אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן קיט

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן קיט

סימן קיח

ב"ה פרעמישלא כ"ה תשרי תרמ"ז לפ"ק. שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסים מוה' שמואל שפירא נ"י דומ"ץ דק' דאברימיל:

על התשובה מראש הבטחתיו הנני היום לתשובתו:

בדבר השאלה באחד שהתיך ביורה עשרה פינט חלב (תרבא) עם י"ג פינט שמן לעשות משיחה למנעלים וקנה א פינט חמאה של גוי והשליך לתוך היורה כי לא ידע שיש איסור א בדבר:

מה דינו של המשיחה אם מותר בהנאה:

א תשובה הנה בדין המבשל חלב בחלב אם אסור בהנאה די הוא מחלוקת הפוסקים דהרמב"ם פ"ט ממא"ס כ' דהמבשל חלב בחלב אינו לוקה על אכילתו משום בב"ח דל"ה כולל ולא מוסיף וכ' הלח"מ להקשות דהו"ל איסור מוסיף איסור הנאה ותירץ דכיון דאין לוקין על הנאה לא מקרי איסור מוסיף משמע דס"ל דאסור בהנאה וכ"כ ברדב"ז ח"ב לשונות הרמב"ם סי' רמ"ה אמנם מלשון הפירוש המשניות בכריתות פ"ג מבואר דל"ה איסור מוסיף משום דאם לא חל איסור בב"ח לאכילה גם בהנאה אינו אסור ע"ש. ואמנם עכ"ז דעת השבות יעקב ח"א סי' ס' דמבשל חלב בחלב אסור בהנאה וכן דעת הפמ"ג בפתיחה לבב"ח. והנה מקוד' נבאר מה שהקשו המפורשים אמאי במבשל חלב בחלב אינו לוקה על אכילתו משום בב"ח והלא באוכל ח"ז בשר וח"ז חלב לוקה משום בב"ח א"כ תיחול איסור בב"ח על ח"ז תרבא דליכא שיעור משום חלב ואח"ש יכול לחול איסור אחר וע' ח"ס סי' צ"ב מה שכ' בזה וע' בפליתי סי' פ"ז. ולפענ"ד נראה לישב דכיון דאיסור בב"ח לא חל עד שיתן טעם זה בזה א"כ כיון שיש כאן כזית שלם שיש בו טעם חלב (תרבא) למ"ד אט"כ לוקין חייב מלקות משום חלב וכבר כתבתי לעיל (ע' סי' צ"א אות ז' וסי' הקודם אות ד') דלדעת קצת פוסקים בהטעים ח"ז כזית שלם לוקה על הכזית משום ט"כ ושוב לא מצי לחול איסור בב"ח על איסור חלב וכיון דבב"ח אין לוקין עד שיתבשל כמאכל בן דרוסאי ובתחילת הבישול חייב משום ט"כ דאיסור חלב אח"ז חלב וח"ז חלב שיש בו טעם חלב לא מצי לחול איסור בב"ח ומצאתי שהרגיש בזה קצת בישי"ע סי' פ"ז. אך זה ניחא למ"ד ט"כ ילפינן ממשרת ולוקין אט"כ אך לפוסקים דס"ל ט"כ בשאר איסורין אין לוקין וכן לסוברים דט"כ בשאר איסורין ל"ד הק"ל. וע' נוב"י תניינא סי' ל"ג ול"ו בקושיות אור חדש שם אסוגיא דבכורות:

ב אמנם נ"ל לישב גם להנך פוסקים לפמ"ש רש"י בחולין צ"ח דט"כ לאו דאורייתא דבטל ברוב. וכ' המפרשים דרש"י הוכרח לומר כן דליכא למימר דטעם גופי' ל"ד דהרי ילפינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וה"ה הטעם וע"כ צ"ל משום ביטול ברוב ותוס' כ' בע"ז ס"ה להקשות אמאי בשר בחלב בטל בס' והרי הוה היתר בהיתר ובחבורן נאסר כמו כלאים דלא בטל מה"ט ותירצו דאם אינו נותן טעם ל"ה דרך בישול א"כ י"ל דה"ט דבב"ח ט"כ דאורייתא ולקי אחצי זית בשר שיש בו טעם חלב ואח"ז חלב שיש בו טעם בשר אף דבכל דוכתא ט"כ ל"ד משום דבב"ח ל"ש ביטול דע"י החיבור נאסר כמו כלאים והוה היתר בהיתר וכ"כ בראש יוסף חולין ק"ח (ועיין מ"ש סי' קט"ז אות ז') א"כ י"ל דזה דוקא בבשר וחלב דהיתר אבל המבשל חלב בחלב דהוא איסור בהיתר שוב י"ל דאינו לוקה בח"ז תרבא וח"ז חלב דטעם התרבא דהוא איסור בטל בחלב (דהפמ"ג סי' ק"ג במשבצות ס"ק א' כ' בשיטת הרשב"א דפליטת טעמו ידוע שאין מחצה איסור נפלט בהיתר וכו' ודיינינן לי' כאיסור מועט להיתר מרובה עיי"ש) ואין ללמוד זאת מבב"ח והא דאיצטריך בגמ' דף קי"ג ע"ב לומר דאין חייבין על אכילת חלב בחלב או חלב טמאה משום א"א חל על איסור זה איצטריך לכזית שלם של בשר וכזית חלב שאוכל ביחד. דהוה אמינא שיהי' חייב כשבישל יחד דהוא דרך בישול. וא"צ לאסור משום ט"כ מ"ה אמרינן א"א חל על איסור אבל בח"ז בשר וח"ז חלב דאתה מצרפן אם יש בבשר טעם חלב ובחלב טעם בשר. י"ל דאיסור בהיתר בטל ובטל טעם התרבא בחלב ומ"ה אין חל איסור בב"ח משום איסור כולל הואיל וחייב אח"ז בשר וח"ז חלב דמבשל חלב בחלב אינו לוקה אח"ז תרבא וחלב דליכא למילף מבב"ח דהוה איסור בהיתר:

והן אמת דבפשיטות י"ל דהא דהוצרך בגמ' לומר בטעם מבשל חלב בחלב דאין איסור חל על איסור או דריבה קרא בזה דאיסור חל ע"א משום דבגמ' שם קאי לשמואל ושמואל ס"ל מב"מ ל"ב ולדידי' ע"כ ט"כ ממשרת ילפינן דליכא למילף מגיעולי מדין דשם שמא יבשל במינו ובמינו במשהו אסור ובודאי ליכא למילף ט"כ ממשהו. וע"כ ס"ל טכ"ד דממשרת ילפינן דל"ה ב' כתובים משרת וגיעולי מדין כיון דלוקין אט"כ וילפינן דאיסור בהיתר ל"ב ביהיב טעמא שוב א"א לומר דאין לחייב אחלב בחלב משום בב"ח דהוה איסור בהיתר דהרי ס"ל בכל דוכתא ט"כ. אבל למ"ד ט"כ ל"ד דהוה משרת וגיעולי מדין ב' כתובים כמ"ש רש"י חולין צ"ח רק בב"ח אמרינן ט"כ דהוה היתר בהיתר א"כ בחלב בחלב דהוה איסור בהיתר ובטל בלא"ה אין חייב משום בב"ח. אך לפ"ז קשה על הרמב"ם שכ' פ"ט ממאכא"ס בטעם דא"ח על חלב בחלב משום אאחע"א והוא ס"ל ט"כ ל"ד רק בב"ח וא"כ למ"ל טעם דאאחע"א ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דאוכל כזית שלם בשר וכזית חלב שנתבשל יחד א"צ לבא לט"כ כיון שהוא דרך בישול ויש בכ"א שיעור שלם ע"כ הוצרך לומר הטעם דאאחע"א ורק כשאוכל ח"ז בשר וח"ז חלב. בזה ע"כ צ"ל דמצטרף משום ט"כ ויש בח"ז בשר ט"כ מבשר וחלב וכן בחצי זית חלב. שוב שייך לומר דכיון דהוה איסור בהיתר שוב בטל וא"א לחייבו בחלב וחלב למ"ד ט"כ ל"ד: ולכאורה יש לישב בזה גם קו' הרי"ט אלגזי והאור חדש הובא בנוב"י תנינא סי' ל"ג אהא דבש"ס דבכורות ו' דאמרינן מדאסרה תורה בב"ח מכלל דחלב שרי והקשה בגמ' דלמא נ"מ ללקות על בשולו ואמאי לא אמר דגם לאכילה נ"מ בח"ז בשר וח"ז חלב. דמשום חלב דאסור משום דבר הבא מן החי ל"ה רק ח"ש ואין לוקין ומ"ה אסרה תורה משום בב"ח להנ"ל ניחא דאס"ד דחלב אסור הוה איסור בהיתר ואין לוקין למ"ד ט"כ ל"ד ודוקא בב"ח דהיתרא ל"ש ביטול כאמור משא"כ אם חלב אסור שוב בטל הטעם בהחלב. אך י"ל דזה דוקא אם חלב שרי י"ל התורה לא אסרה ט"כ בב"ח רק בהיתר בהיתר דל"ש ביטול. אמנם אם נאמר דחלב אסור התורה גילתה דאמרינן ט"כ אף באיסור בהיתר ודוק. ועדיין יש לעיין בכ"ז ואקצר:

ד ודרך אגב אמינא במ"ש תוס' סנהדרין דף ד' בתירץ הגמ' דמ"ה לא אמרינן לא תבשל גדי בחלב אמו יש אם למסורת משום דדרך בישול אסרה תורה. ופירש"י דבחלב הוה טיגון ותוס' כ' דדרך בישול אסרה תורה ובלא בישול לא אסור משא"כ בחלב בלא בישול הי' אסור והר"ן בחידושיו פי' דמשמע מקרא דלא:

אסור בישול אלא במידי דבר אכילה לאפוקי חלב דל"ה בר אכילה דאסור וקשה לתוס' והר"ן מש"ס דבכורות דרצה לומר דחלב אסור והא דאיצטריך לאסור בשר בחלב דנ"מ ללקות על בישולו או לאסור בהנאה והלא משמע מקרא דבלא בישול הי' מותר או דבר אכילה הוא זולת הבישול כמ"ש תוס' והר"ן. וכבר הקשה כן בכסא דהרסנא בבש"ר סי' רפ"ה. ושמא יש לישב דלכאורה יש לומר דלעולם יש אם למסורת ואסרה תורה לבשל גדי בתרבא. ונאמר ג"כ דהחיבור גדי בתרבא אסור וח"ש מגדי וח"ש מתרבא יהי' אסור הן בבישול והן באכילה. וח"ש דחלב זולת הבישול והצירוף עם גדי לא הי' לוקין עלי'. ומ"ה הוצרך תורה לאסרה עם ח"ז גדי שבשל יחד אך בלא"ה ח"ש מחלב אסור מ"ה. ול"ה מידי דאכילה כמ"ש הר"ן או דאסור אף בלא בישול כמ"ש תוס'. וזה שייך דוקא בתרבא. משא"כ בסוגיא דבכורות דה"א דחלב אסור משום דאתי מחיוהפמ"ג מצדד לומר בסי' ס"ב דח"ש באמ"ה אינו אסור מן התורה דל"ח לאצטרופי דחלקו מבחוץ פטור עיי"ש א"כ כמו שבאמ"ה גופי' ח"ש אינו אסור מן התורה כש"כ בחלב שבא מאמ"ה א"כ כיון דח"ש מחלב הוה בר אכילה מדאורייתא ה"א דתורה אסרה לבשל בב"ח ח"ז חלב וח"ז בשר דהוא זולת הבישול מותר. ומ"ה אמרינן שם דנ"מ ללקות על בשולו והא דלא משני בגמ' שם לפ"ז דנ"מ ללקות על אכילת ח"ז בשר וח"ז חלב כקו' הרי"ט אלגזי והא"ח משום דלמ"ד ט"כ דאורייתא ולוקין על ט"כ בלא"ה לוקין משום ט"כ שהחלב נותן טעם בבשר ואם חלב הוה אסור משום שבא מהחי אולי לוקין עלי' להוי אמינא דאינו דומה לחלב טרפה דס"ל לר"מ דאין לוקין עלי' דל"ה רק כח"ש דזה רק לאמת דכל חלב מותר ולא ילפינן חלב טרפה רק מריבוי משא"כ לה"א ומ"ה הוצרך לשנויי דנ"מ ללקות על בשולו ודוק. שוב מצאתי בגנת ורדים כלל נ"ח ד"ה עוד אבאר לך אם נאמר כשיטת רבינו חיים שהרגיש קצת בהערה זו האחרונה:

ה אמנם בעיקר הקו' אמאי אינו לוקה במבשל חלב בחלב ואכלו על ח"ז חלב וח"ז חלב כיון דתוס' כ' בשבועות כ"ג ע"ב דאחצי שיעור יכול לחול איסור אחר. ואמאי לא חל איסור בב"ח אאיסור חלב. יפה העיר בח"ס סי' צ"ב דעד כאן לא כתבו תוס' דיכול לחול איסור אח"ש דוקא היכא דלענין איסור השני א"צ צירוף. כגון בנשבע שלא לאכול נבלה ח"ש דמצד השבועה אסור בלא צירוף. משא"כ היכי שהאיסור השני ג"כ צריך לצירוף כגון בח"ז תרבא וח"ז חלב דמצד איסור בב"ח אתה צריך לצירוף החלב שוב אח"ש ל"מ לחול איסור בב"ח. וכ"כ בספר ברוך טעם שער הכולל דין ב' ד"ה ודע דבפליתי. ואמנם בברוך טעם מייתי ראי' לסברא זו מש"ס דמעילה דף ט"ז ע"א ותמה מזה על הפליתי. והנה לכאורה ראיתו נכונה דאמרינן שם דח"ז נבלה מטמאה וח"ז מנבלה טהורה אינו מצטרף ללקות משום דאיסור נבלה לא חל אטמאה. והרי מטמאה ליכא אלא ח"ש ואח"ש חל איסור אחר לתוס' שבועות וע"כ כיון דלאיסור נבלה אתה צריך לצירוף נבלה הטהורה שוב אמרינן אאחע"א. וה"ה בב"ח אמרינן כן. אמנם אם יש לדון יש לחלק דשם הטמאה נתנבלה ויש שיעור שלם של טמאה ולא חל איסור אחר ואף שחתך אח"כ חצי זית וצירפו עם ח"ז נבלה מ"מ הרי עתה לא נעשה מעשה חדש שיחול איסור נבלה משא"כ בחצי זית תרבא שבישלו עם חלב בעת שנעשה איסור בב"ח אז ל"ה רק ח"ש ויש סברא שכעת דל"ה רק ח"ש יחול האיסור. על כן אין ראי' מש"ס דמעילה מ"מ מצד הסברא דברי הח"ס נכונים:

ו והנה לוי ס"ל במעילה ט"ז דח"ז מנבלה טמאה מצטרף עם ח"ז מנבלה טהורה, וכתבו תוס' שם דאף דלוי ס"ל אאחע"א מ"מ הואיל וגילתה התורה דנבלה חל על חלב ועל טרפה ה"ה דחל על טמאה. וכ"כ תוס' במכות דף ט"ז ע"ב ד"ה ריסק והקשה בנוב"י תניינא חא"ח סי' קכ"א, דא"כ איך קאמר ר"י בחולין ק' ע"ב דאין איסור נבלה חל על עוף טמא וכ' שלזה כיון מהרש"ל בחולין ק' ע"ב דלא כמהרש"א שכ' שנעלם ממנו דברי תוס' (מיהו אין תימא אם לוי חולק על ר' יהודה דאמרינן ביבמות ט' ובזבחים קט"ו דתני לוי משמע שהי' תנא) אמנם לדעתי נראה לולא דברי תוס' דאף לוי סובר דאין איסור נבלה חל על טמאה ומה דסובר לוי דמצטרף ח"ז של נבלה מטמאה עם ח"ז מטהורה משום דליכא בטמא רק ח"ז ומנבלה ע"י צירוף יש כזית שלם. ורב ולוי פליגי בסברת הפליתי וח"ס. ובזה מיושב קו' מהרש"ל הנ"ל דבאמת בעוף טמא בכזית אין בו חיוב נבלה גם ללוי:

ז וחזות קשה ראיתי בענין זה למהרש"א ז"ל במכות ט"ז ע"ב תד"ה ריסק הנ"ל שכ' דמאן דאמר דאין איסור נבלה חל על טמאה מודה דחל על איסור חלב משום דהוה איסור כולל. ומאוד תמוהין דבריו דא"כ אמאי אמרינן בחולין ק"ג מר סבר איסור טרפה חל על איסור אבר דאמר מר התורה אמרה יבא איסור טרפה ונבלה וחל על חלב וה"ה על אבר מ"ה ואידך אחלב הוא דחל דהותר מכללו. ואמאי לא אמר אחלב הוא דחל דהו"ל כולל כיון דחל על כל הבהמה משא"כ אאיסור אמ"ה ל"ה כולל ועוד אמאי לא כ' מהרש"א סברת הגמ' אחלב הוא דחל דהותר מכללו. ומגמ' שם משמע דנבלה אחלב ל"ה כולל דכל הבהמה הי' אסורה מתחלה משום אינו זבוח וגם עתה אסור משום אינו זבוח וחידוש הוא שחידשה תורה שחל נבלה אעשה שאינו זבוח. ולא מיקרי זאת כולל וצע"ג על מהרש"א שהי' בהעלם עיניו דברי הגמ' ולחומר הנושא י"ל דס"ל דגם נבלה אאיסור אמ"ה הוה כולל משום החלב דמתחלה הי' מותר החלב כמו שהקשה באמת בפליתי ולכן הוצרך בגמ' לומר' דאחלב הוא דחל דהותר מכללו. והגמ' קאי שם למאן דל"ל כולל ומהרש"א דקאי אנבלה שתחול על טמאה דל"ה כולל כ' דחלב שאני דהו"ל כולל. עוד נראה לישב דבריו לפמ"ש תוס' חולין צ"ו ע"ב תד"ה ור"י בסופו דאאמ"ה אינו חייב אחצי אבר אפי' איכא כזית עיי"ש ולשיטה זו כתבתי (לעיל סי' מ"ג אות ז') דנבלה או טרפה אאבר מן החי הו"ל כולל דמתחלה לא הי' חייב אחצי אבר וכשנטרפה חייב אכזית אף אחצי אבר, והסוגיא דחולין קאי למאן דל"ל כולל עיי"ש א"כ מיושבין דברי מהרש"א דגמ' דחולין ל"ה מצי לומר אחלב שאני דהו"ל כולל דגם אאמ"ה הו"ל כולל ומ"ה הוצרך לומר שהותר מכללו ומהרש"א דקאי לענין שיחול נבלה אטמאה מידי דהוה אחלב עדיף לי' לומר דאחלב הו"ל כולל משא"כ אטמאה וחדאי נפשאי שת"ל עלתה בידי ישוב לדברי מהרש"א ז"ל (ולעיל סי' מ' סוף אות ב' צדדתי לומר דנבלה אטמאה הו"ל כולל לשיטת הלח"מ פ"ט ממאכא"ס ה"ד דאחלב טמאה אינו לוקה דהו"ל כחצי שיעור ואחלב נבלה וטריפה לוקה א"כ נבלה הו"ל כולל דחייב אחלב. וזה נכון אם נאמר דזה הוה כולל (דלא כמו שצדדנו לומר לעיל סוף סי' פ"ז עיי"ש סוף אות יו"ד). אך מ"ש שם דמ"ה נקט פרה שמתה וכונתי דנקט פרה שיש לה חלב ומ"ה הוה כולל וזה טעות דכיון דקאי שיחול על טמאה הו"ל לנקוט גמלה שמתה ודוק):

ח והנה מה שתמהתי במ"א (ע' לעיל סי' מ' אות ב') אדברי הגמ' דאמרי' שם במעילה ט"ז למ"ד איסור חל על איסור חל איסור נבלה על טמאה ומי הוא התנא דס"ל איסור חל על איסור בלא כולל ומוסיף ואין לומר דכונו לדברי שמואל חולין קי"ג דחל איסור בב"ח אחלב. דגם שם הוה כולל הואיל דחל אשלא כדרך אכילתן דבחלב אינו חייב משא"כ בבב"ח. כעת הראה לי הרב החריף ובקי מ' ליבש מנחם לנדא דברי הפירוש המשנה בכריתות פ"ג שכ' אהא דאמרינן כגון דאתיליד בן קטן לזקן. וז"ל אלו לא נשאה יצחק היתה אסורה לקטן זה לכשיגיע לכלל מצות משום אשת אחי אביו בלבד וכשיבם אותה יצחק לכשיגדיל ויבא לכלל מצות יהי' אשת אחי אביו ואשת אביו באים כאחת והואיל ואיתוסף איסור אשת אב אצל הבן הקטן לכשיגדיל ניתוסף נמי ליעקב. ותמה הוא דא"כ בטלה לה דינא דאין איסור חל על איסור. דתמיד הו"ל מוסיף דבכל איסורין תמיד ימצא קטן שיחולו עליו ב' איסורין כשיגדיל ולא משכחת דינא דאין איסור חל על איסור, ושוב הראו לי שכבר תמה בזה קצת הגאון ר"ע איגר בדרוש וחידוש יבמות ל"ג עיי"ש אמנם לפ"ז אולי זה כונת הגמ' דלמ"ד איסור חל על איסור חל איסור נבלה אטומאה דס"ל להך תנא דזה הוה איסור מוסיף הואיל ואסור לקטן שיגדיל וימצא טמאה שנתנבלה דיחולו עליו בב"א כדברי הרמב"ם אבל אנן לא קיי"ל הכי והר"מ יפרש המשנה כהך תנא ודוק:

הארכתי קצת בפלפלת כ"ש לחביבותא דשמעתתא והנני חוזר לעניני הנה אנן קיי"ל דאין לוקין באכילת חלב שבישלו בחלב. אך אם אסור בהנאה כבר כתבתי דלהלחם משנה אסור בהנאה ול"ה איסור מוסיף משום דבהנאה אין לוקין אך מפירוש המשנה בכריתות פ"ג משמע דאם לא חל לאכילה ה"ה דאינו אסור בהנאה. ולכאורה יש ראי' כשיטת הפי' המשנה דהרי הקשו המפורשי' אמאי ל"ה בב"ח אתרבא איסור כולל הואיל ומתחלה הי' מותר מדאורייתא שלא כדרך אכילתן ובב"ח לוקין אשלא כדרך אכילתן וצ"ל לפמ"ש שנראה קצת מדברי המשנה למלך פרק ה' מיסודי התורה דהא דלוקין אאכילת בשר בחלב שלא כדרך אכילתן הוא משום דאסור בהנאה אף דאהנאה אין לוקין ואאכילה שלא כדרך אכילתו לוקה מ"מ עיקר האיסור משום דאסור בהנאה. רק דלאביי אין לוקין באכילה ולדידן לוקין א"כ במבשל חלב בחלב דכ' הרמב"ם בפי' המשנה דכיון דלא חל אאיסור אכילה אינו אסור בהנאה. ולפ"ז במבשל חלב בחלב באמת אין לוקין שלא כדרך אכילתן כיון דאינו אסור בהנאה ומ"ה שוב ל"ה כולל כיון דבב"ח זה אין לוקין שלא כדרך אכילתן. ול"ה כולל כמ"ש הלחם משנה דמה שאין לוקין עלי' ל"ה כולל. ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם בפי' המשנה מ"מ כיון שרוב פוסקי' וגדולי המורים כתבו דאסור בהנאה מי יהין להקל בזה ע"כ להלכה דאסור בהנאה:

י אמנם אם טיגון אסור בהנאה הדבר תליא אם צלי וטיגון אסור מדאורייתא או לא. והנה בחו"ד החליט להלכה דצלי אינו אסור מדאורייתא ע' ר"ס פ"ז. והנה מ"ש שם לישב קו' הפליתי אהא דילפי' מג"נ ט"כ ודלמא הוצרך להגעיל משום בב"ח וכ' הוא דאם עכו"ם בישל בב"ח דל"ה היתרא בלע שוב הו"ל כשאר איסורי' דל"ה שוב חידוש צ"ע על דבריו דאם בישל בב"ח ועתה מבשל בשר והחלב שבישל בתחלה נותן טעם כעת בבשר כבר כ' החו"ד בעצמו סי' צ"ד ס"ק ז' דבודאי דינו כבב"ח. אך מ"מ ס"ל דל"ה חידוש וזה לא נהירא דכיון דעיקר בב"ח הוה חידוש ה"ה בזה דהחלב יהיב טעמא בבשר א"א ללמוד ט"כ לשאר איסורים אמנם לפמ"ש לעיל דהא דלא ילפינן ט"כ מבב"ח משום דהוה היתר בהיתר בב"ח שכבר נאסר שוב י"ל דל"א ט"כ דאורייתא דהוה איסור בהיתר יש להחזיק בסברתו. אבל בגוף הדבר יש לעיין לפמ"ש לעיל באריכות בסי' קט"ז דגם בב"ח הוה איסור בהיתר דמתחלה נאסר החלב ואקצר בפרט זה:

יא והנה בעיקר הדין כ' בחו"ד דמה שהביא הפר"ח ראי' דצלי מיקרי בישול מפסח דכתיב ובשלת ואכלת אלמא דקרי לצלי בישול לאו ראי' היא דהא בב"מ ע"ב מקשה הש"ס וכל היכי דכתיב ידו ממש והא כתיב ויקח את כל ארצו מידו. ומשני שאני הכא דליכא למימר הכי א"כ ה"נ י"ל דאע"ג דקרא ובשלת היינו צלי הוא משום דליכא למימר רק צלי אבל במקום דאיכא למימר בישול ממש צריך ריבוי לצלי דהא ידו נמי אשכחן בקרא דהיינו רשותו ואפ"ה במקום דאיכא למימר ידו ממש צריך ריבוי ה"נ אף דאשכחן בקרא דקרי לצלי בישול מ"מ היכי דאיכא למימר בישול ממש צריך ריבוי לצלי וכאן ליכא ריבוי. ודבריו תמוהין מש"ס דנדרים מ"ט דאמרינן שם בנודר מן המבושל מותר בצלי ור' יאשי' אוסר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח (והא דלא מייתי מקרא דובשלת ואכלת כבר הקשו המפרשים) ובעי למימר דר' יאשי' ס"ל הלך אחר לשון תורה ורבנן ס"ל הלך אחר לשון בני אדם ומסיק דכ"ע הלך אחר לשון בני אדם ומר כי אתרי' ובירושלמי מבואר דבאמת פליגי בזה וקשי' להא דהלך אחר לשון תורה אין ראי' מקרא ויבשלו הפסח דשם א"א לפרש בענין אחר, אבל אם אפשר לפרש בענין אחר ל"ה גם בלשון תורה צלי בישול ובנדרים שאסר עצמו בבישול ממש ל"ה צלי בכלל וצריך ריבוי. וע"כ מוכח משם דגם בלי ריבוי ואף שיש לפרש בישול ממש צלי בכלל ע"כ צדקו דברי הפר"ח ורק בנדרים פסקינן דל"ה צלי בכלל דהלך אחר לשון בני אדם. ושמא מה"ט ל"ה, רק זכר לדבר אך זה ליתא דלש"ס דידן ל"ה רק זכר לדבר דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי ירושלמי אין מבואר דל"ה רק זכר לדבר. וכן יש ראי' מרש"י חולין ק"ט שפי' כחל שבישלו היינו צלי כדאשכחן בפסח אף דבכחל משכחת בישול ממש באופן דאין להקל בצלי להתיר בהנאה וכ"כ הפמ"ג:

יב אך לענין טיגון הפמ"ג מצדד במשבצות, ר"ס פ"ז להתיר בהנאה כמשמעות רש"י סנהדרין דף ד' והפ"ח חוכך להחמיר וכ' דהא דאמרי' בסנהדרין דרך בישול אסרה תורה ופירש"י ולא טיגון היינו דאם נימא דעיקר קרא לא תבשל מיירי בתרבא ל"ה לי' למינקט בישול דטפי משתמע חלב צלול מתרבא: אבל אם באמת הקרא מיירי מחלב צלול אה"נ דחלב דטיגון וצלי בכלל בישול, והנה דבריו נכונים לשיטת רש"י דלה"א דיש אם למסורת לא קרינן חלב כלל רק תרבא. אמנם בחידושי הר"ן ריש סנהדרין כ' דגם לה"א דיש אם למסורת קרינן חלב וגם תרבא ושניהם נכללין בלאו עיי"ש. ולפ"ז אם נפרש כפי' הר"ן ז"ל ונאמר דהא דמשני דרך בישול אסרה תורה ולא טיגון מוכח דטיגון ל"ה כלל בכלל בישול אף דקרא מיירי גם בבישול גמור. אמנם מרש"י שוב אין ראי' דרש"י פי' דבהוי אמינא רק תרבא אסור. והר"ן אין מפרש כפי' רש"י דטיגון ל"ה בכלל בישול. אך כבר כתבתי דפי' הר"ן שפי' דרך בישול אסרה תורה דהתורה אסרה לבשל מה שמותר באכילה במק"א משא"כ תרבא ל"ה בר אכילה דזה צ"ע מש"ס דבכורות דס"ד דחלב אסור. וקרא אתיא לבישול ולא מתרץ כדתירץ בסנהדרין על כן המובחר כפירש"י וכפירוש הר"ן בהוי אמינא דגמ' דאם יש אם למסורת קרינן שניהם יחד ומ"מ טיגון ל"ה בכלל. ומזה יראה דצדקו דברי הפמ"ג דיותר יש להתיר טיגון מצלי. אמנם לדינא אין קטן שכמוני מכריע:

יג ונידון דידן אין נ"מ לפמ"ש כת"ה בצדק דאף אם טיגון מותר היינו דוקא תרבא בחמאה אבל תרבא בחמאה ורוב שמן הוה בישול דמה לי בישלו במים מה לי בישלו בשאר משקין. ועוד דהרי בשר בחלב הוה בישול אף דלא הוה במים וגילתה התורה בזה דבישול בשאר משקין חייב וה"ה בישול בשמן דמה לי חלב מה לי שמן וכת"ה מייתי ראי' מלשון תוס' ברכות ל"ז ד"ה חביצא שכתבו כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי עיי"ש ולפ"ז נאמר דכל זה לפירש"י דחביצא היינו פרורין שנתבשלו והא דתניא בזמן שהפרוסות קיימין היינו בכזית ומדמה ר' יוסף למנחות משמע דטיגון בשמן הוה כבישול. אבל לפי' הר"ח הובא ברשב"א דחביצה הוא פרורי לחם הנדבקין ע"י שמן ודבש ובהני הוא דלא בעי פרוסות קיימין אבל בפרורין מבושלין בעי פרוסות קיימין משמע דטיגון בשמן ל"ה בישול אך י"ל דר"ח יפרש דלא מיירי בטיגון רק שנדבק בלא טיגון וע' ברבינו יונה:

יד עוד מייתי כ"ת ראי' מדאמרינן בסנהדרין כ"א ותקח את המשרת ותצוק לפניו שעשתה לו מיני טיגון. וקרא כתיב ותבשל את הלביבות הרי דקרי לטיגון בישול וע"כ כיון שנטגנין בשמן קרי לי' בישול. (וע' רלב"ג שכ' כמו ויבשלו את הפסח) עוד מייתי דברי ירושלמי פ"ז מפסחים ה"ג חד בר נש בשל תרנגולתא בשמן שריפה אתא שאיל לר' ביסנא אמר לי' זיל שילקא הרי דקרי לבישול בשמן בישול והנה הפני משה פי' שבשל בשמן תרומה שנטמאה וא"ל זיל שילקא הרבה במים עד שיפליט השמן ודבריו תמוהין דאין הגעלה באוכלין כמ"ש הרשב"א חולין ק"ח ד"ה אילימא ותה"א דף ס"ב ע"ב דפוס וויען ופי' ק"ע מוכרח שפי' נאבד בשולה כלומר דאסורה וגם זה דחוק. והמובחר דמיירי בתרומה בזה"ז ואמרינן בבכורות כ"ז תרומת ח"ל מבטלה ברוב. וס"ל אפי' תרומה טמאה בטלה ברוב והנוב"י כתב חיו"ד סי' כ' דאף דאפשר לסחטו אסור מ"מ לא נשאר רק מיעוט עיי"ש (וע' מ"ש לעיל סי' ק"ז אות ה') ע"כ צוה לשלוק שיתבטל ברוב דלא נשאר רק מיעוט ומותר בתרומה בזה"ז וע' מ"ש לעיל סי' קט"ו אות י"ג דמדברי הרמב"ם פט"ו דתרומות ה' י"ט מוכח דל"א טעם כעיקר בתרומה עיי"ש. ולדינא יפה כ' כת"ה דאין להתיר בהנאה משום טיגון דל"ה טיגון בנתבשל בשמן ואף שכ' מהרש"א בפסחים מ"א ד"ה רבי אומר דסתם בישול הוא במים ואף אם לא נכתב במים איצטריך רבוי או ק"ו לשאר משקין עיי"ש וכאן ליכא רבוי מ"מ כיון דעיקר קרא דבשר בחלב ל"ה בישול במים רק בישול בחלב ה"ה בישול בשמן הוה בישול. על כן אין להתיר בהנאה מטעם טיגון אף להסוברים דטיגון אינו אסור בהנאה:

טו וראיתי מה שהביא כת"ה דברי הכסא דהרסנא בבשמים ראש סי' רפ"ה שרצה לומר דחמאה בבשר ל"ה רק מדרבנן דהתורה לא אסרה רק חלב ולא חמאה כמו דלא אסרה התורה מי חלב. ומעולם השתוממתי על המראה איך יהין הרב לומר דבר זה ומה ענין חמאה למי חלב. מי חלב ל"ה רק המים הנשאר מהחלב ועיקר השמנונית והכח כבר ניטל ממנו. על כן ל"ה בכלל חלב משא"כ חמאה שהוא עיקר השמנונית מהחלב איך נימא ל"ה בכלל חלב. ובצדק דחו רוב הפוסקים סברא זו מובאים בעיקרי הד"ט שציין כת"ה. באופן שאין לצרף סברא זאת אף לסניף ומה דקשי' לכסא דהרסנא אהא דיליף בבכורות דחלב מותר מקרא ואת עשרת חריצי החלב וכו' ולא יליף מקרא דחמאת בקר וחלב צאן בפ' האזינו דמוכח דחלב מותר יש לומר דכל המקרא בדרך המליצה נאמר כמו שפי' תרגום אונקלוס יהב להון ביזת מלכהון ושליטהון:

טז וכת"ה מסופק אם לא נתיר בנ"ד מטעם דבשר בשמן נטל"פ לדעת המחבר סי' ק"ג והיכא דנטל"פ קודם שנעשה בב"ח ודאי מותר אף לדעת הפליתי דבב"ח אסור נטל"פ ושוב דחה זאת דדוקא בשר בשמן נטל"פ אבל שמן בבשר אינו נטל"פ כדמוכח ממשנה דפסחים דסכו בשמן של תרומה דאוסר. ול"א דהו"ל נטל"פ והנה כבר שמעתי קו' זו ממשנה דפסחים ואולי הוגד לי בשם איזו ספר. ולכאורה י"ל לפמ"ש הב"י סוף סי' ק"ג בשם ה"ר ש"ט פולאקו דאיסור שצריך שיעור גדול כגון ברי' או תרומה אפי' פגום אסור א"כ ל"ק ממשנה וכן מ"ש במשנה דסכו בשמן של מע"ש לא יעשנו דמים על בני חבורה ניחא דמיירי בירושלים והו"ל דשיל"מ ולכן לא יעשנו דמים. אמנם הב"י כ' דבסי' תמ"ז לא כ' כן בשם רוב הפוסקים וע' שעה"מ פ"ח מחומ"צ ה' כ"ה שהקשה על הרש"ט. ועוד כבר כתבתי לעיל סי' ק"ד אות ב' דמ"ש הט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ג דבסכו בשמן של תרומה צריך ק"א צ"ע דהו"ל מבשא"מ וא"צ רק ס' א"כ ל"ש תירץ זה אף להרש"ט. על כן הוכחת כת"ה קיימת דשמן בבשר ל"ה נטל"פ:

יז אמנם יש סברא להתיר בנ"ד בהנאה דהנה הרמב"ם כ' בפי' המשנה פ"ה דע"ז במשנה דיי"נ שנפל ע"ג ענבים דשמנונית הבשר והחלב עם החמאה הוא משביח ולבסוף פוגם. וכ"כ הברטנורה. והפמ"ג בסי' ק"ג סוף ס"ק י"ד ד"ה והנה מתשובה ההיא כ' דהשביח ולבסוף פוגם ל"ה רק מדרבנן עיי"ש א"כ חלב בחמאה ל"ה רק בב"ח מדרבנן דהוא השביח ולבסוף פוגם ובב"ח דל"ה רק מדרבנן אינו אסור בהנאה כמו בשר עוף וכבוש ומלוח על כן אינו אסור בהנאה. והרב החריף מ' חיים בערינשטיין נ"י הערני דזה ליתא דדברי הפמ"ג לא נודע מקורו. וע"כ סברתו כיון דחתיכה נ"נ בשאר איסורין דרבנן על כן השביח ולבסוף פוגם נמי ל"ה רק דרבנן דכבר נעשה נבילה והיכי שכבר נאסר בעי שיפסול מאכילת אדם ודוקא אם היא תחלה נטל"פ לא נעשה איסור כיון שאינו נהנה מהאיסור כמ"ש הר"ן משא"כ אם השביח מתחלה כבר נעשה איסור ובעי שיפסול מאכילת אדם וזה ל"ה רק מדרבנן דמדאורייתא ל"א חנ"נ א"כ בתרבא בחמאה דמתחלה השביח והו"ל בב"ח ונעשה נבלה מדאו' שוב אסור בהנאה דמדאו' נעשה נבלה. אמנם ההיתר הנ"ל יש לו יסוד דהפמ"ג כ' בסי' צ"ד ס"ק ד' בדעת הש"ך דחלב טרפה או בשר טרפה שנתערבו בב"ח אף דבודאי דין בב"ח יש לו לאסור בבישול והנאה כמ"ש הר"מ מ"מ כיון שאחד מהם אסור ל"א חנ"נ מן התורה רק מדרבנן עיי"ש א"כ בתרבא וחמאה ל"א חנ"נ רק מדרבנן א"כ בהשביח ולבסוף פוגם נמי ל"ה רק מדרבנן. דבאמת אף בב"ח נטל"פ מותר דלא כפליתי כמו שהוכיחו הפוסקים ע"כ בהשביח ולבסוף פוגם ל"ה רק מדרבנן לשיטת הפמ"ג וקצת הוכחה להש"ך מש"ס דבכורות דמייתי מבב"ח דחלב מותר ודחי דלמא קרא ללקות על בשולו ולא דחי דלמא קרא לחנ"נ. דבב"ח אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד כלו משא"כ מצד איסור חלב א"צ ס' רק נגד החלב. וכבר הרגיש בזה ברי"ט אלגזי בבכורות אבל לשיטת הש"ך דהיכי דאחד אסור מן התורה גם בב"ח ל"א חנ"נ מן התורה ל"ה מצי הש"ס לשנויי הכי. אמנם הפ"ח חולק על הש"ך שם וס"ל דאף אם אחד אסור מקודם אמרי' בב"ח חנ"נ מן התורה וכן דעת החו"ד. אך לפמ"ש הפמ"ג סי' צ"ב ס"ק יו"ד בש"ד גם הפ"ח יודה בחלב וחלב דל"א חנ"נ מדאור' עיי"ש מ"מ למה שמבואר בח"ס סי' צ"ב בשם הרשב"א יראה דתרבא בחלב נעשה נבלה מן התורה קשה להקל נגד דעתם:

יח ומה שמפלפל כת"ה אם לא נימא כיון שנתבשל מתחלה השמן והחלב והי' רוב שמן נגד החלב אח"כ כשנפל החמאה נימא שכבר נתבטל החלב ולא נעשה בב"ח אח"כ דומיא דצמר גמלים וצמר רחלים המבואר במשנה דאם הי' רוב צמר גמלים אף שאח"כ נפל פשתן אינו אוסר. כבר ראה דלא דמי לשם דשם לא תליא בטעם על כן אמרינן סלק משא"כ בזה שהשמן יש לו טעם חלב. וט"כ דאורייתא למה לא יאסר משום בב"ח. ועיין מ"ש בספרי חא"ח סי' א' באריכות. אך לפוסקים דט"כ ל"ד שפיר י"ל דכיון דמתחלה נתבטל בשמן לא יחול אח"כ בב"ח. אך י"ל דכיון דבב"ח לכ"ע ט"כ דאוריי' וכיון דיש בהשמן טעם תרבא חל איסור בב"ח. אמנם לשיטת הרשב"א דס"ל בסי' צ"ח דבנתערב מב"מ ומבשא"מ אמרינן סלק מדאורייתא וכ' הטו"ז דמתחלה נתערב במינו ונתבטל ואח"כ לא נאסר ה"ה כאן י"ל כיון דמתחלה נתבטל בשמן ומדאורייתא לא נאסר משום ט"כ משום טעם תרבא. למ"ד ט"כ ל"ד שוב אח"כ לא נתעורר לאסור משום בב"ח. וזה תליא אם אמרינן דהיכי דנתבטל הוא כמאן דליתא או כמאן דאיתא עיין רש"י מנחות כ"ג ע"ב ד"ה דלא כר' חייא שכ' דל"ה ריבה סולתה דכמאן דליתא דמי ובתוס' מנחות דף כ"ב ד"ה והן בולעות שחלקו ע"ז. והארכתי מזה בספרי לא"ח סי' א' אות ג' ומ"מ י"ל דנהי דלענין איסור חלב ט"כ ל"ד מ"מ לאיסור בב"ח ט"כ אסור דאורייתא על כן אין לסמוך ע"ז:

יט אך לדינא כיון שיש ספק שמא הלכה כפירוש המשניות בכריתות דחלב בחלב כיון שלא חל האיסור על אכילה לא חל על הנאה והדגול מרבבה סומך ע"ז. עוד ספק שמא הלכה כמחבר ורמ"א דבשר פוגם בשמן וה"ה להיפך וממשנה דפסחי' בסכו בשמן של תרומה אין ראי' דתרומה שאני. עוד ספק שמא הלכה כש"ך סי' צ"ד דאם אחד אסור ל"א חנ"נ מדאורייתא ולפ"ז כיון שכ' הפי' המשניות דחלב וחמאה הו"ל השביח ולבסוף פוגם והפמ"ג כ' דל"ה רק מדרבנן ל"ה רק בב"ח דרבנן ומותר בהנאה על כן יש לסמוך על היתרים אלו להתיר בהנאה במקום הפסד גדול ושלא במקום הפס"מ יש לאסור אף בהנאה:

כ והנה ראיתי בדברי כת"ה שכ' דאף תרבא בחלב אמרינן חנ"נ מן התורה ול"ש סברת הטו"ז ר"ס פ"ז דכיון דאחד הי' אסור מקודם לא נעשה גוף אחד של איסור דז"א דלשיטת הלח"מ דחלב בחלב אסור בהנאה א"כ מעיקרא היו שניהם מותרים בהנאה ועתה שניהם נאסרו בהנאה נעשו גוף אחד. ואינו דומה לבשר בהמה טמאה בחלב דגם עתה מותר בהנאה דלא חל איסור בב"ח וזה יש לדחות דכמו דאיסור הנאה ל"ה איסור מוסיף משום דאין לוקין על הנאה ה"ה די"ל דאין מועיל שנעשה גוף אחד לאיסור הנאה כיון דאין לוקין על הנאה. עוד ראיתי בדבריו שהקשה על פמ"ג סי' צ"ב ס"ק י' בהשאלה שם שצידד להתיר משום שהחתיכה נאסרה מחלב ול"ה לחודא שרי ול"א חנ"נ רק מדרבנן ומהני ספק שמא יש ס' נגד כל החתיכה. ושוב כ' לאיסור דשמא נסחט החלב. ושוב נעשה נבלה מהחלב מן התורה. והקשה כ"ת דעדיין זה מותר מס"ס שמא לא נסחט החלב. וא"ת נסחט שמא יש ס'. וכן קשה על מ"ש הפמ"ג דלמא ט"כ ל"ד דקשה דיש ס"ס שמא ט"כ דאוריית' ושמא יש ס' נגד כל החתיכה. ונ"ל לישב דברי הפמ"ג דהנה אם יאכל הבשר שיש בו כזית חלב וכזית חלב לא יהי' חייב מלקות מס"ס שמא ט"כ ל"ד ושמא נסחט החלב א"כ הוה ס"ס דסתרי אהדדי דאתה מקיל להתיר הקדירה מלבד הבשר מס"ס שמא לא נסחט החלב ולא נ"נ מדאו' ושמא יש ס' נגד החתיכה וכשאוכל הבשר לא ילקה שמא נסחט החלב ושמא ט"כ ל"ד. והוה תרי קולא דסתרי אהדדי. וכבר כ' תוס' נדה כ"ז דאף אם ספק אחד סותר ל"מ ס"ס. על כן ל"ק על הפמ"ג. אך שי"ל דבלא"ה אע"כ אינו לוקה מ"מ כיון דלדעת קצת פוסקים אט"כ לוקין ע"כ הוה שפיר ס"ס דסתרי ודוק:

כא עוד ראיתי במכתבו שמפלפל בקו' הפנ"י והפליתי בהא דילפינן ט"כ מגיעולי מדין ודלמא הצריכה התורה להגעיל משום בב"ח וכ' כת"ה דלהלכה דאין איסור בב"ח חל על בשר טמא וכן על חלב טמא א"כ איכא ס"ס שמא לא השתמש בשר או חלב ואת"ל השתמש שמא הי' בשר טמא וכן שמא הי' חלב טמא. ולא חל איסור בב"ח אלא שהקשה דהרי לדעת כמה פוסקים גם במדין הותר כתלי דחזירי וכן דעת הרמב"ם מובא ברמב"ן א"כ שוב חל איסור בב"ח על טמאה ול"ה ס"ס. וזה יש לישב דלדעת הרמב"ם לא הותרו איסורין במלחמה רק משום סכנת נפשות ול"ה רק דחוי'. ומהדורא בתרא כ' ביבמות ל"ג דלמ"ד דחוי' עדיין אינו חל איסור אחר. והארכתי בפרט זה בספרי לא"ח סימן כ"ה אות ג"ו א"כ גם אז לא חל איסור בב"ח ויש להאריך בכל פלפולו הזך אולם עת לקצר:

והנני ידידו דו"ש באהבה:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה