שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קכה
בעזה"י דרוש לשבת הגדול תרמ"ב. בסוגיא. דאמר לעבדו פסחים פ"ח ע"ב ובישוב קו' החו"ד סי' ק"א ובסוגיא דשליחות קדושין מ"ב:
א הנה בהא דר' יונתן ור' נתן דרשו בקדושין מ"ב ושחטו אותו כל קהל ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ופירש"י אע"ג דלא מטי כזית לכל אחד. הקשה ב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י לרש"י סוכה כ"ז דמייתי ראי'. מדכל ישראל יוצאין בסוכה. אחד דשאול כשר דהרי לא מטי ש"פ לכל אחד ולא מיקרי לכם א"כ ה"ה בפסח דכתיב משכו וקחו לכם איך יוצאין בפסח אחד דלא מטי ש"פ לכל אחד. ומצאתי שהקשה כן בספר ארי' דבי עילאי קדושין הנדפס מחדש ומ"ש שם דקנו מתרומת הלשכה ולב ב"ד מתנה דבריו תמוהין דפסח בא מן החולין מה שקנה כ"א ממעותיו כדאיתא במנחות פ"ב דפסח אינו בא אלא מן החולין ואין לדבריו שום הבנה. והנלע"ד ליישב עפ"י מה דאמרינן בכריתות י' ע"ב דמדינא הי' שיהי' עשירית האיפה בפרוטה נכי ריבעה כפי חשבון דדלות חד מתלתין ותרין בעשירות ודלי דלות חד מתרי ותלתין בדלות אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום. ומסוגיא זו הקשיתי על הרשב"א ורש"י בגיטין י"ב שכתבו דבפחות מפרוטה לא חל הקדש א"כ למ"ל לגמרא לומר דלאו אורח ארעא ותיפוק לי' דלא חל הקדש כלל ודא קושיא רבתי וצ"ל דלולא דאמרינן לאו אורח ארעא הי' הקדש חל על פחות מש"פ אך לבתר דאמרינן לאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה מ"ה בהתנדב פחות מש"פ לא חל הקדש דלא התנדב כדרך המתנדבים כמו דאמרינן באומר הרי עלי מנחה מן השעורים. וכן כתבתי בתשובה והנה קשי' בגמ' שם למ"ל לרבא למימר דלאו אורח ארעא ותיפוק לי' דבעינן קרבנו שיהי' לו דין ממון ופחות מש"פ אין לו דין ממון וצ"ל דבעשירית האיפה לא כתיב לכם ולא בעינן שיהי' לו דין ממון. ולכן ס"ד לאתויי קרבן פחות מש"פ. אך קשה דהרי בקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' הוקשו כל הקרבנות ובמנחות פ"ב ילפינן מה חטאת אינו בא אלא מן החולין דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו אף כל אינו בא אלא מן החולין ובפרו של אהרן ודאי בעי דין ממון דאשר לו כתיב וה"ה במנחה ובשאר קרבנות על כן הנראה לישב לפמ"ש הכסף משנה פ"ו דבכורים הלכה ד' דהרמב"ם פוסק כמ"ד היתר אכילה שנינו. ול"ב במצה ולא בחלה דין ממון ומ"ה פוסק דיוצאין במצה של מעשר ב' ועיין בצל"ח פסחים ל"ח ובשעה"מ שילהי הלכות חמץ ומצה וס"ל לרבא דל"ב דין ממון בקרבנות רק היתר אכילה ואף דילפינן בחולין כ"ב דקרבנות אין באין ממעשר ב' מדכתיב אשר לו ולא משל מעשר הא פירש"י שם דאפילו למ"ד מעשר ממון הדיוט ממעטינן מדכתיב אשר לו מיעטה תורה בהדי' ומ"ה הוצרך רבא לומר בכריתות דלאו אורח לאתויי פחות מפרוטה ומ"ה י"ל דר"נ ור' יונתן דס"ל כל ישראל יוצאין בפסח אחד ול"ב ש"פ דל"ב דין ממון וכרבא דאמר דמ"ה אין מקריבין פחות מש"פ דלאו אורח ארעא. משא"כ כשמקריבין ש"פ בשותפות ולכל ישראל הוא אורח ארעא. ול"ב שיהי' ש"פ לכל חד. וע' ברכי יוסף ח"מ סי' ו' שהאריך בענין שני שותפים בפרוטה אם נזקקין להם וצ"ע שלא הביא דברי רש"י דסוכה כ"ז דמשמע דאף בשותפים שאין לכל אחד פרוטה לא מקרי לכם:
ולפמ"ש בברכי יוסף דתלי' בהאבעי' דכתובות מ"ו בשכר לב' עדים בפרוטה ובקדושין ז' דבשני בנותיך בפרוטה י"ל דר' יונתן ור' נתן יסברו כצד האיבעי שם דזה מקרי דין ממון הואיל דבשופות יש פרוטה והסוגיא דסוכה כ"ז דמייתי דשאול כשר מדיוצאין בשותפות סוברת כצד האיבעי הנ"ל דבעי ש"פ לכל אחד ושתי בנותיך בפרוטה ל"מ. וע' תוס' רי"ד סוכה מ"א שכ' דערבה אעפ"י שאינו ש"פ ואם הקדישו אינו מוקדש דלא חל על פחות מש"פ ומ"מ מיקרי לכם. וזה דלא כפירש"י בסוכ' כ"ז ומה שכתב תוס' רי"ד דלא חל הקדש על פחות מש"פ כבר כתבתי לעיל דאם שני בני אדם הקדישו ש"פ ודאי חל הקדש כדמוכח מפסח. (וע' בספרי לא"ח סי' צ"ט אות ג"ד מ"ש על תוס' רי"ד הנ"ל):
ב' ואולי י"ל בטעמא דל"ב במצה ש"פ. דאיתקש פסח למצה ומצה לפסח כדאמרינן בפסחים ק"כ ע"ב האוכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובתו פשיטא כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי מהו דתימא הא אפקי' קרא מהיקשא קמ"ל כי אהדרא קרא למילתא קמייתי אהדרי'. וכיון דגלי קרא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא בעי ש"פ לכל חד. הרי דפסח ל"ב ש"פ ה"ה דמצה ל"ב דין ממון שיהי' ש"פ. ומה"ט פוסק הרמב"ם דיוצאין במצה של מעשר ב'. ול"ב דין ממון דמעשר ממון גבוה. דילפינין מפסח דל"ב דין ממון. מדיוצאין בפחות מש"פ. ואף דפסח אסור להביא ממעות מעשר בכל קרבנות ילפינין מדהוקשו לפר של אהרן דכתיב אשר לו מ"מ מצה לא ילפינין מהיקש דפסח. דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש היכי שהמלמד קודש. ומ"ה לא ילפינין מצה מפסח וכיון דזה ילפינין מהיקשא דפסח דל"ב ש"פ. שוב הדין במצה דיוצאין במצה של מעשר ב' כיון דל"ב ש"פ. ולא דין ממון משא"כ בלולב פוסק דבעי דין ממון הן אמת דהרמב"ם פוסק גם באתרוג פ"ח מלולב דיוצאין בשל מעשר ב' ובלולב ליכא לתרץ כדכתיבנא. וע"כ פסק כמ"ד דל"ב רק היתר אכילה. בסוכה ל"ה. אך כבר הקשה בצל"ח פסחים ל"ח ובכפות תמרים דלפי המסקנא דפ' לולב הגזול עד כאן לא פליגי אלא בלולב אבל בחלה דכתיב עריסותיכם תרי זימנא לכ"ע בעי דין ממון. וכיון דמצה ילפינין מחלה במצה ג"כ בעי דין ממון ואמאי פסק הרמב"ם דמצה יוצאין בשל מעשר ב' ובחלה חייב ג"כ. והרי כתיב עריסותיכם ולפמ"ש מיושב דמצה ילפינן מפסח. וחלה ילפינין ממצה מגז"ש. וכ"ז לר' נתן ולר' יונתן דס"ל כל ישראל יוצאין בפסח אחד. איברא דהרמב"ם לא פסק כר' נתן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד וס"ל אכילת פסחים לא מעכבא דס"ל פ"ד מפסח ה"ב דנטמא בשר אם זרק לא הורצה דלא כרב וע"כ ס"ל אכילת פסחים מעכבא הגם שיש לומר דשם ל"ח לאכילה כלל משא"כ בשותפות דשייך לומר אם מימשכו הנך כדאמרינן בגמ' דף ע"ט. מ"מ משמע דלמסקנא לא קאי הכי ולפמ"ש תוס' שם דזה דוקא לר"ש אבל לרבנן ל"ש אי מימשכו לאחר שחיטה. וכיון דרמב"ם פוסק אם זרק לא הורצה ע"כ ס"ל כל ישראל אין יוצאין בפסח אחד ע"כ ליכא לתרץ דילפינין מצה מפסח. מ"מ נ"מ טובא במה שכתבתי אליבא דר' יונתן ור' נתן:
ג' ובתשובה הקשיתי על ר"ע דס"ל פסחים ל"ו דיוצאין במעשר ב' בירושלים ידי חובת מצה אף שאינו נאכל באנינות ויליף לה ממצות מצות ריבה. וע"כ ס"ל מעשר ממון הדיוט הוא כדאמרינין דף ל"ח דלמ"ד ממון גבוה אינו יוצא. ובספרי ס"ל לר' ישמעאל לא נתתי ממנו למת ליקח ארון ותכריכין ור' עקיבא מקשה הא לחי דומיא דמת מי שרי. והתוס' כתבו ביבמות ע"ג דמ"ד ממון הדיוט מותר ליקח מלבושין ומ"ד ממון גבוה אסור לקנות מלבושין מדאורייתא וע"כ ר"ע דס"ל אסור לקנות מלבושין ס"ל ממון גבוה ואיך סובר דיוצאין במעשר ב'. ולהנ"ל י"ל דר"ע ס"ל כר' יונתן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא בעי דין ממון ויליף מצה מפסח. דל"ב דין ממון ואמנם י"ל דכיון דס"ל מצות מצות ריבה אף שאינו נאכל באנינות מזה גופא מוכח דל"ב דין ממון:
ד' שם בגמ' הנה הא דילפינן שליחות מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין ומשמע דשחיטות קדשים בעי שליחות. וקשי' אהא דשחטו ונודע שמשכו הבעלים. דאמרינין בפסחים ע"ג ע"ב בחול כה"ג ישרף מיד. והקשה בגמ' פסולו משום מאי הוה משום דשחטו לאחר תמיד עיבור צורה בעי והקשה תוס' יומא כ"ט ובכמה דוכתא. והרי העולה עולה ראשונה ל"ה רק למצוה ולא לפסול. עיי"ש וקשי' דילמא פסולו משום אין שליח לדבר עבירה דכיון דאסור לשחוט אחר התמיד אין שליח לד"ע. ואף שהשוחט הי' בשוגג דלא ידע שמשכו הבעלים מ"מ לדעת הנ"י ב"ק דס"ל גם בשליח שוגג אין שליח לד"ע א"כ בכה"ג לכאורה השליחות בטל. ומ"ה פסול ויוצא לבית השריפה אך י"ל דבשניהם שוגגין המשלח והשליח לא ידעו שניהם מעבירה כגון במשכו בעלים. דסתמא לשלמים קאי. כגון שהפריש פסחו. ומינו הרבה בני אדם ואח"כ משכו כולם וגם הבעל שהפריש מינה על אחר והוה שלמים מדי' ולא ידע בשעת שצוה לשחוט שמשכו כולם. שניהם שוגגין ואף הנימוקי יוסף מודה. אך בלא"ה כיון שמשך גם בעל הקרבן ביטל השליחות והשוחט שחט שלא בשליחתו ומ"ה פסול הקרבן. אף לולא העבירה ומה הוצרך לומר דפסולו משום ששחטו אחר התמיד. אך האמת דאין ה"א אם שחט שלא בשליחות שיפסול הקרבן. אך דוקא בפסח י"ל שאם לא מצי משוה שליח אין יוצא במ"ע דושחטו. אבל הקרבן ודאי כשר גם אם שחט בלא שליחות. וע' בפנ"י שכתב דדוקא בפסח בעי שליחות אבל בשאר קרבנות ל"ב שליחות בשחיטה. ול"ק בלא"ה הקושיא שהקשיתי. דכיון דמשכו בעלים והוה שלמים שוב ל"ב שליחות. האמנם האמת דאף אם בעי שליחות הקרבן כשר אף ששחט מעצמו. דל"ה פסול בשחיטה רק שהבעלים לא קיימו מצות ושחטו. וז"ב (וע' מה שכתבתי לעיל סי' י"ב אות ד' בישוב דברי רש"י ב"ק ד' שכ' דחטאת לשם שלמים כשר עיי"ש ותמצא נועם):
ה' איברא דלפענ"ד נראה לישב קו' תוס' יומא כ"ט בדרך זה דהן אמש דאם שחטו קודם לתמיד עבר בעשה דהעולה עולה ראשונה. וכן אם שחט לאחר תמיד שבין הערבים ומ"מ הקרבן לא פסול דבקדשים בעי שינה עלי' לעכב. והריטב"א כ' ביומא נ"ג דדוקא בעשה בעי שינה עלי' לעכב. אבל לא בל"ת. ולפ"ז לר' יהודה דס"ל דהיכי דכתיב לאמר הו"ל ל"ת כדאמרינין בפסחים מ"ב. ובפ' דעלי' השלם כתיב לאמר. ולפ"ז לר' יהודה פסול לאחר התמיד. ויהי' כונת הגמ' בפסחים ע"ג דאפי' תמצא לומר דברי דתני בחול כה"ג ישרף מיד משום ששחטו לאחר התמיד ואתיא כר' יהודה דס"ל בכה"ג פסול מ"מ עיבור צורה בעי. אבל למאן דלא ס"ל כר' יהודה ל"ה רק עשה וגם פסול לא הוה. ועיין פסחים נ"ט דמקשה לר' ישמעאל בנו של ריב"ב דאף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה מייתי לאחר התמיד מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה. וקשה דילמא ס"ל כר' יהודה דלאחר הוה לאו. ובעשה דהשלמה כתיב לאמר. ומ"ה עשה דמחוסר כפורים דוחה ל"ת. וכבר הקשיתי כן בתשובה אך י"ל דאין עשה דוחה ל"ת במקדש כדאמרינן בזבחים צ"ו. רק דס"ד דלאו הבא מכלל עשה נדחה. ולכן מקשה מה אולמא דהאי עשה. ולר' יהודה לא נדחה מטעם אין עשה דוחה ל"ת במקדש:
ו' והנה מהא דאומר לעבדו צא ושחוט עלי אחר הפסח דהולך אצל רועה הרגיל אצלו יש להקשות על מהרי"ט בתשובה סי' קכ"ז שכ' דלא מצי משוה שליח להקדיש. וקשה דהרי פסח צריך להקדיש כדאמרינין בפסחים ס"ו ע"ב. והבעלים לא מצו להקדיש קודם שקנו. וע"כ העבד צריך להקדיש הפסח. ומוכח דמהני שליח להקדיש ונ"ל דדוקא להקדיש לבד לא מצי משוה שליח דהוה מילי בעלמא כמו שכ' מהרי"ט אבל אם עושה שליח שיקנה לו חפץ ויקדיש כיון דקנין הוה מעשה ולא מילי בעלמא. יכול לעשות שליח אף להקדיש. ובזה מיושב מה שהקשה בשעה"מ סוף פ"ו מאישות על מהרי"ט מנדרים כ"ט באומר הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות דמהני תנאי ההקדש והרי הוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח. ולהנ"ל ניחא דכיון דמהני שליחות בהקדש בצירוף מעשה כגון שעוש' שליח לקנות ולהקדיש שוב מצי להתנות תנאי. ובזה מיושב מה שתמוהין דברי מהרי"ט מתמורה י' דמיבעי לן אי מקדיש עוש' תמור' או מתכפר ומקש' א"כ דבתר מקדיש אזלינן מצינו ציבור ושותפין עושין תמור' כגון דשוי' שליח להקדיש. הרי דמהני שליח להקדיש. וכבר ראיתי במחנ' אפרים ה' שלוחין סי' ז' הקשה כן על מהרי"ט. ולהנ"ל י"ל דכגון דשוי' שליח לאקדושי הכונ' שיקנ' להם בהמה ויקדישו. דל"ה שליחות במילי בעלמא. ולפ"ז י"ל דמ"ש הר"ן ריש פסחים וב"י סי' תל"ד דל"מ שליחות בהפקר ג"כ דוקא בעושה שליח להפקיר. אבל בעוש' שליח לקנות דבר מה ולהפקיר ל"ה מילי בעלמא ומשוה שליח. ומ"ה תנאי בהפקר מהני. דלא הוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח כמו שהקש' במק"ח סי' תמ"ח ס"ק ט' ולפמ"ש יש לישב: ז' ובגוף סברת מהרי"ט התמוה מאוד דל"ש מילי לא מימסרי לשליח רק בשליח אחד עוש' שליח שני משא"כ בשליח ראשון. נ"ל די"ל כיון דהקדש מהני במחשב' כדאמרינן בשבועות כ"ז ע"ב דכתיב כל נדיב לב. לא מהני שליחות אמחשב'. ואף אדיבור ואף דתרומ' נמי ניטלת במחשב' מ"מ כיון דתרומ' צריך הפרש' עוש' שליח להפריש ועוד בתרומ' מחשב' כמעש' דכתיב ונחשב וכ"כ מהרי"ט אבל בהקדש דל"ה רק מחשב'. והרי בהקדש בעינין פיו ולבו שוין וכשמקדיש בפה ע"כ עיקר ההקדש במחשב'. ול"מ שליחות במחשב'. וע' ברא"ש ור"ן נדרים ע"ב ע"ב דבמידי דממילא ל"מ שליחות וה"ה במחשב'. ולפ"ז נ"ל דמה"ט אין מברכין על הקדש הפסח דלא מצינו לברך משום דהקדש הוא במחשב' ולא תיקנו ברכ' אמחשב' כמו שכ' הב"י סי' תל"ד אביטול חמץ דאין מברכין מה"ט. ולפ"ז יש לישב דברי מהרי"ט ממשנה דאומר לעבדו צא ושחוט עלי. די"ל נהי דפסח צריך להקדיש מ"מ בתחילה ל"מ הקדש רק קדושת דמים. ועיקר קדושת הגוף חל בשחיט' דאמרינין בסוט' י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם ככלי שרת. מ"ה מהני שליחות לקנות קרבן ולהקריב דנתקדש במעש' (וע' מה שכתבתי לעיל סי' ו' אות י"ד על הריטב"א). ולכאור' לפ"ז צ"ע דמבואר בתוס' כריתות י"ג ע"ב דדוקא בנזרק כהלכתא ל"מ שאל'. אבל קודם שנזרק מהני שאל'. והרי הסכין מקדש הדם בשחיט'. וזה הוה מעש'. ול"מ שאלה רק בדיבור ולא במעש'. אך י"ל דכיון דקודם שחיט' צריך להקדיש כדאמרינין פסחים ס"ו ורק דשחיטה גומרת קדושת הגוף לפסול ביוצא. בשאלה עוקר הדיבור דמעיקרא. ולא קדש הסכין כיון דלא הקדיש מתחלה. כן י"ל ועיין במשנה למלך פי"א ממעש' הקרבנות שרצ' לומר דבכבר בא ליד גזבר ל"מ שאל'. והקש' על תוס' כריתות י"ג ובספרי לאו"ח סוף סי' כ"ז כתבתי דדוקא בתרומה ביד כהן דכהן יש לו קנין ממון ל"מ שאלה משא"כ הקדש אין לו רק קנין איסור כמו שכ' בשב שמעתתא שמעתתא ו' פ' ד' דלהוציא מהקדש אין לו דין ממון עיי"ש ואני כתבתי הסברא דהחפץ לד' בעולות עיי"ש ומ"ה מהני שאלה. ולדעתי מ"מ לאחר שחיט' ל"מ שאלה דכיון דהסכין מקדש הדם לפסול ביוצא וכן הבשר דקדשי קדשים לפסול ביוצא ובקדשים קלים לפסול חוץ לחומה הו"ל מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה:
ח' והנה התוס' קדושין מ"א ע"ב הקשו לילף שליחות בקדשים מפרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהיא בבעלים מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים. ותירצו דס"ד דוקא בחטאת מהני שליחות. הואיל והוא בע"כ אבל בעולה ל"מ שליחות ולפירוש מהרש"א ס"ד דוקא בחטאת מהני שליחות הואיל ובעינן ריצוי בעלים משא"כ בעולה שהיא בע"כ. עיי"ש והקשה באור:
חדש בשם זקינו דא"כ קשה קושית הגמ' מנחות י"ט לר"ש דס"ל וא"ו מוסיף על ענין ראשון נימא דשחיטה בזר פסולה ומשני יליף מסמיכה והקשה אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני יליף מפרו של אהרן ולתוס' דעולה לא ילפינין מפרו של אהרן כיון דשחט וסמך בעולה כתיב הדרא קו' הגמ' לדוכתא דמפרו של אהרן לא ילפינין עולה ונ"ל לישב. הנה לכאורה בלא"ה מהני שליחות בשחיטה מטעם זכי' כמו שכתב הריטב"א אך באמת י"ל דל"ה זכי' כיון שקודם ששחטו הי' יכול לישאל על הקדשו ולאחר שחיטה אינו יכול לישאל שוב הוה חוב וכן כתב באור חדש אך כבר כתבו תוס' בכריתות י"ג דקודם זריקה מהני שאלה ול"ה חוב אך לדעתי אחר שחיטה ל"מ שאלה לפמ"ש תוס' פסחים ס"ו דשחיטה בעי כלי שרת וכ"כ רש"י סוטה י"ד ע"ב וכן פוסק הר"מ פ"ד ממעשה הקרבנות דלכתחלה בעי כלי שרת א"כ כשישאל ימעול בהקדש דמשתמש בכלי קודש לצורך חולין וע"ה ל"מ שאלה. ואף אם חולין בעזרה ל"ד או דנאמר כסברת הטורי אבן ר"ה כ"ח דחולין ממילא הוה. כשישאל ול"ה חשנ"ב מ"מ ימעול בהקדש למפרע ע"כ ל"מ שאלה. ושוב הוה חוב. ול"מ מטעם זכי' אולם כבר כ' הטהרות הקודש זבחים ס"ח ע"ב דלר"ש ל"ב כלי שרת דטעמא דבעי כלי שרת בשחיטה דומיא דקמיצה כדמוכח מרש"י סוטה י"ד ע"ב ולר"ש דס"ל זבחים י"א דגם קמיצה ל"ב כלי ה"ה שחיטה ל"ב כלי שרת ולפ"ז לר"ש מהני שחיטה מטעם זכי' דגם אח"כ יכול לישאל ולפ"ז מסברא ידעינין דמהני שליחות הן בחטאת והן בעולה. דחילוק התוס' ל"ש רק אי בעינין שליחות מכחו. י"ל בעולה דל"ב ריצוי דידי' אין לו כח לעשות שליח אבל אי מהני בלא כחו מטעם זכי' אין לחלק ורק שהגמ' הקשה דנילף מקרא דשחט וסמך דל"מ שליחות ואף זכי' ל"מ כיון דגלי קרא. שפיר משני דילפינין מפרו של אהרן. דג"כ בעי סמיכה ומ"מ איצטריך קרא משמע דאף היכי דבעי סמיכה ל"ב בעלים. ומסברא אין לחלק בין עולה לחטאת לר"ש כיון דלדידי' מהני מטעם זכי' משא"כ לרבנן דל"ה זכי'. ולדידהו ל"ה ההיקש לסמיכה רק מדרבנן כמ"ש תוס' חגיגה ט"ז. ושחיטה ל"ה זכי' רק דתוס' הקשו דנילף מפרו של אהרן שיהי' מהני מטעם שליחות שפיר כתבו לחלק. איברא דגוף סברתינו יש לדחות דגם לר"ש ל"מ שאלה למסקנת הגמ' דקדושין נ"ח דר"ש ס"ל חשנ"ב דאוריי' ויאסר משום חולין בעזרה וסברת הטורי אבן כבר דחיתי בספרי לא"ח סי' כ"ז אות ז' וגם סברת הטהרת הקודש דחה המחבר בעצמו עי"ש:
ט' והנה במקנה הקשה קו' גדולה לר' אלעזר דס"ל בגיטין כ"ג מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ועבד אינו נעשה שליח אף במידי דאיתא בדנפשי' איך יפרנס משנה דאומר לעבדו צא ושחוט ואי דהבעל הבית אמר לאחר ע"י עבדו שישחוט דהעבד מעשה קוף עביד. לשיטת הפוסקים דמהני ע"י נכרי בכה"ג. מ"מ איך משכחת שישחוט ב' פסחים וממנ"פ אם ישחוט העבד לא נעשה שליח לבעל הבית ואם ישחוט אחר לא נעשה שלוחו של עבד. ונ"ל לישב דהנה י"ל דה"ט דאומר לעבד צא ושחוט נהי דל"מ מתורת שליחות דאין עבד נעשה שליח מ"מ מהני מתורת יד עבד כיד רבו דעדיף משליח כמו דאמרינן בב"מ דף י' יד פועל כיד בעל הבית ומהני אפי' בחב לאחרים אף דל"מ שליח. רק דא"כ קשה בהא דמקשה בגמ' דילמא שאני התם. דאית לי' שותפות שהקשו דילמא אה"נ ותירצו דמוכח ממשנה דאומר לעבדו דמהני שליחות אף בלית לי' שותפות. וקשי' דילמא שם משום דיד עבד כיד רבו. ואמנם הדיוק של תו' היא בדרך זה דאס"ד דל"מ שליח ל"מ תנאי דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח. וכ"כ באור חדש. והנה בכסף משנה פ"ו מאישות כ' דהר"מ לא פסק דבעי תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח משום דבכתובות בעי למימר בתחלה דטעם דחלוץ ע"מ שתתן מאתים זוז ל"מ תנאי משום דאחולי אחלי לתנאי'. ומייתי ראי' לקדשה על תנאי וכנסה סתם. ולבסוף מסיק דלעולם קידשה על תנאי א"צ גט רק בחליצה הטעם משום דא"א לקיים ע"י שליח. והרמב"ם ס"ל כטעם הראשון. דהטעם משום דאחלי' לתנאי. ולא ס"ל דבעי תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח עיי"ש. ולפ"ז המעיין בכתובות ע"ג יראה דאמר עולא אמר ר' אלעזר במקדש על תנאי ובעל לכ"ע צריכה הימנו גט ויסבור ר' אלעזר דטעמא דחלוץ ע"מ שתתן מאתים זוז דאחולי אחלי' לתנאי, ולא ס"ל דבעי תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח. וליכא להוכיח לדידי' ממשנה דאומר לעבדו דמהני מטעם שליח מדמהני תנאי. וי"ל טעם המשנה משום דיד עבד כיד רבו. ומ"ה כשיטתי' ס"ל דמה אתם ישראל ועבד לא נעשה שליח וזה ישוב נכון. ועיין שעה"מ פ"ו מאישות שמישב דברי הכסף משנה מה שקשה עליו דא"כ דטעם דחליצה משום דאחולי אחיל לא הי' להיות רק ספק כמו במקדש על תנאי עיי"ש שמישב דבריו. ואין להאריך מפרט זה. וזה דבר חריף:
י' והנה בגוף הדבר דמייתי תוס' ראי' ממשנה דאומר לעבדו דמהני שליחות בלא שותפות וכתבתי לעיל בשם המפורשים דההוכחה היא דאס"ד שהוא מתורת יד עבד כיד רבו לא הי' מהני תנאי דהוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח. הנה לדעת רמב"ן ב"ב קכ"ז דמשפטי התנאים ל"ב רק בתנאי שבין אדם לחבירו. ולא בתנאי שבין אדם לעצמו כגון בנדרים ושבועות ונזירות. עיי"ש. א"כ במשנה דאומר לעבדו דהעבד מתנה בשעת שחיטה שבאם טלה של בעל הבית הגדי שלו י"ל דל"ה תנאי שבין אדם לחבירו. אך י"ל כיון דבעי שחיטה לשם בעלים. וזה מתנה בשעת שחיטה איזה שוחט לשמו ואיזה שוחט לחבירו הוה כתנאי שבין אדם לחבירו ובלא"ה י"ל דהרי החנוני מקנה לו ג"כ על תנאי שהרי צריך לזכות לבעל הבית. וצריך כונת המקנה איזו מקנה לבעל הבית ואיזה ניתן לו במתנה. וזה תנאי בין אדם לחבירו אך י"ל כיון דהמקנה יכול לעשות שליח יכול להתנות תנאי ומה"ט לא מהני במקנה חמץ לנכרי בתנאי ע"מ להחזיר משום חומרא דחמץ כמבואר בסי' תמ"ח וקשי' הרי הוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח דאין שליחות לנכרי ול"ה תנאי כלל וע"כ כיון דהמקנה יכול לעשות שליח יכול להתנות תנאי ומש"ה לא מוכח דמהני שליחות בשחיטה רק מהשחיטה על תנאי ועוד הרי בקנינים כבר ידעינין שליחות רק דלא נדע אם מהני שליחות בקדשים. א"כ החנוני שמתנה יכול לעשות שליח להקנות ולקנות. וע"כ הכונה מההוכחה דאינו יכול להתנות בשחיטה דזה שליחות דקדשים. ובשחיטה התנאי בינו לבין עצמו דל"ב משפטי התנאים ובזה יש לעיין ודוק. ובעיקר דברי הרמב"ן שכ' דתנאי בין אדם לעצמו א"צ משפטי התנאים ואפי' תנאי כפול ל"צ הראה לי חתני הרב הגדול מוה' נתן לעווין נ"י דברי הירושלמי פ"ג דעירובין הלכה ה' אהא דמתנה אדם. על ערובו מאן תנא אם באו אם לא באו ר"מ דבעי תנאי כפול והרי עירוב הוא בין אדם לעצמו דלא כהרמב"ן ודברי הירושלמי מובאין ג"כ בר"ן פ' מי שאחזו ונ"ל לישב דהרמב"ן לא קאמר רק בשאר משפטי התנאים אבל תנאי כפול כיון דס"ל לר"מ מכלל הן אי אתה שומע לאו בנדרים ה"ה בנזיר ובעירוב ושמא נדרים שאני דאומר לחבירו חולין לא אוכל לך מ"ה בעי תנאי כפול אך לפ"ז קשה קו' הרמב"ן אמאי מהני תנאי בנדרים ואולי עירוב מקרי ג"כ איסורא דאיתי בי' ממונא כיון דצריך לערב בפת ולמסקנת הירושלמי דאמר ר' יוסי ר"מ דעירובין הוא מודה ר"מ דלא בעי תנאי כפול בעירוב אך עכ"ז בנדרים בע ת"כ ומה דמסיים רמב"ן דאף לא בעי תנאי כפול הטעם דלא פסק כר"מ בת"כ רק בגיטין וקדושין כנ"ל אך לשון הרמב"ן לא משמע הכי וצ"ע וע' בית מאיר סי' ק"כ ופתחי תשובה אה"ע סי' קס"ט על דברי הרמב"ן הנ"ל: יא והנה בגוף קו' תוס' לילף מדאצטריך בפרו של אהרן לגלות דבעי בעלים מכלל דבשאר קדשים מהני שליח יש לישב דנהי דלא מהני שליחות בקדשים מ"ע ס"ד דבפרו של אהרן מהני דהתוס' כתבו במגילה דף ט' דאם נטמא הכה"ג הפר בא משל הראשון אף דבעי שחיטה בבעלים והשני שוחט ועובד מ"מ כיון דזכי לי' רחמנא הו"ל כאלו מקדיש משלו וזה דוחק דהרי הפר משל הראשון ול"ה של השני אך ע"כ צ"ל הכי דזכי לי' רחמנא דהרי השליחות לא מהני באמת אמנם כ"ז אחרי שגילה רחמנא דל"מ שליחות אבל לולא הקרא ה"א דמהני שליחות בפרו של אהרן מדגלי קרא דהפר בא משל הראשון דע"כ זה מאיזה ילפותא או מהלכה דפר בא משל הראשון ומ"ה ס"ד דבכל מקום מהני שליחות דילפינין מפרו של אהרן ומ"ה איצטריך קרא דבפרו של אהרן ל"מ שליח ורק מטעם דזכי רחמנא לשני מקריב השני ולבתר דגלי קרא דל"מ שליחות בפרו של אהרן שוב אין לנו ילפותא דמהני שליח בקדשים ומ"ה מקשה בגמרא שליחות מנ"ל ולפ"ז צ"ע במנחות י"ט דיליף מפרו של אהרן דל"ב שחיטה בבעלים מדאצטריך בפרו קרא ודילמא שם ס"ד דל"ב בבעלים מדנטמא מביא משל הראשון:
יב והנה התוס' ישינים יומא מ"ט כתבו דהא דאיבעי שם א שחט ומת מה שיכנס אחר בדמו דדוקא בשחט ומת מבעי לן אבל בשחט ונטמא לא מבעי לן כיון דהכהן השני שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינין בי' והיינו כיון שהראשון חי והשני שלוחו ומשמע מהתוס' דהכהן העובד שלוחו של ראשון ולפ"ז בנטמא קודם שחיטה נמי הוה שלוחו של ראשון לא מטעם דזכי לי' רחמנא וא"כ הרי מוכח דמהני שליח בשחיטת פרו של אהרן וקשה דהרי ממעטינן שליח בפרו של אהרן ובעי דוקא בעלים כדאמרינן במנחות וזה דוחק לומר דבנטמא קודם שחיטה השני בעלים של פר דזכי לי' רחמנא ובנטמא אחר שחיטה הוא שלוחו של ראשון ומ"ה נכנס בדמו דמאין הרגלים לחלק ביניהם וזה צ"ע טובא:
והמובחר לישב זאת דהמקנה כ' בסוגין לפ"מ דמשמע בש"ס דיבמות ל"ג דאם שוחט אחר פרו חייב משום זרות דכ"ע כזר לגבי כה"ג א"כ מה"ט כ' קרא ושחט את פר שהכ"ג ישחוט בעצמו לא משום דבעי בעלים רק משום זרות לא ישחוט כהן אחר א"כ הכה"ג השני שפיר שוחט דלא הוה זר כיון שהוא עתה כה"ג ולעולם מהני שליחות בפרו של אהרן רק דכהן אחר לא ישחוט דהוה כזר. ובזה י"ל פרפרת נאה בעזה"י ואבאר. הנה במקנה מתרץ קו' התוס' דליכא למילף מפרו של אהרן דמהני שליחות די"ל לעולם לא מהני שליחות ובלא"ה אחר לא ישחוט פרו וקרא דפרו של אהרן קמ"ל דאם שחט אחר חייב משום זרות דלולא קרא ה"א דאם שחט אחר נהי דהקרבן פסול אבל אינו חייב משום זרות ודבריו תמוהים מגמ' מנחות י"ט דיליף מפרו של אהרן דלא בעינן שחיטה בבעלים ולדבריו איך יליף בגמ' דילמא בעי שחיטה בבעלים וקרא דפרו של אהרן קמ"ל דאם שחט אחר חייב משום זרות כדברי המקנה: יג אמנם אני אומר דזה תליא בדין הנ"ל דאם נאמר אם נטמא הכהן אחר נכנס בדמו, וע"כ צ"ל שהשני שלוחו של ראשון כמ"ש תוס' א"כ אם נטמא קודם שחיטה נמי הוה שלוחו של ראשון וקשה הרי בעי שחיטה בבעלים בפרו וע"כ צ"ל דטעמא דקרא דבעי דוקא שישחוט כ"ג לאו משום בעלים רק משום דכ"ע כזר לגבי' ומ"ה לא מהני שחיטת אחר משא"כ בכ"ג השני ולפ"ז א"א למילף מפרו דמהני שליחות דקרא קמ"ל דחייב משום זרות כמ"ש המקנה ולפ"ז נאמר דגמ' דמנחות קאי לשיטה דנטמא ג"כ אין אחר נכנס בדמו כמו שיבואר לקמן והשני לאו שלוחו של ראשון וטעמא דקרא משום בעלים ושפיר יליף במנחות וסוגיא דיבמות ל"ג קאי למ"ד בנטמא השני נכנס בדמו וע"כ שלוחו הוא וטעמא דקרא משום זרות ובזה מיושב מה שהקשה בשעה"מ ה' יוה"כ מנ"ל לסוגיא דיבמות דחייב משום זרות דילמא לא ישחוט אחר משום דבעי בעלים ולהנ"ל נכון דמוכח מדשוחט הכ"ג השני, ע"כ לא בעי בעלים ומעתה נ"ל דהנה כתבתי בדרוש לשבת שובה שנה זו להקשות (ומבואר לעיל סי' י"ד אות ג' דרוש אותו משם בעיון היטב וגם בסי' נ"ב אות א"ב) מש"ס דמנחות ט"ו דאמרינן שם דלמ"ד שחט ומת אין נכנס בדמו ל"מ לשנויי בפיגול שאני התם דאיכא דיעות דלא משכחת עבודה בשנים בפרו עי"ש בקושית הגמ' ולתוס' ישינים הנ"ל הרי משכחת לה שני דיעות בשחט ראשון ופיגל בראשונה ונטמא ואח"כ נכנס השני בדמו ופיגל בשני' דאיכא דיעות ולכ"ע בנטמא השני נכנס בדמו לתוס' ישינים ומה מקשה שם הניחא ושם כתבתי באות ה' לישב התמיהה הגדולה דלכאורה בנטמא הכה"ג איך עושה שליח והלא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד ל"מ לעשות שליח אך הנוב"י תניינא אה"ע סי' ס"ט כ' דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוה שליח תליא בשליח. אם השליח מצי עביד יכול להעשות שליח אף דהמשלח לא מצי עביד דעיקר תליא בשליח משא"כ בהך דנזיר י"ב גם השליח לא הי' יכול לעשות שליחותו כגון בעושה שליח לקדש קודם שנתגרשה ולשיטה זו כהן שנטמא משוה שליח כיון שהשליח מצי לעשות ועיין נוב"י מה שמישב סוגיא דב"ק ק"י ורבים חולקים על הנוב"י ולפ"ז דברי התוס' ישנים דבנטמא השני נכנס בדמו שהוא שליח תליא במחלוקת ושם כתבתי אות ו' דרב דיליף אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויליף מקרא ע"כ ס"ל דכהן שנטמא ל"מ משוה שליח דהכל תליא במשלח עיי"ש שהארכתי בפלפול נאה ומ"ה מקשה במנחות ט"ו לרב לשיטתו ליכא לשנויי בנטמא דאיכא דיעות דלרב בנטמא ל"מ משוה שליח והשני לאו שלוחו של ראשון ואינו נכנס בדמו עיי"ש (דרוש נא משם ותעיין היטב ותמצא נועם):
ומעתה אני אומר דהא דמקשה בש"ס דקדושין שליחות מנלן ולא יליף כ מפרו של אהרן כקושית התוס' משום דהסוגיא קאי למ"ד בנטמא כה"ג השני נכנס בדמו כסברת תוס' ישנים. דהשני שליח של ראשון ול"ב בעלים בפר וע"כ טעמא דקרא דל"מ שחיטת אחר משום זרות כסוגיא דיבמות ל"ג וליכא למילף שליחות די"ל קרא קמ"ל חייב משום זרות כמ"ש המקנה דלא כסוגיא דמנחות י"ט. וסוגיא דמנחות י"ט דיליף מפרו דבשאר שחיטה ל"ב בעלים ס"ל כמו הסוגיא דמנחות ט"ז. שכתבתי דלרב קאי והוא ס"ל דאם המשלח ל"מ עביד ל"מ משוה שליח דעיקר תולה במשלח ולדידי' מקשה במנחות ט"ו דליכא דיעות למ"ד אינו נכנס בדמו דע"כ. אף אם נטמא הראשון אינו נכנס בדמו ולפ"ז לרב טעמא דקרא דבעי שחיטה בכ"ג בעצמו טעמא משום בעלים כפשטי' דקרא. ואיכא למילף שליחות מפרו של אהרן ובפרו של אהרן טעמא משום דבעי בעלים. כסוגיא דמנחות י"ט ולא ס"ל לסוגיא זו דאם שחט אחר חייב משום זרות. ומיושבין כל הקושיות. ודוק היטב כי קצרתי:
י"ד ומעתה מיושב קו' חתני הרב הגדול מ' נתן נ"י שהקשה בסוגין דף מ"ב דמקשה בגמ' לרב למ"ל לילף מקרא דנשיא אחר למטה תיפוק לי' שליחות מהכא. והיינו או מקרא דושחטו כר' יהושע בן קרחה או מקרא דביקתו להם שה לבית אבות באם אינו ענין. והקשה דהרי רב ס"ל פסחים פ"ט אכילת פסחים לא מעכבא. וע"כ ס"ל כר' יונתן. ובפסחים צ"א פריך לר' יוסי דאית לי' שוחטין את הפסח על היחיד האי באחד מאי עביד לי' וכתבו תוס' דה"מ למימר דאיצטריך באחד שאין היחיד מכריע וכן היא בירושלמי. ומעתה רב דס"ל פסחים פ' ע"א כר"א בן מתיא דאין היחיד מכריע א"כ לדידי' אין לו לימוד דאין שוחטין על היחיד. וע"כ סבר שוחטין על היחיד ואיצטריך לפי אכלו דשוחטין על היחיד. וקרא דויקחו להם איש שה לבית אבות כר' יצחק. ולא נשאר שום קרא למילף שליחות ומה מקשה בגמ' והפנ"י הקשה בפשיטות דילמא רב ס"ל כר' יונתן וס"ל שוחטין על היחיד וחתני הוכיח דע"כ רב ס"ל הכי. ועל כן קו' הפנ"י גדולה דמה מקשה בגמ'. ולהנ"ל מיושב שפיר דהכי מקשה בג' ליליף מהכא ואם מתרץ כדכתיבנא דס"ל שוחטין על היחיד מ"מ הרי מצי לילף מפרו של אהרן כמו בסוגיא דמנחות י"ט דלדידי' דס"ל כל מלתא דאיהו ל"מ עביד אף דשליח מצי עביד ל"מ משוה שליח א"כ בפרו של אהרן בנטמא אין אחר נכנס בדמו דל"ה שלוחו של ראשון. ורק הוא הבעלים כמ"ש תוס' מגילה. א"כ קרא דפרו של אהרן אין אחר שוחט לא משום זרות רק משום בעלים. ומוכח דמהני שליחות בקדשים. ולמ"ל קרא דנשיא אחד ב למטה. כן י"ל ע"ד הפלפול:
מיהו בפשיטות יש לישב קו' חתני דלפמ"ש תוס' פסחים צ"ה דרבנן דס"ל ב גם במצות שעל גופו הכתוב מדבר קרא דיעשו אותו קאי דאין שוחטין על היחיד ויליף פסח ראשון מפסח שני. א"כ י"ל דרב ס"ל אין שוחטין על היחיד. ויליף לה מקרא דיעשו אותו כרבנן הנ"ל. (מיהו עיין בספרי לא"ח סי' י"ב בשולי המכתב שכתבתי מסוגיא דיומא נ"א דבפסח שני שוחטין על היחיד דלא כסוגיא דפסחים צ"ה יש לפלפל בזה):
ט"ו ודע שצ"ע ביבמות ל"ג דמשני זר ששימש בשבת בשחיטת פרו של כ"ג. והרי שחיטה לאו עבודה תמה הוא דיש אחרי' עבודה כמו שפירש"י יומא כ"ד דשחיטה לאו עבודה תמה שיש אחרי' זריקה. ואפי' ללוי שם לא רבי רחמנא רק עבודת סילוק כגון תרומת הדשן ולא עבודה שאינה תמה ואמנם ל"ק דבגמ' דיבמות הפי' שזר חייב מלקות ואף דמשום שבת אינו חייב מלקות דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ורק הכונה קרבן מ"מ משום זרות יהי' הכוונה שחייב מלקות דרב לא מיעט עבודה שאינה תמה רק ממיתה ולא וכ"כ תוס' במקומו ביבמות ד"ה א"ר יוסי וכן משמע מרמב"ם פ"ט מביאת מקדש דאף דפסק כרב דבתרומת הדשן אינו חייב מיתה מ"מ מלקות חייב. אך קשה דהרי בגמ' שם הקשו אי בהבערה האמר רב הבערה ללאו יצאת. וע"כ ס"ל לגמ' דלא חשיב רק חיוב כרת דחייב קרבן. ומה משני בשחיטת פרו של כ"ג והרי גם בזה אינו חייב רק מלקות אך בזר ששימש בלא"ה אינו חייב קרבן. כיון דל"ה בכרת רק במיתה בידי שמים וע"כ הפלוגתא בין ר' חייא ורבי למלקות וכן פירש"י בדף ל"ב ועל כרחך מה שהקשה בהבערה והאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת כמו שתירצו תוס'. דאם בהבערה רק לאו לא חל על זרות. וע"ז משני בשחיטת פרו של כ"ג דבשחיטה חייב משום שבת ושפיר חל על זרות. וחייב בזרות מלקות ואשבת אם הי' שוגג חייב קרבן. ולמלקות כבר כתבתי דחייב אף בעבודה שאינה תמה. ודוק (וע' בספרי לא"ח סי' י"ב אות ח' מה שפרשתי דברי הגמ' יבמות) ומצאתי בשעה"מ ה' עבודת יו"כ. שמסתפק בזר ששחט ביו"כ אי חייב מיתה משום זרות והאריך הרבה. ותמהני הלא שחיטה ל"ה עבודה תמה כפירש"י יומא כ"ד: