שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קכז
נבא לישב קו' החו"ד סי' ק"א והבית אפרים סי' ל"ג בסוגיא דפסחים פ"ח הנ"ל:
א והנה בהא דקתני בברייתא חמשה שנתערבו עורות פסחיהן כולן יוצאין לבית השריפה והקשה בחו"ד סי' ק"א ובבית אפרים יו"ד סי' ל"ג דליבטל ברוב דל"ה ראוי להתכבד דפסח אין נאכל אלא למנויו כעין שכתבו תוס' ור"ן חולין ק' ויבמות פ"ב בחטאת. והי' נ"ל לומר דכיון דקודם זריקה הי' הכל אסור. וכן ביום הי' הכל אסור ורק בלילה ולאחר זריקה הותרו הכשרים א"כ כמו שכתבו הפוסקים דהיכי דאיסור נולד בתוך התערובת עם ההיתר ביחד לא בטל כמו שכ' המרדכי ביבמה דם ואינו דומה למ"ש המרדכי דהיכי דאיסור נולד בתוך התערובת אף דשיל"מ בטל ש"ה דשם הי' ההיתר מבורר מעיקרא והאיסור נולד בתערובת משא"כ היכי שהאיסור וההיתר נולדו יחד. וכש"כ כשההיתר נולד בתערובות ולא הי' ההיתר ניכר בפ"ע אינו בכחו לבטל האיסור. וכן כתב בברוך טעם שער התערובות פ"ד לענין זרוע בשלה וכ"כ בחו"ד סי' ק"ו דהיכי דההיתר לא הי' מבורר לא בטל אולם סברא זו הוא נגד דברי תוס' מנחות ס"ט ע"ב ד"ה דאמר ר' אבהו שהוכיחו דילדה שסיבכו בילדה וכלו שני ערלה דקמייתי מקמא בתרייתא ג"כ בטלה ודברי תוס' מוכרחין מגמרא מדלא משני בש"ס דסוטה דמבריך ומרכיב מיירי שסיבכה בילדה וכלו שני ערלה דקמייתי ומ"ה לא מיהדר רק משום החדשה וע"כ הילדה בטלה עיי"ש. והרי שם נולד ההיתר בתערובת ומ"מ בטל. ואמנם עיינתי בברוך טעם שכ' לישב שני דבורי מרדכי שסותרים דבמרדכי סוף פ"ק דשבת כ' דדבר הבא לעולם בתערובת בטל אף בדבר שיל"מ ובחולין פרק הזרוע פוסק דדבר הבא לעולם בתערובת לא בטל כגון ביבמה שרקקה דם והיא קו' הפליתי וכ' לחלק כסברת נוב"י תניינא ס' נ"ד דברוב לא בטל אך בס' בטל. ומפאת כן כ' דה"ה כשהי' בתחלה הכל אסור דכמו כשהי' בתחלה הכל מותר והאיסור נולד בתערובת לא בטל ברוב ה"ה כשהי' מתחלה הכל איסור לא בטל כשההיתר נולד בתערובת כגון באיל נזיר לכך צריך מדאור' ס' בזרוע בשלה דקודם זריקה הי' הכל אסור עי"ש. וכיון דכל עיקר סברת המרדכי דדבר המעורב מתחילתו לא בטל ברוב דאין ללמוד מסנהדרין דאחרי רבים להטות דהסנהדרין לא היו מעורבין מתחילתן רק כל אחד הי' ניכר בפני עצמו. א"כ ל"ק מהך דילדה שסבכה בילדה קודם שכלו שני ערלה דהר"ן כ' בע"ז דקשי' אהא דילדה שסיבכה בזקנה דמשמע מסוטה דהוא מטעם ביטול ובע"ז משמע דהוא מטעם זוז"ג וכ' דזוז"ג מטעם ביטול. וצ"ל דאף דהוא חד בחד מ"מ זוז"ג כיון דל"ה רק גורם בעלמא בטל אף חד בחד כן תוכן כונת הר"ן אף שאין זה לשונו ממש. ומה"ט כתבתי לישב דברי הר"ן שם שכ' בסברת הגמ' דילדה שסיבכ' בילדה העשוי' לסיג ולקורות דל"ב כיון דאלו מימלך כמ"ש בגמ' דסוטה והסברא כמו שאמרו במנחות כ"ג דשחוטה אינה בטלה בנבלה כיון דהמבטל אפשר להיות כבטל כן בילדה העשוי' לסיג ולקורות כיון דאלו מימלך בת ערלה היא. ותמהו על הר"ן דהרי זה דוקא לר' יהודה דמב"מ ל"ב אבל לרבנן שחוטה בטלה בנבלה. וכתבתי בספרי (חא"ח סי' ס"א אות ט' ולעיל סי' פ"א אות יו"ד) לישב דעד כאן לא פליגי רבנן אר' יהודה רק משום דאחרי רבים להטות שייך אף במב"מ. משא"כ בזוז"ג דשייך ביטול חד בחד ול"ש אחרי רבים להטות גם רבנן מודים לר' יהודה. ושפיר כ' הר"ן. ועפ"ז אני אומר דכיון דבזוז"ג בטל חד בחד ולא ילפינן מסנהדרין ומ"ה אף בא לעולם בתערובת בטל דלא בעינן דומיא דסנהדרין ומ"ה שפיר כתבו תוס' במנחות דילדה בילדה קודם שכלו שני ערלה בטל לאחר שכלו שני ערלה אף דהיתר נולד בתערובות ול"ה דומיא דסנהדרין דהרי בזוז"ג בטל חד בחד ולא ילפינן מסנהדרין משא"כ באיסורין דבעי רוב וילפינן מאחרי רבים ל"ב היכי דההיתר לא הי' ניכר בפ"ע ומיושב הקושיא בסוגיא דידן:
ב' אמנם עדיין קשה דהנה הוכחתי לעיל דהיכי דבטל חד בחד כגון בזוז"ג בטל אף נולד בתערובת דלא ילפינין מסנהדרין א"כ לפמ"ש תוס' זבחים ע"ד דקרא דע"י תערובות ירצה. אתיא לחד בחד דבעלי מומין מרצין. ולא מצאתי מבואר אם אברי בעלי מומין מחטאת נתערבו אם מותרין לאכילה. ונ"ל דכיון דאברי בעלי מומין אסורין משום שבקודש פסול ובא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. ואם מרצין לגבוה בתערובת חד בחד גם באכילה מותרין. ולפ"ז דמהני חד בחד וא"צ לאחרי רבים להטות דילפינין מסנהדרין שוב בטל אף בלא ניכר ההיתר מעולם כדכתיבנא. ושוב הדרא קו' לדוכתא אמאי כולם ישרופו ואינם מותרין באכילה ונ"ל לישב לפמש"ל בשם הר"ן דהיכי דאפשר למבטל להיות כבטל אינו בטל בחד בחד. אף לרבנן. וכתבתי לעיל בסברא דהיכי דל"ש אחרי רבים להטות גם רבנן מודים. א"כ י"ל נהי דגילתה רחמנא דתערובת חד בחד מרצה מ"מ במין ן במינו גם לרבנן לא בטל כמו לר' יהודה ולשיטת תוס' בזבחים כ"ג דר"י אית לי' ביבש ביבש ג"כ מב"מ ל"ב דלא כתוס' יבמות פ"ב גם רבנן יודו באברים בעלי מומין במב"מ דלא בטל חד בחד. וא"כ בסוגין דחמשה שנתערבו דבמינן מיירי. חד בחד לא בטל מדאורייתא ורק ברוב בטל וילפינין מסנהדרין אחרי רבים להטות ובעי דומיא דסנהדרין דניכרין כ"א ואחד. משא"כ כשההיתר נולד בתערובות מדאורייתא לא בטל ברוב כעין שכ' בברוך טעם גבי זרוע בשלה. וכיון דמדאו' אינו ראוי לאכילה ע"כ בנודע קודם זריקה חייב בפסח שני דאף דהזריקה כשרה מדאורייתא דלענין זריקה ההיתר לא נולד בתערובות דאלו הי' ניכר הבעל מום דמו הי' אסור לזרוק ודם תמימין הי' מותר לזרוק. ומדאורייתא בטל ברוב לרבנן אף מב"מ דלאו עולין נינהו כמ"ש תוס' זבחים ע"ז ע"ב דבעל מום לאו עולה היא. מ"מ כיון דגם אחר זריקה הבשר אסור לאכול ביום מכל הפסחים ול"ש ביטול לאכילה רק בלילה ואז ההיתר נולד בתערובות ואינו ראוי לאכילה. ומ"ה אינו יוצא ידי פסח וחייב בפסח שני. איברא דעדיין יש לפלפל דכיון דאיסור אכילה באברי בעל מום תליא באיסור זריקה וכיון דלאיסור זריקה בטלין מדאורייתא ה"ה לאכילה בטלין אף דלאיסור זה ההיתר נולד בתערובות. על כן המובחר דהנה לאיסור זריקה והקטרה כתבו תוס' זבחים ע"ז ע"ב דמדרבנן אין בטלין. ומדרבנן אסור להקטיר ולזרוק אך עיקר הקושיא הוא דלענין אכילה הוה כשאר איסורין ובטל ברוב. וכ"כ בבית אפרים. וכיון דלאיסור אכילה הוכחנו דגם מדאורייתא לא בטל רק הואיל דלזריקה מותר גם אכילה מותר. וכיון דלזריקה ל"ב מדרבנן ע"כ גם לאכילה אסור מטעם דההיתר נולד בתערובות ודוק היטב בכל זה:
ג' ובבית אפרים סי' הנ"ל מפלפל ומצדד לומר דלדעת הר"ש בתרומות הובא בסי' קי"א דבשל ב' בני אדם ל"א כל הנכנס בספק מסייע לבטל. ה"ה בחמשה שנתערבו מה"ט לא בטל ברוב הואיל והפסחים של ב' בני אדם לא בטל. ולכאורה קשי' לדבריו מש"ס דזבחים ע"ב בכל הזבחים שנתערב חטאת המתות ומקשה וליבטלי ברובא. ודילמא החטאות של הרבה בני אדם, והרי התוס' כתבו דמקשה מצפורים דל"ה ראוי' להתכבד. וסתמא קתני כל הזבחים. והרי אין הקינין מתפרשים אלא בעשיית כהן כדאמרינין בעירובין ל"ז למ"ד אין ברירה מ"מ מהני תנאי. (ולדעתי פי' הגמ' שם כשהתנו דכיון דמהני שיהי' של האשה הזאת בשעת עשיית כהן. וא"צ לומר הוברר הדבר למפרע מהני גם למ"ד אין ברירה דהוה כמו בעירובין בשכבר בא כהן. וע' ברשב"א ובנתיבות סי' ס"א ומיושב קו' תוס' בעירובין שם) ועכ"פ משכחת בנמצאו קינין של הרבה בעלי בתים. וכן משכחת בבהמות דאמרינן שם במשנה קדשים בקדשים יקריב לשם מי שהיא ופירש תוס' דיקריב סתמא ונתערב ג"כ חטאות המתות. וכיון דהוה של ב' בעלים ל"ש ביטול מיהו זה לא קשי' דכיון דטעמא דר"ש משום דהבעלים מקפידים ולא עתיד להתערב. א"כ בנתערבו ולא נודע כל אחד למי שהוא. או בקינין. והכהן בשעת עשי' מברר לכל אחד שלו. בשעת התערובת לא הי' קפידא. ושוב בטל ברוב אז. משא"כ בפסחים שכל אחד מכיר שלו רק שנמצא יבלת בעור. ולא נודע של מי הי' הבעל מום. ובמשנה דזבחים אם כל אחד הי' מכיר שלו. לא הי' שום ספק ולא תערובת. ואם כ"א אינו מכיר שלו שוב הוה תערובות ובטל ברוב. והר"ש לא קאמר רק בכל אחד מכיר שלו. ונתערב דבר מה ביניהם כגון בב' מגורות של ב' בנ' אדם ונפלה סאה תרומה בזו נ' ובזו נ'. שכ' הר"ש בפ"ד מתרומות דלא מצטרפות הואיל ואין עתיד להתערב. ובבית אפרים כ' דזה דוקא לענין ס' או ק' משא"כ היכי דבטל ברוב מהני אפי' של ב' בני אדם. והקשה מזה על הש"ך בסי' קי"א ס"ק י"ז שכתב דמשכחת לה ביבש ביבש ואין רוב באחד מהם רק ע"י צירוף. והרי ברוב מהני צירוף. ודברי בית אפרים אין נכונים. ודברי הש"ך צדקו. דהשתא בביטול בק' בתרומה דל"ה רק דרבנן דמדאורייתא מב"מ ברובא בטל אין מצטרפין של ב' בני אדם כש"כ ברוב. דל"מ של ב' בני אדם היכי דניכר כל אחד מי שהוא. ואין ספק רק בשל מי נפל. ומה שהקשה מנחל איתן שכ' הפר"ח בשם הר"ש דמותר לזרוע ול"ח שהיא נחל איתן דל"ה קבוע מפני שאין מקומו ניכר והרי השדות של הרבה בני אדם. אין הדמיון עולה יפה דבקרקע אין הטעם משום ביטול דבקרקע בקרקע ל"ש ביטול ומטעם זה באמת הקשה בחו"ד סי' ק"י ס"ק ו' על הר"ש. הגם דראי' דמייתי משדה שאבד בה קבר לא דק במח"כ דשם ל"ש ביטול דהרי תחת הקרקע יש מת ואפשר להכיר ואיך שייך ביטול, מ"מ בגוף סברתו י"ל דל"ש ביטול, אך כונת הר"ש דעל כל אחד אומר שהוא מהרוב. ובקבוע ל"א כן ולכן כ' הר"ש דל"ה קבוע כיון שאין ידוע מקום נחל איתן (אמנם ע' לעיל סי' ע"ט אות ד' דחיתי דברי החו"ד) ובחמשה שנתערבו פסחיהן ל"ש לומר דכל אחד יאכל שהוא מהרוב. דכיון דע"כ צריך לספר להב"ד שהי' חמשה. ונמצא יבלת ואתה תתיר לכל אחד הוה כשני שבילין ובא לישאל עליו ועל חבירו כמו שכ' הפליתי סי' ק"ו ס"ק י"ג לחלק בין ב' נשים שמצאה כל אחד דם כסלע ושניהם לא נתעסקו רק כסלע. ובין ג' נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ומצאה אחת כתם. דבב' נשים אין הצורך לספר ולתלות בחברתה. רק כל אחת תשאל לב"ד שנתעסקה בכסלע ומצאה דם משא"כ בג' נשים שלבשו חלוק בדוק. אם תספר שלבשה חלוק בדוק ומצאה דם טמאה. וע"כ תספר שג' נשים לבשו. ואין יודעת של מי הכתם. ותרצה לתלות בחברתה. הוה כבא לשאול עליו ועל חבירו. וה"ה בנ"ד כיון דביטול ל"ש בב' בני אדם רק כל אחד יאמר שהוא מהרוב. וכיון שאם לא יספר רק שנמצא יבלת בספק פסחו נאסר לו, רק אם יספר שיכול לתלות בחבירו. הוה כבא לשאול עליו ועל חבירו. כנלע"ד (ועיין מה שכ' בבית אפרים אה"ע סי' ז' ומורי הרב הגאון אבד"ק ראווא. וגם הגאון מבראד בספר אילת אהבים בתוס' חולין ט' דבר יקר). איברא דהת"ה חולק על הר"ש וס"ל דאף בב' בני אדם אמרינין כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל. והובא בב"י סי' קי"א באריכות:
והנה לפ"מ שכתבתי דמה"ט אינו אומר כל אחד אני מהרוב דהוה כבא לשאול עליו ועל חבירו ל"ה רק מדרבנן. אך מדאורייתא מותר לאכול ושוב קשי' אמאי קודם זריקה חייב בפסח שני. גם בגוף הסברא שכתבתי דהוה בא לשאול עליו ועל חבירו י"ל ברוב ל"א הכי. דהרי מותר לאכול חלב מטעם רוב בהמות. אף דע"כ איכא מיעוט ונימא דהוה כבא לשאול עליו ועל חבירו אמנם המובחר לישב דכיון דבב' בני אדם ל"א שיבטל שוב הו"ל קבוע. ולפוסקים דהיכי דאין ניכר ג"כ הו"ל קבוע דאורייתא הכא מדאורייתא אסור ולפוסקים דהיכי דלא ניכר מקומו הוה קבוע דרבנן הכא הו"ל קבוע מדרבנן והא דבנחל איתן ל"ה קבוע מדרבנן משום שאינו ידוע אם יש נחל איתן כלל. משא"כ בחמשה שנתערבו. ואין להאריך בפרט זה יותר: ד' ובתשובה כתבתי דמה"ט לא בטל הכא משום דקאי למ"ד חשנ"ב לאו דאור' והו"ל דבר שיל"מ מדאור' שכל אחד יכול לשאול בתנאי אם פסחו הו"ל בע"מ וכיון דמדאור' יש לו היתר ל"ב לדעת הרז"ה הובא בר"ן בפסחים פ"ב דאם מדאו' יש היתר הוה דשיל"מ דחכמים באו להחמיר ואף דהקדש ל"ה דשיל"מ מטעם שאלה דל"ה מצוה לאתשולי רק מטעם פדיון. וכ"כ הר"ן בנדרים נ"ז מצאתי במוצל מאש סי' י"ט בשם הרשב"א בת"ה דהקדש הו"ל דשיל"מ מטעם שיכול לישאל עיי"ש וכש"כ בבעל מום ששחט דהוה מצוה לאתשולי שלא יעבור בהרבה לאוין. ומה שכתבתי שיכול לישאל בתנאי ע' בספרי לא"ח סי' קט"ו אות ט' שחקרתי לענין שאלה בתנאי אם מהני הואיל וא"א לקיים ע"י שליח עיי"ש שהארכתי בפרט זה. ובזה ישבתי הא דמקשה בש"ס דפסחים פ"ט תינח קרבן אנשים קרבן נשים מא"ל ודילמא ס"ל לברייתא כר"ש דפסח שני אין שוחטין לנשים כל עיקר ולא משכחת פסח שני בנשים להנ"ל נכון דע"כ הבריי' בלא"ה לא אתיא כר"ש דלדידי' תשנ"ב דאורייתא ול"ה דשיל"מ וקשה קו' החו"ד אך באמת כל זה ליתא דהר"ן חולק על הרז"ה וס"ל דאם מדרבנן אין לו היתר לא מיקרי דשיל"מ וע' לקמן בסימן הסמוך דדברי הרז"ה תמוהין. והנה מה שכתבתי דבנמצא יבלת מצוה לאתשולי בתנאי דאם היבלת שלו למ"ד חשנ"ב ל"ד יש לומר דכיון דמסתמא בדקו הפסחים דטעון ביקור ד' ימים וע"כ דנעשה המום אח"כ. שוב הוה שאלה מחמת דבר שנתהוה אח"כ והישועות יעקב סי' תרי"ט ה' יו"כ כ' דל"מ בהקדש שאלה בשביל מה שנתהוה אח"כ. אף דמהני בחלה. דבאמת בהקדש ל"מ שאלה דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט רק דעוקר למפרע האמירה. משא"כ בחרטה דהשתא אינו עוקר למפרע עיי"ש. ובענין אי טעון ביקור ד' ימים קודם ההקדש. או הביקור מחויב להיות אחר ההקדש ע' בש"ס דזבחים י"ב דמשני בהפרישו לפסח אחר חצות בע"פ והרי פסח בעי ביקור ד' ימים כדאמרינין פסחים צ"ו וע"כ מהני ביקור קודם וי"ל שמתחלה ביקרו ד' ימים ואח"כ הקדישו. וי"ל שנעשה מום קודם הקדש והוה טעות מעיקרו ומהני שאלה, ובספרי לא"ח סי' קט"ו כ' דאם כשיטת מבי"ט דחכם מתיר מדאורייתא אף בלא פתח ל"מ שאלה ע"י שליח ול"מ תנאי. ואם בעי פתח מהני ע"י שליח ונ"ל דבהקדש גם המבי"ט מודה. דל"מ בלי פתח חרטה והנה הרמב"ם אינו מביא דפסח טעון ביקור ד' ימים. והארכתי בתשובה בטעמו ואם אינו טעון ביקור רק קודם הקרבה מסתמא הי' הביקור אחר ההקדש וע"כ נעשה בעל מום אח"כ ול"מ שאלה. ובכ"ז יש לפלפל הרבה. ואקצר הפעם דבלא"ה כיון דמדרבנן ל"מ שאלה דהוה חשנ"ב ל"ה דשיל"מ כדכתיבנא:
ה' והנה בשעה"מ ה' פסולי המוקדשין פ"ו הקשה בהא דמקשה וניתי מותר הפסח ויתנה אם דידי בעל מום האי דמייתי השתא נהוי פסח ואי דידי תם יהי' שלמים, והרי לדעת תוס' פ' האיש מקדש דף נ"ד ע"ב נסכי נדבה לאישים ונסכי חובה לספלים, ומותר פסח טעון נסכים ופסח ל"ב נסכים וא"א להתנות בתנאי דנסכי מותר הפסח לספלים ובשלמא לדעת תוס' מנחות צ"א דהיכי דמתנה בפירוש לספלים מותר להביא לספלים אף בנדבה ניחא. אבל לדעת תוס' קדושין קשה עי"ש ונראה לישב לפי המבואר בזבחים צ"א דפלוגתת ר"ע שם תליא בדשא"מ דאם דשא"מ מותר, נסכי נדבה לאישים ואם דשא"מ אסור הוה מכבה ול"ה נסכי נדבה רק לספלים. והנה בסוגין דמשני משום דאיכא חזה ושוק ואי האי כהן מייתי פסח נמצא אוכל חזה ושוק מפסח אחד שלא למנויו הקשה בפליתי סי' ק"א. דהכהן מותר לאכול משום דבטל חזה ושוק מפסח בד' חזה ושוק ושלמים שאוכל ואמנם נ"ל לתרץ דהרי אין מבטלין איסור לכתחלה. ואיך יביאו ה' קרבנות ויבטלו איסור לכתחלה. וז"ב אך י"ל דהרי אין כונתם לבטל רק כל אחד מייתי חובתו מספק. וכבר כ' התה"ד הובא ביו"ד סי' פ"ד דהיכי דאין כונתו לבטל מותר. (וע' בטו"ז סי' תרכ"ו דבמצוה ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלה. והבאתי בעניותי ראי' מהא דמקשה בזבחים ונכבשינהו דניידי והפמ"ג סי' ק"י ס"ק ל"ז הרגיש דזה הוה ביטול איסור לכתחלה כמו דאסור לפצוע ולשיטת הטו"ז הנ"ל ניחא). ולפ"ז בנ"ד ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלה אך י"ל דסוגין קאי למ"ד דבר שאין מתכוין אסור ומ"ה אין מבטלין לכתחלה אף באין כונתם לבטל. ולפ"ז שפיר מקשה וניתי מותר הפסח. דלפי מה דקאי הסוגיא למ"ד דשא"מ אסור שוב נסכי נדבה לספלים ושפיר מייתי ומתנה:
ו' והנה בדברי רש"י שכתב דניחא לי' בתקנתא דל"מ להתנות בשלמים דקאכיל לתרווייהו באותו לילה וממעט באכילתן שתמה מהרם מלובלין דהרי בלילה האדון ידע מה היא שלמים ומה פסח. וכ' זקני ח"ץ בסי' קנ"א דכיון דביום אסור לאכול שמא פסח הוא. ג"כ מיקרי ממעט באכילתו שהאדון לא יבא עד הלילה שהיא זמן אכילת פסח ובשעה"מ פ"ג דק"פ דקדק מרש"י דפ"ט דלא מיקרי ממעט באכילתן רק לבסוף זמן אכילה. ולפענ"ד גוף הדין תליא במחלוקת שבין רב ששת ור"נ בשבת צ"ד ע"ב בתולש שער מג' שערות אי חייב הואיל ומצמצם לשיעורא דאי מישקלא עוד חדא ליתא לטומאה. ולפ"ז לרב נחמן דס"ל חייב ה"ה דאסור למעט באכילת קדשים, אף שגם אח"כ יהי' לו עת לאכול מ"מ הואיל וממעט בשיעורי'. מיהו יש לחלק דשם דוקא אחת מג' שערות חייב. אבל אחת מד' לכ"ע פטור. ובאכילת קדשים בתחילתו דומה לאחת מד'. ועיין תה"ד סי' מ"ח. ואם כנים דברינו דלרב נחמן דמצמצם להשיעור חייב אף דנשאר השיעור אסור למעט באכילת קדשים אף בתחילתו יש לישב מה שהקשה בשעה"מ פ"ג מק"פ על ח"ץ מהא דמקשה וניתי מותר הפסח והרי מותר הפסח נאכל ביום וכאן לא יהי' רשאי לאכול ביום משום שמא פסח שני. והוא ממעט בתחילתו להנ"ל י"ל דבגמ' מקשה לשיטת רב ששת דס"ל מצמצם לשיעורי' פטור הואיל וליתא לטומאה ה"ה כאן כיון שעדיין הי' שהות לאכילה. ורש"י פירש ליתר שאת דיש לתרץ גם בכה"ג דבלא"ה אין להתנות בשלמים משום מתנות כדפי' בגמ' (וע' מש"ל סי' ט' אות ה"ו בענין פלוגתא דר"נ ור"ש):
עוד י"ל דגוף הדין תולה במחלוקת שבין האגודה והחולקים היכי שיש לקיים שבועה ונאנס בסוף הזמן ובתחילתו התעכב ברצונו. אי חייב. כמבואר בסי' רל"ב ברמ"א. דלאגודה דס"ל דל"ה אונס הואיל והי' לו עת בתחילתו ה"ה דאסור למעט באכילת קדשים מתחילתו שמא יארע לו אח"כ אונס. ולהנ"י אף אם יש לו עת בתחילתו מיקרי אונס אם יארע לו בסופו אונס אין איסור למעט בתחילתו באכילת קדשים. ועיין בספרי לא"ח ריש סי' י"ח שהארכתי במחלוקת זו:
ודרך אגב אמינא דלשיטת תוס' מנחות מ"ט דדוקא לאחר הקטרת התמיד אסור להקטיר אבל לאחר זריקת התמיד מותר להקטיר והא דלא מוקי בפסחים נ"ט דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה מותר לריב"ב כשלא הקטיר התמיד משום דכה"ג אינו עושה שום איסור אף מדרבנן עיי"ש והוא שיטת רבינו ישעי' המובא במזרחי. ולשיטת תוס' אלו לא קשה מה שהקשה תוס' ביומא אהא דמקשה בסוגיא ולייתי מותר הפסח ואיך יביא שלמים לאחר התמיד ולהנ"ל י"ל דיביא שלמים קודם הקטרת התמיד ואז מותר להקטיר האימורין ג"כ. ולפ"ז גם בדברי רש"י י"ל דיביא שלמים בתנאי ויקטירם קודם הקטרת האימורין מהתמיד. אך מכל הסוגיא דפסחים נ"ט לא משמע כן דהרי גם פסח יכול להביא קודם הקטרת התמיד ושמא ס"ל לתוס' דפסח צריך להביא לאחר הקטרת התמיד ולא משמע כן בסוגיא והרבה יש לפלפל בזה:
ח והנה הא דמסיק בסוף הסוגיא אימר דאמרינן דיעבד לכתחלה נמי והקשה תוס' וכי בשביל דשמא יהי' נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשה מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וכ' בשאג"א סי' ל"א דבר יקר דנהי דנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מ"מ בעי שיהי' ראוי לזריקה וכיון דכאן אין ראוי לזריקה מחמת ספק פסח מיקרי אין ראוי לבילה כדאמרינן בב"ב דף פ"א ואף בדיעבד ל"מ בשפיכה כיון שאינו ראוי לזריקה וזה פי' דברי הגמ' אימר דאמרינן דיעבד לכתחלה נמי דכיון דלכתחלה בעי זריקה בעי שיהי' ראוי לזריקה ות"ל זכיתי בה קודם שראיתי. איברא דאני כתבתי בספרי לא"ח סי' ח' בהערה שבסוף התשובה בשם בית מאיר בתשובה סי' א' דהא דמחמת ספק מקרי אינו ראוי לבילה דוקא בספיקא דדינא ולא בספק מעשה ומ"ה מישב מה שסותר ש"ס דיבמות מ"א לענין ספיקות חולצת ולא מתיבמת דמקרי ראוי מחמת ספק לש"ס דב"ב פ"א. ולפ"ז בסוגין דאינו ראוי לזריקה מחמת ספיקא דמעשה ושייך אם יבא אליהו כש"ס דיבמות מ"א מקרי ראוי לזריקה ול"ש תירץ השאג"א. אמנם גם הבית מאיר בתשובה שם דוחה קצת סברא זאת ומייתי ראי' מתוס' זבחים ע"ה לענין סמיכה דגם מחמת ספיקא דמעשה מקרי אינה ראוי לבילה:
ולפ"ז יש להחזיק בסברת השאג"א וגוף המחלוקת לדעתי תליא במחלוקת בסוגיא דידן דאמרינן מאן דמתני אברייתא אבל במשנה כיון דאי אידכר הוה חזי לאכילה פטור מפסח שני ה"ה בכל ספיקא דמעשה ל"ה אינה ראוי לבילה מטעם דאי אידכר כסברת הגמ' ובזה מיושבין סוגיות הגמ' דיבמות מ"א וב"ב פ"א דביבמות שייך סברת אם אידכר משא"כ בב"ב. וע' בית מאיר שכיון קצת לסברתי אך לא מייתי גמ' הנ"ל:
ט והנה לפ"ז נ"ל לישב פסק הרמב"ם שפסק פ"ד מק"פ דאם אומר אחד מבני חבורה שלא לשמו שחטתי' שורת הדין שאינו נאמן ואם רוצה להחמיר על עצמו יביא פסח שני ותמה עליו הראב"ד איך יביא ויתנה והרי פסח בשפיכה ושלמים בזריקה ותירץ הלח"מ לפמ"ש תוס' וכי בשביל לכתחלה יכנס לספק כרת ותירצו הואיל ויעשו רובם שלא כהוגן. משא"כ בהך דהרמב"ם רשאי לכתחלה לעשות בשפיכה ויתנה. ואמנם הקשה הרי במפקח הגל והי' ארוך דהוה ספק פוסק ג"כ הרמב"ם דפטור מפסח שני ושם ג"כ ל"ש תירץ התוס'. אמנם לפי' השאג"א מיושב דבשלמא במפקח הגל כיון דהוה ספק ואינו ראוי לזריקה מחמת ספק הוה אינה ראוי לזריקה וזריקה מעכבת ואם עושה בשפיכה ל"מ בשלמים. ולכן ל"מ התנאי ופטור מפסח משא"כ באומר שלא לשמו שחטתי' דשורת הדין דאינו נאמן דחזקה שליח עושה שליחותו. ועיין מג"א סי' ת"ט דאף דבדאו' לא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ אם עשה השליחות ומספקינן שמא שינה בשליחות ודאי לא שינה. ונמצא דאם מביא פסח עושה בשפיכ' ועובר אלכתחלה שיקיים מצות פסח כהלכתו. ול"ש לו' כיון דאין ראוי לזריקה מחמת ספק זריקה מעכבת דהרי באמת אינו נאמן והוה שלמים וראוי לזריקה. ושוב הזריקה אינה מעכבת ומ"ה רשאי להביא פסח שני כנלע"ד:
י עוד נ"ל לישב מהך דמפקח הגל דבאמת בהך דמפקח הגל איכא ספק שמא חי הי' והשתא מת כקו' תוס' דף צ"א ומה שתירצו תוס' שם כל הטמאות כשעת מציאתן כבר תמה הנוב"י קמא אה"ע סי' ל"א דזה רק משום חומרא דקדשים כמ"ש תוס' ריש נדה ואיך אייתי פסח שני ופירשתי בתשובה דכיון דאיכא חזקת חיוב לעשות פסח הוה תרתי לריעותא העמד האדם בחזקת חיוב פסח ואי נימא העמד האדם שתחת הגל בחזקת חי הרי מת לפניך ומשום חזקת חיוב וספק שנפטר מחיוב חייב בפסח שני וזה דוקא אם ודאי נטמא אבל בגל ארוך דהוה ספק שוב איכא ספק ספיקא שמא חי סי' ואת"ל שמת שמא לא האהיל עליו וחזקת חיוב ל"מ נגד ס"ס ומ"ה פטור מפסח שני משא"כ באומר שלא לשמו שחטתי' מייתי פסח שני משום ספק כרת:
יא והנה במה שכתבתי לעיל להחזיק בסברת השאג"א דגם מחמת ספק במעשה מקרי אינו ראוי לבילה ואין חילוק בין ספיקא דמעשה לספיקא דדינא עיין במ"ל פ"ט מאישות שמפלפל בענין אם יבוא אליהו אי נקבל דבריו בספיקא דדינא וקצת יש להסביר החילוק לפ"מ שמבואר בהקדמת פי' המשנה להרמב"ם לסדר זרעים דאלו יבא אליהו לשנות דין או להתיר דבר איסור אם יאמר לפי שעה נקבל דבריו ואם יאמר שיהי' תמיד כן אין לקבל דבריו א"כ בספיקא דמעשה כיון שאומר לפי שעה נקבל דבריו משא"כ ספיקא דדינא הרי יפשוט שיהי' תמיד כן הדין ובזה אין לקבל דבריו ואולי לזה כיון המ"ל להביא דברי פי' המשניות. אמנם לדעתי גוף הדין תליא במחלוקת סוף עדיות. דלר"ש דס"ל דאליהו יבא להשוות המחלוקת הרי יבא להגיד דינים ולהכריע א"כ ה"ה בספיק' דדינא יכריע וכ' התיו"ט סוף עדיות דמזה הטעם מסיק הגמ' בתיקו ומפורשים תיק"ו דקאי על אליהו. וע' בפליתי סי' ק"ב בשם אב"ה דספק איסור הו"ל דשיל"מ מה"ט לולא דאין המתיר עתיד לבא בודאי משא"כ לחכמים דמסקי' לא כדברי זה וכו' אלא לעשות שלום בעולם יש חילוק בין ספיקא דדינא דל"מ אליהו והו"ל אינה ראוי לבילה משא"כ ספיקא דמעשה והרבה יש לפלפל בכ"ז:
יב והנה קשה לי בגמ' דמשני משום דאיכא חזה ושוק דהכהן שלא עשה פסח לא יוכל להתנות דשמא שלמים הוא ומה בכך ונמנה אשה שלא הביאה פסח ונשים בשני רשות א"כ אם הוא פסח מותרת לאכול ואם הוא שלמים מה בכך. הרי הוא רשות על הפסח והרי חזה ושוק נאכלים לנשי כהנים. וזה צ"ע לכאורה מיהו י"ל דעדיפא מינה מקשה לכ"ע אף למ"ד נשים בשני חובה ונייתי כולהו חד כהן ובהכי נ"ל לישב דברי הר"מ שפסק באם אמר שלא לשמו שחטתי' אם רצה יביא פסח שני וקשי' נהי דאשפיכה לא משגחינן דהוא רק לכתחלה אמנם איך מתורץ בתנאי ומה נעשה בחזה ושוק ואיך ניתן לכהן אם הוא לא עשה פסח שמא שלמים הוא. ואם עשה פסח שמא פסח והוה שלא למנויו ולהנ"ל נכון דהרמב"ם פוסק נשים בשני רשות א"כ נימנה אשת כהן דמותרת בחזה ושוק ושלא למנויו ל"ה דלא עבידי פסח ולשמא שלמים ל"ח כיון דלא הוה רק רשות וזה הערה יקרה:
יג עוד נ"ל לפמ"ש לעיל דלר"ש דס"ל סוף עדיות דאליהו יבא להשות המחלוקת וכתבתי לעיל בשם תיו"ט דלדידי' אף בספיקא דדינא שייך אם יבא אליהו אין לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה ובשלמא לרבנן דס"ל דאליהו לא ידון לברר ספיקא דדינא ולא נשגח בי' יש לישב סוגיא דב"ב פ"א דמחמת ספק אינו ראוי לבילה וסוגיא דיבמות מ"א דמחמת ספק מקרי עולה ליבום דביבמות מיירי בספיקא דמעשה ושייך סברת הגמ' שם אם יבא אליהו משא"כ סוגיא דב"ב דקאי בספיקא דדינא כמ"ש בבית מאיר סי' א' בסוף הספר משא"כ לר"ש דאף בספיקא דדינא מהני אליהו ע"כ אין לחלק א"כ לפמ"ש תוי"ט סוף עדיות דהראב"ד גורס במשנה ר' ישמעאל אומר דאליהו בא להשוות המחלוקת לר' ישמעאל אין לחלק בין ספיקא דדינא כנ"ל א"כ נכונה הסוגיא בפשיטות. דהנה במה דמקשה וניתי מותר הפסח ויעשה בשפיכה דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא הקו' לר' ישמעאל סוף פסחים דלר"ע דס"ל לא יצא לא קשי' מידי. וכיון דמקשה לר' ישמעאל שפיר משני אימר ה"מ דיעבד לכתחלה נמי כפירוש השאג"א דמחמת ספק ל"ה ראוי לזריקה ול"מ אף בדיעבד דלר' ישמעאל כשיטתי' אין חילוק בין ספיקא דמעשה לספיקא דדינא כמו שהוכחתי וזה מה שרציתי לבאר והרבה יש לפלפל בזה בדברי הרמב"ם:
יד והנה בעיקר הדין דר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו' כתבתי במקום אחר (ע"ל בש"ה סי' ב' אות ה"ו) לפמ"ש הב"י סי' קצ"ח דר"ע דס"ל בתוספת' פ"ח דמקואו' דצרורות שנכנסו בספקי רגלי' אינו חוצץ ס"ל כריב"י דבית הסתרי' א"צ להיות ראוין לביאת מים וכתבתי דר"ע וריב"י ס"ל דלא כר"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת עיי"ש שהארכתי: ולפ"ז יש לפלפל בהא דמשני אימר דאמרינן דיעבד לכתחלה נמי ופי' השאג"א דכיון דלכתחלה בעי זריקה באינו ראוי מספק ל"מ אף דיעבד דאינו ראוי לבילה כסוגיא דב"ב פ"א ולפ"מ שכתבתי ר"ע לא ס"ל כלל זה אך כיון דכל הקושיא לר' ישמעאל דניתן בזריקה שנתן בשפיכה יצא דלר"ע בלא"ה ל"ק לדידי' שפיר משני דל"ה ראוי לזריקה מספק. איברא דלפמ"ש הריטב"א בקדושין דלא בעי ראוי לביאת מים בבית הסתרים רק מדרבנן י"ל דר"ע לא ס"ל גזירה זו אבל היכא דבעי ראוי לבילה מדאורייתא. גם ר"ע ס"ל כר' זירא והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר:
טו עוד הערה בסוגיא בענין פסח שלא למנויו. הנה הר"מ פ"ט מק"פ ה' ז' כ' המאכיל כזית מן הפסח למומר או לגר תושב ה"ז עובר בלא תעשה וכ' הראב"ד ואפי' לישראל שאינו ממונה עמו וכ' הכסף משנה דהראב"ד פי' לקרא דמיירי בישראל ואינו אוכל מטעם שלא למנויו דבערל לא איצטריך קרא דמכל ערל נפקא (ויסבור הראב"ד דכל אוכל שלא למנויו עובר בל"ת וגם בעשה דאיש לפי אכלו והרמב"ם יסבור דאינו אלא בעשה). והנה מה שכ' הכסף משנה שם י"ל דקרא אתי לתושב ושכיר שהוא גבעוני או ישמעאלי מהול או לגר שמל ולא טבל דבריו תמוהי' דבגמ' דיבמות ע"א דחי לתירץ זה דמקשה והני מולין נינהו ומייתי מנדרים דקונם שאני נהנה לערלים אסור במולי אומת העולם. ומ"ה משני בגר שמל ולא טבל ואיך מייתי כסף משנה תירץ שנדחה. איברא דרש"י בחומש פי' ג"כ תושב ושכיר בערבי מהול ורמב"ן טען עליו דבגמ' דחו זאת ובמזרחי מיישב דברי רש"י וע' שם דמייתי המכילתא כדברי רש"י וע' מהדורא בתרא שמישב דברי רש"י ובדבריו מיושבין ג"כ דברי הכסף משנה. ובאמת הי' מקום לומר דהתוס' הקשו ביבמות ע"א ובע"ז כ"ז מה מייתי מנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם מה שא"כ בקרא. ואמנם י"ל דלמ"ד דיברה תורה כלשון בני אדם אין לחלק והא דמחלקינן בעירוכין י"ט ובכמה מקומות בין לשון בני אדם ללשון הקרא זה למ"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם. א"כ י"ל נהי דבתחלה הקשה ביבמות ודחי תירץ זה בתחלה סבר הגמ' דר"ע ג"כ ס"ל דיברה תור' כלשון בנ"א. ובאמת לר"ע יש שיטות חלוקות איך ס"ל כמו שכ' המ"ל פ"ו מה' דיעות. ובאמת שני גרסות חלוקות הם בהך דראה תראה בברכות ל"א ע' סוטה כ"ד בתוס' ולחד גירסא. ס"ל לר"ע דיברה תורה כלשון בני אדם ומ"ה מקשה אבל במסקנא שם דמסיק לר"א האי איש איש מה עביד ומשני דברה תורה כלשון בני אדם א"כ ר"ע דיליף מאיש איש לרבות ערל ע"כ ס"ל לא דברה תורה ואין להקשות מנדרים ושוב קיים תירץ לרבות ערבי מהול ומ"ה פירש רש"י בחומש. איברא דמפשטא דש"ס דעירוכין משמע דגם למ"ד דיברה תורה כלשון בני אדם לענין תיבות כפולות מ"מ יש לחלק בין נדרים ללשון תורה ואין להאריך מפרט זה:
טז והנני חוזר לדברי הראב"ד הנה ס"ל דקרא דתושב ושכיר קאי בישראל ומיושב קו' תוס' ביבמות ר"פ הערל ד"ה אלא לאפנויי דכי כתיב קרא בשכיר ולדידי' ניחא דקרא מיירי בישראל ומשום שלא למנויו אינו אוכל וכן כ' במרכבת המשנה. אך קשי' כיון דלהראב"ד שמעינן מקרא זה דשלא למנויו עובר בל"ת איך אמרו בגמ' דתושב ושכיר מופנה והרי איצטריך ללא תעשה דשלא למנויו וצ"ל דמ"מ קשי' למה לקרא לכתוב תושב ושכיר ולכתוב הל"ת גבי איש לפי אכלו וע"כ תושב ושכיר לאפנויי. ויהי' איך שיהי' יצא מזה דלר"ע דמוקי לקרא דתושב ושכיר בגר שמל ולא טבל או בקטן שנולד כשהוא מהול יסבור דשלא למנויו ל"ה רק בעשה ור"א דמוקי להראב"ד בתושב ושכיר ישראל ולאפנויי ומטעם שלא למנויו אינו אוכל יסבור דהו"ל לא תעשה. ולפ"ז י"ל מה שהקשיתי לעיל אהא דשכח מה שאמר לו חבו בשכח קודם זריקה חייב לעשות פסח שני והקשיתי דיאכל משניהם דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה דשלא למנויו אף שלא בעידנא כמ"ש תוס' פסחים נ"ט וידחה, אף בשני גופים:
נפרדים י"ל לתוס' חולין ר"פ אותו ואת בנו דלא דחי לעשה ול"ת דלא כתוס' זבחים ל"ג ה"ה שלא למנויו לא דחי דהו"ל עול"ת וזה לר' אליעזר אבל לר"ע ל"ה רק עשה הדרא קושיא לדוכתא וצ"ל דסוגיא דלא כר"ע והרמב"ם פוסק כר' אלעזר כמ"ש הלח"מ שם עיין במפרשים והרבה יש להאריך בפרט זה: