אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קלד

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קלד

סימן קלג

להרב הגאון החריף מ' צבי הורויץ מבראד בעה"מ ספר לקוטי צבי: ב"ה ברעזאן תרכ"ח לפ"ק:

א מ"ש כת"ה בשם הגאון מהרש"ק בנתערב חלה בתבשיל ושרפו לחלה מ"מ יכול לשאול מטעם ממ"נ אי טעם כעיקר דאורייתא הוי כאיתא בעולם ומהני שאלה ואי ט"כ ל"ד א"צ שאלה כבר מבואר כן בספר נדרי זריזין ח"ב כינוי נדרים ה' שבועות ס' ו' והגאון הרחיב הפלפול בענין זה בחריפות ולחביבותא דמר ודהגאון מהרש"ק נ"י אפלפל מעט בענין כפי אשר ד' יוריני. הנה לכאורה משמע דאם ט"כ ל"ד כיון דמדאורייתא ליתא בעולם והוה כאכלה:

כולה ל"מ שאלה. ודוקא אם ט"כ דאורייתא הוה כאיתא בעולם. ולפ"ז נסתר הממנ"פ שכתב דשמא ט"כ ל"ד ומ"מ מדרבנן צריך ביטול ול"מ שאלה. והרי ט"כ הוה ספק אי הוי דאורייתא דהוא מחלוקת הפוסקים ועיין בפמ"ג סי' צ"ב. ובגוף הדבר אם מועיל שאלה אם לא נשאר רק טעם אם ט"כ דאורייתא צודקים דברי הגאון מהרש"ק. הגם דזה כמה נסתפקתי בפסולי המוקדשי' שנפדו דנשאר עוד מקצת קדושה לענין גיזה וחלב ועבודה דמנהיג בשור פסולי המוקדשי' שנפדה לוקה דכתב רש"י במכות כ"ב הטעם דהוי חולין וקדשים מעורבים. אם מועיל שאלה כיון דליתא לקדושה או דלמא כיון דנשאר עוד מקצת קדושה מועיל שאלה וכש"כ למ"ש תוס' חולין צ"ט דהדרה לאיסורא קמא וא"כ ישאל על איסור הראשון והבאתי ראי' לזה דל"מ שאלה מתוס' פ' אלו עוברין דף מ"ז ע"א ד"ה ומוקדשין שכתבו ולפיר"י קשה אמאי נקט שור וחמור ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשין עיי"ש. וקשה על זה דהרי אמרינן במכות כ"ב מידי דאיתא בשאלה לא קתני ושור פסולי המוקדשין נמי איתא בשאלה כמו שדחה ר"י מה"ט פירש"י ומאי מקשה לר"י וע"כ שור פסולי המוקדשין ליתא בשאלה וקצת רצינו לומר בזה דקדוק עצום בתוס' שם שכתבו דאיתקש לצבי ואיל והוא שפת יתר. וי"ל משום דרש"י פירש במכות הטעם דמיערב קדשים וחולין ולהנ"ל אולי גם זה איתא בשאלה ול"ק כלל קושיתם ולכן כתבו משום דאיתקש לצבי ואיל כמו שפי' תוס' במכות. ובאמת אין בו קדושה וליתא בשאלה ולכן הקשו שפיר. ושוב ראיתי דראי' מתוס' ליתא דתירץ דגמ' מכות מידי דאיתא בשאלה לא קתני לא נשאר במסקנא ושפיר הקשו תוס' ועכ"ז הדבר ברור לדעתי דפסולי המוקדשין שנפדו ליתא בשאלה ומ"מ זה אינו דומה לט"כ דאם נשאר טעם הוי כממש ועדיף יותר מפסולי המוקדשין שנפדו ע"כ אפילו למ"ד אין לוקין על ט"כ מ"מ מהני שאלה וז"ב אך למ"ד ט"כ ל"ד יש להסתפק:

ב והנה אם בחטאות המתות מועיל שאלה כגון חטאת שכיפרו בעלי' דלמיתה אזלה יש להסתפק לפי המבואר במשנה דמעילה י"א ובריש מעילה דחטאת המתות לא נהנין מדרבנן ומדאו' נפקע מקדושה א"כ לא נשאר קדושה רק מדרבנן. ואין נשאלין עליהן דליתא לקדוש' כמו באכלה כולה דאין נשאלין ואפילו נשתייר פחות מכשיעור וכדאיתא בשבועות כ"ח ואף דילפינן ממפריסי הפרסה טמא דאוכל מחטאת המתות בלאו מ"מ כיון דבהנאה מותר מדאור' נראה דקדושה נפקע ממנה כקדשים שמתו ומ"ה י"ל דל"מ שאלה. ובהכי נלע"ד להבין דברי התוס' סוטה י' ע"ב ד"ה כי קדוש שהקשו בסוטה שבאו עדים שהיא טמאה דמנחתה נשרפת למה נשרפת ונשאל עלי' ומעולם תמהני על דבריהם דלא הקשו בכל חטאות המתות וקדשים שנפסלו ומריש פירשנו דבריהם די"ל דבעי חרטה דמעיקרא ופתח בשאלה ונולד אין פותחין ובכל חטאות המתות אין לו פתח מעיקרא ורק הכא דהוה טעות כיון שבאו עדים ובטעות דמעיקרא הקשו למה אין נשאלין עלי'. אבל זה לפוסקים דל"מ לשאול ולעשות מחרטה פתח. וזה דעת הטו"ז בהלכות חלה. אבל להפוסקי' דמהני שאלה לעשות מהמאורע גופי' חרטה למפרע. כגון בנפל חלה לתבשיל עיי"ש. והדר' קושיתי אתוס' דלא הקשו רק בסוטה להנ"ל יהי' נכון דבכל חטאת המתות ס"ל לתוס' דנפקי מדאורייתא מקדושה ול"מ שאלה אבל במנחת סוטה דאמרינן בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף כ"ג דהוה כאשם תלוי שנודע משנשחט ואולי יסברו התוס' דנימא במנחה זאת אם עלה לא ירד דהוי פסולו בקודש ורש"י כתב בכריתות כ"ג גבי נותר דמועלין הואיל ואם עלה לא ירד. ולכן עדיין קדושה עלה והקשו דישאל עלי'. אבל לפענ"ד לתרץ קושית התוס' דאומרת טמאה וכל הני דקחשיב שם נמי אם עלה ירד דל"ה פסולו בקודש דדוקא לן דמה ושאר דברים השנוין בזבחים פ"ו וכמה מקומות דאשכחן דכותי' כגון לן הואיל ולן כשר באימורין. אבל כל הני דאומרת טמאה וכדומה הוי כקדשי קדשי' ששחטן בדרום. וגם אשם תלוי ששחטו ונודע קודם זריקה דהדם ישפך והבשר ישרף דדינו בבשר ודאי אין מועלין כדאמרינן במעילה י' בבשר שנטמא וכיון דאין מועלין אם עלה ירד ומדאורייתא יצא מקדושה. ומ"ה ל"מ שאלה דהוי כליתא קדושה בעולם מדאורייתא ומיושב קושית התוס' שוב ראיתי דמה שכתבתי בחטאת המתות ל"מ שאלה יש להשיב דא"כ איך מהני שאלה בשחוטי חוץ שכתב הרשב"ם בב"ב ק"כ דמהני שאלה אף דגם שם אין בו קדושה דהרי אסור בהנאה. אבל יש לחלק דבשחוטי חוץ כיון דכל איסור שחוטי חוץ דאסור בהנאה כמ"ש רש"י קדושין נ"ז דאין לך מי שיתירן כיון שהוקדשו ס"ל לרש"י לחלק בין קדשים שמתו שיצאו מקדושה ובין שחוטי חוץ דאסור בהנאה מצד הקדושה ולכן מהני שאלה משא"כ בקדשים שמתו והתוס' בקדושין שם הקשו באמת על רש"י מ"ש בקדשים שמתו וגם לשיטת התוס' י"ל דלמסקנא דיליף חולין שנשחטו בעזרה מש"ח שוב ילפינן שחוטי חוץ לאיסור הנאה מחשנ"ב או מטעם שכתב במקנה שם לשיטת התוס'. ועכ"פ איסור קדשים רביע עלי' והוי גזה"כ ומ"ה אינו דומה לקדשים שמתו. ודע שיש סברא לומר דמ"ה לא מועיל שאלה בחטאת המתות דהרי בלא"ה אמר בב"ק ק"ט דהוה טעות דאדעתא דהכי לא הקדיש רק דהלכתא גמירא ומאי מועיל שאלה ומה תוסיף השאלה יותר. אבל לענ"ד הרי גם בסוטה שאמרה טמאה אני הוי טעות או שבאו עדים ומ"מ נשרפת ועכ"ז הקשו התוס' שישאל:

ג ולכאורה יש להביא ראי' נגד שיטת הגאון מהרש"ק דאט"כ ל"מ שאלה דקשי' בזבחים צ"ז דמשני רב אשי יקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשי' לשיטת התוס' דקו' הגמ' קאי על קדשים פסולים ולא אנותר. והתוס' כ' בכריתות י"ג דקדשים לאחר שנזרקו כהלכתן ליתא בשאלה אבל אם לא נזרקו כהלכתן איתא בשאלה. ומעתה הקדשים כשרים ליתא בשאלה וקדשי' פסולים ישנו בשאלה. ומבואר ביבמות ה' דעשה דוחה ל"ת ועשה שישנו בשאלה ומאי משני רב אשי. וכבר הקשה זאת בברוך טעם. ובמק"א כתבתי דה"ט דרמב"ם שכתב בה' נזירות טעם דנזיר מצורע דל"ה עשה דקדוש ודחי סוגיא דיבמות מכח סוגיא דזבחים. אמנם אם נימא דאט"כ ל"מ שאלה נכון סוגיא דזבחים בפשיטות ומיירי דלא נמצאו עוד קדשים פסולים ואטעם לחוד ל"מ שאלה. ובעניותי היה נראה לפי כל הנ"ל דאפיגול ג"כ ל"מ שאלה. וזה לפי מה שחידש לנו אדונינו מהרש"א ז"ל בקדושין נ"ו ע"ב ד"ה המקדש דתוס' קים להו דבנותר ופיגול וכו' פקע קדושתו עי"ש והפ"י תמה עליו ממשנה דחייב אנותר מעילה וכתבתי בתשובה לישב דברי אדונינו מהרש"א. דבאמת אם אסור בהנאה ואין צורך להקדש הוי כקדשים שמתו אך רש"י כתב בכריתות כ"ג בטעם דחייב מעילה אחלב נותר משום דאם עלה לא ירד. וזה באימורין אבל בבשר דאם עלה בלא"ה ירד. כמבואר בזבחים צדקו דברי אדונינו מהרש"א וה"ט דמבואר במעילה ד' י' בבשר קודש שנטמא דפטור דבבשר אין לו שום צורך. וקצת מזה מצאתי שוב שהרגיש באור חדש ובפיגול כתבתי דתלי' במ"ש רש"י מעילה ו' דבפיגול מועלין הואיל ומרצה לפיגולו. וזה לרב גידל דבשר קדשי קדשים מועלין אף לאחר זריקה משא"כ למאי דאיתותב רב גידל ורמב"ם לא פסק כרב גידל בבשר קדשי קדשים כמ"ש הר"י קורקס פ"ג דמעילה. ונמצא דגם בפיגול לאחר זריקה אין מועלין וצדקו דברי אדונינו מהרש"א גם בפיגול ועיין בכל מקומות הנ"ל ותבין דברינו ונמצא לדברי אדונינו מהרש"א דיצאו מידי קדושה ורק שאסורין בהנאה אבל אין בו קדושה גם בפיגול לאחר זריקה ל"מ שאלה דאין בו קדושה. ומיושב קושיתי הנ"ל מזבחים (וע' מ"ש לעיל סי' י"ג אות ז' וסי' קט"ו אות כ"ג) ועיין ג"כ בנדרים י"ב דנותר ופיגול מחטאת לא מקרי דבר הנדור דנדרו פקע ורק מתפיס בדבר האסור. וזה כדברי מהרש"א וכדברינו ונותר של עולה הואיל ואם עלה לא ירד מקרי מתפיס בדבר הנדור ודוק היטב בכ"ז. לבד מה שיקשה לדברינו משחוטי חוץ אבל כבר כתבנו דשחוטי חוץ שאני. ובאמת לולא דמסתפינא הייתי אומר דדוקא לשיטת רש"י בקדושין נ"ז דאיסור דשחוטי חוץ משום דאין מי שיתירה כיון שלא נזרק הדם ואיסור קדשי' פתיך ביה מהני שאלה ויסבור רשב"ם בב"ב כרש"י דבגמרא גופא בב"ב יש לומר זה הדבר קאי לקדשים אבל לא אחר ששחט בחוץ דמסברא שכתבתי גם בשחוטי חוץ לשיטת התוס' קדושין ל"מ שאלה ועיין עוד ברש"י זבחים קי"א ע"ב דבשחוטי חוץ פשיטא דאין בו מעילה דכמאן דקטלינהו דמי והוה כקדשים שמתו עיי"ש ויהי' מיושב קושית הטו"ז בה' חלה איך חייב מלקות אשחוטי חוץ. אבל מסתפינא לומר דבר זה מה שמפורש ברשב"ם להיפך ולא אאריך בזה יותר. מיהו במנחות ק"ב ע"ב דאמרינן נותר מטמא טומאת אוכלים משום חיבת הקודש משמע דלא כמהרש"א בקדושין הנ"ל ואולי שם מדרבנן אבל לפ"ז מאי מקשה שם מצריד של מנחות וצ"ע באופן דנראה דאשחוטי חוץ מהני שאלה ולפ"ז ה"ה בחטאת המתות דלא כמו שצידדנו לעיל והטעם דכיון דאסור באכילה או בהנאה נשאר שם ההקדש ומהני שאלה לעקור האיסור למפרע:

ד והנה הרב הגאון מהרש"ק הביא ראי' מנדרים נ"ט דמקשה בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה תעלה הרי הוי דבר שיש לו מתירין על ידי שאלה ומאי מקשה והרי מדאורייתא כבר נתבטל והוי כאכלה כולה ועל כרחך כיון דמדרבנן לא נתבטל מהני שאלה. ולפ"ז מוכח דאפילו ט"כ ל"ד מהני שאלה. והנה להסוברי' דאין איסור נהפך להיות היתר אין כאן ראי' דשם כל היכא דאית' באיסורא קיימא ורק אנן לא ידעינן ומותר לאכול משום ביטול ברוב אבל החתיכה באיסורא קיימא ומ"ה מהני שאלה. אך לסוברים דאיסור נהפך להיתר שאלה גדולה שאל וקצת היה מקום לומר בישוב הדבר לפמ"ש במק"א (עיין לעיל סי' קכ"ח אות א') דקשה בגמ' דנדרי' דמקשה בסאה תרומה טמאה שנפלה דהו"ל דשיל"מ דלמא מיירי שאין לו טבל טמא יותר ואין תורמין מן הטהור על הטמא וגם מינה ובה אין להפריש בדבר יבש דאין בילה ולא מצי לשאול שיהי' טבל וא"א להפריש. וע"כ צ"ל דאם קודם שנתערב הוה דשיל"מ ל"ב לשיטת הר"ן ז"ל דטעם דשיל"מ מטעם מב"מ וכיון דקודם התערובות הוה דשיל"מ ומב"מ ל"ב וס"ל לסוגיא דנדרים דלא כדמוכח מב"מ נ"ד בהא דמשני דאוריי' ודרבנן לא מצטרפי אף דקודם הוה דשיל"מ אם עתה ל"ה דשיל"מ בטל. אך דס"ל לסוגיא דגם בכה"ג ל"ב ע"ש ומ"ה מקשה. ולפ"ז ראיות הגאון מהרש"ק נדחה דקודם שנתערב הי' אפשר בשאלה. כן י"ל דרך פלפול. אבל אליבא דאמת ראי' הנ"ל מגמרא נכונה. אך מה שהקשה מאכלה כולה ושייר כ"ס דל"מ שאלה וה"ה בטעם כעיקר אם ט"כ דאורייתא הוי עשה עכ"פ ועדיף משייר כ"ש. אך אפילו אם נאמר ט"כ ל"ד ומ"מ מהני שאלה ג"כ אין ראי' מתוס':

שבועות כ"ח דתוס' כתבו לרבא דס"ל אכלה כולה אין נשאלין אף במחוסר קרבן ומלקות ולכן אף שייר כ"ש כיון דהוי כאכלה כולה אין נשאלין אבל להלכה כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאלין אם מחוסר קרבן או מלקות ה"ה אם נשאר ט"כ נשאלין עלי' ואשייר כ"ש נמי נשאלין לאמימר:

ה ומה שי"ל בעיקר השאלה דפסקינן כנקודת הכסף דאם נפלה חלה לתבשיל מהני שאלה. ולכאורה מה מהני שאלה איך יפריש מחדש לתקן הקדירה שנפלה החלה. והרי החלה הוי חד דרבנן והתבשיל הוה תרי דרבנן דהחלה בזה"ז דרבנן. וט"כ ל"ד לכמה פוסקים והוה לפ"ז תרי דרבנן. ועוד להמחבר מהני טעימת קפילא אף בליכא ס' ורק אנן פסקינן דמדרבנן בעי ס' והוה תרי דרבנן והלב"ש בחידושי דינים להלכות חלה הוכיח להלכה כדעת המ"כ שבב"י סי' ש"ל דל"מ להפריש מתרי דרבנן אחד דרבנן. אך זה ל"ק דכל זה אם הוה ודאי תרי דרבנן כגון בשאור יותר מס'. משא"כ בזה שמא ל"ה רק חד דרבנן דשמא ט"כ דאורייתא ובעי ס' ל"ה בודאי תרי דרבנן מהני הפרשה ועיין בסידור של הגאון מליסא שהקיל להפריש מחד דרבנן אתרי דרבנן ומ"מ נ"ל בגוף השאלה בנשרף החלה שכתבנו לעיל שלכאורה יש להוכיח מנדרים נ"ט דאף אם ט"כ ל"ד מהני שאלה וכעת נ"ל דיש לומר דאם ט"כ ל"ד הוה כמאן דליתא ול"מ שאלה והא דמקשה בנדרים היינו דסאה תרומה שנפלה אף דבטל במאה מ"מ כיון דצריך להרים הוי כמאן דאיתא וכדאיתא במשנה דתרומות דמה"ט אמרינן חוזר וניער בתרומה משום שצריך להרים וכדאיתא בר"ן סוף ע"ז ובש"ך סי' צ"ט ואף בסאה תרומה טמאה שנפלה מ"מ צריך להרים כדאיתא במשנה דתרומות פ"ה ובבכורות כ"ב ע"ב משום לא פלוג ע' תוס' בכורות ותיו"ט פ"ה מ"ב דתרומות ועל כן הוה כמאן דאיתא ומהני שאלה. וע"כ הכרעת דעתינו דאם ט"כ ל"ד ל"מ שאלה אך כיון דרוב פוסקים ס"ל ט"כ דאוריי' מהני בחלה דרבנן לענין שאלה הגם דאם הוה ספק ל"מ ספיקא דרבנן לענין שאלה דאתחזק איסורא כדמשמע ביבמות ר"פ האשה רבה דהיכא דאמר דאיתשל מרי' עלי' כנגד חזקה עיי"ש ובחזקת איסור ל"מ ספק דרבנן מ"מ כיון דרוב פוסקים סברי ט"כ דאורייתא יש לסמוך ע"ז באיסור דרבנן ומ"מ עדיין צ"ע בגוף הדין וע' עוד בטורי אבן ר"ה כ"ח מענין שאלה ואם נאמר דהיכא שנתבטל ברוב ל"מ שאלה יש לפלפל בדבריו שם:

ו ומה שיש לעיין לפמ"ש הר"ש בפ"ב דמעשר שני דתבשיל של חולין שנתבשל במעשר שני ל"מ פדיון דל"ש פדיון בדבר שאין בו ממש הרי דאט"כ ל"מ פדיון וה"ה דל"מ שאלה לדבר שאין בו ממש אבל יש לחלק בין פדיון לשאלה דבפדיון טעם הר"ש דלא אלים טעם כל כך שיתפוס המעות בקדושה כדאמרינן בלקוח בכסף מעשר בזבחים מ"ח דלא אלים למיתפס פדיונו משא"כ בשאלה דהוי אך עקירת נדר. והנה בדברי הר"ש גופי' יש לעיין מזבחים ע"ז דאמרינן שם באשם מצורע שבא על הספק לר"ש דממלא אחר שיקמוץ. ואח"כ פודה מה שממלא עיי"ש ולכאורה איך תופס הפדיון כיון דנתבטל מקצת שממלא בשיריים ומב"מ מדאורייתא ברובא בטל. ואיך תופס פדיון ומ"ש מתבשיל שנתבשל במעשר שני וצ"ל או דס"ל לר"ש דוקא בטעם ל"מ פדיון אבל בממש שנתערב כיון דאיתא בעולם ורק שנתבטל ברוב מהני פדיון ולפ"ז שפיר כתבנו לדחות ראיית הגאון מהרש"ק מנדרים נ"ט דשם הממש איתא כדמשמע פשטא דמשנה ומ"ה מהני שאלה משא"כ בטעם היכא שסילקו לאיסור ל"מ שאלה. אמנם לפענ"ד נראה בפשיטות לתרץ מהך דזבחים ע"ז דשם כיון שמקדיש המילוי לבדק הבית הוי דין ממון להקדש וממונא ל"ב ומ"ה מהני פדיונו אך בשב שמעתתא ש"ו פ"ד כתב דזה דוקא להוציא מהדיוט להקדש הוה דין ממון אבל לא להיפך וכמו שהוכיח מקושית התוס' מעילה כ"א שהקשו וליבטל ברובא (וע' מ"ש בספרי חא"ח ס"ס כ"ז דבר נחמד בטעם דמהני שאלה בהקדש לאחר שבא ליד גזבר) אבל לפענ"ד משם אין ראי' דנהי דממונא ל"ב אבל איסורא בטיל ומ"ה לענין חיוב קרבן מעילה דהוי מכח איסור שעשה שנהנה מהקדש דגוף הממון הרי משלם הקרן והקרבן בעבור האיסור ולכן מקשה התוס' שפיר דהאיסור יתבטל וגוף הממון מחויב להחזיר אבל קרבן אינו מחויב משא"כ זה דמהני פדיון כיון דגוף הממון לא נתבטל מהני פדיון ובהכי ניחא לפע"ד מה שמותר למלאות בהך דזבחי' ע"ז ולכאורה שמא ל"ה מצורע מוחלט והוי נדבה ומערב שמן הקדש בשירי מנחה ואיך מבטל איסור לכתחילה וצ"ל דל"ה כוונתו לבטל או כיון דהוי ספק איסור ל"ח לביטול איסור לכתחלה כמ"ש הש"ך סי' צ"ב ס"ק ח' אבל להנ"ל ניחא דבלא"ה דדין ממון פתיך בי' [ושוב הזכירני הרב החריף מ' חיים בערינשטיין נ"י דמסוגיא דב"מ נ"ג מבואר דאף דמעשר ב' שנתערב ומדאורייתא ברובא בטיל ומ"מ מהני פדיון וע"כ צ"ל דהר"ש דוקא בטעם קאמר דל"מ פדיון ולא בממש שנתערב וע' באבני מלואים מ"ש על הר"ש מפסחים]:

ז' וראיתי בסידור של הגאון מליסא הלכות חלה שהרחיב הדיבור בהך דמ"כ לענין אי מפריש מחד דרבנן אתרי דרבנן ולבסוף מסיק דבאם מפריש מחיוב על החיוב ועל הפטור מותר כיון דלא נשאר בהחיוב שהפריש רק מקצת טבל חלק זה שהפריש על הפטור ואותו טבל נתבטל מדאורייתא ורק מדרבנן לא נתבטל ומ"ה מותר להפריש על דרבנן ממנו עיי"ש ולכאורה איך יפריש לסמוך על הביטול לכתחילה הרי אין מבטלין איסור לכתחילה ובחלה נכונים דברי הגאון מליסא כיון דאין אוכלין החלה רק שורפין לא מקרי מבטל איסור לכתחילה כמ"ש בתשו' מיימוני פ"ג מזרעים דמ"ה מותר לערב עיסה ביצה בג' ביצים עיסת נכרי להפריש חלה על עיסת תערובות מעיסת נכרי דכיון שאינו אוכל ולא נהנה ממנו אין לחוש לביטול איסור לכתחילה (והיא כעין סברת הב"ח א"ח סי' תק"ז וטו"ז סי' תרכ"ו) אך דמשמע מדברי הסידור דגם בתרומה הדין כן ומ"ה כתב דבהך דמנחות אינו מפריש רק על הפטור והיכא דהכהן אוכל התרומה ל"מ זאת לדעתי דאין מבטלין איסור לכתחלה ול"ש ג"כ סברתו דל"ה כונתו לבטל דזה דוקא בנתערב כבר אבל להפריש לכתחילה על סמך הביטול ודאי לא (וע' לעיל סי' קכ"ח אות ו' דקשה מגמרא דב"מ נ"ג בהא דאמרינין שם פרוטה תפיס פרוטה חצי פרוטה לא תפיס וקשה דהרי החצי פרוטה מעשר בטל בפרוטה וע"כ זה מיקרי ביטול איסור לכתחילה כמ"ש שם והוא ממש כעובדא דהגאון מליסא):

ח אחת הוא מה שנלע"ד בדרך אפשר בענין שחששנו לדעת הרמב"ם דט"כ ל"ד ול"מ שאלה וגם בהך דפסקינין בשאור שלא הורמה חלתה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה דמהני הפרשה מנה ובה שכתב הר"ש בטעם דמהני משום דט"כ דאורייתא והיינו אף למ"ד אין בילה ולמה לא נחוש לדעת הרמב"ם דט"כ ל"ד ונלפע"ד דבר חדש דגם הרמב"ם מודה בחלה דט"כ דאורייתא והיא דהנה. הרב הגאון מליסא סי' ק"ה, כ' דבתרומה לכ"ע ט"כ לאו דאורייתא דרש"י כתב דט"כ ל"ד דבטיל ברוב ולמה לא פירש דטעם גופי' ל"ד וע"כ צ"ל דטעם גופי' דאורייתא מדכתיב הטמאים לאסור צירן וה"ה הטעם וילפינין מג"נ למ"ד ט"כ דאוריי' דלא בטל ברוב ולפ"ז בתרומה דיוצא משאר פירות מותר ט"כ ל"ד דליכא למילף מג"נ דשם היוצא אסור עיי"ש והובא לעיל כמה פעמים [ע' לעיל סי' קי"ז אות א"ב] ותמהתי עליו מגמרא ערוכה זבחים צ"ו ע"ב דמקשה ותרומה ל"ב מריקה ושטיפה והתנן קדירה שבישל וכו' אם בישל בנ"ט ולדברי החו"ד הרי ע"כ מה דקתני אם בישל בנ"ט מדרבנן דתרומה לכ"ע ל"ד וזה קשה טובא עליו מכמה סוגיות ולכן כתבתי כיון דטעם ר' יהושע ביוצא משאר פירות משום דהוי שלא כדרך אכילתן כדאמרינין בחולין קכ"א ובמיחוי גופן הוא כשתי' ושתי' ל"ה כאכילה רק במשקה דדרכו בכך כמ"ש תוס' חולין ק"כ ד"ה לרבות ומ"ה ילפינן פר' פר' מביכורים דל"ה פרי וזה דוקא במיחוי גופן אבל בטעם שהוטעם לאוכל כיון שדרך בכך הוה דרך אכילתן ומ"ד ט"כ לוקין ודאי לוקין ע"ז וה"ה בנתן טעם למשקה. חייב לר' יהושע במידי דהוי משקה דס"ל לר' יהושע יין תפוחים ל"ה משקה דל"ה משקה אלא היוצא מזתים וענבים כדאיתא במשנה פי"א דתרומות עיי"ש ולפ"ז תרומה שנתן טעם במשקה גמורה ודאי חייב לר' יהושע אף ביוצא משאר פירות דבזה שתי' כאכילה [ע' לעיל סי' קי"ז אות ה' הארכתי לבאר דבר זה] ומה"ט צדקו דברי הלב"ש בדינים שבסוף הספר ה' חלה שפסק לענין בארשט שחמצה בעיסת טבל דאם ליכא ס' בבארשט נגד העיסה נוכל להפריש עלי' ממ"א ובספר חלת לחם סי' א' ס"ק י"ז כ' דכיון דהטבל נימוח הו"ל דרבנן וחלה בזה"ז דרבנן ול"מ להפריש מחד דרבנן אתרי דרבנן ולפמ"ש. צדקו דברי הלב"ש דכיון דהבארשט הוא משקה והטבל נתן טעם במשקה הו"ל כנתן טעם באוכל ול"ה תרי דרבנן ודוק. ולפ"ז נלע"ד דכיון דטעמא דמ"ד ט"כ ל"ד משום דבטילה ברובה והרבה פוסקים, ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב ומעתה בשלמא באסורין שהמיחוי אסור כגון נבילה וחלב דאסרינן המחוי כדדרשינן לרבות השותה אף דבר דלאו משקה נמצא כשבא הטעם לתוך האוכל הוה איסור בהיתר ובטל ומ"ה ט"כ ל"ד משא"כ בתרומה ובכורים כיון דהוי מדאורייתא היתר בהיתר דבתרומה וחלה כיון שהיוצא כל עוד שהוא בפ"ע ל"ה איסור מדאורייתא ורק כשבא לתוך האוכל והטעים האוכל אז הוא איסור מדאורייתא ל"ב הטעם בהאוכל דהוי היתר בהיתר ומ"ה מודה הרמב"ם דט"כ דאורייתא ע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ב' אות ה' לישב דברי הרמב"ם שפוסק במצה של אורז שיש בה טעם דגן יוצא ידי חובתו בפסח מה"ט אף דס"ל ט"כ ל"ד וגם הרבה קושיות מיושבין וע' מה שהקשה בראש יוסף חולין ק"ח איך הוכיח מבב"ח ט"כ דאורייתא הרי בב"ח הוה היתר בהיתר ומה שכתבתי בישוב הקושי' (ע' לעיל סי' קט"ו אות ז"ח) עוד י"ל בזה דכיון דהטעם דהוא יוצא משאר פירות מדאורייתא מותר ורק כשבא לאוכל או למשקה נאסר הוה איסור שנולד בתערובת שכ' הנוב"י תניינא יו"ד סי' נ"ד דמדאורייתא לא בטל ברוב ומ"ה מודה הרמב"ם דט"כ דאורייתא דל"ב ברוב ואקצר בזה לפי שגוף הסברה יש לדחות דל"ה היתר בהיתר הואל דבתחילה בעוד שיצא הטעם בלי תערובות הי' ג"כ איסור רק שהי' שלא כדרך אכילתן וכשבא למשקה הוה כדרך אכילתן ומ"ה אינו דומה לבב"ח דהוה היתר בהיתר וכן לאיסור שנולד בתוך התערובות שכ' בנוב"י תניינא דל"ב ברוב ודו"ק. ומ"מ לא מנעתי לכתוב להעיר על המעיין. הנה כ"ז הארכתי לבאר הענין אבל לדינא עדיף יותר בנידון זה ליתן לכהן קטן דמה שאין אנו נוהגין ליתן לכהן היא משום חשש טומאה והיכא שכבר נתבטלה ברוב ודאי מותר לכהן וקצת צ"ע בזה על לשון הטו"ז סוף סי' שכ"ד שעל דברי הב"ח שכ' כשנפלה חלה לתוך תבשיל רותח ינתן לכהן כ' וכבר נתבאר דאין אנו נותנין לכהן עכשיו דבכה"ג שכבר נתערבה ברוב ודאי מותר ליתן לכהן. ע"כ יתן המאכל לכהן קטן והכלי אף אם היא כלי חרס יגעיל ומ"מ אם אין לו כהן קטן או שהיא הפסד מרובה יש לסמוך על הגאון מהרש"ק לשאול על החלה אף שכבר נשרף ולהפריש מחדש אך אין לברך על ההפרשה כנלע"ד והנני ידידו. סי' קלה להרב הנ"ל:

א וע"ד קושיתו בע"ז ו' דאיבעי לן אי טעמא דאסור למכור לפני אידיהן משום הרוחה או משום לפ"ע ואמרינן שם למאי נ"מ והקשה לשיטת תוס' ע"ז ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי בתי' השני דגם לישראל חשוד כשמוכר אינו עובר משום לפ"ע דהוה לפני דלפני א"כ אמאי לא קאמר בגמרא נ"מ למכור לישראל שחשוד שימכור לנכרי דאם משום לפ"ע מותר למכור לישראל חשוד לפני אידיהן ול"ח שימכור לנכרי דהוה לפני דלפני ואם משום הרוחה הוה חד לפני דישראל חשוד יעבור משום לא ישמע על פיך ויפה הקשה. הנה יש לישב בפשיטות למ"ש הר"ן ריש ע"ז דהא דבעי לומר משום לפ"ע ע"כ לא קאי רק אמכירה משא"כ להשאילן ל"ש לפ"ע דבודאי לא יקריב לע"ז מה ששאל ודאי הטעם משום אזיל ומודה ורק דס"ד דוקא בשאלה שהוא בחנם שייך אזיל ומודה אבל במכירה ל"ש אזיל ומודה ומ"ה במכירה שייך הטעם לפ"ע א"כ לא מצי למימר הנ"מ בישראל חשוד דנהי דלמכירה ל"ח דהוה לפני דלפני מ"מ אסור למכור לישראל חשוד שמא ישאל לנכרי דהרי התוס' כתבו בתירץ זה דמ"ה אסור למכור בהמה שמא ישאל לנכרי עיי"ש. ובשאלה הטעם משום אזיל ומודה ומ"ה קאמר נ"מ דאית ליה בהמה לדידי' כיון דבמכירה הוא ל"ש אזיל ומודה ולפ"ע ג"כ אינו עובר וזה ישוב נכון. אמנם לדעתי יהיה הטעם איך שיהיה אין אסור למכור לישראל חשוד כיון דכל עיקר איסור זה דלפני אידיהן הוא רק חומרא דרבנן כדאיתא בע"ז דף י"ב דאמרו שם לא חשו להם חכמים משום יום אידם. ועיין תוס' בכורות דף ב' ע"ב שכתבו ויש לחלק בין ספק לודאי הרי דס"ל דלפני אידיהן ל"ה רק ספק שמא אזיל ומודה. א"כ לא חשו:

לר"ל דח"ש מותר מן התורה איך דרשינין. אין אמ"ה נוהג בטמאה משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר הא בשר לחוד תאכל וכיון דבטמאה בשרו אסור אין אתה מצוה על אברי' והרי אמ"ה מטמאה דליכא עלי' כזית בשר שמותר לר"ל מה"ת מצד טומאה לכן יהי' מצוה על אברי' לכן הנ"ל דגם ר"ל מודה בטמאה דח"ש אסור מן התורה למאי דאמרינין בירושלמי פ"ח דתרומות מודה ר"ל באיסור הנאה והנה בשרצים כתיב לא יאכל ודרשינין איסור הנאה ומקשה מנזדמנו ומשני לכם ומקשה אפילו לכתחילה נמי ומשני שאני התם דכתיב יהי' ועיין מהרש"א דהך יהי' היא איסור עשה לכתחילה (איסור הנאה רק בנזדמנו מותרין ולפ"ז כיון דלר"ל ח"ש הנאה מיקרי ורק דלא מיקרי אכילה א"כ לקנות ח"ש מבהמה טמאה לאכילה אין ספק דאסור דאיסור הנאה מדאורייתא לכתחילה ועוד דכיון דהיא באיסור עשה גם ר"ל מודה כדברי הפמ"ג אלא אפילו בנזדמנו נמי לר"ל, ח"ש אסור מן התורה לאכילה דכיון דבאמת כתיב יאכל ומשמע איסור הנאה ורק התורה התירה בהנאה מדכתיב לכם דבנזדמנו מותר וכיון דבקרא לכם ל"ה הנאת אכילה בכלל [דהרי בשיעור כזית ודאי אסור ולכם ע"כ לא אתי אלא לשאר הנאות א"כ הנאה הבא מכח אכילה נשאר באיסורא, דלא יאכל ולכם לא התירה וע"כ ר"ל מודה בטמאים ועוד כמו דכתב הרמב"ם פ"א מחמץ דח"ש בחמץ אסור משום לא יאכל כן גם ר"ל מודה היכא דכתיב לא יאכל. ומ"ה ס"ל לר"ל דוקא ביוה"כ או בטריפות אבל לא בטמאים דהרי לקנות ודאי אסור וה"ה נזדמנו לאכילה לא הותר ושפיר ס"ל לר"ל ג"כ מי איכא מידי ואף דשקץ לא יאכל כתיב בשרצים ובטמאים לא כתיב יאכל ילפינין כל טמאים מהדדי ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג הובא בב"י דקרא דיהי' קאי לכל הכתוב בפרשה ועל כל טמאים קאי וצ"ל בנבילה דוקא איסור סחורה מדרבנן דלא ילפינין מטמאים כמש"כ בחות יאיר סי' קמ"ב משום שהיה לו שעת הכושר אבל בטמאים אסור כד מדאורייתא ועכ"פ מהסברא י"ל כן ואף דשאר הנאות לא אסרה תורה גם בטמאים ובשרצים רק הנאת סחורה ילפינין מיהי' דאסור מן התורה כיון דהנאת סחורה אסרה שמא יאכל כש"כ אכילת ח"ש דהוה הנאת אכילה ודאי אסרה תורה מיהי' דמודה ר"ל באיסור עשה:

ח אלא דעומד לנגדי גמרא מפורשת ביומא בהך דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ומקשינן אמאי חייב והרי מושבע ועומד מהר סיני ומשני ר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש עיי"ש ומקשה בגמרא והרי מדרבנן אסור ומחלק בין משחק בקוביא ואם נימא בשקצים ורמשים מודה ר"ל עדיין קשה לר"ל. אמנם גם דברי הפמ"ג תמוהין מאוד שכתב בפתיחה לה' שחיטה וגם בראש יוסף בתוס' דף ל"ג דבנבילה מודה ר"ל מצד איסור שאינו זבוח ואיך יפרש דברי הגמרא דנקט נבילות וטריפות אבל באמת צדקו דברי הפמ"ג וגם דברינו דכבר כתב הפמ"ג בפתיחה הנ"ל דאיסור חל על עשה דלא כתו' שבועות וראיות התו' דחה הפמ"ג דמתנה לעני לאו נמי איכא עיי"ש ונמצא דלר"ל דח"ש מותר מן התורה. מצד איסור הלאו רק מפאת העשה שפיר חל השבועה ושוב ראיתי דהפמ"ג בעצמו יישב דבריו בזה א"כ גם לדידן ניחא כיון דכתבנו איסור הנאה בח"ש היא באיסור עשה דיהי' שכתב מהרש"א בפסחים דהוי איסור עשה והסברא יהי' זה לא מבעי' לקנות ודאי אסור אלא אפילו אם יש לו כיון דהתור' כתבה יהי' בהוויתן יהא אל יהנה מזה בסחורה המביא לידי אכילה וכש"כ בח"ש דגרע מסחורה, א"כ באיסור עשה שפיר חלה השבועה ודוקא לר"י דאיסור לאו על ח"ש לא חלה אבל לר"ל דהוה באיסור עשה כן י"ל בישוב קושית התוס' לר"ל מח"ש בטמאים שהוא קושיא גדולה לר"ל וגם דברי הפליתי נכונים לפ"ז לולא דברי התוס' שדעתם רחבה מדעתינו אמנם לדעת התוס' דס"ל אין שבועה חלה על איסור עשה ולשיטתם ס"ל דשקצים ורמשים לר"ל מותר בח"ש מ"מ י"ל דע"כ לא חל לר"ל שבועה על ח"ש משקצים רק כשכבר נזדמנו בשעת השבועה אבל אם נשבע על ח"ש ואין לו עתה שקצים ולקנות ודאי אסור דאסור בהנאה דרך סחורה וכבר כתבנו בשם הירושלמי דבח"ש באיסור הנאה מודה ר"ל גם לתוס' לא חלה ור"ל מוקי במפרש בגונא שיש לו אך י"ל דניהו דלע"ע לא חל מ"מ כשאח"כ נזדמנו חלה שבועה דאינו דומה למ"ש השעה"מ דכל שבועה שאינו חלה בשעת שבועה לא חלה אח"כ רק כשאח"כ חלה למפרע כגון באיתשל על הראשונה דיש לחלק וגם בגוף הסברה עדיין יש להסתפק ולשקול בפלס (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ד א' ג' מה שכתבתי דבר נחמד בטעם הירושלמי דמודה ר"ל באיסורי הנאה וע' בספרי לא"ח סי' כ"ט אות ו' מ"ש לתמוה על דברי מהר"י בן לב הובא במהרש"א שבועות כ"ד תד"ה אלא כדרבא לענין פיגול ונותר מירושלמי.):

ט ומה דקשה לי על סברה זאת דא"כ ר"ל דאמר במפרש ח"ש חייב ומשמע דבכל מקום לדידי' מפרש חייב והרי משכחת לה מפרש דפטור כגון שאין לו עתה שקצים ורמשים ומתוך כך נראה לומר דגם בנשבע פיתם אח"ש דעתו כשיזדמנו ואאותו שעה נשבע דכונתו אהיתירא היינו כשיזדמנו אמנם בגמרא דף כ"ב ע"ב לא מסיק הכי ולא אמרינן אהיתירא קמשתבע כדמייתי ראי' דאל"כ מפרש למ"ל עיי"ש אך למעיין בתוס' שם גם לר' יוחנן דח"ש אסור מ"ה מצי השבועה רק דליתא בהן וכאן דאיתא בהן דהרי יכול לשבע על ח"ש שאוכל כשיזדמן לכן השבועה שפיר חלה אף בכה"ג ומ"ה קאמר ר"ל בסתם ועיין במעילה י"ז פלוגתא דרב ולוי אי ח"ז בהמה טמאה מצטרף עם ח"ז נבלה לחייב משום נבלה וקאמר בגמ' דפליגי אי איסור חל על איסור ולא בעי גמרא לומר דפליגי בח"ש דלרב ס"ל ח"ש אסור מ"ה ולא מצי לחול איסור נבילה ולוי ס"ל ח"ש מותר מ"ה ומצי לחול איסור נבילה שהוא בצירוף שיעור שלם כעין שכתבו תוס' חולין ק"ב ד"ה שאין להנ"ל נכון דבאיסור טמאה בלא נזדמנו מודה ר"ל ולכן ל"ב למוקמי גמרא בהכי (וע' מ"ש לעיל סי' קי"ט אות ו' בפלוגתא דרב ולוי):

י' ודע דמה שהקשו המפורשים אהא דמייתי בפסחים כ"ב ראי' דאמ"ה מותר בהנאה מברייתא דלא יושיט אמ"ה הא לכלבים שרי דלמא מיירי באמ"ה מטמאה ולישראל מותר בהנאה דאמ"ה לא חל על טמאה ונכרי אסור משום אמ"ה נ"ל לישב לפמ"ש הפוסקים דגם פועל אסור להיות בדברים האסורים לסחורה עיין חות יאיר וח"ס וע"כ צ"ל דבכלל יהי' דאסרה תורה הנאת סחורה ה"ה שאר הנאה כעין סחורה כגון שכר פעולה אסור א"כ לפמ"ש תוס' בפסחים דברייתא דלא יושיט מיירי באמ"ה של נכרי רק דמחשיב לישראל הנאה שמחזיק לו טובה א"כ גם זה אסור בבהמה טמאה דאסור מדאורייתא לעשות סחורה רק באמ"ה מותר משום שהי' לו שעת הכשר ולא ילפינין משרצים כמ"ש בחות יאיר אבל אם נימא דמיירי בטמאה ודאי אסור לכתחילה בהנאה ולמ"ל לברייתא הטעם דלפני עור וע"כ דלא מיירי בטמאה ושפיר מקשה וזה ישוב נכון ע"ד הפילפול אבל לדינא אף אם נאסר להשתכר בפועל ל"ה רק מדרבנן ולא מדאורייתא ודו"ק ויבואר אי"ה במקום אחר. והנני ידידו סי' קל"ו ב"ה תרמ"ב פרעמישלא. להרב המאור הגדול בנש"ק כש"ת מ' אלטר הורוויץ נ"י האבד"ק דעמביצע:

ע"ד השאלה באחד שיש לו י"ש בשיוי הרבה אלפים והאיש הזה אינו מוחזק בכשרות ובכל שנה מצוה לא' היושב תחתיו למכור הי"ש שלו ובשנה זו צוה ג"כ למכור אולם האיש שכח מלמכור וישראל המוחזק בכשרות לקח אצלו הי"ש קודם פסח ומוכרח לקבלו כי כי נתן עליו הרבה מעות ובדיניהם יהי' מוכרח לקבל הי"ש וכפי הנרא' מלשון השאלה גם הישראל הלוקח לא מכר הי"ש והנה לא נודע אם המוכר ביטל חמצו אך הישראל הלוקח ודאי ביטל חמצו ואם נאסר הי"ש יהי' בזה הפסד גדול:

א תשובה תחלה נדון אם י"ש חמץ גמור גם הנעשה מתפוחי אדמה הנה דעת בעל תשובת פני יהושע סי' ט' הנדפס בסוף חלק ב' ונדפס ג"כ בבית אפרים או"ח סי' מ"ט די"ש ל"ה חמץ גמור גם הנעשה מתבואה ודעת מהר"מ מטיקטין הנדפס באלפס ריש סדר נשים דהוי ח"ג וכן כ' זקני הח"ץ סי' כ' ע"כ נחזי אנן מה דקמן הנה לדעת תשובת פ"י הנ"ל משקה היוצאת מזיעת תבואה ל"ה רק מדרבנן דקיי"ל כר' יהושע בחולין ק"כ ובפסחים כ"ד דאין סופגין את הארבעים אלא ביוצא מזיתים וענבים הן מטעמא דר' זירא דהוה שלכד"א הן מטעמא דאביי דהוה רק זיעה ודוקא בהמחה חמץ חייב כרת משא"כ משקה היוצא מדגן ולסוגיא דפסחי' הא דאמרינן בברייתא הובא בחולין ק"כ דמשקה היוצא כמותה בהרבה איסורין ל"ה רק מדרבנן כדעת הלח"מ על משניות הובא בפ"י בקונטרס חדש וכדעת הכ"מ פ"ו ממאכ"א הכ"ב דהא דאמרינן בחולין הטבל וההקדש וכו' משקה היוצא כמותן אסמכתא בעלמא היא כיון דקיי"ל כר' יהושע:

הנה לדברי בעל תשו' פני יהושע הנ"ל יש מקום לומר דגם טעם כעיקר ל"א בחמץ והוא לפמ"ש בחו"ד בסי' ק"ה ס"ק ג' דט"כ דאורייתא דוקא היכי דהיוצא אסור מדאוריי' ילפינן מזרוע בשלה או מג"נ או ממשרת דל"ב ברוב כפירש"י דמ"ד ט"כ ל"ד דבטיל ברוב ולא פירש דהטעם ל"ד דע"כ טעם דאורייתא מקרא דהטמאים לאסור צירן וכו' ומ"ד ט"כ דאורייתא ס"ל דל"ב ברוב אמנם היכא דהיוצא אינו אסור מדאורייתא גם הטעם כן עיי"ש ולדבריו בצירוף דברי תשו' פ"י י"ל דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח הבבלי והקשה רש"י בסוף הסוגיא דמשרת הרי ט"כ ותירץ דרבנן מפקי משרת להיתר מצל"א וג"נ חידוש היא עיי"ש ולפי הנ"ל יש לישב קו' רש"י דממשרת. ל"ל דבענבים משקה היוצא כמותן ומ"ה אסור ט"כ משא"כ בחמץ הטעם ל"ד ור"א כשיטתי' דמשקה היוצא משאר פירות ג"כ כמותן ור"א ורבנן כשיטתן וחכמים בעלי פלוגתא דר"א כר' יהושע ס"ל:

ב איברא דסברא זו אין לה קיום דא"כ בנבלה ג"כ מה"ט נימא ט"כ ל"ד וכן בב"ח נימא דטעם היוצא מבשר ל"ה כבשר וכן בקדשים אמאי אמרה תורה יקדש ואמרינין בחולין צ"ח דמקרא זה ילפינין ט"כ בקדשים והרי לדעת הכ"מ משקה היוצא מקדשים מדרבנן וטעמא הוא דאורייתא וע' ח"ס יו"ד סי' קי"ד בסופו שהרגיש בזה וכן קשי' בש"ס דחולין ק"ח דס"ל לרב חו"נ ומקשה מבשר שנפל ליורה של חלב דחלב מותר והרי החלב שנכנס לבשר נעשה נבלה ומב"מ ל"ב ומה קושיא דלמא ס"ל לרב דוקא בשר שקיבל טעם חלב נעשה נבלה דנכנס ממש החלב לבשר אבל טעם בשר הנכנס לחלב כיון דיוצא מבשר לא הוה כבשר כמו יוצא משאר פירות ה"ה טעם בשר אינו אוסר לחלב רק מדרבנן ומ"ה מב"מ בטל כדכתבו תוס' נדה ע"א דבדרבנן מודה ר"י הן אמת שיש לפרש דזה באמת משני בגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב והיינו מטעמא דכתיבנא ובזה מיושב קו' הפליתי אהא דמשני גדי אסרה תורה והרי ט"כ דאורייתא עיי"ש ולפירושי לק"מ ולמסקנא דהתורה אסר' לחלב ע"כ אסרה תורה אף טעם היוצא מבשר מ"מ משאר הקו' שהקשיתי וכן קשה על החו"ד הנ"ל דבתרומה ל"א ט"כ וש"ס דזבחים צ"ו (הובא לעיל סי' קי"ז אות ב' ובספרי לא"ח ס"ס מ"ד) וע"כ צ"ל דאף דמשקה היוצא לאו כמותה זה דוקא המשקה בפ"ע אבל טעם היוצא לאוכל או משקה משאר פירות היוצא למשקה גמורה גם לר"י אסור מדאו' וחייב מלקות. למ"ד ט"כ חייב מלקות או דיש חילוק בין טעם היוצא ע"י כבוש לטעם היוצא ע"י בישול כמ"ש ג"כ ח"צ סי' כ' ושפיר הקשה רש"י לרבנן דכותח הבבלי ומה"ט גם בתרומה ט"כ דאוריי' אף לר"י ולפ"ז כיון דקיי"ל ט"כ דאו' אין מקום לומר די"ש ל"ה חמץ דאורייתא אף הנעשה מתפוחי אדמה כיון שיש בו תערובות חמץ וטעם כעיקר ומה"ט כ' הטור דרבנן דפליגי עלי' דר"א ס"ל דל"ה רק קיוהא בעלמא (וע' לעיל סי' קי"ז וסי' קל"ד):

ג ולכאורה י"ל לפמ"ש בתשובת פני יהושע דמשקה היוצא משאר פירות אינו אסור מדאורייתא משום דהוה שלא כד"א כסברת ר' זירא בפסחי' כ"ד א"כ לפמש"כ הגאון מליסא:

בסי' תמ"ב ס"ק ב' דחמץ אסור שלא כדרך אכילתו מדאורייתא מקרא דתשביתו דגלי קרא דאסור לאכול דתשביתו דוקא של"כ אכילה עיי"ש א"כ ה"ה טעם היוצא מדגן אסור מדאורייתא ומ"מ ל"ה רק בעשה ולפמ"ש בתשב"ץ דטעם דב"י שמא יבא לאכלו וכ"כ הר"ן ריש פסחי' י"ל דבט"כ אף דאסור להשהות דלא כמו שמצדד בחק יעקב ריש סי' תמ"ב מ"מ לא חמיר מאכילה וכיון דבאכילה ל"ה רק בעשה ה"ה בשהי' לא עבר רק בעשה ותשו' פ"' ס"ל דהא דקנסו רבנן שאסור לאחה"פ דוקא בעבר בלאו ולא בעבר בעשה וע' פמ"ג סי' תמ"ח אות ב' מביא דבריו ולפ"ז יש לצדד להתיר הי"ש לאחה"פ הן מטעמא דכתיבנא דטעם ל"ח מיוצא והן לסברת תוס' חולין צ"ט בשם ר"י מאורלייניש דילפינין מג"נ דט"כ ל"ה רק עשה וה"ה בחמץ ויהי' בשהי' ג"כ בעשה דל"ח מאכיל' דלא כסברת טו"ז סי' תמ"ב בסופו דשהי' חמיר מאכיל' והארכתי במק"א מזה הן אמת דהפמ"ג כ' דמשמע מפוסקי' דגם בעשה קנסו ואני בעניותא איני יודע אנה קנסו בעבר על עשה דבצורם אוזן בכור עבר בלאו דכל מום לא יהי' בו כפירש"י גיטין מ"ז ובגמ' ביצה כ"ז ושדה שנטייבה בשביעית עבר בלאו כדאמרינין ריש מ"ק ומוכר עבדו לנכרי מפקיעו ממצוה ל"ת ומטמא ומדמע מפסיד לחברו ורק אם מטמא חולין משום דאסור לגרום טומא' לחולין שבארץ ישראל משום גזיר' בתרומ' דל"ה רק עשה דאת משמרת תרומותי י"ל דמטמא תרומ' לאו איכא לר"י בנגיעת טמא בתרומ' כמש"כ תוס' זבחי' ל"ג ע"ב ד"ה הכי גרסינן דלר"י לוקה עיין בספרי לא"ח סוף סי' ח"י ומוכר בהמה גסה. לנכרי משום לאו דמחמר כמ"ש בע"ז ט"ו וע' תוס' מנחות ס"ח ד"ה והא כתיב עד הביאכם דאף דאיכא עשה כיון דליכא לאו אין סבר' לגזור ולהחמיר וע' סוכה ט"ז ע"כ ל"ק ר"י אלא בעשה ומבואר שם דעשה קיל אפי' מאיסור דרבנן דגזרו באיסור סקילה סוף דבר דיש להחזיק בס' ה' פנ"י דבאיסור עשה לא קנסו וכן פסק בנוב"י סי' ט"ו ובצל"ח ושאג"א ובפמ"ג בפתיחה ע"כ אם כנים דברינו לעיל דל"ה רק עשה בט"כ יש להקל לאחה"פ אך אולי עובר בלאו בשהי' י"ש שיש בו ט"כ:

ד והנה בתניא להגאון מהר"ז התיר י"ש בהנאה בלא מכרו בהפסד גדול ע' סי' תמ"ב ושורש דבריו דכיון דהוא חריף ולא יוכל לשתות פרס ממנו בלי הפסק שהייה בנתיים אין איסור להשהותו מדאו' דטעם חמץ שבו ל"ה רק קיוהא בעלמא וראי' שי"ש מתבואה וי"ש מתפוחי אדמה טעם אחד לו וע"כ אין טעם חמץ רק חריפות וקיוהא בעלמא ולא עבר בב"י מדאורייתא ומותר בהנאה לאחה"פ הנה מה שהתיר דל"ה רק קיוהא בעלמא לפנינו דעת מהר"ם טיקטין וח"ץ וחק יעקב דל"ה קיוהא רק טעם גמור ומה שהביא ראי' מדטעם י"ש מתבואה וטעם י"ש מת"א או מקוקראטץ שוין הרי דהחמץ ל"ה רק קיוהא יש לדחות דגם בתפוחי אדמה מערבין מאלץ וטעם המתיקות בא עהמאלץ ועוד בתבואה יש כח הקמח מעהלשטאף ובת"א יש מעהלשטאף רק בתבואה יש חלק שלשה רביעים מעהלשטאף ורבע כח המים ובת"א יש רבע מעהלשטאף וג' רביעים וואססער. שטאף וע"כ כשמרבים ת"א כפי ערך החטים יש טעם אחד להם והגם דמעהלשטאף שיש בתפוחי אדמה אינו מחמץ והשטאף שבחטים מחמץ ומ"מ לענין טעם כשנותנין מאלץ ושאר דברים לתוכן טעם אחד להם ומזה אין ראי' דטעם החמץ ל"ה רק קיוהא בעלמא:

ה והנה מה שהתיר מטעם דלא נוכל לשתות פרס בלי שהייה כמו דאמרינין גבי כותח הבבלי ג"כ צ"ע די"ל כיון דבי"ש מתבואה אין מערבין בו מים רק מעט א"כ כשיכול לשתות שיעור כזית וקצת יותר יש בו חיוב כרת ואינו דומה לכותח הבבלי דהיא רק תערובות וכן פירש"י בשכר המדי בפסחים מ"ד שעיקרו עשוי מתמרים ותאנים אלא שמערבין בו במדי מי שעורין קצת משא"כ י"ש העשוי מתבואה הן אמת דבר"מ פי"ד ממא"א ה"ט כ' השותה רביעית של סתם יינם או שהמחה את החמץ או החלב וגמעו או ששתה מן הדם מעט מעט אם יש מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ובספר ברוך טעם שער התערובות דין איך משערין כזית פ"ב הוכיח מדברי הר"מ הנ"ל דהמחה חמץ שעורו ברביעית א"כ בי"ש דאין דרך לשתות רביעית כמ"ש טו"ז ר"ס ר"י ומג"א ק"ץ י"ל דאין בו חיוב כרת אם שתה דבטלה דעתו כמו בכותח הבבלי אבל באמת אין בהוכחתו ממש דבהמחה חמץ שעורו בכזית כמש"כ רש"י חולין ק"ח ע"ב ד"ה חצי זית חלב דמשערין בכזית עיי"ש בשם התוספתא והרי הר"מ כ' ששתה מן הדם מעט מעט צריך שישהה כדי רביעית והרי בפ"ו ממא"א כ' האוכל כזית מן הדם חייב כרת ומשמע אף בדם צלול בכזית וע"כ דהשיעור היא בכזית ולענין צירוף ב' שתיות השיעור בכדי רביעית הגם שדבר זה צ"ע למה לענין הצירוף שעורו כמשקה ולענין שיעור דינו כאוכל וכבר התפלא בזה בס' מנחת חינוך סוף מצוה קמ"ח מ"מ לענין השיעור י"ל דהמחה חמץ שיעורו בכזית דבש"ס דכריתות כ"ב וחולין פ"ו מבואר דשיעור דם בכזית וביבמות קי"ד מבואר דהיא ברביעית ועיין במנ"ח מצוה קמ"ח ומש"כ בספרי לא"ח סי' מ"ד אות י' בעזהש"י וה"ה בהמחה חמץ תלי' במחלוקת סוף דבר לשיטה דחייב בכזית ליתא לסברת התני' דכזית שהוא קטן מרביעית אולי דרך בני אדם לשתות ביחד ומ"מ כיון דלאחה"פ ל"ה רק מדרבנן יש לצדד לסמוך ע"ז דשעורו ברביעית שוב ראיתי בבית אפרים א"ח סי' י"ד שהוכיח דחמץ שנמחה שעורו בכזית ופי' דברי הר"מ פי"ד ממא"א דאע"ג דחמץ שעורו בכזית בנמחה מ"מ השיעור שישהה היא ברביעית וכן הוא בתוספתא פ"ק דפסחים ושם תמה על ס' פמ"ג באשל אברהם תמ"ב ס"ק ט' שכ' דהמחה חמץ שעורו ברביעית אמנם אח"כ מצדד דכונת הר"מ דוקא קודם שנמחה שיעורו בכזית אבל לאחר שנמחה שעורו ברביעית ומייתי לתשו' פנים מאירות שמפלפל בזה עכ"פ הדבר תלוי באשלי רברבי. ומ"מ מדברי הפמ"ג סי' תמ"ב סק"ט באשל אברהם מבואר דבי"ש עולה הזיעה מתבואה בלי שום תערובות מים ואם שתה רביעית חייב כרת ומלקות משא"כ שכר היא בתערובות מים ע"כ י"ש אינו דומה לכותח הבבלי דבא בתערובות וכיון דרוב בנ"א אין אוכלים כזית בכא"פ ע"כ לרבנן אינו עובר בב"י משא"כ י"ש דהיא איסור בעינא אף דרוב ב"א אין שותין רביעית בב"א מ"מ לרבנן עוברין בב"י ואסור לאחה"פ אם לא נימא כדברי תשו' פ"י דמשקה היוצא. ע"י זיעה ל"ה דאורייתא ע"כ התיר התני' ליתא:

ו' מ"מ זה דוקא בי"ש מתבואה משא"כ בי"ש שאנו דנין שרוב ממנו בודאי היא מתפוחי אדמה ומקצת תבואה מערבין בו ודאי אין בו כזית בכדי שתית רביעית (ועיין בכפ"ת יומא פ' שכ' לישב דברי הר"מ דמשער בשהי' רביעית מש"ס פסחים דמשמע דמשערין בכא"פ וכ' דהר"מ ס"ל דוקא בכותח משערין בכא"פ משא"כ בשכר המדי עיי"ש), ע"כ יש לסמוך ע"ז להתירו בהנאה ואף דיש בו טעם חמץ מכל מקום כיון דדעת הר"מ דט"כ ל"ד ואפי' לפוסקים דט"כ דאורייתא י"ל דל"ה רק עשה ושהי' ל"ת מאכילה ולא קנסו בעבר בעשה ויש לסמוך בצירוף שיטת תשו' פנ"י אשר הפ"י בקונטריס ריס חדש הולך בשיטתו והגם דהפ"י סובר רק במקצת כתשו' פ"י והיינו בחדש משא"כ בחמץ כמבואר שם בסוף הקונטריס מ"מ יש לסמוך על תשו' פנ"י בצירוף שאר היחידים שיבוארו:

ז והנה כת"ה כתב דכיון דהישראל המוחזק בכשרות קנה הי"ש ויהי', ההיזק שלו וכיון דהוא לא חטא אין לקנסו כיון שלא הי' יכול למכרו כמ"ש הנוב"י בנגזל דאין החמץ נאסר כיון שהנגזל מפסיד ולא הי' בידו למכור ובאמת כבר תמהו על ס' הנוב"י דמבואר בר"מ אפי' עבר באונס בב"י אסור לאחה"פ א"כ מה בכך דהנגזל הי' אונס ועוד דהרי מבואר בקצוה"ח ל"ז דהנגזל יכול ליתן במתנה לגזלן אף דל"ה ברשותו א"כ למה הנגזל לא נתן במתנה לגזלן אך י"ל דהגזלן אינו רוצה לקנות בע"פ כדאמרינין ב"ק ס"ו מ"מ בנ"ד הישראל הקונה ג"כ פשע דלמה לא מכר היי"ש כשידע שקנה אצל אדם שאינו מוחזק בכשרות ולדעתי אף הי"ש שקונין אצל נכרים ונותנין כסף צריכין למכרו וכן אני נוהג תמיד, וכעת הראו לי שהגאון רמ"ט בתשו' תועפות ראם סי' י"א כ' שא"צ למכרו ולא אדע למה דכיון שקנה הי"ש בכסף וקנין סטימתא הרי הי"ש שלו ואף שהנכרי יכול ליתן לו י"ש אחר מ"מ זה הי"ש קנה הוא והוא שלו ואך הנכרי רשאי להחליפו כיון שהיא דבר שאין קפידא בדבר ומה שהביא ראי' מתוס' ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה האי קרוב לשכר שכתבו דמהאי טעמא מותר לפסוק על הפירות שיש לו אף שכל אחריות על המוכר משום שרשות בידו ליתן פירות אחרות עיי"ש אין זה ראי' דבודאי כשקנה אצל חבירו פירות והראה לו הפירות או שפוסק עליהם למ"ד מעות קונה ודאי קונה למפרע ולמ"ד אמרינן ברירה ודאי למפרע שלו ועובר בב"י וכונת התוס' לענין רבית הכי הוא דהפנ"י כ' בתוס' שם דכל איסור קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא כשיש אופן שיהי' ביטול מקח ואז המעות הוה הלואה והריוח רבית משא"כ כשאין התנאי בביטול מקח ל"ה חשש רבית, על כן בהני רבנן דיהבי זוזי אחמרא שסמכו. רק על יין זה ואין המוכר רשאי ליתן יין אחר, כשהתנו שיהי' אחריות על המוכר א"כ כשיהי' קלקול ביין בטל המקח ומחויב להחזיר המעות הוה הלואה ויש חשש רבית, אבל כשרשות בידו ליתן פירות אחרים כשיארע קלקול בפירות אלו יתן לו אחרים ויתקיים המקח אופן ע"כ ל"ה רבית, ומזה אין ראי' כלל כשקונה קנין גמור כגון בקונה מנכרי בכסף או בסטימותא דהי"ש שלו אף דרשאי להחליף מ"מ עובר בב"י בפסח כיון דאם יתן לו אח"כ הי"ש יהי' למפרע שלו ועובר בב"י בפסח וע' ב"ש אה"ע סי' ל"ה סקכ"א כשקידש במעות המשלח ואין קפידא אם יחליף המעות ל"ה גזלה וע' בבית אפרים ח"מ סי' מ"ט ומה"ט כשקונין י"ש אף שמראה לו הי"ש מותר למכור הי"ש וליתן אחר דאין קפידא אם יחליף מ"מ הי"ש של הקונה ולדעת הב"י הובא בנתיבות סי' קצ"ח בחי' ס"ק כ"ד האחריות אונסין וגניבה חל על הקונה ול"ה המוכר אפי' ש"ח ובאונסין פטור המוכר אפי' אם לא שילם כל המעות ואני בתשובה אחת נסתפקתי בדבר אם נותנין דרויף על תבואה ונשרף התבואה אם הקונה מחויב לשלם דלדעתי כיון שלא ראינו נוהגין כן י"ל דדעת המוכר והקונה שכל עוד שלא קיבל התבואה והי"ש אין האחריות עליו מ"מ לדעתי הדבר ברור דצריך למכור שלא יעבור בב"י ומעתה אין להשען על סברת נוב"י דאין קונסין להנגזל וה"ה ללוקח וכבר כתבתי דאין הלכה כנוב"י:

ח אמנם אם כנים דברינו דהלוקח קנה הי"ש בכסף וקנין סטימתא והי"ש שלו קודם פסח יש סברא להקל מצד דהלוקח ביטל החמץ שלו והיי"ש כיון שהי' שלו הי' רשאי לבטלו ולהפקירו אשר על כן להפוסקי' המקילי' בביטל חמצו לאחר פסח והיא שיטת בעל העיטור הובא בטור דבביטל מותר בהנא' גם בנ"ד מותר בהנא' אמנם יש לעיין אם שייך בנ"ד היתר שכתב המנחת יעקב בתשו' סי' ה' דאף לשיטת הטור דאסור בהנא' הטעם דל"מ ביטול שמא יערים כדאמרינן בירושלמי משא"כ בעשה שליח למכור והשליח לא מכר דעשה כל מה שביכלתו ורק שהשליח שכח ובודאי כשעשה כל מה שביכלתו גם הביטול הי' בלב שלם ומותר אף להטור עיי"ש וזה ל"ש בנ"ד דכיון דבעל הי"ש לא ביטל רק הקונה הי"ש והוא לא עשה שליח למכור ל"מ הביטול דחיישינן שלא ביטל בלב שלם אך י"ל כיון שמסתמא הקונה מכר החמץ שלו רק שסבר שא"צ למכור יי"ש זה דמסתמא המוכר ימכרנו על כן אין לחוש להערמה ומותר לשיטת המנחת יעקב:

והנה הטור בסי' תמ"ח מייתי לבעל העיטור דחמץ של ישראל שביטלו מותר בהנאה והקש' ב"י דהרי בירושלמי מבואר דחיישינן להערמה ומשמע דאסור אפי' בהנא' ודוחק לומר דכיון דאסרו באכיל' ל"ח שוב שיערי' בשביל הנא' דהנא' היא דבר מועט דפעמי' שהנאה מרוב' גם גוף החילוק בין אכיל' להנא' אינו מובן דממנ"פ אם חיישינין שלא ביטל בלב שלם אסור בהנא' כיון שעבר בב"י ואם ל"ח מותר אף באכילה ונ"ל לישב דברי בעל העיטור דאזיל לשיטתי' דס"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכיל' ומותר בהנא' וכ' הטו"ז ריש סימן תמ"ח דס"ל כרבי יהודא דלאח"ז אסור מדאו' וביאר הפמ"ג שם דס"ל כחזקי' דדוקא היכי דכתיב לא יאכל אסור בהנא' וזה דוקא תוך זמנו משא"כ לאח"ז וחמץ של ישראל מ"מ אסור בהנאה לאחר הפסח מק"ו דערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עביר' אסור חמץ שנעבדה עביר' אינו דין משא"כ חמץ של נכרי שלא נעבדה בו עביר' אינו אסור רק באכיל' משא"כ לר"ש דס"ל מותר אף באכיל' ליכא ק"ו מערל' דמה לערל' שאסור באכיל' ע"ש וכיון דבעה"מ ס"ל כר"י אין להקשות מירושלמי דהנה אם ס"ל כר"ש חמץ שביטל מותר מדאורייתא אף באכיל' ושוב מדרבנן אין חילוק בין אכיל' להנא' דממנ"פ אם ביטל בלב שלם מותר באכיל' ואם לא ביטל בלב שלם אסור בהנא' וכשחששו רבנן שמא יערים מאין החילוק בין אכיל' להנא' והירושלמי ס"ל כר"ש ואסרו בין באכיל' בין בהנא' דאין סבר' לחלק משא"כ לר"י דחמץ של נכרי ג"כ אסור:

באכיל' מדאורייתא לאח"פ ונמצא דאף אם ביטלו ול"ה שלו מ"מ אסור באכילה מדאורייתא לא עשו רבנן שום גזרה ולא חששו להערמה כיון שבלא"ה אסור באכיל' מדאורייתא ולא יערים ומ"ה מותר בהנא' אף מדרבנן וזה דבר נחמד בישוב שיטת בעל העיטור ולפמש"כ בשיטת בעל העיטור כיון דאנן לא פסקינין כבעל העיטור רק דהלכ' כר' שמעון לאח"ז גם בזה דס"ל בביטלו מותר בהנא' דלא כירושלמי אין לסמוך על בעל העיטור מ"מ כיון שהיא הפסד מרובה והרבה פוסקי' אחרוני' סומכי' על מנ"י ואף נוב"י סי' י"ט בקמח שהחמיר היא דוקא בנודע לו בפסח שלא מכר משא"כ בנ"ד שלא נודע להישראל הקונה רק אחה"פ ואף בנודע לו בפסח כיון שהקונה לא הי' בידו לבערו והי' אונס אז דלמכרו אינו יכול בפסח וגם לבערו לא הי' בידו וכיון שהי' אונס והוא ביטל חמצו וכיון דאיכא תרתי היינו שהקונה. לא ידע הדין שמחויב למכור דהרי בתועפת ראם פוסק כן שאין מחויב למכור אף שלדעתי אין הלכ' כן מ"מ בלא ידע הדין ובטל חמצו יש לצדד להתירו בהנא' שהרי גם המוכר הי' אונס שעש' שליח ושכח אמנם בשתי' החמץ אסור: ט והנה אם נוכל להתיר לבטל ברוב להתיר אף בשתי' הגם שיש סברא להתיר ושורש הדבר דהנה הרא"ש הביא בשם רבינו יונה דאף אם ערבו במזיד מותר לאחה"פ ומ"מ גם הוא יודה דאסור לכתחיל' לערב במזיד ואף להפוסקי' דאיסור דרבנן מותר להוסיף עליו ולבטלו מ"מ באיסור הנא' לכ"ע אסור לבטלו לכתחיל' כמ"ש חו"ד סי' צ"ט לישב סתירת הפוסקי' דס"ל בנר חנוכ' אסור לבטלו וכ' חו"ד דבאיסור הנאה לכ"ע אסור לבטל דזה גופה הוה הנאה ונמצא דמה"ט גם לרבינו יונה דוקא בדיעבד מותר אבל לכתחיל' אסור לבטל משא"כ בי"ש שהבעלים ביטלו החמץ קודם הפסח והי' אונס במכיר' שכתבתי שמותר בהנא' ובהפ"מ שבעל התני' מתירו בהנא' ובתשו' פ"י מתירו בהנא' ול"ש סברת החו"ד שוב אולי מותר לכתחל' אך כ"ז לשיטת המחבר צ"ט דאיסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל ואף דגם להמחבר רק להוסיף מותר אבל לא לבטל לכתחל' מ"מ בי"ש מתפוחי אדמה דל"ה רק תערובות אולי מותר לבטל ברוב מ"מ לדידן דפסקינין דאף איסור דרבנן אין להוסיף כדאיתא סי' צ"ט אין לנו להקל לבטל הי"ש ברוב להתירו בשתי' וצ"ע בדברי תשו' פנ"י ח"א ס"ס י"ג שכ' וז"ל ונרא' דבנ"ד סמכינן ארבינו יונה שהביא הרא"ש דשרי לערב לכתחל' ולא ידעתי אנה מצא זה ברא"ש דהרא"ש לא כתב רק דרבינו יונה מתיר אפי' ערבו במזיד והכונ' דאם ערבו במזיד מותר אח"כ אבל שיערב לכתחל' לא מצאתי ברא"ש דהגם דאסברת החו"ד דאיסור הנא' דרבנן הביטול גופה מיקרי הנא' יש לפקפק מ"מ מי יאמר דרבינו יונה מתיר לכתחל' לערב ולא התיר רק אם עבר וערב דלא קנסו בכה"ג וצ"ל דמדמתיר הרבינו יונה בעבר ועירב ע"כ ס"ל דאיסור דרבנן מותר לערב לכתחל' כדעת הר"מ ומ"ה פי' כן בדברי רבינו יונה והחו"ד יפרש דרבינו יונה לא התיר רק בדיעבד דלא כתשו' פנ"י אולם להלכ' נרא' מפשטות לישנא דתשו' פנ"י י"ג דהתיר לערב אף להיתר שתי' מדסתם דבריו אך הוא כשיטתי' די"ש ל"ה רק זיעה ויוצא מחמץ מותר אמנם בזה כבר חלקו עליו כל הפוסקי':

י ולכאורה הי' מקום להתיר לערב ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר דלדעת חות יאיר סי' ס' אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר ל"ה רק שבות דשבות והמג"א סי' ש"ז ס"ק ד' מתיר בהפ"מ שבות ע"י נכרי א"כ ה"ה בביטול איסור דרבנן דלדעת ר"מ מותר לבטל לכתחיל' יהי' מותר אף לדידן ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם אך באמת לענין ביטול איסור לא מצאנו קולא זו דכבר הקשיתי על מה שהק' בנוב"י חיו"ד תנינא סי' ס"ה לפוסקי' דאין מבטלין איסור לכתחל' ל"ה רק דרבנן למה הקדימ' תור' נתינ' לגר למכיר' דנכרי משום דל"ה רק הפסד מועט כמ"ש תוס' חולין קט"ו והרי שרי לבטל ברוב מדאורייתא ויותר לאכילה ותירץ דביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין מדאורייתא ועדיין קשי' יבטל ע"י נכרי דל"ה רק שבות ומדאורייתא מותר וכן קשי' להראב"ד דאין מבטלין איסור מדאורייתא עדיין קשי' קו' הנוב"י כנ"ל עכ"נ דכיון שהקפידה תורה שלא יבטל האיסור אף גרמא אסור ואף ע"י נכרי אסור כמ"ש בבשמי' ראש סי' של"ד דהיכי דגרמא אסור אף ע"י נכרי אסור ובזה מיושב מה שהקשיתי בתשוב' אדברי ר"ל בזבחי' צ"ה דמעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' משום שנא' לא יקרע והרי שבות ע"י נכרי קיל משיעש' ישראל כדאמרינין בעירובין ס"ח ולהכניס פחות מג' על ג' הוה ח"ש ועדיף יותר לקרוע ע"י נכרי. וכש"כ דקשי' על הר"מ שפוסק כן פ"ח ממעה"ק ה"ח והרי הוא ס"ל ח"ש אסור מה"ת ועדיף יותר לקרוע ע"י נכרי (וע' מ"ש בזה בספרי לא"ח סי' י' אות י') ולפמ"ש דהיכי דגרמא אסור גם ע"י נכרי אסור והוכחתי בתשו' הנ"ל מש"ס יומא ע"ב דאף גרמא אסור במקרע ואין להאריך בפרט זה. איברא בתשו' אחת כתבתי להוכיח מרא"ש ב"מ צ"א גבי צורם אוזן בכור דע"י נכרי קיל מגרמא מ"מ מה שנ"ל דביטול ע"י נכרי אסור מדאו' זה נ"ל וע' חו"י מ"ט שכ' דאין חילוק בין עכו"ם לעכו"ם לעכו"ם אחד לענין שבות ודוק:

יא והנה לעיל הבאתי דברי פמ"ג תמ"ב סק"ט די"ש היא חמץ בלי שום תערובות מים דהזיעה עולה מן התבואה ס הו ק ולא ממים והנה דבר זה צריך חקירה דלדעתי הזיעה עולה מן התבואה ומן המים ומ"מ נלפע"ד מה שהבאתי בספרי ב"י א"ח סי' ס"ז סוף אות א' דלענין י"ש אין לסמוך. על דברי מחצית השקל סי' תנ"א ס"ק מ' דבשכר א"צ לשער רק לפ"ע החמץ שבו ובח"ס ק"כ סמך ע"ז בי"ש ואני כתבתי דבי"ש ודאי צריך נגד כל הי"ש עיי"ש וכעת נ"ל דאף אם נימא שיש בי"ש זיעה ממים ג"כ ונמצא דהוי תערובות מ"מ צריך לשער נגד כלו אף קודם פסח ודוקא בחלב ומים א"צ לשער רק לפ"ע משא"כ בי"ש וראי' מאו"ה שכ' דברוטב של בשר אין לשער לפי חשבון והסבר' דהרוטב מושך טעם הבשר והוה כאלו כלו בשר וה"ה בי"ש מתבוא' הזיעה מושך כל הטעם מתבוא' והוה ככלו תבוא' ע"כ צריך לשער נגד כלו אף קודם פסח דלא כמה"ש ובי"ש הדבר ברור כדכתיבנא (וע' לעיל סי' קכ"א סוף אות ב') סוף דבר לדינא נלע"ד להתיר הי"ש בהנא' באופן שיתברר לכת"ה שרוב הי"ש היא מתפוחי אדמה. ואם רוב הי"ש מהבוא' נ"ל להתיר בהנא' ע"י ביטול ברוב ע"י אמירה עכו"ם לעכו"ם אך להתיר בשתי' ע"י ביטול ברוב ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם מסתפינא להקל וד' יצילנו משגיאות. והנני ידידו סי' קל"ז ב"ה כברכת לפ"ק:

לכבוד ה"ה הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תור' כש"ת מ' אברהם אשכנזי האבד"ק פשעווארסק יע"א:

ע"ד השאלה באחד שכתב קודם פסח לפאבריק משמרים שישלח לו אחר הפסח שמרים. ואמנם מהפאבריק נשלח באחרון של פסח ובא למקומו ביום שאחריו והפאבריקאנט יהודי מכר חמצו קודם פסח כדת והשמרים הנ"ל נמכרו ליהודי' ואפו ממנו חלות לשבת ונודע השאלה ביום השבת אם מותר לאכול מחלות האלה:

תשובה הנה כת"ה האריך בפלפול ובקיאות כדת של תורה ואבא על סדר דבריו:

א תחלת דינו דן בלא נודע שמכר חמצו אם תולין לומר דהמוכר הפאבריקאנט מווינא דהוא ג"כ ישראל מכר חמצו הואיל והוא חשיד וכ' דמסתמא מכר חמצו כמו דאמרי' בחולין ד' חמצן של עוברי עביר' מותר מיד מפני שהם מטעם דלא שביק היתרא ואכל איסורא וה"ה הכא אנו תולין שמכר חמצו כמו שכ' עוד יותר בטעמא דהוא מרתת שישראלי' לא יקחו ממנו איברא דלי קשיא בגמ' שם למ"ל למימר מפני שהם מחליפין ואמאי לא אמרינן שמכרו לנכרים וחזרו וקנו ולכאורי יהי' הוכח' קצת דל"מ מכיר' בחשוד דכבר הקשה בתשובת פנ"י ח"א סי' י"ג למ"ל לגמ' למימר מפני שהם מחליפין אמאי לא נתלה בלא"ה שבודאי ביטל החמץ ומותר לאחה"פ הואיל, ולא עבר בב"י ומייתי מגמ' זו ראי' לשיטת הרמב"ם דאף אם ביטל החמץ אסור לאחה"פ. ובתשו' פרי תבואה סי' מ"ג דחה ראיתו די"ל לשיטת המ"ב דבביטול חמץ בעי פיו ולבו שוין שמפקירו לגמרי ובלא"ה לא מהני ביטול א"כ בעוברי עביר' דאין דעתם להפקיר לגמרי לא מהני ביטול. ולפ"ז אף מכירה ל"מ לפ"מ שכתב זקיני ת"ש דהמכירה ל"מ דהוי הערמה בדאורייתא ורק הואיל דבביטול סגי מדאורייתא ל"ה רק הערמה בדרבנן. משא"כ בעוברי עבירה דל"מ ביטול שוב הו"ל הערמה בדאו' ומ"ה ל"א בגמ' מפני שהם מוכרין. אמנם דבר זה ישתקע דל"ה מכירה בעוברי עביר' חדא דכבר הוכיח הגאון מליסא ס"ס תמ"ה נגד זקיני הת"ש דאפי' בדאורייתא מהני מכיר' ול"ה הערמה דהרי בבכור מהני מכיר'. וגם גוף דברי הפרי תבוא' ליתא דביטול ג"כ ל"ב פיו ולבו שוין כמו שהוכיח בפרי מגדים בסי' תמ"ח אות ח' עיי"ש אך גם הפמ"ג כ' כדברי המ"ב דאם הוא ברשותו חצירו קונה לו ובעי דוקא פיו ולבו שוין ודוקא במוציאו מרשותו ל"ב פיו ולבו שוין. ואמנם כיון דאמרינן בעוברי עביר' דלא שביק היתרא ואכיל אסורא ודאי לא בעי שיזכה לו חצירו בפסח והוה פיו ולבו שוין ולפענ"ד גם המ"ב סי' נ"ח לא סמך על סברתו ועיקר מה שאסר הי"ש משום דאף אם ביטל אסור לאחה"פ כמ"ש הרמב"ם. באופן דמכירת עוברי עבירה ודאי מהני בשגם שמוכרין או משכירין גם החנות. ול"ש לומר שהחצר קונה לו כמ"ש המ"ב דלע"ע החצר אינו שלו ומהני הביטול ושוב מהני המכיר' לכ"ע והא דלא אמרו בגמ' מפני שמכרו מפני שלא הי' דרכן למכור כמו שדרך למכור בזמן הזה: ב ומה שהקש' כת"ה למסקנת הגמ' דברייתא כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר ולדעת מג"א סי' תמ"ט מותר בספק ל"ל לומר מפני שהם מחליפין ומשמע דודאי מחליפין והלא אף מס' מותר כמ"ש מהרש"א ג"כ לכאור' יש לעיין למה מותר מספק והלא כיון דבפסח בודאי הי' אסור דאף חמץ של נכרי אסור ואנן מספקינן בחמץ זה אם מותר שהוא של נכרי או אסור שהוא של ישראל נוקמא אחזקת איסור ודעת הש"ך בכללי ס"ס אות ל"א דאפי' בדבר שאין לו עיקר מה"ת אסור בספק דרבנן בחזקת איסור אך י"ל כיון דמעיקרא הי' אסור מה"ת ועכשיו יצא מחזקתו דאורייתא לא מוקמינן אחזקת: דל"ה רק עשה וק' מהא דאמרינן בבכורות ט"ז דאיכא לאו דלא תאכלו ממעלי הגרה ומפריסי פרסה בחטאת המתות. וכבר הקשה כן באורח מישור נזיר כ"ה אבל ל"ק דהלאו קאי לאכילה והעשה להקרבה דאין ללמוד מאיסור אכיל' לאיסור הקרבה וראי' ברורה מש"ס דזבחים ל"ד דמעלה אברי בהמה טמאה לכ"ע בעשה כדמסיק שם אף דלאכילה בלאו וה"ה חטאת המתה באכילה בלאו ובהקרבה בעשה. וצ"ע על תוס' בכורות ט"ז ד"ה ותמורה שכ' והא דאיצטריך קרא דמעלה הגרה בסמוך ללאו אתי דמסברא ירענו דלא קרבה דמשמע דממעלה הגרה ילפינן להקרבה וז"א כדמוכח להדיא בש"ס דזבחים הנ"ל. והאורח מישור מייתי להתוס' אבל דבריהם תמוהין וצ"ל ליישב דבריהם דס"ל כשיטת הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ו דס"ל דלוקין במעלה אברי טמאה דדין הקרבה שוה לאכילה. וזה יהי' שיטת התוס'. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם קו' האורח מישור במקומו עומדת:

ונ"ל לישב דבאמת טעמא בעי אמאי ס"ל להרמב"ם במעלה אברי בהמה טמאה למזבח חייב מלקות. והרי קרא באכילה מיירי. וצ"ל דיליף בק"ו מה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טמא שאסור להדיוט אינו דין שאסור לגבוה ואף שאין מזהירין מן הדין כאן מזהירין כיון שיש בלא"ה איסור עשה כמ"ש הכ"מ בפ"ה מאיסורי מזבח ובה' מאכלות אסורות. ולפ"ז ה"ה בחטאות המתות יליף מק"ו הנ"ל מבע"מ דעובר בלאו ולוקה. ואין להקשות מה לבע"מ שכן מומו ניכר יש לומר טריפה יוכיח. לבתר דכתיב מן הבקר להוציא טריפה. אף דאין מזהירין מן הדין כיון שיש בלא"ה איסור עשה ולפ"ז הוצרך הגמ' דתמורה י"ח לומר דאתי לאיסור עשה. דלאו לא ידעינן מקרא דמעלה גרה דאין ללמוד מאכילה להקרבה ובק"ו אין מזהירין מה"ד. אך לבתר דכתיב עשה שוב לאו נמי איכא מק"ו. וז"ב:

ד' והנה התוס' הקשו בתמורה י"ח בהא דמקשה לר"ע ל"ל קרא הא הילכתא גמירי לה ואמאי לא משני כדמשני לר' ישמעאל דקרא קמ"ל דעובר בעשה. וי"ל דקשיא בגמ' למ"ל קרא לעבור בעשה ות"ל כיון דאסור להדיוט מקרא דכל בהמה מפרסת פרסה כדיליף בבכורות לחטאת המתות אסור לגבוה מקרא דמשקה ישראל מן המותר לישראל. כדאמרינן במנחות ו' ובתמורה אקרא דמן הבקר למ"ל אולם ל"ק לפמ"ש תוס' חולין ק"מ דלא ממעטינין רק בלא הי' לה שעת הכושר א"כ חטאת המתות הי' לה שעת הכושר. אולם התוס' מנחות ו' כתבו דלבתר דהתיב ג' קראי אין חילוק וכ' בברכי יוסף יו"ד סי' קמ"ו בשם תשובת פני ארי' דלתנא דבי ר' ישמעאל דיליף מוקצה ונעבד מקרא דכי משחתם בהם מום בם ס"ל ממשקה ישראל לא ממעטינן רק בלא הי' לו שעת הכושר. ותוס' חולין שם אזדי למאי דמקשה לתנא דבי ר' ישמעאל ומ"ה כתבו כן משא"כ למאן דיליף מוקצה ונעבד מקרא דבן הבקר ס"ל אף בהי' לו שעת הכושר ל"ה ממשקה ישראל והטעם דלמאן דיליף מוקצה ונעבד מקרא דמן הבקר קשיא וליאסר להדיוט כמ"ש התוס' והגמ' וע"כ צ"ל דאם אסור להדיוט למ"ל קרא לגבוה לאיסור ות"ל ממשקה ישראל. וע"כ לדידי' מימעט ממשקה ישראל אף שהי' לו שעת הכושר. משא"כ לתנא דבי ר' ישמעאל דממעט מוקצה מקרא דכי משחתם בהם מום בם פשיטא דמותר להדיוט כבעל מום ואצ"ל דממשקה ישראל ממעט מה שהי' לו שעת הכושר עיי"ש (וע' בספרי לא"ח סי' י"ג בש"ה מ"ש לישב בזה הקו' הגדולה שהקשיתי שם אתוס' חולין מפסחים מ"ח עיי"ש ותמצא נועם) והתוס' כתבו בפסחים ה' דיש להקשות מר' ישמעאל אתנא דבי ר' ישמעאל וכן היא בש"ס דזבחים נ"ב. ומעתה שפיר אמרו בתמורה י"ח דלר' ישמעאל קאי אקרא לעבור בעשה ואין להקשות ת"ל ממשקה ישראל דר' ישמעאל כשיטתי' דתנא דבי ר' ישמעאל דלא ממעט ממשקה ישראל רק לא הי' שעת הכושר משא"כ חטאת המתות. משא"כ לר' עקיבא דסתמא ממעט מוקצה ונעבד מקרא דמן הבקר, וס"ל ממשקה ישראל ממעטינן אף שהי' שעת הכושר ליכא למימר קרא לעשה דבלא"ה עובר משום ממשקה ישראל. ואף דהיא דברי קבלה ע"כ צ"ל דאלים טובא כדמוכח ממנחות ו' דאל"כ איך קאמר למ"ל קרא ת"ל ממשקה ישראל וזה ישוב נכון:

ה ודע דרש"י נזיר כ"א ע"ב כתב דבחטאת העוף לא גמירי שתמות וע' שעה"מ פ"ד מפסולי המוקדשין שמביא גם בתוספתא מבואר כן ומה שהקשה מכמה מקומות. ולפ"ז לר"ע דס"ל בע"מ אם עלה לא ירד הואיל וכשר בעופות ע' זבחים פ"ה אף חטאת המתות אם עלה לא ירד. הואיל וכשר בעופות ובאמת מבואר במעילה ג' דחטאת המתות לא נהנין ולא מועלין ואם נימא אם עלה לא ירד מועלין בו כמבואר במעילה ב'. וברש"י כריתות כ"ג בחלב נותר וכמה דוכתא וצ"ל דהך תוספתא הובא במעילה ג' דאין מועלין לא ס"ל כר"ע. או דס"ל בעוף גמירי למיתה כסוגיא דיומא מ"א וגיטין כ"ח שהביא בשעה"מ ראי' דגמירי בעוף למיתה. ומ"מ אף אם נימא דלר"ע אם עלה לא ירד אין סברא לומר דאין לוקין אם עבר והקריב דלדעתי פשוט אף לר"ע לוקין על בעל מום שהקריב אף אם עלה לא ירד. וה"ה בחטאת המתות לפמ"ש לעיל דלוקין:

ו והנה קשה לי עוד בגמ' דאיצטריך קרא לעשה. ות"ל דהו"ל חולין בעזרה לפי מה דמשמע בגיטין כ"ח דאמרינין שם מספיקא לא ניעול חולין בעזרה ולמ"ל עשה. ולהיפך קשה בש"ס דגיטין אמאי אמרו שם מספיקא לא ניעול חולין בעזרה. ולא אמרו מספיקא לא יעבור על לאו דחטאת המתות לפמ"ש לעיל דאיכא לאו. ונראה לישב הנה מה שאמרו בגיטין חולין בעזרה היינו לבתר דכתיב קרא דאיכא עשה בהקרבה ולאו באכילה. ול"ח למידי הו"ל כקדשים שמתו יצאו מידי מעילה. והו"ל חולין בעזרה אבל לולא קרא דאיכא עשה בהקרבה ה"א דחזי לקדושה ולא יצא מקדושה ול"ה חולין. ולכן איצטריך קרא דמייתי בתמורה י"ח. וגם מה שאמרו בגיטין מספיקא לא ניעול חולין בעזרה יש לישב די"ל אף אם נאמר דחטאת העוף גמירי למיתה מ"מ אין בו לאו באכילתו דליכא למילף מקרא דמפרסת פרסה דמיירי בבהמה ואף אם איכא לאו באכילה אבל בהקרבה אין בו לאו דליכא למילף ק"ו מבע"מ דאין פוסל בעוף אך אולי יש למילף ממחוסר אבר. אך אם נאמר דאין בו לאו באכילה ודאי אין בו לאו בהקרבה. ומ"ה הוצרך לומר מספיקא לא ניעול חולין בעזרה. דליכא למימר מספיקא לא יעבור על לאו דשם מיירי בחטאת העוף דאין בו לאו:

ולפמ"ש לעיל יש לישב בפשיטות דהסוגיא דגיטין כ"ח ע"ב אתיא כר' יהודא דס"ל חטאת ציבור תמות אף דל"ש בי' כל ה' המתות וה"ה חטאת העוף תמות. כמ"ש השעה"מ ובודאי אם עלה ירד. ומ"ה הו"ל חולין בעזרה. אבל סוגיא דתמורה י"ח י"ל דאתיא כר"ש ולדידי' אין חטאת העוף מתה וכשר בעופות ואתיא כר"ע (הגם דקאי לר' ישמעאל מ"מ בזה אשכחן דפליג אר"ע) שאם עלה לא ירד ול"ה חולין בעזרה ולכן איצטריך לעשה. ואם נאמר דר' ישמעאל לא ס"ל חשנ"ב דאורייתא כלישנא קמא דרש"י חולין י"ז ולא כתירץ בתרא א"ש דאיצטריך העשה בתמורה י"ח ודוק:

ז והנה התוס' ישנים יומא נ"ד כתבו בטעמא דחטאת המתות אין להם פדיון לפי שצריך לקיים מצות כניסה לכיפה. ולפ"ז קשיא למ"ל העשה ת"ל דחייב לקיים מצות הכנסה לכיפה ויש ליישב. אמנם בעיקר הטעם דחטאת המתות אין להם פדיון כתבתי במקום אחר דכיון דאין נהנין ואין מועלין כבר אזיל הקדושה ואין לו כח לתפוס פדיונו. (וע' לעיל ס' קל"ד אות ב' שכתבתי דמה"ט ל"מ שאלה על חטאות המתות ופלפלתי הרבה בזה) ולפ"ז לפמ"ש דלר"ע אם עלה לא ירד שוב אלים לתפוס הדיוט. אך לפי המבואר בתמורה כ"ח ע"ב דרובע ונרבע הו"ל כבעל מום עובר וצריך מום קבוע לתפוס עלי'. ה"ה חטאת המתות הו"ל כבעל מום עובר כמו רובע וצריך מום קבוע לפדות. אמנם נשאלתי על דברי השיטה מקובצת ב"ק מ"ה שכתב דאם הקדיש קודם שנגמר דינו פודין כבעל מום וזה תמוה באמת מגמ' הנ"ל וכתבתי לישב דסוגיא דתמורה כ"ח מיירי בנרבע עפ"י ע"א דלא אסור רק לגבוה משא"כ היכא שבאמת חייב מיתה הו"ל כבעל מום קבוע ומהני פדיון כדברי השמ"ק קודם שנגמר דינו (ע' כ"ז לעיל סי' ט"ל אות ב') ולפ"ז ה"ה חטאת המתות לר"ע. אמנם מ"מ הדבר ברור דאין להם פדיון כיון שצריך להמיתו. וז"ב הארכתי בזה לפי שכמה הילכתא גבירתא איכא למשמע וקצת צ"ע מ"ש השעה"מ פ"ד מפסולי המוקדשים דמשנה דגיטין כר"י והרי לה"א דגמ' שם מוקמינן מתניתין כר"מ ולא כר"י דחייש למיתה עיי"ש וקשיא לה"א הא דחטאת העוף:

והנני דודך אוהבך מכבדך בכ"ט:

ח ושוב הערני ב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י במה שכתבתי בחטאות המתות לר"ע אם עלה לא ירד הואיל וכשר בעופות לרש"י נזיר דז"א לפי המבואר בב"ק ק"י ע"ב דמקש' אלא מעתה חטאת שמתה בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמתה בעלי' הילכתא גמירי לה א"כ חטאת העוף דלא גמירי הילכתא באמת נעש' חולין ול"ש לומר לר"ע דכשר בעופות דהרי נעש' חולין ואינו כשר להקרבה ואם עלה ירד אף בעוף. ויפה העיר. ולפ"ז מיושבין היטב דברי הגמ' גיטין כ"ח דאמרינין שם מספיקא לא ניעול חולין בעזרה ומבואר דחטאת שמתו בעלים הוה חולין בעזרה והקשיתי לעיל דא"כ למ"ל קרא דעובר בעשה או בלאו ועוד אמאי לא אמרינין בגיטין מספיקא לא נעבור בעש' או בלאו להנ"ל דבגיטין דקאי בחטאת העוף לא קאי בלאו או בעשה דלא גמירי הילכתא וגם בכלל הלאו ליתא דזה קאי בבהמה ורק דהוה חולין משום אומדנא דאמרינין בב"ק ובשעה"מ ה' פסולי המוקדשין הקש' מגיטין אשיטת רש"י ולפמ"ש אדרבא מגיטין ראי' לשיטת רש"י ולפ"ז בהך דנזיר כ"א באשה שנדרה בנזיר ונטמאת והפר לה בעלה מייתי חטאת העוף אף דמיעקר עקר משום ר' אליעזר הקפר. ול"ת דהוה כחטאת שמתו בעלי' כדחיישינן גבי בהמה משום דחטאת העוף לא גמירי שתמות ולא קשי' דהו"ל חולין בעזרה דהרי היא קיימת ומקדשת בפירוש אדעת כן. ודוק כי הוא כפתור ופרח. סי' קלט בדין דל"א טעם כעיקר לענין טומאה:

א בש"ס דפסחי' מ"ד המקפה של חולין ושום ושמן של תרומ' ונגע טבול יום במקצתן לא פסול אלא מקום מגעו כו' ומקש' מקום מגעו אמאי פסול הא בטלו להו תבלין ברוב ומשני הואיל וזר לוקה עליו בכזית ועיין ברש"י שם דמעיקר' סבר הגמ' דדמוע דרבנן ולבתר מסיק דדמוע דאורייתא ומ"ה זר לוקה עליו בכזית משום דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והקש' התוס' בנזיר דאמאי לא קאמר הגמ' משום טעם כעיקר. והנ"ל בזה דבר פשוט דבבכורות כ"ב כתבו התוס' שם ד"ה אי רובא ציר לבטיל ברובא דאף דאיכא טעם מים בטיל ברוב ואינו מקבל טומא' דלא אתמר טעם כעיקר לענין טומא' וכן נביל' בטלה בשחוט' אפילו חזר ונתבשל הכל ביחד חזינין מדברי תוס' דבטומא' לא אמרינין טעם כעיקר ובזה יובן כוונת הגמ' דגם מתחיל' ס"ד דגמ' דדמוע דאו' ורק זה לענין איסור משום טעם כעיקר ולא לענין טומא' דבטומא' ל"א טעם כעיקר ומשני הואיל וזר לוקה עליו בכזית דמיירי דאיכא כדי אכילת פרס וזה חשוב כבעין אף לענין טומאה ושמא גם בכזית בכדי אכילת פרס נמי לענין טומא' לא חשוב כבעין רק דאמרינין הואיל דזר לוקה עליו אף לענין טומא' חשוב כבעין משום אחשבי' כעין דאמרינין בשבת צ"א מיגו דמצרף לענין טומא' חייב נמי לענין שבת אבל בטעם כעיקר דאין חמיר כל כך ל"א מיגו (וכבר רמזתי על הערה זו לעיל סי' קט"ז אות ד'):

וע' ירושלמי פ"ה דערלה הלכה ג' אהא דס"ל לב"ש מחמץ ומתבל בתרומה ובערלה אסור ב"ש אומרי' אף מטמא מיבעי לי' לב"ש עד כדון דבר שיש בו איסור וטומא' יש בו טומאה ואין בו איסור מהו. הנראה דמיבעי לי' אי טעמא דב"ש הואיל וחשוב לענין איסור גם לטומאה חשוב ומטמא וזה דוקא ביש בו איסור וטומאה. או אין הטעם משום אחשבי' ודוק. וע' סימן הקודם מ"ש לב"ש. וע' מקור חיים ר"ס תמ"ב מה שכ' על דברי התוס' בנזיר דמבואר בדבריו דע"כ הך דמקפה מיירי דלית בי' טעם דאל"כ תיפסל בכולו משום טעם כעיקר. והפלא שנעלם ממנו דברי התוס' דבכורות הנ"ל שוב מצאתי בר"ש פ"ב דטבול יום שכ' כדברינו דמה"ט ל"א במקפה דתפסול הכל בנגיעה משום ט"כ משום דבטומאה ל"א ט"כ ונהניתי הן אמת דראי' התוס' מהך דנבילה בטילה בשחוטה צ"ע דע"כ כונו להך דר"ח בבכורות צ"ג ומנחות כ"ג דאמרינין נבילה בטילה בשחוט' ושם במינו איירי כמבואר בגמ' שם דקאי לר' יהודה דמב"מ ל"ב:

ובמינו אין ענין לט"כ ושמא כוונו התוס' לרבא דס"ל מב"מ בשמא אף דלא שוה בטעמא פליגי ר"י ורבנן א"כ הך דנבלה בטלה בשחוטה ג"כ מיירי בשוה בשמא ואינו שוה בטעם ושייך ט"כ. שוב ראיתי דתוס' לא כוונו להביא ראי' רק דינא קאמרו וכן נבילה בטלה בשחוטה אף שנתבשל דזה הי' פשוט לתוס' דל"א ט"כ בטומא':

ב אמנם גוף הדבר צ"ע דהרי בכמה מקומות ילפינן טומאה מאיסור ואיסור מטומאה כמ"ש בקהלת יעקב אלגזי אות איסור מטומאה. וע' בהגהות ש"ד י' נ"ז שכ' דדוקא לענין ספק איסור לא ילפינן מטומאה אבל מלתא דתליא בסברא ילפינן איסור מטומאה וצ"ל הא דאמרינן ביבמות ק"ג איסור מטומאה לא ילפינן ל"ה מלתא דתליא בסברא (וע' בב"ש סי' ו' ולעיל סי' קי"ג אות ו') וה"ה להיפך נילף טומאה מאיסור. אמנם לפמ"ש לעיל סי' קט"ו אות ד' דלפמ"ש הר"ן דבהנאה לא אסרינן ט"כ אף באיסור הנאה שהטעים היתר משום דעיקר הסברא דטעם כעיקר משום דחיך אוכל יטעם וזה ל"ש רק באיסור אכילה עיי"ש א"כ לענין טומא' דתליא בנגיעה ל"ש טעם כעיקר דאם חולין יש להם טעם מתרומה הכי יפסול בנגיעה משום הטעם הרי בהנגיעה ל"ש חיך אוכל יטע' וכיון שיש לחלק בסברא לא ילפינן טומא' מאיסור. ונ"ל דהא דפליגי בפ"ג מטבול יום משנה ד' בעסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומ' אינה נפסלת בטבול יום ר' יוסי ור"ש פוסלין ות"ק ר"מ ור"י דמבואר בנדה דף מ"ו ע"ב עיסה שנדמעה או שנתחמצ' בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה פוסלת בטבול יום דברי ר"מ ור' יהודה ר' יוסי ור"ש פוטרין מן החלה. והפלא דשם משמע דלא פליגי רק לענין חלה ולענין טבול יום מודין לת"ק ובמשנה דטבול יום מבואר דפליגי וצ"ל דהברייתא קיצר בזה הואיל דמבואר במשנה והנה לא נודע סברת המחלוקת לענין לפסול בטבול יום להנ"ל נאמר דפליגי בט"כ לענין טומא' וס"ל לר"מ ור"י דל"א ט"כ לענין טומא' ור' יוסי ור"ש או דס"ל דאמרינן ט"כ לענין טומא' או דאמרינן מיגו דחשיב לענין איסור כבעין ה"ה לענין טומא' כמו שהבאתי לעיל דברי ירושל' בסברת ב"ש (ולעיל סי' קט"ו אות ד' צדדנו לומר דאביי ורבא פליגי בזה וכעת הנרא' דפליגי תנאי בזה):

ג' ובימי חורפי הבאתי ראי' דל"א ט"כ לענין טומאה דר"מ יליף מגיעולי מדין נטל"פ אסור. דס"ל קדירה בת יומא נמי פגמה פורתא ומ"מ הוצרכה התורה להגעיל. וע"כ נטל"פ אסור. וקשה לפי המבואר בבכורות כ"ג דלענין טומאה ס"ל לר' יוחנן נבילה שאינה ראוי' לגר מטמא טומאה חמורה אף דלענין איסור אינו אסור דיש חילוק בין איסור לטומאה כמ"ש התוס' שם דלענין איסור א"צ קרא לסרוחה מעיקרא ולענין טומאה צריך קרא לסרוחה מעיקרא ולפ"ז אף דס"ל לר' יוחנן נטל"פ מותר דיליף מנבילה שאינה ראוי' לגר מ"מ לענין טומאה אם נימא ט"כ אף נטל"פ טמא א"כ קשיא לר"מ מנ"ל נטל"פ אסור מגיעולי מדין דלמא הוצרכה התורה להגעיל משום טומאה שבלע דבר טמא כגון נבלה ואח"כ כשיבשל יטמא המאכל ובטומאה אף נטל"פ טמא דאף שאינה ראוי' לגר מטמא. וכן מנ"ל לגמ' לרבנן לומר דלא הוצרכה תורה להגעיל רק בקדירה בת יומא דלמא הוצרכה התורה להגעיל משום טומאה ואין לומר דהרי לענין טומאה בלא"ה הוצרכה התורה טבילה ולמ"ל הגעלה. דזה אינו דמבואר בחולין ע"א ע"ב באדם שבלע טבעת טמאה אעפ"י שטבל והוזה והקיאה טמא דל"מ טבילה והזי' לבליעה. וכ"כ בפי' הרא"ש בנדרים דף ע"ו. ומבואר בנדה ס"ב ע"ב דס"ל לר' יוחנן בחרסין שבלעו משקין אם יכול לצאת ע"י הדחק מקרי בליעה ודוקא אם הוסק התנור טמא משום שהמשקין יוצאין א"כ משמע דה"ה בכלי מתכות אף דיכול לצאת ע"י הגעלה הוה טומאה בלועה ול"מ טבילת הכלי להבליעה והיינו טעמא דמבואר במשנה נדה ס"ב בכתם הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סממנין עבר או שדיהה הרי זה כתם והטהרות טמאות דלא טבילת הבגד לבליעה. א"כ אף שיטבל הכלי כשיבשל אח"כ ויצא הטעם יטמא המאכל ומ"ה הוצרכה התורה להגעיל שיצא הבלוע ואח"כ יטבול ומנ"ל לר"מ נטל"פ אסור מגעולי מדין (הן אמת דלעיל סי' קי"ג אות ו' כתבתי דדוקא בליעה בכלי חרס שאינה יכולה לצאת רק ע"י הסקה מקרי בלוע ולא בליעה שיכולה לצאת ע"י הגעלה עיי"ש שכתבתי פלפול נחמד ע"י זה אבל כעת ראיתי שאין הדבר מוכרח שהרי בליעה שיכולה לצאת ע"י צפון מקרי בליעה לר"י בנדה. ולפ"ז הקו' במקומה עומדת) אלא ע"כ מוכח דבטומאה ל"א ט"כ דבטל הטעם ברוב ולעיל כתבתי דר"מ ודאי הכי ס"ל. ואינו דומה לחרסין שבלעו משקין והסיקן דתנור טמא דשם ליכא ביטול ברוב. משא"כ בכלי או צולין היתר בטל הטעם ברוב ושפיר יליף ר"מ נטל"פ מגיעולי מדין וזה ראי' ברורה:

ד ובתוס' ע"ז ס"ז ע"ב ד"ה ואידך הקשו לר"ש דס"ל שם קדירה בת יומא לא פגמה כלל ולא הוצרך התורה להגעיל אלא בת יומא למ"ל קרא דגיעולי מדין ואין לומר דקרא איצטריך לט"כ דזה ממשרת ילפינן דע"כ לדידי' משרת ולא להיתר מצטרף לאיסור דהרי ס"ל כ"ש למכות. ולפמ"ש לעיל דס"ל לר"ש דתרומה שנדמעה נפסלת בטבול יום דס"ל ט"כ לענין טומאה י"ל קרא דגיעולי מדין משום טומאה הוצרכה להגעיל ובאמת הוצרכה להגעיל אף שאינה בת יומא לפמ"ש לעיל דבטומאה אף נטל"פ מטמא דלא בעי ראוי' לגר בטומאה. אך דא"כ למ"ל לגמ' לומר לר"ש לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. והרי לדידי' קרא דגיעולי מדין משום טומאה הוא. ואפי' לשאינו בת יומא. ומזה מוכח דגם ר"ש מודה בטומאה דל"א ט"כ רק מיגו דאוסר משום ט"כ מטמא ג"כ כמ"ש לעיל ומ"ה לא הוצרכה התורה להגעיל רק בת יומא דשייך מיגו דבאינו בת יומא דאינו אוסר גם אינו מטמא ובבת יומא הוצרכה להגעיל גם משום טומאה דשייך מיגו ונפקא מינה דאם לא הגעיל ובישל מלבד שאסור הוא טמא ג"כ. ומזה גופא הוצרך קרא דגיעולי מדין דממשרת לא ילפינן רק דבאיסור אמרינן ט"כ. וקרא קמ"ל דגם בטומאה אמרינן ט"כ היכא דשייך מיגו ומיושב קו' תוס' ע"ז ודוק כי קצרתי עמוד והתבונן:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה