שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קמב
ב"ה כ"ד שבט תר"מ לפ"ק. להרב החריף ובקי מ' פייבל יוסף ליכטשטיין נ"י ראב"ד דק' לאנצוט:
ע"ד השאלה בא' שיש לו בית עם פלאטץ ובו נטועי' אילנות שעושי' פירות ונחוץ לו למחית ביתו ולפרנסתו מקום שמחזיקי' כפור שקורין לאדאווניע ואין לו מקום אחר רק מקום שנטועים האילנות. ורוצה לעקור האילנות עם גושיהן ליטע אותם במק"א או ע"י עצמו או ע"י נכרי שימכור לו האילנות אם יש לו היתר ע"ז?:
א תשובה הנה ברא"ש ב"ק סוף פ' החובל כ' דמותר לקוץ אינן בצריך למקומו ופוסק כן הט"ז סי' קט"ז דמותר לקוץ אילנות כדי לבנות בית דירה אך שצ"ע בדעת הרמב"ם שכ' פ"ו מה' מלכים אין קוצצים אילני מאכל וכו' וכל הקוצץ לוקה וכו' כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותו אם הי' מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרי' או מפני שדמיו יקרי' לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. ומדלא חשיב וכן צריך למקומו. משמע קצת דלא ס"ל צריך למקומו מותר. דמהסבר' י"ל דבשלמא אם הי' האילן מעולה בדמי' ל"ה השחתה אך בצריך למקומו הוא באמת משחית האילן ואסור אך י"ל דהרמב"ם חשיב הני ג' לפי שכל אלו מבוארי' בגמ' כמ"ש הכ"מ שם. משא"כ צריך למקומו אין מבואר בגמ' ואין דרכו של הר"מ להביא דין שאין לו מוצא מקום. ועיין בפ' המשנה פ"ד דשביעית משנה י' שכ' אבל אם לא יהי' לעצים מחיר גדול עד שיאמרו יותר יש לו תועלת בכריתתו מלהניחו אסור לכרות אותו. א"כ י"ל בצריך למקומו לצורך בית דירה וניכר שיש לו תועלת בכריתתו מלהניחו ויש לו תועלת גדול גם הר"מ ס"ל דמותר. אך בתשו' בשמי' ראש סי' של"ד כ' ואפשר דצריך למקומו לא מקרי דרך השחתה הנראה דלא פסיקא לי' אבל מי יודע אם גושפנקא דהרא"ש חתום עלי' דהרי בהרא"ש בפסקיו מבואר דבצריך למקומו מותר בפשיטות. אך י"ל דהרא"ש בפסקיו מיירי בצורך למקומו לבנות בית דירה וזה צורך גדול ותועלת גדול ע"כ כ' בפשיטות דמותר ובבשמי' ראש דמיירי שם באילן מאכל שעומד אצל ביתו והוא רוצה יותר במקום פנוי דל"ה מקום האילן מעולה בדמים דלא יבנה ע"ז ע"כ לא פסיק' לי' ולא התיר רק ע"י נכרי שוב מצאתי בחוות יאיר סי' קצ"ה שחילק כן מדעתי' דנפשי' שוב מצאתי בעיקרי הד"ט סי' י"ד שהביא בשם ספר חיים שאל שהקש' מהרא"ש על בשמי' ראש ולפמ"ש מיושב:
ב והנה בתשו' בית יעקב סי' ק"מ חולק על הטו"ז ואוסר אף לצורך מקומו. והנה עיקר ראיתו מתוס' ב"ב כ"ו ד"ה אנא שהקשו על רב יוסף מדתנן במתניתן קוצץ ונותן דמי' ותירצו דאיכא לאוקמי באילן סרק. והקשה הוא דאמאי לא הקשו מאילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא מרדעת ובחרוב ושקמה כנגד המשקולת ומדמייתי חרוב ושקמה לא מיירי באילן סרק. ותירץ דיש חילוק בין קוצץ כולו לקוצץ מקצתו דלאו דלא תשחית לא קאי רק בקוצץ כולו. ומדלא תירצו תוס' דמשנה דקוצץ ונותן דמים ההיתר משום דצריך למקומו מוכח דתוס' לא ס"ל כהרא"ש. הנה מש"כ דבקוצץ מקצתו אינו עובר בלא תשחית כדבריו מבואר במ"ל פ"ז מאיסורי מזבח לישב קו' באר שבע שהקש' איך היו קוצצין לעצי מזבח כדמוכח ממשנה דתמיד פ"ב ומגמ' שם ובאר שבע כ' דלצורך מצוה מותר והמ"ל כ' דשם לא הי' קוצצין כל האילן. ואמנם גוף סברת המ"ל צ"ע דמה לי קוצץ כולו מה לי קוצץ ענף הנושא פירות הוא ג"כ משחית (ושמא הוה כחצי שיעור ואסור מן התורה אם ח"ש אסור בשאר איסורין אף שלא באיסורי אכילה ע' בספרי לא"ח סי' י' ובמ"ל ה' שבת) ומה שתירץ הבאר שבע דלצורך מצוה מותר ע' בפנים יפות פ' שופטים שרצה לומר דלצורך מזבח או סוכה עשה דוחה ל"ת וזה תמוה דל"ה בעידנא אך מ"ש עוד שם דלצורך מצוה ל"ה השחתה דהוה כמו מעולה בדמים זה סבר' ישרה וכבר קדמו בזה בבאר שבע הנ"ל באופן דלדעתי צדקו דברי הפנים יפות דאף דאין עשה דוחה ל"ת דל"ה בעידנא ואף אם אי אפשר לקיים המצוה בענין אחר בעי בעידנא דדברי פסקי תוס' זבחי' צ"ו צ"ע מכמה מקומות ועיין במ"ל פ"י מק"פ ה"א שכ' דדבריהם חידוש אך גם לדבריהם דוקא בא"א לקיים בשום פעם רק בדחי' כמ"ש תוס' יבמות ג' ואף שמצות אכילת פסח מתקיים בלא שבירה מ"מ מצות אכילת מוח א"א לקיים רק בדחי' משא"כ בסוכה אף אם אין לו עתה עצים אין עשה דוחה לעבור בלא תשחית מ"מ אינו עובר בלאו כלל דל"ה השחתה לצורך מצוה כמש"כ הבאר שבע וראי' מעצי מזבח דקוצצין תאנה שעושה פירות ומזה צ"ע על זקיני הת"ש סוף סי' כ"ח והפ"ת שכתבו דשייך בל תשחית בשורף לצורך כיסוי. אך דיש לחלק בין עצי מזבח דהוי קדושה וכן עצי סוכה קדוש לזמנו ול"ה בל תשחית דעלו' קמעלי' לי' משא"כ לשרוף לצורך כיסוי ועכ"פ אין הכרע ע להסבר' דבמשחית מקצת האילן אין כאן איסור וכבר כתבתי דיש כאן איסור משום ח"ש או מהתורה או מדרבנן להפוסקי' דח"ש בש"א מדרבנן ויותר נראה דמשחית מקצת כמשחית כולה ועובר בלאו:
ג' והנה מה שהקשה על התוס' שתירצו דמיירי באילן סרק אמאי לא הקשו מאילן שנוטה לשדה חבירו (וט"ס בבית יעקב שנוטה לר"ה דשם לא קתני חרוב ושקמה) דקוצץ ובחרוב ושקמה כנגד המשקולת עיין בתורת חיים שכ' דגם שם י"ל דמיירי באילן סרק דחרוב ושקמה מיקרי אילן סרק ומה שהקשה בבית יעקב אמאי לא תירצו דלצורך מקומו מותר י"ל כיון דקו' תוס' מדף כ"ד דמרחיקין מן העיר חמשים אמה ואם האילן קדים קוצץ ונותן דמים ושם הטעם משום נוי העיר ל"ה צורך למקום כל כך כיון דלא יבנו עלי' רק ישאר פנוי כמו שכתבתי לעיל לישב דברי הבשמים ראש שמסופק בצורך למקומו שיהי' פנוי משום נוי ותוס' יסבור דאסור משא"כ בצורך למקומו לבנות עלי' גם תוס' יסבור דמותר. ובעיקר הדבר כבר כתב בשיטה דהא דרבא בר רב חנן אנא לא קייצינא משום דלא ס"ל שבין האילנות לגפנים בעי הרחקה טפי וכיון שרב יוסף לא אמר הלכה זו עד שבא מעשה לידו לא הי' רשאי להאמין לו מש"ה אמר מר אי ניחא לי' לקוץ. וכ"כ בכסף משנה פ"ו דה' מלכים. ובכן אף דמשמע מתו' דבעי היזק טובא. ולכן לא רצה רבא בר חנן למיקץ בעצמו מ"מ מדברי רוב פוסקים משמע דאף רבא בר חנן הי' מודה לרב יוסף אם הי' מקבל דבריו דבין אילנות לגפנים בעי הרחקה טפי: ד' ומה שהביא ראי' מתוס' ברכות ל"ו אהא דקתני אין קוצצין אילנות בשביעית שהקשו בלא"ה אסור משום לא תשחית ולא תירצו דמיירי בצריך למקומו נ"ל דלא מצי לתרץ כן דבצריך למקומו ודאי אסור בשביעית דהוי תיקון קרקע וכל תיקון קרקע אסור כדאיתא במ"ק דף ה' וכמה דוכתא וא"כ אמאי קתני מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית בש"א כל אילן משיוציא וכו' וכל אילן כיון שבא לעונת המעשר מותר לקצוץ ולצורך מקומו הוי תיקון קרקע ואסור וע"כ מיירי מתניתן לצורך עצים. ובהכי מיושב דלא תירצו תוס' דמיירי שהאילן מפסיד לשאר אילנות דזה ודאי אסור לקצוץ בשביעית אף קודם שיוציא ואף לאחר שבא לעונת המעשר כמו שאמרו במ"ק דף ג' מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן שנאמר שדך לא. וזה דלא כמ"ש הבית יעקב דזה ודאי מותר בשביעית כיון דכתיב לאכלה ולא להפסיד. וזה ליתא דתקוני אילנות ודאי אסור מיהו שמא צורך לבנין ל"ה תיקון קרקע שאסור בשביעית ודוק,. סוף דבר אין לתשו' בית יעקב ראי' לאסור. ולעומת זה לא מצאתי ראי' ברורה להתיר. ובתשו' השיב משה חיו"ד סי' ל"ז כ' ראי' להתיר דהסמ"ג כלל איסור קציצה ממחובר ואיסור בל תשחית מתלוש ביחד. וכיון דמבואר דמותר לשבר להטיל אימה ומבואר בשבת קכ"ט דמותר לשבר כלי להחם ה"ה דמותר לקצוץ אילן לצורך דבשבת ודאי לא מיירי ביש ספק סכנה דזה ודאי פשיטא. ומוכח דגם אם משחית האילן לגמרי מותר וגם זה אין ראי' דלדעתי ודאי אסור מן התורה לקצוץ אילן להחם ואין ראי' משבת קכ"ט דבכלים ליכא בל תשחית רק מדרבנן ובל תשחית דגופא עדיף משא"כ לקצוץ ממחובר אילן הנושא פירות להחם בדליכא סכנת נפשות. רק עונג הגוף ודאי אסור וכן להטיל אימה ודאי אסור ודרכו של הסמ"ג לכלול כל דינים השייכים להדדי ולכן כ' בכלל המצוה מה ששייך זה אבל אין לדמות וללמוד מאיסור דרבנן לאיסור תורה והר"מ לא התיר רק בג' אנפין שהעצים לבנין מעולין לדמים או שמזיק לאילנות או שמזיק לחבירו ובשביל חימום ואינו מעולה בדמים לא התיר הר"מ וגם הסמ"ג לא התיר אך בתורת חיים בב"ק כ' דלצורך אפי' עץ מאכל שרי ורב דאמר דיקלא דטעון קבא אסור למקצי' מיירי שקוצץ לעצים ויכול להקדים אילן סרק או שיכול לקנות עצים דעלמא. ומשמע דאם אין לו עצים דעלמא מותר לקצות לצרכי'. אך זה לפירוש הת"ח דקרא קאי לצרכו ולבנות מצור לא חילקה התורה בין אילן סרק למאכל. אך לפירוש המפורשים והרמב"ן דקרא קאי לצורך מצור ואמרה תורה להקדים אילן סרק למאכל וזה צורך גדול אין ללמוד מקרא דלצורך תשמיש כגון חימום מותר להכרית והא דילפינין דמעולה בדמים מותר היא דמדהתירה התורה במעולה בדמים להקדים אילן מאכל לפני אילן סרק לצורך מצור כמו שפי' הש"מ מוכח דה"ה בכל דוכתא מעולה בדמים ל"ה השחתה. באופן דלדעתי אין להתיר לצורך חימום אף אם אין לו עצים, אך בחולה אף שאין בו סכנה י"ל סברת הגמ' בל תשחית דגופא עדיף אף לדאורייתא ועיין בב"ק ק"א דאסור להסיק בעצי שביעית דל"ה הנאתו בשעת ביעורו וה"ה בעץ עושה פירות הוי השחתה אך בל תשחית דגופאי עדיף. ועדיין צ"ע:
ה' ולעיקר הדין כיון שרוב הפוסקים התירו לצורך מקומו יש לדון ולהתיר אך י"ל דוקא לצורך דבר חשוב כגון בית דירה. משא"כ לצורך תשמיש שאינו חשוב כ"כ כגון לצורך החזקת כפור אין להתיר כיון שכ' הר"מ בפי' המשניות דבעי שיהי' לעצים מחיר גדול עד שיהי' ניכר לכל שתועלתו בהכרתתו יותר מלהניחו ע"כ קשה להתיר בנ"ד. בשגם דבנידן זה ספיקא מהתורה להחמיר דקרא כתיב רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ומשמע דספיקא להחמיר אך רש"י בב"ק פי' בענין אחר. וראיתי בבשמים ראש סי' קנ"ד בכסא דהרסנא הקשה על הר"מ דס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא והרי בקרא משמע דספיקא לחומרא דבעי דוקא שתדע כי לא עץ מאכל. ובאמת י"ל לפמ"ש המהרי"ט בשניות סי' א' דהיכא דאפשר להתברר גם הר"מ מודה ל"ק מקרא דכאן אפשר להתברר אם עץ מאכל אם לא ובזה ודאי מהתורה לחומרא ובמפתחות שבהבשמים ראש כ' בעל הכסא לישב הקו' די"ל דאילנות מאכל רוב ומ"ה בעי שתדע ועיין בנדרים דאמרינין ס"ב ע"ב רוב עצים להסקה עומדין ובב"ק ק"ב סתם עצים להסקה עומדין ומ"מ י"ל רוב אילנות עושין פירות ובזה צ"ע וגם י"ל דהאילן הוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועדיין קשי' על הרמב"ם אך לדעתי נראה דאף דהר"מ ס"ל ספיקא דאורייתא לקולא מ"מ ברוב איסור ורק שקבוע גם הר"מ מודה. דדין קבוע חידוש ואין לך בו אלא חידושו דהוי כמחצה ולא שיהי' מותר מספק ועוד דהו"ל איקבע איסורא וגם הר"מ מודה. ולפמ"ש שעה"מ פ"א מה' מגילה הי"א בשם לשון לימודים דל"א כל קבוע כמחצה על מחצה אלא היכא דשקיל או שפי' לפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע אזלינן בתר רובא א"כ באילן העומד במקומו שפיר אזלינין בתר רוב ומ"ה בעי דוקא שתדע ודוק:
ו והנה בגוף הדין אי מותר השחתה ע"י נכרי עיין בבשמים ראש סי' של"ד שרצה לחדש דהיכא דגורם אסור אף אמירה לנכרי אסור עוד מסופק אם הלאו דלא תשחית עצה. אף בגורם אסור כמו בסירוס דאסור בגורם או דומה ללאו דמחיקת שם דגורם אינו אסור מהתורה ועיין בבית אפרים חיו"ד סי' ס"ג שרצה השואל לומר דהיכא דגורם אסור אף אמירה לנכרי אסור מטעם גורם והב"א דחה זאת ובאמת זאת היא שיטת הבשמים ראש הנ"ל. ובאמת דלשיטת הבשמים ראש דבסירוס גרמא אסור מדאורייתא מוכח מש"ס דב"מ צ"א דאף היכא דגרמא אסור מן התורה אמירה לנכרי קיל מגרמא דהוכיח שם דאמירה לנכרי שבות בשאר איסורין מדאסור לסרס ע"י נכרי ומה ראי' שם: גרמא אסור וע"כ מוכח דהיכא דעושה ע"י נכרי קיל מגרמא הואיל ועכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד הדבר שכ' דבסירוס גרמא אסור הנה אמת דמשבת קי"א דמבואר למסקנא דאסור לשתות כוס של עיקרין וכן פסקינן באה"ע סי' ה' מוכח דגרמא אסור אך י"ל שם מדרבנן וע' בתשו' רמ"ך הובא בברכי יוסף שם מבואר דהיא מדאורייתא וכן כ' בפ"מ ס"ק ו' וכן נ"ל דעת רש"י הובא בתוס' סוטה כ"ו ד"ה אשת סריס דשתה כוס עיקרין אסור והוא בכלל פצוע דכא ותוס' הקשה מנ"ל וי"ל דרש"י סובר דשתה כוס עיקרין עבר אדאורייתא והו"ל כמסרס בעצמו. ושמא התוס' יסבור דל"ה רק איסור דרבנן אך בתוס' שבת קי"א מוכח ג"כ דאסור מדאורייתא מדאסור פסיק רישא דהמיה הובא במג"א סי' שי"ד כ' דבאיסור דרבנן פסיק רישא מותר ומלשון המחבר באה"ע סי' ה' אין הכרע אם אסור מדאורייתא ומ"מ יש לחלק בין גרמא ובין שותה כוס עיקרין. ולדינא נראה דבלאו דלא תשחית גרמא אינו אסור מהתורה ככל איסורין ורק מדרבנן אסור ומ"מ ע"י נכרי ג"כ אסור מדרבנן דאנן פסקינן דבכל איסורין אסור שבות דאמירה לנכרי כמש"כ באה"ע סי' ה' וביו"ד סי' רצ"ז ברמ"א:
ז והנה בדבר העצה למכור לעכו"ם. והנכרי יקצוץ האילנות הנה הוה זאת המרמה בדאורייתא וכבר נתוכחו בדבר מכירת שורים קודם פסח להאכילן חמץ זקיני הת"ש אוסר והמק"ח מתיר. ואני כתבתי בעניותא בספרי בית יצחק א"ח סי' ל"ב אות ט"ו לחלק בין קרקע למטלטלין. דבאמת הדבר גלוי לכל העולם דאין מוכר לגברא ערטילאי החמץ או הקרקע לענין שבת ואין עושה זאת רק משום ערמה ול"ה דברים שבלב. והטור מחלק בסי' ר"ז בין קרקע למטלטלין לענין זבין ולא איצטרכי לי' זוזי דכיון דרוב אין מוכרין קרקעות גלוי לכל העולם כונתו ול"ה דברים שבלב. משא"כ במטלטלין וה"ה במכירה לענין איסור י"ל דל"מ רק במטלטלין דל"א בתר אומדנא משא"כ בקרקע. אך י"ל דבמכירה לענין איסור אמרינין אומדנא להיפך דדעתו להקנות שלם שלא יכשל באיסור. ועכ"פ בנ"ד שמוכר לו אילנות המחוברין בקרקע הדבר תלוי באשלי רברבי. אך כיון שאינו קוצץ בעצמו רק הנכרי קוצץ ל"ה רק איסור דרבנן דאין שליחות לנכרי ובדרבנן י"ל הערמה מותר וכשמוכר לנכרי הוה כאומר שחוט בשל לצורכך בשבת או חסום פרתך ודוש דישה שלך שכ' תוס' ב"מ צ' שמותר. אך הש"ך ביו"ד סי' רצ"ז ס"ק ה' כ' בשיטת רש"י ורא"ש דאפי' בכה"ג אסור ולא דמי למה שמותר לומר לעכו"ם לאכול נבלה דנבלה מותר ליתן בעצמו לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעכו"ם עושה במאמרו. ולפ"ז בלאו דלא תשחית עצה דלדעתי אסור להשחית אף עצו של נכרי דלא כתיב לא תשחית את עצך והכי משמע פשטא דקרא דכי תצור על עיר להלחם עלי' לא תשחית את עצה אף דל"ה העיר של ישראל ועיין בתוס' ר"ה י"ד דיש לעכו"ם בא"י קנין בהפירות וגם משמע דאף במלחמת רשות ולא מארץ ישראל אוסר הקרא. וכיון דאסור לישראל להשחית בעצמו אסור לומר לעכו"ם אף באילן של העכו"ם לשיטת רש"י והרא"ש. ועיין במג"א סי' ש"ז ס"ק כ"ט דמייתי להגהות מרדכי שהקשה ממה דמותר למכור ירך וגיד הנשה בתוכה. ומאוד תמוהין דבריו דהרי ג"ה מותר ליתן לתוך פיו ואינו דומה לחסימה כמ"ש תוס' ומצאתי במחצית השקל שהרגיש בזה והנה במג"א סי' ש"ז שם ג"כ מסיק דאסור ליתן לנכרי בשר בשבת כדי לבשל אך מותר לומר לנכרי בשל בשר שלך והטעם דאם ישראל לא נהנה ל"ה אמירה שבות דלא מיחזי כשלוחו ולפ"ז אסור הישראל למכור לנכרי האילנות כדי לקצצן או אף כל הקרקע כיון שישראל יאמר לעכו"ם לקצצן הוי כנותן לנכרי שיבשל לעצמו אך לדעת תוס' ב"מ דמותר לומר לנכרי חסום דישה שלך י"ל אף בכה"ג שרי כיון דמכירה גמורה היא לדעת בעל מק"ח:
ח והנה צריך אני לבאר דלכאורה לפ"ז יוכל למכור איסור לנכרי כדי לבטלו ברוב או בס' ויחזור ויקח ממנו כיון דלדעת המק"ח מותר הערמה בדאורייתא היכי שהיא מכירה גמורה וכמו שמותר לומר לנכרי חסום פרתך ודש בה ה"ה יהי' מותר לומר לו בטל איסור זה וזה ודאי ליתא דהרי קשי' בקרא דהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וכ' תוס' חולין קט"ו דזה דוקא בא"י שנבלה שוה דבר מועט והקשה הנוב"י תניינא חיו"ד סי' מ"ה לפוסקים דמותר לבטל מדאורייתא ברוב יבטלנו ברוב ותירץ דיבש ביבש לכ"ע מדאורייתא אסור לבטל ברוב ועדיין קשי' הרי עדיף למכור לנכרי ויאמר לנכרי שיבטלנו ואח"כ יקנה ממנו. וע"כ מוכח דגם זה אסור אך אף אם נימא דאסור מ"מ ל"ה אמירה לנכרי רק שבות א"כ עדיין קשי' על התורה למה אקדמ' נתינה לגר. (וכבר הקשיתי כן לעיל סי' קל"ו אות י' עיי"ש) ונראה מזה להוכיח כדברי הרדב"ז ח"ב סי' תקס"ז שכ' דאסור לקנות מן העכו"ם דבר שנתבטל בס' דהוה בשעה שלקחו מן העכו"ם כמו שמבטלו לכתחילה א"כ מיושב קו' הנ"ל דיהי' אסור לקנות ממנו אך אף להחולקים על הרדב"ז וכמו שיבואר מ"מ זה דוקא אם העכו"ם מבטל משלו אבל אם מוכר לו כדי לבטל ואח"כ יקנה ממנו ודאי אסור דהוא מבטל איסור לכתחילה: והנה סברת רדב"ז נראה כיון דבנכרי ל"ש ביטול דהיא לדידי' היתר בהיתר ול"ש הביטול רק כשבא ליד ישראל דאז נתבטל הוה בהקני' כמבטל לכתחילה (ולכאורה י"ל סברת הרדב"ז דבנכרי ל"ש ביטול ברוב דאחרי רבים להטות בישראל נאמר וכ"כ בח"ס יו"ד סי' י"ט ובפמ"ג ס"ב ובנוב"י תנינא סי' מ"ב וזה לא נהירא לי בעניותא דבן נח מצוה על הדינים ולדעת הר"מ מחויבי' להושיב ב"ד ובודאי מחויבים לילך אחר הרוב וכ"כ בנחלת יעקב להגאון מליסא סי' ג' וכ"כ בדעת קדושים סי' ל"ה סעיף י"ד לענין מורנא עיי"ש באריכות) והנה מה דפשיטא לי' להרדב"ז דאסור לקנות פשיטא לי' לזקיני מהר"מ מלובלין בתשו' סי' ק"ד והובא בפמ"ג סי' נ"ז ס"ק כ"ח דמותר מגבינות שנתערבו לקנות החמאה והגבינות מהנכרי משום שהחלב נתבטל ביד הנכרי ול"ה מבטל איסור לכתחילה והגם דלפמ"ש לעיל בסברת הרדב"ז דל"ש ביטול ביד נכרי דהיא לדידי' היתר בהיתר א"כ י"ל דבהך דתשו' מהר"מ מודה רדב"ז דבאמת כל חלב הי' מהראוי לאסור לב"נ משום יוצא מהחי ורק דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור א"כ חלב מטריפה דל"ש מי איכא מידי שוב אסור לנכרי א"כ שוב החלב נתבטל אצל הנכרי גופ' דגם בדידי' שייך ביטול באיסורין דידי' ומ"ה התיר המהר"מ מ"מ מהראי' דמייתי מהר"מ מהגהות ש"ד שמותר לקנות הדובשנין של עכו"ם אע"פ שנתבשלו בתבלין של עכו"ם משום דכבר נתבטלו מבואר דלא כהרדב"ז. וגם מה שכ' דחלב טריפה אסור לב"נ הגם שבתשו' ח"ס חיו"ד סי' י"ט מפלפל בזה הרבה לענין ביצת טריפה איך מותר לב"נ דל"ש מי א"מ מ"מ לדעתי חלב וביצת טריפה ודאי מותר לב"נ כמבואר בכל הפוסקים ושורש הדבר דלדעתי ביצה וחלב ל"ה אמ"ה רק שהי' מהדין לאסור משום שיצא מן החי וכ"כ רש"י חולין ס"ז ע"ב לענין תולעים שבבהמה וז"ל ד"ה בשחיטה משתריא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה א"כ כ"ז לישראל דכתיב הטמאים לאסור צירן ורוטבן וה"ה יוצא מטמא ומאמ"ה משא"כ לנכרי דלא כתיב הטמאים אין לאסור יוצא מאמ"ה ובחנם נתוכח הגאון בעל ח"ס איך מותר למכור ביצת טריפה לנכרי. והרבה יש לדבר אך אכ"מ. ושוב מצאתי שגם בפלתי סי' פ"א כ' כדברי ונהניתי ויהי' איך שיהי' דברי הרדב"ז הם נגד כל הפוסקים ומ"מ מ"ש לעיל נכון דאסור למכור לנכרי שיבטל ויחזור ויקנה דזה ודאי הוה כמבטל איסור:
ט סוף דבר הנה למכור לנכרי שיקוץ הנכרי ויחזור ויקנה תלי' באשלי רברבי מ"מ כיון דהרא"ש מתיר הצריך למקומו לקוץ ע"כ יש להקל למכור לנכרי הקרקע ואילנות ולא יצוה הוא לנכרי לקוץ רק שאחר יאמר לו דהוא יהנה ממה שהנכרי יקוץ ואסור כמש"כ המג"א ש"ז אך אם אחר יאמר לו שהוא לא יהנה מזה יש היתר לומר קוץ לצרכך במלך והנה הי' מקום להתיר שיאמר הוא לעכו"ם והעכו"ם יאמר לנכרי אחר לדעת קצת פוסקים הו"ל זאת שבות דשבות אך דעת החות יאיר סי' מ"ט דגם עכו"ם לעכו"ם אסור. וגוף הדבר יש לומר דאם הלכה כדברי משאת בנימין הובא במג"א סי' תמ"ח ובש"ך רי"ג דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות אסור עכו"ם לעכו"ם משום שליחות. אך לירושלמי פ"א דתרומות ופ"י דדמאי שהובא במג"א ובמ"ל פ"ב משלוחין ומחנה אפרים אות י"ד משלוחין דעכו"ם לעכו"ם אין שליחות א"כ י"ל דע"י נכרי לנכרי הוה רק שבות דשבות והמג"א כ' דפשטות דברי הש"ס משמע דעכו"ם לעכו"ם אין שליחות ובאמת מרש"י גיטין כ"ג ע"ב שכ' דמה אתם בני ברית דאיתקש שליח לשולחו משמע כדברי המשאת בנימין דעל"ע יש שליח. והירושלמי חולק ולפ"ז י"ל דלהירושלמי נכרי לנכרי הוה שבות דשבות ול"ק למה התירו בגיטין ח' לכתוב אונו בשבת משום ישוב א"י הלא יכול לעשות ע"י על"ע די"ל דהש"ס דגיטין סובר על"ע יש שליח ול"ה רק שבות א'. משא"כ לירושלמי הוה שבות דשבות והדבר צריך ביאור עדיין ואקצר:
י והנה בנ"ד דרוצה לעקור האילנות עם העפר ולהושיבן במק"א הנה בתשו' ח"ס יו"ד סי' ק"ב מייתי לתשו' יעבץ שכ' שאם עוקרין הגפן ממקומו ועדיין חי ויכולין ליטע במק"א אין כאן שום בית מיחוש וכדקיי"ל בערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול פטור מערלה וה"ה דאינו עובר בלא תשחית (וע' תוס' ב"ב כ"ו ד"ה אנא לא קייצנא שהקשו מהנהו דיקלא דמכחשי בגופנא דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו. להנ"ל מיושב שפיר דכיון דאמר אייתי לי מקורייהו לא עבר בבל תשחית משא"כ לקוץ לא רצה ודוק) והמ"ת כ' דמדא"ל שמואל בב"ק צ"א דוקא בהאי דטעם טעם גופני משמע דאף עם השורש אסור אם אינו מקלקל הגפן או בצורך למקומו ולמד מזה חומרא דאף בצורך למקומו אם יכול לנטוע במק"א מחויב לנטוע וכשאין לו צורך אסור לעקור אף בכה"ג, ואני אומר דצדקו דברי הח"ס דכן מוכח ממשנה ג' פ"א מערלה מדנקט אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואמאי לא קמ"ל רבותא יותר דמותר לעקור והסלע עמו ופטור מערלה ובתשו' נאות דשא סי' ל"ב האריך בזה וכ' בתחילה דלכתחילה אסור משום דהוי זו"ז גורם ואסור משום ערלה דאין מבטלין איסור לכתחילה ולבסוף כ' דכיון דאין אנו בקיאין בשיעור עד כמה יכול לחיות מ"ה אסור לכתחילה לעקור משום שאח"כ יצטרך ג' שנים לאסור הפירות משום ערלה ואמנם למ"ש ח"ס דאסור לעקור לכתחילה משום לא תשחית דשמא לא יטע עם הסלע או לא יוכל לחיות ניחא מה דנקט המשנה ל' דיעבד דלכתחילה אסור משום לא תשחית וכן מיושב מה דאמרינין בב"מ ק' בשטף נהר זיתיו ונכנס לשדה חבירו דג' שנים הראשונים חולקין בפירות בנעקרו בגושיהן משום דאהני לי' השותפות שלא יאסרו הפירות והרי יכול בעל הקרקע לומר שהי' קונה לעצמו אילן שנעקר עם השורש כמו שהקשה שם בתשו' הנ"ל ולהנ"ל ל"ק דכיון דאסור לעקור לכתחילה משום לא תשחית לא שכיח לקנות אילן כזה ומכל זה אין להוכיח דמשום איסור ערלה אסור לכתחלה רק משום לא תשחית אסור לכתחילה והנה מה דאוסר בתשו' הנ"ל אף בדיעבד הפירות מג' שנים הנה בתשו' שבות יעקב סי' מ"ט מתיר הפירות ערלה בח"ל מותר אף בספק חסרון ידיעה והובא בפ"ת ולע"ע אין בידי להכריע אך העיקר שאם יאמרו בקיאים שעקרו כ"כ שיכול לחיות ג"ש הפירות מותרין דיש לסמוך על בקיאים בערלה בח"ל ואם יאמרו שיכול בודאי לחיות איזה ימים ג"כ מותרין הפירות ואם יש בדבר ספק כיון שהרשב"א גופי' מסופק אם הפירוש במשנה שיכול לחיות היינו ג"ש כמבואר סוף התשו' ח"ג סי' רכ"ה ובתשו' פרט מטה אהרן ח"ב סי' ע"ה א"כ שוב הו"ל ס"ס להחמיר שמא אינו יכול לחיות כלל ואת"ל שיכול לחיות מקצת שמא בעי דוקא יכול לחיות ג"ש ובס"ס להחמיר י"ל גם בערלה אסור לפמ"ש בספרי ב"י, א"ח סי' א' אות ב' די"ל אף בספק טומאה בר"ה בס"ס להחמיר טמא עיי"ש. דהראי' מהתוס' יש לדחות וה"ה בספק ערלה. ע"כ יש לאסור הפירות ג"ש כדברי הנאות דשא ועדיין צ"ע. די"ל דאיכא ס"ס להקל נגד הס"ס להחמיר שמא יוכל לחיות ג"ש ושמא א"צ לחיות ג"ש אך י"ל באותו הספק גופי' שמא א"צ לחיות ג"ש יש ספק שמא אינו יכול כלל לחיות ול"ה ס"ס כמש"כ תוס' כתובות ט' ע"ב ד"ה אי למיתב ואקצר. סיומא דפסקא כיון שיש בקציצות אילנות חשש סכנה. ע"כ מסתפינא להקל בנידן דידי' שא"צ למקום דירה. אך באופן שימכור האילנות והקרקע לנכרי וישראל אחר יאמר לנכרי שיעקור האילנות עם גושיהן עפ"י בקיאים שיהי' דבוק העפר עם השרשים שיוכלו לחיות הנני מסכים להיתרא. והנני ידידו דו"ש: בשולי המכתב והנה במ"ש לעיל על דברי הפנים יפות שכ' דלצורך מזבח או לולב מותר לקצוץ דעשה דוחה לל"ת והשגתי לעיל דל"ה בעידנא. לפמ"ש דאף מקצת אילן אסור לקצוץ מדין ח"ש. י"ל דבזה עשה דוחה לל"ת לפמ"ש בשושנת העמקים כלל ב' דלאו שאין לוקין עליו נדחה מפני עשה אף שלא בעידנא כעין שכ' תו' פסחי' נ"ט דעשה הקל נדחה אף שלא בעידנא ולפ"ז ה"ה בח"ש. ונ"ל ראי' לדברי השושנת העמקים מירושלמי נזיר פ' כ"ג דמיבעי שם מה שיטמא כהן לנשיאות כפים ורצה לומר דעשה דוחה ל"ת הובא בתוס' סוטה ל"ח ע"ב. ומשמע דמהסברא כהן יכנוס לבית הטומאה לנשיאת כפים. וצ"ע דהרי ל"ה בעידנא. להנ"ל י"ל דהאיבעי היא היכי דהכהן כבר טמא ודעת הראב"ד לשיטת הדגול מרבבה סי' שע"ב דאסור לטמא מהתורה רק שאין לוקין עיי"ש דלא כשיטת המ"ל פ"ה מנזירות. ובכה"ג בעי, אי נשיאת כפים דוחה דבזה ל"ב בעידנא. ועכ"פ לשיטה זו י"ל דמה"ט מותר לקצוץ לצורך מזבח כיון דאין קוצץ כל האילן רק מקצתו עשה דוחה לל"ת אף שלא בעידנא וקצת יש להוכיח מש"ס דמנחות מ"ח דאף בלאו שאין לוקין עשה אינו דוחה לל"ת רק בעידנא דאמרינין שם שחט ד' כבשים על ב' חלות זורק את הראשונים שלא לשמן שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים א"ל ר' יוחנן וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה והתנן אברי חטאת באברי עולה וכו' וחכמים אומרים תעובר צורתן אמאי לימא עמוד וחטא כדי שתזכה. ומה קו' הנה ודאי בשחט כבשים שלא לשמן ודאי מצות עשה לזרוק דמן. חדא דהוי הפסד קדשים ואיכא מצות עשה דאני נתתי לכם את משמרת תרומתי וילפינן קדשים מתרומה עיין חולין דף ב' ע"ב ברש"י. ועוד דכל קרבנות שנשחטו מצוה לזרוק הדם. ואמנם אם יזרוק ב' כבשים הראשונים לשמן ידחו הב' כבשים האחרונים א"כ נימא דעשה דהזרקת ב' כבשים האחרונים ידחו לל"ת דזורק כבשים הראשונים שלא לשמן דאיכא ל"ת דמחשב בקדשים. ומחשב בקדשים לאו שאין בו מעשה ואין לוקין כדאמרינן בזבחים כ"ט ול"ב בעידנא ומ"ה:
זורק ראשונים שלא לשמן ומה מקשה מאברי חטאת שנתערבו באברי עולה שיקריב אברי חטאת ועובר בלאו דכל שממנו לאישים הר' הוא בבל תקטירו כמ"ש תוס' שם ולוקה ובעי שיהי' העשה ול"ת בדבר אחד כמ"ש הטורי אבן מגילה כ"ח משא"כ בלאו שאין לוקין. וע"כ דגם ל"ת שאין לוקין בעי בעידנא ושפיר מקשה ודוק: