שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קיז
לדרוש הנ"ל בסוגיא דפסחים מ"ד:
א נבוא לישב קו' התוס' חולין צ"ט על סוגיא דפסחים מ"ד דאם טע"כ דאורייתא אמאי אמר בריש פ' אלו עוברין אי אמרת כזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. והשתא כי נמי כזית בכא"פ ל"ד אמאי אמר שאני אומר כיון דט"כ דאורייתא עכ"ל. ונ"ל מזה להוכיח כדברי החו"ד סי' ק"ה ס"ק ב' דבתרומה לכ"ע טע"כ ל"ד. ושורש דבריו שם דרש"י כתב ט"כ ל"ד דבטל ברובא וקשי' אמאי לא כתב רש"י דטעם גופה ל"ד. וע"כ צ"ל דכיון דילפינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וה"ה הטעם. ולפ"ז לא ילפינן דט"כ דאורייתא רק דלא ליבטל ברובא משא"כ בתרומה דטעם גופי' מותר דלא ילפינן משרצים ואפי' מיחה גופן למשקין מותר. ומה"ט יהי' טעם עדיף ממיחה גופן למשקין ומ"ה ט"כ בזה ל"ד עיי"ש. ולפ"ז מיושב קו' התוס' דמקשה דוקא למ"ד כבא"פ דאורייתא אבל ט"כ ודאי ל"א בתרומה והפלא שהחו"ד בעצמו לא הביא דברי התוס'. עוד נלפע"ד לישב קו' התוס' אף אם נאמר דלא כהחו"ד רק אף היכי דהמיחוי מותר כגון שהמחה התרומה ושתה דלר' יהושע אינו חייב בתרומה וה"ה היוצא מותר בפ"ע מ"מ אמרי' ט"כ דאורייתא כמו שיבואר לקמן והסברא דטעם דר' יהושע משום דהו"ל שלא כדרך אכילתן כדאמרינן בפסחים כ"ד וה"ה היוצא מותר בפני עצמו ומ"מ היכא דבא טעם לאוכל או למשקה ממש הוה כדרך אכילתן. מ"מ הגמרא לא מצי להקשות וא"א טע"כ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר דהנה בשתי קופות אחת תרומה ואחת חולין ולפניהם ב' סאין אחת תרומה ואחת חולין ונפלו אלו לתוך אלו לכאורה יש להתיר מטעם דמוקמינן אחזקת היתר. אך י"ל דלא מוקמינן אחזקת היתר בתערובת כיון שהאיסור הוא איסור בכל מקום שהוא וההיתר הוא היתר בכל מקום שהוא ואין הספק רק משום התערובת כמו שכ' הר"ש פ"ז דתרומות ועיין בישי"ע (וע' לעיל סי' י"א אות ד' וסי' מ"ט אות ד') אמנם זה דוקא בשאר איסורין אבל בתרומה שיש ספק אם נתן טעם בחולין אם נימא כנ"ל דבאמת טעם היוצא בפ"ע מותר כדס"ל לר' יהושע בתרומה רק מ"מ אם בא הטעם לאוכל המאכל אסור דט"כ והוא דרך אכילתן א"כ אתה אוסר רק מצד האוכל ולא מצד התרומה דהרי היוצא בפ"ע הי' מותר מדאורייתא ורק כשבא לתוך האוכל והטעימו נאסר ובזה שוב שייך לאוקמא אחזקה. ול"ה מצי הגמ' להקשות א"א ט"כ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר די"ל משום חזקה (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ס"ט אות ב' וע' מ"ש לעיל סי' ס"ג אות ט' לענין ט"כ באמ"ה):
ב אמנם לפי שדברי החו"ד שם תמוהין מכמה מקומות. גם דבריו צ"ב מוכרח אני להאריך קצת. הנה יש לתמוה עליו מגמ' דזבחים צ"ו ע"ב דמקשה שם אהא דאמרינן דממעטינן דתרומה ל"ב מריקה ושטיפה. ומקשה מדתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט עיי"ש. ולדברי החו"ד דבתרומה ודאי ט"כ ל"ד כיון דהיוצא מותר. א"כ מאי מקשה מדאורייתא ודאי ל"ב מריקה ושטיפה ורק מדרבנן הוא בנ"ט. דע"כ הכי הוא כיון דס"ל בתרומה להלכה ט"כ ל"ד. והנ"ל בישוב דבריו דגם זולת דברי החו"ד צריך להבין בקו' הגמ' דילמא שם מדרבנן בנ"ט אבל מדאוריי' תרומה ל"ב מריקה ושטיפה ולמ"ד ט"כ ל"ד ע"כ ודאי מדרבנן הוא וכבר הקשה כן בפליתי סי' צ"ו. ועל כן הנראה מסוגיא זו להוכיח כדעת הטו"ז סי' קי"ז ביו"ד וסי' תרפ"ח באו"ח דהיכא דהתורה מיעטא בפירוש מקרא מיוחד גם רבנן לא אסרו נגד קרא מפורש. א"כ שפיר מקשה אי ס"ד דקרא דאותה למעט תרומה אתי ומיעטא קרא מפורש דל"ב מריקה ושטיפה איך תיקנו דאם בישל בנ"ט נהי דמדרבנן הוא אבל איך יכלו חכמים לאסור מאי דמיעטא קרא מקרא מיותר להיתר. וע"ז משני אביי ורבא ורב אשי דמקרא לא מוכח רק דבישל במקצת כלי לא בעי בכל הכלי. אבל לעולם מריקה ושטיפה בעי או שאר תירוצים שם. וכיון דמקרא לא מימעט בהדי' שפיר י"ל דמדרבנן הוא בנ"ט. אבל לפי שדברי הטו"ז בזה הם תמוהין מכמה דוכתא וכבר האריכו האחרונים בזה הרבה אין לבנות יסוד גדול בזה (וע' בספרי לא"ח סי' מ"ד אות י"ג שכתבתי מזה ורמזתי על הדרוש הזה):
ג אמנם יש עוד תי' אחר בקושיא הנ"ל בגמ' ומקודם נבאר דברי החו"ד שכתב דלא ילפינן ממשרת רק היכא שהיוצא אסור דבנזיר כתיב בהדי' בקרא כל אשר יעשה מגפן היין. עיי"ש ולמ"ל כ"ז ו היוצא מזתים וענבים לכ"ע דאורייתא דאף ר' יהושע מודה דבבכורים ובתרומה סופגין על היוצא מזתים וענבים ועוד יש לתמוה עליו שכתב דבנזיר כתיב בהדי'. והרי בנזיר דרשינן דף ד' ודף ל"ז מקרא דכל אשר יעשה לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. ולדבריו איך ילפינן מקרא והרי קרא איצטריך לטעם היוצא מהיין. דהרי נזיר ג"כ לא ילפינן משרצים דל"ה איסור הבא מאליו כמו תרומה והקדש. עוד קשיא לי בזה בחולין ק"כ דמקשה שם מנלן באיסור שאינו בא מאליו משקה היוצאה כמותה. ומייתי מתרומה ומבכורים עיי"ש. ולמה לא מייתי מנזיר דהוי ג"כ איסור שאינו בא מאליו ועכ"ז אסרה התורה מקרא דכל אשר יעשה וליגמר מיני'. ולכן הנראה דבאמת בגמ' הוי מצי למינקט נזיר רק דמנזיר לא ילפינן שכן אפי' חרצן אסור לי' כדאמרינן בנזיר ל"ח ועוד לולא דילפינן מתרומה לכל איסורין לא הוי מוקמינן קרא דכל אשר יעשה להכי רק לכל איסורי נזיר שמצטרפין. ולכן הוצרך לילף מתרומה וחד מהנך. ובאמת לולא דילפינן מתרומה ובכורים גם היוצא מזתי' וענבי' ל"ה אסור. וכן כתבו התוס' פסחי' כ"ד ד"ה אלא. ומעתה בנזיר דילפינן ממשרת ט"כ הוא ג"כ לבתר דילפינן מתרומה ובכורים דמשקה היוצא מזתי' וענבי' הוי כמותן. ומ"ה מוקי קרא דכל אשר יעשה לאיסורי נזיר שמצטרפין ולא מוקי ליוצא דלא איצטריך כיון דילפינן מתרומה ובכורים. והנה לכאורה נראה דהא שכתב החו"ד דבתרומה דהיוצא מותר ל"א ט"כ היינו דוקא תרומת דגן דהיוצא אינו אסור מדאורייתא משא"כ יין של תרומה או זתי' וענבי' של תרומה גם היוצא אסור מדאורייתא גם הטעם אסור מדאוריית' ולפ"ז א"צ לומר כמו שכתב החו"ד דהא דילפינן ערלה מנזיר לט"כ אתי' כר"א דלדידי' כל היוצא מערלה אסור מדאורייתא אלא דאתי' כר' יהושע ורק דמיירי בערלה של זתי' וענבי' דלכ"ע היוצא אסור מדאורייתא. ולפ"ז צ"ל דמתניתין דכל הכבשים וכל משניות דתרומות דמייתי החו"ד ראי' דל"א בתרומה ט"כ מיירי בתרומת דגן דבזה היוצא מותר מדאורייתא. ומ"ה הוא קיל מכל איסורין. ולפ"ז ל"ק מה שהקשיתי לעיל אהא דמקשה דתרומה ל"ב מריקה ושטיפה והרי בתרומה לכ"ע טע"כ ל"ד די"ל דמשמע לגמ' בכל תרומה ל"ב מריקה אף בזתי' וענבי' ובזה ודאי היוצא אסור ואף הטעם אסור כנ"ל ושפיר מקשה. (ושוב נ"ל דהחו"ד כוון לדברי תוס' מנחות ט"ו ע"ב ד"ה לחם איקרי תודה שכ' דהא דיליף בחולין ק"כ תרומה מבכורים אסמכתא בעלמא עיי"ש ולפ"ז אף בתרומת זתים וענבים ל"ה משקה היוצא רק מדרבנן ומ"מ לר"א בערלה משקה היוצא מדאורייתא דילפינן מבכורים דזה ל"ה אסמכתא ועדיין צע"ק) אמנם לענ"ד נראה דוחק גדול לומר. דהא דילפינן פסחים מ"ד בערלה ט"כ אתיא כר"א כמו שכתב החו"ד או דמיירי בערלה מזתים וענבי' דהיוצא אסור לכ"ע דלא משמע כן בפשטא דסוגיא:
ד אכן הנלע"ד לאחר העיון בחולין ק"כ דאמרינן שם בטעמא דר' יהושע דאין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מזתים וענבים דס"ל בתרומה דון מינה ואוקי באתרה ויליף בכורים מתרומה, והדר יליף ערלה פרי פר' מבכורים וכ"ז לא אתי' אלא למאן דלא יליף ממשרת ט"כ. ורק מגעולי נכרים יליף ט"כ וגעולי נכרים הו"ל איסור הבא מאליו וליכא למילף מדאסר ט"כ ה"ה היוצא דאסור. די"ל דוקא באיסור הבא מאליו. ומ"ה לא ידעינן בתרומה דהיוצא אסור רק מבכורים ואמרינן דון מינה ואוקי באתרה. ויליף בכורים מתרומה דאין מביאין אלא ממשקה דזתים וענבים והדר מייתי ערלה פרי פרי מבכורים. אמנם למאן דיליף ממשרת וידעינן בנזיר ט"כ. מזה גופה ילפינן דהיוצא אסור דטעם ודאי לא עדיף מיוצא. ילפינן לכל יוצא מנזיר כמו דילפינן כל ט"כ מנזיר ולא אמרינן דוקא יין. ודוקא אי לא ידעינן ליוצא באיסור שאינו בא מאליו רק מתרומה ובכורים אמרינן דון מינה ואוקי באתרה. אבל אם ילפינן מנזיר לט"כ ילפינן נמי ליוצא ולא משוינן שום חילוק. ולפ"ז נכון דאמרינן ה"ה לערלה בשתים. וילפינן ט"כ דגם יוצא ילפינן מנזיר. ולפ"ז נכון הקושיא שהקשיתי לפי הדברים הנ"ל דהיכא דיוצא מותר אף טעם מותר מאי מקשה בזבחים צ"ו מאותה פרט לתרומה מהך דלא יבשל בה חולין. ואם בישל בנותן טעם והרי בתרומה ט"כ ודאי ל"ד כיון דהיוצא מותר דהוי איסור שאינו בא מאליו להנ"ל נכון דשם קאי לר' יהודה ור' יהודה ודאי יליף ט"כ מנזיר דכבר כתבו המפורשים והמלא הרועים דלר' יהודה דמין במינו ל"ב ליכא למילף מגיעולי נכרים ט"כ דלמא יבשל במינו ומב"מ לא מיבטל ומ"ה הוצרך התורה להגעיל ולר' יהודה ע"כ ילפינן מנזיר. ואם ילפינן מנזיר ילפינן בכל דוכתא מנזיר אף איסור שאינו בא מאליו ומ"ה נמי בתרומה אסור כל יוצא. ובזה ישבנו קו' הברכת הזבח שהקשה אתוס' זבחים פ"ב ד"ה מכדי שהקשו דלמא ר"ע סבר קדשים קלים ל"ב מריקה:
ושטיפה. והקשה דהרי ר"ע סובר בדף צ"ג אותה פרט לתרומה. ומאן דס"ל אותה פרט לתרומה ע"כ ס"ל קדשים קלים בעי מריקה ושטיפה כדאיתא בדף צ"ו ובכל הסוגיא. ובאמת היא תמיהה גדולה. להנ"ל מיושב. דבאמת י"ל שיש ג' דרגין קדשי קדשים אף בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי וקדשים קלים בישל במקצת כלי בעי מריקה ושטיפה באותו מקצת. ואותה פרט לתרומה אתי' דל"ב כלל מריקה ושטיפה. ואיך אמרו מאן דס"ל אותה פרט לתרומה ס"ל ע"כ קדשים קלים בעי מריקה ושטיפה. אך זאת נכון דשם קאי לר' יהודה ולדידי' יליף מנזיר ט"כ. וה"ה בתרומה וליכא למימר דקרא מימעט דל"ב כלל. וע"כ לא מיעט רק לבישול במקצת דל"ב לכל הכלי כתי' הגמ' דף צ"ו. ומוכח דקדשים קלים בעי בכל הכלי. וכ"ז לר' יהודה. אבל לר"ע דיליף מג"נ כדאיתא בפסחים. ולדידי' בתרומה ל"א ט"כ כיון דיוצא מותר י"ל אותה פרט לתרומה דל"ב כלל מריקה ושטיפה. וקדשים קלים בעי במקצת כלי. וקדשי קדשים בעי כולה. ושפיר הקשו התו' מנ"ל לגמ' דר"ע ס"ל קדשים קלים שוה לקדשי קדשים:
ה' הנה כ"ז חשבתי לבאר דרך פלפול קצת. אבל על דרך האמת גם זה אינו עולה יפה דגם אם ילפינין מנזיר לא ידעינין רק ביין דיוצא אסור כיון דכל ענבים עומדין למשקה ומ"ה אסרה התורה הטעם. משא"כ ערלה ותרומה היוצא מדגן לא אסרה תורה המשקה היוצא וה"ה הטעם ושייך ג"כ בתרומה לומר דון מינה ואוקי באתרה. ועדיין קשי' איך אמרו סתם בגמ' וה"ה לערלה בשתים. ולא ביארו דמיירי ביוצא מזתים וענבים. כתי' שלי לעיל או דאתי' לר"א כתי' החו"ד:
ולכן הנלע"ד לדחות כל דברי החו"ד. הנה בעיקר הסברא אם כי לכאורה כראי מוצק דאיך אפשר לאסור ט"כ אם מיחוי גופו למשקה מותר איך הטעם אוסר. ואיך טעם גרע מיוצא לפענ"ד הסברא פשוטה דלפי מאי דאמרו בפסחים הטעם דהוי שלא כדרך אכילתן. והיינו דל"ה אכילה רק שתי' ושתי' בכלל אכילה ל"א רק במילי דשתי' כגון יין ושמן ולא במידי דבר אכילה דממחי לי' ואכיל לי' כדכתבו תוס' חולין ק"כ ד"ה לרבות השותה. ומ"ה ס"ל לר' יהושע דהמחה ערלה ושתה פטור. וה"ה תרומת דגן. דל"ה אכילה. בכה"ג ילפינין פרי פרי מבכורים דל"ה פרי בכה"ג והיינו דל"ה אכילת פרי ומ"ה אינו מביא בכורים. אמנם בט"כ כיון שנתן ערלה טעם באכל או תרומה שנתנה טעם באכל והוא אוכל הדבר שיש בו טעם ערלה זאת הוי דרך אכילתן ולמ"ד ט"כ לוקין עליו שפיר מלקין אף לר' יהושע דוקא בהמחה גופה ל"ה אכילה ושתי' לא חייבה תורה רק במידי דשתי'. משא"כ בנתן טעם והוא אכל וה"ה בנתן טעם במשקה חייב אף לר' יהושע במידי דשתי' דס"ל לר' יהושע יין תפוחים ל"ה משקה רק תירוש ויצהר ומה שאמרו בפסחים שאני התם דזיעה בעלמא היא רק לדחות ההוכחה. אבל באמת הטעם קאי למסקנא משום דל"ה דרך אכילתן כדמשמע מתוס' חולין קכ"א ד"ה והדר. ומה שהקשו התוס' למ"ל ילפותא פרי פרי מבכורים ובפסחים משמע הטעם משום שכד"א יש לישב דלולא קרא דפרי פרי הוי אמינא בערלה הוי מיחוי גופן נמי פרי והוי שתי' כאכילה כמו דמרבינין בחמץ שתי' כאכילה ולהכי צריך ליליף מפרי דבכורים. ולולא הסברא דשלא כדרך אכילתן מ"מ הוי מחייבינין מטעם נהי דל"ה פרי מ"מ נהנה ממנו. וקמ"ל דהוי שכד"א. וכבר כתב כ"ז נמי בחו"ד אמנם בט"כ דהוי כדרך אכילתן ודאי חייב ושפיר אמרינין וה"ה לערלה בשתים. ולפ"ז בתרומה נמי ט"כ דאורייתא. ולזה נמי כוונת התוס' בחולין קי"ב ד"ה ורוטבן שהקשו למ"ל ריבוי לציר ותיפוק לי' דהו"ל ט"כ ותי' דה"א דבשתי' לא מחייב והיינו נהי דמחייבינין בט"כ זה הוה כדרך אכילתן. אבל אם המחה השרץ ל"ה דרך אכילתן ואשתי' לא מחייב רק במידי דשתי' כדכתבו דף ק"כ קמ"ל קרא דאשתי' חייב וכל זה לה"א דאשתי' לא מחייב אבל לבתר דכתיב קרא דאשתי' ג"כ מחייב שפיר אמרינין ט"כ גם בבישול. ודלא כדמשמע מקצת אחרונים בזה:
ו' ועכ"פ גם בתרומה אף דמחוי תרומה לא מחייב וכן המחה ערלה אולי לא מחייב לר' יהושע והיוצא משאר פירות ודאי לא מחייב אבל אט"כ מחייב כיון דבא לתוך האכל הוי זאת דרך אכילתן. וה"ה בא לתוך משקה חייב אף בתרומה דדוקא משקה דשאר פירות כיון דל"ה לא אכל ולא משקה אינו חייב אבל בנתן תרומה טעם ביין או במים דהוי באמת משקה ודאי חייב לכ"ע והכי מוכח ממשנה פי"א דתרומות דא"ר יהושע לא מנו חכמים אלא שבעה משקים עיי"ש. הרי דטעמא דר' יהושע כיון דכתיב אכילה ושתי' בכלל אכילה במשקה וזה אינו משקה ולא אכל ומ"ה פטור. משא"כ בט"כ במשקה לכ"ע חייב ועיין עוד במשנה פי"א דתרומות משנה ג' דלר' יהושע אינו מטמא משום משקה אלא היוצא מזתים וענבים. וכל זה ל"ש בט"כ לתוך המשקה. כגון לתוך היין או המים כיון דהוה מז' משקין ודאי שתי' כאכילה וידידי הרב הה"ג מ' שמחה יואל בספר חלת לחם סי' ב' ס"ק י"א וסי' ג' ס"ק נ"ו שגה בזה במח"כ שכתב שם אף אם אמרינין ט"כ זה דוקא בהטעים אכל אבל בהטעים משקה ל"א ט"כ בתרומה. ובזה הרחיב הדיבור שם. ולפמ"ש כל זה ליתא דדוקא משקה דתרומת שאר פירות גופה כיון דל"ה מז' משקין ל"ה לא משקה ולא אכל וזה טעמא דר' יהושע כמבואר במשנה להדי' אבל לא בטעם הבא לתוך משקה גמור:
והנה ראיתי להגאון מ' יוסף שאול אבד"ק לבוב כתב שם בהסכמת הספר חלת לחם לתמוה אדברי התוס' חולין קי"ב כפי מה שפי' הגאון מליסא דט"כ ל"ש רק בנבלע באכל ולא במשקה דא"כ אמאי אמרינין בב"ח ט"כ בנתן הבשר טעם לתוך החלב הרי הוי בא לתוך המשקה עיי"ש ומתוך כך הוציא דברי התוס' מפשטן עיי"ש. והפלא על גאון כמוהו. הנה עד כאן לא כתבו התוס' דסד"א דאשתי' לא מחייב רק היכא דכתיב אכילה. וזה ל"ה אכילה משא"כ כ בב"ח דלא כתיב אכילה ודאי חייב אשתי' אף שלא כדרך אכילתן. ועוד כבר כתבתי דטעמא דל"ה מז' משקין כדאיתא במשנה וחלב הוי מז' משקין ודאי חייב. דשתי' כאכילה. גם מה שתמה שם אקושיתם למ"ל קרא ת"ל דט"כ והקשה דהרי אטעם כעיקר לא לקי וא ואיצטריך קרא למלקות ודאי קו' התו' לשי' התו' חולין צ"ח דלקי אט"כ. (ועמש"ל סי' קי"ב אות ה"ו מזה):
ז' ושוב עיינתי בתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא כתבו התוס' דעיקר קו' ש"ס מנ"ל קאי אכלאים ואע"ג דלא כתיב אכילה מ"מ סברה היא דלא חייבה הכתוב ולא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין והר' שמואל מפרש דאחלב שהמחהו אי לא כתיב אכילה הוה מחייבינין אבל משקה היוצא מכלאים אף דלא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי שאין זה גוף הפרי הנה בזה בכלאים ליכא למימר מטעם דל"ה אכל ולא משקה כיון דלא כתיב אכילה והכל מודים בכלאי הכרם דלוקין אף שכד"א. ומ"מ מקשה בגמ' דלא ליחייב אמשקה היוצא מתוך הכלאים. ורק ילפינין מתרומה ובכורים. ומשמע דהטעם גם בתרומת שאר פירות לר' יהושע לא מטעם שלא כדרך אכילתן רק מטעם שאינו בעין ולפ"ז אולי צדקו דברי החו"ד דאם הטעם משום שאינו בעין גם הטעם אינו בעין. ול"ה רק כזיעה בעלמא. וליכא למילף מנזיר ומג"נ דשם היוצא אסור. אמנם כבר כתב הלחם משנה פ"י מה' מאכלות אסורות והרחיב הדיבור בזה אדעת הרמב"ם דגם בכלאים פסק דדוקא איין חייב ולא לשאר יוצא. והלח"מ כתב דכל הסוגיא אזלא למ"ד הטעם דר' יהושע הוא משום דזיעא בעלמא. ומ"ה ס"ל דאכלאים לא מחייב. וכדברי אביי בפסחים כ"ד ע"ש. וכל הסוגיא דעור והרוטב אידחא לה מקמא הסוגיא דפסחים דלהלכה הטעם משום שכד"א עיי"ש שהאריך בדברים נכונים מאוד. והנה נ"ל לבאר הנה קשה בגמ' דפסחים דאמרו הטעם משום דזיעא בעלמא והרי במשנה מבואר להדי' דר' יהושע קאמר הטעם משום דל"ה מז' משקין. וצ"ל דר' יהושע מייתי ראי' אס"ד דל"ה זיעא בעלמא א"כ אמאי לא מנו רק ז' משקין והרי יש כמה משקין. וע"כ היוצא משאר פירות ל"ה רק זיעא ול"ה כגוף הפירא וכן אמרינן בברכות ל"ח דטעמי' דר' יהושע דל"ה רק זיעא בעלמא. ועכ"פ הסוגיא דפסחים מ"ד נכונה דמאי דילפינין שם בערלה וכלאי הכרם ט"כ מנזיר. ומשמע אף טעם הבא משאר פירות כל הסוגיא קאי אי טעמא דר' יהושע משום שלא כדרך אכילתן. ויוצא משאר פירות ל"ה אכל ולא משקה אבל טעם שבא לאכל או למשקה ודאי חייב. משא"כ לטעמא דזיעא בעלמא יש מקום לדברי החו"ד. ואין הלכה כן כמ"ש הלח"מ. ועיין בתשו' זקני הח"ץ סי' כ' ובפני יהושע בקונטרס חדש. שחולק עליו. ולדברי זקיני הח"ץ שחילק בין היוצא משאר פירות ע"י כבוש או היוצא ע"י בישול. ה"ה בט"כ היוצא ע"י בישול הוי מדאו' ולוקין עליו ודוקא יוצא משאר פירות ע"י כבוש הוי מדרבנן. ולשיטת הפ"י בקונטרס אחרון דבאמת הלכה כהך לישנא שאני התם דזיעה בעלמא. וגם לשיטת התוס' חולין ק"כ דגם בכלאים אף דלא כתיב אכילה בעי מנלן כיון שאינו בעין עיי"ש. שוב יש לעיין בבשר בחלב והבשר נתן טעם בחלב אמאי אסור כיון דהוי יוצא משאר דברים ולא מזיתים וענבים ול"ה רק זיעא. ואף דלא כתיב אכילה מ"מ הרי ל"ה בעין וכמו דכלאים ס"ד דמותר היוצא וע"כ מוכח מזה דטעם גרע מיוצא. ובאמת גוף הדבר אי בב"ח הוי איסור הבא מאליו או לא תלי' בין רש"י ותוס' דף ק"כ דלרש"י כלאי הכרם הוי איסור הבא מאליו ורק מהקדש פריך שם ה"ה בב"ח הוי איסור הבא מאליו וילפינין מחמץ ונבילה דמשקה היוצא כמותה ול"ה זיעא. וה"ה הטעם. אך לתוס' שכתבו דמכלאים פריך דל"ה איסור הבא: מאליו שע"י מעשה של זריעה נאסרת ה"ה בב"ח. ליכא למילף מחמץ ושאר דברים. וצ"ל דיליף מתרומה או מבכורים וחד מהנך. ולפ"ז אי בתרומה ל"ה יוצא אסור רק מזתים וענבים לר' יהושע ליכא למילף מתרומה. ולכן הדבר מוכרח כמש"ל בשם הח"ץ ץ דדוקא ביוצא שלא ע"י בישול אבל ביוצא ע"י בישול גם בתרומה ובכורים אסור ומ"ה ניחא בב"ח. אך לפ"ז קשי' מה הוי חידוש דבב"ח אי תרי כולה יומא בחלבא שרי מה חידוש הרי טעם היוצא ע"י כבוש ל"ה כבשר ודוקא ע"י בישול הוה כממש. ודא קו' רבתי וצ"ל דהחידוש הוא דהבשר שרי אף שבלע חלב ממש ואמנם המובחר דבב"ח גלי קרא דט"כ אסור מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ולא כתיב עם חלב. וגלי קרא דיוצא מבשר אסור ואין ללמוד מזה דחידוש היא כדאמרינין בחולין ק"ח (ועמש"ל סי' קי"ב אות ו') וע' בח"ס יו"ד ס"ס קי"ד שמחלק ג"כ בין משקה היוצא ע"י בישול למשקה היוצא שלא ע"י בישול והפלא שלא הביא דברי הח"ץ: ח' אחת היא מה שאזכיר בזה דבר נחמד מה שהעירותי בעיון בתוס' נדה דף ח' ע"ב ד"ה בקטפא דפירא. שכתבו ואפשר דר' פדת סבר דקטפא דפירא שרי ור' יהושע קאמר שמעתי ולי' לא ס"ל. ולפי דבריהם פליגי בזה ר' פדת ור' זירא דלר' פדת קאמר ר' יהושע שמעתי ולי' לא ס"ל ולר' זירא ס"ל לר' יהושע באמת בשרף הפגין אסור. ולא נודע שום סברה מי הכריחו לר' פדת להוציא ר' יהושע ממשמעותא ולומר שמעתי ולי' לא ס"ל. והנ"ל דהנה הקשיתי קו' גדולה איך ר' יהושע ס"ל המעמיד בשרף הפגין אסור הרי ר' יהושע ס"ל אין סופגין את הארבעים אלא איוצא מזתים וענבים. וליכא למימר דמעמיד בשרף אוסר מדרבנן דלא משמע כן בכל הסוגיא. דא"כ איך מייתי בגמ' דס"ל שרף פירא הוי. וכיוצא בזה הקשה התוס' ב"ק ח"א על צביעה עיי"ש. וצ"ל לפי הטעם שאמרו בפסחים כ"ד דמ"ה פוטר ר' יהושע דהוי שלא כדרך אכילתן א"כ דוקא היכא שאוכל משקה ע"י מיחוי בעינא משקה היוצא ע"י מיחוי ל"ה כדרך אכילתן וזה בשרף דגוזא אבל בקטפא דפירא מודה דקטפא זהו פרי והוי השרף דרך אכילתו ועוד לפמש"ל דוקא משקה בעינא הוי שכד"א. אבל מעמיד במשקה או הטעים דבר אחר כיון דט"כ דאו' הוי דרך אכילתו ובהכי מיושב מה שקשה בע"ז ל"ה ע"ב דאמרינין גבינות אסור משום שמעמידין בשרף ערלה דאפי' ר' יהושע מודה וקשי' דהרי לר' יהושע ל"ה רק מדרבנן כמו משקה היוצא ול"ה רק ס' דרבנן כמו שכ' תוס' ד"ה מפני שמעמידין ולפמ"ש ניחא דהטעם הבא לאוכל אסור מדאורייתא (ובהכי מיושב קו' התוס' ב"ק הנ"ל איך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה. ולהנ"ל ל"ק מידי דכיון דשומר לפירי לא חזי אלא לצבוע הוי זאת דרך הנאתו. ושוב מצאתי בפ"י פסחים כ"ב תירץ כן קו' התוס' ב"ק הנ"ל). אמנם כ"ז אי הטעם משום שלא כדרך אכילתן. אבל אי הטעם משום דהוי זיעא בעלמא גם קטפא דפירא. מ"מ הוי זיעא בעלמא ומעתה סוגיא דנדה נכונה מאוד דר' פדת יסבור כאביי בפסחים דטעמא דר' יהושע משום זיעא הוא. ומ"ה ע"כ לדברי ר' יהושע שמעתי ולי' לא ס"ל. דר' יהושע ס"ל אין סופגין אלא איוצא מזתים וענבים. וע"כ בשרף פוטר א"ל ר' זירא חזי דמינך קשרי קטפא לעלמא דר' זירא לשיטתי' דס"ל בפסחים כ"ד טעמא דר' יהושע משום שכד"א ומעמיד בשרף הוי דרך אכילתן כמש"ל בסברא דט"כ ולדידי' ר' יהושע אליבא דנפשי' ומוקי למשנה אף כר' יהושע ושפיר השיג אר' פדת דמוקי כר' אליעזר. וזה דבר נחמד: