שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן ק
ב"ה פרעמיסלא תרמ"ה לפ"ק. לכבוד ש"ב ה"ה הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה מורג חרוץ מ' יצחק תאומים נ"י בהגאון המפורסם האבדק"ק ביטשאטש זצלה"ה:
א' מכתבו הגיעני ושמחתי בפלפולו והנה ראיתי במכתבו שכתב בסוגי' דריש גיד הנשה דמקשה מוקדשין נוהג בגיד מיבעי לי' והרי משכחת לה דאיסור מוקדשין חל קודם לאיסור גיד לפי המבואר בנדה מ"ו דקטן שהקדיש ונהנה לוקה משום בל יחל בקטנותו ואיסור גיד לא חל עליו עד שיביא ב' שערות והאריך בפלפול יפה העיר אולם אין הלכה כרב הונא דקטן לאו בר עונשין הוא וגם על הקטן לא חל איסור מוקדשין רק איסור בל יחל דוקא בהקדש שלו ועיין תוס' עירוכין דף ג' דהא דאמרינן למעוטי קטן מכרת שהקשו למה לי קרא דלא מצינו קטן נענש וצ"ע דהרי אשכחן עונש לרב הונא בקטן שהקדיש וע"כ כונתם דלא אשכחן דבאמת אין הלכה כרב הונא וכן מבואר בב"ק פ"ח דמקש' מה לקטן שאינו במצות ודע דקושי' תוס' עירוכין י"ל כונת הגמ' פחות מבן כ' שכ' הפוסקי' דאינו חייב בכרת אך עיין זקיני ח"ץ סי' מ"ט דמייתי מפסחי' צ"א דממעט קטן מכרת משמע דבן י"ג חייב כרת דלא כשיטת מהר"ל וכ' דדוחק לי' לומר דמיירי פחות מבן כ': ב' ובעיקר הדין שכ' דבהקדש שלו עובר גם בבל יחל צ"ע מיש חורש תלם אחד החורש בשור ובחמור ופרש"י פסחי' מ"ז חמור של קדשי בדק הבית וליחשוב עוד לאו דבל יחל בחמור שהקדיש הוא אולם כבר הקשה בשעה"מ פי"ד ממאכלות אסורות דליחשב לאו דבל יחל בנזיר ותירץ דלא חשיב רק לאוין הלוקין ומיושב גם קושי' הנ"ל ומ"מ צ"ע בהקדש שלו ונהנה אם לוקה משום בל יחל והרי בהנאה ליכא מלקות רק במוקדשין ובל יחל לאו איסור מוקדשין היא וע"כ מיושב קו' הנ"ל דבחורש בחמור קדשי בדק הבית שלו ליכא מלקות משום בל יחל ובהכי נ"ל דל"ק אהא דאין מעילה במחובר משום דילפינין מתרומה מ"מ לילקי בהקדיש קרקע שלו ונהנה ממנה משום בל יחל דבל יחל לא ילפינין מתרומ' אמנם להנ"ל בהנאה אינו לוקה משום בל יחל ואיסור תורה ודאי עובר אף במחובר לקרקע עיין שעה"מ פ"ג מאישות וקצת קשה במכות י"ח דאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה לוקה חמש ולילקי שש באכל מעולה שלו משום בל יחל ושמא לא מיירי רק מסתם עולה ולא עולה שלו אמנם י"ל דהרי הבעלי' לא הקדישו רק קדושה קלה דקודם שחיטה ל"ה קדושת הגוף גמורה רק הסכין מקדש ככלי שרת קדושה חמורה כדאמרינין בסוטה י"ד ע"כ שוב ל"ה קדוש מכח הבעלי' רק מכח השוחט וע"כ אינו לוקה משום בל יחל כיון דעתה אינו קדוש מכח המקדיש ונשתנה בקדושתו מקדושה קלה לקדושה חמורה ואף דגם קודם שחיטה לא הי' לו פדיון כדאמרינין בקידושין נ"ה ובמנחות צ"ט מ"מ קדושה גמורה לא הי' רק לאחר שחיטה ע"כ אין בו משום בל יחל:
ג' ושוב עוררני ב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י אמה שכתבתי לעיל דאחר אינו עובר על הקדש משום בל יחל ממה שכ' הר"ן בנדרים דף ט"ו דהקדיש הוא ואכלו אחרים דאחרים עוברים משום בל יחל ומייתי מזה סיוע לשיטת הרמב"ם דהמודר לוקה ואני אומר דהר"ן קאי אהא דאמרינן לזדון שבועה ולבל יחל והיינו בנדרים אם הדירו קטן המודר אמנם מה דאמרינין הקדיש הוא ואכלו אחרים הכונה שהאחרים לוקין על הקדישו משום שנהנו מהקדש והר"ן מייתי כמו דבהקדיש האחרים לוקין ה"ה באיסור בל יחל הכונה על האחרים אבל שנאמר דאם הקדיש אחד שאחרים יעברו משום בל יחל אין שום סברא דאם לא כן הדרא קו' לדוכתא למה אמרינין במכות י"ז לוקה חמש ולא שש ואם נפרש דברי הגמ' בנדה שהקדיש הוא הכונה בנדר על אחרים או בקונמות דקדושת הגוף הוא כש"כ שאין ראי' דבהקדש עובר בבל יחל ועדיין צ"ע בכל זה והנני מוכרח לפסוק באמצע הפרק מרוב הטרדה. ידידו ש"ב: גללא דמלחא דמי שריק כולה בשפולי מנא עיי"ש ולפ"ז כיון דלח בלח אינו בולע רק שנתערב יפה מ"ה כשמפריש אח"כ התרומה ואמרינן הוברר הדבר שיצא כל התערובות תרומה לחוץ ולא נאסר החולין מהתרומה שקיבל טעם דלח בלח אינו בולע ומה שנתערב ע"ז אמרינן ברירה משא"כ בחלה באפיה שפיר שייך שבולע מהתרומה ולענין הטעם לא אמרי' ברירה ומ"ה בעינן שיפריש פחות מחלק ק"א ודוק:
ח' ולדברי הרשב"א עפ"י סברה הנ"ל נ"ל בטעם הדבר דל"א בלח בלח חנ"נ דדוקא בלח ביבש או יבש בלח כיון שבולע אחד מחבירו שייך לומר מחמת הטעם חנ"נ מה שא"כ לח בלח דאינו בולע רק נתערב ולא נשתנה גוף הדבר מ"ה ל"א חנ"נ. והש"ך סי' צ"ט ס"ק י"ד הקשה על הרמ"א דא"כ מה פריך בש"ס חולין ק"ח בשר שנפל לתוך יורה של חלב ואיכא ס' חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. הרי בלח בלח ל"א חנ"נ. ולפמ"ש ל"ק דשם נבלע החלב בהבשר והי' אז לח ביבש והלח קיבל הטעם מהיבש וכיון דקיבל טעם שייך לומר חנ"נ משא"כ בלח בלח. וכדברי הרשב"א משמע קצת בתוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל שכ' דבמים שהם צלולים ל"ש לומר בליעה אלא שמתערב בהם. אך מתוס' משמע דאף לח מיבש אינו בולע רק שמתערב אבל בדברי הרשב"א משמע כדכתיבנא ואין להאריך בפרט זה כאן:
ט והנני חוזר לדברי הטו"ז סי' שכ"ד. הנה אף שיש לישב קושיות הנ"ל מ"מ מפשטא דשמעתתא משמע דאף לאחר אפיה יכול ליקח חלה וא"צ ליקח פחות משיעור ביטול. ומה דקשי' לטו"ז אמאי בזרוע בשלה דכתיב בקרא ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל הרי דל"ה חלקו של כהן רק לאחר הבישול ומ"מ בעי ביטול בס' או במאה. ומזה דן לתרומה או לחלה הדמיון אינו עולה יפה לפי המבואר בש"ס דמנחות דף ח' ע"א אהא דאמרינן שם עד שלא פירקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר את הבזיכין משפירקה נפרס לחמה וכו' מקטיר הבזיכין וא"ר אלעזר לא פירקה ממש אלא כיון שהגיע זמנה לפרוק אעפ"י שלא פרקה כמי שפרקה דמי. ומקשה ואמאי תהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה ומשני מנחה לא ברור ברירה קומץ דידי' והא ברור ברירה קומץ דידה וכיון שהגיע זמנה לפרוק כמו שפרקה דמי. א"כ בשלמא בזרוע בברור ברירה חלק הכהן. ומ"ה אמרינן תיכף בתחלת הבישול. או בשליש בשולו כיון שהגיע זמנו של כהן ליטול כמאן דנטל דמי. ומ"ה בעי שיעור לבטל משא"כ בתרומה וחלה דלא ברור חלק הכהן ל"א כמאן דנטל דמי ומ"ה ל"ב שיעור ביטול. והנה בתוס' ב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר חילקו ג"כ כנ"ל בין תרומה דל"א כמו שהורמו דמי משום דלא ניכר. לבין זרוע ולחיים דניכר ומקור טהור לדברי תוס' מגמ' הנ"ל. ולכאורה יאמר דמאן דס"ל גם בתרומה כמו שהורמה דמי יסבור דבעי שיעור לבטל אבל באמת אינו כן. דהך תנא ס"ל דיש זכות לכהן. אף קודם שהורמה. אבל לענין שיאסר מחמת הטעם סובר גם הוא כחילוק הנ"ל:
י' ומעתה אחר הצעה זו מיושבין דברי הראבי' בטוב טעם דל"ק לדבריהם דס"ל דאף שמן לא נאסר במליחה רק כדי קליפה ול"מ ס'. א"כ הך דולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל דמשמע דכל האיל מותר והלא האיל נאסר כדי קליפה מהזרוע דבודאי מלחו תחלה להוציא מידי דמו דלהנ"ל י"ל דדוקא בבישול דתיכף יגיע זמן לקיחת הכהן אמרינן כיון דברור חלק הכהן כמאן דנטול דמי ונאסר האיל ומ"ה בעי שיעור לבטל. אבל במליחה דלא הגיעה זמן כלל שיקח הכהן ומחוסר מעשה הבישול א"צ ביטול כלל ולא נאסר כלל לישראל כקושיות הטו"ז ומ"ה לא נאסרה אף הקליפה:
יא הנה אף שהארכתי בישוב השיטה מהראבי' מ"מ כיון שיש קו' גדולה על שיטה זו יש לעיין אם נחשוב לספק שמא במליחה סגי בקליפה בשמן וגם הוכחת בעל נוב"י גדולה דאס"ד דנחשוב לספק אם מליחה בשמן בקליפה, א"כ באיסור דרבנן לא נצרוך ס' דסגי בקליפה דהוה ספק דרבנן אלא ודאי דלא נחשב לספק עוד נלע"ד לדון על הס"ס של השב"י דהוה ספק אחד בגופו ספק ע"י תערובות ורק דהפמ"ג מביא ראי' מהש"ך דביצה ספק מתרנגולת כשירה או מספק טריפה מותר ול"א ס"א בגופו ספק בתערובות ומ"מ לפמ"ש הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות ד' דדוקא בנתערבו התרנגולים ועל כל אחד יש ס"ס נהי דאסור מדרבנן אבל אתה אינו עושה ספק שאסור מן התורה. משא"כ בלא נתערבו התרנגולים איך אתה אומר שמא אינו טריפה. והרי כבר אסרת אותה מן התור' וכאן הרי התרנגולת טרפה לא נתערבה. ושוב ראיתי כי גם הפמ"ג סי' ק"י דיני ס"ס אות ד' פקפק מטעם זה על השב"י ובלא"ה נ"ל דלא דמי לפמ"ש הש"ך לחלק מזה בין ביצה שנולדה מכשירה ואת"ל מטרפה שמא לא נגמרה. וביאר דבזה א"א יכול לומר את"ל נגמרה שמא אינו טריפה דכשאתה אומר נגמרה אתה דן על הביצה. ושמא אינו טרפה אתה דן על התרנגולת. והוה ב' גופים וכן אני אומר מה לי הפליטה או הביצה א"א יכול לדון שמא הטריפה לא הפליטה כלל דפולטת ודאי ורק מליחה אינה בולעת רק כדי קליפה וא"א יכול לומר שמא אינ' פולטת וע"כ צריך אתה לחתוך הקליפה מהכשירה ולומר שמא לא בלעה התרנגולת ואת"ל בלעה אין אתה יכול לומר שמא הבליעה אינו טרפה רק שמא התרנגולת אינו טרפה דאם נאמר שמא הבליעה אינו טרפה א"כ גם בביצה ספק נגמרה נימא את"ל נגמרה שמא הביצה אינו טרפה וע"כ הואיל ועיקר הספק על התרנגולת א"א יכול לומר כן. משא"כ בספק אם נולדה הביצה מכשר' או מספק טרפה שפיר י"ל ספק אם התרנגולת מהספק הטילה ואת"ל הטילה שמא אינו טרפה וכאן הטריפה ודאי פלטה ואתה מסופק אם הכשירה בלעה. ואח"כ אתה דן על התרנגולת הטריפה ואתה עושה ב' גופים וז"ב:
יב מכל הני טעמא נ"ל דהתרנגולת שהיתה סמוכה לתרנגולת טרפה גם היא טרפה. ועתה נידון מה שרצו המקילין להתיר מטעם שיש ספק שמא לא נגע התרנגולת בהכשירה גם זה ל"נ לפע"ד דלפי המבואר בסי' ע' דאף אם לא נגע כל שמונח בכדי פליטת צירן הציר נוגע ואוסר ומהחכמת אדם בבינת אדם אות מ' נראה שמחלק כשמלח על כלי של קנים ל"ש זה וחילוק זה ליתא דהכי דרך הקנים אין יכול הציר לילך ובציר ל"ש מישרק שריק. וגם ספק זה שמא לא נגע לא נראה לספק דכשמלח יחד ולא ידע מחשש טריפות ודאי נגע ומלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' וכמדומה שראיתי בבית אפרים דספק שמא לא נגע לא מחשב ספק ואיני זוכר מקומו. ועוד יש ראי' מנוב"י סי' ל"ג שהרי כתב דגם שם הוי ספק לא נגע. ועד כאן לא התיר רק מטעם שנתבטל ברוב במב"מ וסייע דעת רש"ל שאין כאן איסור כלל ולא מס"ס שמא אין כאן איסור ושמא לא נגע ועיין עוד נוב"י סי' ל"ב ולכן כיון שאין כאן רוב דהוה ספק רק על התרנגולת אחת דהתרנגולת הב' הוה ברחוק מקום ולכן הדבר ברור לאסור במחט שנמצא בחלל הגוף וכן מצאתי בטוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק סי' קנ"ג (וע' תשובת חסד לאברהם סי' ט"ל וע' תשו' הסמוכה):