שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קכב
בעזה"י בסוגיא דמצות מבטלות זא"ז פסחים קט"ו וזבחים ע"ט דרוש לשבת הגדול תרמ"ד:
א לישב קו' התוס' אהא דאמרינן לא ליכרך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל לי' למצה דאורייתא. והקשה תוס' מנחות כ"ג בתחילת דבריהם אהא דאמרינן שם תיבלה בקצח בשומשמין וכו' כשירה קס"ד דאפיש תבלין טפי ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינין בטל הוה כמבטל דלכי מיעפשא הוה לה כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי הוה מצה. וז"ל יש לתמוה דמדמי אהא דלעיל שהטעם שוה הך דהכא דכיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי היא לצאת ידי חובת מצה כדאמרינן פ' התערובת עשה עיסה מן חיטים ומן אורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. וצ"ל דהך שמעתתא פליגא אההוא דהתם. ואין להקשות אההיא דתערובת מהא דאמרינן בערבי פסחי' לא ליכרך אינש מצה ומרור בהדי הדדי. (וכונתם דאיך מבטל מרור למצה והלא יש גם במרור טעם מצה ולא גרע מאורז ותירצו) דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם המצה אבל אורז לא מבטל טעם המצה. ועוד יש לפרש דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי ע"כ:
ומקודם נבאר דברי תוס' שהקשו אהא דמנחות דמבטל תבלין למצה והרי יש בתבלין טעם מצה ותירצו דהך שמעתתא פליגא אההוא דהתם משמע דקו' תוס' לא הי' ממשנה דמס' חלה רק משמעתתא דהתערובת וע"ז שייך לומר דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם ודבריה' תמוהין דהרי דין זה דאם יש בו טעם דגן מבואר במשנה דמס' חלה פ"ג ואיך שייך לומר דהך שמעתתא פליג דבשלמא אי קו' תוס' ל"ק רק מגמ' דפ' התערובת שייך לומר דהך שמעתא פליג אבל אם קו' ממשנה איך שייך לומר דהך שמעתתא פליג. וכבר תמה בדבריהם בטהרת הקודש הנדפס מחדש. ונלפע"ד לישב וקודם נבאר הסוגיא דזבחים ע"ח דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וכו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאוריי' מתיב רבא עשה עיסה מן חטים וכו' אי הכי אמאי יוצא ידי חובתו בפסח והקשו תוס' ד"ה מתיב רבא תימא דלא מקשה מכל התורה דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא. ונראה לתרץ ונבאר גם דברי הגמ' חולין ק"ח אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם וכו' והקשה תוס' דהכא משמע דאביי יליף ט"כ מבב"ח. ואולם בפסחים ילפינן ט"כ מג"נ או ממשרת ואביי מיירי התם בהאי סוגיא: ב ונ"ל לישב הנה בחו"ד סי' ק"ה ס"ק ג' כ' דבתרומה. ל"א ט"כ דאורייתא ושורש הדבר דרש"י כ' דמ"ד ט"כ ל"ד דבטלה ברובא וצ"ל הא דלא כתב דטעם גופי' ל"ד וע"כ צ"ל כיון דילפינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן ה"ה הטעם אסור מדאורייתא וע"כ צ"ל מ"ד ט"כ ל"ד דהטעם בטל ברוב. ולפ"ז י"ל מ"ד ט"כ דאורייתא דילפינן ממשרת או מג"נ זה דוקא היכא דהיוצא אסור כגון בנבילה או בנזיר ילפינן דהטעם לא בטיל משא"כ בתרומה דהיוצא מתרומה מותר דאפי' מיחוי גופו מותר ה"ה הטעם ג"כ מותר: כדאמרינין בירושלמי פ"ו דתרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה וע' מ"ש בספרי בית יצחק לא"ח סי' כ"ט אות ו' וסי' ס"ד אות גד"ז והנה התוס' במסכת שבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה ס"ל לחד תירוצא דאף על חצי שיעור כיון דאסור מן התורה אין חל איסור אחר דאין איסור חל על איסור והא דלר' יוחנן חל שבועה אח"ש משום דמיירי שלא כדרך אכילתן עי"ש. ולעיל כתבתי סי' קי"ט אות ה' בשם ח"ס סי' צ"ב דאף לשיטת התוס' דעל ח"ש יכול לחול איסור אחר דוקא היכא שהאיסור השני א"צ לצירוף אבל היכא שהאיסור השני צריך לצירוף לכ"ע אין איסור חל על ח"ש כעת מצאתי בבית אפרים סי' ל"ד שכ' ג"כ כן בפשיטות ושם מצאתי שהעיר במקצת במה שכתבתי לעיל בסי' הנ"ל. ולפ"ז אמינא לפמ"ש דגם ר"ל מודה בפיגול ונותר דחצי שיעור אסור מה"ת א"כ א"א לחייב על כזית פיגול שרוב זית פיגול ומיעוטו נותר. דאין לחייב משום פיגול על מיעוט נותר דאין איסור פיגול חל על איסור נותר. כמ"ש דאף על ח"ש אינו חל איסור אחר לכ"ע היכא שאיסור השני צריך ג"כ לצירוף ומ"ה כתבו דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כש"כ איסור לאיסור ותכונה דכיון דבעלמא אין היתר מצטרף לאיסור כש"כ איסור לאיסור דלא מצטרף דאין איסור פיגול חל על איסור נותר. ואף דבקדשי' היתר מצטרף מ"מ איסור לאיסור גרע יותר דשייך לומר אין איסור חל על איסור ודו"ק:
ב' והנה לעיל בסימן הקודם הקשיתי אהא דהגמ' מוכח מר"ל דנ"ט ברוב ל"ד ומקשה מעושה מצה מאורז ויש בה טעם דגן אדם יוצא ידי חובתו בפסח ומה קושיא דילמא בקדשים ל"א ט"כ לפמ"ש בחו"ד סי' ק"ה דהיכי דהיוצא אינו אסור מהתורה ה"ה הטעם א"כ לפמ"ש הרמב"ם ספ"י ממאכלות אסורות דבהקדש היוצא אינו אסור רק מדרבנן וה"ה הטעם. א"כ מה ראי' מדס"ל לר"ל בפיגול ונותר נ"ט ברוב ל"ד דה"ה בכל דוכתא. ונ"ל לישב דלפי המבואר בחולין ק"כ דמקשה בחדש מנ"ל דהיוצא אסור. ותירץ דיליף מתרומה וחד מנייהו ולבסוף מסיק דלר"א דס"ל דון מינה ומינה ה"ה דיליף תרומה מבכורים דכל משקה היוצא אסור אף יוצא מדגן ושאר פירות ומאן דס"ל דון מינה ואוקי באתרא יליף תרומה מבכורים ואוקי באתרא דוקא יוצא מתירוש ויצהר והר יליף בכורים מתרומה דיוצא משאר פירות או מדגן אינו משקה גם לענין בכורים. והנה ר"ל ס"ל ביבמות ע"ח דממזרת לאחר עשרה דורות מותרת דס"ל דון מינה ומינה ולדידי' יוצא משאר פירות הוה משקי ויליף שפיר קדשים מתרומה וחד מנייהו ולפ"ז ע"כ אין חילוק בין קדשים לשאר איסורים. ומדס"ל בפיגול ונותר ט"כ ל"ד ע"כ דס"ל בכל דוכתא ט"כ ל"ד ושפיר הוכיח בגמ' דס"ל בכל דוכתא ט"כ ל"ד. ומ"ה מקשה שפיר ממצה ולפ"ז נ"ל לישב מה דאמרינין בחולין צ"ט לא נצרכה אלא לט"כ דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי ומייתי ראי' מיקדש. והקשה תוס' דבחולין ילפינן ט"כ בקדשים מיקדש ובנזיר ופסחים ילפינין היתר מצטרף לאיסור בקדשים מיקדש. גם הקשו למ"ל קרא לט"כ ולמה לא ילפינין מגיעולי מדין להנ"ל י"ל דסוגיא דחולין קאי למ"ד דון מינה ואוקי באתרא. ויוצא מקדשים אינו אסור מדאורייתא וליכא למילף מגיעולי מדין ט"כ כדכתיבנא קמ"ל קרא דיקדש דט"כ חמיר מיוצא ולפ"ז אין לנו קרא על היתר מצטרף לאיסור וסוגיא דפסחים ונזיר קאי למ"ד דון מינה ומינה:
ג' ושוב נ"ל לישב דברי התוס' שהובא לעיל בדרך זה. ונאמר דר"ל ל"ל היתר מצטרף לאיסור בקדשים. וקרא דיקדש אתי לט"כ ואף דר"ל ל"ל ט"כ להוי אמינא דס"ל דנ"ט ברוב ל"ד. י"ל דס"ל דקרא דיקדש קאי לאם כשרה היא תאכל כחמור שבה. והיינו דלא בלע איסור רק בלע חטאת כשרה ובשעת הבליעה לא בטל ברוב דהוה היתר בהיתר לפמ"ש בחק יעקב סי' תע"ה דר"ל דס"ל איסורין מבטלין זא"ז מ"מ מצות אין מבטלין והיינו טעמא דמצות הוה היתר בהיתר ול"ב. והא דאמרינין בפסחים דאפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז אבל מרור דרבנן מבטל מצה דאורייתא הטעם דמצוה לגבי רשות ל"ה מב"מ בשמא אבל היתר בהיתר ל"ב ואיסורין שאין שוין בשמא מבטלין זא"ז. א"כ בבלע שלמים חטאת בזמן היתר דלע"ע לא בטיל דהוה היתר בהיתר כשנעשה הבליעה נותר האיסור נולד בתערובות. ולא בטיל ברוב כמ"ש הנוב"י תנינא חיו"ד סי' נ"ד דהיכי דהאיסור נולד בתוך התערובות ל"ב ברוב מדאורייתא ובעי ס' ומ"ה אסרה תורה. משא"כ כשכבר נעשה נותר ונבלע בטיל שפיר ברוב. והא דמקשה לר"ל ואם מצה אדם יוצא ידי חובתו בפסח כבר כתבתי בספרי ב"י א"ח סי' ב' דהכי מקשה דהרי ברישא קתני חייבין בחלה והקשה בגמ' דליבטל ומשני מדרבנן ומדאורייתא בטל הטבל א"כ שוב הו"ל איסור בהיתר ומקשה אי הכי אמאי יוצא ידי חובתו דשוב הו"ל איסור בהיתר. עוד פירשתי בספרי שם דהכי מקשה דהרי אם הי' חמץ הי' בטל דהוה איסור בהיתר, א"כ אין יוצא ידי חובתו. הואיל דאין חייבין על חימוצו. והארכתי בספרי:
ד' ועכ"פ כיון דר"ל ס"ל ט"כ דאורייתא בנבלע בעת היתר. י"ל דר"ל מוקי קרא דיקדש על ט"כ והא דאיצטרך קרא דיקדש ולא יליף מג"נ למסקנא דהש"ס דזבחים דס"ל לר"ל דמבשא"מ ט"כ דאורייתא כיון דל"ש ביטול י"ל הנה קשי' בהא דיליף היתר מצטרף לאיסור מיקדש דילמא מיירי בחצי זית שהטעים כזית שלם ויש בו טעם דט"כ דאורייתא והא דאיצטריך קרא משום דבגמ' דזבחים מקשה וניתי עשה ונדחה ל"ת ומשני יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ הרי איצטריך קרא. אמנם כבר כתבתי בספרי לא"ח סי' צ"ד אות י"ג להקשות לפמ"ש הנמ"י בנדרים דה"ט דנודר שלא לאכול מצה אסור לאכול מצה ויקשה דניתי עשה וידחה ל"ת ותירץ דמצוה הוה אגברא ונדרים איסור חפצא ומ"ה לא דחי עשה ול"ת א"כ מה מקשה בגמ' וניתי עשה וידחה ל"ת הרי איסור נותר או פיגול נמי הוה איסור חפצא לפי המבואר בנדרים י"ב דאיסור הקדש רובץ עליו דלא כמהרש"א קדושין נ"ו ע"ב עיי"ש. אך י"ל דהנה ר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת מ"מ בח"ש שהטמים כזית ויש בו טעם אסור מה"ת דהרי יש זית שלם שיש לו טעם איסור ובספרי לא"ח סי' ל' אות ג' נסתפקתי בזה וע' לעיל סי' קי"ח הבאתי דברי החו"ד שכ' דטעם כעיקר ל"א רק בכזית ולא בח"ש והפמ"ג כ' בסי' צ"ח בש"ד ס"ק כ"ג דדינו כשיעור שלם. ולפ"ז אמינא דלר"ל דח"ש לא אסור מה"ת וס"ל בחולין ק"ח אפשר לסוחטו מותר. בכה"ג שחצי זית הטעים כזית ל"ח אלא איסור גברא לפמ"ש בתוספות יו"כ לכפות תמרים דהיכי דיש היתר לאיסורו ל"ה איסור גברא א"כ לר"ל דח"ש לא אסור מה"ת ואפשר לסוחטו מותר הרי יש היתר לאיסורו וגם הבליעה תהי' מותרת. ול"ה רק איסור גברא שפיר מקשה וניתי עשה ונדחה ל"ת. דתרווייהו איסור גברא ובזה מיושב מה שמקשים בפסחים בנזיר וחטאת הו"ל שני כתובים כקו' הגאון מ' יצחק מהאמבורג והלא איצטרך לעשה ול"ת די"ל דסוגיא דפסחים קאי למ"ד אפשר לסוחטו אסור ואין היתר לאיסורו והו"ל איסור חפצא ובלא"ה אין עשה דוחה לל"ת: ומעתה דלר"ל קרא איצטריך לעשה ול"ת לא ידעינין היתר מצטרף לאיסור בקדשים שפיר הקשה תוס' על רש"י השתא היתר לא מצטרף לאיסור כש"כ איסור לאיסור וזה דבר חריף ובעיקר הדין נ"ל דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת אף אם הטעים כזית שלם י"ל דאין אסור מה"ת כמ"ש בחו"ד סי' ק"ט. ולר"י דח"ש אסור מה"ת י"ל דאם הטעים כזית לוקה למ"ד ט"כ לוקין. וכבר כתבתי כעין זה בפלוגתא דר"ל ור"י במנחות נ"ד בכזית שצמק וחזר ותפח. ע' בספרי סי' ל' אות ז' א"כ לפמש"ל דבאיסור הנאה מודה ר"ל י"ל בקרא דיקדש דמיירי בחצי זית שהטעים כזית שלם ומ"מ אם אפשר לסוחטו מותר ל"ה רק איסור גברא כמ"ש לעיל והדברים נכונים:
ה' ולפמש"ל יש לישב הסוגיא דחולין דילפינין מקרא דיקדש לט"כ בדרך אחר דהנה קשי' בהא דיקדש למה אם פסולה תפסול ואם כשרה תאכל כחמור שבה הר' הוה מב"מ וברובא בטיל וכבר הק' כעין זה התו' בחולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא אמר. וז"ל ועוד אמר בפ' התערובות הפיגול והנותר וכו' שבללן זב"ז ואכלן פטור וקאמר ש"מ נותן טעם ברוב ל"ד (וכונתם למה דמשני בגמ' דמיירי ר"ל במינו) אלמא דאפי' כדי נתינת טעם לא אסור במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו היא. ומתוך כך הוצרכו לפרש שהזרוע ומקצת מן האיל הי' חוץ לרוטב ונתן טעם עד שאפי' רוב ליכא. וכן בהא דיקדש ע"כ יפרשו כן. ומזה צ"ע על הטו"ז יו"ד סוף סי' ק"ב דבמב"מ אפי' ליכא רוב אין הטעם אוסר מן התורה. (וכבר כתבתי מזה לעיל סי' ק"ב אות ד') ורש"י בזבחים צ"ז ע"ב נראה שפירש הך קרא דיקדש במין בשא"מ כגון שסך שומן של חטאת על בשר של שלמים ועיין בטהרות הקודש ולפמש"ל א"צ לזה דהך דאם פסולה תפסול באמת קאי על אינו מינו אבל הך דאם כשרה תאכל כחמור שבה קאי גם על מב"מ. ומ"מ תאכל כחמור שבה כיון דהבלוע הי' בעוד שהי' היתר והאיסור נותר נעשה בתערובת ל"ב ברוב דהיתר בהיתר ל"ב ועתה נולד האיסור בתערובות ובעי ס' מדאורייתא כמ"ש הנוב"י תנינא יו"ד סי' נ"ד דדבר הנולד בתערובות כיון דל"ה דומיא דסנהדרין שלא ניכר ההיתר בפ"ע אף במב"מ בעי ס' מדאורייתא. ולפ"ז ה"ה בהיתר בהיתר דל"ב מדאורייתא ובתערובות נעשה איסור בעי ס' מדאורייתא והיינו טעמא דיקדש שתאכל כחמור שבה. ואף במב"מ אסור לאכול לאחר שנעשה הבלוע נותר. ומ"ה איצטרך קרא דיקדש לט"כ ול"ק קו' תוס' ד"ה גלי רחמנא דהרי ילפינין ט"כ ממשרת או מג"נ דמשם לא ילפינין רק מבשא"מ. ומקרא דיקדש ילפינין לט"כ במב"מ בנולד האיסור בתערובת באופן שכתבתי. ובהך דזרוע בשלה כבר כ' בברוך טעם שער התערובת פ"ד כעין דברינו עיי"ש שכיון לכל דברי הנוב"י תניינא יו"ד סי' נ"ד הנ"ל. וכ' דבזרוע בשלה ההיתר נולד בתערובת דקודם ההקטרה הי' הכל אסור. ובזה הרבה יש להשיב על דבריו כמ"ש בדרוש לפסחים פ"ט והארכתי מדברי תוס' מנחות ס"ט ע"ב דילדה שסבכה בזקנה בטל אף בסבכה בתוך הג' שנים וכשנתמלא הג' שנים מהזקנה הילדה בטלה אז א דנולד ההיתר בתערובת וזה צ"ע גם על החו"ד סי' ק"ו שכ' ג"כ דהיכא דהיתר נולד בתערובות ל"ב והארכתי בפרט זה ודוק היטב בכ"ז:
ו' ובזה יש לפרש דברי הרשב"א שהובא בב"י סי' צ"ג שכ' שאם בישל ירקות בקדרה של בשר מותר לבשל אח"כ חלב דנעשה גיעול מחמת ירקות כמו דאמרינין בקדשים כל יום נעשה גיעול לחבירו. וכ' הב"י דמקדשים אין ראי' דשם מב"מ מדאורייתא ברובא בטיל ובקדשים אוקמא אדאורייתא כמ"ש בתוס' בחולין קי"ב ובזבחים צ"ו ע"א ובנקודת הכסף כ' דאין לומר דהרשב"א לא ס"ל כתוס' דבקדשים אוקמא אדאורייתא דא"כ קשי' להרשב"א איך בישל שלמים בקדירה שבישל חטאת הרי ממעט באכילתן לזרים ולנשים דזה הוה איסורא בלע. ול"מ הגעלה דהוה טעם שני באיסור. וע"כ צ"ל דמדאורייתא מב"מ ברובא בטיל ובקדשים מוקמינין אדאו' ולפ"ז נדחה ראיות הרשב"א דבהגעלה נקלש הטעם בהיתרא בלע וע' בנקודת הכסף ומ"ש לעיל סי' קט"ו אות ה' וכעת נ"ל ביאור דברי הרשב"א בדרך זה דעל מה שהקשו התוס' איך מבשל שלמים בכלי של חטאת וממעט באכילתן לזרים ולנשים ולעבדים שפיר תירצו דמדאורייתא ברובא בטיל. דהרי השתא הו"ל איסור. ואיסור בהיתר בטל ברוב במב"מ. ושפיר כתבו תוס' דל"ה נ"ט בר נ"ט דאיסורא דמדאורייתא ברובא בטל אך דקשי' להרשב"א איך יאכלו הכהנים בשר דשלמים והרי גבייהו ל"ש ביטול כעת דהוה היתר בהיתר ול"ב. ואם יאכלו אחר זמן היתר דחטאת אז נעשה הבלוע נותר. ול"ש ביטול מב"מ דהאיסור נולד בתוך התערובות ולסברת הנוב"י ל"ש ביטול ברוב אז ובעי ס' ואיך יאכלו הכהנים. דל"ש תירץ התוס' וע"כ צ"ל כיון דכל יום נעשה גיעול. ובשעה שהבליעה נכנסת הוה לכהנים. נ"ט בר נ"ט דהיתרא ונ"ט בר נ"ט ל"ה רק טעם קלוש ואטעם קלוש אין חל שם נותר וא"צ לביטול כלל ולכן הוצרך מריקה ושטיפה שיקלש הטעם אף למאן דאוסר נ"ט בר נ"ט ומזה למד הרשב"א דאם בישל ירקות בקדירה של בשר. דהוה גיעול ונקלש הטעם גם בהקדירה גם בהמים אין חל אח"כ שם איסור בב"ח. על כן נכונים דברי הרשב"א דס"ל תירץ התוס' לענין איסור נשים וזרים ולא לענין איסור לכהנים. ולפ"ז דברינו לעיל נכונים דגם ר"ל דס"ל להוי אמינא נ"ט ברוב ל"ד דבטל ברוב זה דוקא באיסור ואיסור. אבל בהיתר בהיתר ל"ב וקרא דיקדש קאי לאם כשרה תאכל כחמור שבה דבשעת הבליעה ל"ב ואח"כ כשנעשה נותר בא לעולם בתערובות ול"ב ברוב. וקמ"ל קרא דאסור. ולעולם ל"ל היתר מצטרף לאיסור בקדשים כיון דס"ל ח"ש מותר:
ר"י מודה דמב"מ בטל ושפיר מקשה דבאיסור עשה מב"מ בטל כדכתיבנא ודברי נכוני' לשיטת הכ"מ פ"ט ה"ד מפסח דאיסור שלא למנויו ילפינן מאיש לפי אכלו תכוסו ול"ה רק איסור עשה ולא כראב"ד שם דס"ל דהוה איסור לאו ודוק:
הן אמת דבגוף סברתינו שכתבנו דבאיסור עשה ט"כ לאו דאור' יש להקשות בסוגיא דריחא דמקשה לרב דריחא מלתא מדקתני אין צולין מפני תערובות גופין משמע דאין לחוש לטעם ולכאורה מה קו' דלמא באיסור עשה אין לחוש לטעם כיון דהיוצא מותר ומ"ה לא אסר רק משום תערובות גופין. ולישב דבר זה צ"ל דפשיטא לי' לגמ' דנהי דבאיסור עשה ל"א ט"כ מדאורייתא אבל מדרבנן אסור. ומ"ה מקשה דלרב עכ"פ מדרבנן אסור מפני תערובות טעמי' מיהו עדיין תקשי לשיטת הרי"ף בפ' גיד הנשה, דמ"ה ס"ל ריחא מלתא משום דס"ל מב"מ במשהו וריחא משהו. א"כ לפמ"ש דבעשה מודה ר"י אכתי תקשי מאי מקשה מברייתא דאין צולין ארב (ועיין בספרי לא"ח סי' ע"ב אות ב' מה שהארכתי בישוב קושיא זו) ולכן הנ"ל בזה דכבר הקשינו אדברי הרב המגיד שכתב דבעשה לא נאמר כלל זה דהיוצא מן הטמא והרי בחולין ק"כ. איתא דגם בשביעית משקה היוצא מהם כמותם עיי"ש. והוא איסור עשה והתוס' הקשו שם מנ"ל לילף עשה מלאו ותי' דילפינן מטומאת שרצים. וכיון דכל היוצא מהטמא ילפינן ג"כ מהטמאי' איך כתב הה"מ דבעשה ל"א היוצא מטמא. והרי בשביעית משקין היוצא כמותה (וע' בספרי לא"ח סי' ד' אות ב' ולעיל סי' מ"ו אות ג') ולכן צ"ל דהרי התוס' הקשו חולין קי"ב למ"ל הטמאי' לאסור משקה היוצא ות"ל דהרי ט"כ ותי' דסד"א דאשתי' לא מחייב רק אאכילה ע"ש. ולפ"ז ל"ה רק גילוי מלתא וילפינן ג"כ שביעית דבט"כ דילפינן ממשרת אין חילוק בין איסור עשה לל"ת משא"כ בחלב היוצא מחי דל"ש ט"כ דבבעל חי אין מבליע הטעם כדאמרינן במי רגלים דחמור בבכורות מיא עייל מיא נפיק. ורק דנתהוה מדבר איסור ולכן יש חילוק בין עשה לל"ת ולפ"ז היכא דשייך ט"כ באיסור עשה נמי אסור וגם ר"י יסבור באיסור עשה דל"ב:
ג אמנם בפשיטות י"ל דהא דכתב הה"מ דבאיסור עשה ל"א הכללא דיוצא מטמא היינו דוקא בחלב ודם דאשה דגלי קרא כדילפינן בכתובות דף ס' משא"כ בשאר איסור עשה. אבל זה דחוק דמשם נלמוד לכל עשה דהיוצא מותר. והנה בחידושינו כתבנו לישב דברי התוס' בפסחי' נ"ב בהא דאמרי' בשביעית בכובש ג' כבשי' דס"ל לר"ג דאם נשאר טעם הרי הוא כמבוער וקשה והרי ט"כ דאורייתא ואמאי לא אסור משום ט"כ ומה שכתבו תוס' דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורין דשרי לעניים אינו מספיק דזה דוקא אם הפקירו שרי לעניים אבל אם לא הפקירו אסור לכל איש בהנא' כמ"ש תוס' פסחי' נ"ב סד"ה מתבערין והכפ"ת בסוגיא דמי שאחזו בולמוס וכאן הרי אין מפקיר כשכלה מין אחד. אבל לפמ"ש דבאיסור עשה ל"א ט"כ דאורייתא ניחא דנהי דמדרבנן אמרינן ט"כ כיון דקיבל הטעם בעודו היתר לא החמירו חכמים. וע' בתוי"ט פ"ט דשביעית מ"ג ומה שתירץ בשעה"מ פט"ו ממאכלות אסורות ה"ד וכ"ז נכון לדברינו ודוק כי קצרתי. אך לפמ"ש לעיל יש לשדות נרגה: ד עוד כתבנו בחידושינו לבאר לשון התוס' בחולין דף ק' שהקשו איך הגעילו כלי מדין והרי המים חוזר ונאסר ואין לומר כשאינו ב"י הגעילו אותו דהרי לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י. והקשה הפליתי דאם נאמר כשאינו ב"י הגעילו משום דנטל"פ אסור ודאי קשה דהרי המים נאסרין. וכתבנו דהפמ"ג מסופק בנ"ט בר נ"ט דאיסורא אי אסור מן התור' או רק דרבנן וכתבנו לפמ"ש התוס' דט"כ ל"ה רק עשה דתעבירו באש. א"כ נ"ט בר נ"ט מותר דטעם היוצא מעשה אינו אסור כמו שהארכנו לעיל בסברא א"כ ל"ק כלל קו' התוס' איך הגעילו כלי מדין הרי המים חוזרין ואוסרין הכלי דהרי נ"ט בר נ"ט דאיסורא מותר מן התורה דהוה טעם היוצא מאיסור עשה אך זה תליא אי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ל"ה דבר חידוש והדרא לאיסורא קמא ולוקה אט"כ כמסקנת התוס' בחולין צ"ט.. אך אם נאמר דגם אינו בן יומא אסור הוה חידוש ול"ה רק בעשה דאין לך בו אלא חידושו ולזה מקשה התוס' וכתבו וא"ל דכשאינו בן יומא הגעילו ול"ה ט"כ רק בעשה ונ"ט בר נ"ט אף דאיסורא מותר מדאורייתא כדכתיבנא. ולזה כתבו התוס' דהא לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא. והדרא לאיסורא קמא דל"ה חידוש. ושוב הוה בל"ת ונ"ט בר נ"ט אסור מדאורייתא ואיך הגעילו כלי מדין והרי המים חוזרין ואוסרים הכלים, וזה פי' נחמד מאוד (וע' לעיל סי' מ"ו אות ג' כתבתי מזה). אך לפמ"ש לעיל דגם בעשה אסור ט"כ מדאורייתא נדחין דברי והרבה יש לפלפל והארכתי בכמה מקומות מזה: ה ושוב נלפענ"ד לישב מה שהקשיתי על הה"מ שכתב דבאיסור עשה ל"א כל היוצא מטמא שהקשיתי משביעית דמשקה היוצא כמותה כדאמרינן בחולין ק"כ אף דל"ה רק איסור עשה וע' בתוס' שם. כעת נ"ל שבכפות תמרים ביומא פ"ג חקר אי עשה חמירא מל"ת או להיפך. והביא דברי הרמב"ם דנבילה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית ומשמע דשביעית גופי' חמיר מנבילה. ובפתיחה לספר משנת חכמים הביא דברי הרמב"ן דעשה חמיר מל"ת והביא להקשות מגמ' יבמות ז' דאמרינן לאו ל"ת חמיר מיני'. וגם דברי הרא"ש שכתב ביומא דנבילה ושביעית מאכילין נבלה ודברי הרמב"ם הנ"ל והעלה בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דשביעית כיון שיש בו חומרא שאסור בהנאה חמיר מנבילה דל"ה רק איסור אכילה ע"ש שהאריך בפרט זה. ומעתה מיושב קו' התוס' בחולין ק"כ דאיך יליף שביעית דל"ה רק איסור עשה עיי"ש לדברי הרמב"ם מיושב דשביעית כיון דהוה איסור הנאה חמיר מנבילה ויליף שפיר מהטמאים. משא"כ חלב מאדם דבשר אדם בעשה אבל אינו אסור בהנאה רק בשר המת אבל לא בשר מחי. ולכן היוצא מותר. וזה ישוב נכון. ולפ"ז יוצא לנו דט"כ מעשה מותר מדאורייתא ודוקא מעשה שאינו אסור בהנאה משא"כ מעשה דאסור בהנאה דחמיר. (וע' מ"ש לעיל סי' ס"ג אות יו"ד בדין ט"כ מעשה ושם אות ט' בדין ט"כ מאמ"ה). ולפמ"ש להחזיק בסברא זו הפלפול שכתבתי בתוס' חולין עומד הכין. ומעתה בסוגיא דידן בחמץ בע"פ לר"ש דל"ה מדאורייתא רק איסור אכילה מעשה דתשביתו ולא איסור הנא' בזה ל"א ט"כ דאורייתא. ומודה ר"י דמב"מ בטל. ומיושב קושיתינו הנ"ל וגם בסוגיא דריחא דפסח שלא למנויו ל"ה רק איסור אכילה ול"א ט"כ מדאורייתא וזה מה שרצינו לבאר (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ט אות ב' כתבתי דאמרינן ט"כ באיסור עשה וגם בכמה מקומות בספרי פלפלתי לדחות גוף ס' החו"ד) ודע דגוף קושיות מהר"י מהך דגדי וטלה דהוי מבשא"מ בשמא. נלפע"ד לפמ"ש הרשב"א בחולין קי"ב דכל קדשים הוה מב"מ בשמא דשם קדשים עלי' ואפי' גדי. ומיושב קו' מהר"יל בפשיטות ודוק:
ו נבא לישב קו' ב' ג' ד' ה'. ואען ואומר הנה הר"ן כתב בנדרים נ"ב בסברת דשיל"מ דר"י יליף מולקח מדם הפר ומדם השעיר ורבנן ס"ל שם הוי שניהם עולין משא"כ איסור והיתר הוה מבשא"מ. ולפ"ז מה שיהי' לו היתר לאח"כ שוב הוה מב"מ עיי"ש. ובאמת סברתו אינו מובן דמה בכך שאח"כ יהי' לו היתר לע"ע אין לו היתר והוה מבשא"מ. וכבר תמהו בזה אחרונים ועיין בברית אברהם שהרגיש דלא קיי"ל כר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. ועיין בפסחים פ"ד פלוגתא דר"י ור"ל אי אזלינן בתר השתא או בתר בסוף. גם יש להבין מה דעת ר"י בזה. וכתבנו בדרוש לשבת תשובה (עיין בספרי לא"ח סי' צ"ד אות ח' גם שם סי' ב' אות ה') דהדבר תלי' אי כל איסורין הוה איסור חפצא או איסור גברא. דאם הוה איסור חפצא. א"כ שני החפצים אינם שוין דזה איסור וזה היתר ול"ה מב"מ אבל אי האיסור חל אגברא ושני החפצים באמת שוין. ורק דזה אסור על האדם והאיסור חל ורבוץ על האדם ולא על החפץ אבל החפצי' שוים והוי מב"מ. והנה איסור נדר הוה איסור חפצא ואיסור שבועה הוה איסור גברא. ושאר איסורין כגון נבלה משמע מהרבה פוסקים דהוה איסור חפצא והוא מחלוקת בין הנ"י ובין הריטב"א בנדרים פ"ב הנדפס מחדש עיי"ש שמביא ירושלמי אי איסור נדר חל על ערלה עיי"ש. וכתבנו דבזה יחלקו ר"י ורבנן דר"י ס"ל כל איסורין חלין אגברא. ולא אחפצא ולכן ס"ל מב"מ ל"ב. משא"כ רבנן ס"ל כל איסורין חלין אחפצא ונמצאו החפצים אינם שוין. ולכן כתבנו שם דשבועה דלכ"ע ל"ה רק איסור גברא. לכ"ע ל"ב ומיושב קו' הפוסקי' אמאי שבועה הוה דשיל"מ הלא אין נשאלין אלא מדוחק ול"ה מצוה לאתשולי עלי' כמו דאמרינן בתרומה בנדרים נ"ח ובתשו' בית יעקב סי' ק"י כ' באמת דל"ה דשיל"מ ולא משמע כן בפוסקי' להנ"ל נכון דשבועה בלא"ה הוה מב"מ גם לרבנן. (וע' מ"ש לעיל סי' קכ"ב אות י"ד) כל זה כתבתי מכבר: ז וכעת נ"ל להבין עפ"ז סברת יש לו מתירין דכללא היא כל איסור שאין לו היתר הוה איסור חפצא משא"כ איסור התלוי בזמן אי אתה יכול לומר דהחפץ אסור דא"כ יאסור לעולם וע"כ צריך אתה לומר דל"ה רק איסור גברא. וסברא זאת מבוארת בכפות תמרים דיוה"כ הוה איסור גברא עיי"ש דף ע"ג וה"ה כל איסור התלוי בזמן ועיין בברוך טעם שהאריך בפרט זה ועיין בר"ן ריש ביצה. ולפ"ז ה"ה כל איסור מוקצה ונולד ל"ה רק איסור גברא כיון שתלוין בזמן. ומעתה זה סברת דשיל"מ דריש ביצה ודף ל"ט וכמה מקומות אף שעתה אסור הוא ול"ה מב"מ מ"מ כיון שתלוי בזמן ויש לו היתר ל"ה רק איסור גברא והחפצים שוין ומ"ה ל"ב דהוה מב"מ ממש וזה הערה יקרה ומעתה יתפרש הירושלמי שכתב דאם חכם עוקר הנדר מעיקרא הוה נדרים דשיל"מ ואי חכם אינו עוקר מעיקרא ל"ה דשיל"מ והדבר תמוה דהרי ביצה שנולדה בי"ט נמי אין לו היתר למפרע רק שאח"כ מותר ומ"מ הוה דשיל"מ. להנ"ל הדבר נכון מאוד דבשלמא ביצה שנולדה ביו"ט אף דעתה אסור הוא מ"מ איסור שיש לו התלות בזמן הוה איסור גברא והחפצים שוין משא"כ נדר דהוה בודאי איסור חפצא כדאיתא בריש נדרים ומה מהני שיהי' לו היתר לאח"כ לע"ע איסור הוא והוה מבשא"מ דהחפצים אינם שוין. ולכן שפיר אמרו בירושלמי דאם חכם עוקר הנדר למפרע ויעקור האיסור על החפץ למפרע הוה מב"מ משא"כ אם אינו עוקר למפרע ואף שישאל על נדרו לע"ע אסור הוא ול"ה מב"מ שפיר בטל וזה פירוש נכון ובזה יש לישב דברי מהרש"ל שכ' דמה"ט כלי שנאסר ל"ה דשיל"מ דיש לו היתר בהגעלה משום דלא בא ההיתר ממילא מכח הזמן והש"ך סי' ק"ב הקשה עליו מנדרים דג"כ לא בא ההיתר ממילא להנ"ל נכון דבנדרים חכם עוקר למפרע משא"כ בכלי דאין לו היתר רק מהשתא וגם לא תליא בזמן והוה איסור חפצא ומ"ה ל"ה דשיל"מ ודוק: ח ומעתה מיושב שיטת הרמב"ם דס"ל חמץ הוה דשיל"מ והרי אסור להשהות עד אחה"פ ומלשון הרמב"ן משמע דאפי' בעינא חשיב דשיל"מ ולא מפני שבתערובות מותר וזה יותר תמוה. גם סברת הר"ן דכיון שמותר בתערובות הוה דשיל"מ הוא תמוה דכל עיקר סברת דשיל"מ הוא עד שתאכלנה באיסור ע"י ביטול אכול בלא ביטול וכאן אתה צריך לביטול דזולת זה אסו': להשות. להנ"ל יהי' סברת הרמב"ם בפשיטות דבשלמא לר"י דחמץ אסור לאחה"פ הוה איסור חפצא ול"ה מב"מ משא"כ לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר ל"ה עיקר איסור חמץ רק איסור גברא ואין הפרש בין החפצים ולכן ל"ב ול"ק דהרי אסור להשהות דמאי בכך דמ"מ כיון שעיקר האיסור ל"ה רק בזמן ואח"כ מותר ל"ה רק איסור גברא וז"ב. ומ"ה ל"ב וזה נכון: ט' ואמנם בשיטת ר' יוחנן דלא ס"ל דחמץ בפסח הוה דשיל"מ נ"ל דהני הריב"ש בתשו' סי' ת' חקר אי חמץ של נכרי בפסח מותר בהנאה ומייתי כמה ראיות מש"ס דילן דבפסח אף של נכרי אסור בהנאה ולבסוף מייתי דברי ירושלמי דפליגי ר' ירמי' ור' יוסי. אי חמץ של נכרי מותר בהנאה עיי"ש. והנה אי חמץ של נכרי בפסח אסור בהנאה חמץ ל"ה רק איסור גברא דבפסח ס"ל חמץ אסור בהנאה. ולאחר פסח כל חמץ מותר לגמרי. משא"כ אם נאמר דחמץ של נכרי אף בפסח מותר בהנאה עיקר האיסור חל על החפץ שהוא חמץ שלו דאס"ד דהוא איסור גברא כל חמץ יאסור לו בהנאה. ומעתה נאמר דר' יוחנן סובר נמי דדשיל"מ ל"ב אך זה דוקא באיסור גברא כגון מוקצה ונולד אבל חמץ בפסח ס"ל דהוה איסור חפצא אף שג"כ מותר לאחר הפסח מ"מ גם בפסח אינו אסור בהנאה רק חמץ של ישראל. ומ"ה ס"ל דמיבטל משא"כ הרמב"ם פסק כהך מ"ד בירושלמי דחמץ אף של נכרי אסור בהנאה והו"ל איסור גברא דבפסח כל חמץ אסור עליו ואח"פ כל חמץ מותר מדאורייתא והו"ל איסור גברא ומ"ה הו"ל דשיל"מ כנלע"ד ועדיין יש לעיין בהערה האחרונה:
י ודרך אגב הנני אומר בכונת דברי הריב"ש בתשו' שם דמייתי ראי' דחמץ של נכרי או של הקדש אסור לכל ישראל בהנאה בפסח מדאמרינן באכל חמץ של הקדש במועד דלא מעל. ואמרינן התם דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובדהגל"מ קמפלגי דכ"ע כר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה ומ"ד מעל משום דלאחה"פ מותר ומ"ד לא מעל סבר לאו כממון דמי הואיל ובתוך הפסח ל"ח. אלמא תוך הפסח ל"ח כלל חמץ של הקדש לישראל ואפי' בהנאה דאי בהנאה שרי לכ"ע ה"ל למימר מעל דהא ממון גמור הוא כדאמרי' התם באוקימתא דרב אשי דמ"ד מעל סבר כר"י הגלילי דאמר חמץ אינו אסור בהנאה אלא ודאי חמץ של הקדש אסור אפי' בהנאה לכל ישראל ע"כ דברי הריב"ש ודבריו תמוהין מאוד דנהי דחמץ של הקדש ושל נכרי מותר בהנאה אבל מצד ההקדש הוא אסור בהנאה. ובשלמא אי דהגל"מ כמ"ד לאחר הפסח יפדה ישראל ויהנה ממנו. וכיון דבתוך הפסח לא הי' שלו מותר לאחר הפסח והוי להקדש ממון. וכן לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה הוי שוה ממון להקדש דישראל יפדנו בפסח. וכמ"ש התוס' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו וישראל יהנה ממנו אבל אם חמץ של הקדש מותר בהנאה בפסח מי יהנה בפסח אסור ליהנות משום שהוא הקדש ואם יפדנו יהי' שלו ויהי' אסור ליהנות. ואם יפדנו לאח"פ שוב הו"ל דהגל"מ והוא תמיה גדולה על אדונינו הריב"ש ז"ל וכבר תמה עליו באבני מילואים חלק ב' בתשובה סי' ט'. ולחומר הנושא הי' אפשר לומר דגם בלא פדיון הוי ממון להקדש לשיטת התוס' בפסחים כ"ו ד"ה שאני היכל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ומותר שלא כדרך אכילתן. או שלא כדרך הנאתן. דלא כשיטת התוס' סנהדרין דף פ' ובחמץ דעת כמה פוסקים דאסור שלא כדרך הנאתן ועיין במקור חיים סי' תיו'ת שכתב הסברא כיון דכתיב תשביתו עיי"ש ולשיטת הר"ן דחמץ שאינו ראוי לגר אסור מהתורה ה"ה שלא כדרך הנאתן. א"כ הוי להקדש ממון בחמץ בפסח דישראל יוכל ליהנות מחמץ של הקדש בלא פדיון שלא כדרך הנאתן. דבשלמא אי חמץ של הקדש ושל נכרי אסור בהנאה לכל ישראל ל"ח ג"כ שלא כדרך אכילתן מצד החמץ משא"כ אי חמץ של הקדש מותר בהנאה הגזבר יקח פרוטה מישראל ויהנה שלא כדרך אכילתן דליכא איסור מצד ההקדש וכיון שאינו שלו מותר הישראל ליהנות וע"כ מוכח דחמץ של הקדש נמי אסור. כן אפשר לומר ע"צ הדוחק בדברי הריב"ש לחומר הנושא. אך לפ"מ שכתבו הפוסקים דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן דלא כדמשמע מתו' קדושין נ"ו ע"ב א"כ מדרבנן אסור ליהנות משל הקדש שלא כדרך הנאתן וכיון דאסור מדרבנן ל"ה ממון להקדש שימעול כמ"ש תוס' פסחים כ"ט ע"א ועדיין צ"ע בדברי הריב"ש:
י"א אך בפשיטות י"ל דס"ל לריב"ש שיטה אחרת בזה והוא דהתוס' הקשו בפסחים כ"ט למסקנא דרב אשי אמאי לא מעל הרי הגזבר יכול למכור לנכרי שיסיקנו הוא תחת תבשילו. לפמ"ש דבהקדש בדק הבית דוקא לאכילת כלבים אין פודין אבל להיסק תחת תבשילו פודין עיי"ש. ולכן ס"ל לריב"ש דכמו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולנכרים. ה"ה שאין פודין את הקדשים שיהנו ממנו נכרים דהנאה הוי כמו אכילה וכמו שפודין קדשי מזבח שיאכלו ישראלים כן פודין קדשי בדק הבית שיהנו ממנו ישראלים אבל לא נכרים ומ"ה מסקי בגמ' לריה"ג דשרי ליהנות מעל משום דרשאי למכור לנכרי שיהנו ממנו ישראל. אבל לרבנן לא מעל ול"ק קו' התוס' דימכור הגזבר לנכרי גופי' שיהנ' ממנו דלהנאת נכרי אין פודין. גם ל"ק קושית התוס' איך יפדה ישראל ויעבור בב"י ולהריב"ש כונת הגמ' דימכור הגזבר לנכרי שיהנו ממנו ישראל דזה מותר לריה"ג והנכרי יקח פרוטה עבור ההנאה. ומעתה מייתי הריב"ש ראי' נכונה דאס"ד חמץ של נכרי מותר בהנאה גם לרבנן קשיא דימכור הגזבר לנכרי שיהנו ממנו ישראל דזה מותר ול"ש אין פודין להאכילן לכלבים וע"כ חמץ של נכרי נמי אסור בהנאה. והוא פירוש נכון ת"ל בכונת דברי אדונינו הריב"ש ז"ל לחומר הנושא: י"ב ולדאתאן עלה בגוף הקושיא על ר"י דלא ס"ל חמץ בפסח הוה דשיל"מ וכבר תירצנו לעיל דרך פלפול. והרמב"ן תירץ דר"י לא ס"ל הך דדשיל"מ ותמהו עליו דהרי ר"י גופי' אמר בריש ביצה משום משקין שזבו וקשי' לדבריו מהך דספיקא אסורה כמו שמקשה בביצה דף ד' וע"כ צ"ל כתי' רב אשי דדשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב. קצת יש לומר דהא דדשיל"מ ל"ב לטעם הר"ן דהוה מב"מ כיון שיהי' מותר לאח"ז תלי' אי אזלינן בתר השתא או בתר בסוף דדשיל"מ נמי לע"ע איסור הוא. ור"י ס"ל בפסחים פ"ד בגידין שסופן להקשות דנימנין עליהן בפסח דבתר השתא אזלינן. וה"ה לענין ביטול כיון דלע"ע איסור הוא בטל ומ"ה ס"ל דדשיל"מ בטל. וכ"ז לפי מה דס"ל לר' יוחנן מעיקרא. אבל לפי מה דהדר ר' יוחנן כדמסיק בפסחים פ"ד ובחולין ע"ו וס"ל אזלינן בתר בסוף לענין גידין שסופן להקשות. גם מהך דדשיל"מ הדר בי' ולכן ס"ל בביצה משום משקין שזבו ולמסקנתו הדר גם מהך דחמץ. וס"ל דשיל"מ ל"ב כן נ"ל והיא תירץ נכון:
י"ג ודרך אגב הנני אומר במ"ש המרדכי פ"ק דביצה. בהא דמנחות דרב פפא ור"ה ברי' דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר משום דהוי ספק דרבנן אף דהוי דשיל"מ משום דהוי דבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה כמו דחמץ ל"ה דשיל"מ משום שחוזר ונאסר. ובפ"מ תמה עליו דתום אינו חוזר ונאסר דהא אותו תבואה שוב לא יאסר גם הקשה מנדרים נ"ח דמבואר דחדש הו"ל דשיל"מ. ולפענ"ד ס"ל למרדכי בשם רבינו פרץ דכי אמרינן בדשיל"מ ספיקו אסור היינו בספק שאירע אך פעם אחת דאמרי' מה איכפת לך עד שתאכלנה וכו'. אבל בחדש דבכל שנה יאסור יום אחד מספק עדיף יותר מדבר שיש בו הפסד דל"ה דשיל"מ. משא"כ חדש שנתערב כגון הך דנדרים נ"ט דל"ה ספק רק באותו תערובת אמרינן עד שתאכלנה באיסור וכו' כן נ"ל. ומצאתי באבני מילואים בתשו' סי' ה' שכתב ג"כ קצת כעין זה אך עכ"ז לא ביאר כנ"ל:
י"ד והנה קשה לי קושיא גדולה בגמ' מנחות דס"ל דחדש הו"ל ספיקא דרבנן דהרי הו"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דאם אתה מסופק אם נפרש קודם לעומר אתה מתיר ואתה אומר ספק שמא היום ל"ה רק חמיסר ותבואה זאת הושרש היום ומותרת התבואה שגדל מספק שמא היום יום ט"ו ואתה מתיר החדש ביום מחר שמא אתמול הי' שיתסר ומותרת התבואה והו"ל תרי ספיקא דסתרי אהדדי. כמ"ש התוס' ביצה י"ד שבת קמ"א דהיכא דאיכא תרי קולא דסתרי אהדדי אסור בדרבנן ושמא הואיל ולע"ע אין לו תבואה שהושרשה אתמול ל"ה תרי ספיקא דסתרי אהדדי. אך גם שם בביצה י"ד לע"ע אין לו המוריקא והתבלין ואם חיישינן שמא יהי' לו שניהם ה"ה בחדש משכחת שיהי' לו שניהם ע"כ נלפע"ד לתרץ הקו' באופן נאות לפמ"ש בח"ס יו"ד סי' רפ"ו דהא דפסקינן בחדש השרשה בג' ימים אף דפסקינן כר' יוסי דבעי ב' שבתות כקו' נקה"כ סי' רצ"ג משום דגם לר' יוסי הוה ספק דשמא נשרש בג' ימים ובחדש בזה"ז דרבנן מקילין מספק עיי"ש א"כ מיושב קושיתי דאם זורע בע"פ לא ניקל מספק שמא שיבסר הוא יום העומר דאיכא ס"ס להחמיר שמא שיתסר הוא יום העומר ואת"ל שיבסר שמא לא נקלט בג' ימים ובס"ס להחמיר אף בדרבנן אסור, א"כ שפיר מקילין בשיבסר ול"ה תרי ספיקא דסתרי אהדדי ודוק:
ט"ו וראיתי בשעה"מ פ"א מחמץ ומצה הלכה ה' מביא בשם ספר ראש יוסף בישוב דברי ר"י וכתב דטעמא דר"י דל"א דשיל"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו. אבל כשהדבר הוא בעצמו מותר רק מחמת הזמן אסור בהא לא אמרינן דשיל"מ וביצה שנולדה ביו"ט אע"ג דהוא עצמו מותר התם שאני שלא הי' לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הו"ל כאיסור מעיקרו עיי"ש. הנה אף שלדבריו יש לישב קו' אחת דבביצה דף ה' ע"ב בעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט מקשה ולר"א דאמר דשיל"מ אף מדרבנן ל"ב מאי איכא למימר ובשבת כ"ט גבי מסיקין בכלים דאמרינן שם ג"כ דבטל ולא מקשה והא דשיל"מ ל"ב. ולהנ"ל נכון דבביצה בעצים שנשרו מדקל דלא הי' לו שעת הכושר והו"ל כאיסור מעיקרו ולכן פריך דשיל"מ הוא משא"כ בשבת דמעיקרא היו כלים והו"ל שעת הכושר ורק אח"כ נעשו שברי כלים ל"ה דשיל"מ. מיהו הראש יוסף כתב זאת לר' יוחנן אבל בביצה דף ל"ט ס"ל לר"י דגם באיסור התלוי בזמן והי' לה שעת הכושר הו"ל דשיל"מ. אמנם גוף סברת הראש יוסף כבר כתבתי דמהסברא להיפך הוא דאיסור חפצא קיל לענין דשיל"מ מאיסור התלוי בזמן ואין להאריך בזה יותר:
ט"ז נבא לישב קו' תוס' על רש"י שכתב דרבא ס"ל כר"י בכל דוכתא ובחולין איתא דאמר רבא מב"מ וליכא למיקם אטעמא בס'. ונ"ל לישב קו' התוס' בדרך זה. דהרי במנחות כ"ב איכא פלוגתא בין ר' חנינא ור' חסדא אליבא דר"י אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל וס"ל. אף לר"י דבעי דוקא שהבטל יהי' כמבטל. כגון בנבילה דלכי מיסרח הוי כשחוטה. וכתבו התוס' שם דלפ"ז במשקין גם ר"י ס"ל דבטל דל"ש לכי מיסרח דלכי מיסרח בטל שם משקה מינה עיי"ש א"כ מיירי רבא במה שאמר מב"מ וליכא למיקם אטעמא בלח בלח דהיינו משקה דהבטל אי אפשר להיות כמבטל כיון דלכי מיסרח אין שם משקה עלה. עוד אפשר לומר בזה לפמ"ש בשער הקושיות אות ח' דהיכא דנטל"פ אסור וגם נבילה שאינה ראוי' לגר אסור יותר הו"ל לומר דבטל דטעם דנבילה אינה בטלה בשחוטה דאפשר להיות כמבטל לכי מיסרח ולא יהי' ראוי לגר. וכתבנו שם דאם גם אינה ראוי לגר אסור. ורק דבעי שיפסול מאכילת כלב ל"ש סברה זאת דאם אינה ראוי לכלב בטל שם אוכל מזה עיי"ש. א"כ לפמ"ש הפליתי בב"ח דאסור שלא כדרך אכילתן גם אינו ראוי לגר אסור ומבואר לקמן. א"כ י"ל דדוקא רב דס"ל נטל"פ בכל דוכתא אסור הוא ס"ל בכל דוכתא דמב"מ ל"ב אף דאי אפשר להיות הבטל כמבטל דלא ס"ל כרב חסדא ור' חנינא וכמ"ש התוס' במנחות דהרבה חולקים בזה עיי"ש. אבל רבא ס"ל כרב חנינא דאזלינן בתר בטל. ודוקא היכא שנטל"פ מותר ונבלה שאינה ראוי לגר מותר. אבל בב"ח דנבלה שאינה ראוי לגר אסור אי אפשר להיות הבטל כמבטל ומיירי רבא בחתיכת בשר שנאסר מחלב ונפל בשאר החתיכות דליכא למיקם אטעמא דבעי ס' נגד כל החתיכה ומ"מ בטל לרבא דהמבטל א"א להיות כבטל לכי מיסרח. מיהו לפ"ז יתעורר הקו' שהקשיתי באות ט' דא"כ אמאי בחמץ בפסח מב"מ אינו בטל הרי בחמץ גם נבלה שאינו ראוי לגר אסור והבטל א"א להיות כמבטל מיהו לזה י"ל כיון דס"ל דבכל מב"מ ל"ב מטעם דהבטל אפשר להיות כמבטל כש"כ בחמץ בפסח דלאחר הפסח מותר החמץ גופי' ובודאי הבטל אפשר להיות כמבטל דהיינו לאחר הפסח ולר"י מן התורה אינו בטל בכה"ג וגם רבא ס"ל הכי לשיטת רש"י ובהכי מיושב קו' ט' ואמנם לרב ודאי אף אם אי אפשר להיות הבטל כמבטל אסור במב"מ כמו שהוכחתי בקו' ט"ז ודוק היטב ובהכי יש לישב הרבה קושיות ואקצר הפעם:
י"ז והנה בגוף הקושיא שהקשיתי אות ז' ומצאתי שכבר הרגיש במלא הרועים בשם מהר"ם ברבי על שיטת רש"י איך אפשר שרב סובר דמב"מ ל"ב והרי איהו סובר בתמורה ה' ע"ב דאין מערבין לקרנות וליכא למילף מולקח מדם הפר ומדם השעיר כיון דאין מערבין לקרנות ויפה תירץ בזה בני הרב החריף מ' אהרן זצלה"ה (אמר המחבר חבל על דאבדין) דבתמורה אמרינן דלרבא יליף מקרא דכתיב הם. לבכור ומעשר שנתערבו שאין עולין מבטלין זא"ז ואביי יליף מולקח ורבא ס"ל אין מערבין לקרנות א"כ כמו דלאביי יליף ר"י דמב"מ ל"ב מולקח מדם הפר כן יליף לרבא דמב"מ ל"ב מקרא דהם. וביותר ביאר דבריו במ"ש רש"י בתמורה דר"י יליף מולקח מדקרי דם הפר ומהני זריקתו בזה האיר רש"י ז"ל דאין עיקר הילפותא מדקרי דם השעיר דדלמא נקרא על שם שהי' כבר כדאמרינן ביומא נ' הפר שהי' כבר אך עיקר הילפותא מדמהני זריקתו אס"ד דבטל הוי כליתא ואין זורק כלל מדם השעיר. ולפ"ז ה"ה מהם דילפינן לנתערב דם בכור בשאר עולין יש לילף כן. ומ"ה יכול להיות דרבא סובר כר"י וז"ב. והנה בזבחים פ"א ילפינן מקרא דהם דאפי' בכור שנתערב בעולה קריב ולפ"ז קשה לי דבטורי אבן בר"ה הקשה לפי מה שאסיק שם דאינו עובר בלא תגרע רק אם זורק במקצת אבל אם אינו זורק כלל אינו עובר בלא תגרע דהגע על עצמך אם לא יקיים מצות עשה יעבור על לא תגרע א"כ לא יזרוק כלל ולא יעבור על בל תוסיף ולא על בל תגרע ע ע"ש. ובאמת ל"ק מידי דהרי רבא יליף מקרא דהם דבכור ומעשר שנתערבו בשאר עולין שקרבין לגבי מזבח הרי דקרא גלי דזורק ומ"ה פליגי ר' יהושע ור' אלעזר רק:
דלמר מתן ד' ולמר מתן א' אבל שלא יזרוק כלל בזה גלי קרא בהדי' דזורק וז"ב. ולפ"ז מה מקשה לרבא דקרא דהם אתי' לבכור ומעשר שנתערבו ואביי יליף מולקח ורבא ס"ל אין מערבין לקרנות. ומ"ה איצטריך קרא דהם ולימא דגם רבא יליף דאין עולין מבטלין מולקח מדם הפר ומ"מ איצטריך קרא דהם למתן א' שנתערב במתן ד' דסד"א שלא יזרוק כלל שלא יעבור לא על בל תוסיף ולא על בל תגרע ואין ראי' מולקח מדם הפר דשם. ל"ש זאת ולכולם ס"ל מערבין לקרנות. ושוב מצאתי שהרגישו התוס' בכל ענין זה בזבחים פ"א תוס' ד"ה תנאי. וז"ל וע"ק דלימא דאיצטריך דס"ד שישפך לאמה כדי שלא יעבור לא על בל תוסיף ולא על בל תגרע הרי דבקיצור דברים הרגישו התוס' בכל התוכן שבדברינו:
י"ח והנה התוס' הקשו בעירובין דף ק' אהא דס"ל לר' יהושע ינתן במתן אחת שלא יעבור בבל תוסיף וניתי עשה וידחה ל"ת ותי' דהיכא דבא ע"י פשיעה אינו דוחה לל"ת והשעה"מ והשאג"א הקשו אתי' התוספות מזבחים צ"ז ע"ב גבי יקדש דמקשה וניתי עשה ונידחי לל"ת. אף דהוי בפשיעה. ולכן תי' השאג"א דמש"ה העשה של מתן ד' אינו דוחה לל"ת של בכור שהוא בל תוסיף משום דעשה של עולה קיל שיכול לשאול קודם זריקה ואבנור א"א שישאל ואינו דוחה עשה שישנו בשאלה לל"ת דליתא בשאלה. ומ"ה זורק מתן אחת ועובר אבל תגרע ולא תקשי לא יזרוק ולא יעבו' דעשה גופי' של בכור דליתא בשאלה דוחה ל"ת דלא תגרע עיי"ש דבריו כי נעמו וראוים למי שאומרם. ור"א לשיטתי' דגם בעולה אין שאלה דאין שאלה בהקדש ומ"ה העשה דוחה לל"ת עיי"ש. והנה כבר כתבתי לעיל דמקרא דהם ילפינן דבכור ומעשר שנתערבו שקריבין ומגופה דקרא מוכח דעשה דוחה לל"ת אף דהוה ע"י פשיעה דהרי על כרחך עובר אבל תגרע ומ"מ גלי קרא אף דהוי ע"י פשיעה שנתערב. אך לדעתי כ"ז למ"ד דס"ל דשא"מ אסור. דהנה אף שמוכח מקרא דבכור שנתערב בשאר עולין קריב מ"מ י"ל דמיירי הקרא שנתערב רביעית דם בכור ברביעית ועוד דם עולה ומתיר הקרא לזרוק מתנה ראשונה רביעית ויותר באופן דבודאי מדם הבכור ומדם העולה הי' מתנה אחת. ומ"ה מתיר הקרא אח"כ לזרוק עוד ג' מתנות מהמותר דלמ"ד אין בילה יש כאן ספק בל תוסיף דשמא הנשאר הי' כולה מדם עולה ומ"מ מותר לאכול הבכור דמתנה אחת ודאי הי' משניהם. וכיון דל"ה רק ספק בל תוסיף ל"ה פסיק רישא ומותר כשאין מכוין להוסיף לבכור ואינו עולה רק משום תערובת העולה כמ"ש הטו"ז או"ח סי' שט"ז ס"ק ג' דהיכא דהוה ספק פסיק רישא מותר דהוה דשא"מ. אך למ"ד דשא"מ אסור ודאי אין זורק רק מתן אחת ומוכח דעשה דבכור דוחה לל"ת דלא תגרע דבודאי עובר בלא תגרע והתבונן בזה. ולפ"ז מיושב קו' י"א בשם העולם בהא דאמרינן בפסחים דחטאת ונזיר הוי שני כתובין והרי בעי יקדש דלא ניתי עשה ודחי לל"ת כדפרכינן בזבחים להנ"ל יתכן. דקשי' בגמ' זבחים מאי מקשה וניתי עשה והרי הדחי' בא ע"י פשיעה כסברת התוס', אך כבר כתבתי דמוכח מקרא דהם דמתן ד' במתן אחת זורק וקשיא לא יזרוק ולא יעבור וע"כ גלי קרא דעשה דוחה לג"ת אף ע"י פשיעה כתי' השאג"א ומשם ילפינן ומ"ה מקשה ועל כרחך הסוגיא דזבחים קאי למ"ד דשא"מ אסור דאל"כ דלמא קרא קמ"ל דזורק מתן ארבע ומ"מ אינו עובר דל"ה רק ספק בל תוסיף דאין בילה כדאמרינן בזבחים פ"א ועי"ש פ' ע"ב תוס' ד"ה בל תוסיף מהיכא ולפ"ז הסוגיא דפסחים מ"ה דקאי לר"ע ור"ע ס"ל דשא"מ מותר בב"ק קי"ג לדידי' אין ליליף מקרא דהם דעשה דוחה לל"ת אף ע"י פשיעה ומסברא אין דוחה כסברת התוס' עירובין ק' ולדידי' לא איצטריך יקדש דהו"ל עשה ול"ת דגם בלא"ה אינו דוחה משום דהו"ל ע"י פשיעה וה"ל שני כתובים ובהכי מיושב קו' י"ב שהצגתי בראשית דברינו לר"י למ"ל קרא דיקדש והרי הוא ס"ל שני כתובין מלמדין וגם עתה יש ללמוד דהיתר מצטרף לאיסור ולמאי הלכתא כתבה לקרא דחטאת להנ"ל נכון דלר"י דדשא"מ אסור לדידיה מוכח מקרא דהם דעשה דוחה לל"ת אף ע"י פשיעה כדברי השאג"א ולדידי' סד"א גם בקדשים פסולין שנגעו דחה העשה לל"ת ואיצטריך יקדש להכי כקו' העולם קצרתי כי הוא דרך פלפול והמשכיל יבין:
יט ונבא ליישב קו' י' בגמ' דמקשה ארבה בר אהילאי מדתנן עד שיוסק את התנור ומסיק בתיובתא. ואח"כ מקשה ארב ומשני רב מוקי לה בשל מתכת ולמה לא מוקי רבה בר אהילאי בשל מתכת. ואמאי מסיק בתיובתא. והנ"ל דהנה שיטת בעל העיטור ביו"ד סי' צ"ג דקדירה בשר של חרס שבישל בה חלב ויש בו ס' מבשל אח"כ באיזו שירצה וביאר הב"י דס"ל לבעל העיטור דכיון דהי' בו ס' ולא נאסר הוי הגעלה לכלי דאף דבכלי חרס ל"מ הגעלה מ"מ לא נשאר בו רק טעם קלוש ואטעם קלוש אינו חל שם איסור חדש עיי"ש בב"י. ולכאורה הדבר תמוה, דא"כ אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו נהי דלאחר פסח ל"מ היסק משום דכבר נעשה איסור מ"מ ליהני היסק קודם פסח דלא נשאר רק טעם קלוש. ואטעם קלוש אינו חל שם איסור. ועוד קשה דמשני דברייתא מיירי בשל מתכת אבל בשל חרס ל"מ היסק ואמאי הרי לע"ע היתר וליהני היסק ולא נשאר רק טעם קלוש ואטעם קליש אינו חל שם איסור בב"ח. ונ"ל דהגמ' משני אליבא דרב שפיר. דהנה פליגי בחולין אי נ"ט בר נ"ט מותר או אסור וס"ל לרב נ"ט בר נ"ט אסור. ובודאי עיקר פלוגתא לא הוי אי נ"ט בר נ"ט הוי טעם גמור דבמציאות לא פליגי רק עיקר פלוגתייהו אי אטעם קלוש חל שם איסור חדש ומ"ה ס"ל לרב דאנ"ט בר נ"ט דהוי טעם קלוש נמי חל שם איסור חדש. ומאן דמתיר ס"ל דלא חל אטעם קלוש שם איסור חדש. ומעתה שפיר לרב קדירות בפסח ישברו ול"מ הסקה אף קודם פסח אפי' לפוסקים דנ"ט בר נ"ט נמי מותר בפסח דרב כשיטתי' דנ"ט בר נ"ט אסור וס"ל דאטעם קלוש נמי חל איסור. ומעתה לרב שפיר משני דברייתא מיירי נמי דוקא בשל מתכת. אבל בשל חרס ל"מ הסקה שלא ישאר רק טעם קלוש כדברי בעל העיטור. דרב כשיטתי' דס"ל אטעם קלוש נמי חל שם איסור אבל ארבה בר אהילאי ל"מ לשנויי הכי דאפי' בשל חרס מהני הסקה כדברי העיטור דלא נשאר רק טעם קלוש ואיהו מסתמא ס"ל כהילכתא דאטעם קלוש אינו חל שם איסור. ובהכי מיושבין דברי הרמב"ם שפסק דבכלי חרס מהני מריקה ושטיפה לבד מחטאת. והקשו עליו דהרי אמרי' בפסחים דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם להנ"ל נכון דס"ל לרמב"ם כשיטת הבעל העיטור והרשב"א בסי' צ"ג וכיון דהרמב"ם מפרש מריקה ושטיפה דבכלי אכילה היינו תיכף אחר אכילה קודם שנעשה נותר. אז מהני אף לכלי חרס דלא נשאר רק טעם קלוש. והגמ' בפסחים דמשני חזינן להו דמדייתי קאי אחמץ. ואנן פסקינן דחמץ שמו עליו ואנ"ט בר נ"ט נמי חל איסור משום דל"ה איסור חדש דחמץ שמו עליו ומשום הכי אטעם קלוש נמי חל ול"מ הגעלה לכלי חרס אבל לכלי קדשים מהני הגעלה קודם שנעשה נותר דנשאר טעם קלוש כשיטת בעל העיטור בסי' צ"ג ודוק. (וע' מ"ש בסוגיא זו לעיל סי' קי"ג אות ב"ג וסי' קמ"ו אות ד'):
ובשולי המכתב אכתוב מה שכתב הפמ"ג בסי' תס"ז לענין תרי משהו דבכלי אמרינן תרי משהו דעיקר סברת הרי משהו ל"א הוא משום דמשהו אינה יכולה לצאת רק עם היתר והוי כח אחר מעורב בה והוי אינו מינו ומכלי יוצא לכ"ע עי"ש לפענ"ד ראי' מסוגיא דידן שכתבו התוס' דאין בכלי רק משהו. ומקשה וליעבד בה שלא במינו ומשני דלמא יעשה במינו ומשהו במינו אסור בודאי לר"י ואמאי הרי משהו אין יכול לצאת רק עם היתר והוי אינו מינו לשיטת הר"ן בחולין עיין בנקה"כ סי' צ"ב ביו"ד וע"כ מכלי יוצא ול"ה כח אחר מעורב בו ובסוגיא דרישא הארכתי הרבה (ע' בספרי על א"ח סי' ע"ב):
ודע דמה שצדדנו לומר בריש סימן זה דר"י מודה באיסור עשה דמב"מ בטל לא קשיא דהרי במצות עשה נמי ס"ל לר"י מב"מ ל"ב לענין כיסוי הדם דיש לחלק קצת בין מצות עשה לאיסור עשה. אמנם מה שכתבתי לעיל אות ו' דבאיסור גברא גם רבנן מודין דמב"מ ל"ב הואיל דהחפצים שוין זה ליתא דהרי לענין כיסוי הדם ססס"ל לרבנן מב"מ בטל אף דמצות עשה ל"ה רק אגברא כמ"ש הר"ן נדרים י"ח ודוק: