאה ליכא מלקות:
י' אמנם מ"מ קשה בעיני שיסבור הרי"ד כשיטה זו מה דאין משמע כן מכל הפוסקים אך באמת לישב דברי הרי"ד אין אנו צריכין לזה דבאמת גם הרי"ד סובר כירושלמי דגלי קרא בקדשים בשוגג חייבין לשלם אך לא באתרו בי' וכיון דר"י כמונבז לדידיה הקדש פטור מלשלם בשגגת קרבן והזיד בלאו ובתרומה חייב משום דהוי כפרה כמ"ש התוס' ושפיר הקשו שכן מחפ"ז ומאי דאמרו במעילה דחייב לשלם לא מיירי באתרו בו אך לפמ"ש עדיין צ"ע דבאתרו בי' גם בקדשי בדק הבית פטור ודוק:
יא ומ"ש על מה שתרצתי דהרי"ד קאי על קדשי הגוף דל"ש מידי כגון נותר דמ"מ מועלין כמ"ש תוס' בכריתות ובזה קאמר הרי"ד דאינו משלם להקדש דבזה קלב"מ דכל עיקר הטעם דבהקדש ל"א קלב"מ כמ"ש הרמב"ם ריש ה' מעילה דמועל בקרבן לוקה ומשלם עיין מה שהקשו עליו וי"ל הטעם הוא משום דחס רחמנא אממונא של הקדש וזה דוקא בחסרה להקדש משא"כ באינו שוה להקדש ורק משום ז"נ ול"ח חייב להקדש דקדושת הגוף לא פקעה אבל כיון דל"ש חס רחמנא מלקות פוטר ואינו חייב רק בקרבן משא"כ בהך דמעילה ט' ע"ב מיירי דעדיין שוה להקדש דשייך חס רחמנא. ועתה נראה מה שדחה כת"ה (א) הקשה אטו בתרומה היכא דל"ש חס רחמנא חייב בקרן ומאי חומר הקדש מתרומה דקחשיב וזה ל"ק מידי דכבר כתבו התוס' כתובות ל' ומהרש"א שם דאף דל"ש עתה רק פחות מש"פ משלם כל מה שנהנה וכיון דבתשלומין בשוגג הוי כפרה ול"ש קלב"מ ודאי שמשלם עבור כל ההנאה הקרן והחומש משא"כ בהקדש כה"ג כיון דל"ה כפרה אמרינן קלב"מ ופטור מקרן וחומש כדברי הרי"ד (ב) נותר מאן דכר שמא הכי בשבת קאי על משנה דיש אוכל אכילה אחת זה ל"ק דכיון דגמרא חומרא דנקט ועיקר החומרא דתרומה הוי כפרה משא"כ הקדש וכונתו בגונא דליכא פסידא להקדש דהרי הרמב"ם כתב בביאור דבקדשים לוקה ומשלם וע"כ משום דחס רחמנא אפסידא דהקדש א"כ בליכא פסידא ורק משום ז"נ וזל"ח משלם משום דבהקדש חייב כדאמרינן בב"ק בזה שייך קלב"מ:
יב מ"ש דאין הדעת סובלת להעמיס כ"ז בדברי רי"ד זה אמת אבל אני כתבתי לחומר הנושא שלא יקשה לדבריו מגמ' ערוכה ומוטב יותר לסבול הדוחק שלא יסתור מכמה מקומות ומ"ש כת"ה דהוה שני הפכים דבמקום שחייב מלקות אין קרבן ובמקום שחייב קרבן אין מלקות כבר כתבתי לעיל דר"י כמונבז וחייב באתרו ביה ובשגגת קרבן מלקות וקרבן ומקרן פטור בגונא דכתיבנא. ואמנם בפשיטות י"ל דטעם דר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין ולא יליף ממכה בהמה רק מיתה הטעם דחס רחמנא אממונו של חבירו ול"ד נחבל אלא ה"ה בכל היזק והיכא דל"ש חס רחמנא כגון בלא הזיק לחבירו רק שנהנה גם ר"י מודה לר"ל דחייבי מלקות בשוגג פטור מקרן וחייב בקרבן:
יג ולפמ"ש לעיל דדברי רי"ד אין להם מקום רק לר' ינאי דקרא בקדשי בדק הבית מיירי וקדשי מזבח ילפינן מקרא דכל חלב רק לקרבן ולא לתשלומין ל"ק לדעתי ממעילה ט' דשם לא קאי לר' ינאי דהרי הרבה חולקים עליו ובגמ' הקשו עליו ומתרץ לי' ונמצא דאין תימא אם סוגיא דשבת כר' ינאי וסוגיא דמעילה דלא כר' ינאי. אך לפ"ז צ"ל דלא קאמר רי"ד אעולה ורק בשאר קדשי מזבח דגם לר' ינאי קרא בעולה והרי"ד מיירי בשאר קדשי מזבח:
ד והנה כת"ה תירץ דברי הרי"ד ממעילה ט' בתירץ מספיק ניתן להאמר דסברתו הוא דוקא בקדשי בד"ה דיש פסידא להקדש או עכ"פ כשישלם יהי' רוחא משלם קרן וחומש משא"כ בקדשי מזבח כיון שיביא אשם ויהי' ג"כ אכילת מזבח סגי בהכי ואף דנהנה יותר מב' סלעים לא איכפת לן כמו דנהנה מן החטאת כשהוא חי' דאין בו פגם דאין חילוק להקדש אם אכחשי'. אך כ"ז בשוגג דמחייב קרבן משא"כ במזיד דלא מייתי קרבן ודאי צריך לשלם הנאה ובלא אתרו בי' דל"ש קלב"מ ומזה מיירי במעילה ט' דמשלם שם מה שנהנה ויפה כתב והגם דסברת רי"ד עוד יש להתוכח דאין ראי' בב"ק ע"ח באומר הרי עלי עולה ונגנב דגנב פוטר נפשי' בכבש עיי"ש וה"ה הכא בנהנה הרבה ופוטר נפשו באשם די"ל דמשום פסידא דהקדש אינו חייב כמ"ש רש"י דוגונב מבית האיש כתיב ורק שהפסיד לבעלים לר"ש בעלים מצי פטרו משא"כ באוכל דמשלם מה שנהנה להקדש ובהקדש גופי' יש חילוק בין הרבה למעט כדמוכח מרש"י שם מ"מ הרי קשה דוגונב מבית האיש שייך בכפל אבל לא בקרן ואמאי לא משלם להקדש מה שנהנה וע"כ כסברת הרי"ד. ומצאתי בשיטה מקובצת ב"ק ע"ח שכתב באמת דגם שם דוקא בלא נהנה אבל בנהנה משלם להקדש מה שנהנה ועיין פ"י גיטין שכתב דדוקא בכפל פטרו רבנן בקדשים שאין חייב באחריות ולא בקרן ודחה זאת מרש"י דב"ק שכ' דלר"ש קבעי. ובאמת הראב"ד פי' האיבעי' דב"ק רק בכפל והוא כדברי הפ"י עיי"ש. ומ"מ כפי מה דמשמע פשט' דסוגיא יש ראי' לדברי רי"ד דאף מקרן פטור להקדש ועיין במ"ל פי"ז ממעשה הקרבנות מה שהביא בשם הר"א ממיץ לענין אתרוג ולראב"ד שהובא בשיטה אין ראי' מכפל לקרן. ומעתה יפה כ' לישב לרי"ד ממעילה דבמזיד משלם כיון שאינו מייתי קרבן:
טו אמנם נהי דסוגיא דמעילה הציל הארי. אבל בריש מעילה דאיתא שם ומאי איכא בין דאורייתא לדרבנן דמדאו' מייתי חומש ושם קאי אקדשי מזבח ששחטן בדרום ומשמע להדיא דמ"ד דמועלין מדאורייתא חייב חומש וזה ודאי בשוגג הרי דגם קדשי מזבח חייב חומש ומ"מ אין זה תמי' כל כך על תרי"ד אם נימא דקאי דוקא על קדשי בד"ה גם יקשה על הרי"ד ממשנה דכריתות כ"ג דר"ע מחייב בספק מעילה אשם תלוי' ור"ט אמר מה לו לזה להביא ספק אך מייתי ודאי אשם ומתנה ור"ע מודה לר"ט במעילה מועטת עיי"ש ובמשנה ב' שם חתיכת חלב וחתיכת חלב קודש ר"ע אומר אף אשם תלוי ולדברי רי"ד דבק"מ אינו משלם. מה שנהנה ורק קרבן קשיא לר"ע ל"ל להביא א"ת הרי בזה מודה לר"ט כיון דליכא בזה מעילה מרובה דא"צ לשלם כלל ההנאה וזה קושי' נפלאה על הרי"ד ולומר דנקט אשם תלוי וכונתו באמת להתנות באשם ודאי הוא דוחק כיון דמעילה מועטת משמע דמודה לר"ט דאסור לו להביא אשם תלוי דמה לו להביא ב' אשמות כשיתברר איך נקט במשנה אשם תלוי ומ"מ אחזקנא ליה טיבותא בדברי הרי"ד לישבם שלא יהי' חמיר כל כך גם מ"ש מהך דכריתות כ"ו במשנה דבדמי' מודה התוס' רי"ד כיון דהוא גופי' לא קדוש רק עומד לצאת לחולין גם הרי"ד מודה נכונים דבריו: טז והנה דבר חידוש מצאתי בכסף משנה ה' עכו"ם פ"ד שכתב בטעם דקדשי בד"ה פטורין ואח"כ שורפין דבאמת בהמת עיר הנדחת הוא ורק ארי' דהקדש רביע עלי' וכיון שנפדה חל עלי' מיד איסור עיר הנדחת עיי"ש. ולכאורה אין לזה הבנה דכיון דבשעה שנעשה עיר הנדחת הי' של הקדש ולא שללה ומאי בכך שאחר הפדיון נעשה חולין וכפי הנראה מדבריו דבאמת לא הי' הגוף של הקדש רק שעומד למכור ולפדות חל על הגוף האיסור כשפודה למפרע ואף דודאי אין שום אדם יכול לאסור קדשי בד"ה דלאו:
שלו הוא מ"מ כיון שעומד לפדות שלל העיר מקרי ולמפרע חל האיסור וזה חידוש גדול וצריך לחלק בין חמץ דאין עובר בבל יראה כשפודה למפרע ובין עיר הנדחת דהוי למפרע שלל העיר דבחמץ כיון שלא הי' של אחד ביחוד אין מי שיעבור על ב"י משא"כ בעתנ"ד הוי בכלל שלל העיר ועכ"פ הנראה דבקדושת בד"ה אינו אלא כשעבוד וכן יראה קצת מדברי הרשב"א חולין קל"ט בהא דאווזות דאמרי' כיון שמרדו פקעה קדושתו דנפקע השעבוד מטעם יאוש ומ"מ דברי הכסף משנה צ"ע:
והנני ידידו סי' קנה:
בין חליפות מכתבים שהי' לי עם הרב המפורסים מ' שמואל בירענבוים כעת חותני זצלה"ה כתבתי לו ישוב לקושיא אחת מהרב הגאון ר' עקיבא איגר זצלה"ה והי' בינינו פלפול עצום אשר יבואר לקמן וכדי להבין הדברים מבואר פה התירוץ הנ"ל אם אמנם כבר נדפס בספרי. לא"ח סי' ס"ד אות י': פסחים כ"ב תוס' ד"ה ור"ש הקשה הר"י מאורלייניש היכא מצי אתי כר"י הא אית לי' גה"נ אסור לב"נ וקעבר משום לפ"ע הקשה הגאון ר"ע איגר זצ"ל דלמה הקשה התוס' על מתני' דל"ה קו' כל כך די"ל דהאי תנא סבר לה כר"י דגה"נ מותר בהנאה ולא ס"ל דגה"נ אסור לב"נ ולמה לא הקשו התוס' לר"י גופה דס"ל ג"ה מותר בהנאה והרי לא יאכלו משמע איסור הנאה ול"ל כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה דהרי אסור לב"נ ואיך אמרה תורה לגר אשר בשעריך וגו' אם אסור לב"נ והיא תימא נשגבה ומצאתי בראש אפרים בתשו' שבסוף הספר ס"ס ט"ו הרגיש ג"כ בקשי' והניח בצע"ג:
והנלענ"ד לישב הקושיא בטו"ט דבתוס' חולין צ' הקשו איך חל איסור גיד אאמ"ה דאמ"ה קדים בעוד שלא נתקשה ותי' דא"א לאיסור גיד להיות בע"א ופי' המהרש"א דל"ל דאחר שחיטה יחול איסור גיד דהתוס' כ' שם דאם איסור גיד ל"ח מחיים ל"ח גם אח"כ דבעינן שיחול מחיים עוד תירץ דאין איסור אמ"ה חל עד שיולד וביאר הרשב"א כיון שאפשר בשחיטה ויהי' ניתר הולד מכל בבהמה תאכלו:
ונחזי אנן בב"נ אי נימא דאיסור גיד נוהג בב"נ קשה על זה איך חל איסור גיד אאע"ה ובב"נ ל"ש תירץ הב' דלא חל איסור גיד ואמ"ה עד שיולד דהטעם הוא משום שיכול לשפוט האם ויהי' הכל מותר ובב"נ פקועה אסור ואף דמפרכסת מותר מטעם מי איכא מידי מ"מ בן פקועה מטעם כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי' כמ"ש הפמ"ג בסי' י"ג עיי"ש וע"כ חל איסור אמ"ה קודם שיולד ולא נשאר רק תירץ תוס' הראשון דא"א בפרש. ואמנם בתי' זה ג"כ יש להעיר אמאי א"א בענין אחר והרי מפרכסת כחי' כמו תוס' חולין ב' ובכ"מ ולענין גיד מקרי האיסור מחיים ומ"מ מותר משום אמ"ה לישראל וגם לנכרי משום מא"מ ונמצא דיכול להיות איסור ביר בעת שאע"ה כבר הלך לו וכבר הרגיש בזה בישי"ע ולא נשאר בישראל רק תי' האחרון היוצא מזה לדינא דבישראל דבן פקועה מותר לא חל איסור אמ"ה ואיסור גיד עד שנולד ומ"ה גם בנבלה כבר חל איסור גיד ואמ"ה בעת הלידה ובב"נ חל אמ"ה קודם הלידה ואיסור גיד ל"מ לחול על אמ"ה ול"ח איסור גיד רק במפרכסת בכשירה לאחר שחיטה והוה כחי ואיסור אמ"ה כבר שלך משא"כ בנבלה כבר כ' הפמ"ג בסי' כ"ז והח"ס וכל הפוסקים דנבלה מפרכסת אסור משום אמ"ה ולא חל איסור גיד אאיסור אמ"ה ולאחר שעתה לא חל איסור גיד דבעי שיהי' מחיים דומיא דיעקב ונמצא איסור גיד לב"נ ל"ח רק בכשרה דחל בעוד שמפרכסת משא"כ לישראל כיון דלדידי' איסור גיד ואמ"ה בהדי הדדי קאתי כשנולד אף בנבלה ג"ה חל קודם וכ"ז ברור. ומעתה מיושב קו' הגאון הנ"ל בס"ט דהתוס' ל"מ להקשות על ר"י גופי' די"ל דס"ל כשהותרה נבלה הותרה נמי גיד דהרי לישראל חל איסור גיד אף בנבלה ואם אסור בהנאה איך מכרו לנכרי ואין להקשות עדיין איך מכרו לנכרי הרי עובר על לפני עור דז"א דהרי לב"נ חל איסור אבר קודם שיולד ואיסור גיד ל"ח ולאחר שנתנבלה כיון שלא חל מחיים ל"ח וליכא לפ"ע ומ"ה מכרו לנכרי אבל אמתניתין שפיר הקשו התוס' דמתני' מיירי בכשרה דקתני מפני שמקומו ניכר וידע הקונה שלא לקח הגיד דמיירי במקום שמכריזין כדאיתא בחולין ובכשירה דחל איסור גיד במפרכסת אסור לב"נ ושפיר הקשה התוס' איך שולח לנכרי והרי עובר על ל"ע והוא ישוב נחמד והתבונן: