שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קיח
לדרוש הנ"ל בסוגיא דט"כ ובסוגיא דחולין צ"ח. נבא לבאר שיטת רש"י ושיטת ר"ת. בט"כ:
א' הנה דעת רש"י חולין צ"ט דט"כ ל"ד. ודעת רש"י אפי' כזית בכא"פ ל"ד בנימוח והקשה הפ"ח סי' תמ"ב והרב מנחת כהן לשיטת רש"י דהא דכזית בכא"פ דאורייתא דוקא בטעמו וממשו היינו שאינו נימוח אבל בנימוח אפי' בחלב שנימוח מיקרי טעמו ולא ממשו ואינו אסור מדאורייתא בתערובת אם ט"כ ל"ד דא"כ אמאי הקשו בפסחים מ"ד א"ה אמאי פליגא רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי ומשני הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ והרי כותח הבבלי הוא נימוח כמ"ש רש"י בסוף הסוגיא דכותח הבבלי ל"ה:
אלא טעם כעיקר. ורש"י ס"ל בנימוח ל"ה כזית בכא"פ דאורייתא ע"כ. ועיין בשעה"מ ה' חמץ ומצה שהאריך בישוב קו' זו:
והנ"ל לישב קו' הנ"ל דהנה צריך להבין דעת רש"י דס"ל היכא שהוא בעין כזית בא"פ דאורייתא. והיכא שהוא נימוח ל"ה אלא טעמו ולא ממשו ול"ה דאורייתא. ומ"ש בעין מנימוח. והרי מרבינין בחולין ק"כ מנפש לרבות השותה דחייב כרת על חלב שנימוח וא"כ כמו כשלא נימוח חייב בכא"פ כן כשנימוח אמאי אינו חייב בכא"פ ומאי שנא בעין מנימוח. ולא ראיתי לאחד מקדמונים שביארו בזה שיטת רש"י. ונ"ל דרש"י ס"ל כיון דכזית בא"פ היא הלכה למשה מסיני כמ"ש רש"י בפסחים מ"ד אמרינין דהלכה לא קאי רק אגוף הקרא דאכל חלב אבל חלב שנימוח דילפינין מנפש לרבות השותה אמרינין דאדרשא לא קאי ההלכה. ומ"ה ל"מ בנימוח כבא"פ. ועיין במכות י"א אמרינין להלכותי' לא איתקש והיינו דהיקש לא קאי על הלכה. ה"ה אמרינין הלכה לא קאי על הדרוש. וע"כ זה מוכרח בדעת רש"י וזה נ"ל דעת ר"ת דס"ל בתוס' פסחים מ"ב דעל נוקשה אין עובר. בב"י וכתבו תוס' דלא איתרבי רק לאכילה עיי"ש ולכאורה הדבר תמוה דהרי איתקש שאור דראי' לשאור דאכילה וכי היכא דאיתרבא לאכילה שוב ילפינין מהיקשא, וצ"ל דס"ל לתוס' היקש לא קאי רק לגוף הקרא ולא למאי דאיתרבא. וה"ה די"ל כן לענין הלכה. והגם דרש"י ס"ל דעובר על ב"י בנוקשה שם ע"כ צ"ל סברא אחרת. כמ"ש הפ"י דמסברא יש לעבור על ב"י אבל לענין הלכה אין תימא אם רש"י סובר כן ולפ"ז נ"ל לישב קו' הפ"ח והשעה"מ הנ"ל. דהתוס' הקשו בחולין ק"כ למ"ל נפש לרבות השותה ות"ל דהו"ל הנאה עכ"פ ותי' דעל הנאה אינו חייב כרת קמ"ל הכא דחייב כרת. ולפ"ז דוקא לענין כרת צריך נפש לרבות שותה. אבל למלקות בלא"ה חייב מטעם הנאה. וא"צ נפש לזה. דהנאה בכלל הקרא דלא יאכל. ולפ"ז סובר רש"י דוקא בחלב דאינו אסור בהנאה וצריך קרא דנפש לשותה חלב אינו חייב בכא"פ דהלכה לא קאי אדרוש. משא"כ בחמץ דא"צ קרא דגם נתמעך עכ"פ הנאה היא שפיר חייב בכא"פ מטעם הנאה ושפיר מקשה אי הכי אמאי פליגא רבנן. דבחמץ גם רש"י סובר דחייב בא"פ אף נתמעך. דא"צ ריבוי לזה:
אמנם כ"ז אי חייב בהנאה מלקות אבל לשיטת רמב"ם דאין לוקין על הנאה א"כ גם בחמץ צריך ריבוי למלקות דמטעם הנאה אין לוקין וצריך קרא דשתי' כאכילה בדבר שאין דרכו לשתות. ולפ"ז צ"ל דרש"י ס"ל דלוקין על הנאה כשיטת התוס' דלא כשיטת רמב"ם. ועכ"פ שיטת רש"י נכונה ודוקא בחלב אינו חייב בנימוח בכא"פ דהלכה לא קאי אדרוש משא"כ בחמץ דנימוח חייב מטעם הנאה קאי ג"כ על זה ההלכה למשה מסיני דחייב בכא"פ. ודוק ושפיר מקשה א"ה אמאי פליגא רבנן. (ועיין מ"ש עפ"ז בספרי לא"ח סי' ז' אות ז' ולעיל סי' ס"ב אות ט'):
ב' ונבאר שיטת ר"ת. הנה ר"ת ס"ל טעם כעיקר דאורייתא וכתב הרא"ש פ"ז דחולין בשיטת ר"ת דלשיטתי' כיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאלו הי' כולו איסור ותמה עליו בספר כנפי יונה. דדוקא בב"ח הוי כגוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין. ועוד לשיטת ר"ת בנפל לקדירה יצטרך ס' נגד כולה. ונימא חנ"נ מן התורה אף בשאר אסורין ואין במשמע כן. ועל כן נ"ל סברת ר"ת דבאמת גם לשיטתי' א"צ ס' רק נגד גוף האיסור. דלא נעשה נבילה מן התורה אך סברת ר"ת יהי' דהנה רש"י בפסחי' דף ל"ג ע"ב כתב דאף דאין משקה הנבלע באכל מקבל טומאה מ"מ מועיל להשלים שיעורו עיי"ש. שהביא ראי' מחלב שנתפח דאע"ג דגשמים הנבלעים בתוכו לאו חלב נינהו מ"מ משלים לשיעורו ואי סחיט להו פטור עיי"ש. ולפ"ז ס"ל לר"ת דלמ"ד ט"כ דאורייתא הממש בטל לגבי הטעם ומשלים לשיעור. בעודו בגבו. כגון זית חלב שנפל לד' זתים כל עוד שהטעם בהזית מיחשב כולו לחלב דהגוף משלים לשיעור כעין שכתב רש"י ולפ"ז דוקא אם אכל כזית שיש לו טעם חלב. אף דלא נבלע, בו רק חצי זית חלב מ"מ הגוף משלים לשיעור בעודו בתוכו. אבל אם נפל אותו כזית לתבשיל א"צ ס' רק כערך החלב שיש בו דבאמת לא נהפך לאיסור רק משלים להשיעור כעין שכתב רש"י. וזה פירוש נכון מאוד בדברי ר"ת. וא"צ לומר לפ"ז דר"ת ס"ל חנ"נ בשאר איסורין מה"ת כמ"ש הפליתי בשיטתי': ג' עוד נ"ל דבר חדש דיש מקום לומר אף דר"ת ס"ל ט"כ חייב על כל כזית וכזית זה דוקא אם בתחלה נתערב כזית חלב בין כמה זתים. אז חייב על כל כזית וכזית משא"כ אם חצי זית חלב הטעים לזית היתר אינו לוקה עליו אף שיש בו טעם חלב. דעכ"פ בעינין שיבא האיסור מכח כזית. וכיוצא בזה אמרינין בחולין דף ק"ח ע"ב. דהיכא דבישל חצי זית חלב וחצי זית בשר אינו לוקה לא על אכילתו ולא על בישולו. והיכא דבישל זית בשר וזית חלב לוקה אף על אכילת חצי זית בשר וחצי זית חלב עיי"ש. והטעם דבא מכזית. וה"ה לר"ת בט"כ נימא הכי. הן אמת דלפמ"ש במקום אחר בגוף הסברא דגמ' חולין הנ"ל דהוא מטעם דס"ל להך מ"ד דאיסור בב"ח היא מלא תאכל כ"ת דנעשה דבר מתועב בבישול ומ"ה ס"ל היכא שהי' כזית שלם נעשה דבר מתועב ולוקה אחצי זית בשר וחצי זית חלב. משא"כ היכא דבבישול ליתא רק חצי זית לא נעשה כלל דבר מתועב וזה ודאי נחמד בפירוש הגמ' ולפ"ז אין ראי' לנ"ד מ"מ גוף הסברא נכונה. ובהכי יתישב מה דס"ל לר"ל ח"ש אינו אסור מן התורה ולכאורה נהי דס"ל לר"ל חזי לאיצטרופי ל"א. דלא ס"ל זה לחשיבות אבל מ"מ הרי גם בלא צירוף איסור משכחת לה חיובא כגון חצי זית שיטעים עוד חצי זית ויהי' לו כזית שיש לו טעם איסור ויתחייב וצירוף היתר כה"ג ודאי גם לר"ל הוי חשיבות. ועוד לר"י למ"ל חזי לאצטרופי ומשמע צירוף איסור דוקא והו"ל לומר מצי להטעים עוד חצי זית. וזה עדיף יותר ואולי יש לפרש כן בדברי ר"י. ובאמת תלי' פלוגתא דר"י ור"ל בטעם כעיקר (וע' מ"ש לעיל סי' צ"א אות ו') ובהכי הרבה יש לדבר בזבחים ע"ח עיי"ש. אך המובחר כדכתיבנא דהיכא דבא מחצי זית גם ר"ת מודה. אולי אזכה עוד לבאר שיטת ר"ת. ויש להביא ראי' עוד להנ"ל ממנחות נ"ד מכזית שנתפח דהיכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא אית בי' מדרבנן. והיכא דמעיקרא הוה בי' חייב ה"ה ט"כ נמי הכי ודוק כי קצרתי ובתשובה לדיני כזית שנתפח הארכתי:
ד' ע' מ"ש מזה בספרי לא"ח סי' ל' אות ג' ושוב מצאתי בחו"ד סי' ק"ט שכ' דט"כ ל"א רק בכזית ולא בח"ש דממשרה ליכא למילף רק בשיעור ולא בח"ש ואיני יודע מנ"ל דמרש"י פסחים מ"ד משמע דאם יש במים שיעור אף דלא נבלע כזית יין חייב למ"ד ט"כ דאורייתא. ומצאתי בפליתי סי' צ"ב ס"ק ט' שהקשה אר"ת דט"כ לוקין מהא דהקשה בחולין ק"ח אי ס"ד גדי אסרה תורה, ולא חלב אמאי לוקין בח"ז בשר וח"ז חלב והקשה דילמא משום ט"כ דל"ל כיון דבלעה רק מח"ז בשר אין לוקין דהא מוקמינין בבא מיורה גדולה הרי דס"ל לפליתי ג"כ דיש לחלק בין ט"כ הבא מכזית בין הבא מח"ז (דלא כמ"ש לעיל סי' צ"א אות ז' דהפליתי חולק) ודוק:
ושוב הראו לי שהפמ"ג סי' צ"ח בש"ד ס"ק כ"ג כ' דדינו כשיעור שלם דלא כחו"ד וע' תוס' חולין פ"ז ע"ב ד"ה והוא דאיכא כזית שכ' דמיירי בצלילתא דדמא דאי במי גשמים פשיטא דצריך כזית ורביעית וקשה דילמא קמ"ל דאם ח"ז הטעים כל התערובת ס"ד דחייב כיון שאכל כזית שיש בו טעם דם קמ"ל דבעי דוקא כזית דם דאט"כ אין חייב כרת מיהו יש לישב לפמ"ש הרשב"א בחולין קי"ב גבי בי דוגא דבלח ל"ש בליעה רק תערובת ולא טעם. א"כ בלח בלח אין הוי אמינא שאם ח"ז נפל לתערובת שיתחייב דלא הטעים ההיתר רק שנתערב וע' מ"ש לעיל סי' ק"א אות ח' דגם תוס' ס"ל הכי. עוד י"ל דעיקר קו' התוס' אהא דאמר והוא דאיכא רביעית דקאי לענין טומאת אהל ובזה ליכא למימר דקמ"ל אף דאיכא טעם דפשיטא דל"א ט"כ לענין טומאה כמ"ש תוס' בכורות כ"ב. מיהו לפמש"ל ר"ס קט"ז דאביי חולק על זה א"כ שוב ל"ה פשיטא כל כך ודוק בכ"ז:
ה' ונבא לישב קושיות המפורשים בהא דאמרינין בפסחים דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאין כאחד דליכתוב נזיר ונילף חטאת מזה. ומקשים דהרי בזבחים צ"ז ע"ב מקשה בגמ' וניתי עשה וידחה ל"ת ומתרץ רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומעתה אי לא נכתב קרא דיקדש בחטאת רק דנילף מנזיר היתר מצטרף לאיסור הוי אמינא בקדשים עשה דוחה לל"ת ועיין באור חדש ובשעה"מ (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' מ"א אות ו' וסי' צ"ד אות י"ג) ומקודם ניישב סוגיא דחולין צ"ח דאמרי' שם לא נצרכה אלא לט"כ דקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי. ופריך ונגמר מיני' ומשני גלי רחמנא קרא דיקדש עיי"ש. והקשה התוס' דהכא משמע דקרא דיקדש אתי לט"כ ובזבחים משמע דילפינין להיתר מצטרף לאיסור ע"ש:
עוד יתישבו כל קושיות התוס' על רש"י בד"ה, רבא. אמר עיי"ש: ונבאר הנה בהא דאמרינין בזבחים ומנחות כ"ג נבלה בטלה בשחוטה מטעם שא"א לשחוטה שתעשה נבלה. הק' בפליתי ועוד בכמה אחרונים לשיטת הפוסקים דבשאר איסורין חנ"נ מן התורה א"כ הרי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה שיקבל הטעם וחתיכה עצמה נעש' נבלה והוכיחו מזה דל"א חנ"נ. ולעיל כתבתי דאף לר"ת ל"א חנ"נ ואמנם כבר כתב בישועת יעקב סי' צ"ג וכמה פעמים בשם הרשב"א דבקדשים דאמרינין היתר מצטרף לאיסור ודאי אמרי' חנ"נ מהתורה. דהרי בקדשים גוף ההיתר נעשה איסור. וכן נראה מלשון הרשב"א בת"ה בית רביעי שער א' דף ס"ג ע"ב שכ' הטעם דאמרינין בבב"ח חנ"נ לפי שזה בפ"ע מותר ותערובתן אוסרתן וכו' ונעשה איסור מחמת עצמו עד שאמרו שהאוכל ח"ז מזה וח"ז מזה חייב משא"כ בשאר איסורין שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים עיי"ש בת"ה. ונמצא דמה"ט הסברא דקדשים אסור במשהו דאפשר לשחוטה שיעשה נבלה והיינו שיקבל טעם מקדשים ובקדשים אמרינין חנ"נ מהתורה דהרי אמרינין היתר מצטרף לאיסור:
ו' ומעתה זה פירוש הגמ' לא נצרכה אלא לט"כ ופירש"י דהרי אף כ"ש אוסר. ומקשה ונגמר מזרוע בשלה. ומשני גלי רחמנא בקדשים דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דילפינין מיקדש דהיתר מ"ל ממילא כ"ש אוסר דהרי אפשר לחולין שיעשה קדשים והגם דלהקדיש בשר שיהי' קדושת הגוף אי אפשר מ"מ כשיקבל טעם יעשה נבלה דבקדשים חנ"נ מן התורה ומ"ה בקדשי' ל"ב והגם דכל הסוגיא דמנחות כ"ג וזבחים קאי לר"י דמב"מ ל"ב ובחולין קאי לרבנן המעיין ברמב"ם בפ"א מאבות הטומא' פסק דנבלה בטל' בשחוט' והטעם דאפשר לנבל' שתסרח ותטהר וא"א לשחוט' שתעש' נביל' עיי"ש והראב"ד תמה עליו דכ"ז לר"י אבל לרבנן בלא"ה מין במינו בטל וע' בכ"מ שהביא בשם הר"י קורקס דלמסקנא דיש חילוק בין טומאה לאיסורין לענין טומאת משא גם לרבנן הדבר תליא אם אפשר להיות כמוהו עיי"ש. וזה דוחק דמשמע מכל הסוגיא דאין חילוק בין טומאה לאיסורין. אבל עיין בירושלמי פ"ה דתרומות ה"ג שמקשה ולית הדא פליגי על ר' יוסי בר' חנינא דאמר נבלה בטלה בשחוטה וכו'. וכ' המראה הפנים מדהקשה סתם מדר' יוסי ב"ח משמע דלכ"ע קאמר ריב"ח. (וע"ל סי' מ"ט אות ח' שכתבתי פי' יפה בדברי ירושלמי). וכן משמע קצת בירושלמי פ"ג מינין דקאמר ר' יוחנן כל איסורין משערין כאלו בצל וקפלוט אתיא כריב"ח נבלה בטלה בשחוטה ור' יוחנן ס"ל כרבנן ומשמע דריב"ח קאי לכ"ע וכן משמע בר"ן סוף כל הצלמים שכ' בטעם דילדה שסיבכה בילדה העשוי' לסיג ולקורות דלא בטל כיון דאפשר למבטל להיות כבטל אף דאנן לא קיי"ל כר' יהודה (עמש"ל סי' ס"א אות י' ובספרי לא"ח סי' ס"ח אות ט'). ובכן נכונים דברי הרמב"ם. וזה יהי' שיטת רש"י בחולין צ"ח דמה"ט קדשים אוסר במשהו דבקדשים חנ"נ מהתורה ואפשר להיתר להיות כאיסור:
ז' ומעתה נתישב כל קו' התוס' ד"ה רבא אמר על רש"י. מה שהקשו מי דחקו לרש"י דרבא ל"ל ט"כ בחולין כיון דפירש דט"כ דקדשים היינו כ"ש דילמא בחולין ג"כ ס"ל ט"כ ורק דאינו אוסר בכ"ש עיי"ש מיושב דרש"י ס"ל דמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא חייב אף אם אינו אוכל כזית מאיסור ורק אף כזית מהיתר ואיסור כשיטת ר"ת. ולדידי' כתב בפליתי דס"ל לר"ת חנ"נ בשאר אסורין מהתורה דלא כמו ששיערנו לעיל ומ"ה הוכרח רש"י לומר דרבא לא ס"ל טעם כעיקר בחולין דאס"ד ס"ל ט"כ גם בחולין:
אמרירנין חנ"נ מהתורה ואפשר לנבלה שתעשה שחוטה וגם רבנן יסברו דהוי מב"מ ובמשהו כמו בקדשים. וע"כ סובר רש"י בחולין ל"א כלל ט"כ. ומ"ה בטל מב"מ דאי אפשר להיות כמוהו. ובקדשים מה"ט במשהו. ומה שהקשו מפרק הקומץ דמשמע דדוקא לר"י ל"ב וגם לרבנן עולין דוקא מיושב דהסוגיא דהקומץ אזלא דלרבנן בטל מב"מ אף באפשר להיות כמוהו. אבל רבא לא ס"ל כן. כמו שהבאתי מדברי רמב"ם וירושלמי הנ"ל. ומה שהקשו מר"ל דהפיגול והנותר והטמא משמע דבטל אף ברוב מיושב בטיב טעם. דהתוס' בזבחים שם הקשו על רש"י שם דס"ל דחייב באכל כזית והקשו דאפי' היתר אין מצטרף לאיסור כ"ש איסור לאיסור והקשה בטהרת הקודש תמיהה קיימת דהרי בקדשים היתר מצטרף לאיסור. ותי' דזה דוקא לר"י דח"ש אסור מהתורה אמרינן היתר מצטרף לאיסור ולא לר"ל עיי"ש. ונמצא דלר"ל דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור בקדשים שפיר בטל דאם אין היתר מצטרף לאיסור שוב ל"א חנ"נ וא"א להיתר להיות כמוה דזה עיקר סברת רש"י. גם מה שהקשו משתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן מיושב שפיר דשם קאי לענין הקרבה. ובאמת הסברה פשוטה דכי אמרי' היתר מצטרף לאיסור בקדשים היינו לאכילה באוכל חצי זית קדשים פיגול וחצי זית היתר מצטרף אבל אם מקריב חצי זית איסור והיתר ודאי ל"א היתר מצטרף לאיסור ונמצא דהך דשתי מנחות דקאי לענין אי מבטל שירים לקומצא לענין הקרבה ובזה ודאי ל"א היתר מצטרף לאיסור ובזה כ"ש אין אוסר ודוקא לאכילה אמרינן חנ"נ והיתר מצטרף א לאיסור וכ"ז נכון מאוד בשיטת רש"י:
ח ונ"ל דברי רש"י מוכרחין דהרי בהך דיקדש דילפינן מיני' ט"כ או היתר מצטרף לאיסור ודאי איכא רוב בהיתר נגד איסור הנבלע כמ"ש הפמ"ג ר"ס ק"ג במשבצות בשיטת הרשב"א וז"ל אבל פליטת טעמו ידוע הוא שאין מחצה איסור נבלע בהיתר. גם מיירי במב"מ רקיק ברקיק ומב"מ בטל ברוב ואיך אמרה תורה יקדש. וע"כ מה"ט דכיון דאמרינן היתר מ"ל וחנ"נ אפשר להיות כמוהו וכ"ש אוסר. ונשוב לסוגיא דזבחים הנה בטורי אבן לר"ה כ"ח כתוב לאמר בישוב קו' תוס' עירובין ק' בדם בכור שנתערב במתן ד' שהקשו וניתי עשה וידחה ל"ת. ותי' דעשה שישנו בשאלה כגון עולה לא דחי ל"ת דלא תגרע מבכור דליתא בשאלה עיי"ש. והקשה דא"כ מאי מקשה בזבחים אהך דיקדש וניתי עשה הרי העשה איתא בשאלה. ותי' דגם הל"ת איתא בשאלה דגם אפיגול ונותר ישנו בשאלה עיי"ש. והקשה שם דאם ישאל אנותר מ"מ יהי' אסור חולין שנשחטו בעזרה. עיי"ש מה שתירץ בדוחק. אבל לפמ"ש הדבר מרווח. דבאמת שם הוי מב"מ דבטל ברוב ורק כיון דבקדשים חנ"נ מהתורה ומ"ה הוי במשהו דאפשר להיות כמוהו. וכ"ז כשלא ישאל על הקדשו אבל אם ישאל שוב האיסור דחש"ב רבוץ על הבליעה יתבטל מב"מ דבח"ש בעזרה ל"א היתר מצטרף לאיסור גם ל"א חנ"נ. ונמצא דהאיסור ג"כ ישנו בשאלה ושפיר מקשה וניתי עשה וידחה לל"ת דשניהם ישנן בשאלה. ומעתה כ"ז אי ל"א היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים משא"כ אי לא נכתב קרא דחטאת ולא יהי' שני כתובים וילפינן מנזיר לכל מקום דהיתר מצטרף לאיסור ולצד זה גם בחולין שנשחטו בעזרה נימא המ"ל וגם נימא בזה חנ"נ דאם אמרינן המ"ל גם חנ"נ אמרינן וכשחולין בולע קדשים אם ישאל על הקדשו שוב יאסר החולין משום חשנ"ב, גם אז לא יבטול מב"מ כיון שאפשר להיות זה כמו זה ונמצא דהעשה ישנו בשאלה דאם ישאל לא יהי' לו עשה והל"ת ליתא בשאלה דאם ישאל ישאר חולין בעזרה וגם אז לא יבטל. ושפיר ידעינן בלא"ה דעשה לא דחי לל"ת. כמו שכתוב בטורי אבן הנ"ל וא"צ קרא דיקדש ומ"ה אמרינן שפיר דהוי שני כתובים. דאס"ד ילפינן מנזיר למ"ל קרא דחטאת ולא קשי' קו' העולם דסד"א דעשה דחי לל"ת ז"א דאם ילפינן מנזיר לכל מקום בלא"ה העשה לא דחי לל"ת כדכתיבנא:
ט ובהכי מיושב קו' מהרש"א בהא דמקשה ור"ע טעם כעיקר מנ"ל דלמא ל"ל ט"כ כלל וקרא דמשרת וחטאת אתיין תרווייהו להיתר מצטרף לאיסור כמ"ש רש"י בסוף הסוגיא. להנ"ל א"א לומר כן. דבאמת בקדשים ודאי אמרי' ט"כ מדאצטריך מריקה ושטיפה ורק בחולין לא יסבור ט"כ. וזה א"א לומר דא"כ איך יהי' חטאת ונזיר שני כתובים דלכתוב בנזיר ונגמר חטאת זה אינו דה"א עשה דוחה לל"ת כקו' העולם. וליכא למימר דאם ילפינן מנזיר יהי' האיסור ליתא בשאלה משום שיאסור משום חשנ"ב מה שנבלע בהיתר זה אינו דבחולין לא קי"ל טעם כעיקר. ונהי דנילף מנזיר להיתר מצטרף לאיסור בכל דוכתא זה דוקא בממש משא"כ בטעם הרי לא נימא ט"כ בחולין ורק בקדשים אמרינן תרווייהו. ושוב האיסור ישנו בשאלה וה"א דעשה דוחה לל"ת ול"ה שני כתובים כלל. ועל כן הכרח לגמ' לומר דר"ע ס"ל ט"כ בכל דוכתא. ואם נילף מנזיר נימא נמי בטעם היתר מצטרף לאיסור ושפיר ליתא בשאלה ובלא"ה עשה לא דחי לל"ת ושפיר הוי שני, כתובין ולמסקנא דלא ילפינן מנזיר שוב סד"א דעשה דוחה לל"ת דבחולין ל"א המ"ל ומיבטל ברוב מב"מ ומ"ה צריך יקדש ודוק היטב כי חריף הוא: