שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קז
המשך תשובה הנ"ל:
א והנה ראיתי בתשובה להרב הגאון מוה' אברהם יענעווער ראב"ד מקראקא שדן להתיר עופות אלו ואעתיק את אשר השבתי על דבריו. הנה היתר א' סמך עצמו על דברי ח"ס סי' ע"ד שכתב מדברי תוס' נדה נ' שכתבו דכיון דאין הזכר והנקבה שוין אין לאסור רק בד' סימני טומאה דומיא דנשר. וכתב ח"ס:
דלפ"ז אם עוף טמא בא על עוף טהור אין לאסור אפרוח רק בד' סימני טומאה ודן הרב מוה' אברהם ה"ה להיפך בעוף טהור בא על עוף טמא משום דאין לאסור משום כל היוצא מטמא כיון דבעידנא דנגבל עפרא בעלמא. כמ"ש תוס' נדה ואין לאסור רק מי"ט עופות או מנשר ומי"ט עופות אין לאסור כיון דהזכר טהור כמ"ש הח"ס וע"כ אין לאסור רק בד' סימני טומאה ע"כ הנה דבר זה לא ניתן להאמר כלל. דגם דברי החת"ס תמוהין בזה. דע"כ לא כתבו תוס' בנדה רק היכא שכל המין הזכר והנקבה אין שוין א"כ ליכא למילף מי"ט עופות. ובפרט דמי"ט עופות לא ילפינן דא"כ עורב ל"ל כדאי' בחולין ס' ורק לחוש שמא מי"ט עופות הוא ומדחזינן דמין זה אין שוין הנקבה והזכר ע"כ לאו מי"ט עופות ומ"ה לא ילפינן רק מנשר משא"כ כשכל המין שוה זכר לנקבה וחיישינן שמא מי"ט עופות הוא א"כ איך תתיר עוף בג' סימני' שהי' האם טמאה ובודאי האפרוח ג"כ טמא. דאין זה מי"ט עופות. ומאי בכך דאביו של זה טהור לא מיבעי' אם אין חוששין לזרע אב הוי כולה מי"ט עופות. ואם חוששין לזרע אב הוי מקצת מי"ט עופות והכי ניתן תורה חדשה בזה ואף אם האב טמא והאם טהורה לשיטת התוס' דל"א כל היוצא מטהור טהור כיון דבעידנא דנגבל עפרא הוא ונאמר דזוז"ג אסור. ל"ש היתר מתוס' הנ"ל דכיון דאביו הוא מי"ט עופות ומין זה זכר ונקבה שוין נשאר באיסור די"ט עופות כמו בבהמה טמא הנולד מן הטהור ועברו מטמא למ"ד זוז"ג אסור עיין בבכורות ז' וה"ה בעוף. ועוד מ' ידעינן אם הי"ט עופות נמי לא נתעברה אמם מטהורים דמקרי לפעמים אם נימא דעוף טמא מעוף טהור נתעברה כמ"ש ג"כ הרב מ' אברהם לדחות דבריו באופן דאין להתיר מטעם זה:
ב ודרך אגב ראיתי בחו"ד סי' פ"א הקשה שם אתוס' נדה הנ"ל דא"כ מאי מקשה נשר למ"ל וע"כ קאי אקרא מיותר ולתוס' נדה הרי צריך קרא לעוף שהזכר והנקבה אינם שוין עיי"ש. הנה מ"ש דיש נשר דמיותר בקרא ז"א דא"כ למסקנא דה"א ילפינן מסימן החדש לאסור כל עוף הבא בסימן אחד. ואצטריך נשר להורות דדוקא בד' סימנים טמא ועוף הבא בסימן אחד טהור ולסגי בחד נשר דמדכתב נשר אחד הכל ילפינן דאס"ד סימן אחד טמא ל"ל נשר ולמאי אצטריך נשר מיותר ואי דאי לא כתיב נשר כלל לא ידעינן כלל סימני טומאה הרי סימני טומאה נילף מתורין ומהפרש שבין פרס והעזני' כמ"ש תוס' ד"ה לא נאמר. ואמנם בה"א מגמ' שמקשה ל"ל נשר הרי לא ילפינן מכ"ד עופות דהוי ב' כתובים. ע"ז הקשה שפיר החו"ד דא"כ מנא ידעינן ד' סימני טומאה אי לא כתיב נשר והי' מקום לפרש דאין כונת הגמ' להקשות על הקרא דנשר למ"ל. אך הגמ' מקשה על הברייתא דר' חי' דיליף מנשר עוף הבא בסימן אחד טהור. ומקשה הברייתא למ"ל להביא קרא דנשר והרי בלא"ה מנא ידעינן דטמא דכ"ד עופות הוי ב' כתובים ומשני דל"ה ב' כתובים וה"א דטמא ומש"ה יליף הבריית' מנשר והבריית' יליף שפיר מנשר דאס"ד עוף הבא בסי' אחד טמא דיליף מסי' החדש. למה כתבה תורה נשר כלל דכל עופות ילפינן מפרס וסימני טהרה נודע מתורין והפרש שבין תורין לעופות טמאין כמ"ש התוס'. אמנם אף אם יהיבנא להחו"ד דיש נשר מיותר לא קשה מה שהקשה לתוס' נדה דשפיר מקשה בגמ' למ"ל נשר מיותר. הרי מכ"ד עופות ליכא למילף עוף הבא בסי' אחד לאסור דהוי ב' כתובים ומחד נשר נילף נשר גופא וכל עופות שאין להם שום סימן נמי נילף מנשר גם זולת קרא מיותר כדמשמע מכל הסוגיא. ועוף שחלק בין זכר לנקבה כיון שע"כ אינו מכ"ד עופות א"כ כשיהי' סי' טהרה אף אחד טהור וכשלא יהי' לו שום סימן טמא מנשר דמנשר ילפינן גם בלי קרא מיותר כמו דה"א לילף מפרס אף דליכא קרא מיותר דכבר כתבנו דעוף החלק בין זכר לנקבה הוי כמו כל העופות ורק תוס' כתבו דלא הוי מי"ט עופות אבל דינו כשאר עופות דמנשר ילפינן. גם מ"ש החו"ד דל"ש כל היוצא מטמא טמא רק בדבר שנתמצה מגופא אבל לא בדבר הנוצר ממנו. והביא ראי' מדאצטריך קרא לפרה הנולד מגמל עיי"ש. דבריו צ"ע דמקרא זה גופא ילפינן דכל היוצא מטמא טמא אף דבר הנוצר מטמא ולא א נתמצה מגופו:
ג' והנה עוד דן הרב הה"ג מ' אברהם מקראקא להתיר העופות מטעם ס"ס בדרך זה לפי ההקדמה שלו דסימני ביצים לאו דאורייתא רק מספק שמא ל"ה סימן. וגם לפי ההקדמה דספק הוא דשמא עופות טהורין מרובין או טמאין מרובין מדברי התוס' ד"ה ודלמא ד' ס"ד. והוי ס"ס שמא סימני ביצים הוי סימן ועופות אלו יש להם סימני ביצים ואת"ל ל"ה סימן שמא עופות טהורין מרובין מטמאים וכל דפריש מרובא פריש ועופות אלו טהורים הם ע"כ והאריך בזה. וס"ס זה לא נהירא לי כיון דבגמרא אמרינן סימנים ל"ד בהחלט ל"ה אפילו ספק אם סמכינן אסימנים הללו ונהי דהעוף גופו ספק אם טהור הוא אבל הסימן משמע דל"ה סימן כלל כפשטא דלישנא דגמ' דאיכא דעורבא דדמו ליונה משמע דהוא בהחלט אלא שהרב מ' אברהם מביא דברי המשמרת הבית שכתב דחיישי' דאיכא נמי אחרינא דדמיא לטהורים. ומצד זה רצה לומר דהוי ספק אבל גם לשיטה זו לא נהירא לי לשוי' ס"ס דכבר הבאתי לעיל דברי המהרי"ט סי' נ"א חלק א' דס"ס בסימנים הוי ס"ס משם אחד דכיון אינו בגוף המתיר רק בהסימן כל ספיקות שאתה אומר הוא אם הוא אסור או מותר הוי משם אחד. ודוקא היכא שהספיקות בגורם ההיתר כגון בהך דכתובות הוי ס"ס עי"ש הובא לעיל. א"כ כאן דספק שמא יש לו סימן ושמא בלי סימן מהטהורים הוא מטעם רוב לדברי מהרי"ט הנ"ל הדבר ברור דהוי משם אחד אף שיש נ"מ בין הספיקות כמ"ש לעיל דגם בהך דמהרי"ט יש נ"מ בין הספיקות. ועוד נראה מנה הא דאמר בגמ' סימני ביצים לאו דאורייתא יש לבאר אי ל"ה אפילו רוב דנמצא הרבה טמאים דומים לכשרים או רק מיעוט:
ומשמע לדעתינו דל"ה אפילו רוב. דאס"ד דאיכא רק מיעוט דומה לכשירים א"כ ניזל בתר רובא והרי אפילו במקום דמהני סימנים ל"ה רק רוב כדמשמע בחולין צ"ו דאלו אתו בי תרי אמרו פלוני מהאי סימנא לוה מפלוני מנה לא מפקינן ממונא. וביאור הדבר משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וסימנים ל"ה רק כמו רוב ומה"ט אם אמרו פלוני דהאי סימנא קטיל נפשא לא משגחינן משום דהתוס' ב"ק כ"ז כתבו דהיכי דמצי אמר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט לא אזלי' בתר רובא. וזה טוען קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ג אות ד') ומעתה כשאמרו סימנים ל"ד ע"כ אין כאן רוב דגם אם סימנים דאורייתא ל"ה רק רוב [אלא דקשיא בגמרא איך מייתי ראי' משמנה ספיקות וליבדק בסימני'. בשלמא שם מספקי' בעופות דעופות יש להם חזקת איסור דבחיים בודאי אסורין ומ"ה ל"מ סימנים מטעם רוב דבסמוך מיעוטא לחזקה ומדרבנן אסור וכיון דאתה מסופק אם יצא מחזקת איסור אסור משא"כ הביצה לא הי' לה חזקת איסור מעולם ומאי ראיה מביצה אעוף. ולזה י"ל הגמרא שפיר מייתי דאם סימנים דאורייתא מהני אפילו במקום חזקה כמו דמהני בעדות אשה להתיר לבעל אף שיש חזקת א"א. ועוד כבר כתבתי לעיל באריכות דגם לענין עוף א"ל אתחזק איסורא דמחיים בודאי אסור או משום אמ"ה או משום טמאה כמו שהארכתי לעיל. ועוד אם נאמר כן גם לביצה יש חזקת איסור דעד שלא נגמרה במעי אמה הוי אסור או משום טמאה. או משום אמ"ה ולא נודע אם יצא מחזקה זאת אלא שהתוס' חולין צ' כתבו דאיסור אמ"ה לא חל עד שנולד או שיצא לאויר העולם א"כ אביצה שלא גמרה לא הוחזקה מעולם באיסור מ"מ גם אתרנגולת ל"ש לומר סמוך מיעוט לחזקה דזה דוקא לר"מ ואנן לא פסקינן כן] וע"כ מוכח דאם סימנים לאו דאורייתא ל"ה אפילו רוב. א"כ ליתא לס"ס שכתב הרב הנ"ל שמא סימנים מהני ושמא גם בלא סימנים הוי רוב טהורים וכל דפריש מרובא פריש דכיון דסימנים ג"כ ל"ה רק רוב ומיעוט יש עדיין א"כ ודאי הוי ס"ס משם אחד שמא סימנים מהני ומוכח מסימני' שיש להם דהוא מרוב כשירים ושמא גם בלא סימנים הוא מהרוב כשירים. זה ודאי הוי שם אחד:
ד עוד כתב הה"ג הנ"ל לישב לסברתו דמותר מטעם ס"ס לשתרי בח' ספיקות נמי מטעם ס"ס הנ"ל וכתב אף אם נאמר דרוב עופות טהורים זה כשאין להם ריעותא אבל כשיש להם ריעותא כגון בח' ספיקות דקורקבן נקלף בסכינא ולא ביד ל"ש לאוקמא ברובא דרוב כשרים קרקבן נקלף ביד כמ"ש זקנינו הת"ש לענין מים בראש. ויפה העיר בזה אלא דמגמרא מוכח ג"כ דלא כדבריו דא"כ איך מביא ראי' דסימני' ל"ד מח' ספיקות. בשלמא בביצה ליכא ריעותא ומהני סימני' מטעם רוב משא"כ בח' ספיקות דאיכא ריעותא דאין קרקבן נקלף ביד וחיישינן למיעוטא הואיל ונשתנה כדאיתא בבכורות מ"ב. הואיל ואישתני אישתני ומאי מהני סימני' ואולי י"ל דדוקא נגד רוב מהני ריעותא אבל לענין סימן אם סימני' דאוריי' ל"מ ריעותא הנ"ל דגם רוב מאותן עופות שיש להם ריעותא זאת הרוב בסימנים אלו כשרים ועיין בחו"ד סי' ק"י ובראש אפרים באריכות על דברי זקיני הת"ש. ומ"מ עדיין יש לעיין בזה. ועוד נראה לי דספק זה שמא יש רוב כשרים וכל דפריש ל"ה ספק כלל דכיון דאף אם רוב כשרים ונתיר מטעם כל דפריש אין ההיתר רק מכח ספק כמו שכתב הר"ש מפליזי בש"מ לב"מ דף ו'. רק שהתורה התירה לספק זה א"כ כשאתה אומר שמא יש כאן רוב. לא הוי ס"ס דבאותו ספק שמא יש רוב יש ספק שמא הוא מהמיעוט. כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב וז"ל דל"ח ס"ס כה"ג משום דהאי ספיקא שמא באונס הי' ל"ח ספיקא גמורה דאימור קודם שנתארסה נאנסה. ועוד יש ס"ס להחמיר שמא רוב טמאין ואת"ל רוב טהורי' שמא אין זאת מהרוב. דכבר כתב הפ"י בכתובות ט' דהיכא דאיכא ספק השקול מצרפין לספק שני אף מיעוט עיי"ש וזאת מוכח בגמ' פסחים ט' דאמרינן שמא רוח הפילה אף דרוב נשים ולד מעליא יולדין. ועיין בכסף משנה פ"ט מטומאת מת שכתב מה"ט ס"ל להרמב"ם דל"ה ס"ס. ואולם בנדה כ"ט לא אמרו הרוב הנ"ל רק כשהוחזק עוברה וצ"ע על הכ"מ ועיין בכפות תמרים בסוף הספר ומ"מ הרבה סוברים כהפ"י באופן דלדעתי זה אינו ספק כלל שמא יש רוב רק ספק אחד שמא טמא או טהור. וזה ודאי הוי שם אחד עם הספק שמא סימני' מהני:
ודע שיש לי קושיא על שיטת הר"ש מפליזי דרוב ל"ה אלא ספק. דא"כ איך יש מציאות למעשר בהמה ושמא טריפה היא. וטריפה פטור ממעשר ואי דרוב לאו טריפה מ"מ גם ברוב הוי עשירי ספק. כמ"ש השמ"ק וצע"ג:
ה ומצאתי בתשו' ריב"ש סי' קצ"א שהקשה הרב דן שלמה לשיטת הר"מ דפרס ועזני' חד יש לו סימן אחד בגופו ומסופק אם א' ג"כ אינו דורס וכמו שהאריך שם א"כ אפילו אם פרס ועזני' שכיחי בישוב לישתרי מטעם ס"ס בסימן אחד בגופו וגם אינו דורס שמא אין לפרס ועזני' אלא חד סימן ואת"ל יש לאחד מהם שנים שמא אינו מינו. וכתב הריב"ש דאינו מבין בזה כלל שהרי כיון שהתורה אמרה לבדוק בסימנים ויש אחד מהם שאנו מסופקין בסימניו כל עוף שבא לפנינו ניחוש לו מספק שמא הוא מאותו המין שאין אנו בקיאין בו ואינו נקרא זה אלא ספק אחד ע"כ. הרי אף דספק אחד מתיר יותר מן השני דבספק ראשון אתה מתיר כל עופות בב' סימנים אלו. ובספק השני אתה אומר רק שמא זאת מהכשרים. ומ"מ כתב הריב"ש דהוי שם אחד. ודעתו כדעת המהרי"ט שהבאתי לעיל וכל ס"ס בסימנים הוי משם אחד ויהי' איך שיהי' ה"ה בס"ס שכתב הרב ר' אברהם שמא הטמאים אין להם ביצים כאלו ואת"ל יש להם שמא רוב עופות כשרים וזה מהרוב הוי שם אחד דכיון דאתה אינך מכיר עופות טמאים ואתה חושש שמא מי"ט עופות הוא שיש להם ג' סימנים ודורסים כל ס"ס ל"ה רק ספק אחד כמו שכתבו המהרי"ט והריב"ש. עוד כתב הריב"ש בסימן קצ"ב לענין ס"ס הנ"ל שאינו מתהפך וה"ה בס"ס דנ"ד אינו מתהפך:
כנפהתך דכשאתה אומר שמא טמאים הרוב וזה מהרוב טמאים. אין לך לעשות שום ספק עוד. אבל זה יש להתעקש ולומר הס"ס בדרך זה שמא רוב עופות טהורים ואת"ל רוב עופות טמאים שמא עדיין סימן מהני. אבל לדעתי ל"מ דצריך אתה לומר ואת"ל רוב עופות טמאים וזה מרוב טמאים. דאל"כ אין לעשות ספק מה שאינו נוגע לענינו. וע"כ צ"ל ואת"ל רוב עופות טמאין וזה מהם לא נשאר ספק עוד:
ו' עוד כתב הריב"ש שם ועוד כיון שהתורה צותה לבדוק בסימני' שלא יהי' מכ"ד עופות הטמאי' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א ממ"א. על כרחינו יש לנו לחוש לשום אחד מהם אפילו הוא מיעוטא זולתי לפרס ועזני' בישוב שאינם נמצאי' שם כלל כמו שכ' הרמב"ם אבל כשאפשר להמצא חוששין למיעוט כדאמרינין גבי בהמה בהי' הולך במדבר ובלבד שיכיר ערוד ואע"פ שהערוד מיעוטא דמיעוטא לגבי שאר בהמות טהורות ובעלמא אין חוששין למיעוט כדאמרינן גבי ביצים לוקחין בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות וההיא דלא לישפי שכרא כיון שהוא רגיל להיות תמיד כן עשו אותו כודאי לחוש אפי' כשיש שם ספק אחד עכ"ל הריב"ש הנה הריב"ש האיר עינינו במילתא חדתא דאף דבכל מקום אזלינין בתר רובא כאן שהתורה צותה לבדוק בסימנין ולדעת שלא יהי' עופות שלנו מכ"ד עופות חיישינן למיעוט. הנה לדברי הריב"ש מיושב מאי שמקשי' אדברי התוס' שהקשו בחולין ס"ג ע"ב אהא דמקשה אמאי לוקחין ביצים מן הנכרי ודילמא דעוף טמא נינהו והרי עופות טהורי' הוי רוב. ואמאי לא הקשה כן אכל הספיקות בעופות טמאי' ניזול בתר רובא להנ"ל ניחא דבעופות טמאי' לא אזלינין בתר רובא כמ"ש הריב"ש להדיא. ולפי זה אין מקום עוד להתיר מס"ס שכתב הרב ר' אברהם שמא סימני' מהני ושמא רוב עופות טהור' וכל דפריש מרובא פריש. דאף אם רוב עופות טהורי' התורה צותה דל"א בזה בתר רובא כנ"ל. וכ"ז דלא כתשו' כנסת יחזקאל סי' כ"ה שרצה להתיר מטעם דאזלינן בתר רובא עיי"ש:
ז' אמנם לבאר דברי הריב"ש. מה שקשה על סברתו מה שהביא ראי' שהתורה צותה לבדוק בסימנים. ומזה אין ראי' דהתורה אמרה לאסור עופות מכ"ד הידועים וניכרים בסימנים ולזה ל"מ רוב כיון שאתה מכיר אותם. ומש"ה אמרה תורה כשאתה מכיר כ"ד עופות לא תאכל אותם. ובאמת אזלינן בתר רובא. נמי בכל התורה דאמרה תורה נבלה וטריפה לא תאכלו ומ"מ אזלינן בתר רובא. וע"ק בדברי הריב"ש שהביא כמו שכתב הר"ם בפ"א ממ"א ומי לא ידע שהתורה צותה לבדוק בסימנים. ומתוך כך נראה דסברתו היא דהרמב"ם כתב בפ"א ממ"א דמצות עשה לידע הסימנים המבדילין בין בהמה וחי' ועוף שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור עיי"ש. ולכאורה לרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא מ"ה ורק מדרבנן לחומרא איזה מצות עשה לידע הסימנים הרי מספק מותר לאכול דספיקא לקולא מן התורה ונהי דהתורה הזהירה אם אתה מכיר הבהמה אי אתה רשאי לאוכלה. אבל שיהי' מצוה להכיר הבהמה ולהבדילה אם הספק מותר מנין מצוה זאת ור"ן כתב בספק דאיכא לברורי מודה הרמב"ם. ואולי הריב"ש אינו סובר כן. ועוד אם נאמר דרוב עופות כשרים כש"כ דקשי' אמצוה זאת דהרי אזלינין בתר רובא. ואם יודע ומכיר לא יאכל ואם אינו יודע או מכיר ניזל בתר רובא. אלא מדכתבה התורה המצוה והבדלתם מוכח שהתורה כתבה בזה דלא אזלינין בתר רובא אלא שהספק אסור כודאי. ומ"ה הוי מצות עשה והבדלתם. והוי כמו עשירי ודאי ולא כמו עשירי ספק שכתב השיטה מקובצת לב"מ דל"א כל דפריש מרובא קפריש עיי"ש ה"ה בעופות טמאים ל"א כל דפריש. כן יהי' סברת הריב"ש ועיין ברא"ש פ"ב דע"ז גבי סתם כלים נכרים אינו ב"י שכתב דהוא מטעם ס"ס וא"צ ליתן לטעום לנכרי דס"ס א"צ לברר. וע' בחו"ד ס' ק"ב מ"ש לענין רוב. ועיין עוד במג"א סי' תל"ז שכתב ג"כ היכא דליכא חזקת איסור א"צ לברר א"כ אמאי כתבה תורה מצוה להכיר בסימנים אס"ד דרוב כשרים וטהורים נסמך ברובא אלא ש"מ דלא אזלינן בתר רובא. כנ"ל בסברת הריב"ש:
ואמנם מראי' שכתב הריב"ש מהך דלא לשפא שכרא חולין ס"פ ג' וס"ל שם הוי ס"ס גבי תולעים משמע דמטעם מיעוט הרגיל אוסר הריב"ש ומירושלמי קצת יש ראי' לדברי הריב"ש. דבירושלמי שקלים פ"ז ה"ב אמרו שם בתשע חניות בנמצאות הולכין אחר הרוב. אמר ר' יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא ר' אלעזר ב"ר חגי הוי מסמך לר' מנא חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסי ומפיק לבראי. אמר לו הדא הוא דאמר ר' יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטי' אמר לו כן אמר ר' יוסי רבו והוא שראוהו יוצא ממקולין של ישראל ודברי ירושלמי תמוהין מאי מקשה אף בדא אר"י. וכי בשביל שקרה באחד שנתן בשר טמא נאסור כל בשר ביד גוי אם הרוב בשר כשר: ועוד מאי משני שראו יוצא ממקולין ישראל ממנ"פ אם לא נמצא שם בשר טריפה פשיטא דכשר ואי נמצא בשר טריפה ניחוש שמכר לו הישראל בשר טריפה דבירושלמי לא נזכר כלל דמיירי במקום שמכריזין וע"כ נראה פירוש הירושלמי עפ"י דברי הריב"ש והפי' הוא בחד ארמאי מקטע מן סוסי' ומקשה אף בדא אמר ר"י כיון שיש לחוש לבשר טמא א"כ בטומאה ל"א בתר רובא ומשני ביוצא ממקולין ישראל דידעינן דישראל לא מכר בשר טמא דאסור לעשותו סחורה רק לחשש נבילות חיישינן ומהני רוב אבל היכא דיש חשש לבשר טמא לא מהני רוב ובב"י סי' ס"ג מביא מירושלמי ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דבשר שנתעלם מן העין אסור אף בנמצא ביד גוי ולהנ"ל אין ראי' רק היכא דיש חשש לבשר טמא ואין סתירה מירושלמי לבבלי דבגמרא חולין צ"ה דמתיר נמצא ביד גוי מיירי דליכא חשש לבשר טמא ובירושלמי ורמב"ם מיירי באיכא חשש כנ"ל. ואם נאמר דבבהמות הרוב טמאים כדמשמע מפשטא דגמ' חולין ס"ד מנה הכתוב בבהמות הטהורים עיי"ש בפשיטות יש לפרש דברי הירושלמי דמקשה אף בדא אר"י הא הטמאים הוי רוב ואסור ודוק (וע' בספרי חא"ח סי' ז' שהארכתי בדברי הריב"ש הנ"ל ובדברי תו' שבת כ"ח ובדברי מג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו עיי"ש ותמצא נועם):
א' וראיתי בקונטרס כנפי נשרים מביא בשם קונטרס עוף טהור להתיר מטעם רוב והוא הביא ראי' לאסור דל"א בתר רובא בעופות מדברי הגמ' דאמר רבי גלוי וידוע שעופות טהורים מרובין לפיכך פרט בטמאים מאי קמ"ל כדר"ה א"ר לעולם ילמד אדם בלשון קצרה ול"ק לענין ספק בעופות דניזול בתר רובא אלא ש"מ דל"א בתר רובא רק בביצים ע"כ דבאמת גם לדבריו קשה דכיון דבביצים ניזול בתר רובא עדיין יש נ"מ בביצים ואמאי לא אמרו בגמ' כן. וכבר הקשה קו' זאת בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ה על תוס' שנסתפקו אם הוה רוב טהורים ואמאי לא הוכיחו מגמ' דאס"ד דהוה רוב גמור אמאי הוצרך בגמ' לומר נ"מ שילמוד בלשון קצרה וקצת הי' מקום לומר דלא ניחא לגמ' לומר נ"מ לענין ספק דאזלינין בתר רובא דהרי רבי הוא שאומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם דעופות טהורי' מרובים וכו' ולא ניחא לגמ' לומר דרבי לא חייש למעוטי דהרי ר"ג בנו של רבי חייש למיעוטי בחולין דף ה' ודוחק להו לומר דר"ג פליג אאביו כדאיתא ביצה ט' לימא פליגי שמואל אדאבוה. וע' תוס' מנחות ע"ט ע"ב ובלא"ה הוכחתי במקום אחר דרבי חייש למעוטי לפמ"ש הר"ן בחידושי נדה דף י"ד ובתשו' הר"ן סי' מ"ט דה"ט דר"מ דס"ל באשה שהיתה עושה צרכי' ונמצא דם בעומדת טמאה אף דלא שכיח דהדרו מי רגלים למקור משום דכשטתי' ס"ל דחייש למעוטי. והרי בנדה דף י"ד אמרינין דרבי כר' מאיר ס"ל באשה שהיתה עושה צרכי' ע"כ גם רבי חייש למעוטי. ומ"ה לא אמרי' בגמ' נ"מ לענין ספק (וע' בסדרי טהרה ס"ס ק"ץ ומה שכתבתי לעיל סי' ס"ט אות ו' וסי' ע"ה אות ה'):
ואמנם כבר כתבתי בשם הריב"ש שכתב להדיא דל"א בתר רובא. ומ"ש קונטרס עוף טהור להוכיח מפרס ועזני' דל"ח הואיל דלא שכיחי בישוב כבר כתב הריב"ש דלא שכיח כלל וראי' מבלבד שיכיר ערוד. והנה בתשו' כנסת יחזקאל סי' כ"ה הק' אתי' הר"ן ז"ל בקו' התו' אהא דמקשה אביצים ודלמא דעוף טמא והקשה תוס' וניזול בתר רובא ותירץ הר"ן דכיון דקתני לוקחין ביצים בכל מקום ואיכא מקומות שהטמאים רוב. והקשה בכנ"י דכיון דרובא דעלמא טהורי' רוב וקרוב הולכין אחר רובא דעלמא. ומה בכך שבאותו מקום טמאי' הרוב ולק"מ לפמ"ש הרמב"ן והטו"ז בה' ערלה סי' קצ"ד בהני עינבי דקמיצנעי דהיכא דהוי מקומו ממש אמרינן כ"נ וכ"ה ועדיף מרובא א"כ במקום שהטמאים רוב הוה מקומו ממש. ועדיף מרובא ושפיר תירץ הר"ן: ט' והנה לשיטת הריב"ש דל"א בתר רובא בעופות. הי' מקום לומר בישוב קושית התוס' ד"ה כל שיש לו אצבע דלמ"ל למנקט במתניתן ג' סימנים. והלא בסימן החדש עם עוד סימן אחד יש להתיר אותן. ולהנ"ל י"ל אמת סימן החדש ליתא בי"ט עופות. היינו שלא נמצא עוף אחד מי"ט עופות שיהי' בכל המין סימן החדש. ומ"ה ל"ה ב' כתובים בפרס או עזני' עם י"ט עופות אבל יש מין אחד בי"ט עופות שנמצא במיעוט ממינו סימן החדש ומ"מ ל"ה ב' כתובים כיון דבהרוב ממין זה לא נמצא סימן החדש ל"ה ידעינין לאסור סימן החדש דהתורה אסרה י"ט עופות משום דהרוב אין להם סימן החדש ומ"מ המשנה לא היה יכול לומר דגב' סימנים מותר בסי' החדש ועוד אחד דכיון דבעופות טמאים חיישינן למיעוטא חיישינן שמא זאת ממיעוט של הי"ט עופות שיש בו סימן החדש ובאמת נמצא בו עוד סימן טהרה ויצטרך לומר דידעינין דלא נמצא רק ב' סימנים. ואם נצטרך לבדוק על סימן הג' שאין בו עדיף לו למנקט ג' סימנים כמ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' שם עיי"ש. וכיוצא בזה היא שיטת הריב"ש בדעת הרמב"ם דרוב מי"ט עופות יש להם ג' סימנים ומעוט אין בו רק סי' אחד ואכ"מ להאריך בסוגיא ועכ"פ לדברי הריב"ש אין שום מבוא להתיר מטעם ס"ס שכתב הרב ר' אברהם דאף אם הרוב טהורים ל"מ בעופות וגם בלא"ה לדעתי הב' ספיקות שכ' הרב ר' אברהם שניהם הם בחסרון ידיעה דספק שמא יש סימן בביצה וליכא טמאים דומה לטהורים הוי ספק בחסרון ידיעה וגם ספק השני שמא טהורים הרוב וכל דפריש נמי לא מהני הוי ג"כ בחסרון ידיעה ואף לשיטת הרא"ש דחסרון ידיעה לכל העולם מחשב ספק מ"מ למאי שכתב הטו"ז בסי' צ"ח דהיכא דיש לנו בירור אחר לשער בו גם הרא"ש מודה ובעופות שיש לנו בירור אחר דהיינו המסורה ל"מ ס"ס הנ"ל:
א:
י' עוד דן הרב מ' אברהם מקראקא להתיר מטעם שרבו בהדי תרנגולי' ונדמה להם ובשכן ונדמה כ"ע מודים. ובודאי ל"ב שיהי' שוה ממש רק דומה ולדעת הר"ן להכי עוף שנק' אשטרוני' לא נקרא נדמה לעורב לפי שהוא קטן וגם לא כמנהגו שהוא מזמר תמיד משמע דוקא משום שבב' עניני' אינו דומה. אבל אם באחד מהם הוא דומה ודאי מהני, ע"כ דברי הרב הנ"ל:
ובאמת לדעתי אין לסמוך ע"ז כלל להתיר חדא דמוכח מדברי הרמב"ם שמביא ג"כ בה' מאכלות אסורות דכל השוכן עם הטמא ונדמה להם טמא. ולמה לא תביא להיפך דכל השוכן עם הטהור ונדמה לו טהור ונ"מ דהיכא דלא נודע אם טהור אם טמא. מועיל להתיר אלא ש"מ דהך דשוכן ונדמה אינו מועיל אלא להחמיר כגון בזרזיר שיש לו ב' סימני טהרה דליתא בעורב כגון זפק. ואך שהזפק קטן מועיל הך דשוכן עם טמא להוכיח דזפק קטן ל"ה סי' טהרה ונתרבה זרזיר לטומאה. משא"כ להתיר אינו מועיל מה ששוכן עם טהורי' ונדמה להם. דלא כמ"ש ביש"ש וכן הדין בשוכן עם עוף טהור ויהי' הפירוש בגמ' כל השוכן עם הטמא טמא אף שיש ב' סימני טהרה. מ"מ שוכן עם הטמא טמא. ולפ"ז דהך דכל השוכן עם הטהור ל"ה לסימני דהיכא דאינו יודע אולי הוא מי"ט עופות לא סמכינן על מה ששוכן. רק להחמיר סמכינין אתי שפיר דברי הרמב"ם דלא מביא הך דשוכן עם הטהור ותדע דבח' ספיקות לא משגחינין כלל אם שוכן עם טמא או עם טהור. ועוד מוכח קצת מדברי הרמב"ם דס"ל אף שוכן עם טמא ונדמה מ"מ אינו אסור רק משום ריבוי למינהו. דהרי לדעת הרלב"ח ס"ל לרמב"ם דזרזיר הוי שוכן ונדמה ומ"מ בעי למינו לרבוי. וע' בכנסת יחזקאל ובתשו' מהרלב"ח מה שהאריכו בזה. א"כ כש"כ דלא יועיל להקל מה ששוכן ונדמה עם הטהורי'. וכיון דלרש"י חיישינן בג' סימני' לי"ט עופות ל"מ מה ששוכן ונדמה עם הטהורי'. ועוד דעופות שאנו דנין אינן דומין בב' דברי' לעופות שלנו חדא בקול וחדא בגדלותו. וכבר כתב הר"ן דבב' דברי' ל"ה נדמה. באופן דאין כ"ז מועיל להתיר. בשגם דמי יודע אם נקרא זאת שוכן עם הטהורי' כיון דאנן הוא דכפינין אותן ומשיבין אותן יחד. והואיל ואנו מזדקקין לזה אין ראי' שהוא טהור כמ"ש ג"כ הרב מ' אברהם מקראקא:
יא וראיתי מה שהקשה הרב מ' אברהם על הרמב"ם שלא הביא הך דתרנגולין טווס ופסיוני אעפ"י דרבו בהדדי כלאים זב"ז. רק הך דאוז:
ואוז הבר הביא פ"ט ה"ה מכלאים ולק"מ כיון דהרמב"ם מביא שני מיני בהמה וחי' אעפ"י שמתעברין ודומין זל"ז הרי הם כלאים ה"ה בעוף. ולא הי' צריך להביא כיון דאין חילוק בין עוף לבהמה. גם מ"ש ה"ר אברהם דבר נחמד לישב דברי הרמב"ם לפמ"ש הש"מ לפרש דברי הגמ' ב"ק נ"ה כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיונה כלאים זה בזה. אע"פ דרבו בהדי הדדי והקשו התוס' איך מוכח ממתניתין אע"פ דרבו בהדדי. וכתב דאם מדאור' אסור אין חילוק אעפ"י שדומין זל"ז ורק דס"ד דרק מדרבנן אסור כלאים בעופות ואז היכא שדומין זל"ז אין כאן שום איסור והוכיח ר"ל ממתניתין דאסור מדאורייתא ושוב אין חילוק אף שדומין. ורמב"ם ס"ל בהרכבה אף שני מינים אסור מדאורייתא. ומ"ה כתב בהלכה ד' שני מינים אעפ"י שדומין זל"ז אסור להרכיבן. משא"כ בהנהגה דל"ה רק מדרבנן לרמב"ם בשני מינים היכא שדומין מותר לגמרי. משא"כ באווז ובאווז הבר שאין דומין כלל כתב סתם כלאים דאסור אף בהנהגה. אם כי הוא משמח לב. אבל א"א דס"ל לרמב"ם דזאב עם כלב [שכתב הרמב"ם אסור להרכיבן] מותר בהנהגה דהרי מבואר במשנה דהוי כלאים ובודאי המשנה קאי בין בהנהגה בין בהרבעה כמ"ש הרא"ש פ"א מכלאים ובודאי דכיון דעיקר איסור דכלאים מדאורייתא אף בהנהגה עכ"פ בשני מינים טמא וטהור אסור בכל גונא. ומש"כ הרמב"ם ואסור להרכיבן היינו משום דלא עסיק עוד באיסור הנהגה. עד ה' ז' כמבואר שם ומהלכה ז' מיירי מאיסור הנהגה וז"ב להמעיין שם ושפיר כתב הפ"ח ביו"ד סי' פ"ב וגם הצ"ץ בהג"ה דאווז ואווז הבר קאי לענין הרכבה. כדמוכח מרמב"ם דרמב"ם עד ה' ז' לא מיירי כלל מאיסור הנהגה:
י"ב מיהו מה שכתב בנו של הצ"ץ דטמא וטהור ממין אחד חמיר יותר לענין הנהגה מהרבעה. כבר תמה בדבריו הפמ"ג בסי' פ"ב במקצת א ובאמת מרמב"ם בפירוש המשניות פ"ט דכלאים לא משמע כן ע"ש שכ' דטמאה עם טהורה יש תוספות על איסור הרבעה והוא איסור הנהגה משמע דאיסור הרבעה חמיר אבל לא שיהי' אופן שאיסור הנהגה חמיר מהרבעה ולהדיא כתב הרמב"ם מרביע שור פסולי המוקדשין לוקה משום שהוא טמא וטהור אף שהוא ממין א' ולדעת בנו של הצ"ץ במין א' אף טמא וטהור אין איסור הרבעה לרמב"ם מדאור' ובגוף המימרא דכאן שנה רבי טווס ופסיוני נלע"ד לר' יוסי ב"ר יהודה דס"ל בב"מ צ"א ע"ב דפועל אינו אוכל רק בעושה בידיו וברגליו ובעי רבה בר רב הונא לריבר"י דש באווזי' ותרנגולים מאי וכתבו התוס' דל"ש למילף שור שור משבת כיון דלא דמי ומיבעי לי' אי שייך לא תחסום בעופות ומשנה דב"ק דלא כריבר"י א"כ לענין איסור הנהגה דילפינין שור שור משבת דה"ה עוף לריב"י אדיליף משבת לחיובי ליליף מלא תחסום כמו דהוא רק בבהמה ה"ה באיסור הנהגה דל"ש בעוף ולדידי' ליכא לחיובא בהנהגה בעופות אך בהרבעה שפיר ילפינין בהמתך בהמתך משבת ומ"ה לא חשיב במס' כלאים עוף דלריבר"י אינו חייב בהנהגה ורק במשנה דב"ק תני לה דלא קאי לריבר"י דגם בלא תחסום קתני בעוף. ולריב"י אינו חייב ודוק ועיין בגינת ורדים לפ"מ סי' נ"ט הקשה דלא תנ' במשנה עוף ובאמת היא קושית הירושלמי הובא בר"ש פ"א דכלאים:
יג והנה ראיתי בתשו' שכתב ש"ב הגאון המפורסים רשכב"ה האבד"ק לבוב להתיר העופות הנדפסת בסוף ספר זכרון אברהם הנדפס מחדש ושורש ההיתר שלו דכיון דכל הגאונים מסכימים להתיר באווז הבר משום שסומכין על שיטת הרז"ה ואין לפנינו רק הצ"ץ שאוסר וכבר השיגו עליו בכו"פ ובכנפי יונה כ"ש בזה שגם הצ"ץ מודה עיי"ש. ואני תמה עליו בזה. מה זה ענין לאווז הבר שם יש חרטום רחב וכף רגל רחבה. ולהרז"ה זה סימן שאינו דורס ורוב פוסקי' פסקו כוותי' וגם המחבר פוסק כן משא"כ בעופות שאנו דנין שאין להם חרטום רחב וכף רגל רחבה. איך שייך להתיר עפ"י שיטת הרז"ה ולא נשאר להתיר רק עפ"י שיטת רמב"י דכשיש ג' סימני טהרה אין לחוש שמא דורס דשום עוף מי"ט עופות אין לו ג' סימני טהרה. או להתיר עפ"י שיטת ר"ת דקורקבן נקלף הוי סימן החדש. ע"כ בקרקבנו נקלף וב' סימני טהרה מותר. ובזה הרבה פוסקים חולקי' ולקצת פוסקי' גם הרמב"ם ס"ל דאין להתיר בג' סימני טהרה כמ"ש הריב"ש סי' קצ"א ודברי הגאון מלבוב תמוהי' ע"כ אין להקל נגד דעת רש"י ורמב"ם ורמ"א. הן אמת דגם אווז הבר אין לו רק ב' סימני טהרה דאין לו זפק (דלא כפליתי) וגם יש לו סימן אינו דורס דכף רגל רחבה וחרטום רחב. אך בזה הרמב"ם מתיר בודאי משא"כ ביש לו ג' סימני' ולא ידעינן אם הוא דורס רש"י ורמב"ם אוסרין וגם באווז הבר לא קיי"ל כפליתי אולי לא סמך הגאון מלבוב להתיר רק על העדות שאוכלין במקום אחר אבל ל"מ כן מדבריו ע"ש: יד והנה הי' נלע"ד היתר חדש בזה עפ"י סימן דבצים והגם דבגמ' אמרו סימני ביצים ל"ד דאיכא דעורבא דדמי לדיונא מ"מ מצאתי באור זרוע סי' תל"ו בשם ר"י בר' שמואל דביצים של תרנגולת ודאי מותרים הם ואין לחוש לכלום שהרי אנו יודעי' בבירור שהם משל תרנגולת ואין שום ביצה דומה להם וגם אנו רואין סימניה' ול"ד לביצת יונה דאיכא למתלי בשל עורב דדמי לדיונה אבל ביצי תרנגולת לא מצאנו אחד מהם ע"כ. והנה בש"ע פסקי' ג"כ דעכשיו שאין עוף טמא שכיח קונין ביצים ויש בזה ב' שיטות הרשב"א והרא"ש ס"ל דהוא מטעם דאין עוף טמא מצוי בינינו ושיטת ההמ"ג דהטעם דאנו לוקחי' ביצים מתרנגולת שהם ניכרי' בט"ע. והנה לשיטת הרשב"א והרא"ש ל"ש להתיר בנ"ד דכיון דעוף זה שכיח ואתה מסופק אם טמא אם טהור הוא ל"ש להתיר העוף וגם הבצי' אסורי'. וגם ההמ"ג יסבור עיקר ההיתר דאין עוף טמא שכיח בינינו אך שהוא הוסיף חומרא דזה דוקא אם מכיר בט"ע שהוא של תרנגולת או של אווז אבל אם אינו מכיר בט"ע חיישינן שמא מ"מ ממיני' טמאי' הם. ובנ"ד דאתה מסופק על האם גופה שמא טמאה הוא ל"ש להתיר דעוף זה שכיח הוא. אמנם מדברי א"ז שכתב דמהני סמניה' ול"ד לביצת יונה דאיכא למתלי בשל עורב אבל ביצת תרנגולת לא מצאנו אחד מהם. ומזה נראה דליכא שום עוף טמא שיהי' לו ביצים כתרנגולת מטהור ולא מטעם רובא מכשיר האור זרוע וצ"ל דהא דמקשין על ח' ספיקות ולבדוק בבצים ומשני סימני' ל"ד אותן הספיקות לא הי' להם ביצים כביצת תרנגולת דבביצים מתרנגולת לא מצאנו שום אחד שאסורין. א"כ בעופות שיש להם ביצים כביצת תרנגולת ודאי מותרים לשיטת אור זרוע. אבל נראה דאור זרוע יסבור דדוקא איכא עורבא דדמי לדיונה והיכא דליכא למיחש לעורבא שרי כמ"ש הרשב"א בחידושיו בשם מקצת רבותיו אבל לפמ"ש הרשב"א בחולין ס"ד לדחות שיטה זו והוכיח דל"ד דעורבא דדמי לדיונה אלא ה"ה שאר מינים איכא דדמי א"כ גם בשל תרנגולת איכא דדמי. ואך מ"מ מתיר הרשב"א לקנות ביצים עכשיו לפי שעכשיו אין מצוי בינינו עוף טמא. ומ"ה בנ"ד דאיכא לספוקי על עוף זה שהוא טמא ל"ש להתיר מטעם הביצה. דאולי ביצים של מין זה דומה לטהורים כמ"ש הרשב"א וגם במשמרת הבית כתב דחיישינן דאיכא אחרינא דדמי והאור זרוע או דל"ד קאמ' דאין שום ביצה דומה או דס"ל כמקצת רבותינו שהביא הרשב"א בחולין ס"ד כנ"ל. סוף דבר לדעתי אין שום מבוא להתיר עופות אלו רק עפ"י מסורת כדברי רמ"א:
טו והנה שמעתי שיש הכחשה בענין המסורה דאחד העיד שאוכלין אותן בארץ הקדושה ואחד מכחיש זאת ואולי יש שנים נגד שנים והנה היכא שיש עד נגד עד בענין המסורה אם אוכלין אותו במדינה אחרת והעד המתיר בא תחילה וכבר התירוהו עפ"י ואח"כ בא האוסר. הנה הדבר תלוי באשלי רברבי דדעת התוס' והרבה פוסקי' דכיון דכבר נתקבל עדות האחד ונפסק הדין עפ"י עדותו הו"ל כב' ואין דבריו של אחד במקום שנים. ודעת הנ"י בשם הריטב"א הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד דזה דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינו לזה שאומר מת כשנים. אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינו אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחיש הוי הכחשה כחד לגבי חד והש"ך הקשה מעגלה ערופה ותי' דגם שם גלי קרא עיי"ש בש"ך ועיין בש"ך ח"מ סי' פ"ז ושם הכריע הש"ך דהא דכל מקום שהאמינה התורה היא כשנים היינו דוקא היכא שהאמינו לראשון ולא לשני. אבל היכא שהשני ג"כ נאמן כב' ל"מ עיי"ש. ומעתה הדבר תלוי במחלוקת דלפי מ"ש הב"י בסי' קכ"ז בשם מורו הגביר דע"א נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזקת היתר כיון דמכחישי לי' לא מהימן כבי תרי והמ"כ הקשה עליו מגמ' קדושין דע"א אומר מקוה חסירה נאמן עיי"ש וצ"ע על קושיתו דשם יכול להתברר ולמדוד כמו שלוף ואחוי וכמפורש בגמ' שם והיינו דקאמר פסולו מגופו עיי"ש. ואולי ראיות המ"כ מהוי אמינא דגמ' דלא ידע משלוף ואחווי. ועד כאן לא מקשה אלא מהכחשה גבי בעל מום אבל ממקוה הוה ניחא לי' וש"מ דע"א נאמן לאסור אף באתחזק היתרא כמו שהביא ראי' ממקוה. ושוב מצאתי ברשב"א קידושין דבמקוה ל"ה אפשר לברר עיי"ש ול"ק על המ"כ. אך מ"מ צ"ע דממקוה אין ראי' דנהי דהמקוה איתחזק היתירא אבל האדם שטבל איתחזק איסורא וצ"ע. ועכ"פ דעת המ"כ כן הוא ודעת הרבה פוסקי' דעד אחד אין נאמן לאסור רק בלא איתחזק היתירא וא"כ היכא שכבר נפסק הדין להתיר דאיתחזק היתירא אין ע"א נאמן לאסור. ול"ש סברת הרשב"א והש"ך דהאוסר והמתיר שוין דז"א דכח המתי' עדיף וכמ"ש הפ"י בקדושין ס"ד דלהמתיר מסייע חזקת אין אדם חוטא ולא לו משא"כ האוסר אולי לצעורי קא מכוין. ומעתה לדעת המ"כ שהביא הב"י דלאסור נאמן אף באיתחזק היתירא ולהתיר אינו נאמן רק בלא איתחזק איסור כח האוסר גדול יותר ובהכחשה במסורה האוס' נאמן יותר משא"כ לדעת שאר פוסקי' דגם לאסור אינו נאמן רק בלא איתחזק היתר כח המתיר והאוסר שוין ואם בא תחילה אינו נאמן השני לאסור:
טז ולכאורה י"ל בנ"ד כיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי ודאי א נאמן הראשון לכ"ע ול"ש סברת הריטב"א אך כיון דהעד השני האוסר ואומר שהעופות שאוכלין בא"י שקורין [קאבריצער] אינם דומין לאלו שאנו דנין נמי הוי מלתא דעבידי כגלויי שוב תרווייהו שווין ועכ"פ כיון דביו"ד ס"ס קכ"ז משמע שהש"ך מכריע כמהרי"ק דהיכא שהעד הראשון בא תחילה לא משגיחי' לעד האוסר הבא לאחר הראשון ה"ה בנ"ד העופות מותרים. אך זה דוקא במקומות שהעיד עד הראשון להתיר. אבל במקומות שלא העיד העד המתיר בפניהם. אך האוסר העיד בפניהם ואין להם חזקה להתיר הם אסורין לאכול ואולי יש מקום לומר בזה דכיון דבהמה בחי' בחזקת איסור וה"ה עופות לע"ע העוף יש לו חזקת איסור ואם ע"א יכחיש המסורה הוא מעמידו בחזקת איסור ואף שיש להעוף חזקת היתר שכשישחט יהי' מות'. מ"מ לע"ע אסו' הוא וזה תליא במחלוקת אי מחזיקינן מאיסור לאיסו'. וכבר הארכנו מזה לעיל להוכיח דזה לא מיקרי איתחזק איסורא:
יז אך אם העדים המעידים שאוכלים בארץ הקדושה הם שנים והאוסרין המעידי' שאינן דומין ג"כ שנים אף שלא העידו בב"א לפני ב"ד אחד מצטרפין לעדותן כמבואר בח"מ סי' כ"ח בב"י דאף עדות מיוחדת מהני באיסורין וכ"ש דלא בעינן שיעידו כאחת דהלכה כר' נתן. והפלא בב"י שם מביא ראי' דאף באיסורין מהני שלא ראו כאחד מתרומה מכתובות כ"ו דאמרינן דפליגי בפלוגתא דריב"ק ורבנן. ובאמת שם פירש"י דפליגא בפלוגתא דר"נ ורבנן ולא בפלוגתא דריב"ק והדבר מוכרח מסוגיא עיי"ש וצ"ע. ואולי כוונת הב"י כמו דר"נ ורבנן:
ורבנן פליגי באיסורין כמו כן ריב"ק ס"ל אף באיסורין ע"ש ואכ"מ באופן דב' נגד ב' הוא אסור אף שבאו זא"ז. אך היכא שהמתירין העידו בע"פ והאוסרין העידו עידותן בכתב צ"ע אי יועיל עידותן דנהי דהיכא דעד אחד מועיל כגון באיסורין מהני נמי מפי כתב כדאמרי' בירושלמי מצאו כתוב בשטר איך פלוני מת וכו' ועכשיו הלא משיאין עפ"י ע"א ודכוותי' עפ"י כתב עיי"ש מ"מ זה דוקא שלא להכחיש ב' עדים אבל להכחיש ב' עדים שהעידו בע"פ אז בעינן עדות גמורה כמו דפסולי' אין יכולי' להכחיש כשרי' אף בעדות אשה כמבואר ביבמות ואף בע"א נגד ע"א אני מסופק להפוסקים דס"ל דכל היכא דאיכא עד כשר נשים אין יכולין להכחיש כמבואר בסי' י"ז ה"ה עד בכתב לא יוכל להכחיש עד בע"פ ובזה צ"ע:
ותבנא לדינא כיון דבלי מסורת לא נראה לנו להתיר כמ"ש לעיל באריכות. ואך על ההיתר מדברי העדי' שהעידו אנשי מה"ק שאוכלין שם עופות [קובריצער] שהם דומים לאלו יש לסמוך אך כיון שהעידו עדים אחרים שעופות קובריצער אינם דומים לאלו הדבר תלוי בזה אם העידו בעל פה ב' נגד ב' אף שלא העידו בב"א אין להתיר העופות. ואם עד נגד עד אחד הדבר תליא מי העיד ראשון ואם נתחזק עדותו כדעת רוב הפוסקים וכדעת הש"ך. וכיון דאין אני יודע בזה ענין ברור.. ע"כ דעתי שישלחו אנשים מיוחדים לארץ הקדושה. ואז יבחן אם עופות שאוכלין שם דומין לעופות שאנו דנין. ועד שיבוא דבר ברור משם אין אני אומר היתר בזה דלא נודע לנו אופן ההכחשה מהג"ע כדכתיבנא. אך לחוש על הביצים או על העופות שלנו שמא מבני התערובות הם אין לחוש כיון דאף בעופות החדשים רוב פוסקים מתירין רק שהרמ"א החמי' שלא לאכול רק במסורת על כן אין להחמיר לחוש לבני התערובות כיון שיש כמה סברות להתיר והנלע"ד כתבתי:
והנני ידידו דו"ש באהבה סי' ק"ח ב"ה בערזאן תרכ"ה לפ"ק. להרב המו"ץ דק' קאזיווא:
ע"ד שאלתו בנידון הדגים הקטני' הנקראי' בוביקליך ויש להם סנפיר וקשקשת ופיהם דומים לשל חזיר. וכפי הנראה אין זנבו סדוק כמו שאר דגים טהורי':
א תשובה הנה הדגים הנקראי' בוביקליך אוכלי' אותו בעירנו והמה כשרי' בלי חשש אחרי שיש להם סנפיר וקשקשת ומוכרי דגי' אומרי' שמאז ומקדם אוכלי' אותם. ויש מין אחד שקורין קאמינקיס ואותו המין אין להם שום קשקשי' לא הנקראי' בוביקליך שיש להם סימני טהרה ומה שחוששי' בק'. לאסור הואיל ופיהם דומין לשל חזיר אין כאן בית מיחוש כיון שיש להם סנפיר וקשקשי'. וגם יש להם שדרה. ומה שהקשקשי' קטני' מאוד לא איכפת לן כיון שגם הדגי' קטני' ואין שיעור לגודל הקשקשי'. וכ"כ הטור דאפי' הקשקשי' דקים מאוד וקטני' מותרי' הדגי' וכ' הב"י בשם הרשב"א הטעם דאטו מי כתיב קשקשת גסה עיי"ש. והנה לא נודע לי אם אין זנב הדגי' סדוק כמו בשאר הדגי' הטהורי' אך אף אם אין זנבו סדוק כמו בשאר דגי' לא איכפת לן כיון שאנו רואין סנפיר וקשקשת ואף שהב"י כ' בזה"ל כ' סמ"ק בשם הר' יהודה החסיד סימן על הדגי' הטהורי' שני עדי' טהור פי' דג טהור יש לו זנב סדוקה לשני' משא"כ בברבוטה והרבני' הגדולי' אוכלי' ממנה וה"ר יחיאל מפריש הי' נזהר ממנה והמחמיר תע"ב. הנה פשוט דדוקא בברבוטה שאין לו קשקשי' רק שחולין שנשרה בשעה שעלה מן המי' גם סמכינן אעוברי דגי' על כן אם אין זנבו סדוק לשנים יש ראי' שהוא טמא והר' יחיאל הי' נזהר ממנו אבל אם אנו רואין קשקשי' לכ"ע מותר ומוכח מגמ' דע"ז דף מ' דמשני כי תניא האי בארא ופלמודא דדמי ריישיהו לטמאי' ומותר ביש להם סנפיר וקשקשת וכש"כ דאין משגיחין בזנב דאין מוזכר בגמ' מזה. וע' בנוב"י תניינא סי' כ"ט ל' ואין לחוש שמא יאכל עם דגים אלו דגי' טמאי' קטני' העולי' עמו כיון שנכרים ע"י סנפיר וקשקשת דעד כאן לא אסרו במשנה דע"ז חילק משום שערבונו עולה עמו רק משום שאין לו סנפיר וקשקשי'. אך שעתיד לגדל לאחר זמן. לכן חיישינן שיאכלו טמאי' העולי' עמו משא"כ ביש לו כעת סנפיר וקשקשי':
ב ויש לי הערה בגמ' ע"ז דף מ' דפליגי שם ר"ה ור"נ וס"ל לר"ה עד שתהא ראש ושדרה ור"נ אמר ראש או שדרה ומתיב רב עוקבא ב"ח ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת וכ' תוס' דהקושיא לא קאי רק אמאי לא חשיב במשנה ראש לסימן אבל אמאי לא חשוב שדרה לא הקשה דסימני גואי לא חשיב והקשה בפליתי ס"ק ב' ד"ה ובהכי. לפי המבואר בגמ' דעד כאן לא פליגי ר"נ ור"ה רק לטבל בצירן אבל בגופן לד"ה בעי ראש ושדרה מה הקשה בגמ' אמאי לא חשיב במשנה והרי ראש ל"מ בלא שדרה וסימני גואי לא חשיב ונ"ל לישב ה דלא מהני סימן ראש לחודא או שדרה לחודא ע"כ משום שיש טמאים דומים לטהורים ורק כשיש שני סימנים ל"ח לטמאים דומה למה שכ' הפוסקים דאף דסימנים אמצעים ל"מ בעגונה מ"מ שני סימנים אמצעים הוה סימן מובהק וע' בפליתי ומה"ט י"ל דהתורה הצריכה שני סימנים סנפיר וקשקשת ורק דהלכה הוא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש בודאי שני סימנים וסנפיר ל"מ דל"ה רק סימן אחד. ולפ"ז י"ל דאם יש לו סנפיר וראש דומה לטהורי' הוה ג"כ שני סימנים ועד כאן ל"ב ראש ושדרה רק אם לא ידעינן אם יש לו סנפיר וקשקשת דבעי ב' סימנים אבל אם יש לו ב' סימנים כגון סנפיר וראש מהני. ושפיר מקשה בגמ' כמו שחשיב במשנה סנפיר וקשקשת ליחשב נמי ראש ונ"מ אם יהי' לו סנפיר וראש ג"כ יהי' מותר מטעמא דכתיבנא. ומשני דמשנה קמ"ל בארא ופלמודא דדמי ראשיהם לטמאים מותר בסנפיר וקשקשת. ואין להקשות דא"כ אמאי כתבה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו דמשמע אף אם יש לו סנפיר ורק שאין לו קשקשת לא תאכלו והרי משכחת לה שיאכלו ביש לו סנפיר וראש. דל"ק דהרי בגמ' לא הקשה אקרא. ורק אמשנה וכבר הקשו המפורשי' למה לא הקשה אקרא. אך שהדבר נכון דבודאי ראש ושדרה ל"ה סימני, טהרה רק שהמה מעידין שהי' לו קשקשים רק שנשרו כשעלו מן המים, ע"כ לא הקשה אקרא דקרא מיירי בשידעינן שאין לו סנפיר וקשקשים ולזה ל"מ ראש ושדרה. ולא הקשה רק אמשנה דיחשוב ראש ויהי' היתר כשלא נדע אם הי' לו קשקשים דנתלה שנשרו ולפ"ז מקרא לא קשה דקרא קאמר שאין לו סנפיר וקשקשים היינו דידעינן שאין לו קשקשים דבזה ל"מ סנפיר וראש כיון דאיכא סימן טומאה היינו שאין לו קשקשים אבל כשיש לתלות שנשרו מותר בסנפיר וראש ואמאי לא חשיב זאת במשנה ואין להקשות דא"כ מה הוצרך בגמ' לתרץ דכתיב סנפיר משום יגדיל תורה ויאדיר דהרי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וסנפיר לחוד לא מהני והרי נ"מ דכתב רחמנא סנפיר שמותר בסנפיר וראש דל"ק דכיון דהתורה לא חשבה לראש ליכא למימר דכתבה סנפיר שיותר בצירוף ראש ודוק. כן נ"ל לישב הסוגיא אבל לדינא אין אני מחליט היתר בזה:
ג והנה התוס' ע"ז ל"ט ע"א ד"ה אין לו עכשיו כ' דהא דאם אין לו סימני טהרה עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מותר הוא משום דדרשינן אין לו עיין עליו וכ"כ הר"ן בחולין יקשה דא"כ מה הקשה בגמ' דף ס"ו ע"ב ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו ומשני לעבור עליו בעשה ול"ת והרי אלו לא נאמר כל שאין לו לא ידעינן דמותר בעתיד לגדל אח"כ וצ"ע:
ד והנה בפליתי כ' דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הוא רק רוב. אבל מיעוט יש שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. רק דא"צ לבדוק אחר סנפיר כיון דרוב יש לו והקשה בפמ"ג דא"כ מה הקשה בגמ' ולכתוב קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. והרי אם לא נכתב סנפיר יהי' מותר אף המיעוט שאין לו סנפיר. ומ"ה כ' תורה סנפיר. דאז המיעוט שאין לו סנפיר באמת אסור. ולענ"ד ל"ק דכיון דהתורה צותה ליזל בתר רובא. ואין לחוש למיעוט טריפות א"כ אף כשכתבה התורה סנפיר מ"מ מתירין בקשקשים לבד ול"ח למיעוט והתורה לא צותה לחוש למיעוט. ואף לבתר דכתיב סנפיר דידעינן שיש מיעוט אסור מ"מ אזלינן בתר רובא וא"צ לבדוק א"כ למה כתבה התורה הרי אזלינן בתר רובא ומותר בקשקשים לבד מ"מ לדינא נלע"ד דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לא נאמר ע"צ הרוב. דהרי משנה דפ' בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד מוקמינן כר' מאיר בנדה דף נ'. א"כ מסתמא גם משנה דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר נמי כר"מ וגם בלא"ה סתם משנה ר"מ. ור"מ חייש למעוטי. וע"כ דלא נאמר ע"צ הרוב ואף דמוקמינן משנה דכל שחייב בראשית הגז כר"ש בנדה נ"א מ"מ לחד תי' יבמות ס"ז גם ר"ש חייש למיעוטי ומוכח קצת דמשנה כללא כייל דאפי' מיעוט לא נמצא שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר ודוק ולפמ"ש הריב"ש סי' קצ"ב בעופות טמאים כיון שהתורה צותה לבדוק בסימנים ל"מ ס"ס ורוב וכל שאפשר להמצא חוששין למיעוט והובא לעיל בסימן הקודם ובספרי בית יצחק חא"ח ר"ס ז' באריכות ה"ה י"ל לענין דגים טמאים ל"מ רוב וע"כ כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לא מטעם רוב הוא ומדברי הפוסקים משמע דבדגים טמאים מהני רוב. ואמנם כבר כתבתי בספרי הנ"ל דהריב"ש לא קאמר רק היכי שהעוף לפנינו ואפשר לבדוק בסימנים ורק שיש ספק בסימנים משא"כ בשאי אפשר לבדוק בסימנים אזלינן בתר רוב ואין להאריך בפרט זה בכאן ולדינא כבר כתבתי דהבובקאליך מותרים:
והנני ידידו סי' ק"ט ב"ה פרעמישלא קרנו תרום לפ"ק:
שלום וברכה וכ"ט לנכד אחי ואחותי, ה"ה האברך החריף השלם הנגיד מ' בערל פרענקיל נ"י מווארשא:
א מכתבך הגיעני ושמחתי לשמוע משלומך ועל דברי תורה אשר באת בדברי תוס' ע"ז דף מ' ד"ה מחלוקת בצירן שהקשו הא צירן נמי אסור מדאורייתא ותירצו דודאי דאורייתא צירן אסור מיהו צירן בטל ברוב וגופן לא בטל דברי' לא בטילה והקשית דהרי תוס' כ' בחולין צ"ט דציר דגי' ל"ה רק מדרבנן עוד שאלת דמה תירצו דגופן ברי' הוא והרי ע"כ לא מיירי בשלם דבשלם ולא נמצא קשקשי' וסנפיר ל"מ ראש ושדרה כמ"ש הראשוני' וע"כ בחתיכות מיירי הנה כבר הרגיש בפליתי סי' פ"ג סוף ס"ק ב' בכ"ז ועיין ג"כ בפמ"ג והנה הפליתי תירץ דמשמע לתוס' דטרית מיירי בשמן ובשמן הציר אסור מדאורייתא ומיירי בתערובות ומ"ש תוס' ברי' כוונת' חתיכה הראוי' להתכבד. והנה עדיין דברי תוס' צריכין ביאור דמנ"ל דמיירי ביש בו שמנונית ואמאי לא תירצו תוס' כמ"ש הרא"ש במקומו דציר דגי' דרבנן. אבל מה שנ"ל דבריה' מוכרחי' דהנה לא נודע באיזה סברה פליגי ר"ה ור"נ דר"ה ס"ל עד שיהא ראש ושדרה ור"נ ס"ל אפי' באחת מהן ודוחק לומר דפליגי אם ב' סמני' מהני יותר מסימן אחד דס"ל לר"נ מה שלא יצדק נפרד לא יצדק מחובר ע"כ ס"ל לתוס' דפליגי בזה דמיירי בתערובת והש"ך כ' בסי' ק"ז בשם הגהות ש"ד רסי' כ"ה דדג טמא עם דג טהור מקרי מב"מ ותוס' כ' בע"ז דף נ"ו ע"ב ד"ה אבל אם החזיר דרב הונא כ"ב רבי' ס"ל דמב"מ ל"ב ומ"ה ס"ל לר"ה כשטתי' דהוה איסור תורה ומ"ה ס"ל דבעי ראש ושדרה (דבאיסור תורה בעי ב' סימני' ור"נ ס"ל דמב"מ בטל ומדרבנן בעי ס' ומ"ה ס"ל אפי' באחת מהן וקש' ע"ז דהרי אמרינן בחולין צ"ט דר' יהודא מודה בציר דגי' דמב"מ בטל:
שיהא ס' בסתיכה אלא ברוב בעלמא בטלה והא דתנא נמי בשילהי ע"ז דבשר בחלב במשהו היינו בשר בהמה אבל בשר חי' ועוף בחלב בטילין ברוב בעלמא וכן כ' בה"ג עכ"ל. והובא בב"י סי' צ"ב. ויראה מלשונו דבה"ג סובר ג"כ דבשר עוף בחלב בטל ברוב אמנם ראיתי בא"ז הנדפס מחדש סי' תנ"ט הובא כל הדין כלשון הג"א אך מ"ש וכן כ' בה"ג לא קאי על זה רק שסיים וכן ס"ל לבה"ג דבשר עוף בחלב דרבנן עיי"ש. ובפ"ת סי' צ"ב ס"ק י"א כ' שאין הלכה כהגהות אשרי. ומייתי מרמב"ם ושאר פוסקים ולי צ"ע איך אפשר דחלב בעוף בטל ברוב א"כ בבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא בחולין קי"ב דשרי' ר"ח ברי' דרבא משום דנאכל מחמת מלחו הא אינו נאכל מחמת מלחו הי' אוסר והכי ס"ד דבלע כל כך עד שאין בבשר רוב נגד הבליעה. והלא מסברא יש בבשר עוף יותר מהבלוע שנבלע בו. כמ"ש הפמ"ג סי' ק"ג במשבצות ס"ק א' בביאור דברי הרשב"א וז"ל אבל פליטתו טעמו לבד ידוע הוא שאין מחצה איסור נפלט בהיתר עיי"ש ואף אם נימא דחיישינן שמא בלע כל כך עד שאין רוב נגדו. מ"מ הו"ל ספק דרבנן ועוד הרי הנוב"י סי' כ' כתב דאף למ"ד אפשר לסחטו אסור מ"מ ודאי נסחט, עד שיש רוב נגד הבליעה דרחוק לומר דפליגי בפלוגתא רחוקה למ"ד אפשר לסחטו מותר לא ישאר שיעור ס' ומ"ד אסור ישאר רוב הבליעה בתוכו זה ודאי אינו וע"כ רוב היתר ודאי יש לכ"ע עיי"ש. א"כ כיון דמיירי שם בעוף חי. כדאמרינן וה"מ חי עיי"ש. ובעוף חי ודאי יבשל אח"כ וישחט האיסור שיהי' רוב. רק שלא יהי' ס'. וכיון דרוב סגי בבשר עוף בחלב א"כ אפי' באינו נאכל מחמת מלחו הי' לו להתיר ואמאי אמרינין דוקא בנאכל מחמת מלחו. ודוחק לומר דהא דשרי' דוקא בנאכל מחמת מלחו הוא לאכלו חי. ואז קודם שנסחט אסור דמסתמא לא יאכל חי ועוד דהרי הטו"ז סוף סי' ץ' כ' דבב"ח דרבנן אינו אסור רק בבישול ולא בכבוש ומליחה. והקשה עליו דגול מרבבה מבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דהוי בב"ח דרבנן ובמליחה ולא התיר רק משום שנאכל מחמת מלחו ותירץ הגאון רע"א דאם לא הי' נאכל מחמת מלחו הי' אסור לבשל אח"כ. דאז נעשה בב"ח בבישול עיי"ש. א"כ קשי' ממנ"פ אי קודם בישול אינו אסור בב"ח דרבנן ואי לאחר בישול כבר נסחט עכ"פ שיהי' רוב היתר ובב"ח דרבנן סגי בהכי. וע"כ דלא כא"ז רק דבשר עוף בחלב צריך ס' וצ"ע על א"ז:
ו' ואין לישב דברי הא"ז דס"ל חנ"נ אף בבשר עוף ולכן חיישינין שמא בלע עד רוב נגדו ונעשה נבלה ול"מ מה שאח"כ יסחט. זה אינו דלהטו"ז דבמליחה אינו אסור רק אח"כ בבישול נאסר ואז הרי יסחט ואימת נעשה נבילה. ועוד דאו"ז ע"כ סובר כשיטת הרמב"ם דבב"ח דרבנן לא נעשה נבלה דהרי או"ז כ' דהא דאמרינין בע"ז בב"ח במשהו דוקא בשר בהמה ולא בשר עוף. הנה הא דאמרינן בב"ח במשהו הוא משום דחתיכה הראוי' להתכבד לא בטל כדאמרינין שם. וחתיכה הראוי' להתכבד או דבר שבמנין אפי' באיסור דרבנן לא בטל כדאמרינין ביצה דף ג' ואפי' דלאו איסור הנאה כדאמרינין פ' גיד הנשה. א"כ אמאי כ' א"ז דבשר עוף בחלב ל"ה במשהו וע"כ צ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דבשר עוף בחלב לא נעשה נבלה. ול"ה רק איסור הבליעה ומ"ה גם חה"ל בטלה. וכ"כ בפ"ת הובא במשבצות סי' ק"א ס"ק ג' דלשיטת הרמב"ם ל"ה בשר עוף בחלב חה"ל עיי"ש א"כ הק"ל דלאחר הבישול ודאי יותר הבר גוזלא ואמאי לא שרי ר"ח רק בנאכל מחמת מלחו. וע"כ או דלא כא"ז או דלא כנוב"י סי' כ'. רק אפי' היכי דמהני רוב ל"א אפשר לסחטו. וזה הוכחה רבתי מש"ס ודו"ק:
והנה הראו לי הגהות יד שאול סי' צ"ב שפי' דברי הא"ז בשם א' מהלומדים שכונתו לענין חנ"נ דל"א בבשר עוף בחלב כדעת הרמב"ם. הנה כעין זה פי' הש"ך סי' צ"ב ס"ק י"א דברי הרמ"א. ולגירסת הב"י בהגהות אשרי וז"ל הא דאמרינין דטפת חלב שנפלה בחתיכה שאם נתנה טעם בחתיכה צריך ס' כנגד החתיכה היינו דוקא בבשר בהמה וכו' יש לומר כונת הא"ז לענין תנ"נ. אבל לגירסא שלפנינו בהגהות אשרי ובא"ז הא דתנן לקמן טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור היינו דוקא בבשר בהמה לא משמע דקאי לענין חנ"נ. ואולי מה"ט שינה הב"י הגירסא וכמה גדולים דברי חכמים ודוק (הג"ה על מש"ל סוף אות ד' דהי' נותן הרוטב על שער ראש נזרו לא תיקשי דמשמע מרמב"ם דהי' נותן מן הרוטב ולא כל הרוטב די"ל מ"מ לא הי' הגמ' יכול להוכיח מהרוטב דשמא הי' נותן כל הרוטב על שער נזרו ולא הי' אוכלין ממנה ודוק):