אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קמג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קמג

סימן קמב

בעזה"י תמוז תרי"ט ברעזאן יע"א שלום וברכה לה"ה הגדול החריף ובקי כש"ת מ' יצחק שור אבד"ק קומפערלינג:

ע"ד השאלה בשר העיר שמוכר בשר כשר וטריפה ולמען לא יוכל השר לפשר עם השו"ב ע"כ הוא נוחר בהמות ועתה הטבח הפועל הוא מסתפק ושואל אי רשאי לעסוק במלאכתו אם לא הוי כעושה סחורה בנבילות וטריפות:

א הנה כ"ת קאתי עלי' מתרי רכשי אי הא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות נכלל ג"כ שכירות פועלי' ואם אין נכלל בכלל זה אם עכ"פ אסור מהטעם שכתבו על אין עושין סחורה וכו' דדלמא אתי למיכל מיני' דשייך אף בפועל. והנה מה שהביא כ"ת ראי' משומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלישכה ואס"ד דפועל הוי סחורה איך מותר לשמור ולקבל שכר והרי אין עושין סחורה בפירות שביעית ונלע"ד דלא מבעיא לשמואל דס"ל ב"מ צ"ג דמשמר לאו כעושה מעשה דמי ואינו אוכל מן התור' ולדידי' השומר בפרה אינו מטמא בגדי' מן התור' דל"ה כעוסק בפרה כלל וודאי נכון. דאף אם נאמר דפועל הוי בכלל סחורה זה בעושה מעשה ומלאכה דהוי בכלל סחורה ועיין ברמב"ם שמביא ראי' דחלב מותר בסחור' דכתיב יעשה לכל מלאכה ונהי דגם סחורה הוי בלשון מלאכה כמ"ש בשם הרמב"ן גבי איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. אבל מ"מ לולא דכמו שאין עושין סחורה כן אין עושין מלאכה דלמא קרא כפשטא דמלאכה מותר וסחור' אסור וע"כ מלאכה ג"כ בכלל וה"ה פועל שעושה מעשה הוי בכלל סחור' אבל משמר לאו כעושה מעשה דמי ול"ק קושיתו אלא אפי' לרב דס"ל משמר כעוש' מעשה דמי ולדידי' ליכא לשנויי כנ"ל מ"מ אין ראי' משומרי ספיחי שביעית דהוי מצוה וכמו דעיקר מה שמקריבין מספיחי שביעית ול"א לאכלה ולא לשריפה מטעם דרחמנא אמר לדורותיכ' וכן מותר לשמור אף דהוי שביעית משום מצוה ולכן מותר לשמור ולקבל שכר וא"ל ישמור ולא יקבל שכר דהרי אין נותנין ספיחי שביעית לשומר חנם לרבנן דר"י משום בעלי זרועות כדאמרינן בב"מ קי"ח ועיין בישי"ע א"ח סי' ש"ו שהרגיש בזה על אם הי' שכר יום אין נותנין לו שכר שבת וכו' והרי אין מוסרין לשומר חנם. ומה שתירץ דהר"ן פירש משום בעלי זרועות שלא ירצו להפסיד שכר שנותנין ההקדש. ומעתה נהי דבשבת אין נותנין שכר אבל עדיין לא ירצו להפסיד מה שנותנין ההקדש בחול עיי"ש. אבל עכ"פ הדבר ברור דכל עיקר מה שנותנין שכר לשומר וזה כסוחר בפירות שביעית דהכא משום מצוה דאי אפשר בלא"ה משום בעלי זרועות ודוק:

ב ועוד נ"ל הדבר מוכרח דלרב דס"ל משמר כעושה מעש' דמי ע"כ הטעם דשומרי ספיחי שביעית משום מצוה דהטו"ז נסתפק ה' שבת סי' רמ"ד אי מותר לשמור בשבת ומביא שמותר וראי' משומרי ספיחי שביעית ומדמותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ולפענ"ד דענין זה אי מותר לשמור בשבת תליא אי משמר כעושה מעשה דמי לענין פועל בב"מ צ"ג אי פועל אוכל. וגם אי מטמא בגדי' דאי כעושה מעשה אסור בשבת ובזה י"ל דשמואל דס"ל בשבת קנ"א דמותר לומר שמור לי פירות שבתחומך לטעמי' דס"ל דמשמר לאו כעושה מעשה דמי ולרב דס"ל כעושה מעשה דמי אסור בשבת ולפי"ז צ"ע על הא דפסקינן כשמואל דמותר לומר לשמור בשבת והרי הלכ' כרב באיסורי ונהי דבהך דב"מ הלכה כשמואל בדינא אבל לאיסורא הלכ' כרב ועיין כעין זה תוס' כתובות י"ד ע"ב ד"ה כמאן ומהרש"א שם ואולי כיון דלענין דינא איתשל הלכתא כשמואל לגמרי ומה"ט נמי פסק הרמב"ם בה' פרה פ"ה כשמואל משום דלענין דינא איתשל וכן הוא להדיא בר"ן נדרי' פ"ח ורא"ש ב"ק פ' דו"ה אבל הדבר ברור דלרב אסור לשמור בשבת ולפי"ז קשיא לרב מהשוכר את הפועל דאין נותנין שכר שבת ואיך מותר לשמור וע"כ צ"ל משום מצוה שאני ובפרט לפמ"ש התוס' שלא היו שומרין רק מודיעין לבני אדם שהוא שביעית וממילא היו פורשין ודאי ל"ה כעושה בסחורה בפירות שביעית ועיין עוד לקמן:

ג שבתי וראיתי כי בגוף הקו' שהקשו על הך דאין נותנין לו שכר שבת והרי אין מוסרין ספיחי שביעית לשומר חנם נ"ל דהתוס' בסוכה ל"ט כתבו דהשמיר' הי' מפני חי' ועוף. ובמנחות פ"ד כתבו כנ"ל דהיו מודיעין לבני אדם. ולפענ"ד דהכל אמת דלפמ"ש השמ"ק ב"מ בשם הר"ן גבי אין מוסרין לשומר חנם משום בעלי זרועות היינו שהבעלי זרועות ידעו שההקדש נותן שכר ויפרשו מעתה בשבת בלא"ה ל"ח לבעלי זרועות שלא ירצו בלא"ה לזכות בשבת דאין קונין קנין בשבת ובשבת א"צ שימור משום בעלי זרועות דבודאי הטעם משום בעלי זרועות ישראל דעכו"ם לא יפרשו משו' פסידא דהקדש ורק משו' בהמ' חי' ועוף צריך לשמו' בשבת וזה רשאי לשמור בחנם. ומעתה מיושב ג"כ מ"ש הטו"ז בסי' תקפ"ה על שיטת הר"ש דלצורך מצוה מותר לקבל שכר שהקש' מהאי דהשוכר את הפועל דהוא ג"כ מצוה ולהנ"ל נכון דבאמת יש לאסור בלא"ה לקבל שכר דהוי כעושה סחורה בפירות שביעית כמ"ש כת"ה ורק דהוי מצוה גם בשכר משום בעלי זרועות ובשבת דל"ח לבעלי זרועות אסור לקבל שכר משום עושה סחורה בפירות שביעית וזה טעם הבריית' דבהבלע' מותר כיון דבחול מותר לקבל שכר גם שביעית בהבלע' מותר כמ"ש הר"ש פ"ז דשביעית ובהי' שכיר יום אין נותנין שכר שבת דבשבת ל"ח לבעלי זרועות ורק שומרין מפני בהמ' וחי' וזה מהני בחנם ומה"ט אין נותנין שכר שבת ולעולם שכר שבת מותר. ומעתה מיושב הכל ולפמ"ש אדרבא יש ראי' דפועל הוי כסחור' ודוק. ולהטעם דהבט' בהפקר קונה ומה"ט נותנין שכר כדי שיקנ' להקדש ודאי ל"ש בשבת דאין קונין בשבת אף מן הפקר ודוק בכ"ז:

ודע דדברי התוס' מנחות פ"ד שתירצו בתי' השני אהא דשומרין ספיחי שביעית והרי מן המשומר אסור משום דקצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש צ"ע מירושלמי פ"ד דפסחים דאיתא שם הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית ר' זעירא בשם ר"י ושבתה הארץ שבת לד' אפי' דבר שהוא לד' קדושת שביעית חלה עלי' וצע"ג. עוד קשי' לי אתירץ זה דתוס' מש"ס ב"מ קי"ח דאמרי' שם דכ"ע ס"ל הבט' בהפקר קונה ופליגי אי חיישינן שמא לא ימסור יפה להקדש ולדברי תוס' מה מהני שימסור יפה להקדש הרי אי הבט' בהפקר קונה הו"ל התבוא' של השומר ולא של ההקדש ונאסר משום משומר ומה מהני שימסור אח"כ להקדש יפה ויפה והרי כבר נאסר וע"כ כתירץ הראשון מתוס' וגם זה צע"ג:

ד והראי' השני' שהביא מהך דע"ז ס"ב האומר לפועל הילך דינר זהב ולקוט לי ירק שכרו מותר ואיך יהי' פועל בשביעית דהוה כסחורה כבר הרגיש בעצמו די"ל דשם בדיעבד ואמנם מלבד זה לדעת התוס' סוכה דדווקא המלקט אסור למכור וכמו שפירש במשנה להדיא אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו והמלקט שאסור כשלוקטו לעצמו דהוה סחורה אבל כשלוקטו לאחר דקנה חבירו תיכף כמו שכתבו בע"ז אי מטעם דהוי כיד פועל דכבעל הבית דמי או מטעם דלא נתכוין לקנות לעצמו ועכ"פ כיון דהוי של חבירו אף הוא רשאי למוכרו וה"ה דרשאי להשתכר בו אבל באומר לקוט לי ירק כל היום הכוונה שילקוט לעצמו למכור לו אז אסור ודוק ועוד יבואר מזה לקמן עוד י"ל בישוב קושיתו דעיקר האיסור מה שיש לאסור בפועל הוא משום דלמא אתי למיכל מיני' א"כ בשביעית דמותר באכילה ל"ש חשש זה ע"כ מותר להיות פועל. גם הראי' שהביא מתוס' פסחים כ"ב שכתבו דמה שמושיט לנכרי הוי כמשתכר שהנכרי מחזיק לו טובה. וע"ז הקשה דנהי דמותר בהנאה. אבל מ"מ הוי כפועל וכסחורה חשיב אין ראי' אם נאסר בפועל שמשתכר באמת ועשה מזה סחורה להחיות נפשו מה לי אם קונה שיהי' שלו או הוא המוכר בשל אחרים ומשתכר. אך להושיט שהנכרי יחזיק לו טובה נהי דבאיסור הנאה גם זה אסור. אבל שיהי' משום שמחזיק לו טובה כעושה סחורה בנבילות וטריפות אין לנו ועוד דבאמ"ה אם מותר בהנאה מותר לעשות סחורה הואיל דאיתקש לדם ודם איתקש למים כמ"ש בנוב"י תניינא חיו"ד סי' ס"ב (וע' מ"ש לעיל סי' קל"ה אות י' לישב קו' העולם עפ"י סברתו):

ה גם מה שהביא מקטורת ראי' לדעת הרמב"ם דהי' בקטורת דם חי' טמאה ואיך היו נוטלין שכר ג"כ לאו ראי' הוא דלא הי' אז ראוי לאכילה ואינו אסור רק דבר העומד לאכילה והרי הם היו נוטלין הקטרת עצמו בשכרן וזה ודאי סחורה הוא וע"כ כנ"ל עוד נ"ל בזה דהנה לכאורה יש להביא ראי' להטו"ז דאם נזדמן לישראל טריפות מותר לישראל לקנות ולמכור דהוי כמו שליח דלא כהב"ח שאוסר וע' תשובות בית יעקב סמ"ב שחולק על טו"ז דתוס' הקשו בזבחים ע"א ד"ה ובטרפה על הך דנתערב קדשים בטריפה דירעה עד שתסתאב ופודין ואיך פודין את הקדשים להאכילן לכלבי' ולנכרי' ותי' דכיון דאם הי' ניכר ההקדש הי' מותר אף לישראל דההקדש לאו טריפה ומה שמותר לישראל מותר להאכיל לנכרי דדוקא הקדש טריפה אין מאכילין לנכרי אבל כשירה איתקש לצבי ואיל עיי"ש. ולפי המבואר ברמב"ם פ"ח מה' מאכלות אסורות ה' י"ח דאף ספק איסור אסור לעשות סחורה עיי"ש. ולפ"ז תקשי איך יפדה הישראל התערובת להאכיל לגוי. לפמ"ש הפ"י בפסחים דף כ"ט דהגזבר בעצמו לא יוכל למכור לגוי דגוי לא יוכל לפדות הקדש ע"ש בסברא ברורה ואני כתבתי בסוגיא שם (ע' בספרי לא"ח סי' ל"א אות ד') בביאור הדבר דלשיטת הסוברים דגוי אינו קונה רק במשיכה ודאי נכרי אין פודה הקדש דבהקדש ל"ש משיכה כמ"ש תוס' בכורות י"ד וע"כ מוכרח הישראל לפדות ואיך יעשה סחורה. והגם דבמשנה י"ל דהוא אינו פודה רק של הקדש הכשרה והטרפה בלא"ה של חולין הוא (ועוד דהוא תערובת ומדאורייתא בטל ברוב ובדרבנן מותר לעשות סחורה) אבל על כל זה מוכח זה מכמה מקומות דמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואיך יעשה הישראל סחורה. הן אמת דלא מצינו שיהי' אסור לקנות טריפות לבהמות שלו ודוקא לעבדים ושפחות נחלקו הפוסקים בסי' קי"ז. אבל לבהמה לא מצינו למי שאסרו: וי"ל דדוקא לפועלים הוי כפורע חובו והוה סחורה כמ"ש הטו"ז וכדמוכח מע"ז גבי חמרין. וגם לפועלים הרבה מתירין אבל עכ"פ רחוק היא דנימא שלא יוכל לפדות הקדש רק מי שיש לו כלבים שלו. ובאמת עיקר הפדיון להאכיל לכשרים. ולפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ש"ו בשם הר"ן והתוס' פרק פסולי המוקדשין דגם מה שמותר לישראל אין מותר רק להאכיל לעכו"ם. אבל לא לכלבים ע"ש ס"ק ח' ואמת דמתוס' בהתערובות מוכח להיפך וצ"ע. אבל לפי הנ"ל ע"כ במשנה בהתערובת צריך ליתן לגוי. ואיך יקנה ישראל ויעשה סחורה ולדעת הרבה פוסקים הוא איסור תורה וע"כ כהטו"ז דכיון דלההקדש הוי נזדמנו. מותר לישראל למכור ועוד מוכח כן מהסוגיא דסוף תמורה דבקדשי ב"ה לכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואיך יפדה ויעשה סחורה בדבר איסור אם לא במי שיש לו כלבים שלו וגם בזה עדיין צ"ע. וע"כ מוכח להדיא דכיון דלהקדש נזדמנו אף ישראל מותר לקנות ולמכור כמ"ש הטו"ז. מיהו י"ל דמשם אין ראי' דבהקדש כיון דאי אפשר בלא"ה דנכרי לא מצי לפדות הקדש כמ"ש הפ"י ע"כ ישראל מותר משום פסידא דהקדש (ועוד דאף הב"ח לא אסר רק בקונה כדי להרויח משא"כ בפודה לטובת ההקדש) ולפ"ז גם מהך דקטורת שהוכיח כת"ה י"ל כנ"ל כיון דהוי מותר קטורת. וע"כ צריך ההקדש למכור. לכן נותנין להן בשכרן ומותר לקנות כנ"ל ונדחה ראיתו:

ו והנה בחולין דף ק"מ ממעט עוף טהור רובן על ביצי טמא דפטור משילוח מתקח לך ולא לכלביך. ולכאורה קשה מסוגיא זו לשיטת הפוסקים דאסור לעשות סחורה מדאורייתא בנבילות וטמאים ועיין פ"ח שפירש המשנה דציידי חי' ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים לת"ק דוקא שכבר נצודים אבל לכתחילה לצוד ודאי אסור ואין חילוק לת"ק בין צייד קבוע לצייד שאינו קבוע ולמ"ל קרא דלך ולא לכלביך והרי אף בלא קרא דלך ממעטינן מקרא דתקח. דביצה טמא אסור ליקח לכתחילה כמו שאסור לצוד. ואין לומר דלולא קרא דלך ה"א דמותר ליקח דאתי עשה ודחי ל"ת. דמלבד דלא מצינו דקרא תקח יהי' מ"ע ודוקא קרא דשלח הוי מ"ע. אבל קרא דתקח כפי הנראה מכל סוגיות הש"ס ל"ה עשה. וכ"כ ז' ח"ץ סי' פ"ג דתקח הוה רשות עיי"ש ומ"מ ודאי הוה תנאי ואם אי אפשר ליקח פטור משילוח. אף גם דהמהרש"א בפסחים כ"ג כתב דקרא דיהי' נמי עשה, ואין עשה דוחה עשה. אמת דבדברי המהרש"א שכ' דיהי' היא איסור עשה י"ל עפ"י דברי התוס' גבי ואכלת ולא לכלביך שכתבו תוס' ביצה י"ב וחולין צ"ט דהדרא לאיסורא, קמא. והו"ל לאו וכן לענין ט"כ. וה"ה לענין קרא דיהי' י"ל הדרא לאיסורא דלא יאכל לענין לכתחילה ועובר בלאו ואמנם י"ל עפ"י דברי תוס' שכ' לחלק בין לכם ולא לגבוה דל"א הדרי' לאיסורא כיון שהתורה התירה לאוכל נפש וה"ה לגבוה הו"ל להתיר אינו דומה לפסולי המקדשים עי"ש בתוס' ביצה י"ב וה"ה הכא י"ל כן נחלק. דכיון דהתורה התירה הנאה בשרצים בדיעבד עכ"פ ל"ש לומר הדרי' לאיסורא קמא וי"ל ואכ"מ ועכ"פ קו' הנ"ל קשה. ואמנם לפי מה שהערנו דדוקא לקנות ולמכור לנכרי אסור דהוה כסחורה. או לצורך שפחותיו אבל לבהמה ודאי מותר י"ל דקמ"ל אף שיש לו כלבים שלו ה"א דחייב בשילוח דיכול ליקח הבצים לכלבים שלו קמ"ל דלא. שבתי וראיתי דלדעתי כמו שאינו רשאי ליקח לסחורה כן אסור ליקח לבהמה ולכלבים. ובזה כ"ע מודה דדוקא לשפחות ה"א הואיל ואין מזונותן עליו ואפי' בעבדים דמזונתן עליו מ"מ לא חשוב לו הנאה כמו דאמרינן בנדרים דף ל"ח במודר הנאה מחבירו דזן עבדיו ושפחותיו אפי' מזונתן עליו דל"ח הנאה שלו ורק דה"א לאסור מטעם סחורה ובזה פליגי הפוסקים אי הוי סחורה. אבל לקנות חי' ועוף טמאים להאכיל לבהמתו ולכלבים כיון דמבואר בנדרים שם דזה ודאי חשוב הנאה אפי' במזונות יתרים וכיון דטמאים לכתחילה אסור בהנאה כדמשמע מלשון יהי' בהווייתן יהא פירושו שישאר לכתחילה באיסור לא יאכל לאיסור הנאה אם לא בנזדמנו והיינו שכבר נצודו א"כ לכתחילה אסור לצוד וליהנות ליתן לבהמה ולכלבים. ולפ"ז צ"ע בחולין כנ"ל, אמנם י"ל דהתורה לא אסרה שרצים בהנאה רק הנאה דרך סחורה אבל להניח על מכתו ודאי מותר א"כ ה"ה לקנות לצורך כלבים שלו מותר מדאוריי' ועוד יש לומר בישוב קו' הנ"ל לפמ"ש תוס' חולין ס"ד דכל עיקר היתר ביצת טהורה ילפינן מהך קרא דתקח לך ולא לכלבים מוכח דביצת טהורה מותר ולפ"ז ה"א דביצת טמא נמי מותר דחידוש הוא ומ"ה צריך קרא דבת היענה עיי"ש וכיון דכל הה"א דביצת טהורה אסור משום דאתי מחי וכיון דאבר מן החי מותר בסחורה כמ"ש הנוב"י תניינא חיו"ד סי' ס"ב בישוב קו' המ"ל א"כ אי לא כתיב אלא תקח ולא כתיב לך לא הוי ידעינן דביצת טהורה מותר באכילה דה"א באכילה אסור ומ"מ מותר ליקח לכלבים דבאמ"ה ל"ש איסור סחורה כיון דאיתקש לדם כמ"ש הנוב"י, ומ"ה צריך קרא דתקח לך דקרא אתי דביצת טהורה מותר באכילה ולעולם ביצת טמא ממעטינן משילוח מתקח לך ובזה יש לישב במה דמקשה בפסחים כ"ג בגמ' ולחזקי' למ"ל לא יאכל ומייתי לכם עיי"ש והקשה מהרש"א דלולא לכם הוי אסרינן מנזדמנו מקרא דיהי' עיי"ש ותירץ בצל"ח דחזקי' לא ס"ל קרא דיהי'. וכן כתב בנוב"י וצ"ע מנ"ל לגמ' ולהנ"ל י"ל הנה מקרא דתקח לך ולא לכלביך מדאיצטרך לך ולא מתקח לבד כנ"ל מוכח דמותר לצוד לכתחילה אך ישבתי בעיקר הקו' דקרא דלך ולא לכלבים עיקר איצטריך לביצת עוף טהור כמ"ש תוס' דף ס"ד. ואמנם לפמ"ש תוס' שם בריש דבריהם בהך דחזקי'] אף דשם איתא חזקיהו מ"מ הוה חד ועוד קרוב דהוי ט"ס דל"מ בש"ס חזקיהו כמ"ש הב"ש באה"ע בשמות אנשים דיליף ביצת עוף טמא מקרא דבת היענה ולמ"ל הרי כל היוצא מטמא טמא ותי' בשם הבה"ג דקרא איצטריך לביצת עוף טהור דמותר באכילה עיי"ש. ולפ"ז לחזקי' שוב ליכא לשנויי דתקח לך אצטריך לביצת עוף טהור כנ"ל דיליף מבת היענה והק"ל למ"ל קרא דלך ולא ממעט מקרא דתקח וע"כ חזקי' לא ס"ל קרא דיהי' ומקשה בגמ' לחזקי' לשיטתי' בחולין ס"ד למ"ל קרא דלא יאכל ולכם ודוק כי הוא חריף:

ז ובזה יש ליישב מה שמקשים בשם הגאון מ' בעריש חתן הפנ"י זצ"ל בב"ק י' דא"ל רב כהנא לרבא (כן גי' הרא"ש) אלא טעמא דוהמת יהי' לו הא לאו הכי ה"א דנבילה דמזיק הוה השתא אי אית ליה כמה טריפות יהיב ליה דאמר מר ישיב אפי' סובין דידי' מיבעי' ומה מקשה והרי להב"ח אם נזדמן לו טריפות אסור לישראל ליקח ממנו ולדעת תוס' הוא אסור מדאורייתא וה"א דהניזק יכול לומר לא בעינא הנבילה דאסור לי לעשות סחורה וגרע מסובין ומה הקשה רב כהנא. הן אמת דהב"ח אינו אוסר רק לקנות כדי להרויח אבל מ"מ הניזק יכול לומר לא בעינא לעשות סחורה באיסורין דהוא איסור דאורייתא וגרע מסובין. ולהנ"ל י"ל דרב כהנא קאי אלעיל בגמ' דמשני חזקי' שם והמת יהי' לו לניזק עיי"ש ואהא הקשה רב כהנא לדידי' דהוא לא ס"ל קרא דיהי' משמע לאסור לכתחילה בטמאים כמ"ש הצל"ח וכמ"ש לעיל וע"כ לדידי' מדאורייתא מותר לעשות סחורה בטרפה ואזה מקשה רב כהנא למ"ל קרא ודוק כ' זה ישוב נכון. ודע דקשיא בגמ' הנ"ל דמקשה למ"ל קרא והרי אפי' סובין יהיב לי' והרי נבלה גרע מסובין דקיי"ל חייב להקדים נתינה לגר למכירה דנכרי וה"ה למכירה לכלבים דדוקא טריפה נתנה תורה שכר לכלבים כמ"ש רש"י פסחים כ"ב א"כ מה יהיב לי' מזיק הרי ההכרח לתת לגר בחנם וגרע מסובין ועוד לולא קרא ה"א דהמזיק מחויב לתת לגר בחנם. אך לזה י"ל דזה פשיטא כיון דהבהמה אינו שלו ודאי המצוה על בעל הבהמה לתת לגר. אך קו' ראשונה קשה דס"ד דנבלה גרע מסובין כיון שאין לו הנאה של כלום. מיהו לפמ"ש תוס' חולין קי"ד ע"ב ד"ה עד דזה דוקא בא"י שאין עכו"ם מצויין וצריך למכור לנכרי בדמים מועטים נתינת גר קודם יש לישב דקרא סתמא כתיב אף שהנבילה שוה לכלבים לא סך מועט וא"צ לתת לגר ובזה למ"ל קרא ודוק. והנה מה דקשה בגמ' שם דחזקי' אמר והמת יהי' לו לניזק ופי' אביי דאס"ד דמזיק למ"ל קרא ודלמא קרא קמ"ל דוקא נבילה מותר בהנאה דהרי חזקי' ס"ל דוקא לא יאכל משמע איסור הנאה ולא יליף מאותו לשאר איסורין דס"ל חשנ"ב דאורייתא א"כ דלמא קרא קמ"ל דוקא נבלה מותר בהנאה ושאר איסורין אסור בהנאה ואיך יליף חזקי' ולזה י"ל דאס"ד דקרא לאסור שאר איסורין בהנאה הו"ל לאשמועינן דין זה באיסורין ולא בדיני ממונות ודוק. הארכתי קצת בדברי פלפול ונבא לעיקר הדין: ח הנה בגוף הספק שנסתפק אי מותר להיות פועל בדברים האסורים באכילה הנה במשנה דמעילה י"ג אמרו הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ועיין בב"מ מיעט לי' מקרא. ולכאורה איך מותר להיות הן אמת דבגוף דבר זה שמותר להיות פועל בהקדש אף שהקדש אסור בהנאה ול"א דמשתכר באיסורי הנאה צ"ע ול"ל דוקא בע"ז אסור משתכר בא"ה, משום שרוצה בקיומו ולא בשאר איסורי הנאה דלפי המבואר בטו"ז סי' רכ"א ס"ק מ"ד דמודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה שמקרי הנאה מה שמניח אחרים ושכרו ואיך מסקינן מעילה י"ד ב' בעצים דיומי' בנו הקודש. והרי אסור כמו במודר הנאה. וכן איך אמרו בכרם של הקדש שעובד פועל והרי נהנה מזה כמו במודר הנאה מלבד מה שיש לומר דכל איסור משום טובת הנאה וכיון דלכ"ע אסור דומה לכהנים נהנין לי בנדרים דל"ח טובת הנאה,. ויטלו על כרחן ומש"ה דוקא במודר הנאה אסור במלאכה. והגם כי יש לחלק משם. אך בפשיטות י"ל דכאן נהנה מהגזבר מה ששוכר אותו לא מהקדש דגוף המלאכה ל"ה הנאה והמלאכה ל"ה קודש והגזבר אינו אסור בהנאה והגזבר יש לו טובת הנאה אבל ההקדש (ועיין עירובין כ"ח וי"ל) משא"כ במודר הנאה הוא י"ל טובת הנאה ומ"ה ל"ק בע"ז בפועלים דשכרו אסור מה"ט דהגוי אינו אסור בהנאה רק היין ודוק אך הא קשיא אם נאמר דפועל הוי כסחורה ואיך עובד בהקדש. ובשלמא להטעם דלמא אתי למיכלא י"ל כמו דאמרינן בפסחים דהקדש בדיל מיני' ה"ה ל"ח דלמא אתי למיכלא. אמנם אם נאסר מדאורייתא דהוה כסחורה עדיין קשיא אך י"ל ולחלק דבהקדש ע"כ ל"ה הסחורה רק בדרבנן כמו בתרומות משום תקלה ולא משום איסור סחורה דלא ילפינן משרצים להקדש וע"כ כיון דל"ש דלמא אתי למיכל מותר. ובב"מ דף צ"ב אמרו בנזיר שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו ודייק מזה דמשל שמים הוא אוכל ומסיק משום קנסא דנזיר אמרו סחור סחור לכרמא לא תקרב ומשמע דלאסור לעבוד נזיר בכרם אין לנו דאל"כ לאשמועינן לאסור לעבוד בכרם והנה הך דנזיר דסחור סחור מצינו בכמה מקומות בש"ס מובא לענין יחוד ולכמה גזירות ועכ"ז לענין נזיר גופי' לא מצינו הדין גופי' ואולי הוא, רק עצה טובה. והכי משמע קצת דקנסינן להפועל אבל מ"מ אין לנו לאסור שיפעול בכרם. אך באמת נראה מדמצינו בכמה מקומות הגזירה בלשון וטעם סחור סחור משמע דמצד הגזירה אסור לפועל שיפעול בכרם והברייתא קמ"ל דאף בדיעבד קנסינן לי' שלא יאכיל לאשתו ובניו. ובאמת אסור להיות פועל בכרם. ומזה מוכח דאסור להיות פועל בדברים האסורים גזירה דלמא אתי למיכל מיני' ושוב מצאתי ברמב"ם פ"ה מנזירות הלכה י' מד"ס שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא תקרב. ולפ"ז משמע דמדינא אסור להיות גם פועל והי' אפשר לחלק דדוקא בנזיר חיישינן דלמא אתי למיכל משום דלא בדיל ובתוס' דפסחים דף ב' כתבו ול"ד לבשר בחלב וכו' שאסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסורו שרי לאחריני ומלבד שדברי התוס' תמוהים דמאי הקשו מנזיר דל"ה איסור הנאה אף גם שדברי התוס' תמוהין דאדרבא כיון שאיסורו שרי לאחרינא יותר חיישינן. וכן אמרינן ביומא דף י"ד יה"כ דכ"ע לא אכיל הוא נמי לא אכיל משא"כ באונן וכבר נשאלתי ע"ז מהרה"ג אבד"ק גאליגא והי' מקום לישב דברי התוס' שכונתם להיפך ונזיר נמי דאמרינן בכל דוכתא סחור סחור אף דל"ה איסור הנאה ומ"ה כתבו דאיסורו שרי לאחרינא. וחיישינן טפי דלמא אתי למיכלי' באופן דיש לדחות קצת ראי' זו. אך מדחזינן דאסרו לעשות סחורה בדברים האסורים מחשש דלמא אתי למיכל וחזינן דקנסו בפועל נזיר מחשש זה ה"ה בכל מקום נראה דאסור להיות פועל בדברים האסורים:

(הג"ה מהמגיה כוונת התוס' פסחים פשוט כיון שאיסורו שרי לאחריני א"א לבערו דהרי ב"ב צריכים לאכלו וכן פירש השל"ה בבגדי ישע על המרדכי שם):

ה והנה כ"ת הביא בשם החתם סופר סי' ק"ד לאיסור והביא הח"ס בשם החו"י דטעמא דקרא משום דלמא אתי למיכל מיני' ולא דרשינן טעמא דקרא להקל ומ"ה אסור אפי' ע"י שליח וסרסור גו' אף דהישראל אינו נוגע בו כלל ולא אתי למיכל מיני' ומ"מ היכא ששייך דלמא אתי למיכל אף דל"ה בכלל קרא כגון שליח של גוי ופועל אסור דלהחמיר דרשינן טעמי' דקרא אף במה שלא נכלל בו וכ"ת הרבה להשיב עליו דזה דעת ר"ש דדריש טעמא דקרא ומ"ה ס"ל דאפילו אחת ומסירה לבבו אסור. ולקולא לא דריש טעמא דקרא ומ"ה יותר מי"ח אפי' כשירות אוסר ואנן קיי"ל כת"ק,, ולא צדקו דבריו. דר"ש דדריש טעמא דקרא אף לקולא דריש'. ורבנן ל"פ אלא לקולא והיכא דמפורש בקרא הטעם פליגי להיפך. ועיין מלא הרועים בסוף הספר באות טעמא דקרא באריכות בפלפול עצום ונחמד מאוד. וע' בנחלת יעקב ח"ב דף א' בהגהות ובתשו' חסד לאברהם לש"ב הגאון אב"ד מביטשאטש שהאריך בפרט זה (וע' מ"ש בספרי לא"ח סימן ע"ה אות ג') ובאמת הוא ענין גדול נוגע לרוב סוגיות הש"ס ואזכיר פה, אך הערה אחת שורש הסברא כפי המבואר במלא הרועים דרבנן ס"ל הואיל ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים אין לדון להקל אבל היכא שיש לומר טעם לחומרא יש לילך אחר הטעם. ולפ"ז בממון הוא להיפך דאם ע"י הטעם נאמר להוציא ממון היכא דל"ש הטעם י"ל דרשינן טעמא דקרא ולא נוציא ממון דלהחזיק אף רבנן מודה כמ"ש החו"י ומלא הרועים הטעם דלהחמיר אמרינן טעמא דקרא. ובזה מיושב קו' תוס' כתובות ל"ט ע"ב באנוסה שמתה יצא כסף קנסה בכתובתה ואמרינן שם לרבנן טעמא מאי תקנו רבנן כתובה שלא תהי' קלה:

בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה והרגישו התוס' אע"ג דבתולה יש לה כתובה מה"ת זו בעולה היא ומיהו תימא דקא פסיק ותני אפי' בא עלי' שלא כדרכה ובתולה גמורה ומגיע לה כתובה מה"ת ול"ה טעמא שלא תהא קלה בעיניו עמ"ש ולהנ"ל הדבר נכון דלהחזיק ממון י"ל נמי טעמא דקרא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובאנוסה דל"ש טעמא דקרא אין לה כתובה והגמ' נקט תיקנו רבנן משום דסתמא בעולה היא אבל אפי' בשלא כדרכה אין לה כתובה דבדאורייתא נמי הטעם שלא תהא קלה וכן י"ל קו' התוס' ביבמות פ"ט גבי מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שכתבו אע"ג דכתובה דאורייתא ולהנ"ל הדבר נכון דגם אם כתובה דאורייתא הטעם שלא תהא קלה וכאן ל"ש זה וגמ' נקט תקינו לה משום בעולה או למ"ד דרבנן ולמ"ד דאורייתא טעם התורה משום הכי וכן נ"ל דדברי רש"י בב"ק ק"ז שכ' דבפקדון גם כופר הכל חייב שבועה תליא בזה לר"ש דדריש טעמא דקרא אף לקולא וה"ה להוציא מיד הנתבע ולחייב שבועה ומ"ה כופר הכל פטור מטעם העזה ובפקדון חייב ולרבנן דלא דרשו טעמא דקרא פטור אף בפקדון ומעתה י"ל דכל המשניות לרבנן אזלו ור"ה בר יוסף כר"ש ואכ"מ להאריך. והי' מקום לפלפל בקדושין דף כ' ע"ב לענין גואל לחצאין דתליא בפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא ולפי מה שאמרו לעיל לענין עבד עברי משכחת ליה לקולא ולחומרא ועיין מהרש"א דגם בשדה אחוזה שייך כן. ולפ"ז אף לרבנן דלא דרשו טעמא דקרא אבל לקולא להמחזיק שהוא הקונה לכ"ע דריש טעמא דקרא והו"ל לגמ' לשנויי הברייתות דמקשה אהדדי הא לקולא הא לחומרא ומשכחת לה כמו בגונא דעבד לעיל אך להמעיין בסוגיא ומהרש"א יראה דיש לישב ואקצר ובב"ק דף ע"ט ע"ב משמע דלא דרשינן טעמא דקרא אף להחזיק עיי"ש בתוס' ד"ה מפני מה החמירה בגנב יותר מגזלן שכתבו בטוען טענת גנב ל"ש הטעם ומ"מ חייב אך שם יש קרא מיוחד עיין רש"י מרובה עכ"פ דברי החו"י יש להם מקום גדול בהלכה:

ואמנם מה שכ' כ"ת דבזה כיון שהתורה מסרו לחכמים אזלינן בתר הטעם בזה צדקו דבריו לדחות דברי החו"י היכא שלא שייך הטעם אבל לא בפועל: וראיתי במכתבו דמר שתמה על דברי הב"י סי' קי"ז מה שכ' בשם הגה"מ לקנות טרפה ליתן במתנה לעכו"ם אסור משום דמתנה הוי כמכר ממשנה שביעית פ"ח מ"ה דלכלם הוא נותן מתנת חנם הרי דמתנה ל"ה כמכר יעיין בדברי הרע"ב בפ"ק דמ"ש גבי אבל נותנין זל"ז מתנת חנם שפי' דהיינו כגון שמזמינו לאכול עמו על שלחנו אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור ועיין בתוס' יו"ט שציין שם על כמה מקומות וכן יהי' הפי' במשנה שביעית ובזה סרו כל הקושיות ואח"כ מצאתי בתשו' מקום שמואל סי' ע"ז שהרגיש מקו' ומהתירוץ וביאר שם כל הדברים לבד מה שהפריז בספר הנ"ל על המדה להקל לפ"ז לתת ולקנות לפועלים עכו"ם מטעם דהוה כמזמינו על שלחנו שהתיר הרע"ב והאריך בזה הרבה ולפענ"ד לא נראה כן דדוקא שהוא ג"כ אוכל והוא דבר היתר לבד שאסור בסחורה שייך לומר דהוה כמזמינו אבל באם הוא אוכל דבר היתר ומזמין פועלים לדבר איסור איך הוה כמזמינו על שלחנו ואין זה ענין לדברי הרע"ב ודוק:

יא ובעמדי בענין ראיתי להביא ראי' לדברי הטו"ז להתיר לנחור התיישים כיון דלע"ע בהיתר עושה אותה נבילה דצריך לעורה אח"כ הוי בדיעבד ונזדמנו. עיי"ש שהביא ראי' מברכות. ומה שהקשה בתשו' עבודת הגרשוני. ולפענ"ד ראי' לדבריו מיבמות דף ס' דאמרינן שם כ"ג אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי. ואמרינן ומוציא בגט רק שאינו משלם קנס. והקשו בגמ' מהא דבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו הכ"נ סופה להיות בעולה תחתיו הרי דגמ' קאמר טעם דבוגרת ובעולה בדיעבד א"צ להוציא מטעם דסופה להיות בעילה. ומדהתירה התורה לכהן אשה אף שסופה להיות בעולה ש"מ דאם נשא בדיעבד א"צ להוציא. ומעתה אא"ב כהטו"ז כשעושה בהיתר מותר לכתחילה אף שיהי' נעשה אח"כ דיעבד שפיר הוכיחו בגמ' מדהתירו לישא לכתחילה הטעם דלע"ע בהיתר עושה ואח"כ יהי' דיעבד וממילא מוכח דבדיעבד א"צ להוציא. אמנם אם נאמר אף דדיעבד מותר לכתחילה לא יעשו אף בהיתר שלא יהי' אח"כ דיעבד. איך קאמר הטעם אלמא סופה להיות בעולה תחתיו הרי בה"ט לא סגי דעדיין תיקשי איך נושא אשה. ועושה לכתחילה דיעבד וע"כ ל"מ הטעם שסופה להיות דע"כ גזה"כ הוא בכהן שישא בתולה. וע"כ מוכח מגמ' דבה"ט גופה סגי לעשות לכתחילה בהיתר ואח"כ יהי' דיעבד ומוכח דדיעבד א"צ להוציא וראי' זו נכונה לכאורה. אבל לאחר העיון מוכח מסוגיא זו להיפך דהרי באמת פסקינן דאנוסת עצמו מוציא בגט דלא כדמסיק בקושיא והיינו דל"מ מה שסופה להיות בעולה תחתיו והיינו מטעמא דכתיבנא הרי להלכה מוכח להיפך ודוק היטב:

יב ותבנא לדינא הנה להתיר לכתחילה להיות פועל בדברים אסורים נהי דגם לדעתי אינו נכלל בכלל איסור סחורה. אבל עכ"פ החשש דלמא אתי למיכל שייך ועיין ג"כ באחרונים סי' ת"נ התירו בשם שערי אפרים להיות שומר בחמץ ומחשש דלמא אתי למיכל צריך שני שומרין הגם שיש לחלק אבל עכ"פ לדעתי כמו בנזיר אסור כדמוכח מב"מ ומרמב"ם הנ"ל כן בכל איסורי אכילה דאורייתא. אך בנידן דידי' שהישראל השכיר א"ע תחלה בעת ששחט בהמות והשליש טראטע נגדו הוא נעשה פועל בהיתר וכיון דנעשה בהיתר אח"כ כשיתן להנכרי רק נבילות הוי אצלו כנזדמנו וכפירש מצודה להעלות טהורים ועלו טמאים עיין במשנה דשביעית ואחרונים. באופן דבכה"ג ובפרט שאינו רק באקראי כנ"ל הדבר ברור דשרי. ולכאורה יש לחלק דזה שהשכיר עצמו ל"ה כפירש מצודה כיון שידע עתה שלא ימצא בידו כשרות אך מדברי הצמח צדק שהביא כ"ת בנידן ישראלים שמלאכתם לנרות והי' דוחק בדבר והתיר להם לקנות חזיר דהוה כפורש מצודה לטהורים מטעם שלא יפסיד כל טרחו וכ"ש בנידן דידן דאין כאן איסור ברור אם השכיר עצמו מכבר ובא בקושרים יש להקל לו לפענ"ד ויותר טוב שיעמוד עוד אחד עמו כיון שהטעם דלמא אתי למיכל מיני' כמ"ש בשערי אפרים. והגם שהבשר חי דאין לחוש לזה כל כך רק חיישינן שמא יקח לביתו לבשל ואם יעמוד אחד ויזכירהו ודאי ליכא חשש ופקפוק. ודע דאפי' אם יפשר האדון עם השו"ב עדיין לא מהני לענין הבשר טריפה דבישראל מהני מטעם נזדמנו ומותר למכור ע"י שליח לכ"ע וכן כתב בחכמת אדם אך בגוי ל"מ נזדמנו. וע"כ צ"ל ההיתר דהוי כפורש מצודה ועלו בידו טמאים וטהורים:

והנני ידידו סי' קמד ב"ה פרעמישלא י"א אדר ברכת טוב לפ"ק. לש"ב הרב הה"ג החריף ובקי בנש"ק כש"ת מ' ברוך האלברשטאם נ"י האבד"ק רידניק: ע"ד השאלה באחד שמחזיק ברייאהויז ודרך לפטם בהמות מהברייא וכעת שנפלה ר"ל בהלה על בהמות הרגו עפ"י נימוסי הקיר"ה הבהמות ואין מניחין אותו לקנות בהמות אחרות ויש לו פראדאקט לעשיית הי"ש לערך עשרת אלפים אשר יהי' לו היזק רב אם לא ישרוף י"ש ולעומתו אם ישפוך הברייא חוצה יהי' לו היזק רב ושאל אם יש לו היתר לקנות דברים אחרים על הפטום בשותפות עם נכרי. והנכרי יתן בטחון על היזק איזה מאות והיהודי יהי' מוכרח ליסע בעצמו עם הנכרי לקנות החזירים וגם בשעת מכירת הדברים אחרים יהי' מוכרח להשתדל בזה והדבר מוכרח שיהי' לישראל חלק בריוח כי לא נמצא נכרי שירצה לקבל הכל על אחריותו:

א תשובה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי היתר בדרך הנ"ל שיהי' הישראל שותף או שהישראל יתעסק בקני' ובמכירה אף אם לא יהי' שותף. דהנה אף שהנוב"י ח' יו"ד בתנינא נראה לו שדעת רוב הפוסקים דאיסור סחורה בדברי' טמאי' רק מדרבנן מ"מ בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ק"ד עד ק"ח כ' דדעת הפוסקים רובן דהוא איסור דאורייתא וכן דעת תשו' אמרי אש חיו"ד סי' נ"ב וכבר אמרו חז"ל בפסחים ומשום הפסד שרינן איסורא דאורייתא בתמי'. והנה ראיתי מביאין ראי' בשם הגאון מ' בעריש חתן הפנ"י דאיסור סחורה בנבילות ל"ה רק מדרבנן מש"ס דב"ק ו' דמקשה רב כהנא לרב למ"ל קרא דהמת יהי' לו השתא אי אית לי' כמה טריפות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין דידי' מיבעי'. ומה קשיא והלא להניזק אסור לעשות סחורה בנבלות והרי זה גרע מסובין. וה"א דאין יכול לסלקו בנבלה (וע' סי' הקודם מ"ש לישב קו' זו). והנה לפמ"ש בחות יאיר סי' קמ"ב דדוקא בשרצים הוא איסור תורה דאין לו שעת הכושר אבל בנבלות וטריפות שהי' לו שעת הכושר לסחורה (כצ"ל כונת החות יאיר דשעת הכושר כוונתו לסחורה דלאכילה לא מקרי נבלה שעת הכושר כדאיתא בחולין ק"כ ובתוס' ד"ה מה להנך) ל"ה רק איסור דרבנן אין ראי' מקרא ומגמ' דב"ק הנ"ל ובלא"ה אין ראי' דכיון דפרעון בע"כ שמי' פרעון המזיק יכול לשלם בע"כ ולגבי הניזק הוא כמו שנפלו לו בירושה ונזדמנו והמזיק ג"כ אינו עושה איסור כיון דלגבי הניזק שעושה בע"כ הוה נזדמנו א"כ גם המזיק אינו עושה איסור דהרי הטו"ז כ' דכיון דבשעת הנחירה עושה בהיתר. שוב אח"כ הוה כנזדמנו ומ"ה מותר לנחור לכתחילה. וה"ה הכא המזיק מותר לשלם ואח"כ יהי' אצל הניזק כנזדמנו הן אמת שראיתי בתשו' עבודת הגרשוני סי' י"ג שדוחה ראיות הטו"ז. ולפענ"ד נראה ג"כ לתמוה על הטו"ז דהנה דעת הרמב"ן פ' ר"א דמילה דהיכא דאישתפיך חמימי ונודע שלאחר המילה יצטרך לחלל שבת מותר למול ואח"כ סכנות נפשות תדחה שבת. ודעת הרז"ה דאסור למול. ומייתי ראי' מדאמרינן לא ישחוט ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה הרי דלע"ע אסור לשחוט. והר"ן דוחה ראיות הרז"ה שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבוע כמילה. וכ' בישי"ע ה' שבת סי' קל"א דתליא בזה דאם שבת דחוי' אצל סכנת נפשות אסור למול ולגרום שאח"כ תדחה שבת משא"כ אם שבת הותרה לחולה מותר למול דאח"כ סכנת נפשות היתר גמור לדחות שבת ויפה כתב. ומעתה לענין להנות מדברים טמאי' לפענ"ד אף בנזדמנו ל"ה רק דחוי' ומ"ה לא התירה תורה רק בנזדמנו דאס"ד דהוא היתר גמור להנות מדברים טמאים אמאי אין מותר לכתחלה וכיון דל"ה רק דחוי'. איך ינחור לכתחל' שיהי' אח"כ דיעבד הרי למאן דסובר דחוי' אסור למול משום שאח"כ יצטרך לדחות שבת ול"א כסברת הטו"ז ואפי' לשיטת הרמב"ן דמותר למול כיון דביו"ט אסור לשחוט אף שאם שחט יחפור בדקר מ"מ לכתחלה אסור לשחוט ה"ה בדין הטו"ז כיון דאם לא נתיר לו למכור הבשר לא ינחור שיהי' לו הפסד ורק בשביל שנתיר לו אח"כ דהוא כנזדמנו ינחור א"כ אסור לנחור כמו שאסור לשחוט ביו"ט אסמך שנתיר לו אח"כ בדיעבד ועכ"פ בזה צדקו דברי העבודת הגרשוני ודוקא היכא דידוע שאף אם לא נתיר לו מכירת הבשר לא יהי' לו הפסד מה שנוחר בשביל העור. א"כ אינו נוחר דוקא אדעתא למכור הבשר לע"ע מותר לנחור ואח"כ מותר ג"כ למכור הבשר וזה אינו דומה לשחיט' ביו"ט דשם אם לא נתיר לו הכיסוי אח"כ אסור לשחוט לכתחלה שיבטל מצות כיסוי משא"כ הכא שהנחיר' עושה בהיתר. ובזה התיר הטו"ז משא"כ היכא שיהי' לו הפסד אם לא ימכור הבשר אינו עוש' הנחיר' רק אסמך שנתיר לו אח"כ שוב אסור לנחור כדעת עבודת הגרשוני ואולי מודה הטו"ז:

ב והנה מש"ס דמגילה יש קצת להוכיח דאיסור סחורה בדברים טמאים ל"ה רק מדרבנן מדאמרינן דף ו' אמר זבולון לפני הקב"ה רבש"ע לאחיי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות אמר לו כולן צריכין לך ע"י חלזון ופירש"י חלזון עולה מן הים להרים וצובעין בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים והרי זה שרץ ואסור לסחור בו ואיך משתבח בי' קרא כדאמרינן בבכורות דף ו' ועיין בנוב"י תנינא חא"ח סי' ג' שצידד לומר דחלזון דג טהור. אמנם מייתי מרש"י סנהדרין דף צ"א דחלזון הוא תולעת ומדייק מרש"י דמגילה ג"כ דהוא שרץ העולה מים לארץ ואיך מותר לסחור וע"כ מוכח דאיסור סחורה בדברים טמאים מדרבנן ובמקום מצוה ל"ג דכיון שהוצרך לתכלת ל"ג רבנן מיהו יש לומר דזה הוה נזדמנו ומ"ה מותר למכרו והקונה רשאי לקנותו לצורך מצוה. ולפמ"ש תוס' שבת צ"ד וערובין צ"ז דתיכף כשעולה מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו כי היכי דליזיל צבעו י"ל שלא הי' סוחרין אלא בדמו ודם מותר לסחור כמ"ש הפרי תואר הואיל דאיתקש למים ועיין בנב"י תנינא חי"ד סי' ס"ב וגם דם שרצים בכלל דם מיהו בכריתות כ"א ע"ב מבואר דדם שרצים אין חייבים משום דם רק הוא כבשרו י"ל דל"ה בכלל היתר סחורה ומ"מ אף למ"ש לעיל דהוה נזדמנו לא יתכן דאישתבח בי' קרא אם הי' בו איסור:

סחורה מדאורייתא על כן יש קצת ראי' מזה. ואמנם בגוף הדבר שמותר לצבוע תכלת תמה בנוב"י דל"ה מותר בפיך וכבר קדמו בזה בתשו' גנת וורדים הובא בנחל קדומים פ' תרומה ואני כתבתי באיזו דכמו שכתבו תוס' חולין ק"מ ד"ה למעוטי דמה שהי' לו שעת הכושר אינו אסו' משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ה"ה דמותר לצבוע כיון דתולעת אינו אסור עד שפירש מיקרי יש לו שעת הכושר ואינו אסור משום מן המותר בפיך לצבוע בו (אך התוס' כ' במנחות ו' דלמסקנא אין חילוק ואף שהי' לו שעת הכושר אסור וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' י"ג בשולי המכתב) ולפ"ז י"ל דה"ה לענין סחורה אינו אסור מדאורייתא לפמ"ש בחות יאיר סי' קמ"ב דמה שהי' לו שעת הכושר לא ילפינן משרצים. אך דברי החות יאיר גופי' צ"ע דא"כ שוב מקרא דשקץ הוא לא יאכל דדרשינן שאסור לסחור מקרא דוהי' שוב נכלל גם אותן שהי' לו שעת הכושר כגון תולעים כדאמרי' בפסחים כ"ד ע"א דאנמלה חייב משום שקץ הוא לא יאכל עיין רש"י ובלא"ה דבריו צ"ע שכ' כן לענין נבילות ונבלה לא הי' לה שעת הכושר כדאיתא בחולין ק"כ. הן אמת דאם נימא כדבריו יש לישב מה דקשיא לפוסקים בש"ס דפסחים כ"ג דאמרינן קרא דיעשה לכל מלאכה לא איצטריך לר"ע ולריה"ג והרי איצטריך להתיר חלב לסחורה. ואם נימא דמה שהי' לו שעת הכושר אין ללמוד משרצים ומותר לסחור ה"ה חלב הי' לו שעת הכושר לר' יוחנן דתולש חלב מבן ח' פטור כדאמרינן בחולין ע"ה ועיין תוס' דף ק"כ ואין ללמוד משרצים ולא בעי היתר לסחורה ומיושב הקו' במקצת אך גוף ד' החות יאיר צ"ע ואין להאריך בפרט זה:

ג ובגוף הראי' ממגילה שהבאתי הנה עיין בפ"ח ובפמ"ג סי' פ"ד דאסור לסחור בדברים המתולעים ואמנם י"ל דדוקא בדבר דחזי' לאכיל' אסור לעשות סחורה. אך התולעים בעצמם לא חזיא לאכילה ואין עומדין לאכילה ולהכי שרי לסחור בחלזון כמו בדבורים לעשות דבש וגם התולעים העושים משי אין ראי' מש"ס דמגילה וקצרתי. ולדינא כיון דהח"ס והרבה פוסקים כתבו דלשיטת רוב הפוסקים ס"ל דאיסור סחורה בדברים טמאים מדאורייתא אין דנין להקל בשום ענין. וע"כ אין כאן שום מבוא להתיר ע"י הערמה. דכבר כתבתי בספרי לאו"ח סי' ל"ב אות י"ג להצדיק דברי זקני הת"ש דהערמה בדאורייתא אסור והגאון מליסא כ' במק"ח סי' תמ"ח דאינו דומה להך דשבת קל"ט דשם עשה כל האיסור רק שאומר שקר שמכוין לדבר היתר משא"כ במכירה מה בכך שמערים כיון שאין האיסור רק בשלו וכשמקנה בקנין לעכו"ם ע"כ יצא מרשותו. ואני כתבתי שם דדבריו צ"ע והרי שטר מבריח נמי מקנה בקנין מ"מ כיון דלא נתכוין לק"ג ואיכא אומדנא דמוכח ל"מ קנינו ועדיין הוא שלו ומה לי אם מבריח מפני בע"ח או מפני איסור כיון דבאמת אין דעתו למכירה. ומה"ט כתבתי דהגאון מליסא כשיטתי' בנתיבות סי' צ"ט דס"ל גם שטר מבריח הוה קנין לזמן. עוד כתבתי שם דאף הגאון מליסא לא התיר רק בפסח דכל ימי הפסח הבעלים אין מתעסקים בו ומוכר בלב שלם הבהמות קודם פסח ואינו דומה לשטר מבריח דכאן לבו לשמים למכור בלב שלם משא"כ בדבר שמתעסק בו בכל ימי השבוע וקונה ומוכר ל"מ מה שיעשה שטר שהוא של אחר דל"מ מידי והוא באמת שלו ועובר באיסור תורה ואף שהמנהג להתיר לעשות מלאכה בשבת בגראלניס ופסעסיא ע"י היתר מכירה ושכירות לנכרי בהערמה שם עיקר מלאכת שבת ע"י נכרי דרבנן משא"כ איסור סחורה בדברים אחרים דאורייתא ואף פועל אסור להיות בדברים אסורים והכי מוכח מב"י והראשונים שכתבו דמה דאמרינן מים הראשונים האכילו בשר חזיר הי' באיסור דאסור לסחור בו ודלמא לא הי' רק פועל או שליח נכרי שלא בשכר וע"כ גם זה אסור וגם ע"י הערמה אסור. והנה בתשו' ח"ס סי' ק"ד מבואר דגם אם הסחורה אינו שלו רק דהוא מקבל אחריות אסור מדלא התיר שם רק הואיל והוא מקבל אחריות על הסחורה של גוי בביתו של גוי דגם בחמץ מותר עיי"ש ולא ידענא מניין לו דדוקא בחמץ גלי קרא דלא ימצא דאף דגורם לממון לדידן לאו כממון דמי מ"מ גלי קרא משא"כ לענין סחורה בדברים טמאים ושמא יליף ממג"א סי' תקפ"ו שכ' גם לענין ע"ז של ישראל דמוקי ע"ז של ישראל בגורם לממון אך כבר הקשו על המג"א שם. וכפי הנראה דעתי' מבואר דכיון דכתב הרשב"א דטעם שאסור לסחור דלמא אתי לאכול והר"ן כ' טעמי' דבל יראה דלמא אתי לאכול מ"ה מחמיר בזה כמו בחמץ ולא התיר רק במקבל אחריות בביתו של נכרי:

ד ולדינא בנ"ד אין שום מבוא להתיר רק באופן שישכיר להנכרי באמת ולא בערמה השטאלל וימכור לו הברייא ואם הנכרי יעמיד דברים אחרים שלו רשאי ואם הישראל יצטרך להלוות להנכרי מעות על עיסקא רשאי דאף דלדעת קצת פוסקים אין רשאי להלוות מ"מ בתשו' זרע אמת חיו"ד מסיק דרשאי להלות על עיסקא וגם בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ק"ח כ' דרשאי להלוות מעות אך באופן שלא יהי' לישראל שום עסק במכירת וקניות דברים אחרים דאף דכ' תה"ד דמכוער הדבר להלוות אקדלי דחזירי היינו בשיטלם לביתו ויש לו עסק עמהם משא"כ כשאין לישראל שום עסק עמהם ומה שהישראל יעמיד שומר שלא יגנוב הנכרי הדברים אחרים לא מיקרי עסק ואם הדבר יעשה כן בלי שום ערמה הנני מסכים להתיר והח"ס מסיים גם בזה דשומר נפשו ירחק מהם אך הואיל ואיכא הפסד גדול יוכל להתיר לו באופן הנ"ל:

ה והנה בתשו' זרע אמת חיו"ד סי' צ"ד דאתא לידן לפי שעה מייתי שנתוכחו בזה שו"ת דבר שמואל עם שו"ת דבר משה דדעת הדבר שמואל דאסור להלות לנכרי לחצי ריוח שיסחור בדברים טמאים ודעת הד"מ דמותר דכיון דעיקר הטעם דאסור לסחור שמא יבוא לאכול כשאינו עושה בעצמו המסחר רק הנכרי והוא אינו עוסק מותר להלות לחצי ריוח. ואמנם להורות להקל כדעת הד"מ אין לנו דכיון דהתורה אסרה לסחור אין לנו לדרוש טעמא דקרא להקל כמ"ש ג"כ הח"ס סי' ק"ד וכיון דהוא נותן מעות לחצי ריוח הוא שותף גמור והרי התורה אסרה לסחור בדברים טמאים ומה לי שקונה בעצמו או ע"י אחר אך י"ל דאין שליחות לנכרי אף לחומרא ולא קנה הסחורה ול"ש לומר דמעותיו קנו לי' דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ואין לו רק חלק בריוח ולא בגוף הסחורה ומ"מ גם זה לא נכון דבשלמא אם אינו רוצה ליקח ריוח שייך לומר איסורא לא ניחא לי' דליקנא כמבואר בא"ח סי' תמ"ג בשפחה שקנתה חמץ. אמנם אם נוטל חלק בריוח ואדעתא דהכי נחית לי' לשותפות הרי ניחא לי' דליקנא ומעותיו קונין לי' דמשיכה מהני אפי' ע"י נכרי כמ"ש בנתיבות סי' קפ"ט ע"כ לא ניחא לי להקל שילוה לנכרי על חצי ריוח ואולי אף הד"מ לא היקל רק לסחור בנבלות וטרפות דדעת החות יאיר דל"ה רק איסור דרבנן הואיל ואין ללמוד מטמאים שהי' לו שעת הכושר הגם שדבריו צ"ע דנבילה לא הי' לה שעת הכושר מ"מ נבלה אין ללמוד משרצים דמה לשרצים שכן טומאתן במשהו עיין בחולין ק"כ ובתוס' שם ע"א ד"ה שכן טומאה ולכן בנבלה וטרפה ל"ה רק מדרבנן משא"כ לסחור דברים אחרים דילפינן בירושלמי פ"ז דשביעית לאסור טמאים מקרא דטמאים הם לכם אסור מדאורייתא ואין להלוות אף למחצית שכר דהוי שותף גמור וכן אוסר בתשו' אמרי אש סי' נ' אך להלות בפשר עסקא יכול להלות כדברי הח"ס הנ"ל: והנני ידידו סי' קמה ב"ה פרעמישלא חנוכה תרל"ט:

ע"ד השאלה בנרות שעושין מחלב ויש בו תערובת שומן חזיר שהתיר הצ"ץ סי' ס' לעשותו הואיל דלאו לאכילה זבני אלא למלאכה וכבר נתעפש ואינו ראוי לאכילה אם מותר להדליק מנרות אלו על שבת ולברך וכן אם מותר להדליק מנרות אלו נרות דחנוכה:

א תשובה לכאורה יש לאסור לפמ"ש הר"ן פ"ב דר"ה דלא הוכשר למלאכת שמים. אלא של בהמה טהורה דגם בשופר הדין כן והר"ן הניח בצ"ע. וגם כ' דוקא בשופר משום דלזכרון אתי. ואמנם בסי' תקפ"ו כ' רמ"א בשם הר"ן דפסול וכ' המג"א והאלי' רבה דילפינן מתפילין לכל התורה. א"כ ה"ה בנרות דשבת ובחנוכה אין להדליק ולברך ומצאתי שמפלפל בדין זה הגאון מהרש"ק בהקדמה לספר שנות חיים נקוב בשם דרך החיים דרך א' אבל לפענ"ד נראה דגם הר"ן יודה בזה והוא לפמ"ש התוס' סוטה י"ז ע"ב בשם ירושלמי תניא ר"א בן שמוע אומר אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה אמר ר"ש וכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תניא ראב"ש אומר רואה אני את דברי בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומדברי ירושלמי קשי' על הר"ן דס"ל דאף למצוה בעינן מבהמה טהורה דילפינן מתפילין ואמאי כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה. וע"כ צ"ל דדוקא כשהדבר קיים גנאי למצוה שיהי' על בהמה טמאה אבל היכא דלמחיקה קיימא לא חיישינן. ולפ"ז בנרות של שבת וחנוכה דלשריפה קיימא לכ"ע מותר. ואף למאן דאוסר במגילת סוטה הטעם שמא לא ימחוק ונמצא השם על דבר טמא וזה ל"ש בנרות של שבת וחנוכה. שוב ראיתי בספר הנ"ל בסוף דבריו שכ' מסברא להתיר משום דלשריפה קיימא. ולדעתי הראי' מירושלמי נכונה מאוד ובזה מיושב מה שהקשה בספר הנ"ל וגם בהגהות הגאון רצ"ח מהא דאמרינן אין מדליקין בשבת קיק ואמרו פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה לחד מ"ד וקיק עוף טמא כדאמרינן בחולין ס"ג דאמרינן ואת הקאת זה הקיק ואיך מדליקין בחנוכה ולהנ"ל בשם ירושלמי ניחא. ולפ"ז צ"ל הא דכ' רמ"א ביו"ד סי' ק"ד דבמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו בבהכ"נ משום הקריבהו נא לפחתך דוקא היכי שהוא מאוס משא"כ באם אינו מאוס רק שאסור מותר להדליק וכ"כ בבשמים ראש ובכסא דהרסנא סי' ש"כ:

ב והנה ראיתי לאחד מהמחברים כ' בפשיטות דאף להמג"א סי' תקפ"ו דלכל מלאכת שמים לא הוכשרו אלא מבהמה טהורה מ"מ חנוכה שהוא מדרבנן ל"ב מן המותר בפיך. ולפענ"ד קצת ראי' להיפך מדאמרינן סוף פ"ק דמגילה מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה ויליף לה מדכתיב דברי שלום ואמת ואמאי לא מרבה דמגילה צריכה לכתוב על עור בהמה טהורה דהוי אמינא כיון שהוא מדרבנן או מדברי קבלה ל"ב עור בהמה טהורה ומזה מוכח דזה ידעינן מסברא דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן וקמ"ל דגם לענין שירטוט הוא כאמיתה של תורה אך י"ל דמגילה חמורה דדברי קבלה כדברי תורה דמי כמ"ש הטו"ז ה' מגילה ועוד מגילה פשיטא דאין כותבין על עור בהמה טמאה כיון דבעי על הספר ודיו ודאי דינה כס"ת. הן אמת דלא מצאתי מבואר להדיא במגילה אם כתבה בעור בהמה טמאה דפסולה אך לדעתי ודאי פסול והא דסתמו הפוסקים הוא משום שכתבו דבעי על הגויל או על הקלף דומיא דס"ת ולכן סמכו עצמן על דין דס"ת והכי מוכח בש"ס דמגילה ט' ובשבת קט"ו דאמרינן אין בין מגילה לספרים אלא שהספרי' נכתבין בכל לשון ומבואר דלענין עור בהמה טמאה שוה לס"ת אך לפמ"ש תוס' סוטה י"ז בשם ירושלמי הנ"ל דר"ש ס"ל פרשת סוטה נכתבת על עור בהמה טמאה משום שעומד למחוק ואלעזר בן שמוע ס"ל אין נכתבת שמא לא ימחקו ונמצא שם כתוב על עור בהמה טמאה משמע דעיקר קפידא בשביל השם וכיון דמגילה אין בה שם אולי מותר על עור בהמה טמאה וגם משבת אין ראי' די"ל חומרא דמגילה קתני קולא לא קתני כמו שע"כ צ"ל כן הא דלא חשיב דמגילה א"צ עיבוד לשמה כמו שכ' הר"ן פ"ב דמגילה ועיין בברכי יוסף שכ' דמגילה שכתבה אשה כשירה דאין דינה כס"ת כמו לענין עיבוד לשמה דאינה כס"ת אלא לדברים שהשוה לס"ת ולפ"ז הי' לפוסקים לבאר מגילה שכתבה על עור בהמה טמאה פסולה:

ג והנה צ"ע על הירושלמי דס"ל לר"ש דפרשת סוטה נכתבת על עור בהמה טמאה והרי תוס' כתבו בעירובין י"ג דר' ישמעאל דאוסר להטיל קנקנתום לתוך הדיו לס"ת משום דיליף כתיבה כתיבה מסוטה או גז"ש אחרת א"נ לילף סוטה מס"ת מגז"ש לענין עור בהמה טמאה, וצ"ל דתנאי דירושלמי ס"ל דמטילין קנקנתום לס"ת חוץ מפרשת סוטה ולא ילפינין גז"ש וכן פוסק הר"מ. ודע דלפמ"ש תוס' עירובין י"ג דילפינין ס"ת מפרשת סוטה מגז"ש ורציתי לומר לפ"ז דס"ת שכתבה בלילה פסולה כמו פרשת סוטה שכתבה: בלילה דפסולה כדאיתא בסוטה י"ז דאין גז"ש למחצה כדאיתא במנחות דף ד' ותוס' קדושין כ' ע"ב ד"ה גאולתו ומה"ט הי' נ"ל בישוב קו' שאג"א על הר"מ שפסק דאשה אינה מחויבת במצות כתיבת ספר תורה ותמה ע"ז דהרי הו"ל מצות עשה שאין הזמן גרמא. ורציתי לומר דאשה מה"ט אינה מחויבת דהו"ל מ"ע שהז"ג דס"ת אין נכתבת בלילה כמו פ' סוטה דילפינין מגז"ש כמו לענין קנקנתום אך דברי הר"מ א"א לישב כן דס"ל דמטילין קנקנתום לס"ת ולא ילפינין מס"ת ובלא"ה הוא מילתא דתמוה להוסיף דבר חדש דאין לכתוב ס"ת בלילה ובעיקר דין דאין גז"ש למחצה עיין מלא הרועים בשם ספר כריתות אות גז"ש דאיכא למ"ד יש גז"ש למחצה ולפענ"ד כיון להאיבעי דגמ' קדושין כ' ע"ב או דלמא לקולא אמרינין לחומרא ל"א כמו שהקשה תוס' שם ולא ס"ל כתירוצם אך י"ל דאף להאיבעי הוא דוקא אם ילפינין בין לקולא בין לחומרא. וחתני הרב הגדול מ' נתן נ"י הקשה בהא דאמרינין סוטה מוחקין לה מן התורה ודלמא כתבה בלילה דכשר בס"ת ולא בסוטה אך י"ל דאם סוטה מוחקין לה מה"ת שוב אסור לכתוב פ' זו בלילה שמא יצטרכו למחיקת סוטה וכן יש לישב דלא תקשה שמא כתבה למפרע דפסול בסוטה ולא בס"ת וע' תשובת זקיני הח"ץ סי' צ"ז שהביא קו' הרא"מ בהא דמגילה הכתובה בין הכתובים יצא ושמא לא הי' עיבוד לשמה ומה שמתרץ שם ולא תירץ דכיון דיוצא בקריאה, א"כ מגילה הכתובה בין הכתובים בעי עיבוד לשמה שמא יקרא המגילה. עוד העיר חתני הרב הגדול נ"י אהא דסוטה מוחקין לה מה"ת והרי מבואר בסוטה י"ז דכתבה קודם שתקבל שבועה עליה פסולה ואם מיירי בכתב ס"ת לאחר שתקבל עליה שבועה, א"כ מנ"ל לגמ' דלא כ' לשמה ודלמא באמת כ' לשמה וצ"ל דגמ' ידע דמיירי שלא כתב לשמה דבכתב לשמה לכ"ע מוחקין ודוק:

ד נחזור לעניננו הנה בס' קסת הסופר כ' דאף שאר ספרים אין לכתוב על עור בהמה טמאה משום השמות וכ' זאת בשם תוס' סוטה ובאמת ליתא בתוס' אך הוא למדה מלשון הירושלמי הובא לעיל. ולפ"ז במגילה דליכא שם אין ראי' מתוס' אך פשוט דמגילה דינה כס"ת אך להברכי יוסף דמגילה אין דינה כס"ת לענין כתיבת אשה ולהפ"ח אם כתבה בשמאל כשרה ע"כ יש להסתפק לענין עור בהמה טמאה ועיין בנוב"י תנינא חלק א"ה סי' ג' דאייתי ראי' דבשאר מצות אין איסור מבהמה טמאה ולא ילפינין מתפילין כמ"ש המג"א מסוכה כ"ג דלחד מ"ד עושין דופן מפיל אף דהוה בהמה טמאה ולפ"ז נ"ח כשר ומ"מ מגילה פסול דבעי דומיא דס"ת:

ולפענ"ד בגוף הדין אי בשאר מצות מותר מבהמה טמאה נ"ל ראי' דהנה להר"ן ודאי אסור ליקח נעל לחליצה מבהמה טמאה דהוי מצוה וא"צ למ"ש ר"ת בתוס' יבמות ק"ב ד"ה ואנעלך תחש דמתחש ילפינין דבעי לחליצה מבהמה טהורה [עיין נוב"י תניינא אה"ע סי' תנ"ב] אך בל"ז פסול לחליצה ולפ"ז ה"ה גט דהוי מצוה להרמב"ם ומה"ט כותבים על איסורי הנאה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמבואר בב"ח ובח"מ סי' קכ"ד אין לכתוב על עור בהמה טמאה ובאמת מבואר במשנה דכתבו על יד של עבד כשר אף דגם עבד ל"ה מן המותר בפיך לפוסקים דאף מת נכרי ועבד אסור בהנאה ובאכילה וע"כ דלא בעינין מן המותר בפיך בשאר מצות ואין לומר דעור האדם ודאי לא אסור מה"ת כמ"ש תו' נדה נ"ה דמ"מ האדם גופא ל"ה ממין המותר בפיך והרי גם עור בהמה טמאה כשנתיבשה אין בה איסור טומא' ורק מ"מ ל"ה ממין המותר בפיך וה"ה אדם לדעת האוסרים בשר אדם נכרי וע"כ בשאר מצות ל"ב מן המותר בפיך וזה ראי' נכונה:

שוב אחר כתבי זאת הראו לי בספר מאיר עיני סופרים בפנים ובקונטרס אחרון שנסתפק במגילה שכתבו על עור בהמה טמאה ומייתי ראי' מהא דשבת קט"ו דל"ח הא דל"ב עור בהמה טהורה ולעיל כתבתי דלדעת הר"ן דחומרא קתני קולי לא קתני אין משם ראי' עוד הביא שם ג"כ די"ל כיון דבמגילה לא הי' שמות י"ל דמותר ומ"מ להלכה פוסק שם דפסול. ולכאורה י"ל כיון דכתיב למען תהי' תורת ד' בפיך ומגילה נקרא ג"כ תורת ד' ועיין מ"ש בבית אפרים על קושית הגאון ר' יעקאבקע אהא דמבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה אטו מגילה לאו תורה אמנם לפי מאי דמשמע דאף שאר ספרים אין אסור רק משום השם הקדוש ובודאי ג"כ תורה הוא אין ראי' מזה אך מ"מ הדבר פשוט במגילה דאסור ובנר חנוכה מותר דבר ק טמא משום דלשרפה קאי ודוק היטב בכ"ז:

ה' ודרך אגב אעתיק איזו הערות מענינא דיומא בסוגיא דחנוכה. הנה לישב דברי זקיני הב"ח שכ' דהשמן שמצאו בחותמו של כה"ג הי' מוקף בצמיד פתיל והקשה השואל בנוב"י תניינא סי' קל"ז דהרי התוס' כתבו שבת פ"ד דלענין חשש שלא יטמא בהיסט מזב אין מועיל צמיד פתיל והרי הב"ח קאי לישב הא דלא נטמא ממגע נכרי שגזרו עלי' שיהיו כזבים ולזה אין מועיל צמיד פתיל והנה בנוב"י שם כ' דהב"ח ארכבי אתרי רכשי שכ' שהי' פיו צר ושהי' בצמיד פתיל וכונתו דשם חיישינין לטומאת אהל המת ולטומאת זבים ולחשש שמא נטמא באהל המת ל"מ פכים קטנים שאין יכולים ליגע רק שהי' חתום והי' בצמיד פתיל ולחשש היסט מזב מהני פכים קטנים ופי' צר דכל שאינו בא לכלל מגע אינו מטמא בהיסט כמבואר בתוס' שבת פ"ד ויפה כיון בדברי הב"ח אלא שהקשה דמנ"ל לב"ח דבפכים קטנים שפי' צר גם המשקה אינו נטמא בהיסט דהרי התוס' כתבו דטעמא דצמיד פתיל נטמא בהיסט אף שאינו בא לכלל מגע משום שעומד להפתח משא"כ בפכים קטנים א"כ המשקה שבפכים קטנים שעומדת להשפך ויבא לכלל מגע שפיר נטמא בהיסט ועיין בספרי לאו"ח סוף סי' מ"ה שהבאתי ראי' לדברי הב"ח מתוס' פסחים ס"ט. וכעת נ"ל לישב דברי הב"ח בדרך זה דהנה קשי' אתוס' מאי הקשו שמא נגעו נכרים והלא עזרה ר"ה לטומאה והו"ל ספק טומאה בר"ה כמו שהקשו המפרשים ואף שהי' השמן בהיכל מ"מ כיון שהי' הרבה אנשים הו"ל ר"ה כדאיתא בנזיר ולישב נאמר דבאמת יש כאן חשש ס' שמא נטמא באוהל המת ומשמע מלשון הפ"ח דבודאי הי' מתים בעזרה שבודאי נהרג אחד מישראל אך לזה מועיל מה דטומאה הותרה בציבור ורק לטומאת נגיעת זב ל"מ סברה זאת דטומאת זיבה לא הותרה בציבור כמ"ש הפ"ח והוא מבואר בירושלמי פסחים פ' כיצד וכתבתי בספרי לא"ח סי' ק"ח דלפ"ז ל"מ ספק טומאה בר"ה גם לענין טומאת זיבה דכמו שכ' תוס' נדה דטומאה למפרע לא ילפינין מסוטה כיון שהשתא ודאי טמא אין ללמוד מסוטה ה"ה היכא שהשתא ודאי טמא מטומאת אוהל המת רק שהותרה בציבור ואתה מסופק אם נטמא אח"כ גם בזב אין ללמוד מסוטה כיון שודאי טמא בטומאה אחרת ואינו דומה לסוטה א"כ שפיר כ' הב"ח דאין לחוש על המשקה שנטמא בזב דבאמת הוה ס' טומאה בר"ה דהרי באוהל המת לא נטמא שהי' צמיד פתיל וכשהמשקה לא נטמא באוהל המת שוב לענין טומאת זיבה הו"ל ספק טומאה בר"ה ואין להקשות דא"כ גם לגבי הכלי לא הי' צריך הב"ח לומר שהי' פי' צר שלא יטמא בהיסט ת"ל. כיון שלא נטמא באוהל המת שהי' צמיד פתיל הי' ספק טומאה בר"ה ונ"ל דאף שהי' בצמיד פתיל לא נטמא תוכה אבל אם יש לכלי חקק במקום מושבה נטמא גבו אף בצמיד פתיל דאף דכלי חרס לא נטמא מגבו מאחורה במקום חקק נטמא ומ"מ מציל בצמיד פתיל דלא נטמא תוכו כמ"ש תוס' שבת ט"ז ד"ה ה"ג רש"י מיטמאין דאף דבמקום חקק נטמא גבו מ"מ לא נטמא תוכו ומציל בצמיד פתיל ולפ"ז כשיש ספק אם נטמא בזב דאף צמיד פתיל טמא ל"ש לומר ספק טומאה בר"ה כיון דטומאת גבו יש על הכלים משום טומאת מת איננו דומה לסוטה דאין עליה טומאה כלל ולכן יש לחוש לטומאת היסט שנטמא גם תוכו אף ע"י צמיד פתיל ולכן תירץ דמיירי שהי' פכים קטנים שהכלי לא נטמא בהיסט ואמנם לענין משקה שבתוכו כיון דמהני צמיד פתיל שלא יהי' על המשקה שום טומאת מת שוב לענין טומאת היסט הוי ספק טומאה בר"ה ואף דקצת רחוק דבהפך הי' מקום חקק מ"מ י"ל דהב"ח חייש שמא הי' בו מקום חקק וע' בתוס' שבת ט"ז ד"ה ה"ג מטמאין הנ"ל דמייתי גמ' בכורות ל"ח בכלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו וצ"ע דאין הגירסא כן בבכורות רק דתחלה אמרינין שם נטמא גבו נטמא תוכו ומקשה כלי חרס בתוכו תלה רחמנא ומשני מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו עיי"ש וצ"ע ושמא הי' גירסת תוס' כן בבכורות:

ו ודע דעיקר הקו' מתוס' שהקשו דשמא נטמא בנגיעה דנכרי דעשאום כזבים שהקשו המפורשים דהוי ספק טומאה בר"ה י"ל דכיון דהוי ספק נטמא מחמת אוהל המת דל"ה רק ספק דלא כמו ששיערנו לעיל א"כ הוה ס"ס שמא נטמא במת ושמא נטמא בזב הוה ס"ס להחמיר וטמא אף בר"ה אך בספרי לא"ח כתבתי בסי' א' אות ב' דבר"ה אף ס"ס להחמיר טהור ושפיר הקשו אולם נ"ל ראי' מערובין דף י' ע"ב דס"ס להחמיר טמא אף בר"ה דאמרינן שם דעור העסלא וחלל שלו מצטרף לטמא משום טפח ואמרינן (שם דלמ"ד פרוץ כעומד באצבעים מכאן ואצבעים מכאן וחלל אצבעים מטמא אף דעומד מרובה מב' רוחות ל"ה עומד מ"מ מיקרי עומד אף מצד אחד משום דפרוץ כעומד והרי התוס' כתבו עירובין דף ה' דאם א"א לצמצם פרוץ כעומד מותר משום דהוה ס"ס שמא עומד מרובה ושמא שוין ומהני בשווין ולפ"ז אם עור העסלא היא בר"ה לא מהני פרוץ כעומד דשמא פרוץ מרובה וליכא למימר דיש ס"ס שמא עומד מרובה ושמא שוין דהרי בר"ה אף ס"ס טהור וליכא למימר דעור העסלא מיירי דוקא ברה"י א"כ קשי' להיפך למ"ד פרוץ כעומד אסור עדיין יש לטמא ברה"י שמא עומד מרובה ואי דהוה ס"ס שמא פרוץ מרובה ושמא שוין דהרי ברה"י, אף ס"ס לא מהני כמ"ש תוס' פסחים ע וכדתנן במס' טהרות פ"ו מ"ד כל ספיקות שאתה יכול להרבות טמא וע"כ מיירי בר"ה ומוכח דס"ס להחמיר טמא מיהו י"ל דמ"ש בגמ' דף י' בעירובין בפרוץ כעומד פליגי אין הכונה דפליגי בפלוגתא דפרוץ כעומד בעירובין ד' ה' ובסוכה רק לענין טומאה פליגי אי מועיל ס"ס להחמיר אף בר"ה או אי מועיל ס"ס להקל ברה"י דפליגי ר"א ורבנן בפסחים י' עיי"ש בתוס' והרבה יש לדבר בפרט זה ועכ"פ אם נימא דס"ס בר"ה טמא שפיר הקשו תוס':

עוד נ"ל דלפמ"ש תוס' סוטה כ"ט בשם ירושלמי דספק טומאה בר"ה טהור לא משום דילפינין מסוטה אך משום דטומאת ודאי הותרה בציבור וע"ל סי' מ"ז אות י"ב כתבתי כן בשם ירושלמי פסחים והארכתי בפרט זה א"כ לפ"ז גם ספק מגע בזב אינו טהור אף בר"ה ולא דוקא טומאת ראי' שכתבו תוס' ריש נדה דלא ילפינין אלא אף ספק מגען אך לש"ס דילן דילפינין ספק טומאה בר"ה מסוטה י"ל ספק מגע טהור בר"ה אף בזב והרבה יש לדבר מפרט זה: ז עוד זה נ"ל לבאר מה שתירץ הב"י בקושי' הלא ביום הראשון לא הי' נס ותירץ דחלקו השמן לשמנה ימים וכן כ' במאירי והקשה שם איך חלקו השמן הלא אין סומכין על הנס ועדיף יותר לקיים יום הראשון המצוה בשלימות ונ"ל דס"ל דעדיף לקיים בכל יום פלגא דמצוה מלקיים יום אחד כל המצוה וביום השני לא יקיים כלל ובשגם אם נאמר דחצי שיעור מקיים מצוה דאורייתא כמו דחצי שיעור אסור מה"ת ה"ה במ"ע מחויב לקיים בחצי שיעור אם אין לו שיעור שלם א"כ יש סברה לחלק השמן על ח' ימים כדי הליכה וחזרה להביא שמן ועיין שערי תשובה סי' תפ"ב בשם בית יהודא בשני בני אדם שאין להם רק כזית מצה וכ' דלפוסקים דח"ש מקיים קצת מצוה עדיף טפי שיאכל כל אחד חצי זית משיוותר אחד נגד חבירו ועיין בריטב"א יומא דמה"ט הגיע לכל אחד כפול וחלקו הכהנים ועדיף יותר שקיים כל אחד קצת מצוה וה"ה לענין הימי' י"ל כן אך נ"ל לפמ"ש בטורי אבן באבני מלואים ר"ה כ"ח דאם אינו עושה מצוה לגמרי אינו עובר בבל תגרע דלא כרשב"א רק באם אינו עושה כתקנה כגון מתן ד' שלא נתן רק מתן אחת עובר א"כ באינו נותן שמן כשיעור החיוב עובר על בל תגרע וה"ה באינו אוכל רק חצי זית גרע יותר דעובר על בל תגרע א"כ אינו יכול לשייר למחר ועיין תוס' מנחות מ"ט ד"ה תדיר ומקודש שכתבו דהא דנקט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא דמשמע דתמיד של בין הערבים קודם למוסף והא לא מקודש הוא ונ"ל לישב קושיתם לפמ"ש בספרי לא"ח סי' י"ג אות ב' דלהרי"ף דאם מתפלל ב' תפלות עובר בבל תוסיף דהוי במקום תמידין אף דאין בעשיית המצוה ב' פעמים משום בל תוסיף מ"מ בתמידין דמצות ב' תמידין ליום היא מצוה אחת וכשמקריב ג' עובר בבל תוסיף וכתבתי מה"ט כשמקריב תמיד אחד עובר בבל תגרע א"כ מה"ט עדיף תמיד של בין הערבים ממוסף שלא יעבור על בל תגרע דאם אין מקריב מוסף אינו עובר בבל תגרע לטורי אבן הנ"ל ואם אינו מקריב תמיד של בין הערבים עובר על בל תגרע ואף דעשה דמוסף דוחה ל"ת מ"מ י"ל דל"ה בעידנא דבלא תגרע יעבור בעת שאין מקיים העשה, ומ"ה עדיף טפי דלא יקריב מוסף ויקריב תמיד של בין הערבים. ובאמת יש לכוין זאת בלשון תוספת שכתבו וז"ל התם מטעמא אחרינא דהכי קאמר רחמנא כל היכא דאיכא אחד בבוקר עשה שני בין הערבים וכונתם י"ל משום בל תגרע אמנם אף אם לא כונו התוס' לזה הדבר נכון בעצם בישוב קושיתם מ"מ אין שום סברה שיעבור על בל תגרע באכל ח"ש דאף דהלכה למשה מסיני שצריך כזית מ"מ הוה כאילו לא קיים המצוה אבל לא שיעבור בלאו חדא דהט"א ר"ה כ"ח רצה לומר דדוקא היכא דעכ"פ קיים מצוה כגון במתן ד' שאם עשה מהן: אחת קיים מצוה עובר בבל תגרע משא"כ בלא קיים המצוה אינו עובר בבל תגרע ואפי' למה שהוכיח שם במסקנא דאפי' בג' מינים שבלולב עובר בבל תגרע אבל בח"ש לכ"ע אינו עובר בבל תגרע דדוקא דבר שצריך לעשות פעם אחת כגון ליטול ד' מינים בלולב דאפי' לפוסקים דמהני בד' מינים זא"ז צריך שיהיו מזומנים לפניו וכשאין מזומנים לפניו ונוטל ג' עובר בבל תגרע אבל בכזית דמהני בכא"פ דלא כשיטת המג"א סי' תע"ה כמו שהוכיח שם המג"א א"כ בתחילה רשות לאכול חצי זית וכשאינו משלים השיעור אינו מקיים המצוה אבל אינו עובר בבל תגרע אך במנורה אם אינו נותן כשיעור כיון דילפינין מקרא דמערב עד בקר תן מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר כדאיתא פסחים נ"ט אם אינו נותן כשיעור עובר על בל תגרע ושמא כיון דאם מוסיף שמן אינו עובר בבל תוסיף כשנותן פחות מכשיעור אינו עובר בבל תגרע ועדיין צע"ג:

ח וע' בספרי סי' מ"ח אות ב' נסתפקתי בנזיר שטמא מספק דאינו יכול לגלח כל שערו אף לאחר ל' דאסור לעשות הקפה מספק אי מחויב לגלח מקצת שער דהיכי שאינו יכול לקיים כל העשה מחויב לקיים מקצת והא דאמרינן נזיר ששייר ב' שמרות לא עשה ולא כלום הייבו שלא קיים כל המצוה אבל מקצת קיים מיהו לעיל ס"ס צ"ד כתבתי דהא דאמרינין בפסחים בשחט לחולה ולזקן ואינו יכול לאכול כזית מיקרי שלא לאוכליו. אף דלכאורה מחויב לקיים מקצת עצות וכתבתי דכמו דאמרינן בחולין פ"ד דעחייב לכסות למעלה ולמטה והיכא שא"א לכסות למטה יכסה למעלה ע"מ תיכא שאינו ראוי לכסות למטה מיקרי כל שאינו ראוי לבילה וגילה מעכבת ה"ה באינו ראוי לאכילת כזית אכילת כזית מעכבת ואינו יוצא כלל וא"ח לאכול כלל. ולפ"ז ה"ה בכל שיעור לעצוה יש למר כן ולפי"ז בנזיר ספק נטמא כיון דמחמת ספק אינו יכול לגלח כל שערו מיקרי אינו ראוי לבילה כדאמרינן בב"ב פ"א ובילה מעכבת ומ"ה אינו מגלח כלל. והרבה יש לדבר עזה ועיין במ"ל פ"א שחוק ומצה שכ' דבפחות מכשיעור במצוה לא עשה ולא כלום ורי"ט אלגזי מסופק בזה:

ט' והנה יש להסתפק בנר חנוכת אי בעי לכם דהיינו שיהי' לו דין ממון ובש"ס משמע דבעי שיהי' השמן שלו דאמרינן שם דבעי להשתתף בפרוטה. אמנם אין שום סברא דבעי כר חנוכה שיהי' שוה פרוטה. וכבר הראיתי בספרי לא"ח סצ"ט אות ג' דברי תוס' רי"ד דערבה ל"ב שיהי' ש"פ וה"ה נר חנוכה ולענין לסם כיון שמצינו דלולב ביו"ט שני ל"ב לכם ות"ה כר חצוכת ובשערי אפרים נסתפק באיסור הנאה כגון בשר בחלב אי יוצא בר פנוכה הואיל דמצות לאו ליהנות ניתנו וזם בעי לכם וודאי אינו יוצא ומשמע דפשיטא לי' דל"ב בדין ממון בבר חנוכה והיתר אכיל וודאי ל"ב דיוצא בשמן שריפה לחד מ"ד אך גם דין עמון כראה דל"ב ויוצא בשמן של מעשר שני ודוק בכל זה:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה