שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קטז
ב"ה סוגיא דטעם כעיקר וסוגיא דמשרת פסחי' מ"ד. דרוש לשבת הגדול תרכ"ז ברעזאן:
א' לישב קו' תוס' חולין ק"ח ד"ה מבשר בחלב מ"מ לא גמרינין שהקשו דהכא משמע דנפקא לי' לאביי ט"כ מבב"ח ואלו בפרק אלו עוברין נפקא לי' טע"כ ממשרת לרבנן ולר"ע מגיעולי נכרים. ולישב הקושיא נלע"ד הנה הר"ן כתב שילהי ע"ז דהיכא שנתערב חד בתרי באיסור הנאה אינו אסור התערובת בהנאה מצד טע"כ דדוקא באכילה אמרינין טע"כ דחיך אוכל יטעם משא"כ בהנאה וזה דעת הראב"ד. ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה לתמ"ב מה שמפלפל מפאת כן לענין ב"י אי עובר בטעם כעיקר. ויבואר עוד מזה. ולפ"ז נסתפקנו אי בבישול בשר בחלב נמי אמרינין ט"כ כגון חלב שקיבל טעם בשר או להיפך אי אסור לבשל. די"ל דוקא לאכול אסור טעם כעיקר דחיך אוכל יטעם משא"כ איסור בשול ל"ש רק לבשל בשר בחלב. אבל חלב שקיבל טעם בשר כיון דליכא בעין אין כאן איסור כיון דל"ש בבישול חיך אכל יטעם. והנראה דאף בבישול אמרינין טעם כעיקר דהרי רש"י כתב בשר בחלב אסרה תורה אף אם סילק להבשר ולא נשאר רק טעם ועיין בלב ארי' שביאר הסברא כיון דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ולא כתיב לא תבשל גדי עם חלב אמו. משמע אף שקבל רק טעם מחלב נמי אסור לבשל א"כ מוכח ע"כ דהתורה אסרה אף לבשל טע"כ בב"ח. ומעתה נלע"ד דזה גופה קאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא היינו דאסור טע"כ. אף היכא דל"ש סברת חיך אכל יטעם כגון בהנאה וכגון לענין בל יראה. דהטעם יחשב כממש. ול"ת דוקא באכילה משום סברת חיך אכל יטעם. דאי תימא דרבנן היכא דל"ש חיך אכל יטעם מבב"ח מ"ט ל"ג דחידוש הוא. והיינו דגלי קרא מגזה"כ כנ"ל מקרא דחלב אם אפי' קיבל רק טעם אסור לבשל ולעולם הטעם אין מחשבו כממש. אי חידוש היא אע"ג דליכא נותן טעם (דבשלמא אם נימא בכל מקום טעם כממש ניחא אלא אי נימא טעם ל"ה כממש ע"כ צ"ל דלענין בישול ל"ש ביטול. כמו דאמרינין בבכורות כ"ג דלענין משא ל"ש ביטול כיון דנושא יחד ודוקא לאכילה שייך ביטול דאין אוכל בבת אחת וה"ה בישול דמיא לטומאת משא אי חידוש אע"ג דליכא נ"ט כיון דל"ש ביטול באיסור בישול ועוד כיון דחידוש ליכא למילף מזרוע בשלה) אלא ש"מ דאמרינין ט"כ בבישול וילפינין לכל דוכתא אף דל"ש חיך. אכל יטעם לאיסור בישול ומשני לעולם היכא דל"ש חיך אכל יטעם ל"א ט"כ. ודוקא בב"ח גלי קרא ול"ק כי ליכא נ"ט יהי' אסור לבשל זה אינו דל"ה דרך בישול רק באיכא טעמא עכ"פ. ולעולם ט"כ ל"ד היכא דל"ש חיך אכל יטעם אבל באכילה באמת אסור טע"כ בלא"ה מג"נ וממשרת. דע"ז ל"ק כלל הגמ': ב' ובהכי נלע"ד לישב לשון רש"י שכתב בב"ח חידוש הוא דכל אחד באנפי נפשי שרי. והקשו התוס' דהרי בפסחים הקשה בגמ' אי הכי כלאים נמי. להנ"ל מיושב שפיר. דבשלמא בפסחים לא הוי ידעינין כלל דט"כ אסור. א"כ רצה לילף מבב"ח טע"כ לאכילה והיינו דהתורה אסרה לאכול בב"ח שיש בו טעם. שפיר הקשו מכלאים. דבאמת צ"ע בקושית הגמ' הרי הרא"ש בבכורות הקשה בהא דאמרינין שם חלב חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי אף דגם ביצה אתי' מחי. מ"מ כיון שאינם באין כאחד מענין אחד הוי חידוש. וכן כתבו תוס' בחולין ס"ד א"כ מאי הקשו בגמ' כלאים נמי מ"מ הוי חידוש וכבר הק' כן בלב ארי'. וצ"ל בשלמא שם חלב הוי משקה וביצה אכל. ואין ראי' ממשקה לאכל. ומ"ה הוי חידוש. אבל בב"ח הוי אכל ואסרי' רחמנא לאכילה. וכלאים נמי אסרי' לאכילה וילפינין מהדדי ומ"ה מקשה בגמ'. ומעתה זה דוקא לאכילה הוי שניהם שוין. משא"כ אם ילפינין מבישול דהתורה אסרה לבשל טע"כ והחידוש דהתורה אסרה לבשל ב' מינים וכל אחד בפני עצמו מותר לבשל מאי ראי' מכלאים שאסרה תורה לזרוע מאי ענין זריעה לבישול. ול"ה באין כאחד מענין אחד ושפיר הוי חידוש. ובפסחים דקאי לאכילת בב"ח שפיר מקשה משא"כ בחולין:
וכן הי' מוכרח רש"י לפרש דליכא לפרש החידוש אי תרי לי' כולה יומא בחלבה. דבשלמא בפסחים דקאי לאכילה שפיר הוי בב"ח חידוש אף אי תרי לי' כולה יומא בחלבא מותר לאכול בב"ח. ונמצא מאכילה. לא ילפינין משא"כ אי ילפינין מט"כ דבישול ליכא למימר חידוש אי תרי לי' כולה יומא מותר דכי מותר לבשל מאי דתרי לי' אדרבה גם זה אסור לבשל וליכא למימר דחידוש הוא מאי דמותר לשרות ול"א שיהי' כבישול. דזה ל"ה חידוש כלל חדא דזה פלוגתא אי כבוש הוי כמבושל. ועוד דהרי גם בשבת אסור לבשל ומותר לשרות ול"א כבוש כמבושל בשבת. וה"ה לענין בב"ח. ודוקא לאכילת בב"ח הוי חידוש דאי תרי לי' כולה יומא בחלבא מותר אף שיש בו טעם בב"ח. אבל מה דמותר לשרות מצד איסור בישול אין כאן חידוש ואח"כ באמת אסור לבשל. ונמצא דבחולין ל"ה מצי רש"י לפרש פי' אחר כלל: ג' ובהכי יש לישב קו' התוס' בפסחים מ"ד ד"ה ורבנן שהקשו לאביי דס"ל בב"ח לאו חידוש היא. א"כ למ"ל למילף טע"כ מנזיר תיפוק לי' דילפינין מבב"ח להנ"ל נכון דבשלמא לבתר דילפינין מנזיר לט"כ וידעינין דבאכילה אמרינין טע"כ ולא איצטריך טע"כ ליליף מבב"ח רק מבישול היכא דל"ש חיך אכל יטעם כמ"ש ס"ל לאביי דבבישול בב"ח אין כאן חידוש כמ"ש דמה דמותר לשרות אין כאן חידוש בשבת נמי הכי הוי. ולבתר שכבוש באמת אסור לבשל. ועוד דאם כבר ילפינין מנזיר לגוף טע"כ. מאי דילפינין מבב"ח דשייך טע"כ אף דל"ש חיך אכל יטעם ל"ה רק גילוי מילתא משא"כ לולא דילפינין מנזיר ול"ה ידעינין כלל טע"כ באכילה א"א למילף מבב"ח דמבישול לאכילה ודאי ליכא למילף די"ל בבישול גרע טפי דרש"י פי' מ"ד טע"כ ל"ד דבטיל לי' ברובא א"כ י"ל בבישול ל"ש ביטול דהוי כטומאת משא הואיל ומבשל ביחד ודוקא באכילה שייך ביטול. ואי ניליף מאכילת בב"ח הרי אכילת בב"ח לאביי נמי חידוש דאי תרי לי' כולה יומא מותר אח"כ לאכול. ומ"ה הוצרך ליליף מנזיר לט"כ. ולבתר דידעינין באכילה שפיר ילפינין מבשול בב"ח דשייך טע"כ אף דליכא חיך אכל יטעם כגון בהנאה ולבל יראה כמש"ל: ולפ"ז יצא לנו דהך דינא אי עובר בב"י בטעם לבד דפליגא בזה הע"ש והמג"א והחק יעקב לדעתי היא פלוגתא בין אביי לרבא דאביי יליף מבישול בב"ח לטעמא לבד היכא דל"ש חיך אכל יטעם ורבא ס"ל בב"ח חידוש היא: ד' ובזה ישבתי קו' תוס' נדה מ"ב ע"ב דאיבעי לן אי מקום נבילת עוף טהור בלוע הוי או בית הסתרים הוי ומייתי אביי ראי' דבלוע הוי מברייתא דממעט נבילת בהמה דאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה ואס"ד בית הסתרים הוי ליטמא במשא והקשה התוס' מאי יתרץ רבא מהברייתא. ונ"ל לישב דנחזי אנן אם עירב כזית מנבילה עוף בדבר אחר ויש בו ט"כ אם מטמא בגדים אבית הבליעה ולכאורה לא מטמא דתוס' כ' בבכורות כ"ב דל"א ט"כ לענין טומאה אבל באמת מטמא דבנבילת עוף טהור התורה תליא הדבר באכילה שנאמר נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ומה"ט אמרינין בזבחים ע' דחייב בכזית בכדי אכילת פרס משום דתליא באכילה וכיון דבאכילת עוף טהור אמרינין ט"כ דחיך אוכל יטעם מ"ה נטמא ג"כ אבל זה דוקא בנבילת עוף טהור אבל בנבילת בהמה דלא רבי רחמנא שיטמא מחמת אכילה א"כ באכל נבילת בהמה שנתערב וליכא רק טעמא בטומאה ל"א ט"כ ומ"ה ניחא לרבא דקרא מיירי בהכי אבל לשיטת אביי דס"ל ט"כ דאורייתא אף היכא דלא שייך חיך אוכל יטעום יסבור גם בטומאה ע"כ דסברת התוס' בכורות דוקא לרבא קאי דס"ל ע"כ דוקא היכא דשייך חיך אוכל יטעם ובטומאה דל"ש חיך אוכל יטעם לא יסבור ט"כ ולאביי שפיר מייתי דמקום נבילת עוף טהור בלוע הוי דל"ל דמיירי בנבילת בהמה בתערובות דמיירי בטומאת משא דהא סובר ע"כ אף דל"ש סברת חיך אוכל יטעום והיא ישוב נחמד לקו' תו' וזה לשיטת התוס' דרבא ג"כ ס"ל ט"כ דאורייתא אך רק היכא דשייך חיך אוכל יטעם דילפינין מג"נ ודוק:
ועיין פסחים מ"ד דמקשה במקפה של חולין ושום ושמן של תרומה אינו פסול אלא מקום מגעו מקום מגעו אמאי פסולה הא בטלי לי' ברובא ואמר רבה בב"ח הואיל וזר לוקה עלי' בכזית לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור וכו' והקשה תוס' בנזיר אמאי ל"א משום ט"כ. וביארתי זה כביר לפמ"ש תוס' בכורות כ"ב ד"ה הנך מיעוטא נינהו דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה. והסברא ברורה כיון דתליא בנגיעה ול"ש חיך אכל יטעם מיושב קו' תוס' דל"מ לומר הואיל וזר לוקה עלי' בכזית משום טע"כ לענין שיפסול בנגיעה. אמנם לפמ"ש לעיל דאביי לא יסבור הכי עדיין יש לעיין בזה איברא דגם בבכורות שם מוכח קצת דאביי לא יחלוק ע"ז. וצ"ע עוד: ה' והנה נסתפקתי בדין שאור בל תקטירו. אם הקריב מצה שבלע טעם חמץ אי נימא כיון דט"כ עובר משום שאור בל תקטירו או נימא דל"ש ט"כ רק באכילה דחיך אכל יטעם אבל בהקטרה דל"ש חיך אכל יטעם ל"א ט"כ. ולפי הנחה שהנחנו לעיל הדבר תלי' במחלוקת שבין אביי לרבא ולפ"ז לאביי חייב גם לענין שאור בל תקטירו בט"כ. והא דדריש אביי עירובו מניין. ופירשו התוס' פסחים מ"ד לאביי דס"ל אחצי זית מחייב ולמ"ל קרא לעירובו ותי' דקמ"ל שלא יתבטל האיסור בהיתר. היינו בליכא טעם בכל: החו"ד אם נפל החתיכה אח"כ לקדירה לא תיאסר דכיון דליכא ס' נגד החתיכה שפיר נאסר משא"כ בכף שכתב הש"ך, ודאי איכא ס' בב' פעמים נגד טעם חלב שבכף עיי"ש ולדבריו יש ג"כ מקום לדברי החו"ד סי' צ"א הנ"ל דהחלב נאסר תיכף ומ"מ כיון דליכא אח"כ ס' בבשר נגד החלב שפיר אוסר משום בב"ח:
י"א ולכאורה יש לומר גם לדברי הפמ"ג שהבין דברי הש"ך סי' צ"ד כפשטן דמ"מ שפיר נאסר החלב ומ"מ נאסר אח"כ הבשר לא מטעם חלב שבולע כעת. דזה הוי כשאר איסורין רק מטעם החלב שבלע קודם שנתבשל כמב"ד. דנהי דאז לא נאסר הבשר שהוא אינו מבושל אבל אח"כ כשנתבשל החלב שיש בתוכו אסרו דאותו החלב שבתוך החתיכה לא נאסר כבר אבל לפענ"ד ליכא למימר הכי חדא מאן יימר דגם טעם החלב שבתוך החתיכה לא נאסר כבר כדמשמע מדברי החו"ד גופי'. ועוד דמ"מ תיקשי דלא משכחת מלקות באוכל בשר בחלב וסילק לבשר מחלב ורק דטעים לחתיכה ורואה שיש בו טעם חלב מע"ה מלקין ע"ז. ומנלן דטעם חלב שבו הוא ממה שבלע קודם שנתבשל כמב"ד דלמא טעם חלב שבו הוא ממה שבלע חלב אחר שנתבשל כמב"ד. ואז כבר נאסר החלב ואינו אוסר להבשר משום בב"ח ואיך מלקין מספק. וע"כ מוכח דהחלב שאח"כ נבלע בבשר ג"כ אוסר. ובכן אין לדחות ג"כ הדברים שכתבתי לעיל בישוב קושיות ראש יוסף דהגמ' מוכיח ט"כ מהבשר שנאסר מחלב דהחלב כבר נאסר והוי איסור בהיתר ושייך ביטול. וע"ז נאמר דלעולם איסור בהיתר בטל אף דאיכא טעמא ורק דהתורה אסרה הבשר לא מהחלב שבולע כעת אחרי שכבר נאסר החלב רק מהחלב שבלע בתחילתו דעדיין הי' היתר בהיתר ורק דמעיקרא לא הי' אוסר דהבשר לא נתבשל ועתה כשנתבשל נאסר מטעם הראשון. דזה אינו דאיך מלקין על הבשר שיש בו טעם חלב. ומנלן דבתחילה נתן בו טעם שמא בתחילה לא הי' בו טעם ורק אחר שנתבשל כמב"ד אז קיבל טעם חלב והחלב נאסר כבר והוי איסור בהיתר ובטל ואיך מלקין ע"ז וע"כ ט"כ דאוריי' אף באיסור בהיתר וכ"ז ברור ונכון. ועוד דגם מה שבלע בתחילה דהוי אז היתר בהיתר. אח"כ נאסר החלב שבתוך הבשר שקיבל טעם מבשר. והבשר לא נאסר אז דודאי נתבטל איסור בהיתר אח"כ כשנתבשל הבשר ואתה רוצה לאסרו אתה אומר איסור בהיתר בטל על כן דברינו נכונים מאוד: