שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קיג
המשך דרוש הנ"ל בסוגיא דמריקה ושטיפה זבחים צ"ה ע"ב:
א לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק בפ"ח ממעה"ק מריקה ושטיפה אף בכלי חרס זולת בחטאת. וקודם בואי ליישב דבריו מה שקשה מסוגיא דפסחי' נביא ראי' לדבריו מסוגיא דזבחי' והיא בהקדם מה שיש לבאר בענין נטל"פ הערה גדולה:
כתב המרדכי הובא בב"י יו"ד סוף סי' קכ"ב י"א דכלי חרס ל"מ נטל"פ. וראי' מאבות דר' נתן כלי חרס אינו מבאיש מה שבתוכו ול"נ דהא סתם קדירות שבתלמוד של כלי חרס הם ואפ"ה נטל"פ מותר אלא ה"פ אינו מבאיש מה שבתוכו שהמאכל השוהה בתוכו לא נעשה מר אבל הנבלע בדפנות גם בכלי חרס נטל"פ כשאב"י. והרואה יראה כמה מהדוחק יש בדבריו. וגם כלי מתכות לא נעשה מר. גם למאי נ"מ איתא כן באבות דר' נתן. וגם הי"א לאו קטלי קני נינהו:
ולדעתי נראה דבר פשוט בזה. והוא הנה הר"ן ז"ל הקשה סוף ע"ז לשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת למה הוצרך התורה מריקה ושטיפה וכתב ולדידי ל"ק מידי שכבר פרשתי למעלה שבלוע בדופני הקדירה ראוי לגר ומעצמו אסור אלא שאינו משביח בתערובת אך פגמו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו כשם שצותה לשרפו וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה התורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות עי"ש מפורש יוצא מדבריו דקדירה גופה לא פגמה הטעם בדופן הקדירה רק שבתערובת פוגם. ועכ"פ בדופן הקדירה לא נפגמה. ודברי רש"י סותרי' זא"ז דבפסחי' כתב רש"י מששהתה בדופן הקדירה נפגמה ומטעם הכלי נפגמה הבליעה ובע"ז לא פירש כן. וכבר הרגיש בזה בחתם סופר יו"ד סי' צ"ח (וע' מ"ש לעיל סי' מ"ה אות ח') באופן דדבר זה אי הבליעה בדופן הקדירה לפגם תליא באשלי רברבי. ולדעתי יש חילוק בין כלי חרס למתכות וזה ביאור דברי המרדכי והאבות דר' נתן דכלי חרס אין מבאיש מה שבתוכו. היינו דלא נפגמה הבליעה בדופן הקדירה רק דאח"כ אינו משביח תערובתו כמ"ש הר"ן ז"ל ומ"מ מותר כיון שפוגם בתערובת וחילוק הזה יותר יתכן עוד לדעת הרשב"א הובא בר"ן דנטל"פ מקדירה מותר אף שהוא ראוי לגר משום דט"כ בטעם שאינו משביח לא אסרה תורה דממשרת לא ילפינן רק טעם מושבח ומדין ביטול ברוב מותר ע' פמ"ג במשבצות סי' ק"ג ס"ק א' וזה דוקא בכלי חרס דאינו מבאיש מה שבתוכה אבל בכלי מתכות מבאיש מה שבתוכה והבליעה בכלי פגום. ונ"מ לחמץ בפסח וכל הני שתערובתן במשהו. דבכלי חרס אסור דהרי בקדירה ל"ה לפגם ורק שאין משביח והגוף בטל ברוב כמ"ש הרשב"א פ' השוכר בע"ז. והיכא שאין בטל ברוב אסור כמ"ש הפמ"ג בר"ס ק"ג הנ"ל משא"כ בכלי מתכות דהבליעה בקדירה פגמה ולא מטעם ביטול קאתינן עלה והוא ביאור נחמד לדברי המרדכי והאבות דר"נ:
ב ובזה נ"ל לישב מה שמקשים העולם מסוגיא דפסחי' כ"ט על הר"ן ז"ל שמקשה לרב דא"ל קדירות בפסח ישברו והקשה דהרי רבא מסופק איך רב ס"ל נטל"פ מותר או אסור ואמאי לא פשיט מהכא דקדירות בפסח. ותירץ הר"ן בשם הרשב"א ז"ל משום דבפסח משהו אסור וכל היכא דמשהו אסור נטל"פ נמי אסור. והקשו דא"כ איך מסופק רבא והרי רב ע"כ ס"ל נטל"פ מותר דאי אסור מנ"ל דליכא למילף מגיעולי נכרים כמו דיליף ר"מ דלדידי' דא"ל מב"מ ל"ב יש לומר דלהכי הוצרך התורה להגעיל שמא יבשל במינו ומב"מ במשהו וכל היכא דבמשהו נטל"פ נמי אסור ולעולם בכל דוכתא נטל"פ מותר. ולהנ"ל מיושב היטב דהר"ן בשם הרשב"א שפיר תירץ על מימרא דרב דמיירי בחרס דאינו מבאיש מה שבתוכו ורק שאינו משביח בתערובות וכמו שביארנו ומטעם ביטול ברוב קאתינן והיכא דמשהו אסור ל"ב ונטל"פ אסור ומ"מ יש להוכיח גם לרב דנטל"פ אסור מג"מ דהוצרך התורה להגעיל כלי מתכות וזה פוגם בדופני הקדירה. ואף היכא דמשהו אסור מ"מ אי נטל"פ מותר גם זה לישתרי דהוי פגם קודם שפולט וכמו שביארנו ולכן נטל"פ אסור וז"ב: ג ובזה נ"ל ליישב בסוגיא דזבחי' ופסחי' דמקשה בגמ' לרבא בר אהילאי דהאי תנורא דטחו בי' טחיא ואסרי' רבא בר אהילאי למיכל לריפתא לעולם אפילו במלחא והקשו בגמ' מדתנן או שטחו בו וכו' הפת אסור עד שיסיק את התנור הא הסיק את התנור שרי והניח בתיובתא. ואח"כ הקשה וכי מאחר דאתותב רבא בר אהילאי אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו. ומשני רב מוקי לה בתנור של מתכות ואב"א כאן היסקו בפנים וכו' ובפסחי' מסיק הלכך האי בוכיא וכו' ואי מליא גומרא שפיר דמי והקשו בזה אמאי לרבא ב"א מותיב בתיובתא ולרב משני בשל מתכות ולא משני כן לרבא בר אהילאי. וגם דקדוק הלשון בזבחי' דרב משני. וגם דקדוק הלשון גבי מאחר דאיתותב דמשמע דבל"ז ל"ק לרב וגם הקשו על הגמ' דמסיק הילכך האי בוכיא וכו'. ולתירץ הראשון לכלי חרס ל"מ אף היסק בפנים ומאין ידע הגמ' דהלכה כתי' הב'. וגם בזבחי' דמקשה על קדירות במקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות וכן על תנור של מקדש וכ"ז לתירץ הב' ומנא ידע הגמ' כ"ז. ולהנ"ל כ"ז נכון. דהנה בהך דרבא ב"א דאסרה למיכלא לריפתא לעולם קשה ג"כ והרי הפת שנאפה לאחר מע"ל הוה נטל"פ. וע"כ צ"ל בישוב הדבר לשיטת הרי"ף ז"ל בחולין שכתב דריחא משהו הוא ומ"מ אסור להאי פיתא שאפאו עם הצלי משום דהוי דשיל"מ וכמו שביאר הר"ן ע"ש דהוי היתר בהיתר ול"ב. ומעתה ה"ה הכא בהאי תנורא ל"ב דהוי דשיל"מ ולכן נטל"פ נמי אסור. ואף דאסרי' אפי' במלחא ול"ה דשיל"מ מ"מ י"ל כמו שכתב הר"ן לענין חמץ בפסח. דחכמי' לא אתי להקל עליו ולכן אף שאסור לאחה"פ הוי דשיל"מ הואיל ומדאורייתא מותר וה"ה הכא כיון שמצד הדין מותר בבשר, ואסור בחלב דהוי היתר בהיתר וכיון שאסור בחלב מצד הדין גזרו בי' רבנן אפי' במילחא באופן דלכן אסור דל"ב כנ"ל. וכן בברייתא שאסרו עד שיוסק. ומשמע דכל עוד שלא הוסק להכשירו אף שאפה לאחר מעל"ע אסור. וע"כ צ"ל כנ"ל דהיתר בהיתר ל"ב ולכן נטל"פ ג"כ אסור. ומעתה ג"כ שפיר הקשה לרבא בר אהילאי דברייתא מיירי ג"כ בשל חרס דאינו מבאיש מה שבתוכו ורק דמ"מ הבליעה במאכל אינו משביח. ובטל ברוב דגוף בטל וט"כ אינו רק בטעם מושבח. ולכן בהיתר בהיתר דל"ב שפיר הפת אסור. וע"כ מוכח דאף בכלי חרס מהני היסק. וליכא לתרץ בכלי מתכות ולכן מהני היסק דבכלי מתכות תיקשי הרי הו"ל נטל"פ והבליעה נפגמה בדופני הקדירה ובזה הו"ל פגם גמור. ואף היכא שאינו בטל מותר כנ"ל וע"כ בתנור של חרס ומ"מ מהני היסק. ולכן הניח בתיובתא. ומעתה שפיר הקשו וכי מאחר דאיתותב רבא ב"א אמאי אמר רב קדירות בפסח ובשלמא בל"ז הוי מצי לשנויי דברייתא מיירי בשל מתכות. וגם כלי מתכות מטעם ביטול דאין פוגם בדופני הקדירה כמו כלי חרס והיתר בהיתר ל"ב ומדלא משני לרבא ב"א כן ע"כ ס"ל דמתכות נפגמה בדופני הכלי וע"כ אף היכא דל"ב מותר. וע"כ מיירי בשל חרס כנ"ל ותיקשי לרב ולכן הגמ' משני שני תירוצים דבאמת אנן מסופקין איך רב ס"ל בנטל"פ לרבא ולכן משני דאי רב ס"ל נטל"פ אסור אף היכא שפוגם בעין ואין הוכחה דברייתא מיירי בשל חרס די"ל בשל מתכות. ומ"מ אסור עד שיוסק דלדידי' נטל"פ אסור. וברייתא לדידי' אליבא דהלכתא ולכן משני רב לדידי' מוקי בשל מתכות ולרבא ב"א לא משני כן. דהגמ' לא בעי לתרץ שלא אליבא דהילכתא. וע"כ בחרס כנ"ל משא"כ לרב לדידי' יש לישב כן. ואב"א אי רב ס"ל ג"כ נטל"פ מותר. וליכא לתרץ גם לדידי' בתנור מתכות דפוגם בדופן הקדירה והו"ל נטל"פ וע"כ ג"כ בשל חרס הא והא בשל חרס וכו'. ולכן מסיק הגמ' הלכך דאליבא דאמת דנטל"פ מותר ולא מצי לתרץ הברייתא במתכות דפוגם בדופן הכלי ואף היכא דבמשהו מותר. וע"כ בשל חרס דאינו מבאיש מה שבתוכו כמו באבות דר"נ. וע"כ חילוק בין היסקו בפנים והילכך האי בוכיא וכו' וכן בזבחי' מקש' שפיר אליבא דאמת דנטל"פ מותר וע"כ בחרס ויש חילוק בין היסק בפנים ולכן מקשה שפיר מקדירות של מקדש ומתנור של מקדש ודוק כי הדברים נחמדים מאוד:
[ומה שיש להקשות לשיטה זו שכתבתי דהא דרבא בר אהילאי אסר הפת משום דשיל"מ כשיטת הרי"ף בסוגיא דריחא קשה אמאי בפת שאפאה עם הצלי מותר במילחא ורק בכותח אסור ובתנור שטחה באלי' אסור אפי' במילחא והוא קושיות תוס' פסחי' עדיין קשה לשיטה זו וצ"ע ודוק]:
ד ובהכי נ"ל לישב פסק הרמב"ם שפסק דמריקה ושטיפה הו"ל עקב אכילה קודם שנעשה נותר ובשבירת כלי חרס לא כתב קודם שנעשה נותר ומשמע דהשבירה הו"ל לאחר שנעשה נותר ומ"ש וכבר הרגיש כן בטעם המלך ולהנ"ל הדבר נכון דהרמב"ם ג"כ ס"ל לינת לילה פוגמת והוה קשיא לי' קו' התוס' אמאי הוצרך התורה שבירה הרי הו"ל נטל"פ תיכף כשנעשה נותר ותירץ הר"ן ז"ל דהבליעה בכלי ל"ה פגם. וכיון שנעשה נותר הוצרך התורה שבירה מצד שריפת נותר. והוה ניחא לי' זה בכלי חרס דאינו מבאיש מה שבתוכו. וכנ"ל באריכות משא"כ בכלי נחושת דהו"ל פגם קודם שנעשה נותר. ולכן הוכיח דע"כ המריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר. שלא נפגם בליעה והמריקה ושטיפה:
כהנים משתמשין בו ואף דלהרמב"ם גם כ"מ מהני מריקה ושטיפה זולת בחטאת מ"מ כיון דעיקר קרא בכלי נחושת ושם ע"כ קודם שנעשה נותר כנ"ל לכן נקט בכלי נחשת מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ובכלי חרס י"ל כתירץ הר"ן ז"ל ודוק. ובאמת אחר שנעשה נותר ודוק:
ה ומעתה נ"ל ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דמריקה ושטיפה מהני בכלי חרס זולת בחטאת דבגמ' זבחים צ"ז קאמרו רבנן דס"ל מריקה בחמין ושטיפה בצונן מידי דהוה אגיעולי נכרים ורבי הגעלה לא קאמינא וכו' ובאמת הדבר תמוה דמנא ידע הגמ' דרבי ס"ל דבעי הגעלה והרי כבר הקשו התוס' סוף ע"ז דלמה הוצרך התורה ושבירה והרי הו"ל נטל"פ. ותירץ הרא"ש דהוא גזה"כ ומעתה דלמא ס"ל לרבי דמריקה ושטיפה בצונן להעביר הבעין והבליעה לא איכפת לן דנטל"פ הוא. וכבר כן בצ"ק ותירץ דהגמ' הוכיח מדהוצרכ' התורה שבירה בכלי חרס ולא הו"ל פגם. וע"כ הבליעה איכפת לן וה"ה בכלי נחשת צריך הגעלה (ואף דלהרמב"ם ג"כ בחטאת חמיר מ"מ אין חילוק רק בכ"ח נשאר משהו ול"מ ושטיפה ובכלי נחשת מהני ולא נשאר כלל אבל אס"ד דכלי נחושת ל"ב הגעלה כלל איך הוצרך בכ"ח שבירה וז"ב. ועיין עוד לקמן):
ואולם לפי הנ"ל הק"ל ודלמא רבי ל"ב הגעלה דהו"ל פגם קודם שנעשה נותר ואי דקשיא מכ"ח. מ"מ י"ל דכ"ח שאני דאינו מבאיש מה שבתוכו והבליעה בכלי לא הו"ל פגום ונעשה נותר קודם שפולט והוצרך התורה שבירה לבער נותר משא"כ בשאר כלים דנעשה פגום בדופן הקדירה. והו"ל פגם קודם שנעשה נותר ולכן לא הוצרך רבי רק מריקה ושטיפה בצונן והוא קו' גדולה. ולכן הוכיח הרמב"ם דמריקה ושטיפה שייך גם בכ"ח ורבי ס"ל בכל מקום מריקה ושטיפה בצונן. וע"כ ס"ל הגעלה בחמין דבכ"ח תקשי מידי דהוה אג"מ ול"ל דהו"ל נטל"פ דא"כ קשיא משבירה בחטאת דהרי תרווייהו בכ"ח וע"כ צריך הגעלה ולא נשאר רק משהו ובחטאת אסור. אבל לומר דל"ב כלל בשאר קדשים מאי חילוק. בין חטאת לשאר קדשים וע"כ הוכיח שפיר דרבי בעי הגעלה. והרי הוכחה ברורה לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ו ואחרי כל אלה נ"ל לישב גוף דברי הרמב"ם מקושיא שהקשו לשיטתו איך הוכיח הגמ' דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם. ודלמא לעולם יוצא ורק בחטאת גזה"כ דהרי ע"כ גזה"כ הוא. והנ"ל ובז' נתישב קו' התוס' פסחים ג"כ שהקשו איך מוכיח דאינו יוצא מידי דפיו ודלמא גזה"כ כמו בישול בלי בלוע. וי"ל דהנה כבר הקשה המזרחי דהרי הו"ל נטל"פ ותירץ דהוא גזה"כ לבער נותר מן העולם. והקשו דא"כ מאי מהני שבירה דבהשבירה לא נתבערה הנותר וישנו בעולם וכבר הרגיש בתוס' בזה. והנ"ל בזה דהנה בת"ה סי' קפ"ג הביא מה שנסתפק במרדכי בפ' גיד הנשה בנפלה טיפה על הקדירה מבחוץ אי נעשה נבילה. והביא בשם ש"ד בזה"ל דהבליעה בקדירה לא נ"נ דאיסור הבלוע אין אוסר היתר הבלוע כמו טומאה בלועה שאינה מטמאה טהרה בלוע עיי"ש (וצ"ל דאף דאיסור מטומאה לא ילפינן כדאמרינן ביבמות ק"ג. מ"מ מצינו דילפינן איסור מטומאה בעירובין כ"ד וע' קהלת יעקב אלגזי אות איסור מטומאה ולעיל סי' ס"ג אות א' וכעת מצאתי במ"ש בש"ד סי' נ"ה שהרגיש בזה איך יליף ש"ד איסור מטומאה וכ' לעיין בהגהות ש"ד סי' נ"ז ושם כ' הגהות ש"ד דדוקא לענין ספק איסור לא ילפינן מטומאה דילפינן מסוטה אבל במלתא דתליא בסברא ילפינן איסור מטומאה והגהות ש"ד לא מביא הך דיבמות ק"ג וצ"ל דשם ל"ה מלתא דתליא בסברא. וע' ב"ש אה"ע סוף סי' ו' כ' כן מסברא דנפשי' ובאמת כן הוא בהגהות ש"ד ומקהלת יעקב אלגזי אות הנ"ל נעלם דברי הגהות ש"ד וע' יד מלאכי כללי א' אות מ"ו מ"ח). והנה לפי המבואר בנדה דף ס"ב והיוצא משם דבליעה שיכולה לצאת ל"ה בליעה ובחרסין שנפלו לתנור ויכולין לצאת ע"י הסקה פליגי ר"י ור"ל ולר"י אף שיכולין לצאת ע"י הסקה הו"ל טומאה בלועה. והלכה כר"י וכמו שפסק הרמב"ם בה' כלים. ובזה י"ל דשני תירוצים במרדכי פ' גיד הנשה תליא בזה דלתירוץ אחד שהביא מטעם טומאה בלועה. וה"ה דבליעה בקדירה לא נ"נ זה דוקא בכלי חרס דאינו יוצא בהגעלה אבל בכלי מתכות הבליעה נ"נ כמו דל"ה טומאה בלועה. ולתירוץ הב' מטעם מקושר זה שייך אף בכלי מתכות ועיי"ש בת"ה סי' קפ"ג. באופן דלפי הנ"ל י"ל דמה שנבלע בחרס לא נעשה נותר כלל דהו"ל בליעה. ובשלמא בשאר כלים כיון שיש להוציא בנקל ע"י הגעלה ל"ה בליעה כמו לענין טומאה. משא"כ בכלי חרס ומה שהוצרך התורה שבירה אי בישול בלי בליעה אסור הוא פשוט מגזה"כ. ואי בישול בלי בליעה ל"צ שבירה הטעם בבישול ובליעה שלא יאסר המאכל וס"ל בחטאת במשהו. כמ"ש בצ"ק זבחים צ"ה ע"ב וכל היכא דמשהו אסור נטל"פ אסור. או דבכרת נטל"פ אסור וכמו שאבאר אי"ה לקמן. אבל כל עוד שהבליעה בכלי לא נעשה נותר ולכן מהני שבירה וז"ב. ומעתה הדברים נחמדים בישוב קו' התוס' דע"כ מוכח דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם וכיון שאינו יכול להוציא כל הבליעה ואף שפולט מעט מעט כיון שאינו בידו להוציאה הוי בליעה כמו בנדה ס"ב והוי כמו טומאה בלועה ולא נעשה נותר כלל. ורק מפאת בישול בלי בליעה צריך שבירה או שלא יאסר התבשיל ולכן מהני שבירה. ובכלי נחושת בעי מריקה ושטיפה ומהני. ואס"ד דיוצא מידי דפיו בבישול ול"ה בליעה שהרי יכול להוציא נהי שי"ל שהתורה גזרה דצריך שבירה אבל זה קשה איך מהני שבירה. והרי צריך לבער נותר מן העולם. ובזה א"ל דהוי גזה"כ דהכי בשביל שהוא חטאת הוא קל שלא יצרך לבער מן העולם. וע"כ מוכח דאינו יוצא מידי דפיו ע"י הגעלה ול"ה נותר ומהני שבירה והוא ישוב נכון ואמת לקו' התוס':
ז' ובזה מ מיושב ג"כ פסקי הרמב"ם דבאמת טעם הרמב"ם שפסק כן הוא כמו שביארו המפורשי' דבכלי נחושת הוצרך התורה מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ובכ"ח ג"כ מהני מריקה קודם שנעשה נותר. ומה שנשאר אח"כ בכלי חרס לא איכפת לן דהו"ל נטל"פ כקו' התוס' ובחטאת גזה"כ דבמשהו אסור ולכן נטל"פ אסור. ואין להקשות כיון דבחטאת ע"כ גזה"כ דלמא גזה"כ השבירה ובאמת יוצא מידי דפיו די"ל כנ"ל דבשלמא אליבא דאמת דאינו יוצא מידי דפיו שפיר מהני שבירה דלא נעשה נותר בתוך הכלי דהוה בליעה משא"כ אי יוצא מידי דפיו ע"י בישול ואפשר להפריד הבליעה ונעשה נותר ואיך מהני שבירה וע"כ אינו יוצא מידי דפיו ורק דבשאר קדשים נטל"פ מותר ובחטאת במשהו ועוד יתבאר מזה, לקמן. ובזה נ"ל לישב במה שהרמב"ם נקט להאיבעי' דזבחים צ"ה ע"ב דבישול בלי בליעה בכלי חרס. ומשמע דרק בכלי חרס האיבעי' ומ"ש וכבר הרגישו בזה ולהנ"ל נכון דהאיבעי' רק בכלי חרס. והיינו לפמ"ש דבכלי חרס הבליעה בכלי לא נעשה נותר דהו"ל בליעה. וע"כ צריך טעם אמאי הוצרכה התורה שבירה דליכא למימר משום בליעה ונאסר מה שיבשל דאז הו"ל נטל"פ כקו' תוס' סוף ע"ז ואי משום שריפת נותר קשיא מאי מהני שבירה. וע"כ ל"ה נותר דהו"ל בליעה ולמה הוצרך התורה שבירה וע"כ גזה"כ ומספקא ליה בבישול בלי בליעה משא"כ בכלי נחושת י"ל משום שריפת וביעור נותר ומשום הבליעה ולא מיבעיא לי' דל"ה גזה"כ בכלי נחשת ודוק:
ח' עוד באופן אחר נ"ל לישב דברי הרמב"ם הנ"ל. והיא הנה התוס' הקשו סוף ע"ז לשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת. אמאי הוצרך התורה שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת. הרי הו"ל נטל"פ. ותי' הרא"ש דגזה"כ היא והרא"ם תירץ דהפגימה ונותר באין כאחד והוצרך התורה לבער נותר מן העולם. והקשו התינח בכלי נחושת הו"ל שפיר ביעור נותר. אבל בשבירה הנותר נשאר. ולמה הוצרך התורה שבירה. והרי הבליעה אינו אוסר והנ"ל ביאור חדש בענין זה והוא הנה דעת הסמ"ק הובא בת"ח כלל פ"ה וכן דעת המרדכי דבישל בכלי שנאסרה מבב"ח שאב"י שאסורה בהנאה וצריך להוליך הנאה לים המלח וביש"ש פ' כ"ה סי' ס"ו כ' בשם א"ז וז"ל קדרה שבישל בה בב"ח ונאסרה אם שוב בישלו בו היתר אסור באכילה אעפ"י שאינה ב"י דבאיסור הנאה אין לחלק בין ב"י לשאינו ב"י ואם ב"י הוא כל המאכל אסור ואם אינו ב"י ישליך דמי קדרה לנהר והמאכל מותר ובטעם הדבר נתלבטו הפוסקים ובעל מנחת יעקב כתב בטעם הדבר כיון שנהנה מהבליעה הישנה שאין הקדירה בולע כעת. ובאמת הדבר תמוה לדעת הטו"ז סוף צ"ג בפירוש הגמ' כיון דטעון טעון דבאמת הקדירה פולט וכן בולע. א"כ הקדירה בולע כעת והבליעה הישנה הו"ל לפגם ולא נהנה ממנה. ואמנם לדעת הכו"פ שחולק על הטו"ז וס"ל דבכמות כלי ישן אינו בולע כיון דטעון טעון רק הטעם נכנס ויוצא י"ל כסברת המנ"י ולדעתי י"ל דבר חדש בזה. והוא לדעת המרדכי דבכלי חרס צריך ס' נגד כולה וביאר הטו"ז הטעם דגוף החרס נעשה נבילה כיון שא"א להפריד האיסור. ולכן צריך ס' נגד כולה. משא"כ בכלי מתכות. וע' בטו"ז סי' צ"ח א"כ כיון דבב"ח אמרי' חנ"נ. החרס גופה נעשה נבילה ואסורה בהנאה. ואם בישל בתוכה הוה כפת שאפה בעצי ערלה. וה"ה בישל בכלי של ערלה. וכיוצא בזה. ובשלמא במתכות דאפשר להפריד האיסור ולא נ"נ רק הבליעה. והבליעה פגום. משא"כ בחרס דגופי' נעשה נבילה לשיטת המרדכי. ובודאי הקדירה אסורה וצריך להוליך הנאה לים המלח. באופן דעפ"י הנ"ל יש ליתן טעם חדש בזה והוא דטעם דאמר רחמנא בכלי נחשת מריקה ושטיפה הוא מטעם לבער נותר מן העולם ובכלי חרס הטעם פשוט. דגוף החרס נעשה נבילה ונאסר בהנאה ואסור לבשל אף לאחר מעל"ע. כמו שאסור לבשל בעצי ערלה. ואמנם הו"ל זוז"ג קדירה דאיסורא ועצים דהיתרא. כמו אפה בו את הפת. ולדעת התוס' פסחים כ"ז בכלי חרס אם צריך שבירה היה כדיעבד אך הרמב"ם ס"ל דחטאת במשהו כמ"ש הצאן קדשים וזוז"ג מטעם ביטול. והיכא דמשהו אסור זוז"ג נמי אסור ולכן צריך שבירה. ובשאר קדשים מותר מטעם זוז"ג כלישנא קמא דפסחים כ"ז דאפי' בקדירה מותר זוז"ג. והבליעה אינה אוסרת דהוי נטל"פ וחרס אין נותן טעם ורק שגורם הבישול כמו אפה בו את הפת ומריק' ושטיפה צריך דכל מה שיוכל להוציא הבליעה מחויב לבער מן העולם. ומעתה הוכיח שפיר דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם ולכן א"א להפריד האיסור. (ואף דאפשר ע"י הסקה מ"מ בהסיקו מבחוץ ל"מ כמו שע"כ צ"ל לשיטת המרדכי) ולכן גוף החרס נעשה נבילה. ואסור לבשל בו ולכן צריך שבירה משא"כ אם נאמר דיוצא מידי דפיו קשיא אמאי צריך שבירה הרי הו"ל נטל"פ. והולכת הנאה לים המלח ל"צ ודוק:
ט' ועפ"י הנ"ל מיושב קו' הברכת הזבח לשיטת הרמב"ם דס"ל שבירה בכ"ח רק בחטאת איך משני בזבחים צ"ה ע"ב אקושיא דתנור של מקדש של מתכת הי' ליעבד דחרס כיון דאיכא שירי מנחות דאיכא בישול ובליעה ופירש"י שמן המנחה וכונת רש"י דדוקא בשמן איכא בליעה. והרי במנחה דחטאת ל"ה שמן. ונ"ל בדרך זה לפ"מ דפירשנו דבאמת הו"ל נטל"פ. ורק מטעם דגוף החרס נעשה נבילה ואסור בהנאה. כמו עץ מאיסור הנאה ואם גוף החרס אסור בהנאה תליא בחתיכה נ"נ. ובקדשים דהיתר מצטרף לאיסור אמרינין חנ"נ כמ"ש הרשב"א הובא בכו"פ. ואמנם לר"ש א"א לומר כן דלדידי' כ"ש למכות ול"צ להיתר מל"א. והתו' שהוקשה להם בע"ז ס"ז לר"ש למ"ל משרת ולא כתבו למ"ל יקדש להמל"א והרי בלא"ה כ"ש למכות צ"ע. וצ"ל דלר"ש למסקנא ט"כ ל"ד. ולכן צריך יקדש ומשרת לט"כ דלהוי שני כתובים. ועכ"פ לר"ש ל"ש המל"א גם בקדשים. ואם ל"א המל"א ל"א חנ"נ. וא"א לומר טעם הנ"ל וע"כ מטעם הבלוע או מגזה"כ. כתירוץ הרא"ש סוף ע"ז ואין חילוק בין קדשים לחטאת וכיון דקו' הגמ' מתנור הוא לר"ש דלרבנן י"ל דטעון כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינין כמו שמסיק. ורק לר"ש ל"ש לתרץ כן דלדידי' מנחת מאפה ושתי הלחם ולחם הפנים ל"צ כלי שרת כמ"ש התוס' דף צ"ו ע"א ד"ה הכי גרסינין ורצה הגמ' בדף צ"ה ע"ב לישב אף לר"ש אמאי תנור של מתכות הי' ולר"ש דא"א לומר משום גוף החרס דלא נ"נ לדידי' כיון דל"ש המל"א ולכן ע"כ גזה"כ ואין חילוק ושפיר משני הגמ' דכל עיקר הקו' לר"ש ולדידי' אין חילוק וכיון דאיכא שירי מנחות. ולרבנן בלא"ה ל"ק ודוק וקצרתי:
שבתי וראיתי כי בגוף הקושיא שהקשיתי דלר"ש דס"ל כ"ש למכות למ"ל קרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור כקו' התוס' ע"ז לענין משרת, י"ל דל"ק דכיון דבקדשים בנותר חייב כרת וחטאת. ור"ש ס"ל לא אמרו כזית רק לקרבן. ועכ"פ בקרבן בעינין כזית. וקמ"ל קרא דיקדש דחייב קרבן משום המ"ל. ועיין לקמן מה שאכתוב בזה. ודע דהמ"כ כתב בשיטות הרמב"ם דאף בכזית בא"פ אין חייב כרת בחלב ולדידי' ה"ה בנותר כן הוא. ואין במשמע כן מדברי תוס' זבחים צ"ו. ועיין בזה ודוק:
י' ונחזור לענינינו הנה בדברינו הנ"ל בדברי המרדכי יש לישב ג"כ קו' הגאון מליסא במקור חיים סי' תמ"ז ס"ק י"ב הקשה לרב דס"ל קדירות בפסח ישברו. ורבא מסופק בע"ז ס"ח ע"ב אם ס"ל לרב נטל"פ מותר או אסור ואם סבירא ליה נטל"פ אסור ע"כ יליף מגיעולי מדין כר"מ וס"ל אין חילוק בין פגם פורתא לפגם טובא כמבואר בש"ס דר"מ יליף נטל"פ אסור מגיעולי נכרים דקדירה בת יומא נמי, אי אפשר דלא פגמה פורתא ואין חילוק בין פגם טובא לפגם פורתא כמ"ש תוס' שם בתי' השני וס"ל ע"כ סריחא מעיקרא מותר וכיון דס"ל דאין חילוק בין פגם פורתא לפגם טובא בסריחא מעיקרא אף פגם פורתא מותר. ואיך ס"ל קדירות בפסח ישברו. והרי הו"ל סריחא מעיקרא קודם שנעשה איסור. דהרי נשתמש קודם פסח ונעשה פגום פורתא קודם התחלת זמן האיסור דאפי' השתמש בע"פ בבקר חמץ ובע"פ לאחר ו' מצה מ"מ כבר נעשה פגום פורתא קודם שנעשה איסור והיא קו' נפלאה. ולהנ"ל נכון הדבר מאוד דרב ס"ל קדירות בפסח בכלי חרס ישברו וזה אינו פוגם בדופני הקדירה. רק כשיוצא נעשה פגום כמ"ש לעיל בשם אבות דר"נ ואז הו"ל איסור ובעודו בכלי לא נעשה פגום כלל ודוק היטב כי זה ישוב נכון:
עוד נראה לפענ"ד לישב דברי רש"י ז"ל דבע"ז ס"ז ע"ב כתב רש"י גבי ר"מ דקדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחרי' ובפסחי' מ"ד פירש"י מטעם הכלי נפגמה הבליעה וכבר הרגיש בזה בחתם סופר יו"ד סי' צ"ח. ולדעתי נראה לישב. דהנה זה ברור דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל חלב מוסכם ואין בו מחלוקת. ואם נאמר דנטל"פ אסור. אין חילוק בין פגום בת יומא כמבואר וסרוח מעיקרא מותר. ואם בישל בשר:
דרב ולרבא הוכחנו דלדידי' לא תליא נטל"פ בביטול דל"ש סברת הרשב"א וע"כ אם נטל"פ מותר דילפינין מנבלה ע"כ אף היכא דמשהו אסור נטל"פ מותר ומ"ה שפיר מספקא לי' והיש מפורשים בתוס' ע"ז ס"ו קאי לפרש הגמ' שם ושם קאי לאביי כנ"ל ולדידי' י"ל כן כנ"ל ודוק. ובזה מיושב קו' השעה"מ שהקשה בה' חמץ ומצה לשיטת הש"מ הובא בב"י יו"ד ק"ג דכל איסורין שהן יותר מס' נ"ט לפגם אסור א"כ רבינא דסבר לשעורי במאה כתרומה בע"ז בעכברא לדידי' מאי מספקא לרבא בטעמי' דרב והלא באיסורין שהן יותר מס' נ"ט לפגם אסור בודאי ולהנ"ל נכון דלרבא לא שייך כנ"ל דלדידי' א"א לומר מטעם הרשב"א כנ"ל באריכות:
ו' והנה בזבחים צ"ו ע"ב בקו' הגמ' שהקשו ותרומה, לא בעי מריקה ושטיפה וכו' ותירץ אביי לא נצרכה אלא לבישול במקצת כלי ורבא תירץ. להגעלה ביין וי"ל דלרבא בחולין נמי בישול במקצת בעי הגעלה בכל הכלי ועיין בסמ"ק הובא בטוש"ע יו"ד צ"ב שכתב דמספקא לי' ובאמת בש"ס לא איבעי' לן. וע' בפרי מגדים סי' צ"ב דכוונתו על מחלוקת זה דאביי ורבא וי"ל דאביי ורבא לשיטתם אזלי דלפמ"ש הרשב"א מ"ה אב"י מותר מטעם דבטל ברוב כמ"ש הרשב"א ועיין בת"ה ובש"ך סי' ק"ג וע"כ הטעם משום דבכל בישול יש רוב נגד הכלי ובישול אינו מפעפע רק נגד הכלי. ואמנם אם נאמר בישול במקצת מתפשט בכל הכלי וה"ה דפולט מכל הכלי י"ל דליכא רוב וכן כ' הכו"פ סי' ק"ג ס"ק ג' בישוב קו' תוס' סוף ע"ז למ"ל מריקה ושטיפה והלא לינת לילה פוגמת ותירץ הוא דחיישינן שיבשל במקצת כלי וליכא רוב ומעתה י"ל דלאביי הטעם כמ"ש הרשב"א דממש בטיל ברוב וטעם פגום לא אסרה תורה ולפ"ז תיקשי דשמא ליכא רוב ואמאי לא אסרה תורה אלא קדירה שאינו ב"י וע"כ בכל בישול איכא רוב דבישול במקצת אינו מפעפע בכולה ולהכי תירץ אביי כן משא"כ לרבא לדידי' מבש"מ בשמא אף דליכא טעמא ל"ב כמ"ש בראשית דברינו ולדידי' ע"כ טעם דנטל"פ אף שראוי לגר הטעם כמ"ש הר"ן ולכן שפיר ס"ל בישול במקצת מפעפע בכולה והוא נכון:
ז' ובזה נ"ל לישב קו' הבה"ז לשיטת הרמב"ם דכ"ח ל"צ שבירה רק בחטאת מה משני הגמ' דף צ"ה ע"ב דמה"ט תנור של מקדש של מתכת הי' דאיכא שירי מנחות ופירש"י דאיכא שמן המנחה וכונת רש"י דבלי שמן ל"ה בלוע והרי להרמב"ם לא בעי שבירה רק בחטאת ושם ל"ה שמן עוד הקשה איך יליף בגמ' דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ודלמא שם גזה"כ דע"כ צ"ל הכי להרמב"ם ולהנ"ל י"ל בדרך זה די"ל דזה תליא דבאמת הקשו התוס' סוף ע"ז דהבליעה נותר הו"ל נטל"פ לשיטת רש"י דסוף לילה פוגמת ותי' הרא"ש דהוי גזה"כ וס"ל להרמב"ם דעל כרחך גזה"כ הוא דוקא בחטאת כן הוא. ואמנם אם נאמר דבישל במקצת כלי צריך מריקה ושטיפה בכל הכלי דפולט בכולה וה"ה יש לחוש שמא יבשל במקצת כלי והכלי יפליט מכולה וליכא רוב ואין כאן נטל"פ ואין כאן גזה"כ. ולפ"ז ה"ה בכל הקדשים בעי שבירה ואמנם כ"ז אי בישול בלי בלוע א"צ מריקה ושטיפה וע"כ זה שבישל במקצת בעי בכל הכלי מטעם שפולט בכולה וה"ה יש לחוש שמבשל במקצת כלי וכל הכלי יפליט ולא ישאר רוב. משא"כ אי אמרינין בישול בלי בליעה צריך מריקה ושטיפה י"ל דמ"ה בישל במקצת צריך כל הכלי מריקה ושטיפה דהוי עכ"פ כתלאו באוירה וכבישול בלי בליעה ולעולם דהכלי אין מפעפע בכולה אף בקדשים וליכא למיחש שמא יבשל במקצת וכלי תפליט כולה וגזה"כ רק בחטאת ומעתה הדברים נחמדים דהא דיליף בפסחים דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו שם י"ל דקאי לאביי דטעם נטל"פ מטעם ביטול ברוב וס"ל שם דבישול בלי בלוע א"צ מריקה ושטיפה וע"כ דקדשים מפעפע בכולה ול"ה גזה"כ בקדשים וילפינן לשאר דוכתא וכן בגמ' דזבחים שרצה לפשוט דבישול בלי בלוע צריך מריקה ושטיפה מתנור ודחי דלמא לעולם ל"ב מריקה ושטיפה ולפ"ז ע"כ מפעפע בכולה ואין כאן רוב ואין כאן גזה"כ ולפ"ז ה"ה בכל הקדשים וכיון, דאיכא שירי מנחות דהרי אף בשאר קדשים אמרינן כן והדיחוי בגמ' קאי לשיטת אביי משא"כ להרמב"ם ע"כ טעם נטל"פ מטעם דילפינן מנבילה ולא מטעם ביטול כמ"ש לרבא ואף אם מפעפע בכולה מ"מ הו"ל נטל"פ וע"כ גזה"כ ולכן דוקא בחטאת הוה כן והוא דבר נכון ועיין עוד לקמן:
ח והנה נלפענ"ד לישב דברי הגמ' זבחים שם דרבא רצה לפשוט דבישול בלי בלוע טעון מריקה ושטיפה מהא דתנן אחד שעירו דהוה בלוע בלי בישול והגמ' דחה דאין דומה זל"ז ומאי מותיב ומה מפרק ומה ס"ד לפשוט בישול בלי בלוע מבלוע בלי בישול. ונראה לתרץ דהנה י"ל לשיטת הש"ך סי' צ"ח דפחות מס' אף רבא ס"ל דבטעמא תליא מילתא ולפ"ז ס"ל ג"כ דנטל"פ מטעם ביטול ברוב כשיטת הרשב"א דממשרת לא ילפינין רק טעם מושבח. ולפ"ז גם לרבא ל"ק מה שהתורה ציותה מריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרס והרי ה"ל די"ל כנ"ל. דבישול מפעפע בכולה ואין כאן רוב ואמנם נ"ל דכ"ז שייך יש לומר דמפעפע בכולה אבל בעירוי ודאי אינו בולע רק מקום שהקילוח נוגע כדי קליפה ובודאי יש במה שנשתמש רוב נגדה ומעתה הקשה רבא דמנ"ל למתניתין בכלי נחושת מריקה ושטיפה בעירוי דזה ודאי הו"ל נטל"פ דהרי בעירוי ליכא קרא בכלי נחושת רק בכלי חרס ילפינן מדכתיב אשר תבושל בו ישבר ילפינן עירוי כפירש"י אבל בכלי נחושת לא כתיב א"כ בשלמא בכלי חרס י"ל כמו שהבאתי בסי' הקודם בשם אבות דר"ן דאינו מבאיש ש מה שבתוכו ולא נעשה לפגם בתוך הכלי ושייך תירוץ הר"ן דנעשה נותר בכלי וצותה תורה לבער נותר מן העולם וה"ה בעירוי י"ל דכיון שנעשה נותר בבוקר קודם דהו"ל פגום ולכן בעי שבירה שצריך לבער מן העולם משא"כ בכלי נחושת דנעשה פגום בכלי ולא נעשה נותר מעולם ודלמא ל"ב מריקה ושטיפה ובשלמא בבישול גמור י"ל כיון שצריך מריקה בכל הכלי דמפעפע בכולה ומ"ה חיישינן שמא לא יהי' רוב משא"כ בעירוי כנ"ל ומ"ה הוכיח דבישול בלי בלוע אסור וא"כ אין הוכחה דמפעפע בכולה וע"כ הוי גזה"כ ומ"ה בעירוי נמי בעי מריקה ושטיפה וזה סברת רבא והגמ' דחי דאין ללמוד מבישול בלא בלוע לבלוע בלא בישול די"ל כתירוץ הרא"ש סוף ע"ז דהוא גזה"כ או כתי' המזרחי שהובא במג"א סי' תמ"ז ויבואר לקמן ולפ"ז אין לפשוט מבלוע בלא בישול ודוק:
ט' והנה המזרחי תירץ בקושיות התוס' סוף ע"ז אם לינת לילה פוגמת אמאי הוצרכה התורה מריקה ושטיפה בכלי נחושת ושבירה בכלי חרס והלא הו"ל נ"ט לפגם ותי' דנעשה נותר ופגום כאחד והוה נותר וצריך שבירה והנה הדבר צריך תלמוד דמנ"ל דבבאין בב"א הו"ל נותר וי"ל דהדבר תליא בהאיבעית רמי בר חמי בזבחים דף צ"ג בניתז על בגד טמא וקמבעי' לי' ובנפסלה דמה אין טעון כיבוס ה"מ בזא"ז אבל בב"א לא או דלמא ל"ש ע"ש דמייתי מנדה וכל הסוגיא ורבא מסיק דכ"ע אין דנין טומאה קדומה וכו' ואם באין בב"א טעון כיבוס עיי"ש ומעתה לרמי בר חמי י"ל כמו שם אם נטמא קודם אינו טעון כיבוס וה"ה אם נטמא וניתז בב"א מבעי' לי' ויש סברא דאין טעון כיבוס וה"ה הכא אם נפגם מקודם א"צ ביעור וה"ה י"ל אם נפגם וניתר בב"א אין טעון ביעור והוה כמו מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהור' משא"כ לרבא דלכ"ע אין דנין טומאה קדומה וגבי ניתז דם חטאת לדידי' טעון כבוס אף שנפסל מקודם אין טעון ה"ה הכא י"ל כסברת המזרחי דאף דבנפגם מקודם אין טעון ביעור מ"מ בב"א חייב ביעור ונמצא דתירץ המזרחי תליא בפלוגתא שם ולפ"ז יש לפלפל בסוגיא זו בבעי' דרמי בר חמי. ואקצר ותן לחכם:
י' והגה בש"ס פסחים יליף ר"ע ט"כ מגעולי נכרים ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ויקדש נמי להיתר מצטרף לאיסור והו"ל נזיר ויקדש שני כתובים וקשה דא"כ איך יליף מגעולי נכרים לט"כ דהרי הו"ל געולי נכרים וקרא דמריקה ושטיפה בכלי נחושת שני כתובים הבאים כא' ואיך יליף וט"כ ובשלמא שבירה בכלי חרס י"ל דלא כתיב בכלי מדין וכן בשלמא לרבי דס"ל מריקה ושטיפה בצונן נמי ל"ק משא"כ לרבנן דס"ל מריקה בחמין וקאמר בגמ' דף צ"ז מידי דהוה אגעולי נכרים וקשה דא"כ למ"ל קרא למריקה וללמוד מגעולי נכרים ולא ליכתוב כלל וע"כ הו"ל שני כתובים ואין מלמדין ואין לישב דאיצטריך לבישול במקצת דא"כ למה לזה קרא מיוחד דף צ"ו ע"ב ונראה לישב דבאמת כאן הו"ל פגום כמו שהקשו התוס' ותי' הרא"ש דהוא מגזה"כ ועכ"פ אין ללמוד מגיעולי נכרים וגיעולי מדין מכאן לא נילוף דחולין מקדשים לא גמרינן כדאיתא בפסחים ולכן לא הו"ל שני כתובים ולפ"ז י"ל דלר"מ דס"ל נטל"פ אסור ע"כ ס"ל ט"כ ל"ד דהו"ל גיעולי נכרים ומריקה שני כתובים הבאים כא' ובזה נראה לישב קושית מהרש"א בפסחים מ"ד דאמאי קאמר בגמ' דס"ל לר"ע קדירה בת יומא לא פגמה ולא אסרה תורה אלא קדירה ב"י אמאי ל"ק דס"ל נטל"פ אסור ולהנ"ל הדברים נחמדים דכיון דיליף מגיעולי נכרים ע"כ ס"ל נטל"פ מותר ולא אסרה תורה וכו' דמ"ה איצטריך קרא דמריקה דה"א דלא ליבעי דה"ל פגום כקו' תו' וגיעולי מדין איצטריך דחולין מקדשים ל"ג ול"ה ש"כ משא"כ אם נאמר דס"ל נטל"פ אסור והתורה אסרה אף כלי שאינו ב"י תקשי למ"ל מריקה ליליף מגיעולי נכרים והו"ל ש"כ ואין מלמדין וע"כ ס"ל נטל"פ מותר והוא ישוב נכון לכאורה אך י"ל דלר"מ ל"ה ג"כ ב' כתובים דהוה ס"ד דבקדשים לא בעי מריקה כיון דהוה היתר ונעשה פגום קצת קודם שנעשה נותר וסרוחה מעיקרא מותר אף לר"מ כמו שהקשיתי סוף סי' הקדום קמ"ל קרא דמ"מ בעי מריקה ודו"ק ועוד יש לישב בכמה אנפין. ע"כ הדרוש (וע' בתש' שואל ומשיב להגאון מלבוב מ"ק ח"א סי' רמ"ח מה שמפלפל בכל דברי יעוי"ש):