אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קמו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קמו

סימן קמג

ב"ה פרעמישלא טבת ומעשה ידינו כוננהו לפ"ק. שלום וברכה וכ"ט לידידי הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם מו"ה אהרן זעליג מרגליות נ"י אבד"ק בריולב:

ע"ד שאלתו בכלים של נחושת שאופים בהם חלה בתנור גרוף אם סגי להכסירה על פסח בהגעלה או צריכה ליבון ואם סני בליבון קל שקש נשרף מבחוץ עלי':

א תשובה ראיתי לכת"ה שכ' דסגי בהגעלה או בליבון קל ושורש דבריו דלדעת המחבר סי' תנ"א ס"ו מותר בהגעלה דס"ל דהולכין אחר רוב תשמישן ורוב תשמיש כלים אלו הם לבישול רק לפרקים אופין בהם ואף לרמ"א שמחמיר שלא לילך אחר רוב תשמיש מ"ע כיון שאין מכשירין כלים אלו רק כשאינן בני יומן גם רמ"א יודה דהולכין אחר רוב תשמישן וסגי בהגעלה ועפי"ז כ' דמ"ש המג"א סי' תנ"א ס"ק כ"א שאגנות שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון וכן ע"ש הפ"ח ס"ק י"א דטסין של כחושת צריכין ליבון מיירי בכלים שעיקר תשמישן לאפיי' כמ"ש הפ"ח להדיא או שמיירי כשמכשירן כשהוא בני יומן דחיישינן לחומרת הפוסקים דחמץ מיקרי איסורא בלע ולחומרת הפוסקים דאין הולכין אחר רוב תשמישן כיש מחמירין שכ' הרמ"א סעיף ו' משא"כ כשאינם בני יומן ואף אם ל"ע הגעלה מ"מ סגי בליבון קל שקש נשרף כנו שכ' הרמ"א סעיף ד' וסעיף ט"ז דהיכא דהליבון הוא משום חומרא סמכינן אדעת המרדכי דליבון שקש נשרף סגי ה"ה בזה דרוב תשמישן בבישול ועכשירן כשאינו ב"י סגי בליבון קל אלו תוכן דבריו. הנה בהגעלה וודאי אין להתיר דאנן פסקינן דנטל"פ אסור בפסח ופסקינן דחמץ מיקרי איסורא בלע איך אפשר להתיר בהגעלה ואפי' בדיעבד אסור. אם בישל בפסח בכלי למה דקיי"ל נטל"פ אסור בפסח וכן משמע ממג"א סי' סנ"א ס"ק "א ובודאי המג"א קאי נמי כשנשתמשו כשהוא בנ"י ופמ"ג ס"ק הנ"ל מתיר בהפס"מ בדיעבד מטעם ס"ס שמא נטל"פ מותר בפסח ושמא חמץ מיקרי היתירא בלע ובלא הפס"מ אוסר בדימצד א"כ האיך אסר לחיר להגעיל לכתחילה ולעשיה ס"ס בידים ואין ראי' מסכינים שהתיר בחק יעקב ס"ק י"ד ובפרמ"ג ס"ק ו' באשל אברהם מב' ועזר מנ"ל להגעיל לכתחילה דבסכינים תדבר ספק אם חתך בראשו חתיכת פת אצל האש כמו שחשש המג"א שם ע"כ נגד חשש בעלמא מתירין. מב' טעמי להגעיל לכתתיב' משא"כ בכלים אלו שאופין בוודאי חמץ אין להתיר לכהחילה מב' טעמי ואף בדיעבד אסור שלא במקום הפ"מ. כמש"ל ואף שי"ל דה"ט. דסכין התיר המג"א להגעיל לכתחילה משום דהולכין אחר רוב תשמישן משא"כ במחבת אוסר המג"א אף בדיעבד דמיירי ברוב תשעישן באעיי' וטיגון וכן מבואר בפרמ"ג ס"ק ו' הנ"ל דה"ט. דסכין סגי בהגעלה וכן מבואר בר"ן מ"ע לא נתירא לי לומר דעיקר תליא בהכי דלשיטת הפוסקים דנטל"פ אסור בפסח אין שום סברא לומר הולכין אחר רוב תשמישן דכיון דמיעוט תשמישו בתשעים דבעי ליבון איך מהני הגעלה הרי חוזר ואוסר בפסח משום המיעוט שנשתמש בו וע"כ צ"ל דהמחבר שפוסק דתולכין אחר רוב תשמישן וכן היא שיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כולתו ס"ל נטל"פ מותר בפסח ואין לחוש שהבליעה יאסר התבשיל בפסח וא"צ להגעיל רק משום דנטל"פ אסור לכתחילח. ולכן ס"ל דכיון שעשה הכשר להכלי מרוב תשמישו סגי בתכי. והרמ"א לא הגיה על המחבר דלדידן דנטל"פ אסור בפסח אין הולכין אחר רוב תשמישו משום שבלא"ה הגיה דאין הולכין אחר רוב תשמיש לחוש לדעת אבי העזרי ומרדכי דס"ל בלא"ה אין הולכין אחר רוב תשעישו באופן דלדידן דאוסרין בפסח נטל"פ אף בדיעבר אוסרין במחבת שהגעילו אף בדיעבד שלא במקום הפסד מרובה אין לחתיר לנעול במחבת אף שרוב תשמישו בבישול ורק בסכין מתירין משום שאין לחוש מספיקא שמא חתך פת רותח שנאפה בהעחבת:

ב ושוב אחר כתבי זאת מצאתי בישועת יעקב ה' פסח סי' תנ"א ס"ק י' שהרגיש בסברא זו וכן מצאתי בחתם סופר יו"ד פי' קי"ד שכ' כן עיי"ש ד"ה ת"ר ומישב בזה הברייתא דע"ז. דלא תני בכלים שמטגנין בהם מהני הגעלה כמו דאיתא בתוספתא משום דהתוספתא ס"ל נטל"פ מותר ומ"ה ס"ל דהולכין אחר רוב תשמישן משא"כ בע"ז דאיתא שם בנשתמש עד שלא הגעיל אסור דס"ל נטל"פ אסור מ"ה לא ס"ל דהולכין אחר רוב תשמישן עיי"ש ומה שהביא כת"ה ראי' מדברי הפ"ח ס"ק י' דמייתי לרע"ע מפאנו בתשובה דהיכא שמכשירין כשאינו ב"י לכ"ע הולכין אחר רוב תשמישן אינו ראי' כלל דהמעיין בתשו' לה להרמ"ע יראה או דקאי אשאר איסורין ומותר מטעם דהמאכל לא יאסר בלא"ה דנטל"פ מותר ורק הכלי צריך הכטר מדרבנן דאסור שלא ישתמש בלא הכשר ולכן הולכין אחר רוב תשמישן. או אם נאער דקאי גם אפסח ומיירי בדבר דהוי ספק אם נשתמש ע"י האור. וכן מוכח הלשון שכ' ואם אינו ב"י הואיל ונטל"פ היא ואין איסורו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וסתמו נמי חולין כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך משמע מסוף דבריו דמיירי בשלא נודע בבירור שנשתמש באותו מיעוט ע"כ לדעתי אין להתיר כלים אלו ע"י הגעלה אף באב"י ורוב תשמישן ע"י ביטול הן אמת דבדרך פלפול הי' מקום לומר דאף להמחמירין ואוסרין נטל"פ בפסח יש חילוק בין כלי מתכות לחרס. והיא עפ"י המרדכי הובא בב"י יו"ד סי' קכ"ב דבכלי חרס ל"ש נטל"פ וראי' מאבות דרבי נתן דבכלי חרס אין מבאיש מה שבתוכו. והב"י תעה ע"ז דכל קדירות שבתלמוד של חרס הם. ומה שפי' הב"י היא דוחק וביארתי בדרוש [ע"ל סי' קי"ג אות א'] דהנה דעת הר"ן סוף ע"ז דהא דאינו ב"י מותר לא מטעם שהבליעה פגום בתוך הקדירה אך בתוך הקדירה ל"ה פגום ומ"ה הצריכה התורה שבירה בכלי חרס לבער נותר עץ העולם אך דלהמאכל אינו נותן טעם מושבח ואמנם רש"י פסחים מ"ד כ' דמששהתה בדופן הכלי נפגמה. ובע"ז לא פירש"י כן וע' חתם סופר יו"ד בסתירת דברי רש"י. ומעתה זה דברי אבות דר' נתן דכלי חרס אין מבאיש מה שבתוכו. היינו דהכלי לא נפגמה. ורק שאינו נותן טעם משובח במאכל עמם כשיטת הר"ן. ואמנם בכלי מתכות הטעם פגום בכלי ונ"מ בפסח מכלי פרס דאין הטעם פגום ורק שאין נותן טעם לשבח במאכל ובטל ברוב דצא ילפינין רק טעם מושבח ממשרת. בחמץ בפסח דל"ב ברוב והוא במשהו אשור בליעה מכלי חרס משא"כ בליעה מכלי מתכות שאינו ב"י דהיא פגום בפ"ע ובפרט אם הוא אינו ב"י עוד קודם פסח והוי כסרוח מעיקרא קודם פסח אין לאסור אף בפסח, באופן דבזה יש לומר לכ"ע נטל"פ מותר בפסח. ואף מדברי רב אין ראי' דאמר קדירות בפסח ישברו ומוכח דבפסח ודאי אסור נטל"פ דהוא מיירי בכלי חרס דהבליעה בקדירה לא פגומה. ול"ה סרוח מעיקרא קודם פסח כדכתיבנא ולפ"ז יועיל בכלים אלו הגעלה דל"ש חומרא הנ"ל דנטל"פ ושפיר הולכין אחר רוב תשמישן. אך בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה ואנן אסרינין בכל כלים נטל"פ בפסח. (וע' לעיל סי' קי"ג אות ד' פלפול נחמד בזה):

ג וקצת י"ל דהנה נ"ל לבאר דברי רפ"י ע"ז ע"ו ד"ה גבי קדשים השפוד והאסכלה וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגוה טעמה ונותר איסור כרת ומה בעי רש"י בזה ונ"ל דהלנה בגמ' שם נחלק דבהיתרא בלע א"צ רק הגעלה ובאיסורא בלע טעון ליבון. וי"ל דהדבר ספק אם נשאר אחר הגעלה איזה טעם או לא ומ"ה הצריכה התורה ליבון מספק דלמא נשאר עוד טעמא ומ"ה דוקא באיסורא דיש להכלי חזקת איסור. ומ"ה אין מועיל הגעלה משא"כ בכלי שהיתרא בלע דיש להכלי חזקת היתר ל"ת מספק. וקשי' לפ"ז עה מקשה רבא סוף סוף לאו איסורא פליט דלק"מ דיש לומר ע"מ יש להכלי חזקת היתר ומ"ה כשהגעיל קודם שבא לידי איסור ל"ח שונא נשאר עוד טעם ויאסר דמוקמינן אחזקה. ומ"ה פירש"י ונותר איסור כדת דרש"י חולין קל"ד כתב ד"ה חלה ספק איסורא שיש בו ענין מיתה בידי שמים לא מוקמינן אחזקה וה"ה הכא נותר איסור כרת לא מוקמינן אחזקה ושפיר מקשה סוף סוף איסורא קפליט ורב אשי משני דעידנא דקפליט ליתא לאיסורא בעינא. י"ל סברתו כעין שכ' המנחת כהן פ"א ח"א דחלב בתערובת אף דאיכא טעם ליכא כרת אם אינו אוכל חלב בעין וה"ה בנותר ומ"ה מוקמינן בחזקת היתר. ולפ"ז הי' מקום להקל גם בכלי חמץ מה"ט ומה בכך דחמץ שעו עליו הרי מ"ט יש להכלי חזקת היתר. אך בסי' תס"ז במג"א ס"ק י"ח משמע דלא מהני חזקת היתר לענין חמץ בפסח (וע' מ"ש בספרי לא"ח פי' ביד אות ב') וגם כיון דכבר הכריעו דלענין חמץ לא מהני הגעלה מה:

דמיירי שאין הציץ עליו וזה יותר תמוה דהרי הכהן יכול ללבוש הציץ וראוי הדם להזות ואיך תפטור הבגד מכיבוס בשביל שנטמא הדם והרי הוא יכול להזות שילביש הכ"ג הציץ וא"ל דהדם נדחה דז"א דכל שבידו ל"ה דיחוי ודוחק לומר דכיון דל"ה ביד כל כהן רק ביד כ"ג לא מקרי בידו ועוד דהרי הכ"ג מקריב בכל שעה שירצה ולא נדחה הדם כיון שביד כ"ג ללבוש ולהזות. והנראה דכיון דבכל יום אין כ"ג מתלבש בכליו, רק בשבת ויו"ט כדאיתא בירושלמי הובא בתוס' חגיגה י"ז ד"ה אין כ"ג לא מקרי הדם ראוי להזות אף שיכול ללבוש ועדיין צ"ע ועוד מתוס' סנהדרין נ"ב ד"ה כ"ג משמע דציץ תמיד הי' על מצחו. ובגוף קו' תוס' נ"ל דאף שהדם ראוי לזריקה מ"מ אין טעון כיבוס כיון שהוא בטומאה ואף שהציץ מרצה דכיוצא בזה אמרינן פסחי' פ"ד ריש ע"ב דלמאן דיליף מבו בכשר ולא בפסול פסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם דפסח פסול הוא אף דטומאה דחוי' בציבור וה"ה בדם אף אף דהציץ מרצה ל"ה רק דחוי' ומקרי דם פסול ובזה מיושב דלא תקשה למ"ש רש"י דילפינן מאשר יזה דראוי להזות ולמ"ל לגמ' לומר דילפינן מדמה דם כשירה ולא דם פסול להנ"ל ניחא דאיצטריך לנטמא דראוי להזות ומ"מ הוי דם פסול כן נ"ל בעז"ה לולא דעת התוס':

ו ושוב מצאתי בטה"ק שכ' בביאור דברי התוס' דאף דיכול ללבוש הציץ אח"כ מ"מ בעי שהכ"ג יהי' לבוש בציץ בשעת טומאה כמבואר ברש"י יומא ז' וסנהדרין י"ב ויפה הביא בידו אמנם לדעתי עוד צ"ע הנה לפ"ז קשה ממה דאמרינן הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור והא איכא אילו של אהרן דקרבן יחיד כמו שהקשה הריטב"א וליכא לשנויי דהוא קרבן הנעשה בחוץ כתי' הריטב"א דמה בכך שהוא נעשה בחוץ הרי יכול להיות שאירע הטומא' עליו בעת שהכ"ג הי' בפנים אם נימא דעיקר תלוי אם בשעת טומאה הציץ על כ"ג אשר ע"כ י"ל דרש"י לא כיון לזה דתליא דוקא בשעת טומאה רק רש"י נקט טומאה שאירע הכונ' דבשעת עבודה לבוש בציץ ומה שכ' כשאירע טומאה על הקרבן הכונ' דבשעת עבודה לבוש בציץ ועדיין צ"ע בכ"ז:

והנה הרמב"ם פ"ח ממעשה הקרבנות פוסק דאחד שהי' לו שעת הכוש' ואחד שלא הי' לו שעת הכוש' א"צ כיבוס ותמה הלח"מ דהרי בגמ' אמרינן דהאי תנא ס"ל ק"ק א"צ מריקה ושטיפה וא"צ קרא דאותה פרט לתרומה ומיותר להי' לה שעת הכושר וכיון דהרמב"ם פסק דק"ק בעי מריקה ושטיפה צריך קרא דאותה למעט תרומה ומנ"ל דהי' לה שעת הכוש'. אין דמה טעון כיבוס ונ"ל לישב דהנה דעת החו"ד סי' ק"ה דבתרומה לכ"ע ט"כ ל"ד דרש"י כ' דטכל"ד דבטיל ברוב ומדלא כ' דטעם גופי' ל"ד וע"כ צ"ל דטעם בלא"ה אסו' מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וה"ה הטעם וקמ"ל טכ"ד דל"ב ברוב ומ"ד ט"כ ל"ד דבטל ברוב ולפ"ז בתרומה דהציר היוצא מות' דאפי' מיחוי גופי' מות' אין ט"כ דאורייתא. וכבר הקשיתי עליו מש"ס דזבחים צ"ו דאיצטריך אותה למעט תרומה ואם ט"כ ל"ד בתרומה למאי איצטריך אותה למעט תרומה ע' בספרי לא"ח סי' מ"ד אות י"ב (ולעיל בכמה מקומות) ונ"ל דהנה סברת החו"ד ל"ש רק אי ילפינן ט"כ מגיעולי מדין דלא ילפינן רק היכא דהציר אסור אבל אי ילפינן ממשרת לט"כ והרי גם נזיר ל"ה איסו' הבא מאליו רק ע"י נזירותו וליכא למילף מקרא דהטמאים כדאמרינן בחולין ק"כ ע"ב והוי ממש דומיא דתרומה והגאון מליסא כ' בסי' ק"ה דבנזי' ילפינן מקרא דכל היוצא מגפן היין דיוצא אסור ומ"ה ליכא למילף תרומה וכתבתי בספרי לא"ח סי' ס"ט אות ב' דדבריו צ"ע דא"כ ליחשב בחולין ק"כ נזיר בהדי איסורין דיוצא אסור וליגמר מיני' הקדש ומה מקשה שם בהקדש מנלן וכעת ראיתי שי"ל דנזיר הוי איסו' הבא מאליו דהוא לא קיבל רק קדושת נזי' והתורה אסרה עליו יין כמ"ש המהרי"ט אבל זה רחוק עוד הקשיתי על החו"ד בספרי שם עיי"ש ע"כ המובחר כדכתיבנא דאם ילפינן מנזי' גם בתרומה ט"כ דאורייתא והנה ר"י ע"כ יליף מנזיר ט"כ דליכא למילף מג"מ כיון דס"ל מב"מ ל"ב ושמא אסרה תורה גיעולי נכרים שמא יבשל במינו כמ"ש הרשב"א ומב"מ ל"ב ברוב ומנ"ל ט"כ בא"מ וע"כ יליף מנזי' ומ"ה ס"ל קרא דאותה למעט תרומה. וכן שפיר מקשה בזבחים צ"ו. אבל הרמב"ם ס"ל דילפינן ט"כ מג"נ ובתרומה ט"כ ל"ד וא"צ קרא דאותה למעט תרומה ולכן פסק דבין הי' לה שעת הכוש' ובין לא הי' לה שעת הכוש' אין טעון כיבוס והוא ישוב נכון ולכאורה י"ל בפשיטות כיון דהרמב"ם ס"ל ט"כ ל"ד א"צ קרא דאותה למעט תרומה אבל ז"א דגם למ"ד ט"כ ל"ד מ"מ גיעולי כלים דאורייתא דנהי דגיעולי מדין אין ללמוד דחידוש היא כמ"ש רש"י חולין צ"ח או דהוי ב' כתובים אבל מה שצריך להגעיל כלים ודאי דאורייתא ונמצא דלולא קרא דאותה למעט הי' צריך להגעיל בתרומה אבל לפמ"ש ניחא דגם לולא קרא לא הי' צריך להגעיל דמגעולי מדין ליכא למילף דשם היוצא אסור כמ"ש בחו"ד ואקצר:

ח והנה לעיל דברתי אם איסור דרבנן משוה לאינו ראוי מדאורייתא אעתיק לך מה שחידשתי בשבוע זו לישב קו' תוס' חולין ע"ג ע"ב ד"ה החיטה תנינא שתמהו תוס' אדפריך תנינא טפי הו"ל לאקשויי לר"ל ונ"ל דהתוס' ד"ה אי מההוא הקשו דאם שחיטה עושה ניפול איך אמר ר"ש לא הכשירו משמע דע"י בהמה לא הכשרו אבל הכשר מועיל והא אוכל שא"א יכול להאכיל לאחרים וס"ל לר"ש דאינו מטמא טומאת אוכלין ובקושית תוס' אלו תמה הגאון (וכעת מוח"ז) רע"א בהגהותיו ובספרו דבגמ' לא קאמר רק אי מההיא ה"א דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול אבל ר"ש י"ל דס"ל כרבנן דשחיטה אין עושה ניפול ומותר האבר ודא קו' רבתי והנ"ל לחומר הנושא הנה דעת סמ"ק מובא בש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"א דאבר המדולדל דאסור מדרבנן משום מצות פרוש אסור ליתן לב"נ ודעת הרשב"א שם דמותר ליתן לב"נ ונ"ל דזה תליא בפלוגתא דלמ"ד דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול ולדידי' הוי אמ"ה דאורייתא ואסו' להושיט לב"נ מדאורייתא ה"ה לרבנן דס"ל אינה עושה ניפול רק מצות פרוש איכא מדרבנן אסור להושיט לב"נ כמו דס"ל לר"מ מדאורייתא דאין לעשות פלוגתא רחוקה אבל למ"ד דבין ר"מ ובין רבנן ס"ל אין שחיטה עושה ניפול לכ"ע אף מדרבנן מותר ליתן לב"נ והנה בספרי לא"ח הקשיתי סי' ט"ו אות ז' לשיטת תוס' ב"ק ע"ז דאף אם אסור מדרבנן להאכיל לאחרים מקרי א"א יכול להאכיל לאחרים והבאתי שם ראי' חזקה הגם דתוס' כ' שם לדוחק א"כ אף אם שחיטה אינה עושה ניפול מ"מ מדרבנן הוי אוכל שא"א יכול להאכיל לאחרים לשיטת הסמ"ק (ובספרי ט"ס הרשב"א) דאסור להושיט אבר המדולדל לב"נ ומזה הוכחתי כהחולקים על הסמ"ק ע"ש ולפמ"ש לעיל הדבר תליא בפלוגתא ולפ"ז דברי התוס' ד"ה אי מההוא נכונים וזה יהי' פירוש קושית' דאם נימא דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול קשיא מר"ש ול"ל דר"ש ס"ל שחיטה אין עושה ניפול כיון דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול ואסור להושיט מדאורייתא לב"נ וא"כ אף אי אין עושה ניפול לר"ש מ"מ מדרבנן אסור להושיט לב"נ והוי אוכל שא"א יכול להאכיל לאחרים לשיטת תוס' ב"ק הנ"ל כדכתיבנא לעיל ומיושב קו' הגאון רע"א ודו"ק. והנה התוס' פירשו דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר והנה מ"ש דלר"ש אף אם מדרבנן א"ר לאכילה הוי אוכל שא"א יכול להאכיל לאחרים ואינו מטמא טומאת אוכלין תליא אם איסו' דרבנן מקרי א"ר מדאורייתא והנה ר"ל ס"ל ביומא ע"ג דח"ש אינו אסור רק מדרבנן ומוקי למשנה דשבועה שלא אוכל נבילות חייב במפרש ח"ש והקשה בגמ' כיון דאסו' מדרבנן לא לחייב קרבן שבועה כמו בעדים פסולים דרבנן ומשני שאני התם דכתיב לא יגיד ואין תועלת בעדותו כפירש"י משא"כ בשבועה ס"ל לר"ל אף באיסו' דרבנן חייב קרבן שבועה ומוכח דר"ל ס"ל א"ר מדרבנן ראוי מדאורייתא. ומעתה לר"ל יסבור ר"ש דאוכל שאין אתה מדרבנן יכול להאכיל לאחרים מטמא טומאת אוכלים ומעתה י"ל הא דהקשה המקשן שם שחיטה תנינא ולא ס"ל כסברת התרצן שם משום קו' התוס' ולא ניחא לי' בתירוצם ומ"ה הקשה תנינא וכיון דכל קושיות התוס' סובב והולך דאוכל שא"א יכול להאכיל לאחרים מדרבנן אין מטמא לר"ש מיושב קו' תוס' דמקשה תנינא ולא מקשה לר"ל דלר"ל לשיטתי' ידע המקשן דמצי לשנויי אי מההיא הו"א אאבר דלדידי' י"ל דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול ור"ש ס"ל אין עושה ניפול ואיסו' דרבנן מטמא טומאת אוכלין ולא הקשה רק לר"י תנינא דלר"י לא רצה בתי' אי מההיא משום קו' תוס' והוא דבר חריף והגם שהוא ע"ד הפלפול מ"מ לא מנעתי לכתבו:

ט ושאלת בש"ס דזבחים פ"ו שמחלק רבה בין פרשו לפני זריק' וכ' תוס' דמלתא דרבה קאי אליבא דרבי ועיין בברכת הזבח שכתב כן להדיא וסבר לה כר"י דמה אשם עצמותיו מותרין ומפיק מלו יהי' וה"ה לעולה והקשית מד' ק"ג דמקש' בגמ' לר"י אמאי לא יליף טבול יום מלו יהי' ומשני דאיצטריך לעצמות כדר"י משם ר' ישמעאל וא"כ רבי דיליף מלו יהי' לט"י לא מצי למיגמר גז"ש לעצמות דמה לאשם שכן בשרו מותר כדאיתא שם ולרבי ל"ה מופנה ודא קו' חמורה ולחומר הנושא נ"ל דהתוס' ד' צ"ח ד"ה מה אשם הקשו למ"ל גז"ש לעצמות ת"ל מהיקשא ותי' כיון דכל חד איצטריך למילתי' לא נילף מינייהו ד"א שאין צ"ל בכל הקדשים רק בעולה וס"ל להאי תנא דמאשם ילפינן דשפיר ושליא אינו קדוש דס"ל ולדות קדשים בהוייתן קדושים עיי"ש. ולפ"ז לרבי דס"ל כל חלב לרבות אמורי ק"ק למעילה וס"ל ולדות קדשים במעי אמן קדושים כדאמרינן בכריתות כ"ג דדוקא אם למ"ד גם בקדשים א"א חע"א ע"כ ס"ל בהוייתן קדושים ע"ש וכיון דרבי יכול לסבור במעי אמן קדושים לא יליף מאשם שפיר ושליא ונילף מאשם להיקשא לעולה דעצמותיו מותרין וא"צ לג"ש ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה