שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קיב
דרוש שדרשתי בק' זוראוונא בעת נתמניתי לאב"ד בשבת שאחר פסח תרי"ז לפ"ק:
א' כתב בעל העיטור הובא בטור סי' צ"ג אם בישל חלב בקדירה של בשר והוא בת יומא יש בה ס' מבשל בה ממין שבישל בו עכשיו. ואיכא מ"ד כיון דקי"ל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו טעם הראשון לעולם נשאר. והטור תמה עליו עיי"ש וכ' הב"י די"ל דסברת בעל העיטור כסברת הרשב"א דס"ל דאם בישל הבשר ואח"כ ירקות מותר אח"כ לבשל איזו מין שירצה דכיון דהיתרא בלע סגי בהגעלה. והיינו משום דע"י הגעלה לא נשאר בו רק טעם קלוש. ואטעם קלוש אינו יכול לחול שם איסור והקשה אמאי תמה הטור על בעל העיטור ולא תמה על הרשב"א ובאמת הדבר תמוה דמתחילה קודם שיצא בלע הבשר בליעה חלב. ונ"נ והוי אפשר לסוחטו דאיסורא. ואמנם ע"כ דעת בעל העיטור דבליעת הכלי מקושר עם המאכל ולא נאסר מה שבלע דיש ס'. ואמנם עדיין צ"ע דהנה הב"י סי' צ"ד הקשה אדברי הטור דס"ל כהרשב"א בסי' צ"ג. ובסי' צ"ד אוסר הכף של בשר שהותחב ביורה חולבת ול"א דהו"ל כהגעלה ותירץ בכו"פ. בסי' צ"ד ס"ק ה' והגאון מליסא דנהי דמה שבולע הכלי חלב אינו נאסר דהחלב מקושר במאכל ויש ס'. אבל מ"מ טעם הבשר מהכף נאסר דבו אין ס' ול"ש מקושר ולכן שפיר נאסר הכף בתחילתו ושוב הו"ל אפשר לסוחטו דאיסורא עיי"ש. ולפ"ז קשה על הבעל העיטור דנהי דהבליעה של חלב מקושר אבל הבליעה של בשר נעשה נבילה. ונאסר הקדירה. והו"ל אפשר לסוחטו דאיסורא. והוא תמוה. ועיין בחו"ד בר"ס צ"ב. שמיישב קו' הכו"פ על המהר"ם מלובלין שכתב דבצלים שבלעו כזית בשר ונפלו לחלב ויש ס' נגד כזית בשר גם הבצלים מותרים והקשה הרי הבצלים שיש בהם טעם בשר נעשו נבלה מהחלב ומדוע לא בעינין ס' נגד כל הבצלים שנעשין נבילה דבאוכל ל"ש מקושר. ותירץ החו"ד דכמו שכ' התו' חולין ד"ק ד"ה בשקדם דכל שסופו לצאת הוה כאלו כבר יצא ומ"ה בתחילת הבישול סופו לצאת מהבצלים הבלע של בשר ולא נ"נ ורק שסופו להניח טעם קלוש ואטעם קלוש לא חל שם איסור עיי"ש. ולפ"ז אולי יש לישב גם דברי בעל העיטור אבל לפענ"ד תמוהין דברי הגאון מליסא. חדא דהתוס' כתבו אח"כ דאם אמרינין בחצי חתיכה לא נ"נ. אין ראי' דכל מה שסופו לצאת דנין כאלו כבר יצא דליכא הוכחה כלל ממה שלא נאסרה חתיכה בתחילת נפילת הטפה דבחצי חתיכה ל"א נ"נ עיי"ש. הרי דסברא זו תליא באשלי רברבי. ועוד י"ל דזה ל"א רק מה שבולע השתא בשעת בישול. אמרינין בדרך הילוכו לא נ"נ. משא"כ מה שכבר בלע ודאי לא דנין כאלו כבר יצא. ועוד נ"ל ראי' דלא כחו"ד דהתוס' כתבו דף צ"ז ע"ב ד"ה וכחל בטעם דבשר הכחל אסור משום דבתחילת בישול כל עוד שלא יצא החלב מקבל טעם בשר וע"כ טעם בשר אחר. לא של הכחל כמ"ש הפוסקים דלשיטת ר"ת בדף ק"י אינו אסור רק בבלע טעם בשר אחר לא של הכחל עצמו ואף לאחר שיצא כולו אפשר לסוחטו אסור עיי"ש. ולדבריו הרי דנין החלב כאלו כבר יצא. ואטעם קלוש אין חל איסור. וע"כ כיון שהחלב נבלע מקודם בבשר. אין דנין כאלו כבר יצא ולכן נאסר הבשר מהחלב. ומה חילוק בין בצלים לכחל. והוא תמוה גדולה על הגאון הנ"ל. על כן גם דברי בעל העיטור א"א לישב בהכי:
ב' ומה שנ"ל דבר חדש בזה. והוא הנה הר"ן ז"ל בחולין בענין נ"ט בר נ"ט. סבירא לי' דשני טעמים הם כממש ורק טעם ג' אינו אוסר ודגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכלן בכותח דהוי ג' נ"ט. בשר בקערה. קערה בדגים. ודגים בכותח. (ומעודי לא הבנתי דנהי דהדגים בכותח הוי טעם ג'. ואינו אוסר להכותח. אבל הכותח נבלע בדגים. ושם טעם בשר בולע טעם חלב ושני טעמים הוי. ולפי מה שביאר הר"ן לקמן ניחא). ועיי"ש שמביא בשם ספר התרומה דקערה של חלב שהודחה ביורה של בשר אסור וכתב הרמב"ן ואני אומר אישתבש כהני דקערה היינו קערה מים רותחין היינו דגים מחבת חולבת היינו כותח. אע"פ שהסכמנו דשלשה:
נותני טעם בעינן כאן נמי שלשה נ"ט בשר בקערות קערות במים מים בחלב. ול"א חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרי' בדגי' דטעם החלב שבכותח נבלע בדגי' ויהא אוסרן. וכן בדין לפי שאין בשר שבדגי' או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה. שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנ"ט הלכך הו"ל טעם ג' ע"כ. וביאור דבריו דנהי די"ל דחלב נ"ט בדגים מ"מ כיון שהדגי' אין נ"ט בחלב ל"ח בב"ח דבב"ח לא אסור עד שיתן טעם זה בזה. בשר בחלב וחלב בבשר. וכאן כיון שהטעם בשר לא מצי לתת טעם בחלב דהוי טעם ג' ל"ה בב"ח שאסרו תורה וזה ברור בפירוש דבריו. ולפ"ז דברי העיטור נכוני'. דכיון דהחלב שהולך להכלי מקושר עם החלב שבקדירה שיש ס' ואין מקבל טעם בשר. אף טעם בשר שבקדירה לא נאסר בשעת בישול דאף שמקבל טעם חלב כיון שטעם חלב אינו מקבל טעם בשר ל"ח בב"ח ולכן לא נאסר בהבישול. ולא נשאר רק טעם קלוש. ואטעם קלוש לא מצי לחול בב"ח. ולפ"ז גם בכף יפה הקשה הב"י דכיון דהבליעה חלב לא נאסר ואין מקבל טעם ה"ה הבלע בשר לא נאסר. וכ"ז בקדירה דהוי מקושר משא"כ בכחל דל"ה מקושר כמ"ש בת"ה שפיר נאסרה דהחלב מקבל טעם בשר. וטעם בשר שבלוע בחלב מקבל טעם חלב דל"ה מקושר. וכן בחולין ק"ח שפיר הקשה חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא. (הג"ה אחר כמה שנים בא לפני תשו' הגאון רע"א ומצאתי שכ' ג"כ כסברתי בפירוש הר"ן והעיטור עיי"ש סי' פ"ג ונהנתי שכונתי לדעתו ת"ל):
ג ובזה י"ל פרפרת נאה בסוגיא דחולין ק"ח דהגמ' מקשה על רב ואס"ד חנ"נ חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא ומשני דסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב. והקשה התוס' דנהי דהתורה לא אסרה חלב מצד עצמה מ"מ הרי קיבל טעם בב"ח ונאסרה מדרבנן כמו שאר איסורין ועכ"פ הוי מב"מ לשיטת רבינו שמואל עיי"ש והוא תימה גדולה. והנ"ל בישוב הדבר. דהנה כבר הבאתי דברי הר"ן דהתורה לא אסרה רק בב"ח שקיבל החלב טעם בשר ובשר טעם חלב ויתערבו הפליטות. ואמנם י"ל דכ"ז אי אמרינן דתרווייהו אסרה תורה. והוי כגוף אחד של איסור. אמנם אי אמרינן גדי ולא חלב התורה לא אסרה רק בשר שקיבל טעם חלב וחלב שקיבל טעם בשר לא אסרה תורה. ומעתה לא איכפת לן בחלב וכשקיבל בשר טעם חלב אסרה תורה וז"ב. והנה הת"ה סי' קפ"ג הקשה דמאי מקשה חלב נבילה הוא. ונימא דהבליעה מקושר עם מה שבקדירה ולא נ"נ ותירץ דבאוכל ל"ש סברת מקושר. והדבר קשה דמנ"ל להגמ' להקשות ודלמא כמו שבכלי שייך מקושר ואין מקבל טעם כמו כן באוכל ונ"ל בישוב הדבר ע"פ הנ"ל. דהנה הת"ה כתב שם דכשהוציא הכף מהקדירה הו"ל כלי שני ולא נאסר. וכן פסק הטו"ז בסוף סי' צ"ב. וע"כ צ"ל אף דכלי ראשון אף שהוסר מאש הו"ל כלי ראשון כמו שמוכח בשבת מ"מ זה שהוחם באש, משא"כ כשנתנו קר לקדירה והוציאה תיכף הו"ל כלי שני. ולפ"ז ה"ה אוכל קר שנתנו לקדירה או שנפל והוציאו תיכף הו"ל כלי שני. ומעתה הגמ' הוכיח מדברי רב דלא ס"ל באוכל סברת מקושר. דמדנקט רב בשר אסור וחלב מותר וע"כ מדסתם משמע אפי' הוציאה תיכף הבשר אסור אף שהי' קר מקודם. וע"כ לא ס"ל מקושר באוכל דאל"כ אימת נאסר הבשר כשהוא בכלי כיון שהחלב שנכנס להבשר לא קיבלה טעם הבשר דמקושר הוא עם החלב שבקדירה אף הבשר לא נאסר כנ"ל. וכשהוציאו דלאו מקושר הוא. והם מקבלין טעם זה מזה הו"ל קום כלי שני. ולא נאסר לשיטת הסוברים דכלי שני לא נאסר. וע"כ צ"ל דלא ס"ל מקושר באוכל. ולכן הבשר נאסר דגם החלב שנבלע בבשר יש לו טעם בשר. ולכן הקשו חלב נבילה הוא ומשני לעולם ס"ל סברת מקושר באוכל. ומ"מ נאסר הבשר דגדי אסרה תורה ולא חלב. ולא איכפת לן מה שחלב אינו מקבל מבשר. וכיון שהבשר מקבל טעם מחלב נאסר. ומעתה ל"ק קו' תוס'. הרי החלב קיבלה טעם מבב"ח דבאמת החלב שבבשר הוא מקושר עם החלב שבקדירה שיש ס'. ובזה מיושב גם לתירץ זה אמאי נקט רב ליורה דמשמע ביש ס'. והרי לסברא זו אפי' ליכא ס' החלב מותר. ולהנ"ל נכון דבאמת החלב מקבל טעם בב"ח ורק ביש ס' החלב מקושר ודוק. (מיהו זה גם לשיטת התוס' נכון). אמנם למסקנא דגמרא דל"א גדי אסרה תורה ולא חלב ורק דרב מיירי בשקדם וסילקו שוב הדרינן לכללא דבעי שיתנו טעם זה בזה והק"ל אמאי אמר רב בשר אסור וע"כ לא אמרינן באוכל סברת מקושר ומ"ה פסקינן כן ודוק כי הוא דרך חריף:
ד והנה בחולין צ"ז ב' מקשה שם גבי כחל אלא מעתה נפלה לקדירה אחרת לא יאסר ומשני כיון דאמר וכו' כחל עצמו אסור שוי' כחתיכת נבילה. ועיי"ש בתוס' בפירוש אלא מעתה. ולהנ"ל י"ל פירוש נכון דלפמ"ש לכאורה יש לומר גם בחתיכה סברת מקושר. והנה הרשב"א הקשה הובא בטו"ז סי' צ' אמאי חתיכה עצמה מצטרף ונימא דבתחילת הבישול החלב מקבל טעם בשר ונאסר. ואמנם לפי הנ"ל י"ל דכיון שהבשר אין מקבל טעם החלב שיש ס' והבליעת בשר שנבלע בחתיכה מקושר עם הבשר שבקדירה. ומעתה אף שהחלב מקבל טעם בשר לא איכפת לן כנ"ל בשם הר"ן. ולכן כל עוד שהכחל בקדירה לא נאסרה. ולכן מצטרפת לס'. ורק אח"כ כשמסלקה מקדירה ונשארה חלב בכחל שבלוע מבשר ואז נאסר. ועכ"פ כיון שבעודה בקדירה, לא נאסרה הוי ס"ד בנפלה לקדירה אחרת נמי אין אוסר. כשהי' בקדירה ראשונה נ"ט. וביאור הדבר דבאמת קי"ל כשיטה דבקדירה ב' בעינן ס' ולא מצרפין הכחל, והגמ' הקשה אלא מעתה כיון שאתה מצרף הכחל ואין אתה חושש שמא נאסרת תיכף וע"כ הטעם דמקושר כנ"ל. ומ"ה לא נאסר תיכף נפלה לקדירה אחרת נמי לא יאסור ותירץ כיון שכחל עצמו אסור מטעם דל"א סברת מקושר ולכן בעינן בקדירה שניה ס' ולא מצרפין הכחל וצ"ל בקושיות הרשב"א כתי' הרשב"א דבתחלה לא נעשה נבלה הואיל והי' אפשר לסוחטו בקריעה והוא פי' נכון בדברי הגמ':
ה והנה בהא דמשני הגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב והקשה מהא דאמר רב חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקין עיי"ש. והקשה בכו"פ סי' צ"ב ס"ק ט' לשיטת ר"ת דס"ל ט"כ דאורייתא. ולוקין על כזית שיש בו טעם איסור ומה הקשה ודלמא באמת החלב לא אסרה תורה ורק מ"מ קיבלה טעם מבשר איסור שנאסר בב"ח וט"כ דאורייתא. ולכן באכל חצי זית בשר וחצי זית חלב שנאסר מט"כ מבב"ח לוקין. וכיון דאוקימנא בבא מיורה גדולה שפיר ומ"מ נ"מ דגדי אסרה תורה ולא חלב דלא נ"נ. והחלב שנאסר מט"כ מבב"ח הוי דינו כמו בשר ומבא"מ עם שאר החלב דלא אמרינן נ"נ רק בב"ח והחלב הוי כשאר איסורין ולכן שפיר בטל. והוא תימא גדולה עיין בסי' צ"ב בדבריו הקדושים. והנ"ל בישוב הדבר באופן נאות דהנה בחולין ק"ך יליף בהקפה החלב וגוממו. וכן בחמץ ובנבילה. מקרא דחייב ולבסוף מסיק אשכחן איסור הבא מאליו איסור שאינו בא מאליו כגון טבל והקדש וכלאים דמשקין היוצאין מהם כמותן מנלן ועיי"ש דיליף מביכורים ולר' יהושע אינו חייב רק ביין ושמן. וכתבו תוס' מנחות ט"ו ד"ה לחם דילפותא מביכורים הוא אסמכתא בעלמא. ועיין בסוגיא דפסחים כ"ד. והמורם מדברי הלח"מ פ"י מה' מאכלות אסורות ומדברי הפ"י בקונטרס חדש ומדברי זקיני הגאון ח"ץ דמשקין היוצא מכל הני למסקנא ל"ד רק לר' אליעזר הוא מדאורייתא אבל לר' יהושע ל"ה רק מדרבנן. ולפמ"ש תוס' חולין דף ק"כ ד"ה היכא דכלאים ל"ה איסור הבא מאיליו הואיל דע"י זריעה נאסר ה"ה בשר בחלב ל"ה איסור הבא מאליו ולא ילפינן רק מביכורים ול"ה רק מדרבנן כמ"ש תוס'. ולפי הסוגיא דפסחים הטעם דהוי שלא כדרך אכילתן. ולפי הסוגיא דחולין הטעם דל"ה פרי עיי"ש. ואין להקשות דהרי טעם כעיקר דאורייתא דז"א כמו שכתבו התוס' בבכורות דף ו' וחולין קי"ב דט"כ היינו היכא שנבלע אח"כ באוכל ואכלו אבל לא דרך שתייה. ובזה ל"ה רק מדרבנן לשיטת הרבה פוסקים וע"ש בפ"י:
והנה בגמ' שמסתפק בטבל וחדש והקדש וכו' ומבשר בחלב לא דיברו כלל במשקין היוצאין איך הדין והוא תימא. אך באמת הדבר יתכן דאליבא דאמת דחלב אסור וכיון דבאמת בב"ח ט"כ דאורייתא וע"כ הכוונה בשר שקיבל טעם חלב וחלב שקיבל טעם בשר. כמ"ש הת"ח בביאור הסוגיא דטעמו ולא ממשו. א"כ ע"כ אף היוצא מבב"ח אסור דנהי דל"ה אוכל רק משקה מ"מ לא גרע מחלב שקיבל טעם בשר שהתורה אסרה וז"ב. ולכן ע"כ בב"ח משקה היוצאין כמותן וכל זה אליבא דאמת דחלב ג"כ אסור. ואמנם אם נימא דגדי אסרה תורה ולא חלב. ורק שהבשר אסרה תורה. א"כ היוצא מבשר ל"ה רק ככל הני דא"א לילף מחמץ וחלב ונבילה דהו"ל איסור הבא מאליו משא"כ בב"ח ומ"ה בהמחה בב"ח אינו חייב וה"ה החלב שקיבל טעם מבב"ח דהוי יוצא מבב"ח ולא בא לאוכל רק למשקה אין לוקין עלי' ומעתה שפיר הקשה בגמ'. וסבר רב גדי אסרה תורה וכו' דליכא למימר מט"כ דמ"מ הוי יוצא מבב"ח ולא בא לאוכל רק למשקה והוא ישוב נכון מאוד ועיין לקמן. והן לא נסתר מחמתי דלפי הסוגיא דפסחים הטעם דמשקין היוצאין אינן כמותן מטעם דהו"ל שלא כדרך אכילתן. וכיון, דבב"ח לא כתיב אכילה לוקין שלא כדרך אכילתן. ומשקה היוצאין כמותן אף לסלקא דעתי' דגדי אסרה תורה ולא חלב. אמנם יש לישב לפמ"ש בסימן הקודם באריכות דרב ס"ל דילפינן איסור בב"ח מלא תאכל כל תועבה. ולקצת פוסקים מאן דיליף מלא תאכל כ"ת אינו אסור שלא כדרך אכילתן (דלא כמו שצדדנו בסימן הקודם בסופו) א"כ לרב בה"א דגדי אסרה תורה ולא חלב משקה היוצא מבב"ח אינו חייב עלי' וה"ה טעם בשר במשקה א"ח ושפיר מקשה לרב לשיטתי' ודוק:
ו' ושוב ראיתי במה שכתבתי דאם גדי אסרה תורה ולא חלב לא נאסר החלב משום טעם בשר איסור דמהטמאים לאסור צירן ליכא למילף בשר בחלב דל"ה איסור הבא מאליו ומשום טעם כעיקר אין לאסור דזה דדוקא בבא לאוכל דמה"ט איצטריך קרא למיחוי נבלה וחלב. משא"כ טעם הבא לחלב. זה ליתא דהרי התוס' הקשו חולין ק"כ למ"ל קרא להמחה נבלה וחלב ת"ל דשתי' בכלל אכילה ותירצו דזה דוקא במידי דשתי' כגון יין ושמן ולא במידי דאכילה כגון שהמחה חלב. א"כ בטעם בשר הנכנס לחלב דהוה משקה אמרינן שתי' בכלל אכילה ומה לי שהטעים אוכל מה לי שהטעים משקה שתי' בכלל אכילה אך מ"מ דברי נכונים לפמ"ש החו"ד סי' ק"ה ס"ק ג' דבתרומה ל"א ט"כ דרש"י כ' מ"ד ט"כ ל"ד דבטלה ברובא ולמה לא פי' דטעם לאו דאורייתא. וע"כ כיון דילפינן מהטמאים לאסור צירן ה"ה הטעם אסור בפ"ע וע"כ צ"ל מ"ד ט"כ ל"ד משום דבטילה ברובא ולפ"ז היכא דהיוצא אסור ילפינן מגיעולי נכרי' או מנזיר דלא בטיל ברוב אבל היכא דהיוצא מותר בפ"ע אין ללמוד משם וט"כ ל"ד, ולפ"ז בב"ח דהמחה בשר בחלב אינו חייב דל"ה מידי דשתי' דנימא שתי' בכלל אכילה ומטמאים או מחלב ונבלה ליכא למילף דל"ה איסור הבא מאליו וכיון דהמיחוי אינו אסור מדאורייתא ה"ה היוצא אינו אסור מדאורייתא. אך אליבא דאמת דבב"ח אסור החלב והבשר מוכח מקרא דיוצא דבשר אסור מדאורייתא אבל לה"א דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ הבשר אסור משום בב"ח וטעם היוצא מבשר בחלב ל"ה רק כשאר איסורין כמ"ש הפוסקים וכיון דיוצא מותר לסברא זו, אף שנכנס הטעם במשקה ושתי' כאכילה מ"מ ליכא למילף מגיעולי נכרים או מנזיר כיון דהיוצא בפ"ע אינו אסור מן התורה. ושפיר מקשה אס"ד גדי אסרה ולא חלב אמאי חייב אחצי זית בשר וח"ז חלב דליכא לחייב משום ט"כ ומיושב קו' הפליתי ודוק היטב ויבואר מזה עוד במ"א אי"ה:
ז והנה התוס' חולין ק"ח ע"ב הקשו מאי משני גדי אסרה תורה ולא חלב הרי מ"מ החלב נאסר כשאר איסורין שקיבלה טעם בשר שאסור משום בב"ח ונעשה נבלה מדרבנן ואכתי חלב היוצא הוה מב"מ ואמאי אמר רב חלב מותר. והקשה בפליתי אמאי לא הקשה תוס' רק דחנ"נ מדרבנן ולא הקשו יותר לר"ת דס"ל חנ"נ בשאר איסורין מדאורייתא כדמשמע מתוס' לעיל ד' ק' שהקשה בתוס' לשיטת ר"ת דחנ"נ בשאר איסורין איך הגעילו כלי מדין והרי המים נעשה נבלה ומשמע דחנ"נ מדאוריית' (ומ"מ נפקא מינה במה דאמרה תורה גדי ולא חלב דהחלב לא נאסר רק משום דבלע איסור בב"ח ול"ה איסור מחמת עצמו ומותר למכור חוץ מדמי איסור שבה). ונ"ל לישב הנה הפליתי כ' דדין דחנ"נ בשאר איסורין תליא דאם ילפינן ט"כ מבב"ח ה"ה דילפינן חנ"נ באיסורין מבב"ח דבב"ח ודאי חנ"נ. אבל אם ילפינן ט"כ מגיעולי מדין או מנזיר אין ללמוד רק ט"כ אבל שנאמר חנ"נ ויצטרך ס' נגד כלו או שיהי' מב"מ מפאת כן אין ללמוד מג"נ דמנ"ל בג"נ חנ"נ. והנה כתבתי במ"א דהא דאמרי' בפסחים דלא ילפינן ט"כ מבב"ח משום דחידוש הוא דאי תרי כולו יומא מותר זה דוקא אם ילפינן איסור בב"ח לאכילה מלא תבשל אבל אי ילפינן איסור בב"ח מלא תאכל כל תועבה אין חידוש דתרי לי' בחלבא מותר. דהנה אין לפרש החידוש מאי דאין אסור לשרות בשר בחלב. דזה ל"ה חידוש דגם בשבת אסור לבשל ומותר לכבוש מדאוריי' דלא אסור מדאוריי' רק תולדת אור ע' נוב"י תניינא יו"ד סי' מ"ג מה שתמה על הר"ן סוף ע"ז שרצה לומר דלמלוח אסור מדאור'. א"כ בב"ח לאו חידוש הוא רק החידוש הוא מה דמותר מדאוריי' לאכול מה דתרי בחלבא ואם אסור בב"ח באכילה משום ל"ת כל תועבה דנעשה דבר מתועב בבישול א"כ בכבוש דלא נעשה דבר מתועב מ"ה מותר ואין חידוש כלל והארכתי בזה שם א"כ כשנוכל למילף מבב"ח ט"כ שוב גם אמרינן חנ"נ מדאור' דילפינן ג"כ מבב"ח. ולפ"ז אמינא דכ"ז אם לא אמרינן גדי אסרה תורה ולא חלב אבל אם אמרי' גדי אסרה תורה ולא חלב הוה בב"ח חידוש אחר דבש"ס דמנחות ט"ז אמרי' ק"ו ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסור אינו דין שאינו אוסר והקשה שם מזורע כרמו של חבירו סמדר דאסרו הזרעים והתירו הגפנים אף דהאוסר אינו נאסר ומשני בכלאים דרבנן ובכלאים דאוריי' אדם אוסר שאינו שלו והיוצא מסוגיא זו דהגורם לדבר אחד איסור אם אינו נאסר לא יתכן שהדבר אחר יאסר וקשי' הרי אם גדי אסרה תורה ולא חלב החלב אוסר ואינו נאסר וע"כ חידוש הוא שחידשה תורה. ולפ"ז דחידוש הוא שחידשה תורה וליכא:
למימר כלאים נמי למ"ד אדם אוסר דש"ש. ולפ"ז ל"מ תוס' להקשות דהחלב נאסר מדאורייתא וחנ"נ מדאוריי' דלסברא דגדי אסרה תורה ולא חלב הוה בב"ח חידוש וליכא למילף מבב"ח ומ"ה לא הקשו רק דחנ"נ מדרבנן. אבל למסקנא דגדי וחלב אסרה תורה. שוב י"ל למ"ד ילפינן מלא תאכל כ"ת ילפינן ט"כ מבב"ח וחנ"נ מדאוריי' ושפיר הקשו תוס' דף ק' מגיעולי מדין וכונתם למ"ד דילפינן מל"ת כל תועבה. והרבה יש לפלפל בזה די"ל דלבתר דילפינן דהחלב נאסר נשאר איסורין שוב ל"ה חידוש אך י"ל דנהי דהחלב נאסר מטעם שקיבלה טעם בב"ח אבל החידוש ממה שהבשר נאסר בתחילה דהרי החלב לא נאסר בתחילה דהתורה לא אסרה ואיך נאסר כלל הבשר ול"א ק"ו ע"כ הוה שפיר חידוש ומ"מ יש לעיין ותן לחכם:
ח והנה בסוגיא שם הקשו וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והא איתמר כזית בשר וכו'. וכבר תמהו בזה דכיון דעיקר הקו' מחנ"נ למאי נקט אפשר לסוחטו עיין בר"ן. ונ"ל דהנה י"ל גדי אסרה ולא חלב והחלב לא נאסר מטעם בב"ח דהוה כשאר איסורין כיון דכבר נאסר משום בב"ח הוה הפליטה כשאר איסורין ואי דבשאר איסורין ג"כ ט"כ דאוריית' זה אינו דבאיסורין ט"כ ילפינן מגיעולי מדין וכאן אין לילף דבב"ח אפשר לסוחטו מותר ויש היתר לאיסורו ואין לילף מג"נ ועיין תוס' פסחים דבשלמא בנבילה אפי' אם נאמר שם אפשר לסוחטו מותר עכ"פ הבליעה אסור מה שיצא משא"כ בב"ח אי בכה"ג דנאסר מבב"ח גוף האיסור יש היתר וכיון דא"א למילף מג"מ לכן החלב מותר ולכן הקשה בגמ' כיון דסבר רב אפשר לסוחטו אסור ואין היתר לאיסורו ואיכא למילף מג"מ ליכא למימר גדי אסרה תורה ולא חלב דמ"מ החלב נאסר מט"כ ועדיין תקשי חלב נבלה הוא ומ"מ הגמרא קאמר דסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והוי גזה"כ דל"א הכא ט"כ כמ"ש הכו"פ בתירץ הקושיא שלו דמדהתירה התורה החלב ע"כ דל"א שיאסר החלב משום ט"כ ודוק היטב כי קצרתי (וע' מ"ש בסוגיא זו לעיל סי' ע"ב אות ג' ד'):