שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קטו
בעזה"י דרוש לשבת הגדול תרמ"א פרעמישלא. דרוש שני בסוגיא דמריקה ושטיפה זבחים צ"ה ע"ב:
א במשנה דף צ"ה ע"ב ר"ש אומר קדשים קלים א"צ מריקה ושטיפה. הקשה רש"י וא"ת הרי הבלוע נעשה נותר ופלטו בהיתר לאח"ז. הנה יש להקשות על קו' רש"י דהרי התוס' דף צ"ו ד"ה ואם טש ובחולין קי"ב הקשו אהא דאמרינן כל יום נעשה גיעול איך מבשל שלמים אחר חטאת והרי אסורין לזרים לנשי' ולעבדי' ואיכא נותן טעם באיסור. ותירצו תוס' משום דמין במינו מדאורייתא ברובא בטל ובכלי מקדש אוקמא אדאורייתא א"כ מה קשי' לרש"י דלמא מה"ט ס"ל לר"ש דקדשי' קלי' א"צ מריקה ושטיפה ולא חיישינן לבליעת נותר משום דמין במינו ברובא בטל. ובכלי מקדש אוקמא אדאורייתא והא דהוצרכ' תורה מריקה ושטיפה הוא גזה"כ דע"כ צ"ל כן לשיטת התוס' וס"ל לר"ש דדוקא בקדשי קדשי' גזרה תורה ולא בקדשי' קלי'. אלא שדבריו מוכרחין מהא דאמרינן בגמ' דף צ"ו ע"ב לר"י אותה למעט תרומה מכלל דקדשי' קלי' בעי מריקה ושטיפה ולר"ש אותה למעט דחטאת שהיתה לה שעת הכושר אין דמה טעון כיבוס ומקשה ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה. והתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם. הנה לדברי ר' יהודה שפיר אמרו בגמ' מדאצטריך אותה למעט תרומה ע"כ דקדשי' קלי' טעון מריקה ושטיפה דליכא למימר דוקא קדשי' א"צ דהוה מין במינו כמו שכ' הרשב"א בחולין הובא בחי"ד סי' צ"ח (הגם כי לא מצאתי לע"ע ברשב"א נאמן הגאון מליסא) דכל קדשי' הוה מין במינו בשמא ומדאורייתא ברובא בטל משא"כ תרומה עם חולין מיירי במין בשא"מ ומ"ה ס"ד דבעי מריקה ושטיפה דז"א דר' יהודה כשיטתי' דס"ל מב"מ לא בטל אבל לר"ש שפיר י"ל דקדשי' קלים לא בעי מריקה ושטיפה משום דמדאו' ברובא בטל ותרומה בעי מריקה ושטיפה אם יבשל שלא במינו דקרא דאותה אתי לר"ש על חטאת שהי' לו שעת הכושר. ואין מיעוט על תרומה ומה מקשה בגמ' ותרומה ל"ב מריקה ושטיפה. וכבר הרגיש בזה בישי"ע ולכאורה י"ל דהא דמקשה ותרומה ל"ב מריקה ושטיפה מקשה לר"י אך א"כ מה קושיא הרי י"ל דברייתא דאם בישל בנותן טעם אתיא לר"ש ולר"י ל"ב מריקה ושטיפה:
ב' והנ"ל לישב באופן נאות דהנה התוס' בסוגין ד"ה אם טש ובחולין קי"ב הקשו איך כל יום נעשה גיעול לחבירו וכי מבשל חטאת מבשל אח"כ שלמים והלא ממעט באכילת שלמים דאסור לזרים ולנשי' ולעבדי' משום בליעת החטאת ותירצו דהואיל דמדאורייתא מין במינו ברובו בטל בכלי מקדש אוקמא אדאורייתא וכ' בנקודת הכסף דע"כ גם תוס' ס"ל דדוקא אם מגעיל בעודו היתר סמכינן אזה דמב"מ ברובא בטל דאל"כ למה לי מריקה ושטיפה כלל וכן הקשה באמת במהר"ם מלובלין. וע"כ גם תוס' ס"ל דדוקא בעודו היתר סמכינן אבישול ובזה מישב דברי הרשב"א ע"ש שהאריך ובחו"ד הקשו דא"כ מה הקשה תוס' זבחים אהא דרקיק שנגע ברקיק אמאי לא סמכינן דמב"מ בטל ברוב והלא זה מיירי ברקיק פסול שנגע ברקיק כשר. והנה דברי התוס' כפי מה שהבינם הנקודת הכסף אין מובנים אמאי בעודו היתר סמכינן אמב"מ בטל ברוב ולא לאח"כ כשיבשל לאחר שנעשה נותר. ונ"ל ביאור דבריה'. וכבר הערתי כן:
בימי חרפי לפי מה שכתב בחו"ד בשם הרשב"א דכל קדשי' מיקרי מב"מ בשמא. א"כ זה שייך דוקא בעודו היתר אבל לאחר שנעשה נותר פקע איסור קודש מיני' כמ"ש מהרש"א בקדושין נ"ו ע"ב. א"כ שוב הו"ל מבשא"מ בשמא. ומ"ה כשמבשל לאחר שנעשה נותר נאסר משום דהו"ל מבשא"מ. ומשום הכי בעי מריקה ושטיפה דכשמבשל לאחר שנעשה נותר נאסר התבשיל משום מבשא"מ וזה פירוש נכון ונחמד. והנה כבר כתבתי בחידושי דהא שכ' מהרש"א דלאחר שנעשה נותר פקע איסור קודש זה דוקא בנותר. דכבר הותר לאכילה ואח"כ כשניתותר פקע איסור קודש אבל בפיגול דנפסל בשעת זריקה. הן אם זריקת פיגול מוציא מידי מעילה או לא אבל עכ"פ איסור קודש עליו ועיין בר"ן נדרים דף י"ב שכ' דבנותר איסור נדרי' פקע לי' בזריקת דמו ומ"ה לא מיקרי דבר הנדור משא"כ פיגול לא פקע איסורו בזריקה והו"ל דבר הנדור ואף דמהרש"א כ' גם בפיגול כן מ"מ בפיגול ודאי דבריו צ"ע א"כ בנותר שפיר חיישינן שיאסר אח"כ התבשיל ובעי מריקה ושטיפה משא"כ כשמגעיל או מבשל קודם שנעשה נותר והתוס' שפיר הקשו מרקיק ברקיק דהרי סתמא קתני כל רקיק פסול פיגול נותר או שאר פסולין ופיגול הו"ל מב"מ בשמא דעדיין שם קודש עליו ואמאי נאסר מה שנגע ונוקי אדאורייתא:
ג' והנה הן אמת שמה שהקשה הפנ"י בקדושין על מהרש"א ז"ל ממשנה דיש אוכל אכילה אחת דמחייבין אנותר משום מעילה הרי דלא פקע שם קדשים שפיר יש לישב לפמ"ש רש"י בכריתות כ"ג דמה"ט חייב מעילה משום. דאם עלה לא ירד זה שייך דוקא בחלב נותר אבל בבשר דבכל בשר אם עלה ירד שפיר י"ל דפקע קדושתו והארכתי בזה ומצאתי שגם האור חדש בקדושין כ' כן מ"מ דברי מהרש"א צ"ע ממקרא מלא ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא ואף דדרשינן בפסחים כ"ד לכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו א"כ י"ל כי קודש הוא היינו שנפסל בקודש מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן הוא בתוס' פסחים כ"ד דנותר קדשים הוא ומייתי לקרא הנ"ל וכבר הקשיתי כן בספרי לא"ח סי' ס' אות י"ב (וע' לעיל סי' י"ג אות ז') וכעת אתי לידי בשאלה ספר ויקן יוסף לחכם ספרדי. ומצאתי שם פלפול עצום על דברי מהרש"א הנ"ל אות פ"א מערכת פיגול. והנה מייתי שם סי' ב' דדברי מהרש"א הוא פלוגתא בירושלמי סוף פ"ב מערלה אמשנה דחתיכה של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר לזרים. ואמרינן עלה בירושלמי רשב"ל אמר במחלוקת הוא ר' יוחנן אמר דברי הכל וקשי' על דר"ש בן לקיש ולא כן סברינן מימר למי נצרכה לר"ש דכולן לשם תרומה מצטרפין וכאן יצטרפו כולן לשון טומאה ולשון זרות סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדשים קלים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין ופירש הרב שדה יהושע בשם הרב מהר"ש סיריליין זצ"ל דר' יוחנן ס"ל דר"ש מודה לת"ק דאסור לזרים משום דס"ל דנותר ופיגול וטמא לא פקע מיני' איסור קודש וא"כ חתיכה דקדשים וחתיכה דפיגול ונותר וטמא כולן שם אחד הוא ומצטרפין ור"ל ס"ל דנותר ופיגול וכו' פקע איסורא דקודש דכיון דיש איסור באכילתו ואפי' לכהני' ועוד דמטמאין את הידים פקע מינייהו שם קודש ואין מצטרפין עם חתיכה דקדשים ומתניתין דכריתות דמחייב אנותר אשם מעילות לר' יוחנן אתיא ככ"ע ולר"ל לא אתיא כר"ש ע"ש שהאריך ויוצא מדבריו שם דדברי מהרש"א נכונים לר"ל אליבא דר"ש. והנה ספר שדה יהושע אין לפני ופי' מהר"ש סערלין בירושלמי רחוק מאוד דלדבריו דפלוגתא דר"י ור"ל קאי על משנה זו דקדשי קדשים ונותר ופיגול צ"ל דלא גרסינן במשנה ור"ש מתיר לזרים ולכהנים וזה לא נהירא ע"כ המובחר כפי' הפני משה בירושלמי דפלוגתת ר"י ור"ל לא קאי אמשנה זו עיי"ש אך מ"מ י"ל דפליגא ר"ש ורבנן אי פקע איסור קודש והיינו דלפירוש הרמב"ם בפי' המשנה ת"ק ס"ל אסור לזרים משום דגם בפיגול ונותר אסור משום קדשי קדשים לזרים וזה איסור חמור ולא בטל ומ"ה לכהנים מותר ולזרים אסור ור"ש מתיר גם לזרים משום דס"ל דבנותר ליכא איסור קודש ושוה לכהנים ולזרים וע' בסימן הקודם. ומעתה מיושב קושיתי הנ"ל דבגמ' מקשה שפיר ותרומה ל"ב מריקה ושטיפה בין לר"י בין לר"ש דליכא למימר דלר"ש קדשים קלים ל"ב מריקה ושטיפה משום דקדשים הוה מב"מ בשמא משא"כ תרומה בעי מריקה ושטיפה משום אינו מינו דהרי ר"ש ס"ל דנותר פקע איסור קודש ואיך יבשל אחר שנעשה נותר בלא מריקה ושטיפה והלא אז הו"ל מבא"מ כדפירשתי, וכן שפיר הקשה רש"י במשנה דליכא למימר דבקדשים קלים אוקמא אדאורייתא דמב"מ ברובא בטל דהרי יבשל אחר שנעשה נותר ושוב לא יהי' מב"מ בשמא כיון דס"ל לר"ש דפקע שם קודש. ובהכי יש לישב דברי התוס' זבחים פ"ב ד"ה מכדי שהקשו דלמא ר"ע סבר לה כמ"ד קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה ולא קדשים קלים ואתי חטאת לרבות קדשים קלים. והקשה בספר צאן קדשים דהרי ר"ע ס"ל דצ"ג אותה למעט תרומה ואס"ד קדשים קלים ל"ב מריקה ושטיפה א"כ למה לי למעט תרומה כדאמרינן לר"ש להנ"ל מיושב שפיר די"ל דר"ע לא ס"ל כר"ש דנותר פקע מיני' איסור קודש. א"כ שפיר י"ל דקדשים קלים ל"ב מריקה ושטיפה דמב"מ ברובא בטל. ואף לאחר שנעשה נותר הו"ל מב"מ משא"כ תרומה איצטריך למעט משום אינו מינו כנ"ל ודוקא לר"ש אמרינן מדקדשים קלים ל"צ מריקה ושטיפה כש"כ תרומה משא"כ לר"ע שפיר הקשו תוס':
ד אמנם כשבאתי לידי מדה זו נ"ל לישב קושיות תוס' לפמ"ש בספרי בית יצחק חלק א"ח סי' ס' אות י"ב דר"ע דיליף דתשביתו מעי"ט דאס"ד בי"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה דקשי' הרי יכול ליהנות לאחר שריפתן או לאפות לגחלתו דמדאורייתא זוז"ג מותר וע"כ ס"ל בחמץ דאפרן אסור ולכ"ע יש שבח עצים בפת דדוקא בערלה דאפרן מותר שלהבת בא ממשהו הנשרף. וכיון דס"ל דאפרן אסור ע"כ יליף חמץ מנותר כמ"ש הפ"י בסברת ר' יהודה דס"ל אפר אסור ויליף מנותר במה מצינו ולא תיקשי איך יליף חולין מקדשים כקו' הפנ"י דף כ"ז משום דס"ל לר"ע דנותר פקע שם קדשים ומה"ט יליף בגמ' דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה עיי"ש שהארכתי. ומעתה דס"ל לר"ע דנותר פקע שם קודש מדס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר אמרינן בגמ' דאיתרבי קדשים קלים לענין מריקה ושטיפה דאס"ד קדשים קלים. ל"ב א"צ קרא לתרומה. דליכא למימר קדשים הוה מב"מ כיון דיבשל לאחר שנעשה נותר ושוב הו"ל מבשא"מ כדאמרינן לר"ש ודוק כי הוא דבר חריף. (הן אמת דמה שכתבתי בספרי דאם אפר נותר מותר יש להקדש גורם לממון יש לחלק דזה דוקא באיסורי נותר דשייך להקדש אבל בבשר נותר דשייך לכהנים או לבעלים ל"ש סברתי ויש לפלפל הרבה ותן לחכם. ובזה יש ג"כ לחזק החילוק בין חלב נותר לבשר נותר לישב דברי מהרש"א ממשנה דכריתות וקצרתי כי אכ"מ):
ה ואשוב לדברי התוס' הנ"ל שכתבו דמדאורייתא ברובא בטיל ופירשת דבריהם כמ"ש בנקודת הכסף דזה דוקא קודם שנעשה נותר דהו"ל מב"מ בשמא דכל קדשים שוין בשמא אבל לאחר שנעשה נותר דפקע שם קודש הו"ל מבא"מ בשמא כגון שור וגדי דהו"ל מב"מ בטעמא כמ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' תערובת ריש פרק ב' ורק דהו"ל מבשא"מ בשמא ובטהרות הקודש הקשה באמת על דברי התוס' דהרי שור וגדי הו"ל מבשא"מ בשמא ולק"מ כמ"ש החו"ד סי' צ"ח דכל קדשים הו"ל מב"מ בשמא ושפיר כתבתי דלאחר שנעשה נותר ל"ה מב"מ. אך לאביי דאזיל בתר טעמא אין לחלק בין קודם שנעשה נותר בין לאחר שנעשה נותר דכיון דע"כ צ"ל דשור וגדי ואיל שוין בטעמא ומ"מ אין לחוש לזה כיון דהלכתא כרבא. אך לצד שמצדד הפמ"ג שם בשיטת הש"ך דשור ואיל ועז חלוקין בטעמן. קשיא מדברי תוס' שכתבו דהוה מב"מ והרי אם בישל בשר שור ואח"כ בשר איל הוה מבשא"מ בטעמא וצ"ל דתוס' קאי לרבא דבתר שמא אזלינן וקדשים הוה מב"מ בשמא ואף שחלוקין בטעמן אזלינן בתר שמא אף פחות מס' כשיטת רמ"א סי' צ"ח ולא כשיטת הש"ך. אך לפ"ז קשה לאביי קושיות תוס' ע"כ מוכח כשיטת הב"י דשור ואיל ועז שוין בטעמא. ובתשו' ח"ס יו"ד סי' צ"ג הקשה אתוס' שתירצו מב"מ ברובא בטל דאם יבשל שלמים אחר חטאת העוף ל"ש מב"מ ברובא בטל דעוף עם בהמה הוה מבשא"מ וממעט באכילת שלמים. ולכאורה לק"מ לפמ"ש רש"י זבחים דף צ"ב ע"ב ד"ה יאכלנה דחטאת עוף מימעט גם ממריקה ושטיפה הרי דהתורה לא חשה לזה דממעט ממריקה ושטיפה. ולא חיישינן לבליעת חטאת העוף. אך מ"מ לדעתי קשה קושיתו דע"כ צריך לומר כמו שהקשה רש"י במשנה על ר"ש והלא הבליעה נעשה נותר כן קשה גם על הא דממעטינן חטאת עוף והלא הבליעה נעשה נותר וע"כ צ"ל כתי' רש"י דלעולם בעי הגעלה ורק דנ"מ לענין בישל במקצת כלי. או לשטיפה ושפיר הקשה אהא דכל יום נעשה גיעול וא"צ הגעלה כלל ש והלא עוף ובהמה שני מינין. אולם באמת הפמ"ג כ' רפ"ב בפתיחה לתערובת דגם עוף ובהמה שוה בטעמא רק בשמא אין שוה. וכיון דכל קדשים שוה בשמא ל"ק קושיתו. ולפ"ז י"ל דהתורה מיעטה חטאת העוף, ממריקה ושטיפה לגמרי ול"ק שבולע נותר די"ל דמב"מ ברובא בטל. וגם לאחר שנעשה נותר הוה מב"מ אם נאמר דלא כמהרש"א והא דהוצרכה התורה מריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרס משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ודוקא קודם שנעשה נותר בעודו היתר ל"ש אין מבטלין איסור משא"כ לאחר שנעשה נותר, ואף לפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן ומדאורייתא מבטלין מ"מ נותר שאסור בהנאה ודאי אסור מדאורייתא לבטל דזה גופה הנאה הוא כמ"ש בחו"ד סי' צ"ט. ובחטאת עוף גלי קרא דל"ח לזה וכן י"ל לר"ש (אמנם לעיל סי' ק"ב אות ו' הוכחתי דעוף ובשר הוה מבשא"מ בטעמא עיי"ש):
ו' והנה הרמב"ם בפירוש המשנה גם בפסקיו פ"ח ממעשה הקרבנות ס"ל דהא דהוצרכה התורה שבירה בכלי חרס דוקא בחטאת ובשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה. והקשו עליו הלח"מ והב"ז מהא דמשני בגמ' כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכת ונעבד דחרס דשירי מנחות ל"ה מחטאת דרש"י פי' דהי' שמן ומנחת חטאת הי' חריבה וע"כ מיירי בשאר מנחה ומהני מריקה ושטיפה. ומה שתי' בה"ז דאיכא חטאת מצורע דבעי מנחת נסכים כבר הקשה עליו בתשו' ושב הכהן דבמנחת נסכים לא הי' שירים דכולה כליל ולי קשה יותר דמנחת נסכים לא בעי אפי' בתנור ודוק. עוד הקשו עליו דהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם. ונ"ל לישב דהנה מצד הבלוע שיעשה נותר ויאסר התבשיל י"ל מב"מ מדאורייתא ברובא בטל ובכלי מקדש אוקמא אדאוריית'. והא דהוצרכה התורה שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחושת כדי לבער נותר מן העולם כמו שכ' הר"ן סוף ע"ז. ואם מבשל קדשים אחרים קודם שנעשה נותר לא נעשה נותר וא"צ ביעור משא"כ אם אין מבשל קודם שנעשה נותר כבר נעשה נותר וצריך ביעור. וזה לא מיקרי ביעור מה שיבשל ויאכל כעין שכ' תוס' פסחים כ"ח דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה ה"ה ביעור נותר. וזה פי' דברי התוס' חולין וזבחים שכ' דמדאורייתא ברובא בטל והקשה הנקודת הכסף דא"כ למ"ל מריקה ושטיפה להנ"ל נכון דאף אם נאמר מדאור' מבטלין איסור לכתחלה או שנאמר דאין כונתו לבטל מ"מ כיון שצריך לבער נותר. צריך ביעור שלא כדרך אכילה ע"כ בעי שבירה כמו שכ' הר"ן דזה הוא ביעורו כדאמרינן בב"ק שבירתן זו הוא מיתתן או מריקה ושטיפה דזה ג"כ ביעורו. ואם אינו עושה כן מבטל עשה דביעור נותר. אך אמנם כ"ז אם הבליעה שבתוך הכלי נעשה נותר. ולדעתי נראה דכמו דאמרינן בנדה דף ס"ב דבלוע בתוך בגד אינו מטמא רק אם יכול להעבירו ע"י כיבוס מטמא ובאם יכול להוציא ע"י מריקה ושטיפה כגון בכלי מתכות נעשה נותר. ואמנם אם אין יכול להוציא רק ע"י הסקה הוא פלוגתא בין ר"י ור"ל שם וס"ל לר"ל דמטמא. ולפ"ז ה"ה שנעשה נותר דהוה כבעין ור"י ס"ל דאינו מטמא דל"ה כבעין וה"ה דלא נעשה נותר ועמש"ל סי' קי"ג. ומעתה י"ל דלר' יוחנן דלא נעשה נותר מדינא א"צ שבירה גם בכלי חרס דנהי די"ל דאף דאינו יכול להוציא כל הבליעה אבל מקצתו יוצא וזאת נעשה נותר מ"מ לזה מהני מריקה ושטיפה. ומה שנשאר בתוכו ואין בידו להוציא אף שפולט מעט מעט. מ"מ כיון שאין בידו להוציא לא נעשה נותר וא"צ ביעור כלל. ומה שיפלוט אח"כ או שיהי' אינו בן יומא והוא נטל"פ או שיבטל במב"מ דביעור א"צ וזה לר' יוחנן. אבל לר"ל דמה שיוצא ע"י הסקה הוה כבעין ומטמא ה"ה דנעשה נותר וצריך ביעור וכיון דגם בכלי חרס מהני הסקה רק דלקולא חיישינן שמא יפקעו אבל מ"מ כיון שיכול להוציא הבליעה הוה נותר וצריך ביעור. ולפ"ז ל"ה גזה"כ מה שהוצרכה שבירה בכלי חרס. ולפ"ז נאמר דלר' יוחנן הוה גזה"כ בחטאת דצריך שבירה כיון דהבליעה לא נעשה נותר ולא ילפינן שאר קדשים אבל לר"ל דמדינא צריך שבירה לבער נותר מן העולם שוב ילפינן כל הקדשים. ומעתה הרמב"ם דפסק כר' יוחנן בנדה מ"ה ס"ל דוקא בחטאת חידשה תורה. ובגמ' דרצה להוכיח דבישול בלא בלוע צריך שבירה מתנור של מקדש. דחה בגמ' כיון דאיכא שירי מנחות. והיינו די"ל כר"ל דהבליעה נעשה נותר כיון שיכול להוציא ע"י הסקה. ושוב ל"ה חטאת גזה"כ וחידוש וילפינן כל הקדשים ומ"ה בתנור דאיכא שירי מנחות מ"ה בעי של מתכות. זה אמרו בגמ' לדחות ההוכחה אבל באמת הלכה כר' יוחנן בנדה ולדידי' דוקא בחטאת כאמור:
ז' ועפ"י הני מילי מעליתא נ"ל בביאור דברי הגמ' שהקשה על דברי רבה בר אהילאי דתנורא דטחו בי' טחיא דאסרה למיכלא לריפתא לעולם מברייתא דאם טש כל הפת אסורה. עד שיסיק את התנור. ומסיק בתיובתא ומקשה וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו ומשני רב מוקי לה בשל מתכות ואמאי לא משני הקושיא על רבה בר אהילאי דהברייתא מיירי בשל מתכות. ועוד כמה דקדוקים עיין מ"ש לעיל סי' קי"ג ונ"ל דהנה הר"ן הקשה סוף ע"ז אמאי אמרה רחמנא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת והלא לינת לילה פוגמת וכשיבשל למחר לא יאסר משום נותר דהוה נטל"פ ותירץ דהבליעה אינה פוגמת בפני עצמו אך פוגם בתערובת וכיון שנעשה נותר בעוד שהוא נבלע בכלי התורה גזרה לבער נותר מן העולם ע"י שבירת כלי חרס (דשבירתן הוא מיתתן כדאמרינן בב"ק נ"ד): או מריקה ושטיפה. והנה כבר הבאתי לעיל דברי הגמ' דנדה דבליעה שאינה יכולה לצאת אף ע"י היסק לכ"ע אינה מטמאה וה"ה דלא נעשה נותר דהו"ל כמבוער ובליעה שיכולה לצאת ע"י היסק ס"ל לר"י דמטמאה וה"ה דנעשה נותר דהו"ל כבעין. ומעתה תירץ הר"ן נכון אם נימא דבליעה שבכלי חרס יכולה לצאת ע"י היסק שפיר י"ל דצריך שבירה לבער נותר מן העולם אמנם אם אינו יכול לצאת אף ע"י היסק ולא נעשה נותר. הדרא קושיות הר"ן לדוכתא דליכא למימר נהי דבעוד הבליעה בכלי לא נעשה נותר מ"מ כשפולט מעט מעט נעשה נותר הרי אז הוה נטל"פ וצ"ל דאם כלי חרס אינו מוציא אף ע"י היסק ע"כ נטל"פ אסור ושפיר גזרה התורה בכלי חרס שבירה שפולט מעט מעט ויאסר התבשיל דנטל"פ אסור. ומעתה הסוגיא נכונה דכשהקשה בגמ' על רבה בר אהילאי ל"מ לשנויי דבריי' מיירי בשל מתכות ורבה בר אהילאי בשל חרס וס"ל דכלי חרס אינו מוציא אף ע"י היסק. דמסתמא רבה בר אהילאי ס"ל כהילכתא כרבנן מותר וקשי' כקו' הר"ן אמאי אמרה תורה ישבר דליכא למימר לבער נותר דאם אין בידינו להוציא הבלע. הוא כמבוער ולא נעשה נותר וע"כ יוכל להוציא ע"י היסק ומ"ה מסיק לרבה בר אהילאי בתיובתא. ואמנם כשהקשה בגמ' לרב למה קדירות בפסח ישברו וליהני היסק שפיר משני דהנה רבא מסופק בע"ז דף כ"ח איך רב ס"ל אם נטל"פ אסור או מותר עיי"ש ומעתה שפיר דאם רב ס"ל נטל"פ אסור שפיר י"ל רב מוקי לה בשל מתכות דרב כשיטתי' י"ל ס"ל של חרס אינו יוצא אף ע"י היסק והא דהוצרכה התורה שבירה בכלי חרס משום דיאסר התבשיל דנטל"פ אסור ואיבעית אימא היינו דאם נאמר דרב ס"ל ג"כ נטל"פ מותר. וע"כ מוכח דכלי חרס מהני היסק להוציא הבליעה וליכא לחלק בין חרס למתכת משני כאן בהיסקו מבחוץ כאן בהיסקו מבפנים והוא פי' נחמד בסוגיא: ח ומעתה נבא לבאר דברי הגמ' פסחים דף ל' דמקשה בגמ' אהא דאמר קדירות בפסח ישברו ונשהינהו לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן והקשה באור חדש לפמ"ש הר"ן בטעמא דאמרה תורה שבירה בכלי חרס במקדש אף דהו"ל נטל"פ דכיון שנעשה נותר קודם שנעשה פגום צותה התורה שבירה לבער נותר מן העולם א"כ דלמא משום הכי אמר רב ישברו לבער חמץ מן העולם דלר' יהודה דחמץ שעבר עליו הפסח אסור צריך לבערו מן העולם כמו נותר. ואם יבשל אח"כ אין זה ביעורו כעין שכ' תוס' פסחים כ"ח דתשביתו משמע שלא בדרך אכילה. כן תוכן הקושיא אם שלא ביאר כל הצורך. והנ"ל דהנה רש"י כ' דרב ס"ל נטל"פ אסור מדאמר ישברו והנה המפורשים הקשו איך אפשר דרב ס"ל נטל"פ אסור דהרי ר"מ יליף נטל"פ אסור מגיעולי מדין דאי אפשר דלא פגמא פורתא ולרב דס"ל מב"מ ל"ב אי אפשר לילף מג"מ לשיטת תוס' דהיכי דמשהו אסור גם נטל"פ אסור וליכא למילף מג"מ דצריך הגעלה שמא ישתמש בו במינו ובזה ודאי נטל"פ אסור ותירצו דרב מצי יליף דנטל"פ אסור מדהצריכה התורה שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה והרי הוה נטל"פ דהרי קדירה בת יומא נמי פגמה פורתא. והנה דברי המפורשים צ"ע דגם שם י"ל הא דהוצרכה התורה מריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרס שמא יבשל במינו ונטל"פ אסור. ונ"ל לפמ"ש לעיל בביאור דברי התוס' דמה"ט דמין במינו ברובא בטל מבשל שלמים בקדירה שבישל חטאת. והקשה הנקודת הכסף דא"כ למ"ל מריקה ושטיפה כלל ותירצתי דקודם שנעשה נותר הו"ל מב"מ דכל קדשים שוים בשמא משא"כ לאחר שנעשה נותר הו"ל מבשא"מ בשמא דבטל שם קדשים כמ"ש מהרש"א בקדושין. ולפ"ז י"ל דגם לרב דס"ל כר' יהודה מ"מ לאחר שנעשה נותר הו"ל מבשא"מ בשמא. (אך מגמ' דמנחות כ"ג משמע דגם חולין בקדשים הו"ל מב"מ כש"כ נותר בקדשים. מיהו י"ל דכיון דבנותר האפר אסור לחד שיטה בתמורה ל"ד כמו שכתבתי (בספרי לא"ח סי' ס' אות י"ב) א"א דבטל יהי' כמבטל כמ"ש הערבי נחל בדרוש לפסח ומ"ה גם לר"י מב"מ בטל. ומ"ה הי' מוכח דנטל"פ אסור דליכא למימר משום דהוא במשהו) ויהי' איך שיהי' כיון דרב ע"כ יליף משבירה דכלי חרס וקשיא דלמא לעולם נטל"פ מותר והא דהוצרך התורה שבירה בכלי חרס לבער נותר מן העולם כמ"ש הר"ן סוף ע"ז ואיך מוכח מקרא דנטל"פ אסור. וע"כ צ"ל דרב או דס"ל דכלי חרס אינו מוציא בליעה אף ע"י הסקה ול"ש חיוב לבער נותר מן העולם דל"ה נותר כשהוא בלוע או דס"ל כר"ל דאף אם יכול לצאת ע"י הדחק אינו נעשה נותר כמו שאינו מטמא. ושפיר יליף דנטל"פ אסור. ולפ"ז שפיר מקשה לרב ולישהינהו עד אחר הפסח. דליכא למימר דצריך לבער חמץ מן העולם דהרי ע"כ ס"ל נטל"פ אור וע"כ לא ס"ל דבבלוע איכא חיוב לבער נותר מן העולם וכש"כ דליכא חיוב לבער חמץ מן העולם מה שהי' בלוע קודם פסח:
ט' והנה הסמ"ג הקשה על שיטת הרמב"ם דדוקא בחטאת הצריך הכתוב שבירה ולא בשאר קדשים. מתוספתא דמסיים בדברי ר"ש דקדשים קלים א"צ מריקה ושטיפה אלא מדיחן במים משום נ"ט וכלי חרס ישבר הרי דאף בשאר קדשים ישבר. ונ"ל לתרץ לפמש"ל בשם תוס' דמה"ט קדירה שבישל בה חטאת מבשל בה שלמים משום דכל קדשים הו"ל מב"מ בשמא ובטל מדאורייתא והקשה בנקודת הכסף דא"כ למ"ל הגעלה ומריקה ושטיפה. ותירצתי לעיל דלאחר שנעשה נותר שוב הו"ל מבשא"מ בשמא דפקע שם קודש והנה כדברי מהרש"א בקדושין נ"ז משמע מדברי רש"י מנחות כ"ג שכתב דכשילין לילה אחת פקע שם קודש והו"ל כחולין עיי"ש. ואמנם דברי מהרש"א תמוהים מכמה מקומות וכתבתי לעיל דתליא בפלוגתא בין ר"ש לרבנן. ולר"ש פקע שם קודש. עיין לעיל. ומעתה י"ל דלרבנן דס"ל דלא פקע שם קודש מנותר, ועדיין הו"ל מב"מ ברובא בטל ומ"מ גזרה תורה דצריך שבירה בכלי חרס. לא משום הבליעה הוה גזה"כ בחטאת ולא ילפינין שאר קדשים משא"כ לר"ש דס"ל דפקע שם קדשים והו"ל מבשא"מ ואסור מדאורייתא ע"כ צריך שבירה בכ"ח אף בשאר קדשים משום הבליעה, ומ"ה ר"ש כשיטתי' ס"ל צריך שבירה וזה ישוב נכון ע"ד הרמב"ם ז"ל:
י' ובזה מיושב גם קו' שני' שהקשו על הרמב"ם מהא דמשני כיון דאיכא שירי מנחות דאיכא בישול ובליעה עבדינין של מתכת ופירש"י שמן המנחה וע"כ מדכ' רש"י זאת משום דפת בלי שמן הוה בלא רוטב ואינו אוסר רק כדי קליפה. ולהרמב"ם דשבירה ל"א רק בחטאת ומנחת חטאת הי' חרבה. ומה משני כיון דאיכא שירי מנחות הרי לשאר קדשים ל"ב שבירה. ולהנ"ל נכון דהרי קשי' בגמ' דמקשה אס"ד אבליעה בלא בישול לא קפיד רחמנא נעביד של חרס. ואמאי לא משני כיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור והו"ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינין. כדמשני לקמן וע"כ צ"ל דהגמ' רוצה לשנויי גם אליבא דר"ש שכתבו תוס' לקמן דס"ל שתי הלחם ולחם הפנים אפייתן בחוץ ול"ב כלי שרת. ולא מצי לשנויי כנ"ל ומזה הוכיח דבישול בלא בלוע אסור. וע"ז משני שפיר כיון דאיכא שירי מנחות דלר"ש כשיטתי' דנותר פקע שם קודש והו"ל מבשא"מ ול"מ ביטול ברוב מדאורייתא וכל קדשים בעי שבירה בכלי חרס דל"ה גזה"כ כנ"ל. ומ"ה גם לר"ש לא עבדינין כלי חרס משום שירי מנחות וזה ישוב נכון ונחמד בעזה"י:
יא ולפמ"ש דגמ' רצה לתרץ לר"ש ניחא מה דקשה לי אמאי דלא משני כיון דאיכא מנחת חביתין דבעי אפי' בתנור ובעי שמן. ואיכא בישול ובליעה ולפמ"ש דהתירוץ קאי לר"ש ניחא דכל עיקר החשש משום בליעת נותר ולר"ש דס"ל אין פיגול ונותר בחולין א"כ במנחת חביתין דכולה כליל אין בו משום נותר וליכא למיחש לבליעת נותר ודוק:
ומה דלא משני כיון דאיכא מנחת מאפה תנור. דאיכא בישול ובליעה נלע"ד ג"כ לישב דמנחת מאפה נאפה קודם קמיצה ואז לא שייך נותר. ולדעתי הקמיצה לא הי' מהני על הבליעה. א"כ מה שנבלע קודם קמיצה נשאר בטבלו ואין עליו איסור נותר ואין להקשות דא"כ הו"ל חסר קודם קמיצה והיינו מה שנבלע בתנור י"ל דזה לא מקרי חסר מה שנבלע ממני. וע' מנחות כ"ג בגמ' ותוס' ד"ה חרב שנתערב והרבה יש לדבר בפרט זה וקצרתי:
יב והנה דברי הרמב"ם תמוהים שפסק בפ"ח ה"א ממעשה הקרבנות דחטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר וזה כר"ש דאית לי' אותה למעט שגם שהיתה לה שעת הכושר אין טעון כיבוס ולא דריש אותה למעט תרומה ממריקה ושטיפה משום דס"ל קדשים קלים א"צ מריקה ושטיפה וכ"ש תרומה כדאמרינין דף צ"ג. ואמנם הרמב"ם פסק דקדשים קלים טעון מריקה ושטיפה דלא כר"ש וקשי' דילמא אותה, למעט תרומה כדמשמע בגמ' דף צ"ג. וכבר הקשה כן בלח"מ ובתוי"ט. ונלע"ד לתרץ דהנה בחו"ד סי' ק"ה כ' דבתרומה טע"כ ל"ה רק מדרבנן דדוקא היכי דהיוצא אסור ילפינין מג"נ דטעמא ל"ב ברוב. משא"כ בתרומה דהיוצא מותר מדאורייתא גם הטעם אינו אסור מדאורייתא וכתבתי בגליון אף דיוצא מזתים וענבים גם לר' יהושע אסור מדאורייתא מ"מ כתבו תוס' במנחות דף ט"ו ד"ה לחם דהיקש תרומה לבכורים אסמכתא בעלמא ונמצא דשום יוצא דתרומה אינו אסור מדאורייתא והקשיתי בדרוש לפסח וציינתי ג"כ בספרי לא"ח סי' מ"ד אות י"ג דא"כ מה מקשה בזבחים צ"ו ע"ב ותרומה ל"ב מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ומה קושיא והרי שם ע"כ מדרבנן בעי נ"ט דטע"כ בתרומה ל"ה רק מדרבנן ומדאורייתא באמת. לא בעי מריקה ושטיפה ואמנם התירוץ הנכון בזה דהכי מקשה לפמ"ש הטו"ז בסי' קי"ז ובא"ח סי' תרפ"ח דמה דהתירה התורה בפירוש לא מצו חכמים לאוסרה א"כ שפיר מקשה דאס"ד דרחמנא מיעטה להדי' דתרומה ל"ב מריקה ושטיפה איך אסרו חכמים בנ"ט וע"כ הוצרך הגמ' לשנויי דהתורה לא מיעטה רק לענין בישל במקצת כלי. ומעתה מיושב דברי הרמב"ם דבאמת ס"ל בתרומה טע"כ ל"ד וא"צ קרא כלל למעט תרומה. ומ"ה ס"ל אותה אתיא לכיבוס וקדשים קלים בעי מריקה ושטיפה דיוצא דקדשים אסור מדאורייתא כדאמרינין בחולין ק"כ ועוד דנותר הוא איסור הבא מאליו כדמוכח בנדרים י"ב דל"ה איסור קדשים רק שנאסר משום שניתותר. וילפינין מחלב ונבלה דהיוצא אסור. משא"כ יוצא דתרומה ומ"ה קדשים קלים בעי מריקה ושטיפה ולתרומה ל"צ קרא למעט. וסוגיות הגמ' דזבחים צ"ו ע"כ ס"ל ט"כ בתרומה דאורייתא ומ"ה איצטריך אותה למעט והרמב"ם פוסק כסוגיא דחולין ק"כ דיוצא דתרומה לא אתי' רק מבכורים וס"ל דאסמכתא הוא כדברי תו' מנחות הנ"ל:
יג ובהכי מיושבין דברי הרמב"ם פט"ו מתרומות ה' י"ט שפסק קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ואם שטף הקדירה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה וכ' הנ"מ שם שהר"מ סמך על המשנה סוף תרומות המערה מכד לכד נוטף ג' טיפין ופי' הר"מ שעד ג' טיפין צריך להמתין יותר מזה א"צ להמתין ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחים מדומעין. שמענו ממשנה זו שאין הקדירה שנתבשל בה התרומה צריך הגעלה רק שטיפה עיי"ש. והקשה בספר מהר"ם ברבי. א"כ מה מקשה ותרומה א"צ מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבישל בה חולין והרי שם א"צ רק מפני הבעין. אבל מפני הבלוע א"צ מריקה ושטיפה. להנ"ל נאמר דע"כ טעם הר"מ משום דט"כ בתרומה ל"ה רק מדרבנן. ולא חשו חכמים בתרומה להצריך הגעלה מדהצחצוחי' אינם מדמעין. מ"ה א"צ רק שטיפה. וזה כשיטתי' דא"צ כלל קרא לתרומה. דהיוצא אינו אסור מדאורייתא וה"ה הטעם. אבל בגמ' מקשה שפיר מדאיצטריך קרא למעט תרומה ע"כ טע"כ אסור מדאור' וא"כ קשי' מברייתא. דליכא למימר דשם מדרבנן כיון דמעטה קרא בהדי' כנ"ל ומ"מ בגוף הדבר הרבה צריך עיון ופלפול בזה. ואקצר כי הארכתי מדין זה בכמה מקומות ושוב ראיתי דקשי' לשיטת הכ"מ בפ"י מה' מאכלות אסורות בסופו דס"ל להרמב"ם דמשקה היוצאה מהקדש אסור ואין לוקין עלי' דס"ל דלימוד הגמ' מבכורים בחולין ל"ה רק אסמכתא עיי"ש. א"כ קשי' למה הוצרכה התורה מריקה ושטיפה כיון דאין היוצא אסור מדאורייתא גם הטעם אינו אסור מן התורה. ועיין ח"ס יו"ד סי' קי"ד שמפלפל קצת בכעין זה. ולפמש"ל דנותר הו"ל איסור הבא מאליו ואינו דומה להקדש ובזה ודאי יוצא אסור וגם טעם אסור דילפינין מחלב ונבלה. מיושב הקו' זו בטיב טעם. אך קשה דמשמע מחולין צ"ט ומזבחים צ"ז דגם בפיגול ט"כ אסור. עיין בסוגיא דיקדש ופיגול ל"ה איסור הבא מאליו ע"כ עדיין צ"ע. אולי אבאר עוד מזה אי"ה:
יד והנה התוס' הוכיחו דנ"ט בר נ"ט מותר מדאמרינין כל יום נעשה גיעול לחבירו ואיך מבשל שלמים בקדירה שבישל בה חטאת. וכתבו דמשם אין ראי' דיש ג' נותני טעם מחטאת לקדירה ומקדירה לרוטב ומרוטב לבשר והקשה בחו"ד סי' צ"ה דהרי ממעט באכילת הרוטב. מיהו י"ל כמ"ש הכסף משנה פ"ו דפהמ"ק בתודה שנתערב באיל נזיר. דמקריבין שתיהן והקשה ראב"ד דממעט באכילת תודה שמאכיל לכהן זרוע בשלה ותירץ דהיכי דממעט באכילת אבר לא איכפת לן. ובח"ס יו"ד סי' קי"ד הקשה מתוס' שחששו אף לבליעת כלי משום ממעט באכילת קדשים ולא אדע מה קו' הרי התוס' הקשו שממעט באכילת בשר ושמא יבשל רוב מהבשר וממעט באכילה. וע' בצל"ח פסחים, פ"ק סוף דף י"ג דאפי' באכילת חצי הקרבן חוששין לממעט באכילתן. ומ"ה הקשו אתוס'. אך לקו' החות דעת י"ל דארוטב לא קפדינין לממעט באכילתן. הן אמת שכבר הקשיתי אדברי כסף משנה מש"ס דבכורות ריש דף ס"א בנתערב עשירי באחד עשר. דאם יקרב שניהם יצטרך ליתן חזה ושוק לכהן ושמא מעשר הוא וממעט באכילתו הרי דאף במקצת קרבן שייך אין מביאין קדשים לבית הפסול. ושמא בב' אברים שייך יותר אין מביאין לבית הפסול מאבר אחד. שוב מצאתי בשעה"מ פ"ו מפהמ"ק שהרגיש בקושיא זו:
ודרך אגב הנני אומר בביאור דברי התוס' חולין צ"ח ע"ב שכתבו דלפעמים הזרוע ומקצת מן האיל הוא חוץ לרוטב:
ומנ"ל לגמ' זאת. ודלמא הכהנים זריזים הם או הבעלים שלא יהי' חוץ לרוטב. ונ"ל לפרש דכיון דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ודרשינין בנזיר מ"ה שלקחו מהרוטב על השער. ואח"כ כתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה א"כ כשמתחלה לקח מהרוטב שפיר חיישינן שמא יהי' הזרוע ומקצת מהאיל חוץ לרוטב. וזה פי' נכון ת"ל:
טו והנה התוס' בסוגין ד"ה הכי גרסינין הקשו לר"ש דשתי הלחם ולחם הפנים אפייתן בחוץ ול"ב כלי שרת וכן מנחת מאפה תנור קשי' קו' הגמ' אמאי תנור של מקדש של מתכת הי' ליעבד דחרס. והי' נ"ל לישב דמשום מנחת חביתין עבדינין של מתכת דמבואר בר"מ פי"ג ממעשה הקרבנות דבתחלה אפו אותה מעט ואח"כ מניחה במחבת. ומנחת חביתין גם לר"ש אפייתן בפנים. ובעי כלי שרת. אך יש לדחות דאימת תנור מקדש לאחר קירום פנים כמ"ש תוס' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינין. א"כ כיון דמנחת חביתין לא נאפה רק מקצת בתנור התנור אין מקדש ול"ב כלי שרת רק בגמר אפי' ואז הי' במחבת כלי שרת ול"ב שיהי' התנור כלי שרת ע"כ תירץ זה ליתא לפענ"ד. אך צ"ע דא"כ אמאי אמרינין במנחות נ"א דמ"ה מנחת חביתין נאפה בשבת משום דכתיב על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסל בלינה. דילמא כי בעי כלי בקרום פנים המדובקין. דאז קרי לחם. וא"כ יאפו מאתמול עד קרום פנים שאינם מדובקין כמו שכ' תוס' שבת כ'. ולענין מנחת חביתין לא קרי לחם. ובשבת יתנהו לכלי שרת שיאפה עד פנים המדובקין דאז נתקדש בכלי כמו בתנור. וע' מ"ש בדרוש למנחות צ"ה בספרי לא"ח סי' פ"ח אות א' וכבר הקשו המפרשים שם כן. וכאן קשה ג"כ בגמ' כנ"ל. ומזה משמע דמנחת חביתין בעי כלי שרת מתחילה אפי' ומ"ה י"ל דמשום הכי תנור של מקדש של מתכות הי' שיהי' מתחילת אפי' בכלי שרת ודוק: