שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קלג
בדין רוב וקרוב:
א הגמ' דב"ב ד' כ"ד אמר אביי אף אנן נמי תנינא (דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב) דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבא א"ל רבא רוב ומצוי קא אמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עלי' על ביאת מקדש ושורפין עלי' את התרומה ואמר רבא ש"מ מדר"ח תלת וכו' ש"מ רובא דאורייתא וכו' והא רבא אמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההיא. והקשה התוס' ד"ה דתני ר"ח אי גרסינין דתני תימא היכי מייתי מהכא דרוב ומצוי ליכא למ"ד דילמא לאו משום דרוב ומצוי קאמר ר"ח דשורפין אלא משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב כר' חנינא. עוד קשה בגמ' דאמר רבא ש"מ רובא דאורייתא אטו עד השתא לא ידעינין דרובא דאור' דהרי זה סוגיא ערוכה בחולין י"א ובכמה דוכתא והתוס' הרגישו בזה וכתבו חשיב לי' רובא דליתא קמן דברובא דאיתא קמן ל"צ למידק דקרא כתיב אחרי רבים להטות ועדיין תיקשי גם ברובא דליתא קמן כמה ילפותות ילפי בחולין דאזלינין בתר רובא. ונלפע"ד לישב בפשיטות הנה ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הלכה י"ג והלכה ט"ו מבואר דאין חייב על ביאת מקדש רק בטומאה המפורשת בתורה אבל טומאה שאינה מפורשת בתורה רק שבא מהלכה למשה מסיני אין חייב עלי' על ביאת מקדש. וכן פי' דבריו הכסף משנה סוף הלכה י"ג עיי"ש והנה רש"י כ' בחולין י"ב דרובא דליתא קמן דאזלינן בתר רוב היא מהלכה למשה מסיני ואע"ג דרש"י כ' היכא דאפשר לרבנן מהני רוב מהלכה מ"מ נראה מלשונו דגם היכא דלא אפשר היא מהלכה דמאחרי רבים לא ידעינין ללשון ראשון ברש"י שם. וכיון שהוא מהלכה לכאורה אין חייבין עלי' משום ביאת מקדש. ולפ"ז נכונים דברי הגמ' דא"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חיי' דם הנמצא בפרוזדור חייבין עלי' על ביאת מקדש. וע"כ הטעם משום רוב ומצוי דליכא למימר משום דר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. דהרי זה הוה רובא דליתא קמן ולא קים לן רק מהלכה ועל רוב אין חייב משום ביאת מקדש וע"כ הטעם משום רוב ומצוי דהוה כודאי ועדיף מרוב. ושוב אמרו שם בגמ' ואמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רובא דאורייתא. והכונה למאי דהדר וס"ל טעמא דר' חייא משום רוב דייק רבא ש"מ רוב דאור' והיינו דילפינין מקרא דאחרי רבים להטות דאין חילוק בין רובא דאיתא קמן כפי' ב' ברש"י חולין י"ב ולא כדס"ד מעיקרא דרובא דליתא קמן מהלכה דא"כ אין חייבין על ביאת מקדש אלא ש"מ דהיא דאורייתא ממש דקים לי' מקרא. וזה פירוש נכון ונחמד ת"ל:
ב עוד אפשר לומר בישוב דברי הגמ' הנ"ל דהנה בהא דתנן דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור בא קשי' דע"כ מיירי בלא ארגשה זיבת דבר לח מהמקור או פתיחת המקור. דאס"ד דארגשה א"כ ודאי מן המקור היא ומה ספק איכא. וא"כ דמיירי בלא ארגשה א"כ נהי דרוב דמים מן המקור הרי מ"מ בלא הרגשה טהורה כדאמר שמואל בנדה דף נ"ח וכן פוסק הרמב"ם א"כ אמאי ספיקו טמא ודאי כדתני שחזקתו מן המקור, ומה בכך הרי לא ארגשה וצ"ל כמ"ש הרמב"ם רפ"ט מאיסורי ביאה שחזקת דמים באו בהרגשה. והכונה אף אם לא ארגשה מ"מ אמרינין ודאי ארגשה ולאו אדעתא וסברה הרגשת מי רגלים היא. אך קשי' דהרי איכא תרי מיעוטא מיעוט אחד שמא מעלי' ומיעוט השני שמא ראתה בלא הרגשה דחזקת דמים באו בהרגשה ל"ה רק כמו רוב. ותוס' ב"ב צ"ג ע"א ד"ה איכא למימר. כתבו דתרי מיעוטא מגרע להרוב. וכ"כ הר"ן בחולין פ"ג דתרי מיעוטי מיעוט טרפות ומיעוט טמאים כרוב הוה או כמחצה על מחצה וכ"כ הפליתי ס"ס ט"ו עיי"ש: וא"כ קשי' אמאי נמצא בפרוזדור ספיקו טמא דמשמע טמא ודאי וצ"ל דמשנה ס"ל מקור מקומו טמא וא"כ אף אם ראתה שלא בהרגשה טמאה האשה טומאת ערב אם הדם בא ממקור. ולכן ספיקו טמא טומאת ודאי שרוב דמים מן המקור ול"ה תרי מיעוטא דאף בלא הרגשה טמאה. ומ"ה מייתי בגמ' ראי' דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד ומייתי מדתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עלי' על ביאת מקדש. ומזה מוכח דהוא רוב ומצוי ועדיף מרוב דאל"כ קשי' הרי איכא תרי מיעוטא שמא מהעלי' ושמא לא ארגש' וליכא למימר דמ"ה טמאה משום דמקור מקומו טמא ואף בלא ארגשה טמאה דהרי התוס' כתבו דף ט"ז ד"ה במקור. דמקור מקומו טמא הוא הלכה למשה מסיני עיי"ש. וכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם פ"ג מביאת מקדש דאטומאה שהוא מהלכה אין חייבין על ביאת מקדש וע"כ מדחייבין מוכח דאזלינין בתר רוב דארגשה ולאו אדעתא והק"ל הרי איכא תרי מיעוטא. וע"כ מוכח דבאשה הוה רוב ומצוי. ועדיף מרוב והדר אמר רבא ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רובא דאורייתא. והכוונה ש"מ רובא דאורייתא אפי' בדאיכא תרי מיעוטא דהדר רבא מרוב ומצוי וס"ל דסגי ברוב לחודא אף דאיכא תרי מיעוטא. דלא כתוס' ב"ב ור"ן בחולין. ומיושבין קו' תוס' בטיב טעם וזה דלא כתשו' זכרון יוסף סי' יוד הובא ג"כ בסדרי טהרה סוף סי' ק"ץ דמצרפין תרי מיעוטא הנ"ל היינו מיעוט דעלי' ומיעוט דשלא בהרגשה שלא לטמא אשה טומאה ודאית. אך לדינא ודאי אין מועיל תרי מיעוטא (וע' מש"כ בדין תרי מיעוטא לעיל סי' כ"א אות ה') ולדעתי פירוש הגמ' נכון ונחמד. ואין להאריך כאן מזה אולי יבואר אי"ה בה' נדה:
ג ואשוב לדין ספק טומאה ברה"י. הנה דעת תוס' שבועות י"ט ד"ה הלך בראשון ונכנס שכתבו אי ברה"י איירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מבואר דס"ל בספק טומאה ברה"י חייב על ביאת מקדש. וכפי הנראה פי' משנה דפרה פי"ב משנה ד' המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין חייב כפירוש הר"ש דבהזה מספק טומאה ברה"ר אף דנמצאו פסולין פטור דהי' טהור ומזה מספק טומאה ברה"י ונמצא פסול חייב ומבואר דחייב על ביאת מקדש. אבל הרמב"ם פי' במשנה פי' אחר כמ"ש תיו"ט שם. ועיין במ"ל פי"א משגגות ותוס' ר"ע שם ויסבור הר"מ דספק טומאה ברה"י אינו חייב על ביאת מקדש ולפענ"ד לפי המבואר בחולין ט' ע"ב התם הלכתא גמירי לה מסוטה ולשון הלכתא שפת יתר דהו"ל לגמ' לומר התם גמירי לה מסוטה. על כן נראה דזה גופה הלכה למשה מסיני דילפינן מסוטה והרמב"ם כשיטתיה פ"ג מביאת מקדש דמה דילפינן מהלכה אין חייבין על ביאת מקדש: דמ"ה סובר דאספק טומאה ברה"י אין חייבין על ביאת מקדש וע' ברי"ט אלגזי דף ע' דפוס פרעשבורג בסוגיא דבכורות ל"ד דמייתי ירושלמי סוף פ"ח דפסחים דס"ל לר' יוחנן בספק טומאה ברה"י אין חייבין על ביאת מקדש ור' הושעיא ס"ל חייבין על ביאת מקדש והאריך שם בפרט זה. ולפמ"ש תליא בזה אם ס"ל ספק טומאה ברה"י הלכה למשה מסיני אין חייבין על ביאת מקדש ואם ס"ל דהוה ילפותא ממש מסוטה י"ל דחייבין ולפ"ז י"ל דאף לש"ס דידן דמשמע דספק טומאה ברה"י ודאי טמא כמ"ש תוס' ר"פ ב' נזירין נ"מ לענין ביאת מקדש אין חייבין דהוה מהלכה ומ"מ עדיין צ"ע בזה ואין להאריך בפרט זה יותר:
ד ובעמדי בסוגיא דב"ב בענינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אעתיק מה שכתבתי בתשובה לאה"ע לישב מה שמקשים על הרמב"ם דבגמ' הקשה על הך דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוהי' העיר הקרובה אל החלל אע"ג דאיכא אחריתא דנפישא ומשני בדליכא והקשה וניזל בתר רובא דעלמא ומשני ביושבת בין ההרים. והרמב"ם פ"ט מרוצח לא מייתי ביושבת בין ההרים וכבר תמה עליו בכסף משנה שם. ונ"ל לישב. הנה בש"ס דנזיר י"ב אמרינן דמה"ט באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם דשמא קידש קרובתה ולא אזלינן בתר רובא משום דהאשה היא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכ"ת בשוקא אשכח וקידש אשה הדרא לניחותא א"כ קשי' למה ניזול ברוצח בתר רובא דעלמא הלא הרוצח הוא קבוע ואף דכאן פריש הרוצח ממקומו והרג בכאן בשדה מ"מ עתה כבר הדר לניחותי' כמו דאמרי' באשה. אך התוס' כתובות ט"ו ד"ה דלמא הקשה אהא דאמרינן שם דאם אנס אשה ואזל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש והרי הדר לניחותא ותירצו דדוקא באשה שאנו דנין על האשה שקידש ובשעה שזה יבעול אשה אז האשה שקידש הדרא לניחותא והכונה דלנו אין נ"מ איזה אשה קידש דהרי אם מתה מותר באשתו רק בשעה שיבעול אשה אחת אז חיישינן שמא האשה הזאת קרובת האשה שקידש ואז האשה שקידש הדרא לניחותא והיא קבוע משא"כ באנס אשה אחת אין נ"מ אנה הבועל כעת דאף אם אינו בעולם כעת היא כבר נאסרה לכהן רק עיקר שאנו דנין הוא שעת האונס אם אסרה ואז הי' פירש. וכל דפריש מרובא פריש ע"כ:
א"כ גם ברוצח אין אנו דנין אנה הרוצח דהעיקר דהעיר הקרובה צריכה להביא כפרה היא על הרציחה שעשה אחד מעירם ואז הי' פריש ומקשה וניזל בתר רובא דעלמא וכל דפריש מרובא פריש ואין הרוצח מהעיר הקרובה, ומ"ה מתרץ ביושבת בין ההרים:
ה ואמנם כ"ז אם אמרינן טעם עגלה ערופה שהעיר צריכה כפרה על שעת הרציחה אמנם בתרגום יונתן כ' ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו טרפא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתי' ודיינין יתי', א"כ י"ל העגלה ערופה בא לברר באיזה מקום נמצא כעת הרוצח ויש לפ"ז טעם נוסף על העגלה ערופה (הגם דדברי התרגום צ"ע דכי ידונו ב"ד עפ"י המורנין וע' בכפות תמרים יומא ע"ה שהקש' כעין זה אהא דאמרינן שם שהמן הי' מגיד לישראל איזה בן ט' לראשון בן ז' לאחרון והי' מגיד משפט לישראל עיי"ש וכאן בדיני נפשות קשה יותר אמנם י"ל הכוונה שהי' הרוצח מודה ע"י זה והגם שאין הורגין עפ"י הודאתו כדאיתא במכות דף ה' מ"מ היכא שיש אומדנא והוכחה הורגין בהודאתו לפמ"ש רש"י במכות הטעם דאין הורגין עפ"י עצמו דהוה מודה בקנס ומהרש"א כ' בריש שור שנגח דהיכא דאומדנא דמוכח הוא ל"ה מודה בקנס כגון בגמל האוחר בין הגמלים. ושמא כונת התרגום שע"י כן יצא קול ויבואו עדים. וכן משמע מבעלי תוספת על התורה שפירשו ואתה תבער הדם הנקי כאשר תעשה הטוב והישר כהלכה יתבער הדם שתכיר הרוצח מתוך העדות) ולפ"ז אנו דנין באיזה מקום נמצא כעת הרוצח שיתברר ע"י העגלה ערופה. ואז הרוצח הדר לניחותא והו"ל קבוע. ומ"ה לא אזלינן בתר רובא דעלמא. ומעתה י"ל דהרמב"ם חשש גם לטעם התרגום ומ"ה לא מייתי דדוקא ביושבת בין ההרים וס"ל להרמב"ם דהיכא דאיכא עיר דנפישא אף שאינה קרובה כל כך דמייתי העיר ההוא עגלה ערופה לכפר על הרוצח עד שיתברר לא אזלי' בתר קרוב דרוב וקרוב אזלינן בתר הרוב. כיון שאנו דנין על שעת הרציחה כמ"ש לעיל ואז הי' פירש דבמה שהקשה בגמ' אע"ג דאיכא עיר דנפישא הקו' הוא שתביא העיר האחרת דלא כמ"ש תוס' רי"ד ב"ב והובא ג"כ במנחת חינוך מצוה תק"ל דהקו' הוא דלא ניתי עגלה ערופה. ומשני בדליכא ופסק הרמב"ם דבדאיכא עיר דנפישא איהי מייתי לכפר דתלינן דמשם בא הרוצח. ושוב לא מייתי העיר הקרובה. אמנם במה שהקשה וניזל בתר רובא דעלמא והכונה דלא ניתי עגלה ערופה כלל לא פסק הרמב"ם כן דנהי דל"ש טעם לכפר על שעת הרציחה דאז הי' פירש וכל דפריש מרובא פריש מ"מ כשאנו דנין אנה הרוצח כעת ויבורר ע"י הקול או התולעים ויביאהו לב"ד לענין זה הדרא לניחותא והוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה. ולכן מביאין עגלה ערופה אף באין העיר יושבת בין ההרים. וזה תירץ נכון בעזה"י:
ו אמנם מה שתירץ בתשו' זכרון יוסף אה"ע סי' ה' אות י"ז דהרמב"ם פוסק דדוקא נגד רובא דאיתא קמן אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולא נגד רובא דליתא קמן ומ"ה לא מייתי ביושבת בין ההרים דרובא דעלמא הוה רובא דליתא קמן ופוסק בזה דלא כר' חנינא אלא דקרוב עדיף צ"ע דא"כ אמאי פוסק פ"ה מא"ב בדם הנמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים טמא בודאי וחייבין על ביאת מקדש שרוב דמים מן המקור והרי איכא עלי' דמקרבי ושם הוה רובא דליתא קמן כמ"ש תוס' ב"ב כ"ד ד"ה ש"מ וע"כ גם הרמב"ם פוסק דאזלינן בתר רוב נגד קרוב. ואין לומר דרמב"ם פוסק כן מטעם רוב ומצוי דהרי רבא הדר בי'. ובודאי הלכה כרבא וע"כ דלא כתשו' זכרון יוסף. ובפתחי תשובה סי' מ"ח מייתי בדין מחט שנמצא בבשר הקורקבן ואין היכר שביל לא מבפנים ולא מבחוץ רק שהמחט קרוב יותר לצד חוץ דכ' במעיל צדקה סי' י"ג דכשר בהפס"מ דרוב הנבלעים דרך הושט ובא מבפני' ורוב וקרוב הולכין אחר הרוב וחשש הפ"ת לשיטת הזכרון יוסף דברובא דליתא קמן קרוב עדיף ובאמת שדברי הזכרון יוסף בדעת הרמב"ם צ"ע לפמ"ש ועל כן בעובדא שבא לידי כדין הנ"ל הכשרתי בהפ"מ לכבוד שבת דהלכה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודוק:
ז ודע דבדברי התוס' כתובות ט"ו ד"ה דלמא הנ"ל שהבנתי לעיל החילוק בין האומר לשלוחו צא וקדש דאמרינן הדרא לניחותא לבין האשה שנאנסה וספק אם מפסול נאנסה דאמרי' כל דפריש דבשלמא באומר לשלוחו צא וקדש אנו דנין אנה האשה שקידשה כעת בשעת הביאה דהרי אם ליתא בעולם אינה אוסרת וע"כ אנו דנין על שעת הביאה משא"כ באשה שנאנסה אף אם הבועל אינו בעולם מ"מ אסורה וע"כ אנו דנין על שעה שאנסה ואז הי' פריש אמנם עדיין צ"ע דלפ"ז בחשש שמא קידש אמה של האשה שרוצה לקדש כעת דחמותו לאחר מיתה נמי אסור לחד בכרת ולחד בשריפה שוב אנו דנין רק על שעת הקדושין והיכי דבשוקא קדשה אין חוששין ואמאי אמר רבא בנזיר מודה ר"י באשה שאין לה אם וכו' אעפ"י שיש לה אחות שנתגרשה והרי אפי' ביש לה אם משכחת שמותר לקדשה בקידש בשוקא. וע"כ אין סברת התוס' כדכתיבנא ע"כ צריך להבין קצת וע' בבינת אדם שער הקבוע סי' י"ט מ"ש על התוס' כתובות הנ"ל ואין להאריך בפרט זה יותר:
ח והנה בימי חורפי תמהתי על תוס' יבמות ג' ד"ה בתו שכתבו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה וכו' דסברה היא דלא תליא בביאה עיי"ש ומשמע דס"ל דאם קידש אשה אינו חייב על בתה וכן נראה מתוס' ר"פ נושאין על האנוסה ד"ה עריות שלא כתבו רק נכנסה לחופה ולא נבעלה. וכ"כ בשעה"מ פ"ה מחופת חתנים דס"ל לתוס' כן. ותמהתי על דבריהם מהך דנזיר דאמרינן שם באומר לשלוחו צא וקדש אסור בכל הנשים שבעולם ומודה ר"י באשה שאין לה אם ואחיות וכו' והרי אפילו באשה שיש לה אם מותר דבקדושין לבד לא נאסרה בתה ואין לומר דמ"מ מדרבנן אסור דהרי הב"ש כ' דבקרובות דרבנן לא חיישינן ודא תמוה רבתי. ולכאורה י"ל דדין זה תליא בפלוגתא שבין אביי לרבא דלאביי דתירץ ביבמות צ"ז דתנו רבנן בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר קיחה לומר דרך לקוחין אסרה תורה א"ל ר"פ לאביי וכו' א"ל הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה. ולדידיה יליף מקיחה ע"כ דבקדושין לחוד חייב אך לתירץ רבא שם דיליף משאר י"ל בקדושין לחוד ל"ה שאר וזה אמת ויציב. אך קשה דהרי רבא קאמר בנזיר י"ב מודה ר' יוחנן ולדידי' לשיטתי' קשה. ותירצתי דהן אמת לפי מה דאמרינן פ' נושאין טעמא דנושאין על האנוסה דכתיב שאר בעריות בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר, א"כ בקדושין נמי לא מקרי שאר כדאמרינן בכתובות נ"ג אשתו ארוסה אינו מטמא לה. ופירש"י דלא מקרי שארו. אבל רש"י כ' בריש יבמות דבתו מאנוסתו לא משמע מהאי קרא דאשה ע"י קדושין משמע. וברשב"א הקשה על רש"י דלמא כונת אשה אפי' פנוי' אמנם ע"כ רש"י פי' ערות אשה ובתה כמו ערות אשתך ובתה. ואשתך או אשתו משמע ע"י קדושין ותוס' יבמות דף ג' הקשו דהרי בדף צ"ו מייתי קרא אחרינא היינו אנוסתו לא מיקרי שאר בנשואין מקרי שאר ולא מייתי מקרא דאשה ובתה וצ"ל דה"ה דגמ' הי' מצי לאתויי מקרא דאשה אך הגמ' מייתי קרא דשאר דהוא מבורר יותר ורש"י הוסיף על הגמ' ללמוד מקרא דאשה ובתה ע"י קדושין אפילו בלא נשואין:
ט והנה אם מקרי אשתו באירוסין הדבר מבואר באה"ע סוף סי' קכ"ו שכ' התה"ד דבארוסה אין לכתוב אנתתי דהוה כמו אשתי רק דהוית ארוסתי. והרבינו ירוחם הוכיח דכשר אם כ' אנתתי מדאמרי' הרי את אשתי הרי זו מקודשת הרי דבקדושין מקרי אשתו עיי"ש וע' מ"ש הב"י מדברי תוס' גיטין כ"ו ע"ב. וזקיני ח"ץ סי' קט"ז פשיטא לי' דארוסה ודאי מקרי אשתו ובכלל החרם שאין לישא אשה על אשתו ודאי גם על הארוסה גזר עיי"ש שהאריך. אמנם לענ"ד לולא דברי הראשונים הייתי אומר דתליא בפלוגתא שבין ר' יאשי' ור' יונתן בסוטה כ"ד דלר' יאשי' דממעט מתחת אישך פרט לארוסה וס"ל דארוסה לא מקרי תחת אישך ה"ה דלא מקרי' אשתו. משא"כ לר' יונתן דמשמע לי' תחת אישך ארוסה בכלל והוצרך למיעוט אחר ארוסה מקרי אשתו ודברי ח"ץ סי' קט"ז שכ' דארוסה יותר אשתו מיבמתו ע"כ כר' יונתן. ולפ"ז אפשר לישב קו' הנ"ל ונאמר דמה שכ' תוס' יבמות ג' נכנסה לחופה ולא נבעלה היינו דבזה פשיטא דמקרי אשתו וכ"כ ז' ח"ץ סי' קכ"ד דבנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לכתוב אנתתי (וכן עשיתי מעשה בכהן שנשא גרושה בטעות ולא נבעלה וצויתי לכתוב אנתתי) אמנם בקדושין לבד לא פסיקא להו דשמא לא מקרי אשה כמו אשתו והיינו לר' יאשי' אבל לר' יונתן ודאי אסורה בקדושין לבד. וניחא דברי הגמ' דנזיר דנקט שאין לה אם דבאם בקדושין לבד נאסרה לר' יונתן וכן ניחא דברי מס' דרך ארץ דאותו דקידש אשה אסור בז' קרובים דאתי' כר' יונתן. כן נ"ל לחומר הנושא אמנם לדינא נ"ל דרבא ס"ל ג"כ כאביי בדף צ"ז וכתנו רבנן דילפינן מקיחה דרך לקוחין אסרה תורה. והוסיף עוד תירץ אחר ותוס' כתבו לתירץ רבא עכ"פ בנכנסה לחופה ולא נבעלה ודאי אסורה. גם לתירץ רבא. אבל לדינא לא פליג רבא וס"ל כברייתא וע"כ גם בקדושין לחודא חייב ומיושב קו' הנ"ל ובחידושי הארכתי עוד בזה ואקצר: