שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן קה
בימי חורפי נתוכחתי בדברי ש"ב החו"ד בסי' צ"א וסי' ק"ה בענין תתאה גבר ואעתיק פה:
א הנה מה שכ' החו"ד בסי' צ"א ס"ק ה' דדופן חם שהוחם מאש ודאי אינו מקרר מתתאי ולא מעילאי למ"ד עילאי גבר דאל"כ ק' למ"ד עילאי גבר מהא דגלגול ביצה בתולדת אור דחייב משום שבת וכן כ' בסי' ק"ה ס"ק ט' מזה לראי' דדבר המתלבן באור יכול לבשל אף תתאה מדמחייב לרב בגלגול ביצה וזה ליתא דהרי בשבת ל"ח אמרינן איבעי' להו גלגול מאי ומייתי מכל שבא בחמין וכו' חוץ מן מלוח ישן וקוליס האוספנין שהדחתן הוא גמר מלאכתן והרי הדחה בקוליס האוספנין ל"ה בישול מכל מקום חייב משום שבת משום גמר מלאכה ולפמ"ש הלבוש חייב משום מכה בפטיש וה"ה בביצה שא"צ רק בישול קל הוה כקוליס האוספנין וחייב משום גמר מלאכה ואין ראי' מזה לדבר המתלבן באור שיכול לבשל תתאה דשאני לענין שבת והן אם נפרש דזה גופה היא האיבעי' או אם נפרש דהאיבעי' הוא אם חייב על תולדת האור חטאת כפי' הר"ן מ"מ מדמייתי הא דמליח ישן ע"כ אין ראי' מביצה בחיוב שבת לשאר בישול לענין איסור:
ב והנה בחו"ד שם מייתי ראי' דהיכי דהעליון צונן ל"א תתאה גבר שיתבשל רק שיפליט ויבליע מהא דמותר ליתן לתוך המיחם מים מרובין כד' להפשיר בשבת ול"א דהמיחם התחתון שהוא חם גובר ומבשל לעליון הקר. ויש לומר דאם אינו מכוין:
קראקא עם תשובתו הרמתה. ולמען כבודו וכבוד אבותיו הקדושי'. הנני לכתוב מה שעלתה מצודתי אבל לא להכריע ההלכה:
ע"ד אשר שאל אודת העופות החדשים הנקראים וואליכישע עופות והם משתנים בגדלם ובקולם ובתוארם מעופות שלנו מה דינם. ואיך הדין להאוסרי' אותם אם מותרין אותן שנולדו מתערובות צד אחד עופות שלנו וצד אחד אותן העופות וגם הבצים מה דינם:
תשובה נדבר קודם מבני התערובות ומהביצים. והנה בתשו' חתם סופר סי' ע"ד חקר בבני התערובת שהזכר הי' מאוזא הבר שאין אנו אוכלין מחמת שאין לנו מסירת ושם נסתפק אם מה שאמר ריב"ל לעולם אינה מתעברה לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא. אם גם בעופות נימא כן ונאמר דע"כ בני התערובת ל"ה מאותן שעלה עלי' זכר אווז הבר עיי"ש. ונ"ל הוכחה מתוס' נדה ד' נ' דבעופות לא אמרינן הכי דהרי תרנגולת דאגמא הנקבה טהורה והזכר טמא ומ"מ מתעברה ממנו והרי התוס' חולין ס"ב ונדה שם לא הקשו רק מכל היוצא מן הטהור. ולא הקשו איך מתעברה כלל אלא ש"מ דבעופות ל"ש כלל זה ולאחר העיון אין מזה ראי' דלפי המבואר בב"ק ע"ח ובבכורות ז' אף דאינה מתעברת טהורה מטמאה מ"מ לר"ש דקלוט במעי פרה אסורה אח"כ מתעברת פרה מן הקלוט ולר"א מותר ולד זה אף דאבי' אסור כמו שפירשו תוס' ב"ק ע"ח ולר' יהושע אסור עיי"ש. ה"ה בתרנגולתא דאגמא שאף הזכר נולד מהטהורה שוב התרנגולתא מתעברה ממנו. ואין מזה ראי' לתרנגולים שנולדו מטמאה שיוכלו להתעבר בתערובות ממינים טהורים. ובזה סרה ג"כ הקושיא שהקשה חתם סופר על הצמח צדק שכתב בעופות טמאים וטהורים ב' מינים לענין הרבעה. והקשה בח"ס דהרי כתבו התוס' דאפשר שיהי' בטבע הבריאה דזכר והנקבה חלוקים זה מזה ואיך אפשר שיהיה זה גורם איסור הרבעה ואין מזה ראי' דשם כיון שכל המין כך והזכר גופי' נולד מטהורה. ואח"כ מתעברת ממנו הטבע כך היא משא"כ להרביע מין טמא על מין טהור דאין מתעברת ממנו זה גופי' אסרה תורה. אך יש ראי' מגמ' דעופות טמאים מתעברין מטהורים מדלא מקשה בחולין ס"ד בח' ספיקות, ולבדוק אי מתעברין מטהורין כדמקשה וליבדוק בביצים וביחוד לפמ"ש לקמן דקו' הגמ' על ז' ספיקות ולא על תרנגולת דאגמא א"כ יקשה ולבדוק אי מעברה מטהורין דבודאי אפשר לידע זאת ואם תעובר הנקבה מטהורה ודאי גם היא טהורה וע"כ אי אפשר בבדיקה דעוף טהור מיעברא מטמא וע' רא"ש פ"ה דחולין דהלכה כריב"ל חוץ מבהמה ותי' דמעברין זמ"ז ודוק:
ב' ולדברי התוס' נדה דתרנגולתא דאגמא הזכר טמא והנקבה טהורה ומ"מ אסור הזכר ול"א היוצא מן טהור טהור כיון דבשעה דגביל עפרא בעלמא עיי"ש צ"ע דא"כ מאי מק' בחולין ס"ד אהני ח' ספיקות ולבדוק בביצים. והרי תרנגול דאגמא מח' ספיקות. והתרנגולת מותרת ובודאי ביצתה יש לה סימני טהרה ונהי דהביצה אסורה למ"ד זוז"ג אסור ודוקא הנקבה היוצא מביצה מותר כמ"ש התוס' נדה משום מעפרא קא גביל ומ"מ הביצה אסורה אבל מ"מ ודאי יש לביצה סימן טהרה כיון שנולדה מתרנגולת טהורה ובאמת ביצתה ראש אחד חד ואחד כד ומ"מ הזכר הנולד מן הביצה אסור. ומה מקשה וליבדוק בביצים וצ"ל בישוב הדבר דדוקא תרנגולתא דאגמא יש חילוק בין זכר לנקבה אבל ז' עופות אין חילוק והזכר והנקיבה שוין ומקשה ולבדוק בסימנים דאלו ז' עופות אם הביצה טהורה גם האם טהורה וגם בלא"ה לא מוכח דלמסקנא תרנגולא דאגמא הוי מהספיקות די"ל דרב פפא פליג אאביי ומ"ה מספקא בח' ספיקות. ושפיר מקשה ולבדוק בביצים וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דלמסקנא תרנגולא דאגמא ל"ה מח' ספיקות ע"ש ודוק:
ג' ובעיקר הדין בבני התערובות לכאורה יש לחלק בין בהמה לעוף דכמו שכתב הר"ן והפוסקים דזוז"ג מטעם ביטול וחמץ בפסח זוז"ג אסור וכן בע"ז כיון דאפילו באלף לא בטל. כדאיתא בסי' תמ"ה בא"ח ובסי' קמ"ב ביו"ד ה"ה בעוף טמא דאפילו באלף ל"ב מטעם דברי' הוא זוז"ג נמי אסור משא"כ בולד טריפה דתלי' בחולין נ"ח בזה וזה גורם משום דטריפה בטילה ברוב ומיושב מה שהקשה התוס' אהך דתרנגולתא דאגמא הרי יוצא מן הטהור טהור. דטעם דיוצא מן הטהור הוא משום שהגורם טהור. ואף טמא שבא על הטהור הוא מותר מטעם זוז"ג. דבזה אין הלכה כר' יהושע דיליף בבכורות ז' מקרא לאסור וכאן בעוף דהוי ברי' זוז"ג אסור. ומ"ה תלי' אך בסימני טהרה דהנקיבה יש לה סימני טהרה. חזינין דכח האם יש בה יותר מכח האב. מותרת והזכר שאין לו סימני טהרה חזינין דכח האב בו והוא גורם יותר ואסור אמנם לאחר העיון י"ל דכיון דברי' ל"ה רק כשהוא שלם אבל בנחלק לא הוי ברי'. א"כ כמו דברי' שנתבשלה הטעם בטל כמבואר בסימן ק' ה"ה הגורם נמי בטיל דלא הוי דבר שלם. ושפיר שייך בבני התערובת נמי ההיתר דזוז"ג. וכן מה"ט אין להקשות איך מתיר ר' יהושע בחולין נ"ח ולד טריפה בנטרפה ולבסוף נתעברה משום זוז"ג והרי היכי דאף באלף לא בטיל גם זוז"ג אסור ובעלי חיים חשיבי ולא בטיל אף באלף כדאמר רב אשי בזבחים ע"ג והרי טריפה הו"ל בעל חי ול"ב דלק"מ דנהי דהטרפה לא בטל אבל הגורם מהטרפה לע"ע ל"ה בע"ח ולא חשיב ומיבטל בטל ומ"ה שייך זוז"ג. וראיתי בס' שו"ת בית אברהם בקונ' משפט שלום המיוסד על היתר אווזות שראש חרטומיהן שחורין ח"ג אות ט' שהקשה אהא דמקשה בחולין נ"ח אדמיפלגי לגבוה ליפלגי להדיוט. דמשמע דאם זוז"ג מותר אף לגבוה מותר ואם אסור אף להדיוט אסור והרי מבואר בפסחים כ"ז ע"ב דהיכי דבאלף לא בטל אף זוז"ג אסור ותנן בתמורה כ"ח כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן אלמא דלגבוה אסור בכל שהו א"כ דוקא להדיוט אמרינן זוז"ג מותר אבל לגבוה דאוסר בכל שהו אף זוז"ג אסור ושם בחלק ה' אות א' הקשה על הרמב"ם דפסק דאפי' לגבוה נמי זוז"ג מותר והרי הוא פסק דכל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן ותמה אקרא דאין חילוק בין לגבוה בין להדיוט והא דאמרינין כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן ה"ה להדיוט אוסרין בכל שהו באיסור הנאה כדאמרינין בזבחים ע"א ומקשה בזבחים ע"ב גם אאסורין לגבי מזבח וליבטלו ברובא ומשני רב אשי דף ע"ג משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלו ואין חילוק בין לגבוה בין להדיוט בא באיסורי הנאה לא בטל. ואין מקום לקושיתו דאין חילוק בין לגבוה בין להדיוט בענין זה. והיינו טעמא דרמב"ם פוסק דאסורין לגבי מזבח איסרין בכל שהן משום דהיה בעלי חיים וחשובי וה"ה להדיוט לא בטילה. וכבר כתבתי דנהי דבע"ח חשיבי ולא בטילין מ"מ הגורם בטל. ואינו דומה לפסחים כ"ז דהקדש אפילו באלף ל"ב משום דיש לו היתר בפדיון. וע' תוס' תמורה ל' ע"ב ד"ה אבל נרבעו דאיסור לגבוה לבד ס"ל לר"א זוז"ג מותר משא"כ איסור דאסור אף להדיוט. על כן דברי הבית אברהם תמוהין ודוק: ד' והנה נלפענ"ד בישוב קו' התוס' חולין נ"ח ד"ה במאי קא מפלגי אמאי לא ניחא לי' לרב אשי לאוקמא פלוגתא דר"א ור"י בזוז"ג והוא דהר"ן כתב בע"ז בסוף פ' כ"ה דזוז"ג מטעם ביטול דכי היכא דאי איתא לאיסורא בעינא בטל חד בתרי וכו' ה"נ היתר הבא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל ומשמע דבגרם חד בחד בטל אחד בחבירו והדבר תמי' בזה דאיך בטל חד בחד וכתבתי במקום אחר דהר"ן כשיטתי' דס"ל בסוף, כל הצלמים דגורם ל"ה רק מדרבנן גבי נטל כרכר של ע"ז דמה"ט ס"ל לר"א דיוליך הנאה לים המלח שכתב לר"א. לא שרי אלא במה שאין גופו אסור מה"ת כפת שנאפה בעצי אשירה עיי"ש ומ"ה בטיל חד בחד כשיטת הפרי תואר סימן צ"ט דחד בחד הו"ל ספק ובדרבנן מותר מטעם ספיקא דרבנן או כשיטת הא"ז הובא בש"ך סימן ק"ט דאיסור דרבנן בטל חד בחד. ואף דאנו לא פסקינין כא"ז זה באיסור ממש אבל בגורם דכל גורם דרבנן מותר מטעם בטל חד בחד (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ט אות ט' מ"ש בזה) ומעתה זה לשאר גורם כגון חולין בתרומה דמחמץ ל"ה רק מדרבנן או נטל כרכר וארג בגד אבל בולד של איסור דהולד אסור מה"ת דיוצא מן הטמא טמא ל"מ זוז"ג דבדאו' לא אשכחן ביטול חד לחד ועיין עוד בר"ן שכתב דבפת בלבד התירו משום דאיסור עצים שבו קלוש. ובאמת לפי זה צ"ל בהך דע"ז דס"ל לר' יוסי בנטע אגוז של ערלה מותר מטעם זוז"ג דגם שם ל"ה רק איסור דרבנן. דגידולי איסור הנאה ל"ה רק מדרבנן ועיין בחק יעקב סי' תמ"ג שכתב בשם תוס' פסחים דגידולי איסור הנאה מותר. והמקור חיים חולק עליו ול"מ זאת בתוס'. ואולי כונת החק יעקב על דברי התוס' פסחים כ"ח ד"ה ותנן נמי. דמוכח מדבריהם דגדולי חמץ מותר ונהי שכתבו הטעם דל"ה כדרך הנאה וי"ל מדרבנן אסור מ"מ משמע מתוס' דאף מדרבנן מותר דמפרר וזורה לרוח. ועוד דה"ל זוז"ג דקרקע גורם היתר וה"ה בהך דחק יעקב ואכ"מ. ואמנם גם בע"ז ל"ה גדולין רק מדרבנן. וכן בהך דאגוז של ערלה אלא שקצת צ"ע בדעת הר"ן שכתב בהך דסוטה דילדה שסיבכה בזקנה בטלה לענין ערלה ג"כ מטעם זוז"ג ושם לו היה הכל של ילדה ע"כ הפירות ערלה מדאורייתא ורק משום שסיבכה בזקינה הוה זוז"ג ומ"מ כתב הר"ן דבזוז"ג מהני מטעם ביטול חד בחד. הרי דלא כסברתינו וצ"ל דבאמת בילדה שסיבכה בזקנה מיירי שהזקנה הרוב כמו הנסקלים בהנשרפים בקדושין ל"ב דדייק דנשרפים רובא ורק דהר"ן רוצה להשוות זוז"ג מטעם ביטול וכונתו כמו בכל דוכתא בטל ברוב ה"ה בגורם מהני חד בחד היכא דגורם ל"ה דאורייתא כגון באגוז של ערלה ובזבל ונבול ובאפה את הפת אבל בילדה שסיבכה בזקינה באמת בעי רובא שיבטול ברוב אך אם זוז"ג אסור ל"ש רוב ול"מ רוב דזקינה כיון דגם ילדה גורם הגידול וע"כ זוז"ג מותר באופן דצדקו דברינו דהיינו טעמא דרב אשי דלא ס"ל בולד טריפה דפליגא בזוז"ג דהיכא דאסור מדאורייתא ל"מ חד בחד. והן אמת דבמקום אחר (ע' בספרי לא"ח סי' ס"ט אות ט' וע' לעיל סי' ס"א אות י') כתבנו לישב דברי הר"ן שכתב בטעם דילדה שסיבכה בילדה העשוי לסיג ולקורות דל"ב מטעם דאי ממליך גם ילדה העשוי לקורות חייב כדאיתא בסוטה מ"ד וכתב הר"ן ספ"ג דע"ז דהוא מטעם כמו שחוטה דאינה בטילה בנבלה מטעם דאפשר לנבילה שתעשה כשחוטה דכשתסרח מותרת ותמה הגאון מהר"ז מרגליות בבית אפרים א"ח סי' י"ו דזה דוקא לר"י דמב"מ ל"ב אבל לרבנן מיבטל בטיל (וכעת מצאתי בספר בית אברהם בקונטרס משפט שלום שתמה ג"כ על הר"ן עיי"ש שהאריך) וכתבתי לישב דעד כאן ל"פ רבנן על ר"י אלא משום דס"ל דרוב מהני. אף במב"מ דילפינין מאחרי רבים להטות גם במב"מ דלא כר' יהודה אבל בזוז"ג דמהני ביטול חד בחד גם רבנן מודי' לר' יהודה דהיכא דאפשר למבטל להיות כבטל לא בטל דהוה מב"מ כמו דס"ל לר"י. וזה פירוש נחמד ת"ל ועפ"י הנ"ל דבערלה ע"כ מיירי שיש רוב. ול"ש סברתינו. וצ"ל פי' אחר בר"ן ואכ"מ להאריך והמורם מזה לדינא דביצה שנולדה מתרנגולת טמאה שבא עליה עוף טהור או איפכא אין להתיר מטעם זוז"ג דכיון דביצה מטמאה אסור מדאורייתא ל"מ זוז"ג מטעם ביטול חד בחד כן נ"ל:
ה' עוד נלפע"ד דהיכא דעוף טהור בא על עוף טמא הביצה אסורה ול"מ בכה"ג זוז"ג עפ"י דברי המהרש"א חולין נ"ח בגמ' ד"ה איתבי' שכתב בסברת רש"י מדמתיר אמימר שיחלה ב' ע"כ לס"ל כגופה דמי. דאי כגופה דמי יש לאסור אפילו למ"ד זוז"ג מותר עיי"ש. וכן כתב בחידושי הר"ן ולדברי מהרש"א והר"ן יהי' מימרא דר"ה בתמורה ל"א דמודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טריפה שהיא אסורה אף ללישנא קמא שם דפליגי בזוז"ג עיי"ש ודוק ומעתה להלכה דקיי"ל עובר לאו ירך אמו. ומ"מ ביצת תרנגולת: שנטרפה אסורה דכגופה דמי. וע"כ הביצה שנולדה מתרנגולת טמאה שבא עליה טהורה ודאי אסורה דכגופה דמי. ול"ש להתיר מטעם זוז"ג ולהיפך בטמא שבא על הטהורה הביצה מותר דכגופה דמי' עוד נלענ"ד דלא שייך בכגון דא זוז"ג. לדעת הר"ן שכתב דזוז"ג מטעם ביטול. והמהרש"א ז"ל כתב בסוטה מ"ד דוקא ילדה בזקינה דהוי מב"מ בטל אבל אילן בירק ל"ב. דל"ה מב"מ. א"כ טמא וטהור דהוי ב' מינים ל"ש ביטול. ול"מ מטעם זוז"ג לדעת הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול אלא דזה צ"ע מסוגיא דבכורות דף ד' דאמרינן שם בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא דתולה בזוז"ג אף דהוי ב' מינים אך הדבר נכון דשם מיירי דטמא גופה שבא על הטהורה נולד ג"כ מן הטהורה רק דס"ל לר"א ור"י כר"ש דקלוט בן פרה אסור הולד הנולד ממנה ומן הטהורה מותר כמ"ש התוס' ב"ק ע"ח ביתר ביאור הסוגיא דבכורות. ומ"ה הוי שפיר טהורה עם הטמאה מין במינו כיון שנולד מן הטהורה משא"כ בטמא וטהור גמורים הוי מבא"מ ול"ש זוז"ג כמ"ש מהרש"א בסוטה מ"ד והמובחר לישב דברי מהרש"א בסוטה דקשי' לר' יהושע בבכורות ז' דס"ל זוז"ג מותר רק בטמא שבא על הטהורה והוליד אסור הולד ויליף מקרא שם א"כ נלמוד משם דבכל דוכתא זוז"ג אסור. וע"כ צ"ל דמין בשאינו מינו דוקא אסרה תורה זוז"ג והיינו טעמא דמהרש"א. ולדעתי הדבר תליא בסברת התוס' ע"ז מ"ח ד"ה שאם נטע שכתבו דאגוז וקרקע שני ענינים ול"ש זוז"ג. והרבה יש לדבר בזה:
ו' ובהכי מיושב קושיות התוס' חולין נ"ח ד"ה מכאן ואילך שהקשו לאמימר זוז"ג מותר ולקמן מספקינין אי חוששין לזרע אב ולהנ"ל נכון דלקמן מיירי בב' מינים ול"ש ביטול ומ"ה מספקינין אי חוששין לזרע אב ומספקינין על צד האב אבל כאן דטריפה הוי מב"מ וחד אסור וחד שרי שייך זוז"ג כמ"ש מהרש"א בסוטה לענין אילן בירק מיהו בזה לא יתישב רק אי חוששין לזרע אב אבל אי אין חוששין לזרע אב צ"ע אמאי לא ניחוש כאן דבב' מינים ל"ש ביטול. מיהו גם התוס' ישבו שפיר ולשיטת הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול תירץ התוס' עולה בטיב טעם לפמ"ש הר"ן ס"פ הנודר מן הירק שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר א"כ היכא ששניהם היתר וע"י התערובות נאסר ל"ש ביטול כמו בכלאים שכתבו תוס' ע"ז ס"ה ע"ש ועיין עוד בתשובת הר"ן סי' ע' שכתב דזוז"ג ל"מ רק היכא שלא נתערב גופו של איסור רק גורם. אבל בנתערב גופו של איסור ל"מ זוז"ג. ולכאורה צ"ע מהך דילדה שסיבכה בזקנה שכתב הר"ן בעצמו בע"ז. דהוא מטעם זוז"ג ומה שאמרו בסוטה מ"ד מטעם ביטול דא ודא אחת הוא עיי"ש ושם הוי גופו של איסור. דהפירות הנולדים מילדה הן גופו של איסור ערלה ואיך מהני בזה זוז"ג וצ"ל כמו שכתבתי לעיל דשם הוי הזקנה הרוב ובטל מן התורה ומ"ה מדמי לה לזוז"ג וזה קצת רחוק מכונת הר"ן, ואולי תשובות הר"ן סבירא ליה גם בהך דסוטה דל"ה גופו של איסור וצ"ע:
ל:
ז' והנה ראיתי בפליתי בסוף קונטרס פני נשר שחלק על הצ"ץ שרוצה לאסור אווז הבר מטעם שביציה דומים לשל טמאים והפליתי חולק עליו דכיון שיש לו סימני טהרה מה איכפת לן מה שהביצים דומין לשל טמאים. דע"כ ל"מ סימני ביצה אלא בדלא ידעינין אבל הכא חזינין שהם טהורים עיי"ש. וצ"ע בדבריו דא"כ מאי מקשה על ח' ספיקות ולבדוק בביצים דלמא באמת הביצים יש להם סימני טומאה. ומ"מ הספק הוא שמא קורקבנו נקלף ויש להם כל סימני טהרה ולא איכפת לן בהביצים כמ"ש הפליתי והנ"ל דהכי מקשה דכיון דאנן לא ידעינין אי מקרי זאת קרקבנו נקלף מאי שנקלף בסכינא. א"כ יוכיח מהני מינים דל"ה קורקבנו נקלף דאם הביצים טמאים ולא שכיח ביצים טמאים מעוף טהור ע"כ העוף טמא ומוכח דאין להם ד' סימנים ואם הביצים טהורים תפשוט להיפך שהם טהורים. משא"כ הפליתי מיירי ביש לו בבירור ד' סימנים ועוד דבה"א דסימני ביצים דאורייתא. ודאי גם הביצים הוא סימן טומאה. אבל למסקנא שפיר קאמר הפליתי. אך לפ"ז אין כאן תפיסה על הצ"ץ דכיון דגם הוא מסופק אי כל העופות הבר יש להם ד' סימנים. שפיר יש הוכחה מהביצים. אך הפליתי ס"ל דיש לו בבירור ד' סימנים, כמ"ש דיש להם אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף וחרטומו רחב מעיד שאינו דורס. אבל דבריו תמוהין דאווז הבר אין לו זפק וכבר הקשו על הפליתי בזה ולפ"ז צדקו דברי הצ"ץ ודוק:
ח' ובגוף הדין מהעופות הנה בסי' פ"ב מבואר ב' דעות אם מקומות שאין להם מסורת יכולין לסמוך על מקום שיש להם מסורת ודעת המחבר שיש לחוש לדברי האוסר. והש"ך כתב דהרשב"א והרא"ש לא פליגי דהרא"ש מיירי במקומות דלא נהגו בו איסור רק דלא קיבלו עליהם היתר. והרשב"א מיירי במקומות דנהגו בו איסור. וצ"ע במקומות שנוהגין בו איסור אם נאמן עד אחד שיש מסורת להתיר ונ"ל דעד אחד אינו נאמן להתיר במקום דאתחזק איסורא. ובשלמא בלא נודע מנהג היתר. וגם איסור לא נהגו שפיר עד אחד נאמן אבל אם נהגו בו איסור הוי כאיתחזק איסורא. וע"א אינו נאמן להתיר ואף שי"ל דהא דע"א אינו נאמן באיתחזק איסורא היינו בדבר שעד השתא הי' ודאי איסור. אבל היכי שאומר שגם עד השתא הי' מותר. רק שהוא מנהג טעות בכה"ג י"ל דע"א נאמן כדמשמע מדברי הגהות מיימוני לה' אישות הובא בשב שמעתתא ש"ו פ"ג דדוקא היכא דלדברי העד עד השתא הי' איסור ל"מ ע"א עיי"ש. מ"מ נלע"ד דהיכא שעד השתא החזיקנוהו לאיסור ג"כ עד אחד אינו נאמן לומר שהיה חזקה בטעות. דהרי לדברי ז' בעל ת"ש מאי שהחזיקניהו הוי חזקה גמורה. עיין בסי' י"ח ס"ק כ"ט מה שהביא מדברי הגמ' גדולה חזקה כתובות כ"ד והרי אתם בחזקתם אף דשם הוי ספק דלמא למפרע היו כשירים. וכן יש להוכיח מה שאמרו גבי טבל והקדש דאין ע"א נאמן דאיתשל מרא עלי' אף דלדברי העד הי' טעות ונדר בטעות. ומעולם הי' מותר למפרע. וכבר הקשה כן בקצה"ח סי' הנ"ל אבל הן הדברים שכתבנו כיון שאנחנו החזיקנו באיסור ל"מ ע"א להתיר (ועמ"ש לעיל סי' ע' אות ו' ז') וה"ה בנידון דידן מה שאנחנו מחזקינין לאיסור ל"מ עד אחד. מיהו יש לדחות ראי' זו דטבל והקדש שאני דלדברי העד אם לא היו עושין מעשה הי' אסור. ורק שהעד אומר דאיתשל מרא וכיון שספק אם עשה מעשה המתרת חזקה שלא עשה כמ"ש תוס' גיטין ל"ג ומכות מ"ז. ומ"ה אין עד אחד נאמן אבל היכא שלדברי העד הוא היתר גמור בלי שום מעשה המתרת אין לנו ראי' שלא נאמן עד אחד:
ט' ומצאתי ראי' דעד אחד אין נאמן אף בכה"ג מהא דאמרינין בגיטין ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלהם לא כתבתי לשמן ואמרינן אינו נאמן לפסול ספר תורה מטעם דאיתחזק היתרא. אף דהעד אומר דמעולם הוא אינו כשר. מ"מ כיון דאנחנו החזקנו הדבר לכשר עד אחד אינו נאמן להוציא מחזקה ה"ה להיפך דהיכא דהחזקנו לאיסור ע"א אינו נאמן להתיר. ולאחר העיון אין מזה ראי' דהיכא דהחזקנו לכשר ע"כ החזקנו בודאי כשר. דמספק יש לאסור ומ"ה אינו נאמן לאסור משא"כ היכא דהחזקנו לאסור י"ל דלא החזקנו רק מספק כגון בנ"ד כיון שלא הי' לנו מסורת וע"א נאמן להוציא מידי ספק באופן שהדבר צ"ע אם בכה"ג נאמן ע"א אך בגונא שאומר הע"א שאוכלין אותו במקומו י"ל דנאמן מב' טעמים אחד כיון דהוא מילתא דעבידי לגלויי נאמן אף באתחזק איסורא ועוד יש טעם נכון לומר דבכגון דא נאמן ע"א כיון דעד אינו אומר על אותו מקום דאתחזק איסורא רק עיקר עדותו היא על המקום אשר אנן לא ידעינין לי' ועל מקום זה נאמן דל"ה עדותו נגד חזקה רק דאנן למדין מדבריו להתיר אף באתחזק ובכה"ג דעיקר עדות ל"ה נגד חזקה מהני עדותו ללמוד מעדות זה אף באתחזק כעין שכתב הב"ש סי' קמ"ב לענין בפני נכתב אף דהקיום ל"מ בע"א רק מטעם דל"ב קיום רק מדרבנן מ"מ כיון שנתקיים ל"מ עירעור דבעל אף דאז בעי קיום מדאורייתא. כיון דעיקר עדותו ל"ה נגד דאור' וה"ה הכא כיון דעיקר עדותו ל"ה נגד חזקה. וזה לפע"ד הסברא דמתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך נאמן להפסיד ס"ת דכיון שמקבלין עדותו לענין דבר אחד מהני אף נגד חזקה. אלא דהטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז הקשה אהא דאמרי' מתוך גבי האומר לאשה קדשתיך דאינו נאמן והיא מותרת בקרוביו נימא מתוך שנאמן לאסו' קרובותי' עליו נאמן לאסר' בקרוביו ותי' דל"א מתוך שנאמן וכו' רק היכא דליכא חזקה וקשה הרי גם בס"ת הי"ל חזקת כשרות דאל"כ אמאי בל"ה אינו נאמן ואמאי אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לאסור ס"ת אך הנראה דכונת הט"ז גבי ספר תורה החזקנו לכשר אבל העד אומר דמעולם לא הי' כשר משא"כ באומר לאשה קדשתיך גם הוא אומר דעד השתא היה חזקה אחרת כמ"ש הגהות מיימוני:
י' וקצת ראי' נגד חזקה שהחזקנו אף דהוי ספק על למפרע לא נאמן עד אחד מהא דאמרינן בר"ה כ"א ע"א לוי איקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא אמרו לי' אסהיד אמר לא שמעתי מפי ב"ד מקודש ועיין בטורי אבן שכתב דמ"ה לא העיד הואיל דברוב השנים אין אלול מעובר אין נאמן ע"א נגד רוב אמנם דעת הפ"י דע"א נאמן נגד רוב וראי' ממקולין דע"א נאמן אף שיש רוב טריפות במקולין ועיין בש"ש מה שכתב בזה וע"כ צ"ל דהוי נגד חזקה דאנן החזקנו דל"ה יוה"כ ומ"ה לא מהימן ע"א אף דהעד אמר דעברוהו לחודש ומעולם מתחילת החודש הי' כן וה"ה בעופות. וביחוד לפמ"ש תוס' חולין ס"ג ע"ב ד"ה ודלמא דיש כמה מיני עופות טמאים. ואולי הי' רובא עיי"ש, א"כ החזקנו דהוא מרוב. ואיך נאמן ע"א ודמי ממש להך דר"ה וע"כ צ"ל כנ"ל דהוי מלתא דעבידי לגלויי או כמ"ש לעיל כיון דעיקר עדותו ל"ה נגד חזקה:
י"א ובגוף דברי הש"ך שכתב דהיכא דלא היה שם מנהג אף הרשב"א מודה דמותר והרשב"א לא אסר רק כשהיו מחזיקין לטמא עיין פרי תואר שחולק. ואמנם בעוף שלא הי' מקודם בהמדינה רק, שבאו ממדינה אחרת. בזה יש לומר דגם הרשב"א מודה דמותרין לאכול על סמך המסורת וכ"כ הפ"ת אלא דבתשובת צ"צ סי' כ"ט כתב שם לענין היוילדע ענטען דאין לסמוך על אותן מקומות שאוכלין אותן דאולי הם סומכין על שיטת רבינו זרחי' שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה בידוע שהם אין דורסין. ומ"ה אוכלין אותן. אבל אנו נגררין אחר פסק או"ה ורמ"א שאין לסמוך על זה. עיי"ש ולפ"ז נפל פיתא בבירא ואין לסמוך כלל על עוף במקום שאין מסורת ממה שאוכלין אותו במקום אחר דאולי שם סומכין על שיטת רבינו זרחי' ולסברא זאת כש"כ בעופות אשר אנו דנין עליה' אין להורות היתר והרי כל ההיתר נצמח ממה שאומרין שאוכלין אותן בארץ הקדושה וידוע ששם הכל נמשך אחר הב"י והספרדים פוסקים כהב"י נגד הרמ"א וא"כ יוכל להיות מה שאוכלין שם משום שהב"י והמחבר פוסקים כשיטת תו' וא"צ מסורת כלל ואנו פוסקים כהרמ"א שכתב ואין לסמוך ע"ז. ואין לאכול אלא במסורת ואיך נסמוך להקל ממה שאוכלין בארץ ישראל וזה צ"ע טובא אך לפי מה שמבואר לקמן דעופות אלו אין להם חרטום רחב ואין להתיר ע"פ שיטת הרז"ה אין להסתפק בזה כלל:
י"ב אמנם לאחר העיון נלע"ד דבלא"ה אין לחוש לחשש הצ"ץ דאל"כ איך התיר הרא"ש בפסקיו לאכול במקום שנוהגין איסור מצד שאוכלין במקום אחר. ודלמא אותו מקום ס"ל כשיטת ה"ר משה ב"ר יוסף דכ' עופות טמאים אין להם, רק אחד מג' סימני טהרה ולשיטה זו עוף, בג' סימני טהרה ודאי כשר ומ"ה אוכלין כמ"ש הר"ן והב"י והרא"ש הרי לא פסק הכי ועוד אולי אותו מקום סבירא לי' כשיטת הרמב"ם דעוף הבא בסי' א' ובסי' שאינו דורס נמי מותר לאכול והרא"ש ל"פ הכי ולאמר דהרא"ש לא התיר רק בג' סימנים וגם בכף רגל רחבה וחרטום רחב א"א לומר דהרי הרא"ש פוסק כשיטת רבינו זרחי' כמ"ש הב"י ולפי זה למ"ל למסורת שהוצרך הרא"ש וע"כ הרא"ש לא חשש לזה ואולי הוא מטעם דהוי ספק ספיקא להיתר שמא אוכלין מטעם המסורת ואת"ל שאוכלין שפוסקין כאיזה שיטה שמא הלכה כשיטה זאת. וס"ס בפלוגתא דרבוותא הוי ס"ס כמ"ש בתורת השלמים ודלא כהש"ך סי' ס"ו. וכ"ש בנ"ד דהוי ס"ס שמא אוכלין מטעם מסורת ואת"ל שאוכלין מטעם שפוסקין כר"ת דבג' סימנים ידוע שאינו דורס ומותר שמא באמת הלכה כשיטה זו. ואף דבתורת השלמים פוסק היכא דרמ"א חולק על המחבר אין לעשות ס"ס והובא בפמ"ג ס"ס ק"י מ"מ כתב שם היכא דהרמ"א פוסק להתמיר מצד המנהג יש לצרף לס"ס וה"ה בנ"ד שכתב והמנהג להחמיר:
יש לצרף לס"ס. אך לקמן מבואר דבעופות שאנו דנין ל"ש היתר של רבינו זרחי' דאין קרטומן רחב רק שיטת הרמב"י דכל שיש לו אצבע יתירה. וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וזה עופות שאנו דנין ובזה הרמ"א לא פסק כן מצד הדין:
יג והנה מ"ש לדחות דברי תשו' צ"ץ ממ"ש הרא"ש בפסקיו דבמקום שאין אוכלין יש לסמוך על מקום שאוכלין ולדברי הצ"ץ שמא אנשי המקום שאוכלין פוסקים כשיטת רבינו זרחי' או כרמב"ם יש לדחות דהרא"ש מיירי דנודע דמקום זאת שיש להם מסורת ועל מסורת שהוא טהור בודאי אין כאן ספק שיש לסמוך מ"מ גוף הדבר נכון שיש להתיר מטעם ס"ס שמא הלכה כרמב"י ושמא אוכלים מטעם מסורת ול"ה ס"ס משם אחד דיש נ"מ בין הספיקות בשאר עופות אלא שצריך לעיין אם מהני ס"ס בעוף הואיל ונולד הספק מחיים. ובספק דרוסה הוא מחלוקת הפוסקים ראשונים ואחרונים ועיין ש"ך וטו"ז סי' ק"י ופ"ח סי' כ"ט אלא דכאן יש סברות לכאן ולכאן דיש מקום לומר אף לשיטת הפוסקים דנולד ספק מחיים ל"מ ס"ס מ"מ בעוף טמא מהני ס"ס דהתוס' ביצה כ"ה הביאו דברי רש"י על הא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע שהבהמה נשחטה שפירש משום אמ"ה. והקשו דהרי כבר אזיל איסור אמ"ה ופירשו משום עשה שאינו זבוח דהתוס' ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור רק אם י"ל שעדיין עומד באיסור הראשון ולענ"ד אף רש"י יסבור כן. ובישוב קושיתם נ"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הפמ"ג בסי' כ"ז דמפרכסת מנבילה שנתנבלה בשחיטה אסור משום אמ"ה. א"כ כשאתה מסופק אימת אזיל איסור אמ"ה יש להמשיך החזקה כל מה דאפשר כמ"ש תוס' בחולין י"א דאמרינן השתא הוא דנטרפה לענין גבינות אף בחזקה מחמת רובא עיין ברא"ש ופוסקים דאמרינן בזמן מאוחר יצא מרובא וה"ה דממשיכין החזקה כל מה דאפשר וה"ה לענין חזקת אמ"ה אם נשחט כראוי אזיל החזקה מאמ"ה בזמן קדום בעודה מפרכסת דבשחיטה כשרה מפרכסת אינו אסור משום אמ"ה ואם נתנבלה בשחיט' בעוד' מפרכסת הוי נמי אמ"ה וממשיכין החזקה לזמן מאוחר. ושוב מצאתי שכבר דשו רבים בזה ועיין בשב שמעתתא ש"ה פ"א חולק גם על הפליתי שכתב בספק נקיבת הסימנים ל"ש נשחטה הותרה דניקב הושט נבילה מחיים והש"ש חולק וס"ל דהוי חזקת היתר כמו קודם שנולד הספק הי' מחזיקו לכשישחט יהי' מותר כן עתה שחטה ומותר. ולפמ"ש בשיטת רש"י הדין עם הפלתי אם נאמר ניקב הושט הוי נבלה מחיים ואז בעת הפרכוס אסור משום אמ"ה אף לישראל כמ"ש הפ"מ סי' כ"ז וכ"כ הת"ש סי' ל"ג. א"כ בספק ישב קוץ נמי ממשיכין חזקת אמ"ה לזמן מאוחר ומעתה כל זה שייך בספק נקיבת הקוץ דהוי מחיים אמ"ה אבל בספק אם הוא עוף טמא או טהור דבעוף טמא אין כאן איסור אמ"ה. ולא איסור שאינו זבוח כשאתה מסופק אם טהור או טמא ל"ש לאוקמי בחזקת איסור שאינו זבוח דבעוף טמא ל"ש איסור זה. וכן לשיטת רש"י לומר דממשיכין החזקה דאמ"ה כיון דהוא עוף טמא אין כאן אמ"ה כלל דהלכה כחכמים בחולין ק"א וכיון שלא נודע ואינו דומה לספק דרוסה דבודאי מחיים אסור משום אמ"ה אתה מחזיק מאיסור לאיסור משא"כ בספק עוף טמא אם אתה אומר שהוא טמא ל"ה מעולם עליו איסור אמ"ה:
יד אמנם יש מקום לומר דגם ספק אם טמא או טהור ל"מ ס"ס דכיון דבחיים הוא אסור בודאי ולאחר שחיטה אתה מסופק. אתה מעמידו על חזקת איסור כמו שמחיים הי' אסור בודאי יהי' מאיזה טעם לא נשתנה מקדמותו. וע"כ הוא טמא דאם הוא טהור יוצא מחזקה ובזה יגרע יותר ספק לאחר שחיטה מנולד ספק מחיים. דבנולד ס' מחיים י"ל דל"ש לומר לאוקמה אחזקה שלא ישתנה לעולם מקדמותו דכל חזקה ל"מ רק לשמא כבר נשתנה אבל לא שמא ישתנה כמו דיש חילוק בין שמא מת. עיין תוס' קידושין מ"ה ונוב"י אבל אם כבר נשחט אמרינן כמו שמחיים הי' אסור כן עתה הוא באיסור ולא נשתנה מקדמותו. ולא עוד אלא דגרע מספק דרוסה דבספק דרוסה שייך לומר כמו קודם שנולד ספק החזקת כשישחט יהי' מותר כן לאחר שנולד הספק כן הוא והרי נשחט ומותר. משא"כ לענין טמא וטהור הוי ספק משנולד ול"ה לי' חזקת היתר מעולם ורק חזקת איסור יש כמו קודם שנשחט היה אסור כן השתא אסור והדבר תליא באשלי רברבי אם בספק מחיים יש חזקה המכרעת דלהפוסקים דהטעם שמא ימות, חיישינן דאדם עומד למיתה א"כ בכל חזקה אמרינן דלא ישתנה גם לאח"כ לבד מחזקה העשוי' להשתנות א"כ גם בנולד ספק מחיים ל"מ ס"ס בעוף טמא דאוקומה אחזקה שלא ישתנה בשחיטה מכמות שהיה ולפוסקים דל"מ חזקה רק למה שכבר היה וזה תלוי בפירוש תוס' קדושין מ"ה עיין בנוב"י א"כ בעוף ספק טמא ונולד ספק מחיים ל"ש לאוקמה בחזקה זאת אך עכ"פ לאחר שחיטה יש להעמיד בחזקת איסור כמו שהי' מחיים אסור בודאי כן לאחר שחיטה:
טו ולענ"ד נראה להכריע דאמרינן ס"ס בכה"ג ול"ה ס"ס נגד חזקה וראי' מדברי הטו"ז שהקשה בסי' ט"ו להתיר בספק בן ח' ימים מטעם ס"ס שמא כלו לו חדשיו ושמא הוא בן ח' ימים. ולכאורה קשה הא ספק בשחיטה הוא דאם הוא נפל ל"מ שחיטה ול"מ ס"ס וע"כ צ"ל דעד כאן ל"מ ס"ס רק בבהמה לה חזקת אמ"ה בודאי משא"כ בהך בהמה שהוא ספק בן ח' אם אתה אומר דלא כלו לו חדשיו והוא נפל ל"ה אמ"ה דהוי כמת ממש מדאיתא בשבת קל"ו דאין חייב משום שבת דמחתך בבשר בעלמא ואין שחיטה מטהרתה מידי נבלה וכיון דאין כאן בודאי חזקת אמ"ה רק בשתאמר שהוא בן קיימא ל"ש לאוקמא אחזקת איסור דעל איסור נבלה אתה מסופק וכשתאמר שהוא אסור משום אמ"ה יש לו היתר בשחיטה וה"ה בנ"ד לענין ספק עוף טמא אם הוא עוף טמא אין כאן אמ"ה ל"ש לאוקמא בחזקת איסור מטעם ספק בשחיטה ול"א כיון שעתה אסור מצד ממנ"פ נוקמא חזקה שיהי' אסור גם לאחר שחיטה דהרי גם שם קודם שנשחט אסור או משום נבלה או מאמ"ה וע"כ כדכתיבנא. וע' בתשו' שבספר ראש אפרים סי' ג' שכ' להגאון מוה' יחיפא ד"ה ומעתה קם דינא שכתב כעין סברתי לענין סמוך מיעוטא לחזקה וראי' עוד מב"ק י"א דהקשה שם בגמ' מה קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה ופירש רש"י ואס"ד יש מקצת שליא בלא ולד היה לנו להתיר מטעם ס"ס שמא לא יצא כלום ואת"ל יצא שמא ל"י הרוב והקשה בשב שמעתתא ש"א פ' כ' דלמא לעולם יש מקצת שליא בלא ולד והא דאסורה באכילה משום דה"ל ספק בשחיטה דאם באנו להתיר הולד בשחיטת אמו הוא נגד חזקת שאינו זבוח ע"ש. ולהנ"ל ל"ק מידי דכיון דאם יצא הולד רוב קודם שחיטה לא משתרי בשחיטה והו"ל נבילה א"כ ל"ה אמ"ה רק נבלה. וגם עשה שאינו זבוח ל"ש בי' דאין במינו שחיטה כדאמרינן בשבת קל"ו להדיא א"כ אין לאסור מטעם ספק בשחיטה דדוקא בבהמה שנולדה כדרכה כיון דהיה פ"א אמ"ה. או עשה שאינו זבוח. אתה מעמידה בחזקתה הראשונה אבל בספק אם יצא נפל מעולם ל"ה אמ"ה ולא בכלל וזבחת ל"ה בחזקת איסור ועל חזקת נבלה הרי אנו דנין ואנו אומרים מחמת ס"ס דל"ה בכלל נבלה דלא יצא רוב ומותר מטעם כל בבהמה תאכלו כמ"ש לענין עוף טמא ולענין ספק בן ח' ועיין בב"ח ובת"ש דאף כשהותר בשחיטת אמו לא הותר מטעם דבעינן וזבחת אלא מטעם דמותר מכל בבהמה תאכלו ועיין ת"ש שהביא מתמורה י"א ודוק:
ועיין פמ"ג סי' י"ד ס"ק א' שכתב דאבר היוצא הו' אמ"ה. אך זה דוקא באבר היוצא כיון דל"ה כילוד. ורק דל"מ שחיטה לאותו אבר. ומ"ה חש לומר דהוי אמ"ה משא"כ לענין מה שבפנים דהחשש שמא יצא רוב קודם שחיטה בזה ל"ה חזקת אמ"ה דאם יצא רוב קודם שחיטה הוי כנולד בן ח' ואין במינו שחיטה ול"ה רק נבלה וז"ב ועכ"פ הדבר יוצא לענין דינא אין לחוש שמא מה שאוכלין באותו מקום הוא מטעם דפוסקים כרמב"י דל"ב מסורת כיון דמותר מטעם ס"ס שמא יש מסורת ושמא באמת הלכה כרמב"י:
ט"ז ועיין בפרי חדש ופליתי שפוסקים כרז"ה דכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה בידוע שאינו דורס והמעיין בצ"ץ יראה שהצ"ץ לא חשש לחשש שכתבתי לעיל רק בנ"ד שהיו ביצים דומים לטמאים אבל בכל דוכתי ל"ח שמא מה שאוכלין הוא משום שפוסקים כרז"ה ועיין פ"ח ס"ק ט' שכתב דהמחבר לא מחשב סימן חרטומו רחב וכף רגל רחבה לסימן בבירור שאינו דורס רק שהותר מטעם ס' שמא הלכה כרמב"י שאם יש ג' סימנים אין לחוש שמא מי"ט עופות עיי"ש ולהחמיר חשש לשיטת רש"י וכשיש גם סימן כף רגל הותר לגמרי, ולפ"ז י"ל דמה שכתב הצ"ץ בשם או"ה להחמיר ופליתי הקשה דאו"ה על כרחך לא קאי ביש ג' סימנים דכיון דיש ג' סימני' וחרטום וכף רגל מעידים שאינו דורס ע"כ ל"ה מי"ט עופות דיש ד' סימנים. וע"כ לא קאסר או"ה רק אם אין לו ג' סימנים ע"ש לדברי הפ"ת ל"ק דהכי הפירוש באו"ה כיון דכף רגל ל"ה סימן מובהק רק משום דבלא"ה יש להתיר בג' סימנים כשיטת רמב"י די"ט עופות אין להם ג' סימנים א"כ חשש האו"ה לשיטת רש"י וכתב שמא מי"ט עופות. ועל חרטום וכף רגלו לבד אין לסמוך שמא מ"מ דורסים ודוק. אך דדברי הפ"ת צ"ע ולא נראה כן מכל הפוסקים אך דכף רגל וכו' הוא עדות ברורה ומאי דקשי' לי' להפ"ח דא"כ לשתרי בכף רגלו לבד כיון דאינו דורס הוא סימן אחד. ופרס ועזני' ל"ש בישוב. ועוף בסי' א' טהרה לא אשכחן אלא בפרס ועזני' עיי"ש בדבריו איהו לשיטתיה דסבירא לי' לרמב"י אינו דורס הוי סימן החדש ומש"ה ליכא עוף בסימן אחד טהור ויהי' הסימן שאינו דורס רק בפרס ועזני'. ומ"ה כתב באות ג' כשאינו דורס ואין לו שום סימן טהרה לכ"ע מותר עיי"ש וקשי' לי' על המחבר אמאי לא התיר בכף רגל לבד. אמנם לפ"מ שהוכיח בפליתי דגם לרמב"י הוי קרקבן סימן החדש יש מי"ט עופות ס"א שאינו דורס א"כ איך נתיר בסימן אינו דורס לבד שמא הלכה כרמב"י ויש מי"ט עופות דכותי':
יז אלא שעדיין קשה מל המחבר דלא התיר בסימן אחד וכף רגלו וחרטום לבד מטעם ס"ס שמא הלכה כרש"י וכתוס' ולשיטתם בסימן שאינו דורס לבד סגי דלא אשכחן עוף בסימן אחד אך פרס ועזני' לשיטתם וזאת לא שכיח בישוב ואת"ל הלכה כרמב"י שמא עדיין טהור הוא דל"ה מי"ט עופות דהכי כל עוף בסימן אחד הוי מי"ט עופות ול"ה רק ספק ולשתרי מטעם ס"ס וצ"ל דאין להתיר בעופות טמאים מטעם ס"ס שמא אין הלכה כרמב"י. דא"כ שוב תתיר עוף הבא בג' סימנין מטעם ס"ס שמא הלכה כרמב"י ושמא ל"ה מי"ט עופות גם לשיטת רש"י וא"כ הוי ס"ס דסתרי אהדדי דאתה תתיר עוף בסי' א' שאינו דורס לבד שמא הלכה כרש"י ותתיר עוף בג' סימנים שמא הלכה כרמב"י וס"ס דסתרי אהדדי ל"א ומ"ה המחבר לא התיר רק ביש לו ג' סימני' וג"כ כף רגל רחבה. ובזה נדח' דברי הפ"ח שכתב דהמחבר לא התיר רק מספק שמא כף רגל סי' שאינו דורס ושמא הלכה כרמב'. ובאמת אין להתיר מטעם ס"ס כמ"ש דהוי סתרי אהדדי. מיהו לפמ"ש מהרי"ט חיו"ד סי' א' דבב' גופים אמרינן ס"ס אף דסתרי אהדדי תירץ זה ליתא דכאן הוה בב' גופים (וע' לעיל סי' ע"ד אות י"ד מ"ש בזה):
יח ומצאתי בתשו' מהרי"ט סי' נ"א חלק א' שכתב להוכיח דס"ס משם אחד ל"א דאל"כ עוף הבא לפנינו וא"א לבדקו בסימנים נתיר מס"ס שמא יש לו אצבע יתירה ואת"ל אין לו שמא קרקבנו נקלף דעוף הבא בסי' א' טהור וע"כ דהוי משם אחד מספק אחד שמא טמא ושמא טהור ע"ש שכתב לחלק דל"א בכל ס"ס דהוי חד ספק שמא אסור ושמא מותר דכיון דסימני' אין גורמין הטהרה רק דהוי סימן טהרה הוי ספק א'. וכן גבי שערות ושנים דהם אינם גורמין הגדלות עיי"ש באריכות. לפי דבריו ה"ה בס"ס דנ"ד נמי הכי הוא ויש לחלק דבס"ס דנ"ד כגון להתיר בסי' שאינו דורס מטעם שמא הלכה כרש"י ושמא גם לשיטת רמב"י עדיין עוף זה מן הטהורים הוי נ"מ בין הספיקות ול"ש שם אונס חד הוא ואמנם לפ"ז גם בעיקר דינא דמהרי"ט לענין שנים או שערות יש נ"מ בין הספיקות לשיטת רמב"ם דבנדרים בשנים בלא שערות הוי גדולה ואין כאן מקומו. ועכ"פ משמע מדברי מהרי"ט דמהני ס"ס לענין עוף טמא אך בלא"ה צ"ע על המהרי"ט בראייתו דכמו שיש ס"ס לקולא כ"כ יש ס"ס לחומרא שמא ל"ה שום סי' טהרה ואת"ל שיש בו סימן טהרה שמא היה בו שני סימני' וכשיש ב' סימני' טמא דדוקא בסימן א' טהור כיון דפרס ועזני' לא שכיח בישוב וצ"ע. והנה בעופות שאנו דנין עליו אין להם חרטום וכף רגל רחב אין לצדד להקל מטעם ס"ס שמא הלכה כרז"ה דהרי אין להם חרטום רחב וע"כ צ"ל הס"ס שמא הלכה כרמב"י דעוף בג' סימני' מותר ואת"ל אין הלכה כרמב"י שמא יש על עופות אלו מסורת דהרי לפנינו יש הכחשה בענין המסורה והוי ספק. וכיון דהמחבר לא הביא כלל לשיטת הרמב"י בש"ע אין לצרפו לס"ס. ועיקר הדין יבואר לפנינו: