אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קכט

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קכט

סימן קכח

ב"ה מרחשון תר"ל ברעזאן שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי כנפשי ה"ה הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה מורג חרוץ מו"ה חיים קנאללער נ"י: א מה שנסתפק כ"ת לשיטת המחבר בסי' צ"ח דאף באין בתבשיל ס' מותר באין בו טעם. אם טעם ישראל בשוגג שלא ידע שיש בו איסור ואומר דאין בו טעם סמכינן עליו או דילמא כיון דלא ידע שיש בו איסור הוי מילתא דלא רמיא עלי' דאינש ולאו אדעתיה. ולא אדע למה נסתפק רק לשיטת המחבר. והרי אטעימת ישראל סומכין אף האידנא כדאיתא בש"ך וכמבואר בסי' רי"ז ס"ק ח'. ואפילו בפחות מס' מותר. והו"ל להסתפק אף לדידן. ובפ"ז נ"ל מש"ך גופא מוכח דהו"ל מילתא דלא רמיא ולא סמכינן דאל"כ למ"ל לש"ך לומר דנ"מ לתרומ' ולנדרים. והרי אף באיסור משכחת לה בטועם בשוגג. וע"כ זה ל"מ כיון שלא ידע שיש בו איסור לא דקדק כ"כ לידע אם יש בו איסור והרי לענין בדיקת מחט פסק בנוב"י תנינא חיו"ד סי' ט"ז דאם לא ידעה שיש סירכה ל"מ מה שאמרה שברור לה שלא היה מרט דהוי מילתא דלא רמיא והביא ראי' מש"ך סי' ל"ו עיי"ש. ושם מרט נרגשת ביד ומ"מ ל"מ אם לא היה לה ספק ה"ה בהרגשת הטעם אם לא נתנו לו לטעום בכונה לידע שיש איזו נ"מ לא דקדק (וקצת יש ראי' מש"ס דחולין קי"א דאהא דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל חלב ואם בישל בנ"ט מקש' מאן טעים לי' ומאי קושי' דילמא הכונה אם טעם קודם שידע ויודע שאין לו טעם מותר. וע"כ לא מהני טעימה כשלא נודע לו איסור. ולפ"ז י"ל מה שהקשו הפוסקים איך מהני טעימת קפילא הרי בב"ח לכ"ע טעם כעיקר דאורייתא להנ"ל י"ל לפמ"ש בקרית ספר הובא בפמ"ג סי' צ"ד דמילתא דלא רמי' ל"ה רק איסור דרבנן משום גזירה א"כ י"ל דהברייתא מיירי דטעים ישראל קודם שידע מהאיסור. רק דלא סמכינן על זה מדרבנן ומ"ה מהני טעימת קפילא אמנם נראה דזה דוחק לפרש בנותן טעם שאירע מקרה שטעמו בשוגג. על כן אין ראי' מגמ' ודוק). ושוב ראיתי דהראי' מש"ך יש לדחות דכיון דהרמ"א סמך על המנהג וכתב דאין נוהגין עכשיו לסמוך אטעימת עכו"ם משמע אטעימת ישראל יש מנהג לסמוך. ולכן פירש בטעימת היתר אבל בטעימת איסור בשוגג ל"ש מנהג כיון דלא שכיח דמתרמי. אבל לעולם להמחבר י"ל דמהני גם מדברי הטו"ז קצת ראי' דמהני מדכתב דהרא"ש קמ"ל רבותא אף שידע שסומכין עליו רק שאינו יודע שסומכין עליו באיסור והיתר מהני. ומשמע מטו"ז דכ"ש כשאינו יודע שסומכין עליו מהני ועדיף יותר. והרי אם אינו יודע כלל גרע יותר. דהו"ל מילתא דלא רמי' עליו. ומשמע דבזה ל"ה מילתא דלא רמי' עליו. מיהו י"ל כונתו שאינו יודע שסומכין עליו. אבל בכ"ז נותנין לו לטעום בכונה. משא"כ בישראל דטעים שלא בכונה כלל ומדברי הטו"ז סי' ק"ץ ס"ק מ' משמע דלא מהני אמירת ברי באשה שלא ישנה במקום זה מטעם כל מילתא דלא רמי' ובנקה"כ חולק עליו דלא אמרינן כל מילתא רק לענין שלא יהי' הוחזק כפרן אבל לא לענין איסור. ועיין בסדרי טהרה שהביא ראי' להטו"ז מסי' י"ח גבי מסוכסכת דל"מ ברי לי הרי אף לענין איסור ל"מ אמירת ברי אך לפ"מ שמצדד הפרמ"ג בסי' צ"ד ס"ק כ"ח לומר לפמ"ש בקרית ספר דכל מילתא דלא רמי' ל"ה רק איסור דרבנן ובדרבנן ל"א הכי. י"ל דגם הנקודת כסף מודה באיסור דאורייתא ולא הקיל רק בכתמים דרבנן ול"ק ממסוכסכת עוד נלענ"ד ליישב דשם בבהמה הוי בחזקת שאינו זבוח. ועפ"י דין אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא. רק מש"ה נאמן ע"א משום דבידו. וזה דוקא אם ידע מקודם שהי' מסוכסכת או שהסכין פגום או שידע הלכות שחיט' אבל אם לא ידע הלכות שחיט'. ואח"כ כשלמד אומר ששחט כדין כיון שבשעת שחיט' לא ידע לא מקרי זאת בידו. ול"מ ע"א באיתחזק איסורא. אבל היכא דלא איתחזק איסורא ל"א באיסורין מילתא דלא רמי' כן יש לישב דברי הנקה"כ שלא יהיו תמוהין כ"כ. איברא דהטו"ז גופי' כ' בסי' ק"ץ שם דיש חילוק בין זמן קצר לזמן רב וצ"ל גם לטו"ז יש חילוק בין סכין פגום דאמרינין כל מלתא דלא רמי' אף בזמן קצר:

ועיין בנוב"י תנינא סי' ט"ז שהשואל הקשה מנדה ו' ע"ב בשפחתו של ר"ג שבדקה עצמה בין חבית לחבית והלא הוי מלתא דלא רמי' כיון דאין מוטל עלי' לבדוק ולא אדע מה בין שפחה לבת ישראל בזה דלפענ"ד גם שפחה לעבד צריכה לשמור פתחי נדה וג"כ אסורה ליגע בתרומה כשהיא טמאה דמוזהרת על כל איסורין כבת ישראל ועיין תוס' פסחים ט' ונדה ט"ו דשחטה מטמאה בלידה ועיין תוס' יבמות ע"ד ומשמע דה"ה בנדה מטמאה כדמוכח מנדה דף ז' (ועיין תוס' נזיר ס"א דעבדים. אין מקבלין טומאה. וכבר פלפל בדבריהם בקהלת יעקב אות נ' וגם אני הארכתי בכמה מקומות בענין זה. ומצאתי בתוס' נדה דף מ"ז ד"ה מר דעבד אסור בנדה ומשמע דה"ה שפחה וז"ב והוא ראיה ברורה. וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ט"ו בש"ה ולעיל סי' ג' בש"ה וכעת מצאתי ראי' ברורה מש"ס דעבדים מקבלין טומאה דבחולין קל"א ע"ב מרבה עבדים שיש להם כפרה בשעיר הנעשה בפנים לענין טומאת מקדש ואס"ד דלא מקבל טומאה למ"ל כפרה אך י"ל דלמ"ד קרא מרבה לוים וקשי' מנ"ל להאי תנא עבדים אולי ס"ל באמת עבדים אין מקבלים טומאה. אמנם כיון דשפחה מטמאה בנדה ובלידה משכחת טומאת מקדש בשפחה לכ"ע ודוק. וע' בהמקומות שציינתי בספרי הנ"ל):

ג ומה שהקשה בנוב"י שם אהא דריש חולין בטמא במוקדשין דמקשה בברי לי סגי והקשה שמא לא ידע שהוא טמא ול"מ ברי דידיה. וע"ז תירץ דאם אחרים ג"כ לא ידעו שהוא טמא ל"מ אמירת אחרים. הנה למ"ש הפ"ת ופרי מגדים סי' י"ח ס"ק י"ח דמהני עדים כיון דלא טרידו אף במלתא דלא רמי'. עדיין קשה קושית הנוב"י הנ"ל דלוקמא כשלא ידעו שהוא טמא ומ"מ מהני אמירת אחרים וכן למ"ש בלב ארי' בחולין דמהני ראיית אחרים מטעם דבתלתא הו"ל ר"ה ג"כ ל"מ תירץ הנוב"י ומה שתירץ הנוב"י עוד דאם לא ידע שהוא טמא איך תני דלכתחילה לא ישחוט לא ידענא אמאי לא שייך למוקמי מתניתין בהכי. דאם יודע שטמא לא ישפוט לכתחילה. ואם לא ידע שהוא טמא ושחט מהני אחרים רואין ול"מ ברי דידיה אמנם לדעתי הי' נראה דבר חדש בישוב קו' זו דהתוס' הקשו שם דהוי לי' ספק טומאה ברה"ר ותירץ דמיירי בבמה. והנה אנן ילפינן מסוטה אך דבר שיש בו דעת לשאול והיינו כמו בסוטה שהיא יכולה לדעת אם נטמאה או לא וז"ל רש"י בסוטה כ"ח מה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול אם נטמאת אם לאו אף ספק טומאה דבר שיש בו בנוגע זה דעת לשאול אם נגע או לאו והוא אומר אינו יודע כגון אדם או טהרות שהי' אדם עסוק בו עיי"ש. ומעתה זה דוקא ביודע שיש טומאה וספק נגע. שיכול לומר בברי אם נגע או לא רק שעתה אומר אינו יודע. אבל אם אינו יודע מטומאה והוא אומר בברי שלא נגע רק דאנן אמרינן שלא יוכל לדעת זאת אף שאומר בברי זה מיקרי אין בו דעת לשאול. וטהור אף ברה"י. ואף שמשמע בכמה מקומות דאף שאינו יודע אם יש כאן טומאה הוי ספק טומאה ברה"י זה כשאינו אומר בברי שלא נגע אבל אם הוא אומר בברי שלא נגע ואנן אמרינן שלא יוכל לדעת טהור אף ברה"י מהסברא שכתבנו ובפסחים י"ט גבי מחט יודע שנאבד לו מחט טמא מת. ואינו יודע היכן הוא ואינו יודע שנגע משא"כ באמר ברי שלא נגע. ואנן אמרינן כיון דהוי מלתא דלא רמי' אי אפשר לו לדעת:

הרי אתה עושה אותו לאין בו דעת לשאול לא הוי דומיא דסוטה דאפשר לה לדעת שהרי ידעה שיש כאן שרץ. ואף דבסוטה ג"כ ל"מ טענת ברי שלה שם חיישינן למשקרת. אבל אפשר לה לדעת אם נבעלה או לא. משא"כ בטומאה היכי דלא חיישינן למשקר רק דאמרינן שאי אפשר לו לדעת א"כ אינו דומה לסוטה ומה שאמרו בנדה דף ה' ע"ב כשחברותי' נושאת אותה במטה. והוי יש בה דעת לשאול שם אינה יודעת אם ראתה מקודם ולו ידעה מהטומאה ואומרת ברי אמירתה מהני רק שאינה יודעת משא"כ היכא שבספק בנגיעה והוא אומר ברי שיודע שלא נגע ואין חושדו למשקר. רק שנימא שאין בו דעת לאמר ברי אי אפשר ללמוד מסוטה והוא ישוב נכון אך שיש לשקול עדיין בפלס ואין להאריך כאן יותר:

ד ועיין בפרי מגדים בפתיחה לא"ח בהנהגת שואל לענין תחיבת כף שכתב דמש"ה מהני אמירה כמה תחב שניכר אח"כ. והאריכו מזה האחרונים. ועיין בתשובות צ"ץ סי' ס"ה והנוב"י הביא מתחיבת הכף ראי' להיכא שאדם עושה מעשה ל"ש מילתא דלא רמי' ואיני מבין דהרי בשוחט בסכין פגום נמי עשה מעשה ומ"מ אמרינין מילתא דלא רמי'. וכן באינו יודע הלכות שחיט' ולדינא נ"ל בשאלתו. אם נתנו לאחד לטעום התבשיל. אף שהוא לא ידע אם נתערב בו איסור. וגם אחרים לא ידעו והאיסור הוא דבר שנרגש בטעם. והטועם יודע ג"כ מטעם האיסור בודאי סומכין עליו כיון שלקח בכיון לידע טעם המאכל. משא"כ בלא נתנו לו לטעום רק שאכל מזה יש לומר מילתא דלא רמי'. ולא כיון על הטעם ולא דקדק כלל. גם אם הוא דבר שלא טעם כלל מעולם. איך יוכל לידע הטעם. ומ"ה אין ראי' מש"ך שלא כתב שאכל בשוגג דמאין ידע ישראל טעמא דאיסורא שיוכלו לסמוך עליו. אך בב"ח יוכל לידע אם יש טעם חלב. והנה מטו"ז משמע ס"ס ק"ץ דיש חילוק בין זמן קצר לזמן רב. ולדינא נ"ל דבאיסור דרבנן או שיעור דרבנן יש לסמוך אטעימה אם הי' זמן קצר כדברי הטו"ז אבל באיסור דאורייתא אין לסמוך אף בזמן קצר. ובזה מיושב הא דפסקינן לענין פסח כל מלתא דלא רמי עליו דאינש לאו אדעתי' ע' מג"א סי' תמ"ז סקכ"ג אף דאף אם בישלו בכלי חמץ בן יומא הו"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואינו אסור לדעתי רק מדרבנן כיון דלא הי' זמן קצר אמרינין אף בדרבנן כל מלתא ודוק. וע' תשו' חסד לאברהם סי' ל"ז שהאריך הרבה בדין הכף. ולפמ"ש גם בדין הכף שנתוכחו שם בדין אם תחבו הכף לחלב ואח"כ לבשר ואומרת ברי שלא תחבה לחלב רק חצי הכף אם אמרינין כל מלתא דלא רמי לדעתי יש חילוק בין דרבנן לדאורייתא והנלע"ד כתבתי:

ה מ"ש כ"ת להקשות על הפ"ח שכתב בסי' צ"ח בטעמא דטעימת קפילא מהני באיסורין אף דבדאורייתא ל"מ מסל"ת משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי. והקשה דתינח אם אמר שאין בו אבל אם אמר שיש בו טעם איך מהימן. והרי נ"מ לקולא בשתי קדירות ואיך נסמוך על דבריו לק"מ דגם אם אמר שיש בו טעם יש לברר ע"י גו' אחר. וגם מ"ש דנ"מ לשפי קדירות לק"מ דאין כאן נ"מ לקולא כיון דשאני אומר ל"א רק באיסור דרבנן. ובאיסור הרי מהני מסל"ת גם ע' בחולין דנ"ב דאמרינן שם דאם שאל על דבר שיש לטעות לקולא מדחה הוה להם משא"כ אם יטעה לחומרא ול"א:

דהי"ל לכעוס גם על זה משום דיש מכשול בב' קדירות וע"כ מה"ט דל"א שאני אומר רק בדרבנן וקצת צ"ע על סוגיא דחולין דף נ"ב הנ"ל מירושלמי הובא בתוס' חולין ס"ד דאמרינן שם לא ביש לי דאמרינן על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור הרי דגם. אם מחמירין בדבר היתר יש קפידא וע"כ כוונת הירושלמי דסופו להקל בב' קדירות וכדומה וצ"ל דמ"מ לחוש על הספק שלא להחמיר מה"ט ל"א כדמוכח מכמה מקומות:

ו מ"ש כ"ת על דברי הפמ"ג בפתיחה להלכות טריפות שהקשה בסוגיא דמנחות דף ה' ע"ב דמקשה למ"ל מן הבקר להוציא את הטריפה ונילף מק"ו. והקשה הפמ"ג לשיטת הרמב"ם דדבר הנלמד מי"ג מדות ספיקו לקולא והרי נ"מ לספיקא. ותירץ שם הק"ו שיש על ודאי יש ג"כ על הספק והקשה כ"ת על הקושיא דהרי בבכורות נ"ז ילפינן טריפה שפסול לקרבן ג"כ מג"ש ממעשר והו"ל ג"כ מי"ג מדות ומה לי ק"ו מה לי גז"ש. עוד הביא דברי הכ"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"י דהרמב"ם ס"ל דהקרא ל"ה רק אסמכתא. והרמב"ם יליף מדברי קבלה דהקריבהו נא לפחתך עיי"ש. הנה הפמ"ג יפה הקשה לסוגיות הגמרא דמנחות דיליף מקרא דבן הבקר ולא יליף מגז"ש. ומה הקשה בגמרא ודברי הכ"מ שהביא דהרמב"ם ס"ל דקרא אסמכתא הוא צ"ע מנ"ל להרמב"ם והמובחר כמו שכ' הכ"מ במסקנא דגם הרמב"ם ס"ל דהוה דאורייתא והנה סוגיא דבכורות נ"ז לכאורה צ"ע דלמה לן לילף מגז"ש מה דדרשינן במנחות מקרא דבן הבקר אך במנחות ו' אמרינן שם דכל אשר יעבור איצטריך להי' לה שעת הכושר עיי"ש א"כ ילפינן מגז"ש דאף אם הי' לה שעת הכושר פסול להקרבה ומ"ש תוס' במנחות שם דלבתר דכתיב קרא דכל אשר יעבור ילפינן ממשקה ישראל אף היכי שהי' לה שעת הכושר זה צ"ע דא"כ למ"ל גז"ש ודוק. ועתו' חולין ק"מ ד"ה למעוטי שכ' דלא ילפינן ממשק' ישראל רק היכי שלא הי' שעת הכושר וזה היפך ממ"ש במנחות ועדיין צ"ע דעדיין ילפינן מגז"ש. ולכאורה י"ל לשיטת הרמב"ם דלא מצינו מפורש בקרא אלא דרוסה ושאר טריפות הוי הלכה למשה מסיני. א"כ קרא דבן הבקר לא אתי רק למעט דרוסה שמפורש בקרא. ומה שהקשה הגאון מהר"ז מרגליות בראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' ז' דא"כ נילף מבמ"מ ויוצא דופן דהרי בזה נמי מומו ניכר לא קשה דמשכחת לה דרוסה שאין ניכרת כמבואר בחולין נ"ג ע"ב ברש"י. ולפ"ז י"ל דילפינן ממעשר בגז"ש דבמעשר כתיב כל אשר יעבור. וילפינן מזה פרט לטריפה שאינה עוברת והיינו נחתכו רגליה וה"ה לשאר טריפות כמ"ש רש"י בחולין קל"ו הרי דילפינן שאר טריפות ומבן הבקר ליכא למילף רק דרוסה שמפורש בקרא ומ"ה איצטריך הגז"ש. אך לפ"ז למה עביד בגמ' דמנחות הצריכי והרי מקרא דבן הבקר לא ידעינן רק דרוסה ומקרא דכל אשר יעבור ילפינן שאר טריפות וע"כ גם שאר טריפות ידעינן מבן הבקר דכל טריפות נכללו במיעוט זה:

ז והנה י"ל דמקרא דבן הבקר ליכא למילף דטרפה גרע מבעל מום. אך בגז"ש ממעשר ילפינן דטריפה גרע מבע"מ דבמעשר בע"מ נכנס להתעשר דכתיב לא יבקר כדאיתא בבכורות דף נ"ז וטריפה אינה נכנס הרי דגרע וילפינן בגז"ש דגרע מבעל מום בכל קדשים ונ"מ למה דדרשינן ביומא דף ס"ד מום בם בהם לא ירצו אבל ע"י תערובות ירצו וכן דרשינן משם דאף דיש דיחוי בבעלי חיים מ"מ גלי קרא בבעלי מומין דאם עבר מומן ירצו ולפ"ז ה"ה בטריפה סד"א דירצו ילפינן מגז"ש דטריפה גרע מבעל מום ונ"מ לשיטת רש"י דאין סירכה בלא נקב ומ"מ סירכא כסדרן כשירה משום דהוי סתימה מעלייתא. ולשיטת הר"ן הטעם משום דכל נקב שסופו ליסרך כסדרן ל"ה נקב דנקב המיטרף לא מיסרך. ולפ"ז לא נדחה כלל אבל לשיטת רש"ל הובא בטו"ז סי' מ"ד משמע דמצינו טריפה שחוזר להכשירו וכן הוא שיטת הרמב"ן הובא ברא"ש פרק בהמה המקשה ולשיטתם י"ל דבקדשים אף סירכה כסדרן טריפה דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה ודוקא בבע"מ גלי קרא וכדכתיבנא. וכן י"ל נמי למאן דס"ל בבכורות ל"ט דחסר כוליא כשר להקרבה ול"ה בע"מ א"כ לשיטת הרש"ל דחסר כוליא מחמת חולי כשר אף דמעיקרא הקטינה ונטרפה חוזר להכשרו א"כ בקדשים אם ילפינן מבן הבקר הוי שוה לבע"מ ואף שנדחה חוזר ונראה ומ"ה ילפינן מגז"ש דגרע מבעל מום ואם נדחה מחמת טריפות אינו חוזר ונראה. אך זה לא נהירא לי דכיון דבחי' לא הי' ניכר הטריפות רק עתה נודע שמעיקרא טרפה הי' לא מקרי זאת נראה ונדחה דלא הי' נודע דחיתו מ"מ נ"מ לשיטת הרמב"ן הובא ברא"ש פרק בהמה המקשה דאם נחתך במקום צומת הגידין ונטרף מהני שיחתך למעלה ויכשר. ה"נ נ"מ בבהמה כזו שנתערבה חד בחד דמצד שהוא בעל מום מרצה בתערובות ומצד טריפות הרי חזר והוכשר ומ"מ פסולה להקרבה מצד דיחוי למאן דאמר אף בידו להכשירו מקרי דיחוי וכ"ז לבתר דילפינן מגז"ש דמעשר בהמה דטריפות גרע מבע"מ:

ח ובהכי נלענ"ד ליישב מה שהקשיתי בדרוש (ע' בספרי לא"ח סי' ה' אות י"ז) תמיה נשגבה בסוגיא דמנחות דמקשה שם בדף ה' ע"ב למ"ל קרא דבן הבקר להוציא את הטריפה ונילף מבעל מום והקשיתי לפמ"ש התוס' בזבחים ע"ד דמקרא דהם ילפינן דאף חד בחד מרצה בע"מ בתערובות ע"ש ובדף ע"ז ע"ב תוס' ד"ה ורבנן כתבו התוס' דאף רבנן לא פליגי אר"א רק בדרבנן אבל בדאורייתא מודו רבנן דמרצה א"כ מאי מקשה ונילף מק"ו מבע"מ אם נילף מבעל מום נימא דיו לבא מן הדין ונתבטל טריפה בחד בחד לגבי מזבח כמו בע"מ ומ"ה איצטריך קרא דבן הבקר דלא נילף מבע"מ ואין לומר דאין לנו לילף טריפה מבעל מום רק גבוה מהדיוט מ"מ אית לן לומר דיו כדאמרינן בב"ק דף כ"ה במשנה. וכעת קשה לי על הפמ"ג שהביא כ"ת שהקשה אי לאו קרא הייתי מתיר ספק טריפה ותירץ דגם ספק יכול ללמוד מק"ו ומשמע מדבריו דספק בעל מום אסור מספק למזבח. ולפענ"ד בעל מום ספק מותר להקרבה וחילי דידי מדילפינן דחד בחד מותר למזבח כדכתבו התוס' בזבחים ע"ד ד"ה רב וכיון דחד בחד מותר כש"כ ספק דתערובות חד בחד איקבע איסורא וחייבין באשם תלוי וכיון דהתורה גילתה דחד בחד מותר ע"כ ספק מותר ומ"ה מותר בחד בחד דעל כל אחד אני אומר שהוא היתר אף דאיקבע איסורא ונמצא דלמאי דנילף ק"ו מבע"מ מותר בספק ומ"ה אצטריך בן הבקר. ומה מקשה בגמ' למ"ל קרא נילף מק"ו. אמנם למאי דכתיבנא דלולא הגז"ש רק מילפותא דבן הבקר לבד ה"א דטריפ' שוה לבעל מום וכמו דבעל מום מרצה בתערובות וגם בספק בע"מ ה"ה טריפה שפיר מקשה בגמרא דמנחות דמייתי קרא דבן הבקר לבד למה לן קרא דלמאי דמייתי דילפינן מקרא מבן הבקר שוה בדינו לבעל מום. אך לנחר שיש לנו גז"ש וילפינן ממעשר דטריפה גרע מבע"מ אז ידעינן דטרפה חמיר מבע"מ לענין חד בחד ולענין ספק ולענין דיחוי ול"ק כלל לילף בק"ו ודוק ומה דמקשה במנחות למ"ל ילפותא דבן הבקר וילפותא דכל אשר יעבור ומתרץ דאיצטריך להי' לו שעת הכושר ה"ה דהוה מצי לשנויי כדכתיבנא. אך הגמ' משני בפשיטות טפי אף אם נאמר דגם בעל מום חד בחד א אינו מרצה ועוד מילפותא דממשקה ישראל מן המותר לישראל נמי ידעינן דטרפה לא בטל חד בחד לגבוה דכיון דאסור באכילה שהרי לאכילה לא בטל חד בחד ה"ה שאסור לגבוה דל"ה מן המותר בפיך וה"ה ספק טרפה אסור מה"ט לגבוה אך מקרא דבן הבקר ליכא למילף ודוק:

ט והנה בסוגיא דתמורה דף י"ז מבואר דטריפה גרע מבעל מום דבטל מום מיתפס בתמורה משא"כ טריפה ובהכי ג"כ יש לישב מה דאיצטריך גז"ש בבכורות דנ"ז לטריפה ולא סגי בקרא דבן הבקר דמקרא הוי אמינא דשוה לבעל מום ומיתפס בתמורה קדושת הגוף וילפינן מגז"ש דגרע מבע"מ דהרי בעל מום קדוש במעשר משא"כ בטריפה ודוק. והנה בתמורה י"ז שם תמהתי בגמרא דא"ל רב פדא לרבא והרי בעל מום ומשני בעל מום קרב במינו. ומקשה והרי טריפה נמי קרב במינו וקשה לישני בע"מ קרב במינו ממש דאפילו בעל מום גמור מרצה בתערובות בחד בחד כדכתיבנא לעיל משא"כ טריפה לא קרב בחד בחד ול"ש קרב במינו ממש וביותר צ"ע דהרי בתמורה באו בגמ' לפרש דברי ר' אליעזר במשנה ומבואר ביבמות דף פ"ב ע"ב ודף פ"ג דגרסינן במשנה ר' אליעזר והרי ר"א ס"ל דע"י תערובות מרצה א"כ משכחת בעל מום במינו ממש משא"כ בטריפה. ונ"ל דזה נכלל בלשון הגמרא שם דקשה שם דקדוק גדול דמשני זה איכא במינו משא"כ טריפה מאי אמרת טריפה נמי איכא במינו זה אסור באכילה וזה אינו אסור באכילה ולמ"ל לשנויי זה ישנו במינו הו"ל לשנויי בקיצור זה אסור באכילה וזה לא אסור באכילה. להנ"ל יפורש הכי דבאמת לולא דטריפה אסור באכילה ה"א טריפה, ובעל מום דינם שוה ומרצה בתערובות ול"ה מצי לחלק בין בעל מום לטריפה. אך למאי דמשני טריפה אסור באכילה מה"ט נמי אינו מרצה בתערובות ומשכחת בעל מום במינו ממש משא"כ טריפה וזה פרפרת נאה בסוגיא. ובהכי אפשר ליישב לשון הרמב"ם בפ"א דתמורה ה' י"ז דמבואר בלשונו דחילק בין טריפה דלא נתפס בתמורה לבעל מום דזה ישנו במינו וזה תמוה דבזה אין חילוק בין בע"מ לטריפה ולפמ"ש מיושב בט"ט ודוק: ובגוף הדבר נלפע"ד אף אם ניקל בספק בדבר הנלמד מק"ו או מהלכה אבל להקל בדבר הנלמד בגז"ש אין לנו ועיין בכריתות דף ה' דאמר אביי ורב אשי אל תהי גז"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו והדבר יפלא הכי ס"ד שתהיה קלה בעינינו אך הכונה שלא יהיה קלה להקל בספיקן ועכ"פ אין ללמוד מגז"ש לשאר מדות באופן דלפ"ז מיושב קושיתו שהקשה על הפרי מגדים בפשיטות:

יא ומה שהקשה על סוגיא דכריתות דף ז' דא"ל ב"ה לב"ש המפלת לאור פ"א שחל להיות בשבת יוכיח והקשה לסברת המהרי"ט קידושין כ"ט דמה"ט ל"ה מילה שלא בזמנה מ"ע שהז"ג דאינו נימול בשבת משום דבשבת ארי' רביע עלי' ואם עבר ומל קיים המצוה וע"ז הקש' מסוגיא דכריתות איזו יוכיח הוא בשבת זמנו הוא אך ארי' רביע עליו עיין תוס' חגיגה דף ב' כתבו התו' סברה זאת ובטורי אבן חגיגה דף ט' הקשה אדבריהם ואתוס' חולין מ"א מסוגיא דכריתות ובמקום אחר כתבתי לישב (ע' מ"ש ע"ז בספרי לא"ח סי' פ"ו אות ו'):

יב ודע דצ"ע על הרמב"ן הובא ברא"ש פרק בהמה המקש' הנ"ל דאם נחתך במקום צומת הגידין ואח"כ חותכו למעלה חוזר להכשרו. והרי בחולין נ"ד מבואר בכוליא אף אם ימות מחמת זה מ"מ כיון דאילו עביד סמא דחיי' וחי אינה טריפ' ה"ה בזה אמאי טריפ' בצומת הגידין דכיון דסמא בידן לחתוך וצ"ע:

יג והנה בני החריף מ' אהרן (זצ"ל א"ה חבל על דאבדין) העיר עפ"י דברינו לעיל דדוקא בע"מ בטל חד בחד לדעת התוס' זבחים ע"ד ולא טריפ' לישב בזה לשון הש"ס חולין נ"ח דמקש' אי הכי אדמיפלגא לגבוה נפלגו להדיוט ומשני להודיעך כחו דר' יהושע. והקש' התוס' לב' לישני שם מאי לשון אי הכי. ופירש הוא הכי דבשלמא אי אמרינין דפליגא בזוז"ג שפיר פליגא לגבוה להודיעך כחו דר' אליעזר דסד"א דלגבוה קיל מלהדיוט דזוז"ג מטעם ביטול וכיון דבזוז"ג הוי ביטול חד בחד כמו שנרא' מלשון הר"ן בע"ז פ' השוכר סד"א דלגבוה כיון דחד בחד בטל כמ"ש התוס' בבעל מום. מודה ר"א דזוז"ג מותר משום הכי פליגא בלגבוה וקמ"ל רבותא דתרווייהו דלר"א לשיטתי' בזבחים הוי יותר רבותא לאסור לגבוה. משא"כ ללישנא דעובר ירך אמו קשי' אדמיפלגא דלדידי' לד"א יותר רבותא לאסור להדיוט. ומשני להודיעך כחו דר' יהושע. לבד. ודפח"ח. ובהכי נלע"ד לישב מה שקשה בסוגיא דמקשה אדמיפלגא לגבוה ליפלגי להדיוט ומנא ידעינין דבאמת ר"א אוסר להדיוט דילמא באמת לא אסר רק לגבוה וכן דעת רש"י בתמורה. והתוס' תמהו עליו אבל בכ"ז קשה מנא ידע הגמ' זאת. להנ"ל נכון לפי מה שפירשתי לעיל דהיכא דאסור גם להדיוט לא בטל חד בחד. כגון טריפ'. והיכא דמותר להדיוט ורק לגבוה אסור בטל חד בחד. א"כ אס"ד דמותר להדיוט. גם לגבוה מותר דאיסור גבוה לבד בטל חד בחד. ואמאי אוסר ר"א וע"כ האיסור היא אף להדיוט ואולי יתיישבו בזה דברי רש"י התמוהין אם נאמר דסוגיא דתמורה לא ס"ל דאיסור גבוה מיבטל חד בחד ולכן לא פליגי רק לגבוה. דלא כסוגיא דחולין והרבה יש לדבר בזה ואקצר (וע"ל סי' ס"א אות ט"ו בסוגיא זו) והנני ידידו דו"ש באהבה:

בשולי המכתב בפנים הבאתי דברי מהרי"ט קדושין כ"ט. והנה אזכיר מה שראיתי בדברי מהרי"ט שם חידוש גדול שכ' אקושית תוס' למ"ל אותו ולא אותה דאשה אינה חייבת למול את בנה ת"ל דהו"ל מעשהז"ג למ"ד אף שלא בזמנו אינו נימול בלילה וז"ל וקשה לי אמאי לא תירצו התוס' דאפי' למ"ד אינה נוהגת אלא ביום דמ"ה לא מיקרי זמ"ג דמצותו אחר שנעשה נוהגת בין ביום בין בלילה ויכול למול בלילה ויכול בלילה לאכול בקדשים שלא יבואו לידי נותר ולא דמי לציצית דכיון דאינו נוהגת בלילה כלל דפטור מן המצוה הו"ל זמ"ג עכ"ל וכונתו לדעתי דס"ל אם מל בלילה א"צ דם ברית כדברי רמ"א סי' רס"ב. ומה שכ' דמצותו אחר שנעשה נוהגת: הכונה אם מל בלילה המילה כשרה וכ"כ לשון זה ממש לקמן גבי שבת אלא שהוסיף לומר שיכול למול בלילה שיוכל לאכול בקדשים שלא יביאו לידי נותר והנה זה חידוש גדול שיכול לכתחלה למול בלילה בשביל קדשים. שלא יבואו לידי נותר ולא שמענו זאת מעולם. והנראה דס"ל דאם מל בלילה קיים המצוה אך דהו"ל כלאו הבא מכלל עשה כנראה מדברי המ"ל פ"י מה' מלכים דעובר בעשה (דלא כמ"ש במנחת חינוך מצוה ב' דאינו עושה איסור רק דמבטל ע"י מצות מילה) על כן ס"ל דאם ישאר נותר ע"י שהוא ערל ואם ימול יקיים מ"ע דאכילת קדשים על כן מותר למול בלילה ואולי ס"ל דאינו עובר כלל רק התורה הקפידה לכתחילה למול ביום וכיון דבדיעבד מקיים המצוה היכי שיש צורך כדיעבד דמי וקצת ראי' לדבריו מש"ס דנדרים ל"ב דאמרינן שם דאמר משה רבינו אמול ואצא סכנה הוא אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר שוב מצרים אלא מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחלה ופירש"י שהתינוק לא הי' אז אלא בן שמונת ימים. ולפ"ז איך אמר משה רבינו אמול ואצא סכנה הוא תיפוק לי' דלא הי' אז בן ח' וכבר הקשה כן בכנסת יחזקאל סי' מ"ג (וכונתו דבודאי נשתהא משה רבינו יותר מיום אחד ממדין עד שבא למלון סמוך למצרים) ותירץ דכיון דבדיעבד אם מל תוך ח' א"צ להטיף דם ברית כאן שצריך לילך בצווי המקום הי' לו למול קודם ח' דהיה כדיעבד וזה קצת כדברי מהרי"ט אבל דבריו תמוהין דבודאי לכ"ע עדיף למול לאחר ח' מלמול קודם ח' כמבואר במשנה דנולד בין השמשות נימול לט' והן אמת אם נימא כדברי מהרי"ט דבלילה מותר למול לצורך אך קודם ח' ודאי לא מיושב קצת דברי הגמ' דיבמות ע"ב דאמרינן שם דאם הי' לו קטן למול ונחלה ונתמלא ח' ימים בין עשית הפסח לאכילת הפסח הוא מעוכב מ מלאכול הפסח. והקשיתי בספרי לא"ח סי' ל"ז אות ו' דהרי אכילת פסחים בלילה ובלילה אינו יכול למול והיכי דאינו יכול למול אינו מעוכב מאכילת הפסח כדאמרינן בגמ' שם והוצרכתי לפרש שהבן הי' יכול למול קודם הלילה אחר עשיית הפסח והוכחתי כדברי שעה"מ דהיכי דבתחילה היה יכול למול רק שעתה אינו יכול למול מעוכב מלאכול פסח עיי"ש ולמהרי"ט י"ל דלעולם הילד לא הי' ראוי למול עד הלילה שעת אכילה רק דבשביל אכילת הפסח שיהי' מעוכב מותר לעיל בלילה וכיון דמותר למול שוב הוא מעוכב עוד יש להעיר עפ"י דברי מהרי"ט במדרש שיר השירים פיסקא עד שהמלך במסבו דמבואר שם שישראל מלו בליל פסח לאכול מפסח דכתיב כל ערל לא יאכל עיי"ש וע' באור החיים פ' בא ביאור דברי המדרש. והנה מה דקשה הלא מילה שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט י"ל דלצורך אכילת פסח מותר למול ביו"ט דהוה מכשירי אוכל נפש וכן כתבתי בספרי לא"ח סי' הנ"ל אות הנ"ל ע"ש שתרצתי בזה דברי הגמ' דיבמות אך ק' מה שמלו בלילה ולהלכה גם מילה שלא בזמנו אינו אלא ביום. ובדרוש הערתי דכיון דבליל פסח במצרים לילה כיום האיר כמבואר בזהר הקדוש פ' בא דאותו לילה נהיר ליליא כיומא דתקופא וחמא כל עמא דינוי דקב"ה. על כן הי' מותרין למול בלילה ומצאתי אח"כ בספר היקר גבול בנימן להמקובל החסיד המפורסים מ' בנימן הכהן ח"ב סוף דרוש ז' לחג המצות שקדמני בזה אמנם זה דרך דרוש כי באמת הי' דינו כלילה לענין מצות מילה עוד כ' דהואיל והיתה שעת הדחק עשו כראב"ש דמילה שלא בזמנה מותר בלילה. וזה ג"כ דחוק אמנם למהרי"ט הדבר נכון דבשביל אכילת פסח מותר למול בלילה. הנה הארכתי ליתן מקום לדברי מהרי"ט ובכ"ז עדיין צ"ע בדבריו דבשביל שלא יבא לידי נותר ודאי אסור למול בלילה ואולי איזה ט"ס נזדקר בדפוס וד' יאיר עינינו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה