אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קנב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קנב

סימן קנא

ב"ה פרעמיסלא תרל"ט להרב הגאון וכו' מוה' יהושע פאליק זאב אבד"ק פאלטישען במדינת מאלדוי:

ע"ד השאלה אודות החברה ביקור חולים דק' אשר כינו לה שם במכתבים ונירות ובחותם האיפסלן געא. והיא שם בלשון יון המורה על בריאות ויצא עליהם ערעור כי זה שם אליל. ליונים ותחולים עבדו לה. וכת"ה מפלפל אי עיקר השם מורה על בריאות. ואך חכמי יון כינו אח"כ שם זה לאליל: א' הנה כת"ה האריך לפלפל כמשפט של תורה. ולדינא יפה כתב דחלילה להזכיר שם אליל על פיו כמבואר בש"ס דסנהדרין ס"ג גבי עולא בת בקלנבא דאמרינין שם דאסור להזכיר שם העיר שהיא שם ע"ז. אך כת"ה לא ביאר אם אינו מזכיר בפה רק בכתב אם יש איסור בדבר הנה מדכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו ומבואר במגילה י"ז זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי זכירה בלב אמור וע"כ זכור בפה. א"כ סתם זכירה בלב ע"כ כאן דכתיב לא תזכירו י"ל דכתב וחתימה ל"ג מהרהור עכ"פ ואף שכ' השאג"א סי' י"ג דלבתר דגלי קרא דזכור בפה כל זכירות ל"ה רק בפה כגון זכירה דשבת וזכירת יציאת מצרים. והרהור לאו כדיבור דמי מ"מ נ"ל דהך לא תזכירו דע"ז כיון דבע"ז הרהור כמעשה דמי כדאמרינן בקדושין מ' ע"כ גם בכתיבה עובר דל"ג מהרהור. ואין ראי' ממגילה דכתיב זכור ואין יוצא בכתיבה כדמוכח בריש הי' קורא דבמגילה הרהור לאו כדיבור דמי. משא"כ בלאו זה ומצאתי בספר מנחת חינוך מצוה פ"ו שנסתפק בזה. וכ' עפ"י השאג"א דהרהור לאו כדיבור דמי אף היכא דכתיב זכירה. ובאמת בע"ז שאני. כנ"ל דגלי קרא דהרהור כדיבור דמי, מיהו י"ל דכיון דלא מקבל עליו באלקי רק שהזכיר השם לבד בזה ל"א הרהור כדיבור דמי. ולפ"ז נ"ל דהיכא דכותב על ע"ז זה אלי ודאי חייב כאומר זה אלי. אמנם אף אם נאמר דבשבועה נמי כתיבה לאו כדיבור דמי. מ"מ איסורא איכא כמ"ש בח"ס דהוי עכ"פ כמו יד, וה"ה בלאו דשם אלהים אחרים לא תזכירו בכתב ודאי איסורא איכא. וזה פשוט. ועוד כיון דטעמא דאסור להזכיר משום דעיקר לע"ז כש"כ בחתימה ובכתב שעומד לימים רבים דעיקר טפי:

ב' והנה בענין כתיבה כדיבור דמי לענין נדר ולאו דלא תשא י"ל דבתשו' חות יאיר סותר דבריו מסי' ט"ז לסי' קצ"ד דבסי' ט"ז כתב דבכותב אינו עובר בלא תשא. וגם לענין נדר ל"ה כתיבה כדיבור ובסי' קצ"ד כ' דכתיבה כדיבור לענין נדר שוב מצאתי בתשו' שבות יעקב ח"א סי' קנ"ו שהרגיש בסתירת ד' חות יאיר. ובגוף הדבר שכ' החות יאיר לענין שבועה דהרכנה הוי כדיבור הואיל ועביד מעשה בגופו. ומה"ט כ' דאלם משביעין אותו ע"י הרכנה תמהני שלא הביא דברי הירושלמי בגיטין פ' מי שאחזו דאיתא שם סוף הלכה א' לענין הרכנה אף בעדיות כן. אדם מעיד עדותו מיושב אף בנדרים כן ופי' קרבן העדה דאף בנדרים מהני הרכנה כדברי השבות יעקב. והערני לדברי הירושלמי הנ"ל חתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י אמנם הפני משה פי' דקאי לענין היתר נדרים מיושב ולפי' קרבן העדה מבואר בירושלמי דמהני הרכנה לנדרים וה"ה לשבועה אך יש לחלק דבשבועה כתיב לבטא בשפתים ובשירי קרבן הקשה למ"ל הרכנה לנדרים הא נדרים לקרבן דמיין ובהקדש אפי' גמר בלבו קיים כמפורש בשבועות כ"ז. ודוקא בשבועה כתיב לבטא בשפתים. ובאמת דבר זה מחלוקת שבין הרא"ש לר"ת אם מהני בנדרים גמר בלבו. עיין רא"ש תענית שכ' בשם ר"ת לחלק בין נדר לשבועה ומה שפי' הטו"ז א"ח סי' תקס"ב דלרא"ש דוקא בנדרי תענית מהני גמר בלבו משא"כ בנדרי צדקה. עיי"ש באריכות וס"ל חולין מקדשים לא ילפינין וכן היא בח"מ סי' רי"ב. ולשיטת הרא"ש נכון דהוצרך לומר דהרכנה מהני. ואכ"מ וע' מה שהארכתי בענין שבועה בכתב לעיל סי' ב'. והנה מה שכתבתי לעיל בפשיטות דבע"ז בכותב זה אלי חייב. כעת ראיתי שיש לעיין לפמ"ש בתומים סי' כ"ח ס"ק ט"ו דאף לר"ת דמהני עדות מפי כתבם מ"מ בדיני נפשות ל"מ לכ"ע. ה"ה אף דכתיבה כדיבור בדיני נפשות ל"מ לענין עובד ע"ז. אך י"ל כיון דבהשתחוה חייב לכ"ע בפישוט ידים ורגלי' ה"ה כתיבה הוי כהרכנה אך יש לחלק. ואכ"מ. ועכ"פ לדינא בנידון דידן אסור להזכיר בכתב שם ע"ז ושוב ראיתי בסוף דברי כת"ה שכ' ג"כ דבכתב אסור להזכיר: ג' והנה כת"ה מפלפל בדין שם הקודש שעיקרו לשם כגון בשם שלום. אם נמחק ותוס' סוטה י' ד"ה אלא מעתה כתבו בפשיטות שאינו נמחק והקשו אמאי לא חשיב במס' סופרים בהדי שמות שאין נמחקין ותירצו דתנא ושייר. וכת"ה הקשה מה שייר דהאי שייר כיון דתנא אלו ובאמת י"ל לפמ"ש מהרש"א בחדושי אגדות דשבועות ל"ה ע"ב דמארי חלמא האמור בדניאל קודש ואינו נמחק י"ל דשייר זה אך כבר הקשו על מהרש"א ועיין בריטב"א דסוגיא שם לאו למחיקה נאמר. וכ"כ הכ"מ פ"ו מיסודי התורה. ובכ"ז אולי התוס' סוברים כן ועיין בנקודת הכסף סי' רע"ו וע' בספרי או"ח סי' ו' אות י"ב קושיא גדולה בענין זה. ומה שהקשה כת"ה אהא דברכות ל"ג אמרו דבירך ברכה שא"צ עובר בל"ת ובתמורה דף ג' אמרו דמוציא ש"ש לבטלה עובר בעשה. כבר הרגיש בספר היקר מנחת חינוך מצוה ל':

ד' אמנם כעת אתי לידי תשו' הגאון ר"ע איגר (כעת הוא חמי זקיני) סי' כ"ה הוכיח מזה דמברך ברכה שאינה צריכה חמור ממזכיר ש"ש לבטלה ומה"ט כ' דבלשון לעז עובר משום מברך ברכה שאינה צריכה ובמזכיר לבטלה אינו עובר בלשון לעז וכדברי ר"ע מבואר בפמ"ג א"ח סי' רי"ט דשם הנכתב בשאר לשון אסור משום מברך ברכה שאינה צריכה והובא בספרי לאו"ח סי' י' אות י"ג. ושם נסתפקתי הא דספרים נכתבים בכל לשון אם גם השמות הקדושים נכתבים בכל לשון כעת ראיתי בתשו' הרשב"א סי' התמ"ב דפרשת סוטה דשבועתה נאמרת בכל לשון חוץ מן השם שצריך לומר בלה"ק דהא בעי שם המיוחד כדמוכח מסו"פ שבועות העדות וא"א להזכירו אלא בלה"ק דהא בעינן שם המיוחד והובא דבריו בתשו' ר"ע הנ"ל ושם העלה דדוקא שם הוי' אבל שאר שמות הקדושים נאמרים בכל לשון וכבר כתבתי כן בספרי שם מדעתא דנפשאי כן. ודברי רשב"א האלו תמוהין לי מש"ס דברכות מ' דמשני דאמר בריך רחמנא דהאי פיתא ומקשה מאי קמ"ל והתנן אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' הלא בפרשת סוטה השם הקדוש צריך לומר בלה"ק דוקא ואולי גם בשאר הדברים דחשיב שם צריך דוקא לומר השם הקודש ואדרבה משם קשיא לרב. ואם נאמר דשאני התם דרחמנא נמי שם הוא כמ"ש הטו"ז או"ח סי' קס"ח ומרא נמי שם הוא כמבואר בשבועות ל"ה א"כ מדוע כ' הרשב"א דצריך לומר השם בלה"ק והרי רחמנא ל"ה לשון הקודש ודא קו' רבתא ולחומר:

הנושא אולי אפשר לומר דכונת הרשב"א היא על הכתיבה דאף דפרשת סוטה נכתבת ג"כ בכל לשון מ"מ שם הקודש צריך לכתוב דוקא בלה"ק דרק לגבי קריאה שבלא"ה השם המיוחד אינו נקרא ככתיבתו אין חילוק ואף שם הקודש נקרא בכל לשון אבל בכתיבה שצריך לכתוב השם המיוחד ככתיבתו ל"מ רק בלה"ק. ומה שכתב הרשב"א לומר כונתו לכתוב אולם מזה ראי' היפך ממה שהעלה הטורי אבן בחידושיו למגילה ט' דפרשת סוטה נאמרת בכל לשון אבל בכתיבה אף הפרשה עצמה צריכה להיות בלה"ק ומדברי הרשב"א לפימ"ש מוכח להיפך דאף פרשת סוטה נכתבת בכל לשון ורק השם הקודש נכתב בלה"ק. והנה בלא"ה צ"ע על דברי הרשב"א אם נאמר דהרשב"א קאי על האמירה הלא השם המיוחד אינו מזכיר ככתבו רק בשם אד' וזה ל"ה רק כינוי כמ"ש הריטב"א בשבועות שם דשם א"ד הוי כנוי אף שאסור למחוק ואין שם המיוחד אלא אחד וע"כ ל"ה אלא כנוי ושם הכנוי נאמר בכל לשון ואפשר לומר דהא דשם אד' הוי כנוי היינו כשהוא נכתב ג"כ בא"ד אבל בשנכתב שם המיוחד ורק שהקבלה היא שנקרא בא"ד משום לא כשאני נכתב אני נקרא היתה הקבלה רק שיהי' נקרא בשם א"ד ולא בכנוי אחר וחשוב שם עצם ולא שם כנוי וע"כ מוכרחין אנו לומר דרשב"א קאי על הכתיבה ולומר דכונת הרשב"א היא על הקריאה ורק ששם הקודש בפרשת סוטה הכהן קרא השם המיוחד ככתבו זה דוחק דאף דמצינו שהכהנים בנשיאת כפים היו מזכירין השם ככתבו היינו משום שהשכינה שורה אך בשבועת סוטה אף שהי' בעזרה אין סברא לומר שנקרא השם ככתבו וע"כ המובחר כמ"ש בכונת הרשב"א ודלא כטורי אבן אמנם לשון הרשב"א צע"ג. ובעיקר דברי הט"א דפרשת סוטה נכתבת דוקא בלשון הקודש מצאתי כן ברמב"ם בה' סוטה אך לשונו אינו מדוקדק דתחלה כתב דאומר הכהן בלשון שהיא מבינה, ואח"כ כתב דכותב בלשון הקודש ומלה במלה כמו שאמר. והרי אמר בלשון אחר. וצ"ל הכונה שלא יחסר התיבות אך הלשון אין קפידה ודוק:

ה' ומ"מ בגוף דברי (מוח"ז) הגאון ר"ע איגר דברכה שאינה צריכה חמור ממוציא שם שמים לבטלה לא נהירא והרי שיטת התוס' דברכה שאינה צריכה מדרבנן ואף אם נאמר דהיא מדאורייתא אבל איך יתכן שיהי' חמור יותר. ועוד דא"כ אמאי אמרינין בתמורה דקרא דוהפלא את מכותך אתי למקלל את חבירו בשם. ולא אתי למוציא ש"ש לבטלה דאזהרת עשה ל"ש אזהרה והרי יש אזהרת לאו דלא תשא. ונימא דקרא אתי לברכה שא"צ דשם אזהרת לאו. וע"כ דברכה שאינה צריכה נמי ליכא ל"ת. ועיין בח"מ ססי' פ"ז שהביא המחבר יש אומרים דמוציא ש"ש לבטלה פסול לשבועה. ובתומים תמה דעובר בעשה לא מיפסל. ובברכי יוסף סי' ל"ד ס"ק מ"ז האריך בענין זה. ואמנם אם נאמר דסוגיא דתמורה דף ג' פליגא אסוגיא דברכות ל"ג דאיתא דברכה שא"צ היא בל"ת וכש"כ מוציא ש"ש לבטלה. אין תימא על שיטת הגהות מרדכי שפי' דהא דאמרה בת רב חסדא ידענא דחשידה אשבועתא הוא משום שמוציא ש"ש לבטלה כיון דלסוגיא דברכות הוא בל"ת. וסוגיא דתמורה נדחית מפני סוגיא דברכות ועיין ר"ן נדרים ז' שכתב דבריש תמורה מדמה מוציא ש"ש לבטלה לשבועת שקר וזה צ"ע דאדרבה מסיק שם דמוציא ש"ש לבטלה ל"ה אלא עשה ואם נגרוס בר"ן במס' ברכות אתי שפיר דבברכות אמרינין דעובר בלא תשא בברכה שאינה צריכה וכש"כ בש"ש לבטלה. ועיין מה שכתבתי בספרי לאו"ח סי' ל"ה אות י"א בענין ספק ברכות ובענין ברכה שאינה צריכה. ולפי שכל ענין זה ל"ש לנדון שלפנינו אין מהראוי להאריך אך לחיבת הקודש: ו' ובעיקר הדין מה שכ' כת"ה דאם השם הזה עיקר ניתן על שם געזונדהייט אך היונים שהאמינו באלקות הרבה כינו זאת לע"ז לאמונתם שלכל כח וכח יש שר ואלוק נפרד. וכינו השם לע"ז שלהם אין הדבר מוכרח לאיסור אך אם מתחלה הי' שם לע"ז שלהם כך. ואח"כ מניחי הלשון קראו גם שם בפסונדהייט בשם זה אז הדבר ברור לאיסור. לדעתי אין חילוק דכיון דהיונים קראו השם זה לאלוק אין לאחב"י להזכיר שם זה על פיו ואם אח"כ כפי הנראה בטלה האמונה הכוזבת ואך החכמים המליצים משתמשים בשמות האלו ליופי הלשון והמליצה. מי יודע אם לא נמצאו אומות המאמינים גם היום בענינים כאלו. ומה לנו אחב"י בשמות כאלו וכי כעורה היא השם בלשונינו שפת קודש שפה יפה וברורה ביקור חולים. בשגם שיש בזה איסור ליקר שמה דע"ז ח"ו אשר שגו הרבה אלפים שנה היונים בהבליהם וברוך ד' אשר האיר עיני ישראל לפרסם אמונתו יתברך ולבטל דעות הכוזבות. על כן יפה העיר בת"ה באנשי עירו להסיר שם הזה מהחבורה עדת קודש אך א"צ לשרוף הניירות רק למחוק השמות כדברי כת"ה. ושוב הערני הרב החריף ובקי מ' ליבש מנחם לנדא נ"י דגם ממון שנזכר ושגור בפי כל היא ג"כ שם אליל הכסף אמנם יש לחלק דשם כבר נשתקע שם האליל וקראו למעות ממון ונעשה שם לסמן בו הרכוש משא"כ בשם הנ"ל הבריאות לא תקרא בלשון המתהלכת בשם זה וכאשר יכנו הבריאות בשם הזה מגמת הקורא לשם האליל על כן היא איסור ובזיון לחברה שתקרא בשם זה. והנני ידידו סי' קנ"ג ב"ה ברעזאן תרכ"ח לפ"ק:

שלום וברכה לכבוד יד"נ ה"ה. הרב הגאון הגדול החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה מופת הדור צדיק תמים המפורסים כקש"ת מ' שמואל בירענבוים מדיבנא [וכעת חותני זצלה"ה] חתנא דבי נשיאה הגאון החסיד רבינו עקיבא איגר זצלה"ה:

יקרתו הגיעני ואשמח מאוד כי אינה ד' לידי להשתעשע עם כ"ג הרמה בדברי תורה המשמחים לב ונפש:

א' ע"ד קושיתו על הרשב"ם והנ"י פ' יש נוחלין ד' קכ"ח בהי' יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ומתה בתו שכ' דוקא באין לו בנים מבתו והרי אין הלכה כר"י בפ' זה בורר מצאתי שכבר הרגיש בזה בתומים סי' ל"ג ס"ק ז' עיי"ש שתירץ דהם הוכיחו בערכין י"ז מברייתא זו לר"י ע"כ אתיא כוותי' ולכן פירשו דמיירי באין לו בנים אבל בכ"ז לא עלתה ארוכה לקושיתו דהיא גופא קשיא מנ"ל להגמ' דאתיא כר"י ונ"ל לתרץ דבעירוכין מקשה שפיר לר"י דע"כ הברייתא דפתוח ונסתמא אתיא כר"י. דהנה בהי' יודע לו עדות כשהי' פקח ונסתמא יש להכשיר לכאורה שיעיד בט"ע דקלא או כשמכוין מצרנהא כדאיתא בב"ב שם ורק דפסול סומא אינו משום שאין יכול להעיד רק הוא פסול הגוף כמ"ש הקצה"ח סמ"ו ס"ק י"ט וסי' רנ"ט דממעטינין מקרא דאו ראה פרט לסומא לא משום שאינו יכול להעיד רק דפסול להעיד וכן איתא בתוספתא לענין מדבר ואינו שומע אמנם נ"ל דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי דרשינין טעמא דקרא דאי דרשינין טעמא דקרא גם לקולא י"ל דמ"ה ממעט הקרא סומא דבעי העד שיכיר הבע"ד או שיראה העדות ואם אפשר שיכיר באיזה אופן בט"ע דקלא או במצרנהא כשר ואי לא דרשינן טעמא דקרא בעינין קרא כדכתיב וא"כ סומא הוי פסול הגוף וא"כ ע"כ ברייתא דפתוח ונסתמא אתיא כר"י מדפסול פתוח ונסתמא והרי אפשר שיעיד שמכיר במצרנתא וע"כ סומא הוי פסול הגוף דלא דרשינין טעמא דקרא וזה ס"ל לר"י בב"מ קט"ו ונמצא דשפיר מקשה בעירוכין י"ז מברייתא זו לר' יהודה דע"כ הברייתא כר"י דלא דריש טעמא דקרא לקולא ודוק. ובב"ב דמסיק מברייתא תיובתא למאן דס"ל דסומא ל"ה פסול הגוף ולא משני דברייתא כר"י ושמואל ס"ל כר"ש משום דס"ל להגמ' דהלכה כר"י דלא דרשינין טעמא דקרא לקולא אך צע"ק דמה הק' בב"ב לרב ששת והרי ר"ש ס"ל בקידושין כ' דרשינן טעמא דקרא כמו שהוכיח במלא הרועים. ובהכי י"ל שיטת ר"ת הובא בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' שפי' קו' הגמ' בב"ב משום דלא מהימנינן לעדים שכונו מצרנהא והקשה בקצה"ח דשם מסקינין בתיובתא משום דסומא הוה פסול הגוף עיי"ש להנ"ל ניחא דאם באמת מהימנינן לעדים רק דסומא פסול משום פסול הגוף הו"ל לשנויי ברייתא כר"י ושמואל ורב ששת ס"ל כר"ש ודוק כי קצרתי. וע' בשו"ת עה"ג סי' ק"מ ובשערי משפט סי' ל"ה ויש בענין זה לעיין הרבה. (וע' בספרי לא"ח סי' ה' אות י"ג שכתבתי ישוב נחמד לקושיתי הנ"ל בעירכין ושם רמזתי לתשו' הנוכחי): ב' והנה כ"ת נסתפק בנתגרשה בתו אולי אף ר"י מודה הואיל ול"ש אקרובי דעתא ולדידי איפכא מסתברא דאף לרבנן פסול דחיישי לקנוניא ביודע עדות לחתנו יגרש אשתו ואח"כ יחזירנה כדחיישינן בערכין כ"ג ובב"ב קע"ד וצ"ע על הש"ך סי' ל"ג שכ' דה"ה נתגרשה ומקורו מפי' המשניות אמנם בסמ"ע סי' ל"ז ס"ק ח' משמע דבעדות ל"ח לקנוניא וכ"מ מדמהני סילק. ונ"ל דטעמא דכמו דבכל עדות ל"ח שלוקח שוחד ומשקר דאוקמא בחזקת כשרות ה"נ ל"ח לקנוניא אמנם כ"ז בנוגע דפסולו משום משקר אבל בקרובים אף שאומר אמת פסול שייך יותר חשש קנוניא כיון שיודע שהיא אמת אך י"ל דמה איכפת לן שמחזירה דאם העדות אמת ופסול מטעם קרוב א"כ עתה אינו קרוב ולפ"ז לר"י דחייש לאקרובי דעתא באויב ושונא וגם במתה בתו אולי יש לחוש לקנוניא ומ"ה נקט מתה בתו:

ג' ועיין בקצה"ח סי' ל"ג שביאר דברי הרמ"א שפסק דאם נפסק הדין כשהוא קרוב א"י לחזור ולהעיד וכתב הקצה"ח שהוא מטעם יאוש ודבריו מרפסין איגרא דהרי בכופר הכל שנשבע ואח"כ באו עדים חייב לשלם אף שכבר נפטר וכתבתי בתשובה [ע' בספרי לאו"ח ס"ס ע"ו] לישב דאף דיאוש מהני אף בטעות דכל יאוש הוא בטעות מ"מ יש חילוק בין הוה הטעות בשעת יאוש ובין ל"ה הטעות בשעת יאוש וחילא דידן מדברי רש"י כתובות צ"ז ד"ה התם נמי זבינא בטעות הוי דאיגלאי מלתא דארבי בעיקולא הוי קיימא והוה טעות בשעת זבינא. ולפ"ז צדקו דברי הקצה"ח דבשלמא בכופר הכל שנשבע ואח"כ באו עדים הוה יאוש בטעות דהעדים היו גם בשעת השבועה ורק שלא ידעו מהם. משא"כ בקרוב ונתרחק בשעת שהוא קרוב ל"ה לו עדים כלל ול"ה אז היאוש בטעות. אמנם בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאמרינין בכריתות כ"ד דהוה הפקר אף דשם נמי איגלאי מלתא שהי' בטעות ואפ"ה הוה יאוש (וע' מ"ש בספרי הנ"ל שם לישב הסוגיא) ושמא י"ל בזוממין מ"ח דסמכת אהני ורק דהתורה חידשה להאמינם ומ"מ ל"ה הטעות מבורר למפרע דהרי מה"ט אין פסולין למפרע ולפ"ז בחתנו שגירש אשתו י"ל דגם אז הי' בידו לגרשה ולא נתייאש מעולם ודוקא מתה אינו בידו וזה דין חדש:

ד' והנה ראיתי דבר חדש בתוס' רי"ד הנדפס מחדש בשבת כ"ה וז"ל שכן מחפ"ז אי קשיא ובקודש ליכא חומש והא אית בי' מעילה ובמעילה איכא נמי חומש. תשובה בודאי בקדשי בד"ה דמחייב בתשלומין איכא חומש אבל בקדשי מזבח ליכא תשלומין דנהי דמתחייב להביא קרבן מעילה אבל א"ח לשלם למזבח חתיכת בשר קודש שאכל וכיון דליכא קרן ליכא חומש. ודברי' אלו תמוהין מגמ' מעילה ט' הנהנה מבשר קה"ק רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה ולוי אמר יביא דבר שכולו למזבח (קו' זו שמעו תלמידי מפי ושאלו להגאון מלבוב ונדפס בהקדמה לתוס' רי"ד על י"ב מסכתות שנת תרכ"ט). עוד צ"ע בדברי הרי"ד שכ' דחייב קרבן בלא קרן וחומש והרי במקום שאין קרן אין חומש ואשם כמו שהוכיחו תו' פסחים כ"ט וע' בנתיבות סי' כ"ח שחילק בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב ונעלם ממנו דברי תוס' ישנים כריתות י"ג והנראה לכאורה לפרש כונת תוס' ישנים דבנותר אף דלא פגם חייב משום נהנה משא"כ בקדשי בד"ה בעי פגם ונהנה אבל דברי הרי"ד דא"ח לשלם כלל וחייב קרבן צ"ע:

והנלע"ד לחומר הנושא לישב קו' הראשונה עפ"י דברי התו' כתובות ל' ע"ב ד"ה זר דבתרומה התשלומין לכפרה ול"ש קלב"מ משא"כ בהקדש ולפ"ז י"ל דטעמא דתוס' רי"ד נמי:

הוי משום דאינו לוקה ומשלם וקאי למאן דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין אך זה באכילה אבל בהנאה דמיירי במעילה דף ט' י"ל דס"ל לתו' רי"ד דליכא מלקות בהנאה וע' במ"ל פ"ה מיסוה"ת ומשום הכי שפיר חייב בתשלומין. ולפ"ז לר"י דח"מ שוגגין חייבין גם בקדשי מזבח חייב לשלם. אמנם עדיין צ"ע גם אם נסבל הדוחק דקאי לר"ל עדיין מה חילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית על כן נ"ל דהתו' כ' בכתובות ל"ב דה"ט דחובל משלם אי ממונא לקולא ול"א אתגורי אתגור דחס רחמנא אממונא דנחבל ולפ"ז מיירי תוס' רי"ד בקדשי מזבח ולא הפסיד להקדש וליכא פגם כגון בנותר דל"ש מידי כמ"ש התו' בכריתות י"ג ורק חייב משום ז"נ וזה ל"ח דדעת הקדש איכא כדאיתא ב"ק כ' א"כ כשחייב מלקות פטור ול"ש חס רחמנא כיון דליכא פסידא להקדש. ומ"ה פטור מקרן משא"כ בקדשי בדק הבית דבעי פגם ונהנה כדמשמע מתוס' כריתות י"ג הנ"ל א"כ מלקות אין פוטרו דחייב לשלם ממון כמו כל גוזל וזה דברי הרי"ד אבל בנהנה מבשר קודש דל"ה נותר והפסיד באכילה אין פוטרו כנ"ל לחומר הנושא (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ע"א אות ו"ז דברים נפלאים בענין זה) אך מ"ש הרי"ד דמביא קרבן עדיין צ"ע דבמקום דא"ח קרן אין חומש ואשם. אולי יש לו איזה תירץ יודיעני. והנני ידידו:

הנה הנה כעת אמר לי הרב החריף ובקי מ' ליבש מנחם לנדא נ"י בשם רדב"ז בספרו יקר תפארת על הרמב"ם פ"ו מתרומות שכ' לישב מה שפסק הרמב"ם פ"ו מתרומות דאוכל תרומה לוקה ואינו משלם ובריש ה' מעילה דאוכל קודש בזדון משלם ואינו לוקה וכ' דכיון דבתרומה יש מיתה בידי שמים אמרינין שילקה כדי שיפטר ממיתה בידי שמים כדאמרינין בחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וה"ה במיתה בידי שמים משא"כ בקודש דליכא מיתה בידי שמים דקיי"ל כרבנן דרבי וליכא רק מלקות אמרינין ממונא משלם מילקי לא לקי. ודבריו כ' נעמו קשים לי מש"ס דכתובות ל"ב דאמרינין לעולא דמשני באחותו נערה ס"ל ממונא משלם מילקי לא לקי מנ"ל ומשני גמר מחובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי ולדברי רדב"ז מאי ראי' מחובל לאחותו נערה דאיכא כרת ומ"ה לילקי כדי שיפטור מכרת ולא ישלם קנס כמו שפסק הרמב"ם לענין תרומה וצ"ע:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה