אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קל

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קל

סימן קכט

ב"ה פרעמישלא יום ה' מ"א למב"י והבית הזה יהי' עליון לפ"ק לכבוד תלמידי ש"ב הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תור' מורג חרוץ היחסן המפורסם מ' סנדער שורשטיין מנעמערוב יע"א:

ע"ד השאלה בג' עופות שנטרפו ושוב שחט ה' עופות ונטרפ' אחת מהם ולא נודע איזה טרפ' כי נתערבו הקורקבנים ונמצא מחט בקורקבן אחד אחר נטילת הנוצות באופן שהיא טריפ' ואח"כ נתערב עוף אחד בהג' שנטרפו כבר ונפל מעצמו או שעירב אדם בשוגג לשיטת הפ"ח דהפיל בשוגג לים נמי מותר מה דינו של ארבעה הנשארים:

א תשובה אשר דן כת"ה להתיר מטעם דכל דברים חשובים שאין מתבטלין אם נפל אחד לים הותרו כולם וה"ה היכא שנפל אחד לתערובת איסור פחות מס' דאין לדון שוב על החתיכה זו הוה כנפל לים כמ"ש בתשו' פנים מאירות ומפני זה הוא דן להתיר בהשאלה דידן הד' עופות הנשארים ואף דעדיין יש לדון על תערובות השני דאם היתר נפל לתוכן ג"כ לא בטל באיסור שיחייב על כ"א, אם פירש לפנינו דגם ההיתר הוי דבר חשוב ול"ב באיסור ע"ז כ' בשם הפרישה דהא דדברים חשובים לא בטלים דוקא לחומרא אבל לא לקולא. הנה דברי הדריש' צ"ע מתו' ב"מ ו' ע"ב שהקשו ולבטלו ברובא ולחייב במעשר וא"ל דהוי דבר שבמנין דהיא רק מדרבנן ומשמע דמדרבנן לא בטל אף להקל אך י"ל דלכאור' קשי' מה שכתבו דהיא רק מדרבנן הרי עכ"פ מדרבנן ל"ב ואיך יביא מעשר אך כן כונת תוס' דהיא רק מדרבנן ולקולא לא אמרי רבנן. שוב ראיתי בשיטה מקובצת שכ' אדברי תוס' דעכ"פ מדרבנן ל"ב ויש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת ולפמ"ש קו' התוס' נכון בשיטת הפרישה אמנם לע"ע לא אדע מקומו בהפרישה. (ושוב הראו לי אשר בפליתי נמצאת סברה הנ"ל ושם הרגיש מתוס' ב"מ הנ"ל):

ב אמנם לעיקר הדין י"ל ע"כ לא שרינן אלא היכא דליתא בעולם כלל או שנאכל ואין מציאות לדון עלי' אבל היכא שיש מציאות לדון עלי' לא תלינן וראי' מדנקט ונפל לים הגדול ומשמע אבל אם לא נפל לים הגדול רק במקום שאפשר שימצא לא תלינן א"כ בנ"ד נהי שעתה אין אתה מקלקל החתיכה כיון שבלא"ה נפלה לג' טריפות אבל הרי משכחת מציאות שתצטרך לדון עלי' כגון שיפלו הד' עופות לד' עופות דהיתרא א"כ אם הי' ג' טריפות הרי בטילין ברוב דמב"מ בטל ברוב:

ואף דחתיכ' הראוי להתכבד ל"ב הרי משכחת שיחתכו לחתיכות דקות ואתה צריך לדון אם הי' ד' טריפות או ג' וכיון דמשכחת מציאות לדון עלי' לא תלינן וגוף דברי הפמ"א לא ראיתי רק בפתחי תשוב' סי' ק"י ס"ק ז' בשם תפארת למשה ותשו' פנים מאירות ושם י"ל דמיירי ביבש בלח דאמרינן חנ"נ ומ"ה אין שום מציאות לדון עלי' דאף אם הי' החתיכה היתר נאסרה בתערובות ונעש' נביל' ואף אם יפול אח"כ לתערובת צריך ס' אף כנגד ההיתר ומ"ה התיר הפמ"א אבל ביבש ביבש דלכ"ע ל"א חנ"נ כמבואר ברמ"א סי' צ"ב א"כ אח"כ תצטרך לדון אם חתיכ' הד' הי' היתר או איסור ומ"ה לא תלינן ובזה מיושב מה דמבואר בסי' ק"א באם נחתכה אחת אין תולין לומר שהאיסור נחתך ומתבטל ויהיו כולן מותרות אלא אותו שנחתך מותר ואפי' נחתכו רובן אין תולין שהאיסור נחתך אלא השלימות אסורות וקשיא טעמא מאי כיון שנחתכו רובן אף אם האיסור הי' באותן שנחתכו בטל מב"מ ברוב ונמצא דאין אתה צריך לדון על תערובות זה ואמאי לא תלינן כמו בנפל לים וכפי הנרא' זאת הי' קשה למהרש"ל ביש"ש פ' גיד הנשה סי' י"ב אשר. על כן כ' דכיון דאיתא בעולם אף שנתבטל אין תולין וקשיא טעמא מאי ומצאתי בתשו', נחלת אבות להגאון בעל שער המשפט סי' ח' דאתא לידי לפי שעה שכ' באמת דאם הי' הרב' חתיכות ונחתכו ס"א באופן שיש ס' כולן מותרות ושם סי' ח' בתשו' אביו בהג"ה נדחק במה שמבואר בש"ע אפי' נחתך רובן דמיירי במבא"מ דל"ב ברוב וכפי הנרא' הוקש' לו מה שהקשיתי לעיל (ויש שם ט"ס סי' ח' מה שנחת' על התשובה ישראל איסר שנרא' שבעל שער המשפט חזר מהוראתו דאם הקדירה קיימת אין תולין כדברי הפליתי ובאמת לדעתי אביו חזר שהתיר נגד הפליתי וצ"ל זאב ואלף שאביו חזר מהוראתו ודוק). והרואה יראה כמה דחוק ת' זה אמנם לפמש"ל כונת מהרש"ל דאף שנתבטל מ"מ כיון שיש מציאות לדון בזה דהרי רמ"א פסק סי' צ"ט סעיף ו'. דחוזר וניעור אף בנודע והש"ך שם ס"ק כ"א מביא שכן דעת מהרש"ל ואף שהש"ך חולק מ"מ כ' לבסוף שבטל דעתו נגד דעתם וכיון שאם נפל איסור יש מציאות לדון ע"כ אין תולין והשלימות אסורות וזה כונת רש"ל סי' י"ב ולפ"ז אף בס"א חתיכות שנחתכו השלימות אסורות דלא כנחלת אבות. ועכ"פ בנ"ד ג"כ אין תולין כדכתיבנא לעיל ושוב נתיישבתי דיש להתיר הד' עופות ולתלות דהאיסור נפל בהג' עופות הטריפות דחולין הקלקלה במקולקל וי"ל דזה טעם הפנים מאירות כמבואר סי' ק"ץ דתולין בסופרת יום בשני אף שמקלקלה יותר. ובפ"ח סי' קי"א התיר באיסור דרבנן חד בחד שנתערב ונפל אחד לאיסור מתיר השני משום דתולין דאיסורא נפל וכש"כ הכא. ואף החו"ד שחולק שם בחד בחד יודה הכא. משא"כ בהך דסי' ק"א בנתרסק הרוב ונתבטל לא תלינין דהאיסור נתרסק דל"ש סברא דתולין הקלקל' במקולקל ולנפל לים נמי אין דומה עפ"י הסברה שכתבתי לעיל ולפמ"ש מיושב מה שקשה בש"ס דזבחים ע"ד בחבית תרומה שנתערב' בק"כ חביתין ונפתחו מאה המאה מותרין והחמישים אסורין ואמאי אין תולין דאיסורא נפל כיון דנתבטל האיסור כקו' נחלת אבות דשם הוה מב"מ ול"ש תי' ולפמ"ש מיושב ודוק:

ג והנה ראיתי בפתחי תשובה סי' ק"י ס"ק ז' שנסתפק לשיטת פנים מאירות ותפארת למשה הנ"ל דאם נתערב בטריפה שאינו בטל מדאורייתא כגון פחות מס' מין בא"מ מותר דתולין דאיסור נפל דאף אם ההיתר נפל אסור ואין אתה מקלקל ההיתר יותר האיך הדין אם נתערב באיסור שאינו בטל מדרבנן או לאיסור דרבנן אם תולין לומר דאיסורא נפל להתיר תערובת הראשון. הנה עיין בנדה נ"ו דאין תולין בבעלת כתם וכן פסקינן בסי' ק"ץ אך שם הטעם משום דלא הוחזקה למעיין פתוח ע"כ אין ראי' משם אך לדעתי יש לפשוט מזבחים ע"ד דמקשה משור הנסקל שנתערב אמאי ימותו כולן כיון דמית אחד נימא דאיסורא מית והקשה בפליתי ס"ק כ"א לסברתו דאם נאכל אחד מהתערובות והקדירה בעולם ויש נ"מ אין תולין הואיל ויש לדון על הקדירה א"כ גם במשנה דזבחים יש לדון על העור דאם הוא שור הנסקל עורו אסור בהנאה ותי' דכיון דנתערב בקדשים גם עור קדשים אסור ואין מקלקלין במה שתולין דאיסורא היא. ואמנם לדעתי נראה דעור קדשים שמתו אינו אסור מדאורייתא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה ומשמע דאף העור אינו אסור מדאורייתא ועיין מה שכתבתי בספרי חא"ח סי' ט"ו אות ב' בענין בהמת קדשים שנמצאת טריפה אחר שנפשט וכתבתי דהדבר תליא במחלוקת אם העור שנמצא הבהמה טרפה קודם שנפשט אסור מדאורייתא עיי"ש. ואמנם עור בהמה שמתה נראה דל"ה רק מדרבנן ונמצא דאם תולין דזה שור הנסקל אסור העור מדאורייתא ואם הוא עור קדשים שמתה אסור מדרבנן ומ"מ מקשה בגמ' שיתלה דהאיסור מת וע"כ כיון שאסור עכ"פ מדרבנן שפיר תולין. ואמנם י"ל הנה לרב דס"ל בבכורות ט"ו ותמורה ל"ג ע"ב לתי' א' דרב ס"ל כר"ל דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ואפי' לתי' הב' שם דס"ל קדשי מזבח הי' בכלל העמדה והערכה אבל בעל מום מעיקרו לא הי' בכלל העמדה והערכה דלא כלוי א"כ עור קדשים שמתו פודין ועדיין חזי לקדושת דמים ומועלין, ודוקא בשר קדשים שמתו אין מועלין דאין פודין קדשים להאכיל לכלבים אבל העור פודין כמו צמר שנתלש שכתבו תוס' בבכורות כ"ו ד"ה התולש דפודין ולתי' ב' בתוס' שם חשיב כבעל מום מעיקרו ולתי' ראשון שם תולה במחלוקת אי קדשי מזבח בעי העמדה והערכה. ולפ"ז י"ל דבזבחים מקשה לרב דס"ל קדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה ומועלין בעור קדשים שמתו ומ"מ נראה דמדרבנן אין פודין העור דכיון דהבשר אסור מדאורייתא לפדות שהרי הבשר ל"ה בעל מום מעיקרו ואין פודין מדאורייתא להאכילן לכלבים על כן גם העור אסור בהנאה מדרבנן כמו בכור שנטרף דאסור העור כמ"ש תוספות:

שבועות י"א וכמו שכ' בספרי לא"ח סי' ט"ו אות ב' בביאור דברי תוספ' זבחים ע"ב עיי"ש. באופן דעור קדשים שמתו מדאורייתא פודין דהו"ל כבעל מום מעיקרו ומדרבנן אין פודין ואסור בהנאה וכיון דמדאורייתא בר דמים הוא נהי דמדרבנן לא שוה מידי מ"מ נהי שאין מועלין מ"מ האיסור דאו' רובץ עליו. וכיון דהעור קדשים שמתו אסור ג"כ מדאורייתא שייך תירץ הפליתי ושפיר מקשה בזבחים נימא דאיסורא מית:

ד ובזה מיושב מה דהרמב"ם פסק בפ"ז מע"ז בטבעת של ע"ז כרב דבנפלה לים תולין דהאיסור נפל ובשור הנסקל שנתערב פסק בפ"ו מפהמ"ק דכולן ימותו וכשמת אחד נימא דאיסורא מית כמו שהקשה עליו הלח"מ בפ"ו בע"ז אך י"ל הר"מ כשיטתי' דקדשי מזבח הי' בכלל העמדה והערכה ולא ס"ל כתי' ב' דתוס' בכורות כ"ו דעור מיקרי בעל מום מעיקרו וס"ל דבעי העמדה והערכה ועור בהמת קדשים שמתה ל"ה רק מדרבנן דבשלמא אם מדאורייתא פודין העור נהי דמדרבנן אסור העור ול"ה בר דמים מ"מ אסורה מדאורייתא דחכמים לא פטרו רק ממעילה כמ"ש תוס' פסחים כ"ט אבל שיתירו איסור דאורייתא אין בכחם משא"כ אם מדאורייתא אין פודין העור דבעי העמדה והערכה ול"ה מדאורייתא בר דמים י"ל דאין אסורה רק מדרבנן אבל עור שור הנסקל אסור מדאורייתא ומ"ה אין תולין דאיסורא מית דהרי ע"י כן אתה מקלקל העור מדרבנן לדאורייתא ודוקא לרב מקשה בגמ' דס"ל קדשי מזבח ל"ה בכלל העמדה והערכה והעור בר דמים הוא מדאורייתא דנהי דמדרבנן ל"ה בר דמים אבל עכ"פ באיסורו נשאר באיסור דאורייתא דחוק והוא תירץ נחמד וחריף. לכאורה אבל באמת זה ליתא די"ל דבגמ' פריך אחטאות המתות שנתערב דקתני ברישא דבזה העור שוה לעור קדשים שמתו דבשניהם לא נהנין ולא מועלין. וכן קשיא ארמב"ם מחטאות המתות שנתערב ומ"מ לא מנעתי לכתוב כ"ז למען לברר הדין בעור קדשים שמתו. דכבר כתבתי בספרי לאו"ח סי' ט"ו אות ב' בסופו דמה שמשמע מתוס' שבועות י"א דעור בכור שנטרף אסור מדאורייתא אין פי' דברי התוס' כן עיי"ש. דלפי הנ"ל מיושב קצת קו' תוס' ב"ק קי"א ד"ה לעורו שהקשו והלא העור אסור. ולפמ"ש בספרי דלר"ע העור אינו אסור רק מדרבנן י"ל כונת הגמ' דזכה לענין דמדאורייתא שלו ושמא אף כשיקדש בעור מקודשת כמו חולין שנשחטו בעזרה למ"ד לאו דאורייתא דלא מיקרי זאת עיקר מן התורה מיהו י"ל דמיקרי זאת עיקר מה"ת ודוק: ה והנני חוזר לדברי כת"ה מ"ש בשם הדרישה דדוקא להחמיר דבר חשוב לא בטל אבל לא היכא שיצמח קולא מזה וכבר כתבתי דלא מצאתי לע"ע בדרישה. אך הפליתי כ' כן וכעת ראיתי דבתוס' סנהדרין פ' וזבחים ע"א מבואר דלא כדבריו שכתבו דבשור הנסקל שלא נגמר דינו שנתערב בשורים שנגמר דינן כולן מותרין לפמ"ש דשור הנסקל לא נאסר מחיים ואין ממיתין אותם ולא מיקרי מענה את דינו כיון דפטורין מסקילה וקשיא לבטל השור שלא נגמר דינו ברוב וע"כ צ"ל דבע"ח לא בטילי והרי זה לקולא. מיהו הפרישה יתרץ דגם לענין ביטול נימא כמיתת בעלים כך מיתת השור. דעוד דלא ליתי לאחלופי באדם כמ"ש תוס' לעיל ומשום כך חכמים מבטלין דברי תורה בשב ואל תעשה שלא ליסקל כולם וזה פשוט. אך דמ"מ יש לעיין במה שכתבו התוס' עוד שם בדברי רבא דבשורים אותן שיש בהן לתלות שהרגו חייבין משום ובערת הרע מקרבך וזה צ"ע דהרי לא קיי"ל כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו וצ"ל דאומדנא שכתבו תוס' ככרף וכמבואר בסימן ץ' בנחבל שנכנס שלם ויצא חבול אפי' יש עוד אחר בידוע לעדים שאותו אחר לא חביל נוטל בלא שבועה ובודאי זה הוה כידיעה בלא ראי' וצ"ל אף דבדיני נפשות פסקינן דלא מחייבין בידיעה בלא ראי' מ"מ בשור הנסקל מהני ידיעה בלא ראי' לפ"מ דאמרינן בסנהדרין ל"ו דרק לכ"ג דינו בשור הנסקל כדיני נפשות ולא בשאר דברים עיי"ש. ולפ"ז צ"ע כיון דע"כ ס"ל לתוס' דלענין זה ל"א כמיתת בעלים כך מיתת השור וגם לא חיישינן לאחלופי באדם אמאי לענין ביטול ברוב ל"א כן וע"כ לומר דבע"ח חשיבי ולא בטלי אף לקולא ומ"ה לא מחייבינן מיתה ודוק ודע דמה שכתבו התוס' דאם יש במה לתלות הורגין משום ובערת הרע מקרבך רמזו לגמ' סנהדרין ל"ו דלענין ו' דברים חלוק שור הנסקל מדיני נפשות משום ובערת הרע עיי"ש וע' בכ"מ פ"ו מנזקי ממון דבשור ל"ש ובערת הרע וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ע"ה אות ד':

ו וע"ד הערתו בישוב שיטת הפוסקים דהיתר נהפך להיות איסור והקשה המ"ל פ"ז ממעילה בנתערב מעות שלמים במעות עולה יבטל ברוב ולחייב קרבן מעילה וכ' כת"ה דהוה הקדש מעצמו ואין מועלין כמ"ש הרמב"ן אהא דהקדיש בור ואין מועלין במימיו דבמה שזכה החצר אין מועלין וכ"ש מה שנתהוה הקדש ע"י ביטול כבר זכיתי בהערה זאת ונדפס זה בספרי לא"ח סי' נ"ד אות ד' עיי"ש שהארכתי. וכעת נ"ל לישב בזה דעת הרמב"ם דפסק בפ"ו מפהמ"ק כולן ימותו בנתערב שור הנסקל וחטאת המתות ובטבעת פסק פ"ו דע"ז כרב דאם נפל אחד לים הותרו כולם ובגמ' מקשה מזה לרב וכבר הקשה כן הלח"מ והבה"ז. ונ"ל לישב לפמ"ש בספרי לא"ח סי' ס"ב אות א' לישב שיטת ר"ת דס"ל בספק דרוסה שנתערב מותר ע"י דנכבשינהו דניידי ול"ג שמא יקח מן הקבוע והתוס' הקשו עליו מפ' התערובות דגזרינן וכתבתי שם דכיון דשור הנסקל סתמא מיירי בשור דחולין א"כ ל"ש ביטול ברוב דהוא מטעם איסור נהפך להיות היתר דנהי דנתהפך להיתר אבל לא לקדשים דהוה הקדש מעצמו דלמ"ד איסור נהפך להיות היתר ביטול ברוב אין מתיר מטעם דעל כל אחד אתה אומר שהוא מהרוב דהו"ל קבוע אך שהאיסור גופי' נהפך להיתר ולא נשאר איסור וזה ל"ש בקדשים כנ"ל. אך דבגמ' מקשה שיבטל ברוב ויהי' היתר ויקדישה בעלים בכל מקום שהוא כדין חולין שנתערב בקדשים דמבואר במשנה שם וע"ז תי' דבע"ח לא בטילי והוי איסור הנאה מדרבנן ושוב אין הבעלים יכולין להקדיש דל"ה ברשותו כדאמרינן בפסחים ו' ע"ב ונמצא דכל התערובות אסור מדאורייתא להקריב כדין חולין שנתערב דלא נעשה קדשים ע"י הביטול ומ"ה גזרינן בדאורייתא שמא יקח מן הקבוע משא"כ בספק דרוסה דבדאורייתא בטל ברוב ל"ג בדרבנן עיי"ש בדברינו וגם בחטאת המתות כתבתי שם דמדאורייתא יצא מידי מעילה ול"מ ביטול שיחזור לקדושתו עיי"ש בדרך אפשר. ואם כנים דברינו מיושבין דברי הר"מ דהנה התוס' כ' בזבחים ע"ד דהטעם דתולין דאיסורא נפל משום דמדאורייתא בטל ברוב. ולפ"ז ל"ש להקשות ממשנה דכל הזבחים. שנתערבו לפמ"ש דחולין בקדשים לא בטל ברוב שיעשה קדשים ואין לסמוך על ביטול ברוב ולהקדיש בכל מקום שהוא אינו יכול דקודם שימות אחד ל"מ להקדיש השור הנסקל אף שיסמוך על הביטול כיון דבע"ח חשיבי ולא בטל ולאחר שימות אחד ממנ"פ אם מת השור הנסקל אין לו מה להקדיש ואם לא מת השור הנסקל הרי בדרבנן לא נתבטל דהיא בע"ח ולא יכול להקדיש א"כ מאי מקשה לרב. אך הנה הפוסקים כתבו כתוס' דהוא מטעם שנתבטל ברוב אך מטעם ס"ס מותר שמא לא זו שנתערב מה שאוכל ושמא האיסור נפל ונ"ל דהדבר מוכרח דהתוס' בזבחים כשיטתם ביבמות פ"ב דיבש ביבש אף לר"י בטל מב"מ וה"ה לרב דס"ל כר"י במב"מ ושפיר כתבו דלרב מדאורייתא בטל ברוב. אמנם לפמ"ש תוס' במנחות כ"ב ד"ה ור"י וזבחים ע"ג דשוב חזר ר"ת דאין חילוק בין לח ליבש ותי' דהך דתרומה משום דאי אפשר למבטל להיות כבטל. שוב גם לר"י אין חילוק בין לח ליבש וכיון דרב ס"ל כר"י בחולין ק' וגם ס"ל אף אם אי אפשר למבטל להיות כבטל מ"מ מב"מ ל"נ כמו שכתבו תוס' במנחות הנ"ל דהוא לא ס"ל כר' חי' עיי"ש והא דס"ל בביצה ה' דעצים שנשרו ביו"ט מרבה עליהם עצים ומבטלן אף דס"ל מב"מ לא בטל אף ביבש צ"ל דבאיסור דרבנן גם ר"י מודה וכ"כ מקצת מפורשים ועכ"פ א"א לומר בטעם דרב ס"ל דתולה דאיסור נפל משום דמדאורייתא ברובא בטל כמ"ש תוס' דהרי ס"ל מב"מ ל"ב אף ביבש וע"כ רק משום ס"ס ס"ל דתולין דאיסורא נפל כמ"ש הפוסקים ועל כן שפיר הקשה בגמ' מכל הזבחים שנתערבו דגם שם במת אחד יש להתיר משום ס"ס. אמנם הרמב"ם פסק כר"ל דתולין דאיסורא נפל משום דמדאורייתא ברובא בטל לא משום ס"ס והיתר זה ל"ש בכל הזבחים שנתערבו מטעם שכתבתי לעיל ע"כ פוסק דכולן ימותו. וזה פלפול נאה אך במ"ש דגם בחטאת המתות שייך סברא הנ"ל עוד צריך להתישב כאמור:

ז וכת"ה הקשה לתי' הר"י קורקוס על הר"מ הובא בכ"מ פט"ו מתרומות דמ"ה פסק הרמב"ם דאין תולין דאיסורא מת משום דממית בידים והו"ל כהפיל בידים וקשיא אמאי פסק בנתערב בהמות שנעבדה בהן עבירה כולם ירעו עד שיסתאבו והרי כיון דנפל מום באחד יתלה דזה האיסור דאין מקלקל אותו דלא נאסר רק לגבוה. ומצאתי שכבר הרגיש בזה בטהרת הקודש בזבחים במקומו. ואמנם כת"ה הוסיף אומץ בהקושיא לפי מה שהקדים דהיתר באיסור נמי בטל ובעיקר מה שתירץ דאם יהי' מקצת בהמות ראוי להקרבה חיישינן לתקלה כדאמרינן ביומא ס"ו כיון דלא אסח דעתי' מהקרבה אך שהקשה דא"כ מה הקשה בגמ' נימא דאיסורא מית והרי חיישינן לתקלה כדאמרינן ביומא וכבר הרגיש בזה בחו"ד ושאר מפורשים ואמנם ל"ק דע"כ הפי' בגמ' כולם ימותו לא שיהרוג בידים דזה ודאי אסור להרוג קדשים ואסור להטיל מום בידים וכש"כ להרוג בידים. ולא כדמשמע בברכת הזבח וראי' מדקתני בסנהדרין פ' לרבנן סוקלין וכאן תני ימותו וגם אין הכונה להניח אותן לרעות עד שימותו כמו שמפרש בחו"ד ס"ק י"ב דלא משמע הכי לשון ימותו אך הכונה שמונעין מהן מאכל עד שימותו וזה הוי בשוא"ת דהכנסה לבית לא הוי איסור כיון שיכול לתת להן מזונות ומה שמונע המזון הוא בשוא"ת ויש כח ביד חכמים בשוא"ת וכן מבואר ברמב"ם בכל חטאת המתות וכן הוא בש"ס תמורה י"ז א"כ מקשה כיון שמת אחד יותרו כולם וזה הוי תקלה דזמן מועט לא חיישינן כדאיתא בפסחים כ' ע"ב וביו"ד סי' נ"ז וסי' פ"ו. ומ"ה מקשה כיון שימות אחד יותרו כולם ול"ח לתקלה ומ"ה תי' הר"י קורקוס כיון שעושה זאת בידים מה שמונע המאכל ל"ה כנפל מעצמו ולא תיקשי מסיפא דירעו עד שיסתאבו כיון שנעשה אחד בע"מ הותרו כולם דבזה כיון שצריך זמן רב חיישינן לתקלה אם לא יסיח דעת מהקרבה והא דפליגי בש"ס דיומא ס"ו בפסח צ"ל דאהא דפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני לא פליגי דזה הוה תקלה דזמן מועט. וכן משמע בש"ס בכמה דוכתי דמשני כגון שהיו בעלים טמאי מתים דישהה הפסח לפסח שני ול"ח לתקלה אך אהא דקתני בשני יקרב בשנה הבאה בזה פליגי וז"ב. וזה ישוב נכון לדברי מהר"י קורקוס:

ח ובאמת לולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר פי' אחר בהך דיומא דחייש שם לתקלה עפ"י מה שראיתי בחומשים הנדפסים כעת בווילנא עם פי' נתינה לגר מהרב דלאנדאן מביא בפ' אחרי בשם הגאון ר' זלמן מווילנא בהא דלא נקט בקרא מיום כפור עד מקרא והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי וגומר משום דמבואר במדרש פ' כ"א דבכל עת שרצה אהרן לכנס לקודש יבא בזאת היינו בקרבנות אלו עיי"ש. ולפ"ז כיון דמשכחת שמקריב פר ושעיר באמצע השנה לכשירצה כהן לכנוס חיישינן לתקלה יותר דלא אסח דעתי' בשום זמן אך מה דאמרי שם מפסח לא משמע כן גם בכל הסוגיא לא משמע כן גם במשנה דכלים פ"א מבואר דכה"ג אינו נכנס רק ביוה"כ ובאמת שהדבר פלא שיסבור אחד כן שיקריב פר ושעיר בשאר ימות השנה בעת שרצה ליכנוס לקודש הקדשים ואולי גם שעיר המשתלח יתחייבו לשלוח סוף דבר שהוא מבהיל לשמוע ושמא לא נאמר זאת גם להך מד' רק באהרן לבד ולא בשאר כהנים גדולים ואין להאריך בפרט זה ועיין במ"ל פ"ב מכלי המקדש בענין חיסר קטורת בשאר ימות השנה ואם נאמר דקרא לא נאמר דוקא ביה"כ יש ללמוד דחיסר הקטורת חייב גם בשאר ימות השנה ואמנם כבר כתבתי שכל סוגיות הש"ס היפך מדברי מדרש הנ"ל:

ט והנה מה שתירץ כת"ה בקושיתו מבעל מום לשיטת הש"ך ס"ק מ"ב דפירש מקודם אחד בפנינו ואח"כ נפל לים לא הותרו כולם ומ"ה אף שנפל באחד מום לא הותרו כולם ליתא דכיון דהוא מחזיק דמה שנפל המום הוה כמת ונאבד דא"צ לדון עליו א"כ קודם שנפל המום לא פירש ונפילת המום הוא המיתה ובמה פירש קודם שנפל המום ע"כ אינו דומה למ"ש הש"ך. ומה שהקשה הפנים מאירות על הש"ך מאם קרב הראש שפיר הקשה דהקריבה הוא הפרישה ולאחר שנאבד ונשרף אז הוה כמת ושפיר הקשה דמעיקרא פירש אך גם בקושיתו שפיר תירצו דמיירי שלא נודע התערובות עד אחר הקריבה ע' בפמ"ג במקומו ויתר פלפולו ראיתי ונהניתי. אמנם אין העת מסכים עמדי לבא במשפט על כל דבריו:

וע"ד אשר הקשה על דעת הר"ן נדרים ח' דבעל יכול לצרף בהדי אחרינ' להתיר נדרי אשתו אף לר"י וכן דעת הברטנורה בנגעים א"כ מה מהני מאי דמשני בגיטין ל"ה אהא דמקשה דכי ניסת נמי מיפר לה בעל דמשני אין הבעל מיפר בקודמין וליחוש שמא יצטרף הבעל עם עוד ב' להתיר בתורת חכם ובסי' רכ"ח מבואר דא"צ לפרט את הנדר רק לפני אחד ותפרט בפני הבעל ויתירו לה ויפה הקשה אולם י"ל דאף לת"ק דר"י דאדם מתיר נדרי אשתו וכן לר"י כשיצרף עם אחרים דוקא נדר שאינו נוגע לו ולא לאשתו רק לאחרים כמבואר במשנה דר"י אומר בנדר שבין אחרים אבל בנדרי עינוי נפש שנדרה מקודם שנשאה דהדבר נוגע לאשתו לכ"ע אינו יכול לצרף דאשתו כגופו אינו יכול להתיר. אמנם מדברי ירושלמי הובא בר"ן נדרים פ"א לא משמע כן שכ' בנדרה ושמע בעלה ולא היפר לה מה שיפר לה לענין הזקן משמע דאף נדרי עינוי נפש יכול להתיר מתורת חכם וה"ה נדרי עינוי נפש שנדרה מקודם. אמנם אף לשיטה זו הדבר ברור דאין אחרים יכולים לסמוך במה שתפרט הנדר בפני בעלה שמא נדרה משום מלתא דאיסורא והבעל יהי' נוגע ע"כ צריכה שתפרט בפני מי שיודעין בו שאינו נוגע וזולת זה אל יצטרפו אחרים להתיר ולכן ל"ח שיתירו לה ודא ברירה דהך מילתא. עוד נלע"ד לישב קושיתי' דהנה באמת הדבר תמוה איך יתיר נדרי אשתו הרי אשתו כגופו והו"ל נדרי עצמו כדאמרי' בסנהדרין י' לענין פלגינן דיבורי' דאשתו כגופו וע"כ נראה ע"פ מ"ש המבי"ט:

בנדרים שהותרו ע"י פתח מדאורייתא א"צ היתר חכם רק מדרבנן ולפ"ז נהי שהוא אינו יכול להתיר נדרי עצמו מדרבנן מ"מ על אשתו לא החמירו רבנן ולכן יכול להתיר ועיין ביד שאול להגאון מלבוב סי' רכ"ח ס"ק כ"ב שהאריך לישב דברי רש"י נדרים ס"ה דת"ח מיפר לעצמו עיי"ש. אמנם בנדר שמתירין ע"י חרטה דהשתא דאז צריך היתר מדאורייתא לכ"ע אין הבעל יכול להתיר בתורת חכם. ולפ"ז לפמ"ש הרמב"ן במיוחסות דבנודרות לגבות כתובה אין לה חרטה דמעיקרא רק נדר שניתר ע"י קנס מהני חרטה דהשתא בזה ודאי אין הבעל מתיר בתורת זקן לכ"ע ומיושב קושיתו בטיב טעם. והנני ידידו ש"ב דו"ש סי' קלא ב"ה פרעמישלא תרל"ה:

ע"ד השאלה שאירע בק' באלחאב ששחטו ביום ג' בערב ד' בהמות בבית המטבחים וביום ד' בבוקר ה' בהמות ומאלו הנטבחים לקחו ביום ד' להחביות שבעיר למכור וביום ה' לקחו להחניות המותר והי' ג' חניות או ד' וביום ו' לאחר שכבר קנו רוב אנשי העיר בשר ביום ה' וביום ו' נמצא נקב בדקין של בהמה אחת והנה ה' או ו' בהמות נמכרו הכל ולא נשאר רק בב' חניות ערך ק"ל פ' בשר ואותו הבשר הי' חתיכות מג' או מד' בהמות ובאותן החניות היו בהמות הנשחטים יותר מד'. ושאל השואל מה הדין של הבשר הנמכר ושל בשר הנשאר. והנה בק' הנ"ל קונה אחד הבהמות ומחלק אותם למוכרי הבשר בהחניות ומקצתן ממוכרי הבשר המה שותפים להקונה הבהמות אך מה שמוכרים בהחניות שייך הריוח מהפדיון לכל אחד ואחד. והנה הורה המורה להתיר כל הבשר אף מה שנשאר בהחניות ומקצתם חלקו עליו:

א' תשובה מה שמכרו קודם שנודע הספק הדבר פשוט דכשר ואף אותן שלקחו משנים האחרונים מותרים כמבואר בכו"פ וח"ד דלא כתשו' דרכי נועם כיון שלקחו קודם שנולד הספק לא מיקרי שם איסור עליהם אך בדבר הבשר הנשאר. הנה אחרי שהתערובת הי' בבית המטבחים ששם הקונה של הדקין מערבין על כן מה שלקחו מבית המטבחים להחניות הוה פירש דבעלי החניות המה ג"כ קונים אף שקונים מהשותפות וכיון שלקחו כל הבשר קודם שנולד הספק מה בין הבשר שנמכר שלקחו קונים ובין הבשר שנשאר שקנו מהשותפות. ויש להתיר הכל וכיוצא בזה כ' הגאון מהרש"ק זצלה"ה בטוב טעם קמא סי' קס"א. אך יש להסתפק שמא נתערבו הדקין לאחר שלקחו הבהמות מבית המטבחים להמקולין ובעת שלקחו הבהמות היו ניכרין הדקין של כל בהמה ואלו הי' יודעין אז מהטרפה לא הי' שום תערובת כי היו יודעים איזה בהמה טרפה ובכה"ג כ' החו"ד ס"ק ה' דאם נולד התערובת אחרי שנתחלקו לג' בתים אף שהי' מקודם במקום אחר לא מיקרי פירש מ"מ בנ"ד יש להתיר מכח ס"ס שמא בהמקולין שנשאר הבשר לא הי' שום טריפה רק הטריפות הי' בהחנות שנמכר הכל קודם שנולד הספק ואת"ל שהי' הטריפות בחנות אלו שמא זה הבשר לא הי' מהבהמה שנטרפה כיון שהי' מהבהמות הנשחטים בב' החניות יותר מד' בהמות והיא כעין הס"ס שכ' הפמ"ג ס"ק ל"ז ד"ה מעשה אירע בקהלה אחת עיי"ש. ובכה"ג גם החו"ד מודה ובעיקר דברי החו"ד כבר חלק הבינת אדם שער הקבוע סי' י"א י"ב ופסק דגם בכה"ג אמרינין כל דפריש ודחה ראיתו מרמב"ן עיי"ש. והכרעת דעתינו נראה שבאם קודם שנתערבו הדקין לקחו מהמטבחים הבהמות למקום אחד ואח"כ נתערבו הדקין דנתהוה אז התערובות בכה"ג כולי עלמא מודה שחזרה הקביעות למקומו. והגע על עצמך הרי שהיו כמה בהמות במקום אחד ואח"כ נשחטו ונמצא טריפות להסוברים דשחיטה הוה פירש אם נמצא טרפה ביניהם ולא נודע איזה הכי נימא דכל הבהמות מותרים. וע"כ כיון שקודם השחיטה לא הי' שום תערובת והתערובת נתהוה אחר השחיטה חזר הקביעות למקומו וה"ה כשלקחו מהמטבחים למקום אחד קודם שנתהוה התערובות חזר הקביעות למקומו משא"כ כשלקחו מהמטבחים לב' או ג' מקומות אף קודם שנתהוה התערובות שפיר אמרינין כל דפריש כמ"ש הבינת אדם כנלע"ד:

ב' ואין לחוש בנ"ד לשיטת הפ"ח דאם לקחו הבהמות מהמקולין להחניות חזר הקביעות למקומו דהנה בבינת אדם שער הקבוע סי' י"ח כ' דאם הוליכו הבהמות מבית המטבחים למקולין אף אם לא נשאר בהמקולין כלום אם מכרו בהמקולין בהמה אחת ולא נשאר ממנה כלום קודם שלקחו הכל מבית המטבחים לא חזר הקביעות למקומו על כן בנ"ד שמכרו בשר ביום ד' וביום ה' לקחו הבהמות מבית המטבחים. אולי כבר נמכר בהמה אחת ולא נשאר כלום ממנה ובכה"ג ודאי לא חזר הקביעות למקומה. אך אפילו לא מכרו בהמה אחת כולה ונשאר ממנה מ"מ כיון שלקחו מהבהמות לג' חניות ולא נשאר בשר רק בב' חניות ויש ס"ס שמא לא הי' בחניות אלו שום טרפות ואת"ל שהי' בחניות אלו שמא הבשר הנשאר אינה מהטרפה בכה"ג י"ל שגם הפ"ח מודה. ובלא"ה הפמ"ג דוחה ראיות הפ"ח וי"ל שגם הפ"ח מודה בזה:

ג עוד יש לצרף מה שלא נשאר רק חתיכות בשר ומקצת מזה נמכר קודם שנולד הספק ולדעת זקיני הגאון מ' העשיל כיון שמותר מה שנמכר כבר דקודם שנולד הספק אמרינין כל דפריש מרובא פריש גם מה שלא נמכר מותר דהחצי בהמה שנמכר מכריע גם על החצי שלא נמכר דא"א שחצי בהמה אסורה וחצי מותרת ועיין בשב שמעתתא שמעתתא ד' פ"ד שקילס דברי המתירים. ולדעתי העני' נראה דגוף המחלוקת בזה תליא אם רוב הותרה או דחוי' דאם רוב הותרה אזי אמרינין כיון שחצי בהמה הותרה ממש מטעם כל דפריש מרובא פריש על כן היא מכריע שגם חצי בהמה שלא פירשה מותרת. דא"א דחצי מותר וחצי אסור. אבל אם רוב ג"כ לא הותר רק דחוי' אין בידינו להתיר חצי השני' כיון דהחצי שהותר ג"כ ל"ה רק דחוי' ובספרי חא"ח סי' ס' אות ה' כתבתי דהמחלוקת שבין הרמב"ם לראב"ד אם אין מבטלין איסור לכתחלה היא מדאור' או מדרבנן תליא אם ביטול ברוב דחוי' או הותרה דלמ"ד דחוי' אסור מדאורייתא לבטל. וכן הפלוגתא בס"ס דאיכא לברורי ע' ש"ך ס"ס ק"י תליא בזה דאם ס"ס ל"ה רק דחוי' צריך לברר עיי"ש. וכעת נ"ל דיש חילוק בין ביטול ברוב למה דאמרינין כל דפריש מרובא פריש לפי המבואר דדשיל"מ אף באלף לא בטל והטעם דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר. הרי דביטול ברוב ל"ה רק דחוי' ואמנם כל דפריש מרובא פריש אמרינין אף בדשיל"מ כמו שכ' הצל"ח ביצה י' ע"ב כדמוכח מאותו ואת בנו שנתערב דאמרינן כל דפריש אף דהוה דשיל"מ וכ"כ הר"ן ביצה ז'. דאזלינין בתר רוב אף בדשיל"מ וע' במ"ל פ"ז ממעילה וע"כ כל דפריש עדיף דהותרה לגמרי ול"ש עד שתאכלנו באיסור. ולפ"ז קצתו מכריע את קצתו ולפ"ז דברי ז' הגאון מ' העשיל נכונים דאם חצי בהמה פי' קודם שנולד הספק והוא מותר לגמרי דאמרינין כל דפריש אף חצי' השני' מותר ול"ק עליו ממ"ש הטור ותשו' הרא"ש. כלל כ' סי' י"ז דאם נתערב בהמה טרפה במקולין ונחתכו לחתיכות דקות החתיכות שאינן ראוין להתכבד מותרין ושראוין להתכבד אסור הרי דחצי בהמה אסור וחצי מותרת דנראה מזה כטענות הפ"ח בק"א ולפמ"ש אין ראי' דשם מטעם ביטול ברוב קאתינן וזה רק דחוי' כמ"ש דבדשיל"מ אסור. ע"כ אין מכריע קצתו על קצתו וזה טעם הטו"ז ס"ק ה' דהכל אסור דאדרבה האיסור מכריע לההיתר והפ"ח חולק וס"ל דחשא"ר להתכבד מותר והראוי להתכבד אסור. אבל בכל דפריש דהותר לגמרי. ההיתר מכריע דגם חצי השני' מותר. ובש"ש ד' פ"ה הקשה על סברת הגאון מ' העשיל ממשנה דטהרות פ"ו במסוכן שהי' ברה"י והוציאו לרה"ר דאמרינין דמה שהיא ברה"י טמא ומה שהיא ברה"ר טהור אעפ"י שא"א להיות דמעיקרא הי' מת ואח"כ חי ומ"מ אין רה"ר מכריע את רה"י אך לר"ש והלכה כת"ק וה"ה בבהמה החצי מותרת מה שפי' והחצי אסור. וכן הקשה בתשו' נאות דשא סי' כ"ג אות י"ב וכבר הרגיש מזה בבכור שור ולפמ"ש ל"ק דספק טומאה בר"ה אינו אלא דחוי' דהרי אינו טהור אלא לטהרות אבל בגברי צריך טבילה כדאמרינין בע"ז דף ל"ז (וע' בספרי לא"ח סי' ס' אות ה') וכין שהיא דחוי' מ"ה אין רה"ר מכריע רה"י משא"כ סברת כל דפריש דהותרה כמו שהוכחתי שפיר מכריע אף החצי שלא פי' עדיין:

ד איברא דמה שכתבתי דכל דפריש מרובא עדיף מביטול ברוב והותרה לגמרי וראי' דכל דפריש אמרינן אף בדשיל"מ ליתא דבר"ן ביצה ז' ובמ"ל פ"ז דמעילה מבואר הטעם דכל דפריש אמרינן משום דאמרינן שהוא מרוב ולא איתחזק איסורא משא"כ ביטול ברוב דאיתחזק איסורא ומ"ה לא בטל בדשיל"מ עי"ש. ולפ"ז אין ראי' דכל דפריש הותרה וביטול ברוב ל"ה רק דחוי' וע' במג"א סי' תקי"ג שכ' דבדשיל"מ ל"מ רוב ול"א כל דפריש וע' בתשו' שבסוף ס' סדורו של שבת על כן עדיין יש לעיין בדבר והמעיין בתשו' גאוני בתראי סי' ה' יראה דהגאון מ' העשיל לא אמר סברה זו להקל רק באיסור דרבנן כגון טרפה שנתערבה דמדאורייתא ברובא בטל וגם בזה חלקו עליו הפוסקי' וע' בבכור שור מ"מ יש לצרף לסניף וכ"כ בנוב"י קמא יו"ד סי' ט"ז והנה מה שכתבתי בשם הר"ן דמה"ט בדשיל"מ לא סמכינן אביטול משום דאיתחזק איסורא לפ"ז יש להבין דברי הרמ"א סי' ק"ב בשם המרדכי דהיכא דנולד האיסור בתוך התערובת ולא הי' ניכר קודם שנתערב אף דשיל"מ בטל ולא נודע הסברא הן לטעם הר"ן והן לטעם רש"י. מה חילוק יש בין ניכר מקודם לנולד בתוך התערובת. אמנם לפמ"ש בשם הר"ן דהטעם דאיתחזק איסורא לפ"ז בנולד איסור בתוך התערובת דתיכף כשנולד נתבטל ולא נתחזק איסורא שפיר סמכינן אביטול. ובלב ארי' חולין ק"ח ע"ב למד ממרדכי דהיכא שנולד איסור בתוך התערובת גם לר"י מין במינו בטל. ולפמ"ש בסברת המרדכי אין מזה ראי' לר"י. ואמנם לפמ"ש בפנ"י ביצה ל"ט בטעם דר"י דמב"מ לא בטל משום דכיון דמב"מ לא יפעול השתנות בהאיסור הו"ל כקבוע, י"ל כיון דהאיסור נולד בתוך התערובות ולא הוקבע מעולם על כן הוא בטל כדברי לב ארי' וע' מ"ש בספרי בית יצחק א"ח סי' ע"ג אות ה'. ודע דקשי' בדברי הר"ן ביצה ז' שהוצרך לומר דמה"ט מהני רוב בדשיל"מ אף דדשיל"מ אפי' באלף לא בטל משום דביטול איסור איתחזק איסורא ובפ' אין צדין מסופק הר"ן בדין זה והרי לפמ"ש הר"ן בנדרים נ"ב בטעם דדשיל"מ הוה מין במינו ובזה אף רבנן מודין לר' יהודה כיון דיהי' לו היתר והוה מב"מ באיכות איסור והיתר א"כ מה ענין זה לרוב ולמה הוצרך הר"ן לחלק באיתחזק איסורא ומזה יראה בעליל דר"ן מודה לרש"י דיש ג"כ טעם עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר ורק דהוא מוסיף עוד טעם ולכן ס"ד דגם רוב ל"מ בדשיל"מ והוצרך לומר דבביטול איתחזק איסורא ודוק:

ה והנה בדין שלפנינו לכאורה יש לצרף להיתר מה שי"ל שהבהמה טרפה נתבטלה תיכף בעוד הבהמות בעורן לפי המנהג דנוטלין הדקין מהבהמות קודם שמפשיטין העור. ואז לא הי' ראוי להתכבד אך ז"א דהש"ך כ' בסי' ק"ט דקודם שנודע הטריפות ל"ש ביטול מדאורייתא ואף לדעת המנ"י שחולק על הש"ך מ"מ מדרבנן לא בטל והנה בעניותא הקשיתי על הש"ך מתוס' מעילה כ"א ע"ב שהקשו תוס' באומר פרוטה בכיס יהי' הקדש או שנפל פרוטה הקדש בכיס כיון שהוציא ראשונה מעל וליבטלו ברובא דילמא מיירי שהמוציא לא ידע מתערובת. ול"ש ביטול. וע"כ קודם שנודע ג"כ בטל מדאו':

כדברי המנח"י ע' בספרי לא"ח סי' נ"ה שהארכתי בפרט זה אך גם להש"ך שפיר הקשו דנהי דל"ש ביטול ברוב מ"מ למה מעל כיון שהוציא ראשונה נימא כל דפריש מרובא פריש אך אם זה כונתם קשה מה שכתבו וא"ל דהוי דשיל"מ. דהרי כל דפריש אמרינין אף בדשיל"מ כמ"ש הצל"ח ביצה יו"ד ע"ב והמ"ל פ"ז דמעילה. וע"כ לא הי' קשה לתוס' משום כל דפריש אך י"ל דתוס' הקשו מביטול ברוב משום דמשמע להו דמיירי בשנודע התערובות. ולזה כ' וא"ל משום דשיל"מ אך דלא תירצו דמיירי קודם שנודע משום דאז תיקשי דנימא כל דפריש. ועכ"פ יש לדחות הראי' מתוס' אמנם לדינא אף להמנח"י עכ"פ מדרבנן אסור. ואף אם נרצה לצרף דעת הב"ח דס"ל אף קודם שנודע שייך ביטול מ"מ רחוק שיהי' תערובות קודם פשיטת העורות לפי מה ששמעתי דקודם שפושטין העורות יודעין הזובחים בסימנים איזה דקין מבהמה זו ואיזה דקין מבהמה אחרת על כן ל"ה תערובת כלל קודם שמפשיטין העורות דאף אם הי' נודע אז הטריפות לא הי' שום תערובות על כן אין לצרף זאת אף לסניף:

והנה המתיר רצה לסמוך עצמו על סברה אחת והיינו כיון שמכרו כבר רוב אנו תולין לומר שהאיסור נמכר וזה ליתא דדוקא כשנפל לים דאין לדון על זה אנו תולין משא"כ הבשר שנמכר שהוא בעין ל"ש לתלות ואפי' כבר נאכל רק שהכלים בני יומן אין לתלות שהאיסור נמכר כמבואר בפליתי: ו סוף דבר לדינא אם כי הי' להמתיר הרבה צדדים לסמוך עליהם מ"מ אם הי' בא השאלה לפני לא הייתי מתיר הבשר שנשאר כיון שבתשו' דרכי נועם אוסר הב' אחרונים והכו"פ שמורה להקל כ' כיון שנתפזרו כולן ונמכר קודם שנודע הספק בטל הקביעות ואמרינן ששנים האחרונים שמכרו הם מהרוב כשרות. משא"כ במה שנשאר כיון שבמה שלקחו אותם מבית המטבחי' אף אם נאמר שקנו אותם לא מיקרי פירש דאז שמא לא נתערבו הדקין ולא הי' תערובת כלל.. ע"כ קשה להתיר הבשר שנשאר. אם לא שיש מנהג להתיר כמ"ש הגאון מהרש"ק סי' קס"א או שלא נמצא רק ספק טריפות בהדקין דאז יש להתיר על סמך היתרים המבוארים לעיל. וע' נודע ביהודא קמא יו"ד סי' ט"ז שאוסר שנים האחרונים וגם בבית מאיר סי' ק"י בתשובה שם חוכך להחמיר על כן לדינא נ"ל כדכתיבנא:

ז והנה מדברי כל הפוסקים מבואר דכל דפריש מרובא פריש אמרינן אף קודם שנודע התערובת וצריך להבין לשיטת הש"ך סי' ק"ט דקודם שנודע ל"ש ביטול ברוב אמאי אמרינן כל דפריש מרובא פריש קודם שנודע. ונ"ל דביטול ברוב ילפינן מסנהדרין מאחרי רבים להטות דהסנהדרין המועטין בטלין ומוכרחים בעצמם להורות כרוב כמ"ש בגט פשוט ומובא בספרי לא"ח סי' ב' אות ו' והיינו טעמא דלא עשו ב"ש כדבריהם עיי"ש וזה ענין איסור נהפך להיתר ובסנהדרין הי' ידיעה על כן בלא נודע ל"ש ביטול משא"כ כל דפריש מרובא פריש נהי דילפינן מסנהדרין שכ' המרדכי דהדיבור הוה כפירש מ"מ כיון דקיי"ל דאזלינן בתר רובא מהלכה למשה מסיני ברובא דליתא קמן שכ' רש"י חולין י"ב דהיא מהלכה, א"כ עכ"פ לא גרע מרובא דליתא קמן. וע"כ לא בעי ידיעה. ולפ"ז יצא לנו דזה דוקא לדידן דל"ח למעוטא ברובא דליתא קמץ מהלכה א"כ כל דפריש דלא גרע מרובא דליתא קמן ל"ב ידיעה. אבל לר"מ דחייש למעוטי ברובא דליתא קמן ובט' חניות דהוה רובא דאיתא קמן מודה בעי ידיעה דאיכא למילף מסנהדרין. ובזה מיושב מה דאמרינן ביבמות קי"ט אימר דאזלי רבנן בתר רובא כגון ט' חניות וסנהדרין והקשו תוס' דהרי בט' חניות לא פליג ר"מ ולהנ"ל פליגי גם בט' חניות היינו בכל דפריש מרובא פריש דלר"מ בעי ידיעה בתחלה ולרבנן אמרינן כל דפריש אף קודם שנולד הספק. ולפ"ז מוכח מדברי תוס' מעילה כ"ב דלא כש"ך שהקשו לר"ע דס"ל כיון שהוציא ראשונה מעל ולבטלי ברובא וקשי' לישני דמיירי קודם שנודע כמו שהקשיתי לעיל ואין לומר דעדיין קשה אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש דזה אמרינן אף קודם שנודע דהרי תוס' קאי לר"ע ור"ע חייש למעוטי כמ"ש תוס' חולין י"ב ולא ס"ל כל דפריש קודם שנודע ומזה מוכח דאף קודם שנודע בטל מדאורייתא: ח והנה לעיל דברתי מענין רוב אם דחוי' או הותרה אעתיק פה סנסן אחד הגם שהוא דרך פלפול הנה המחבר בסי' ק"ב כ' בשם יש מי שאומר והוא הרשב"א דאם המתיר אינו עתיד לבא בודאי כגון ספק טרפה ל"ה דשיל"מ והש"ך כ' דזה מוכח בש"ס דביצה דף ג' מדמקשה בספק ביצת טריפה שנתערבה לבטלה ברובא ואמאי לא משני בביצה שהוא מתרנגולת ספק טרפה דהו"ל דשיל"מ וע"כ ל"ה דשיל"מ. והנה הצ"ץ סי' ס"ט מביא קו' על הרשב"א דל"ל שאין המתיר עתיד לבא בודאי ומ"ה ל"ה דשיל"מ והרי בלא"ה מותר התערובת ממנ"פ אם הוא טרפה שפיר בטל ואם התרנגולת אינה טרפה שתטיל ביצים או תחי' י"ב חודש בודאי הביצה מותר. ותירץ דמיירי בביצת ספק טרפה שנולדה ביו"ט דס"ד שלא בטלה דהוה דשיל"מ משום איסור יו"ט דלמחר תהי' מותרת קמ"ל דהואיל דמשום איסור טרפה בטל דל"ה דשיל"מ גם משום איסור יו"ט בטלה והצ"ץ חלק ע"ז דנהי דמשום איסור טרפה בטלה מ"מ האיסור משום נולד לא בטלה עיי"ש ולצ"ץ הדרא קושית הש"ך לדוכתא אמאי לא משני בביצה של תרנגולת ספק טרפה שנולדה ביו"ט דהוה דשיל"מ. ונ"ל לישב הנה לכאורה י"ל דהואיל דאיסור טריפה שבהביצה בטל דלזה ל"ה דשיל"מ משום ממנ"פ גם איסור נולד שבה בטל כמו דאמרינן מיגו דהוה דופן לסוכה ואף דיש לחלק לשם הוה מצד חשיבות מ"מ זה דומה למה דאמרינן ביצה ו' אפרוח שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י מיגו דאיתקן להא איתקן נמי להא וה"ה הכא י"ל מיגו דמועיל ביטול לאיסור טרפה מועיל ג"כ לנולד ובכאן אף רב דפליג שם יודה דאמרינן מיגו אך י"ל כ"ז אם אמרינן ביטול ברוב הותרה לגמרי אמרינן הואיל דמהני ביטול לזה מהני ג"כ לענין איסור נולד אך אם כל ביטול הוא רק מצד דחוי' ל"א הואיל ומיגו. והנה בגמ' צריך להבין דרב אשי משני לעולם דספק יו"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל ופירש"י וכי היכא דבבטול מחמירינן ה"ה דמספיקא נמי מחמרינן. וזה צ"ע דא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר ופירשתי דמתחלה הי' שיטת הגמ' דביטול ברוב הוא מתורת ודאי דהותרה לגמרי וע"כ הא דדשיל"מ לא בטל לא מטעם עד שתאכלנו באיסור דהרי הותרה לגמרי וע"כ מטעם דהו"ל מב"מ הואיל וניתר לאח"ז הו"ל כהיתר בהיתר. וגם רבנן מודין כטעם הר"ן ומ"ה הי' ס"ל דספק בדשיל"מ מותר דל"ש סברה זו ומשני ר"א דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל דל"ש סברת הר"ן לשיטת הפוסקים שהובאו בריטב"א חולין צ"ט ע"ב דבדרבנן גם ר"י מודה דמב"מ בטל וכן הוא בתוס' נדה ע"א ע"ב וע"כ הטעם דדשיל"מ ל"ב דרוב ל"ה רק דחוי' ובדשיל"מ אסור ול"מ רוב וה"ה דספק אסור מטעם עד שתאכלנו באיסור. ומעתה מיושב דבה"א ל"ה. מצי לשנויי דמיירי בביצה ספק טרפה שנולדה ביו"ט דבה"א ס"ד דרוב הותרה ואמרינן מגו דמועיל ביטול לענין טרפה מועיל לאיסור יו"ט ודברי הצ"ץ נאמרין למסקנא דל"ה רק דחוי' ל"א מיגו ודוק:

ט עוד אפשר לומר בישוב דברי הצ"ץ דהנה הצ"ץ כ' דלכאורה אין איסור נולד חל על איסור טרפה אך דאיסור יו"ט הוה איסור כולל. וזה ליתא דע"כ ל"א כולל רק אם חל אז האיסור על שאר דברים כגון נולד בעיו"ט אבל בביצה שנולד' ביו"ט דה"ל איסור נולד ביו"ט מי יודע אם באותו רגע חל על שאר דברים איסור נולד וכיוצא בזה כ' בתשו' הגאון רע"א סי' ס"ה ביתר ביאור. וצ"ל דבאמת אינו חל איסור נולד רק לאחר שנתערבה דבטל איסור טרפות. אז חל איסור נולד ול"ה איסור נולד בתערובת לפמ"ש לעיל הטעם דלא איתחזק איסורא וכאן נתחזק איסור כיון שהי' בתחלה אסור אך י"ל הואיל ואישתרי אישתרי כעין דאמרינן בזבחים ל"ב אך לפי מה דאמרינן בזבחים שם דדוקא בהותרה אמרינן הואיל ואישתרי ולא בדחוי'. א"כ ביטול ברוב דהוא רק דחוי' ל"א הואיל ואישתרי ומ"ה הביצה אינה בטלה כמ"ש הצ"ץ וכ"ז למסקנא אבל לה"א דס"ל ביטול ברוב הותרה ל"ה מצי לשנויי דמיירי בביצה ספק טרפה שנולד ביו"ט דאמרינן הואיל ואישתרי כיון שאין חל איסור נולד רק לאחר הביטול כדאמרינן ביבמות ז'. אך כל זה לסברת אביי בזבחים אמנם רבא ס"ל להיפך דבדחוי' אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אך באמת דברי הצ"ץ שכ' דאיסור נולד לא חל על איסור טרפה צ"ע דהרי לקוברו בין רשעים תמיד חל איסור על איסור. רק שאינו חייב ובאיסור נולד בלא"ה אין כאן חיוב. ולפמ"ש הפמ"ג סי' ס"ו דאין לוקין אביצת טרפה בלא"ה ל"ש אין איסור חל על איסור כמ"ש תוס' שבועות כ"ג ע"ב ומ"מ העתקתי זאת להעיר על המעיין:

י והנה לעיל הבאתי דברי המ"ל פ"ז דמעילה לענין אם מהני רוב בדבר שיל"מ. הנה ראיתי שם מייתי כמה ראיות דמטבע חשובי ולא בטלי וגם דממון בעלים לא בטל. ונ"ל ראי' מסנהדרין צ"ד ע"ב מדאמרינן שם דאמר להם נביא לישראל ואספו שללכם וכו' אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו עיי"ש ומלשון זה משמע דלא הי' רוב כמו דאמרי' הנסקלין בנשרפין וכן מלשון מעורב בו משמע דהי' מיעוט וקשי' הרי בטלו ברובא וע"כ ממון בעלים לא בטלו כדאמרינן בביצה ל"ט. וע"ז אמרו כמשק גבים כיון שנפל ביד נכרי טיהר דקני' נכרי ביאוש או בכיבוש מלחמה. ע' גיטין ל"ז, עוד ראי' מתמורה ט"ו ע"ב דמייתי בגמ' ראי' דחטאת ציבור שמתו בעלי' קרב דציבור לא מיית משעירי רגלים וראשי חדשים דרחמנא אמר אייתינהו מתרומת הלשכה ודלמא מתו מרייהו דהנהו זוזא וש"מ אין הציבור מתו וקשה דלמא מטעם ביטול מייתי שעירי רגלים מתרומת הלשכה. וע"כ מטבע ל"ב מן התורה. ושם ליכא למימר מטעם ממון בעלים לא בטל דהרי האיסור שבו בטל כדאמרינן בביצה ל"ט לענין תחומין וכ"כ באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג ד"ה ואכתי יש להשיב (הגם שזה שכ' שם שפיר הקשו תוס' דליבטל ברובא ליתא בתוס' רק המ"ל הקשה כן אולי כוונתו לרש"י עירוכין ד' שכ' דאנן ל"ל כבן בוכרי דזיל בתר רובא והכונה דבטל ברוב) ומדאמרינן בגמ' דרחמנא אמר אייתינהו מתרומת הלשכה משמע דמייתי ראי' מן התורה וע"כ מטבע לא בטל ואין להקשות דהרי קונין מזה בהמות די"ל דהגמ' מייתי ראי' איך קונין באמת בהמות והרי מטבע לא בטיל ולא נתפוס בקדושה הבהמה שקונין ושם ליכא לתרץ כמו שכ' המ"ל על הקו' במנחות כ"א שהכהנים דרשו איך יביאו שקלם ומנחת כהנים כולה כליל שהקשה דלמא מטעם ביטול ותירץ דזה מקרי ביטול איסור לכתחלה אם יהי' לכהנים חלק דזה ל"ש בשעירי רגלים, דלמא ימות אחד מהציבור דזה לא נעשה בידים על כן משם ראי' ברורה וצ"ע דמכל הפוסקים משמע דמדאורייתא גם מטבע בטל גם משמע מראי' זו דמטבע לא בטל אף בנולד האיסור בתערובת דלא כמ"ש בפמ"ג ר"ס ק"ב בשם או"ה וצ"ע:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה