אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קכו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קכו

סימן קכה

ואבא בעזה"י לסוגיא דפסחים פ"ח ופ"ט ע"א:

א' הנה בהא דהקש' בגמ' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והא תניא אין נמנין על שני פסחים כאחד. ומה קו' דילמא באומר לעבדו והעבד שחט גדי וטלה ומאיזה שירצה בעה"ב יאכל דהוה תולה בדעת אחרים דהיינו בדעת בעה"ב אית לי' למשנה ברירה. והא דתניא אין נמנין על ב' פסחים מיירי בשחט בעצמו שמה שירצ' לאכול זה יהי' פסח שלו. ובתולה בדעת עצמו ל"א ברירה והרי בגיטין דף כ"ד מחלק כן אביי בגמ'. ונרא' לישב דכיון דהעבד הוא שליח של הבעל הבית. ואם בתולה בדעת עצמו ל"א ברירה ואם בעה"ב ימנה על שני פסחים וישחוט בעצמו ל"מ דהוה תולה בדעת עצמו. א"כ איך נימא דאם ישחוט העבד מהני משום דהוה תולה בדעת האדון. והרי כל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוה שליח. ושפיר מקשה בגמ' הן אמנם לפמ"ש המ"ל פ"ט מאישות דלדעת הכסף משנה פ"ו מאישות דהיכי דמצי עביד השתא מספק כגון ביבמה לשוק מצי לקדש אחר זמן קדושי ודאי ה"ה היכי דמצי לעשות מספק משוה שליח בודאי עיי"ש. ומה שהביא מתוס' יבמות צ"ט. ובאבני מלואים סוף סי' ל"ה ה"ה הכא עדיין הקו' במקומה עומדת דכיון דאם הוא עצמו ימנה על ב' פסחים נהי דאינו רשאי לאכול דשמא אין ברירה מ"מ הוה ספק כמבואר בפוסקים דמה"ט קיי"ל בדאורייתא אין ברירה דהוה ספק דאוריי' נמצא דיכול לעשות שליח בודאי והשליח הוא תולה בדעת אחרים דהיינו הבעה"ב ומ"ה ל"ק קו' הגמ'. ומצאתי בספר היקר משנת חכמים להגאון מ' יוסף אבד"ק זאמושטץ. בדיני ברירה כלל ל"ט כלל א' ובדברי בנו שם והיא בדף פ"ג שכ' דמה"ט באמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש ל"ה תולה בדעת אחרים דהרי סופר כותב ותולה בדעת הבעל משום דכל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ לעשות שליח ולפמ"ש בשם המ"ל פ"ט מאישות דבריו ליתנהו ולפמ"ש י"ל דברי הרמב"ם דלא הביא האיבעי' דכתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה. והו"ל להרמב"ם להביא דאף בתולה בדעת אחרים אין ברירה. כמסקנת הגמרא. ולפמ"ש נכון. דקשי' בגמ' דס"ל בכתוב לאיזה שארצה אגרש הו"ל תולה בדעת עצמו והרי הו"ל תולה בדעת אחרים דהרי הסופר כותב אך הגמ' ס"ל דהיכי דל"מ עביד מספק ל"מ משוה שליח. ומ"ה ס"ל דזה לא עדיף מתולה בדעת עצמו. ומ"ה מיבעי לי' בתולה בדעת אחרים אבל הר"מ דפוסק דהיכי דמצי עביד מספק משוה שליח כמו דס"ל פ"ו מאישות לדעת הכסף משנה בדבר שלב"ל. ולכן גם בכתוב לאיזה שארצה הוה תולה בדעת אחרים ומדשם ל"מ מוכח דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה ומ"ה לא הוצרך להביא האיבעי':

ובעיקר הקושיא בסוגיא דידן יש לומר דנהי דהי' מצי לחלק כן לאביי. מ"מ עדיין תיקשי דאם תולה בדעת אחרים יש ברירה. אמאי יאכל מן הראשון ולא ממי שירצה כמו שכ' תוס' למ"ד יש ברירה ומ"ה לא רצו בגמ' לתרץ כן ודוק. אמנם המובחר דשלוחו לא עדיף מדידי'. והיכי דהוא מצי עביד מספק גם שלוחו ל"ה רק ספק. אך לסוגיא דבקדושין כ"ג דהיכי דהיא רק בתורת שליחות לפרקים מצי משוה שליח והוא דלא כסוגיא דנזיר י"ב כמ"ש בבית מאיר סי' קי"ט ובפוסקים י"ל כסברת המ"ל הנ"ל והענין זה היא אריכות גדול:

ב' והנה בהא דא"ר גמליאל בסוגין מלך ומלכה יאכלו מן הראשון אנו אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני. ומוכח דר"ג לית לי' ברירה הקשה השעה"מ מ ה' עירובין על הריטב"א שכ' בקדושין כ"ו דר"ג דאמר עשרה שאני עתיד למוד וכו' ולא סיים בצפונו או בדרומו אית לי' ברירה והרי ר"ג לית לי' ברירה בסוגין. ובמלא הרועים כלל ברירה כ' דבסוגין ר"ג הזקן ולא ר"ג דיבנה וזה אינו מוכרח דהרי מבואר בריש כיצד צולין דאמר ר"ג לטבי עבדו צא וצלה לי הפסח והוא ר"ג דיבנה שטבי הי' עבדו. וע"כ הי' בזמן הבית. וכבר פלפלו בזה המבקרים. ולי צ"ע על תוס' קדושין כ"ו שהביאו תוספתא דרשב"ג ור' יוסי ור' יהודה ס"ל דל"מ תרומה בלא סיום המקום. והרי רשב"ג אית לי' ברירה בגיטין מ"ז. ובשלמא לחד תירוץ עירובין ל"ז דבעי שירי' ניכרין לא תלי' זאת בברירה אבל לשאר תירוצים דלמאן דאית לי' ברירה לא בעי סיום מקום צ"ע על התוספתא שהובא בתוס' שם:

ובעיקר הקושיא שהקשה שעה"מ על הריטב"א נ"ל לפמ"ש בנתיבות סי' ס"א דדוקא היכא שאם נאמר שיועיל רק בשעה שמבורר לא יועיל כלל ובעינין דוקא למפרע כגון במה היא באותן הימים דהבירור לא יהי' רק לאחר מיתה ואז ל"ה בת גירושין ואתה צריך לומר הוברר הדבר למפרע מ"ה ל"א ברירה אבל בדבר שאף אם ל"א ברירה יועיל מכאן ולהבא שוב מהני אף למפרע עיי"ש א"כ מה"ט ס"ל לר"ג דבממנה על ב' פסחים ל"א מה שירצה יאכל דאין ברירה דהרי הבירור היא בשעה שאוכל ואנן בעינין שישחוט לשם פסח ובשעת הבירור כבר היא בלילה. משא"כ בתרומה שאומר שאני עתיד להפריש ומכוין שיהי' עתה תרומה שיקיים מצות ביעור כהך דר"ג שאמר לזקנים אם נימא דלא הוי תרומה רק כשיבורר. הוה אז תרומה. ומ"ה מהני אף מעכשיו ומקיים מצות ביעור תיכף והא דאיצטריך לברירה גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש בגיטין שם בדעתו לשתות תיכף ועל מה ששותה ל"מ מה שיפריש אח"כ. ורק למפרע מהני לכן ל"א ברירה משא"כ כשאינו מפריש משום שבדעתו לשתות רק לקיים מצות ודאי שייך סברת הנתיבות. וזה פירוש דברי תוס' בקדושין שהקשו אר"ג שהרי לא סיים המקום ותירצו בשם ר"ת ששעת הביעור הי' ורצה לקיים מצות ביעור ואין מובן תירוץ ר"ת במה מתורץ קושיתם וע' במ"ל פי"א א ממעשר שני נדחק בכונתם. ולפי סברת הנתיבות דבריהם נכונים דלה"א שסברו שתרם מחשש שמא יאכלו ב"ב ל"א ברירה. על כן הקשו והא לא סיים המקום אבל לתירץ ר"ת דלא חשש שמא יאכלו רק רצה לקיים מצות ביעור על כן כשיהי' בעין גם אחר שיבורר ומהני התרומה אז בשעה שיבורר שוב מהני למפרע ומקיים מצות ביעור ודוק כי זה פי' נחמד וכפי הנראה גם הריטב"א כיון לזה דנ"ל דאיכא מ"ד אף בכה"ג ל"א ברירה. ומ"ה כתב דר"ג אית לי' ברירה אבל דוקא בכה"ג דמהני גם אח"כ משא"כ היכא שבשעה שמברר ל"מ מידי ועתה נצרוך לומר שנברור למפרע כגון בפסח גם ר"ג מודה ודוק:

ג שם בגמ' שכח רבו מה שאמר לו אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריקה אבל שכח לפני זריקה דבעידנא דאזדדק ל"ה חזי לאכילה חייב לעשות פסח ב'. ואולם בחבורה שאבד פסחה לקמן דף צ"ט איתא ואם אינו ידוע איזה נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הוא אוכל משלו והם אינם אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השרפה ופטורין מלעשות פסח שני. והקשה תוס' דף צ"ח ע"ב הרי אינו ידוע קודם זריקה ואמאי פטורין מפסח שני ותוס' כתבו דלא דמי לדעיל. ואינו מובן כמ"ש מהרש"א שם ועיין בצל"ח. ונ"ל לתרץ הנה קשי' לי בשכח קודם זריקה אמאי ל"ה פסח ראוי לאכילה יאכל שני זתים מב' פסחים ואף דהוה הכזית הב' שלא למנויו ולשיטת הראב"ד פ"ט ה' ז' מפסח גבי תושב ושכיר לא יאכל שכתב דה"ה אחר שלא נמנה הוה איסור לאו ולכסף משנה שכ' דאיסור שלא למנויו מאיש לפי אכלו תכוסו הוה איסור עשה. מ"מ ניתי עשה שיש בו כרת וידחה ל"ת או עשה. דאף דבאכילת הפסח ליכא כרת מ"מ אם העשה לא ידחה לל"ת והפסח שלו אינו ראוי לאכילה איכא חיוב כרת דלא יצא ידי חובת פסח. ושוב עשה שיש בו כרת דוחה ללתו"ע. ואף דל"ה בעידנא כעין שכ' הטורי אבן ר"ה כ"ח דאם העשה והל"ת ל"ה בחד חפץ כגון בנ"ד דהעשה מקיים בכזית פסח והל"ת יעבור בכזית שאינו שלו לא מיקרי בעידנא הואיל והוה בשני גופין מ"מ הרי עשה שיש בו כרת דוחה לל"ת ועשה אף שלא בעידנא כמ"ש תוס' זבחים ל"ג ע"ב וסותר לדבריהם בחולין ר"פ אותו ואת:

בנו א"כ יהי' מותר לאכול ואין לומר דאם הוי ראוי לאכילה שוב א"צ לאכול א"כ עכ"פ יוצא ידי חובת פסח ממנ"פ ופטור מפסח שני. וע' תוס' דף נ"ט שכתבו דמה"ט עשה שיש בו כרת דוחה אף דל"ה בעידנא דמתחלה ישחטו עליו ואח"כ לא יהי' ראוי לאכילה ומ"ה דוחה לעשה דהשלמה וה"ה בנ"ד אם לא ידחה לל"ת הפסח אינו ראוי לאכילה ויעבור בעשה שיש בו כרת ומ"ה מותר לאכול זית השני. ושוב הוה ראוי לאכילה. (וע' לעיל סי' צ"ז אות ח' כתבתי כעין זה לענין סמיכה ובסי' צ"ח אות ט' הקשיתי כעין זה בחולין צ"א ושם רמזתי על הדרוש הנוכחי ולפמ"ש שם אות יוד אולי יש לישב קו' זו ודוק):

ד' ונ"ל לישב. הנה במה דהקשה בגמ' עבד מה שקנה עבד קנה רבו. ראיתי מקשה השואל בספר יד שאול להגאון מלבוב סי' רס"ז ס"ק ט"ז לשיטת נחלת יעקב הובא בשפתי חכמי' ר"פ בראשית דבירושת העבד ל"א מה שקנה עבד קנה רבו. מה הקשה בגמ' מה שקנה עבד קנה רבו דילמא נפל לו ממון בירושה. והוא קונה עבורו. עוד קשי' לפי מה שהביא בשעה"מ פ"ו מעבדים בשם המרדכי פ"ק דקדושין דמה שנתן האדון לעבדו ע"י אחר זוכה העבד כמו באשה שנתן לה בעלה א"כ משכחת שנתן לו האדון מעות וזיכה לו ע"י אחר. עוד קשי' לשיטת השעה"מ שם שנסתפק דמה שהי' להעבד נכסים קודם שמכר עצמו לישראל לא קנה האדון משכחת לה שהי' להעבד מעות מקודם שמכר עצמו. ואמנם כ"ז ל"ק לפי מה שנראה לי ברור דאף אם העבד יש לו נכסים מ"מ אין לו יד לזכות ולקנות דבר אחר עבור זה. ולהקנות הנכסים שיש לו. והרי הוא כקטן דיורש ומ"מ אינו קונה ומקנה. א"כ שפיר מקשה דכיון דהוא הולך לקנות שהרי רבו אמר לו שיקנה נהי שיש לו ממון אבל לא יוכל לקנות ולזכות שום בהמה, תמורת המעות א"כ הבהמה שקונה היא של האדון. דהיד של האדון וז"ב, ולפ"ז נ"ל דאף אם אחר נותן לו ע"מ שאין לרבו רשות או שיצא ידי חובת פסח כמ"ש תוס' א"כ הגדי שלו, אבל אם ירצה להקנות לרבו מזה אינו יכול, דכיון דהאחר נתן לו ע"מ שאין לרבו רשות שוב אינו יכול לתת לרבו הן מצד שאין לו יד להקנות, ודוקא כשאחר נותן לו היד של רבו לקנות, אבל מה שהוא שלו, והוא אין לו יד להקנות לאחר גם לרבו אין לו יד, אמנם י"ל גם מצד התנאי אינו יכול דאם יקנה לרבו, לא נתקיים התנאי ואף הוא אינו יוצא ואם כנים דברינו מיושב מה שהקשיתי אמאי אינו יוצא ידי פסח כששכח קודם זריקה הרי ראוי לאכילה שיאכל מב' פסחים דעשה שיש בו כרת תדחה לעשה שלא למנויו דז"א דאם העבד יתן לו משלו שוב לא קיים התנאי והפסח גזל בידו, ומבואר אצלינו במקום אחר דאף דעשה דוחה לל"ת מ"מ איסור גזלה לא נדחה משום עשה הן מפאת דהוה משבע מצות ואיסור חמור דלא נדחה הן מפאת שהיא לפני הדיבור, ומה"ט לולב הגזול הוה מה"ב ולא נימא עשה דוחה לל"ת, והן מצד התנאי לא יוכל לאכול האדון דשוב לא יצא העבד כיון דל"ה שלו דלא קיים התנאי. ומעתה כ"ז בעבד שהאחר נותן ע"מ שאין לרבו רשות, אבל במשנה דף צ"ט באינו ידוע איזו נשחט ראשון, אם נימא דקודם זריקה אינו ראוי לאכול ואינו יוצא ידי פסח שוב העשה שיש בו כרת דוחה לל"ת שלא למנויו ול"ה גזל כיון שמדעתם נותנים להם, א"כ יאכל שני זתים, דהעשה דוחה, וכשהפסח ראוי לאכילה שוב יוצאין ידי פסח ושוב א"צ לאכילה דל"ה האכילה חיוב כרת, ומ"ה אסורים לאכול ופטורין מפסח שני, ולא תיקשי לפ"ז אהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן דאמרינין ג"כ בנתערבו קודם זריקה דחייבין בפסח שני ונימא דיהי' ראוי לאכילה שיאכל כל אחד כזית מפסח שלו וכזית מפסח חבירו דז"א דשם חיישינין שמא שלו הבעל מום ומה יועיל אם יאכל עוד כזית מפסח שלא למנויו והרי החשש על שלו משום בעל מום, משא"כ לקמן דף צ"ט, יש לומר דאם אינו ראוי לאכילה עשה שיש בו כרת דוחה לל"ת דשלא למנויו ויאכל ב' זתים כדכתיבנא וזה ישוב נכון בדרך פלפול:

ה' ודע דמה שהקשיתי לעיל שיאכל משני פסחים מכל אחד כזית כעין שהק' תוס' עירובין גבי מתן ד' שנתערב במתן אחת אף דלא הוה בחד גופא, אין לתרץ דשכחה הוה פשיעה ושייך תירץ תוס' עירובין דהיכי דהל"ת נדחית ע"י פשיעה אין עשה דוחה לל"ת דלפי מה שכתבו המפורשים דטעמא דתוס' דליכא למילף מכלאים בציצית זה דוקא בעשה דוחה לל"ת אבל עשה שיש בו כרת דדוחה ל"ת ועשה אף שלא בעידנא אין ללמוד מכלאים בציצית ורק מסברא דוחה וזה אפי' בא ע"י פשיעה, והכי מוכח מדף נ"ט דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה אף דרש"י פי' ששכח ושכחה מיקרי פשיעה כמ"ש המג"א סי' ק"ח בשם קצת פוסקים. וע' מ"ש בסי' י"ח בספרי לא"ח:

והנה לפמ"ש בספרי לא"ח סי' ח"י הנ"ל דהא דאמרינין בדף נ"ט דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה ומ"ה מחוסר כפורים מביא כפרתו לאחר התמיד אתי' כרבי דס"ל חייב כרת על הראשון ואף אם עשה את השני לשיטת רש"י. ומ"ה אם לא יביא כפרתו יתחייב כרת דהרי בשכח מיירי כפירש"י ושכחה היה פשיעה ומ"ה עשה שיש בו כרת דוחה אבל לר"ח בן עקביא ור"נ דאינו חייב כרת על הראשון רק כשהזיד בשני ג"כ אינו דוחה עיי"ש. א"כ יש לומר דהא דבמשנה דף צ"ט קתני פטורין מפסח שני דאתיא כרבי. ולדידי' הוה הפסח ראוי לאכול. דיאכל משניהם כזית דעשה שיש בו כרת דוחה ושוב הוה ראוי לאכילה ומ"ה פטור מפסח שני. ועכ"פ י"ל דמה"ט לא תני דבנודע קודם זריקה חייב בפסח שני משום דאליבא דרבי פטור מפסח שני כדכתיבנא. אבל אביי דאמר במשנה דאומר לעבדו דבשכח לפני זריקה חייב בפסח שני משום דס"ל כר"ח בן עקביא או כר' נתן דלדידהו היכי דאפשר בפסח שני אינו חייב כרת ומ"ה אינו ראוי לאכילה. כיון דל"ה בכרת שוב אסור לאכול דשמא אוכל פסח שלא למנויו ואין עשה דוחה לל"ת היכא שאינם בגוף אחד. או היכא שדחיית עשה דוחה לל"ת ע"י פשיעה כתירוץ תוס' עירובין ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה