אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קכא

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קכא

סימן קכ

א' וע"ד השאלה ברוטב של בשר שנפל תחת קדירה בחלב שמעתי מקצת מורים שרצו לומר דא"צ ס' רק לפי חשבון וכן בתחב כף לתוך קדירה של בשר ואח"כ תחבו לקדירה של חלב א"צ ס' רק לפי שיעור הבשר כמו שהדין בבצלי' הבלועי' מחלב סי' צ"ד ס"ו וכ' הפמ"ג שם ס"ק כ"ב בש"ד ובפמ"ג בפתיחה לא"ח בהנהגת הנשאל ס"ב ס"ק ב' דא"צ ס' רק לפ"ח ול"ח דהכף בלע רק מחמאה וכן נראה קצת כדברי המורים בחו"ד בחידושים סי' צ"ג ס"א וזה אינו דלהדי' מבואר באו"ה סי' ל"א אות ט"ו סעיף ט"ו וז"ל וכן בכל רוטב של בשר דינו כהבשר עצמו שאם תפול ע"ג קדירה וכ"ש לתוך התבשיל עצמו של חלב שצריך ס' לבטלו וכ"כ בסי' כ"ד אות ח' אחרי שכ' דא"צ אלא לפ"ח כ' ומיהו ברוטב של בשר שנפלה לחלב ודאי צריך ס' נגד כולה דהוי שם בשר על כל המים. ועוד כמה שכ' המרדכי פ' כ"ה דקיי"ל כמ"ד דמשערי' כאלו המים בשר ולא כמ"ד כמה דבלעי מיא וא"כ הוה חתיכה גופא דאיסורא וסברא הוא דאי אפשר לעמוד על השיעור כמה בלע וכן בתחיבת כף של בשר וכל כה"ג וכן בלח בלח היתר בהיתר צריך כמו כן ששים נגד הדימוע הראשון כגון רביעית חלב שנפלה לחמשה רביעית מים ונתן בתבשיל של בשר שצריך ס' נגד המדומע עכ"ל. הרי שכ' להדי' דהרוטב של בשר צריך ס' נגד כולה וכן בכף והרב החריף מ' יעקב מו"ץ מזאלין הביא ראי' מלשון התוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה גדי שכ' דאם נפל לתוך חלב מועט הי' נחשב הכל כגדי משום שמנונית הבשר המעורב בחלב ולא נתבטל. הגם דכונת תוס' שאסור החלב משום ט"כ כמ"ש תוס' לעיל ד"ה אמאי מותר מ"מ מלשון התוס' משמע דנחשב כבשר. והנה אמת הדבר דבש"ס דחולין ק"ח ע"א מחלק בין רוטב עבה דמיחשב כבשר לענין מב"מ ובין רוטב רכה דמיקרי אינו מינה וברשב"א חולין צ"ח מפלפל אי מוהל:

היוצא מבשר מיחשב מב"מ. ומשמע דתליא אי בתר שמא אזלינן או בתר טעמא עיי"ש. ולענין נדרים הדין דנודר מבשר מותר ברוטב. וכ' רש"ל הובא בטו"ז סי' רי"ז אות ט' דהאידנא נודר מבשר אסור ברוטב ובקיפה עיי"ש. ולענין אם מותר לאכול גבינה אחר רוטב עיין בב"י א"ח סי' קע"ג דלרבינו יונה מותר דל"ש החשש משום בשר שבין השינים ורבינו ירוחם מחלק בין מרק צלול לעב והב"י אוסר בכל גונא. וע' בהגהות יד שאול סי' פ"ט מייתי ראי' נפלאה מש"ס דנזיר מ"ה ע"ב דרוטב מיקרי זבח מדנותן רוטב על שער ראש נזרו וילפינן מדכתיב אשר תחת זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו. ולפ"ז צ"ל הטעם דנודר מן הבשר מותר ברוטב דבלשון בני אדם לא מקרי בשר. ולפ"ז אולי גם בלשון חכמים לא מקרי בשר כדאמרינן בחולין קל"ז לשון תורה לעצמה לשון חכמי' לעצמן. מ"מ לענין אם צריך ס' נגד כל הרוטב או אך לפי שיעור המדומע מבואר באו"ה דצריך ס' נגד כל הרוטב:

ב והנה לדברי האו"ה צ"ל הא דכ' המרדכי פכ"ה סי' תרצ"ז בשם ראב"ן ביורה של בשר שנתבשל בה חתיכת איסור ולא הי' ס' ונאסרה ולקחו מן המרק ושמו בקדירה ופוסק דא"צ לשער רק לפ"ח דל"א נ"נ בלח בלח. והרי ברוטב אין משערין לפ"ח דשם שאני שכבר הי' שם בשר היתר ובלא"ה שם רוטב עלה ואח"כ נפל חתיכת איסור א"צ ס' רק לפ"ח אם ל"א חנ"נ משא"כ בבשר שבישלו במים איתהפכו המים כולו. ולדעתי עיקר סברת האו"ה לפמ"ש הטו"ז בא"ח סי' ר"ה דה"ט דבשלו ירקות עם מים מברך כמו על הירקות ובבישלו עם בשר מברך שהכל כמו על הבשר ובאגוז בדבש מברך בפה"ע וכ' דה"ט דמים אין לו טעם של עצמו רק מה שקיבל מן הבשר. על כן אזלינן בתר בשרא משא"כ בבישל ירקות בחומץ או בבארשט אין לברך עליהם כמו על הירקות דהבארשט יש לו טעם של עצמו וע' פמ"ג שפי' דבריו לפמ"ש הטו"ז סי' ר"ב ס"ק ט' דמה"ט לא אזלינן בתר רוב בירקות ומים שהרי המים הוא רוב משום דמים אין לו טעם של עצמו לא חשיבי. ובטלין לגבי ירקות משא"כ בשר בתוך המים מקבל המים טעם הבשר ואזלי' בתר רוב ולפ"ז ה"ה בבארשט דיש לו טעם של עצמו אזלינן בתר רוב ע"ש (וע' בספרי לא"ח סי' ב' אות ד' הארכתי בדברי הטו"ז). ולפ"ז מה"ט ברוטב צריך ס' כאלו כולו בשר דהמים אין לו טעם של עצמו ונתהפך להיות כאלו כולו בשר. דמ"ש האו"ה הטעם דלא ידעינן כמה בלע קשה להבין דהרי בלח בלח יש בילה וטעם הבשר נתחלק לכל הרוטב על כן נ"ל דזה עיקר סברתו. ולפ"ז יצא לנו דאם מבשל בארשט עם בשר דיש לו טעם בפ"ע לא איתהפך כולו לבשר. וא"צ ס' רק לפי חשבון וה"ה אם בשלו גריסין פולין או עדשים עם לאקשין או פערלגראפען ונתנו מעט בשר א"צ רק לפ"ח דבברכות כיון דביש בשר בתוך המים וירקות המים לא בטל לגבי הירקות וכיון דהמים הם רוב מברך שהכל ה"ה הכא המים אין בטילין לגבי בשר כיון שיש למים טעם מהירקות על כן לא מיחשב כאלו כולו בשר וא"צ רק לפ"ח והדין לדעתי פשוט אף אם לא יהי' סברת או"ה מטעם דכתיבנא. דבבישל מים עם בשר בודאי נותן הרבה בשר על כן נחשב המים כאלו כולו בשר משא"כ אם בישל עדשים ולביבות או בארשט אינו נותן בשר רק להטעים ובשביל מעט בשר שבו לא נוכל לומר שנחשב כולו לבשר כן נלע"ד בדינים אלו:

ושוב הראו לי שגם בתשו' שואל ומשיב תניינא ח"ד סי' י"ב פוסק ג"כ דברוטב של בשר צריך ס' נגד כולה ולא לפ"ח. ומ"ש שם לענין י"ש של חמץ דצריך ס' נגד כולה כן כתבתי בספרי חא"ח סי' ס"ו דלא כמחצית השקל וח"ס:

ג ודרך אגב הנני אומר בענין הרוטב הנה בקושית החו"ד סי' צ"ה על דברי התוס' חולין קי"ב זבחים צ"ו אהא דאמרינן כל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדירה שבישל בה אתמול שלמים והא ממעט באכילתו וכתבו דאיכא ג' נ"ט מבשר לקדירה ומקדרה למים וממים לבשר והק' החו"ד הא ממעט באכילת הרוטב דליכא רק ב' נ"ט. עיי"ש ורציתי לומר (לעיל סי' ק"י אות ד') דברוטב ליכא עשה דאכילת קדשים ולא איכפת לן אם ממעט באכילתן. ודחיתי זאת דמש"ס דנזיר מ"ה דמרבינן מן תחת זבח השלמים ודרשינן מזבחו יהא תחתיו דנותן רוטב תחת הדוד. הרי דרוטב מקרי זבח. על כן בודאי אסור למעט באכילתו. וכעת ראיתי דמשם יש עוד קצת ראי' דברוטב לא איכפת לן לפמ"ש בשימ"ק שם בנזיר בשם הרא"ש דה"ט דדרשינן שיתן רוטב דמזבח עצמו א"א לשרוף כל זמן שראוי לאכילה הרי מזה גופא מוכח דארוטב לא קפדינן ששופכין אותו ועכ"פ אין משם סתירה לסברתי ודוק:

ד' עוד כתבתי לעיל (סי' קט"ו אות י"ד) על קו' החו"ד הנ"ל שהקשה על תוס' הא קממעט באכילת הרוטב וכתבתי לישב לפמ"ש הכסף משנה פ"ו דפהמ"ק ה' י"א שפוסק הרמב"ם בתודה שנתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנה שהקשה הראב"ד הא ממעט באכילת זרוע בשלה ותירץ בכ"מ שדברי הר"מ הוא מתוספתא וכ' דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן רק במקצתו לא איכפת לן. וע"כ ל"ק קושית החו"ד דארוטב לא איכפת לן שממעט ונזכרתי שחכם אחד הערני לזה. והנה לעיל הבאתי שח"ס סי' קי"ד הקשה מדברי הכסף משנה על קו' תוס' שהקשו שממעט באכילתו. והרי אין ממעט רק מהבליעה ודבריו תמוהין דתוס' הקשו הרי ממעט באכילת כל הקרבן או רובו אם יבשל בקדירה שבישל אתמול. ומה זה שכתב דתוס' קפדו אהבליעה דלא למעט. אולי איזו טעות נזדקר בדבריו. ואמנם בעיקר דברי הכסף משנה שכ' דאזרוע בשלה לא איכפת לן שממעט באכילה דהוא מקצת קרבן תמהתי לעיל מדברי הש"ס דבכורות ס"א דאמרינן ביצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו דס"ל אין מביאין קדשים לבית הפסול ופירש"י שיצטרך ליתן חזה ושוק לכהן ולב"ב וממעט באכילה הרי להדיא דלא ככ"מ דאף במקצת קרבן שממעט באכילה ירעה דאסור למעט באכילה ואם כונת הכסף משנה לישב התוספתא דס"ל כן דלא כש"ס דבכורות איך פוסק הרמב"ם דלא כש"ס דבכורות בשגם שי"ל דתוספתא כר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול ויגעתי ומצאתי ששעה"מ פ"ו מפהמ"ק הרגיש בזה:

ה' ונ"ל לישב הנה התוס' הקשו בדף י"ח בבכורות אם הלכה דא"א לצמצם איך אפשר שיצאו שנים כאחת. ומה שתירצו דכיון שהוא אינו יודע איזה יצא ראשון וכיון לקרוא שניהם כאחד שניהם מקודשין צ"ע דמ"מ האמת הוא שיצא אחד מקודם והוא קרא לעשירי עשירי ול"מ הקרי' להשני ולכן נראה לישב לפמ"ש תוס' בעירובין ה' ובסוכה ט"ז דאף אם אי אפשר לצמצם מ"מ הוה ספק שמא הי' בצמצום שניהם שוין רק דלא נדע בבירור עיי"ש א"כ על כל אחד יש ס"ס שמא שניהם עשירי ואת"ל ששניהם ל"ה עשירי על כל אחד יש ספק. על כן יצאו שניהם בעשירי שניהם מקודשין הכוונה דעל שניהם חייב מלקות בגיזה ועבודה כיון דעל כל אחד יש ס"ס וס"ס כודאי. ומ"מ נלע"ד דאסור להקריב שניהם למזבח. דאם יקריב שניהם יעלה למזבח ממנ"פ אחד שהוא ספק קדשים דשמא לא יצאו שניהם בבת אחת והשני חולין על כן צריך להקדיש אחד מהן. ומה דתניא בברייתא שניהם מקודשין וכן ברמב"ם הכונה דעל כל אחד חייב מלקות בגיזה ועבודה משום ס"ס משא"כ ביצאו שניהם בתשיעי דאף אם יצאו בב"א אין קדוש רק אחד ליכא רק ספק אחד ואין לוקין בגיזה ועבודה. ומעתה נכונים דברי הכסף משנה והחילוק פשוט דבשלמא בנתערב איל נזיר בתודה דשניהם מקודשין מקודם עדיף יותר להקריב שניהם מלומר ירעו ולא איכפת לן במה שהביא מקצת קרבן לבית הפסול. משא"כ בהך דבכורות דאם לא יקדיש עתה בלא"ה אין להקריבם כאמור ורק שאתה אומר יקדיש עתה אחד מהם על זה אנו אומרים שאסור להקדיש לכתחלה להביא לבית הפסול אפילו מקצת קרבן. דדוקא בקדוש מקודם לא אשגחינן אהבאת פסול מקצת קרבן משא"כ להקדיש לכתחלה ומה"מ אמרינן בש"ס דבכורות ירעו. כנלע"ד לישב לפי חומר הנושא. ועכ"פ דבר זה ברור דלכתחלה אין לעשות דבר להביא קדשים לבית הפסול אף מקצת קרבן ושפיר הקשה בחו"ד ועיין בצל"ח פסחים י"ג שהקשה אהא דאין מקריבין תודה בע"פ מפני חמץ שבה שמביא לבית הפסול ולדברי הכ"מ הנ"ל דבמקצת קרבן לא איכפת לן הר' לחם חמץ שבתודה לא הי' רק מקצת קרבן ולהנ"ל לק"מ דלכתחלה אין להביא למעט באכילה אף מקצת קרבן וכ"כ בח"ס יו"ד ס"ס קי"ד (וע' מ"ש עוד בענין זה לעיל סי' צ"ו אות ה' ואות ח'):

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה