אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קמח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קמח

סימן קמו

פרעמישלא תרל"ו לפ"ק. לכבוד ש"ב ה"ה הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסים מ' אביגדור האלברשטאם נ"י אבד"ק דיקלא יע"א:

ע"ד השאלה בסוחר שבא לו יין כמה חביתין מגופות בברזות היטב מהודק הרבה ואמנם מעט יוצא מהברזות למעלה:

א הנה כת"ה מביא דברי הרמ"א סי' קכ"ט דסתימת מגופה הוי כמו חותם בהפסד מרובה. וכ' דאין לחלק בין מגופת טיט לזה. ואין לדמות לפקוקת עץ כי זה נעשה לסתימה בעלמא שלא ישפוך היין משא"כ בנ"ד שנעשה בהידוק היטב וטרחא גדולה לפתחו יותר מחותם אחד לדעת ר"ת והביא דמתשובת משאת משאת בנימן ומש"ך שהביא דבריו נראה דמהני תחיבת עץ ע"כ דבריו מה שהביא מש"ך תמהני דבש"ך ס"ק ב' כתב להדיא דאם לא חתך הברזות אף בדיעבד אסור ושמא כונתו הואיל וכתב הש"ך דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך היין. משמע דאם לא יוכל להוציא בקל מותר ואולי צדקו דבריו בזה. וגם הטו"ז אף שכתב בס"ק ג' דבדיעבד אינו מותר רק בטח בטיט ונתיבש כבר כתב ס"ק ז' הטעם דבקלות מאוד יכול להסיר הטיט הלח משמע דוקא אם יכול להסיר בקלות אבל במהודק היטב בברזא של עץ וצריך טורח מרובה לפתחו גם הטו"ז מודה דהוי חותם אחד והנה בחכמת אדם כלל ע"ט אות ג' הניח בצ"ע על דברי הש"ך שאסר בלא חתך הברזות מדברי הש"ך סי' קכ"ט ס"ק מ"ב מ"ג. וכונתו לפמ"ש הש"ך שם דבזה"ז אפי' ידוע שלקחה מן היין שבמרתף שרי כיון שלא נגעה ביין גופה רק ע"י ברזא הוי מגע ע"י ד"א ושרי בזה"ז. ונראה לישב לפמ"ש בצ"ץ ס' פ"ז דהא דכתב הש"ך סי' קכ"ח ס"ק ח' דלא חיישינן שהכניס אצבעו לפנים ונגע בו כ"ז מיירי דהגוי מירתת לכך לא חיישינן למידי דלא חזינן בעין. משא"כ היכא דאין הגוי מרתת כגון שאין דר שם ישראל חיישינן דלמא נגע להנאתו ואסור וכש"כ היכא שהי' היין כמה ימים אצל הגוי ע"ש. ע"כ מה דס"ל לש"ך סי' קכ"ט ס"ק מ"ג דלא חיישינן שמא נגע ביד מיירי היכא שמירתת משא"כ בסי' ק"ל סק"ב מיירי בלא מירתת וחיישינן שמא נגע ביד. ואמנם מלשון הש"ך משמע:

שמא יוציא ע"י ברזא. ובזה בזה"ז מותר שאר היין שבחביות ושמא הש"ך אוסר בשביל שסתם היין אח"כ ומנע היין מלצאת כמו שאוסר הטו"ז ריש סי' ק"ל וסי' קכ"ד ס"ק ל"ג. אך שהנקודת הכסף חולק עליו ועיין בלבושי שרד בחידושי דינים אות ס"ח ובנוב"י קמא חיו"ד סי' ל"ט:

ב ולדינא בנ"ד כיון שהנכרי הוליך היין בעצמו והצ"ץ סי' פ"ז אוסר בכה"ג. אין להורות היתר דיש חשש שמא פתח הברזא דכפי הנרא' מיירי בנ"ד במגופה רחבה והנקב גדול ואולי יכול לשאוב שם בכלי קטן ונגע בידו ואסור אף לדידן. ומצאתי בתשו' טוב טעם ודעת סי' קפ"ו ג"כ שאלה ממש כשאלתו שהי' ברזא על השולים שקורין סטאפיר והי' רק מעט יוצא לחוץ ולא הי' שום חותם על הברזא ולא בלעכיל רק שהי' מהודק היטב היטב בלי טיחה ואסר היין עיי"ש. ובאמת איכא צדדים להקל כמו שכתבתי בשם חכמת אדם אך כיון שכבר הזהירו שלא לשלוח אך בחותם אין לגבב קולות בזה וכיון שבש"ך מבואר דאם לא חתך הברזא אסור אין לסמוך בזה על דעת עצמו לחלק בין מהודק היטב דניתן לשיעורים וגם מדברי הצ"ץ משמע לאיסור ע"כ היין אסור:

ג ושוב כתבתי להרב הנ"ל השגתי מכתבו שנית ע"ד היין:

ובו נאמר שהיו החביתין מהודקין היטב אך לא חתך כל הברזות והוסיף כת"ה במכתבו שלא הי' רק קצת יוצא לחוץ ולא הי' אפשר למשוך הברזא אף ע"י קורדום אך ע"י הגארב מעסער בטירחא גדולה כמו אם הי' נחתך כל הברזות גם כתב שהוא הפסד גדול והביא דברי העבודת הגרשוני סי' צ"ח שהקיל וגם מלשון הש"ך משמע דתליא אם בקל יכול להוציא הברזא וסברת העבודת הגרשוני דהוי ס"ס שמא לא שתה כלל את"ל שתה מן היין שמא לא שתה בדרך שנאסר היין נכונה על כן אם ישאל להסוחר והוא יאמר שבעת ששלח היין היו ג"כ הברזות תחובות כמו שהן עתה עד שקשה להוציא הברזות אך בטורח גדול יכול להתיר היין במקום הפס"מ ולסמוך על העבודת הגרשוני ובנשלח יין בכה"ג על הבאהן דשייך ג"כ סברא דמרתת הדבר פשוט להתיר בהפס"מ. והנני ידידו סי' קמט בעזה"י דרוש לשבת הגדול תר"ם בדיני קניני חמץ בסוגיא דע"ז ע"א ובכורות י"ג:

א במשנה דע"ז שם מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ומוקמינן בגמ' דאקדים לי' דינר ומ"ה פסק עד שלא מדד דמיו מותרים אף למ"ד משיכה אינה קונה משום דמעות קונה ומ"מ בלא פסק ל"ק משום דלא סמכא דעתי' וקשה הרי רשאי לקבל מהנכרי מעות משום שהזיקו כדאמרינן דף נ"ט דמאותו הנכרי שהזיקו רשאי לקבל דקלי' לי' ליינו. וכבר הקשה כן הב"י סי' קל"ב על הגמ'. אך מה שתירץ הב"י דכיון דהנכרי לא נתכוין אסור לקבל המעות דדוקא בניסכו בכונה מותר לקבל צ"ע על המשנה דבשלמא כשהנכרי לא נתן המעות כיון שעפ"י הדין הנכרי פטור מהזיקו דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק ורק במזיד חייב. ונהי שיש מקום לומר דאיכא חיוב לצי"ש דבדיני שמים חייב מ"מ כיון שמצד הדין הנכרי פטור. והוא לא יתן לו המעות רק תמורת היין אסור לקבל המעות משא"כ במשנה שכבר הקדים לו המעות והישראל תפוס כשיגע הנכרי היין קודם פסיקה דלא קנה עדיין. הישראל קנה המעות בתורת תפיסה הואיל דהנכרי חייב לצי"ש וכשמדד אח"כ אמרו אסור לישראל להנות מהמעות. ואף דכשבא לידו מעות קודם שנולד הספק בתורת פקדון ל"מ תפיסה דברשותי' דמרא קמא איתא כמבואר בתקפו כהן ובתומים ובנתיבות דיני תפיסה סי' י"ב מ"מ כאן שהמעות בא לידו בתורת מכר. ל"ה דינו כבא לידו בתורת פקדון. ועוד צ"ע להש"ך סי' צ"א בסופו דבמעות ל"ש חזקת מרא קמא. רק חזקת ממון. א"כ במעות אף שבא לידו בתורת פקדון ל"מ חזקת מרא קמא ומהני תפיסה א"כ קשה כנ"ל. ומפאת כן נ"ל דה"ט דהדמים אסורים דנהי דהי' יכול לתפוס המעות מ"מ כיון שהעכו"ם משך אחר שמדד וקנה היין והוא קנה המעות ונעשה המעות חליפי ע"ז ואסורין ואף דכיון שנאסר בהנאה קודם הקנין לא יוכל להקנות אח"כ דל"ה ברשותו אך מזה ראי' להפמ"ג סי' תמ"ה שכ' דאף באיסור הנאה כשיש ידים זוכות קונה מן מקנה והארכתי בספרי ריש ה' פסח מזה:

ב ובעיקר דברי הב"י הנה בריטב"א כ' בגמ' אדברי רב ואסור לקבל דמים אפי' מהאי נכרי דנסכי' כיון דמדעתי' דישראל נסכי' וכ"כ הטו"ז. אבל צ"ע בדבריו דנהי דהיכי דלא בא לידו בתורת שמירה מבואר בב"ק צ"ג ובח"מ סי' ש"פ דפטור באמר לי' קרע אפי' בלא אמר ע"מ לפטור רק סתם קרע כסותי מ"מ לפמ"ש תוס' כתובות נ"ו דהטעם באמר לי' ע"מ לפטור דפטור ול"ה מתנה ע"מ שכתוב בתורה משום דהכונה ע"מ שימחול לו ע"ש א"כ יש לומר גם באמר לו סתם הטעם דפטור משום דכונתו הי' שימחול לו א"כ בנ"ד נהי שנתן לנכרי וידע שהנכרי יגע והוה מחילה מ"מ הוה מחילה בטעות דאלו ידע שאם אח"כ יקנה הנכרי במעות אסור להנות מהמעות לא הי' נותן לו ליגע והתינח לשיטת רש"י דמחילה בטעות הוה מחילה לתירץ הגמ' ב"מ ס"ו אבל לשיטת תוס' שם דמחילה בטעות ל"ה מחילה א"כ הנכרי חייב לשלם ואמאי אסור ליקח המעות. ושמא י"ל נהי דמחילה בטעות ל"ה מחילה היינו דוקא היכא שחבירו נהנה כגון בפירות דקל מדשלב"ל משא"כ בעשה היזק מדעת חבירו מחמת טעות שחבירו טעה מ"מ פטור דמ"מ הוא לא עשה מדעתו רק מחמת צווי חבירו והוא דומה למה. שאמרו אובס רחמנא חייבי' ל"א דכי בשביל אונסי' שטעה והרשה לחבירו יתחייב חבירו ע"כ פטור הנכרי מהזיקו ואסור לקבל דמים. ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

והנה נ"ל ראי' דבכה"ג מחילה בטעות הוה מחילה. דהרי במפותה דאין משלם קנס ובושת ופגם ביתומה הטעם דמחלה וכ' הר"ן דהוי כאומר קרע כסותי ע"מ ליפטר. וכן משמע בגמ' כתובות ל"ט. וא"כ מה מקשה בגמ' דכתובות ריש פ' נערה לאבי' נמי פשיטא מדקיהיב מפתה דאי לעצמה תקשי לי' דמחלה דלמא לעולם לעצמה ומ"מ יהיב מפתה דהרי מוקמינן הקרא דמפותה בפיתה לשם אישות בקדושין מ"ה. ומ"מ בין היא בין אבי' יכולה לעכב ובנערה ודאי ג"כ אבי' יכול לעכב לר' יוחנן דאית לי' בקדושין מ"ב דאבי' ולא היא לדברי הכל א"כ מה"ט במפותה משלם קנס כשאבי' אינו רוצה משום דהוה מחילה בטעות שהיא לא מחלה רק משום שפיתה לשם אישות וכשאבי' אינו רוצה אדעתא דהכי לא מחלה. וכן כשפיתה אשה שאינה בת קדושין כגון חייבי כריתות לשם אישות. והיא אינה בת קדושין קנס משום דהוה מחילה בטעות וע"כ בכה"ג ל"א מחילה בטעות ל"ה מחילה ושוב הראו לי שהרגיש במקצת בהך דמפותה בישי"ע אה"ע סי'כ"ו ע"ש דמייתי בשם מהרי"ק ולע"ע לא מצאתי במהרי"ק ויש לפלפל בזה:

ג והנה בתירוץ הב"י על קו' הנ"ל דאמאי במדד עד שלא פסק דמיו אסורים הרי מותר ליקח מעות מן הנכרי משום היזק ותירץ דלדעת הרמב"ם אינו מותר אלא במכוין להזיקו וכאן לא כיון להזיקו שהרי אפילו ישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרין עיי"ש ומשמע דהואיל והיזק שאינו ניכר לש"ה פטור בשוגג ומ"ה אסור לישראל ליקח הדמים. ובאמת צ"ע לשיטת תוס' ריש ב"ב דמה"ט במחיצת הכרם חייב ול"ה היזק שאינו ניכר משום שרואין הכלאים משא"כ בטומאה מי יודע אם הוכשרו ומשמע דלולא זאת הי' בטומאה חייב. א"כ בנכרי שנגע ביין דמכירין אותו שהוא נכרי. והיין נאסר בנגיעה ל"ה היזק שאינו ניכר. ושוב עיינתי בבית יוסף וראיתי שכ' דל"ש אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד במגע נכרי כיון שהנכרי אין לו לידע הדין שאסור וכוונתו נ"ל דל"ק מהא דאמרינן דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב ופרש"י בחולין מ"א דאדם מועד לעולם. דהתוס' כתבו בב"ק כ"ז ע"ב דאונס דהוי כעין גניבה גם אדם פטור ואונס דהוי כעין אבידה אדם חייב. א"כ בישראל. שלא ידע הדין הי' לו למידע והוי אונס כעין אבידה. משא"כ נכרי דל"ה לי' למידע הדין הו"ל אונס כעין גניבה ופטור אדם המזיק א"כ ל"ק מה שהקשיתי דבנכרי שנגע הו"ל היזק ניכר וחייב בשוגג דמ"מ פטור בשוגג דהוה כעין אונס שכתבו תוס' ובהכי מיושב מה דקשה למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ופטור משום כדי שיודיע ואמאי בנכרי פטור דמ"ה אסור ליטול המעות והרי אצלו ל"ש ליפטר כדי שיודיע דאינו נאמן להפסיד וכעין זה הקשה הפנ"י בישראל מומר ולהנ"ל ניחא דנכרי בשוגג בלא"ה פטור כמ"ש הב"י:

ד והנה התוס' הקשו בסוגין למסקנא דמשיכה בנכרי קונה לרב ורק דמה"ט צוה רב לקבל מעות קודם משום דקאי הכלי אארעא ויש יין אפומא ותיכף נאסר היין בהנאה ומה מועיל הקדמת מעות והרי מעות אין קונות ול"ק המעות והיין שלו נאסר בהנאה ואסור להנות מהמעות שמקבל עבור איסור הנאה וראיתי בישועת יעקב סוף ה' פסח בשם בנו שמתרץ דכיון דהנכרי חייב לצי"ש משום היזיקו מהני תפיסה ודבריו תמוהין דהרי בגמ' מוקמינן המשנ' מדד עד שלא פסק באקדים לו דינר ועיין ברש"י שנתן לו כל המעות ומ"מ אסור המעות. ועוד דהרי למסקנת הגמ' לא עשה הנכרי כלום רק שהישראל שפך יינו לכלי של נכרי שהי' יין אפומי' ומה עשה הנכרי והריטב"א לא הקשה רק לה"א דגמ' שהנכרי קנ' בהגבהה ועשה ההיזק אבל להמסקנא ודאי לא עשה הנכרי כלום ע"כ ודאי ליתא לדבריו במח"כ: ה ואשר אנכי אחזה בתירץ קו' תוס' הנה המג"א סי' תמ"א ס"ק ג' כ' בנכרי שהלוה לישראל על חמצו באופן שהחמץ נאסר בהנאה והחמץ הוא אצל הנכרי הישראל צריך לשלם לנכרי ולפדות החמץ שלא יהי' פורע חובו באיסור הנאה והגאון בעל מקור חיים שם ס"ק ג' חולק עליו וכ' דהנאה הבא לאדם בעל כרחו הוא ומה שנפטר מחובו לא מקרי הנאה. ומה דמייתי המג"א ראי' מאנס המלך גרנו דמחויב לשלם לכהן כ' דזה דוקא באנס המלך גרנו מביתו דהי' יכול ליתן למלך נכסים אחרים ומ"ה מקרי משתרשי לי' משא"כ כשהחמץ ברשות הנכרי לא מקרי זאת הנאה מה שנפטר מחובו עי"ש שהאריך. ולפ"ז נ"ל הנה בגמ' מקשה וליקני לי' כליו ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק לוקח ומשני לעולם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח רק דאיכא עכבת יין אפומי' דכלי. והטעם דכלי' של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח כ' תוס' בב"ב דף פ"ד ע"ב דהמוכר משאיל מקום הכלי ללוקח וכשמעמיד הכלי יקנה לו המקום בתשמיש זה דשכירת קרקע נקנה בתשמיש. א"כ כיון דמקום הכלי שאול לנכרי מיקרי בית נכרי כמ"ש הרא"ש והובא בטו"ז סי' ת"מ ונמצא דהיין אף שנאסר בהנאה קודם שבא לכלי מ"מ הרי הוא ברשות הנכרי דמקום הכלי שאול להנכרי. וכיון שהנכרי הקדים מעות לישראל והישראל אינו יכול להקנות היין לנכרי דאסור בהנאה מ"מ כשהוא עומד ברשות הנכרי ובכליו הנכרי לוקח בע"כ היין דהישראל אסור למחות בידו. וכשהנכרי נוטל היין מרשותו לביתו הוה הנא' הבא' לאדם בע"כ ולא מקרי משתרשי מה שפורע חובו דהרי הוא ברשות הנכרי כמ"ש המק"ח והוא א"צ למחות לנכרי או ליתן לו דבר אחר כיון שהיין ברשות הנכרי דהמקום נשאל לו מקודם. ע"כ אין בזה איסור כלל כמ"ש המק"ח. ויתכן יותר:

דהנה כשנאסר היין הבעלים מתיאשים דיאוש מועיל באיסור הנאה כמ"ש הקצה"ח סי' ת"י והנכרי קונה בכליו מהפקירא דתיכף בא ליד זוכה. והסמ"ע כ' סי' רמ"ה דכשהפקיר ובעל חוב זוכה בו נפטר מחובו ה"ה בזה נפטר מחוב הנכרי ולא מקרי פורע חובו באיסורי הנא' דבשמ' שמודד עדיין היתר הוא וכשבא לכליו ונאסר הבעלים מתיאשים והנכרי זוכה מהפקר. והוא אינו פורע לו רק הנכרי זוכה מהפקירא כמ"ש הנתיבות סי' רע"ג ומיקרי זאת הנא' דממילא. ומעתה הפי' בגמ' ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק לוקח זה קו' דאם נימא ל"ק לוקח שוב תקשי מה מהני הקדמת מעות דאם ל"ק לוקח משום דלא השאיל לו המקום שוב תקשי קו' תוס' דאם אח"כ יתן לו היין הרי פורע חובו מאיסורי הנא' כיון דהנכרי נוטלו מרשות הישראל ומקרי משתרשי לי' וזה באמת קו' הגמ' ומשני דלעולם קנה לוקח ורק דאיכא עכבת יין. ומעתה מוכרח דרב ס"ל בודאי קנה לוקח. ולפמ"ש צ"ל הא דמדד עד שלא פסק דמיו אסורין ומוקמינין בגמ' שהקדים לו דינר ומ"מ דמיו אסורי' משום דלא סמכה דעתו לקנות קודם פסיק' ונעש' יי"נ קודם פסיק' משום דנגע בו הנכרי ומה בכך והרי עומד ברשות הנכרי. והנכרי לקחו בע"כ או אף מדעתו ואינו יכול למחות כמו שכתבתי ול"ה פורע חובו באיסורי הנא' וצ"ל דלא מיירי במדד לכליו של נכרי שעומד ברשות המוכר אם נאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח דמשאיל לו המקום רק שמודד לכליו של ישראל דהיין ברשות ישראל ונאסר קוד' שיוצא מרשותו. או כיון שפסק אח"כ הוה כמוכר לו. והנה הטור כ' דאם מקדי' לו מעות צריך שיתנ' שנותן לו במתנ' וברמב"ם משמע דא"צ להתנות ולפמ"ש נכון דהטור קאי לדידן דס"ל כליו של לוקח ברשות מוכר הוה ספק. ומ"ה ל"מ הקדמת מעות דשמא ל"ק בכליו והמקום אין מושאל לו. ונמצא שהוא פורע חובו באיסורי הנא' כקו' תוס' ולכן כ' שצריך להתנות שיתן לו המעות במתנ'. והרמב"ם והש"ע שלא כתבו כן משום דס"ל דבין מעות בין משיכה קונה בנכרי ונמצא דאם הקדים המעות אחר פסיק' קודם שמדד קונה הנכרי היין ולא איכפת לן מה שאח"כ נאסר ועיין לקמן:

ו עוד נ"ל לישב קו' תוס' וכבר כתבתי במקצת בספרי לא"ח סי' ק"ז אות ח'. דהנה כשהנכרי הקדים לו המעות ומעות ל"ק המעות חוב עליו וכיון שנתן לו המעות. על יין היין הוי כאפותיקו. דהוה כהתנה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף דגם באפותיקו נראה דבמטלטלין מכאן ולהבא גובה מ"מ כיון שנותן לו המעות שיתן לו היין תיכף הגיע זמ"פ ושיטת הבעה"ת הובא בתומים סי' ק"ג ס"ק ה' דהא דפליגי אביי ורבא. אי למפרע גובה דוקא בלא הגיע זמ"פ אבל בהגיע זמ"פ לכ"ע למפרע גובה א"כ הנכרי גובה היין בתורת פרעון קונה היין למפרע והוה למפרע שלו ומ"ה מותר המעות דל"ה חליפי איסורי הנאה כיון דהנכרי קונה למפרע בעוד שהי' היתר. וכיוצא בזה כ' בנתיבות סי' קצ"ט לישב דברי הרמב"ם דמה"ט במלוה במכר קנה עיי"ש. אך יש לסתור דברינו דבאמת אם נימא דמעות ל"ק בנכרי רק משיכה איך נימא דקנה למפרע מטעם גוביינא במה קנה והרי מעות אינו קונה בשלמא שם בקרקע דקונה בכסף ורק במלוה ל"ק אמרינן דכשגובה בתורת גוביינא קונה למפרע משעת הלואה והוי כנותן לו מעות משא"כ כאן דבנכרי מעות אינו קונה איך יתכן שיקנה הגוי למפרע משעת נתינת המעות. איברא דזה קשה גם בגמ' דפסחים ל"א דאמרינן אי אמרת בשלמא למפרע גובה אמטו להכי מותר בהנאה בנכרי שהלוה ליש לישראל על חמצו וקשי' במה קנה למפרע כיון דנכרי אינו קונה בכסף,, וכבר הקשה כן הצל"ח בסוף הסוגיא שם ומה שתירץ בצל"ח דשם קאי לאביי דס"ל בבכורות י"ג לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף. וס"ל עכו"ם קונה בכסף צ"ע דהן אמת דאביי משני כן בבכורות. אך הוא משני הברייתא אך להוכיח מזה דס"ל לאביי להלכה כן אינו מוכרח דהרי בש"ס דע"ז אהא דמקשה מגרוטאות אס"ד משיכה קונה אמאי יחזור משני אביי משום דמיחזי כמקח טעות משמע דס"ל משיכה בנכרי קונה דלא כמו דמשני בבכורות ע"כ לא נודע, איך ס"ל לאביי להלכה והמובחר כמ"ש בישועת יעקב סי' תמ"א ס"ק א' בסופו וכ"כ בפמ"ג שם בקצרה דמאן דס"ל למפרע גובה ס"ל דשיעבוד אלים מקנין דקנין שאני שיכול לחזור בנותן כסף. משא"כ בלוה והתורה שעבד' לו נכסיו הוא קנין התורה כמו קנין משכון שבע"ח קונה משכון (ועיין בקצה"ח סי' ע"ב ס"ק ב' ולפי דרכו י"ל דבשיעבוד ליכא קנין משיכה כיון דלע"ע אינו מוכר לו כשלא יסלק לו הדמים ויבוא לידי גוביינא מקנה למפרע. ולע"ע אינו מוכר לו. ול"ש קנין משיכה דאימת קני לכי גבי ואיך ימשוך למפרע וכיון דליכא משיכה אף לר"י מעות קונות. כמ"ש בהג"א ב"מ בסוגיא דמעות קונות ומה"ט י"ל דבשיעבוד קונה למפרע. אף למ"ד מעות אין קונות. ונכונים דברינו בתו' ומ"מ עדיין צ"ע אם דבר זה אמת בישוב קו' תוס' דהרי מ"מ הוא נותן לו המעות לקנין:

ודע דמ"ש תוס' בתירץ ר"י שהנכרים היו מקנים להם המעות מעכשיו והישראל הקנה לו היין מעכשיו צ"ע בהבנתם דמה מועיל אם מעות אין קונות מה מהני שהקנה לו מעכשיו והרי מ"מ ל"ק בלא משיכה. ושמא כונתם דהנכרים היו מקנים להם המעות בלי שום תנאי שיהי' תלוי המעות בהמכירה. ואף שבתחילה כתבו שדוחק שהנכרי נתן המעות במתנה דאטו בשופטני עסקינן כתב ר"י שהנכרי הקנה לו המעות עבור הקנין אך שלא תלה בקנין לומר שבאם לא יהי' הקנין אינם מקנים המעות. אך אף אם יתבטל הקנין מהיין מ"מ הקנין מהמעות קיים. כנלע"ד לפרש דבריהם:

ח ולשיטת הצל"ח בסוף הסוגיא דנכרי שהלוה שכ' בדעת הרמב"ם דישראל קונה מנכרי בין בכסף בין במשיכה ונכרי מישראל ל"ק בכסף כיון דאפקעי' רבנן לקנין כסף בישראל ה"ה שנכרי ל"ק בכסף ומ"מ לענין בכורה נכרי שקנה בכסף פטורה בהמה מבכורה כיון שקנה למי שפרע. כל עוד שלא יקבל מי שפרע הוי קנין עיי"ש. י"ל נהי דרב יסבור משיכה בנכרי קונה ומעות אינו קונה הטעם דחכמים הפקיעו מישראל קנין מעות ה"ה מנכרי הפקיעו מ"מ לענין יי"נ כיון דקנה הנכרי למי שפרע ל"ה דמי אה"נ וכל עוד שלא יקבל מי שפרע מהני הקדמת מעות. ולכאורה י"ל דכיון דחייב לקיים המקח לצי"ש כמו שכ' התומים סי' כ"ח א"כ מהני תפיסה לשיטת רש"י דהנכרי דמחייב לצי"ש מהני תפיסה. ומ"ה מהני הקדמת מעות מטעם תפיסה. אך זה ליתא דא"כ אמאי בקנה במעות שניהם יכולים לחזור ואף הלוקח יכול לחזור ומחויב המוכר להחזיר לו המעות ונימא דלא יצטרך המוכר להחזיר המעות מטעם תפיסה. וע"כ דל"מ תפיסה והטעם דכל עיקר הפקעת הקנין הי' שלא יועיל תפיסה. דאם יועיל תפיסה תמיד הלוקח לא יוכל לחזור. וצ"ע בתומים סי' כ"ח שהביא דבלצי"ש ל"מ תפיסה. מהא דאמרינן בע"ז בבא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור ומקשה והא מחסרא משיכה ופי' התוס' דאף דמדאורייתא מעות קונה כיון דחכמים הפקיעו הקנין והקשה והא צריך לקבל מי שפרע וחייב לצי"ש אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הואיל דמהני תפיסה. ודבריו צ"ע דבמי שפרע כל עיקר הפקעת חכמים הי' שלא יועיל תפיסה דא"כ לעולם הלוקח אינו יכול לחזור. וע"כ מעיקרא תקנו דלא יועיל תפיסה. אך לפ"ז י"ל דה"ט דר"ש דס"ל כל שהמקח בידו ידו על העליונה והלוקח אינו יכול לחזור י"ל משום דמחויב לצי"ש ומועיל תפיסה. אך לפ"ז הק"ל דמה מקשה בע"ז בבא עלי' ואח"כ נתן לה הא מחסרא משיכה ונוקמא כר"ש ולדידיה מהני תפיסה בתפס הלוקח שלא יוכל המוכר ג"כ לחזור. ומ"ה הוי אתנן כשתפסה אח"כ. אך לדעתי גם לר"ש ל"מ תפיסה לפ"מ דאמרינן בב"מ ע"ד דבתרי תרעא גם לר"ש הלוקח יכול לחזור וצריך לקבל מי שפרע עיי"ש א"כ קשיא איך יכול לחזור והרי המוכר תפוס וע"כ לר"ש ל"מ תפיסה ודוק. ובעיקר ההוכחה מע"ז באתנן יפה כ' בישועת יעקב סוף ה' פסח בשם בנו דבמקח שנעשה באיסור א"צ לקבל מי שפרע כמבואר בסי' ר"ט. ובלא"ה צ"ע על ראיות התומים. דשם באתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו התפיסה הי' בשעת ביאה וכיון דאז חייב לצי"ש הוא תפסה אז הו"ל אתנן משא"כ בבא עלי' ואח"כ נתן לה כיון דהביאה ל"ק טלה דהו"ל הביאה כקנין כסף וכיון דחכמים הפקיעו הקנין ל"ה אתנן ואף שתפסה אח"כ וקני' כיון שמחויב לצי"ש מ"מ הרי לא קניא רק אח"כ ושוב הו"ל בא עלי' ואח"כ נתן לה ול"מ. ול"ש לומר דקני' למפרע דהרי ל"ק רק בשעת תפיסה ע"כ צ"ע. ועכ"פ כיון דהוכחתי דל"מ תפיסה במי שפרע. ליכא לישב קו' תוס' מטעם תפיסה רק כמו שכתבתי דהוי עכ"פ קנין במקצת כמו שכ' הצל"ח לענין בכור ודוק:

ט שם בתוס' ד"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומי' דכוזנתא כ' תימא ליבטל האי פורתא בס' וי"ל דמין במינו ל"ב. הנה מה שלא כתבו דיי"נ לכ"ע במשהו צ"ל כמ"ש ר"ת דף ע"ג בתוס' דסתם יינם בטל בס' ע"כ כתבו דרב כשיטתי' אולם לשיטת הראב"ד הובא בריטב"א דף ע"ג דאף ר"י ורב ושמואל דס"ל מב"מ במשהו דוקא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה (ועיין בספרי בית יצחק או"ח סי' ס"ח אות ג') ל"ש תירץ התוס' ונ"ל דס"ל לראב"ד דלא כר"ת רק דאף סתם יינם ל"ב בס' כשיטת הריטב"א שם: וצ"ע על תוס' בקושיתם דנהי דבטל בס' מ"מ אין מבטלין איסור לכתחילה וליכא למימר דאין כוונתו לבטל היין כמ"ש התה"ד הובא ביו"ד סי' פ"ד חדא דהטו"ז כ' בסי' צ"ט דזה דוקא באי אפשר בענין אחר ועוד דהרי רב ס"ל דבר שאין מתכוין אסור וע"כ אסור לבטל אף באין כוונתו לבטל ע"כ הוצרך לקבל דמים מקודם. וליכא למימר דאיסור דרבנן מבטלין לכתחלה ז"א דסתם יינם מקרי יש לו עיקר מן התורה כיון דאסור משום יי"נ דהוה מהתורה ועוד כבר כ' בחו"ד סי' צ"ט דאיסור הנא' אף דרבנן אסור לבטל לכתחלה עיי"ש. והנה בר"ן פ"ב דע"ז גבי מהו למירמי בי' שיכרא כ' ג"כ דמה"ט מותר לבטל לכתחלה דאין כוונתו לבטל. וראי' מדהכשירו כלי מדין והרי הוא מבטל הבלוע לכתחלה. וע"כ כיון דלא נהנה מהביטול ואין כוונתו ליהנות מותר לבטל. וקשיא לרב ור"י דדבר שאין מתכוין אסור איך הכשירו כלי מדין וע"כ נראה דכמו שכ' הר"ן בחולין גבי ריחא מילתא בפ' גיד הנשה דהיכי דאין כונתו ליהנות אף דהוה פסיק רישא מותר. ה"ה וכש"כ לר' יהודה ולרב דדבר שאינו מתכוין אסור מ"מ כיון שאין כוונתו ליהנות מהביטול אין שום איסור לבטל ומה"ט מיושב נמי גבי הגעלה: יא והנה בעיקר דברי רב דס"ל הלכה כרשב"ג אף ביין ביין ושמואל ס"ל דוקא חבית בחבית ולא ביין ביין ולא נודע טעם מחלוקתן. ונ"ל דהנה יין ביין וואי נאסר הכל בהנאה ואסור להנות מכל התערובות אך כשמוכר חוץ מדמי איסור הכל ביחד הרי לא נהנה מהאיסור וס"ל לרב כמו דאמרינן בבב"ח חנ"נ וכשבלע בשר טעם חלב נעשה גוף איסור ובודאי אסור למכור הבשר חוץ מדמי חלב. ה"ה בכל איסורי הנאה כיון דנתערב הכל נאסר בהנאה. ודוקא חבית בחבית דלא נתערב רק כל אחד בפני עצמו לא נעשה נבלה משא"כ כשנתערב וס"ל לרב בע"ז חנ"נ אף אם נאסר במשהו ועיין פמ"ג יו"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ו דבלח בלח אמרינן אף דבר הנאס' במשהו חנ"נ ויסבור רב דאמרינן חנ"נ אף שלא ע"י בישול ושמואל סובר דאף יין ביין מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו דס"ל ל"א חנ"נ רק בבישול משום לתא דבב"ח כמ"ש הר"ן בסוף כל הבשר. וע' בטו"ז סי' צ"ב ס"ק י"ד ובפמ"ג שם דמייתי מחלוקת שבין הרשב"א והר"ן בזה. וזה נ"ל ביאור דברי ירושלמי בע"ז פ"ה ה' י"ג איתפלגין ר"י ור"ל חד אמר הלכה כרשב"ג וכו' ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור נ"ל לפרש דדוקא בנפל לצונן ס"ל לרשב"ג דמוכרו חוץ מדמי איסור שבו דלא נעשה נבלה כיון דבב"ח בצונן אינו אסור מדאוריי' משא"כ ביין שנפל לתבשיל דהוא בבישול אמרינן חנ"נ ונאסר הכל בהנאה ול"מ חוץ מדמי איסור ובמראה הפנים הקשה על ירושלמי דהרי אנן קיי"ל ביין שנפל ע"ג ענבים מהני חוץ מדמי איסור. ולפי פירושי ניחא. וזה דין חדש. ועיין פמ"ג א"ח בפתיחה לה' פסח ח"ג פ"ג הרחיב הדיבור אי מהני באיסורין חוץ מדמי איסור בכל איסורי הנאה. ולפמ"ש הפירוש בירושלמי יהי' הדין בכל איסורין דאם ע"י בישול נאסר לא מהני חוץ מדמי איסור רק אם בצונן נאסר מהני חוץ מדמי איסור. ועדיין צ"ע ולא באתי רק לעורר על המעיין:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה