שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן צט
בסוגיא דחולין ד' פ"ב ע"ב:
א בימי חורפי הקשיתי בש"ס דחולין דף פ"ב ע"ב אהא דאמרי' שם אכל מזה כזית ומזה כזית (היינו גיד הנשה של שתי ירכות מבהמה אחת) סופג שמוני' ר' יהודה אומר אינו סופג אלא מ' דר"י לשיטתי' דגיד הנשה אינו נוהג אלא באחת ומוקי לה באכלן בבת אחת ובהתראה אחת דהסוגיא קאי למה דס"ד דר' יהודה ספוקא מספקא באיזו נוהג ומ"ה אינו לוקה אלא אחת דלא אכל רק כזית איסור. וקשי' לי כיון דא"א לצמצם וע"כ כזית אחד גדול מחבירו. א"כ אף אחדא לא לקי דהוה ספק שמא ההיתר גדול ובטל האיסור בהיתר ושמא האיסור גדול. א"כ איך מלקין מספק. וכבר הקשה כעין זה בתשו' הרשב"א לענין ספק חלב ספק שומן ע' בפמ"ג בריש פתיחה לתערובת. אך שם יש לישב דכיון דיש חזקה לחתיכת חלב וספק אם נתבטלה מיקרי איקבע איסורא ומ"ה חייב אשם תלוי כמ"ש במ"א (ע' לעיל ר"ס ץ') אמנם בסוגין קשה דאיך לוקין מספק כיון דהוה ספק השקול שמא ההיתר גדול. ולומר דר' יהודה כשיטתי' דס"ל מב"מ לא בטל עדיין קשה לשיטת תוס' יבמות פ"ב דר' יהודה לא ס"ל כן רק בלח בלח ולא ביבש ביבש והך דאכל מזה כזית משמע דמיירי באכלן יבשים וקשי' ודא קו' רבתי:
ב' ונ"ל לישב דמיירי שבישלן יחד. ור"י ס"ל יש בגידין בנ"ט ונותנין טעם זה לזה. ומ"ה ר"י כשיטתי' דמב"מ ל"ב ולכן חייב מלקות אוכל משניה' יחד. ואע"ג דהרשב"א בחולין צ"ח ע"ב ד"ה אמר אביי ל"צ כ' דאפי' בנתבשל זב"ז מיקרי יבש ביבש ובטל לר' יהודה מ"מ לאחר העיון היטב ברשב"א יראה דבמסקנא לא קאי הכי דלמה שדוחה ראיתו מהא דמקשה בחולין ק' וליבטלי ברובא וכ' דזה לא אתיא כר' יהודה שוב י"ל דמגוף הדין חזר וז"ב ואין להקשות דאם מיירי שנתבשלו ב' הגידין יחד. א"כ כיון דגיד אחד יהיב טעמא בחבירו. אף ההיתר נעשה איסור דט"כ דאורייתא ולר"ת לוקין עליו וס"ל חנ"נ מדאורייתא וא"כ כשאכל מזה כזית ומזה כזית גם לר"י הוה ב' זיתי חלב. וכמו שחייב לרבנן משום דס"ל כסומכס דב' זיתי חלב אף בהתראה אחת ה"ה לר' יהודה חייב. אם יסבור כסומכס דזה ל"ק דבאמת במין במינו ודאי ל"א ט"כ דאורייתא שיתחייב עלי' וע' ברשב"א חולין צ"ח ד"ה אמר אביי הנ"ל שמצדד לומר דבטעם לא ס"ל לר"י מב"מ. ולבסוף דוחה ראיתו. וכן הנוב"י תנינא סי' ל"ה מצדד בתחילה לומר דאף למ"ד ט"כ דאורייתא ר"י אינו אוסר במב"מ רק בנתערב ממש ולא בטעם ולבסוף מייתי ראי' ממנחות דעכ"פ למ"ד ט"כ דאורייתא ר"י אוסר בטעם לבד מ"מ דנימא ט"כ שיתחייב מלקות באוכל דבר שקיבל טעם איסור במינו ודאי לכ"ע אינו חייב. ולמ"ד ט"כ לאו דאורייתא יש מקום לומר דאינו נאסר כלל כמו שמסופק בנוב"י ומ"מ ביבש ביבש שנתבשל הממש לא בטיל לר"י אף למ"ד ט"כ ל"ד דכיון דנותן טעם הוה תערובת יפה כלח בלח ול"ב הממש אבל שיתחייב מלקות בקיבל טעם ממנו משום חנ"נ ודאי אין לנו אף לשיטת ר"ת ע"כ מיושב אמאי לר"י אין חייב רק אזית אחד אף דמיירי בנתבשלו ב' גידין ביחד ואין ס' נגד גיד האיסור ודו"ק:
ג' ודע דמ"ש לעיל דלמסקנא דרשב"א דוחה ראיתו חזר מגוף הדין וס"ל דלר"י דמב"מ במשהו לא דוקא היכא שיש ממש בתערובת אך אפי' קיבל טעם ממינו נמי אוסר במשהו דלא כמ"ש הרשב"א בתחילה נ"ל הוכחה דהנה התוס' הקשה בחולין דף ק' ד"ה בשקדם וסילקו למ"ל שחתיכה של היתר קיבלה טעם מן הנבילה אפי' לא קיבלה טעם נמי דהא במינה אוסרת בכל דהו. ולסברת הרשב"א ל"ק מידי דכיון שסילק האיסור ורק טעם פליט כי לא נתנה טעם בטל הטעם בס', אף לר' יהודה. כמ"ש הרשב"א להדיא דמה"ט משני בדף צ"ז ההוא כחוש הוא ובטל החלב בס' אף לשמואל דס"ל כר"י משום דלא קיבל רק טעם וזה ראיות הרשב"א. ומדהקשו התוס' והוצרכו לתרץ דדבר הנאסר במשהו לא נ"נ ואין אוסרת שאר החתיכות אבל החתיכה זו נשאר באיסורה. ע"כ לא ס"ל לתוס' סברת הרשב"א. ואמנם הרשב"א גופי' בחידושיו דף ק' הביא קו' תוס' ולא תירץ כדכתיבנא וע"כ הרשב"א חזר מדין זה. וצ"ע על נוב"י שמסופק בדין זה. ולמה לא הביא הראי' מתוס' שהבאתי:
ד' ובדרך פלפול יש לבאר סוגיא זו מה שקשה טובא. הנה עיין בתוס' חולין פ"ב ע"ב ד"ה מ"ט דר' יהודה שהקשו אקו' הגמ' אילימא בזה אח"ז הו"ל התראת ספק הלא מסקינין בפ' גיד הנשה דמיפשט פשיטא לי' לר"י. ותירצו דהכי בעי למימר דתיפשט מהכא דלא מספקא לי' לר"י ומסיק לעולם לא תיפשט וסבר לה כאידך. ותמה בלב ארי' דהרי כיון דכבר נפשוט דפשיטא לר"י דשל ימין מאידך ברייתא דאכל משתי ירכות מב' בהמות כיון דידע בסוגין האיבעי אי מיפשט פשיטא או ספוקא מספקא ע"כ ידע דנפשטה האיבעי מברייתא השני' ולמה נ"מ רצה בגמ' לומר דלא נפשטה מברייתא ראשונה. ונלפע"ד לישב בטיב טעם דלפי ס"ד דאף בבת אחת חייב ב' ורבנן ס"ל כסומכס לא נפשט גם מאידך ברייתא דפשיטא לי' לרב יהודה. ואען ואומר. הנה הקשיתי לעיל אם נאמר ספוקא מספקא לי' אמאי חייב לר"י באכל מזה כזית ומזה:
כזית הרי בידי אדם נמי אי אפשר לצמצם לרבנן דפליגי אר' יוסי הגלילי כדמסקינין בבכורות י"ז א"כ ע"כ כזית אחד הי' גדול מחבירו ואם הוה ספק לר"י בטל האיסור בהיתר לפוסקי' דלא בעינין כפל רק באם אחד גדול מחבירו כ"ש סגי ע' פמ"ג פתיחה לתערובת ואיך לוקה מספק לר"י שמא ההיתר גדול. ומעתה נאמר דלמה דמוקי לה באכלן בבת אחת קו' זו ל"ק מידי דהרי באמת ס"ל לר"י מב"מ ל"ב רק דתוס' כ' ביבמות פ"ב דיבש ביבש גם לר"י בטל והכא הוה יבש ביבש ע"ז נאמר דכיון דאכלן בב"א ולעסן ביחד נתרסק בפיו ונותנין טעם זה בזה. והוה כלח בלח ול"ב. וכעין שכ' תוס' ביבמות פ"ב א"נ כשיאפה אותם יתנו טעם זה בזה. ואף אם נאמר דנתבטל קודם אכילה מ"מ בשעת אכילה כשנותן טעם זה בזה חוזר וניער לר' יהודה. כדמוכח מתירץ תוס' יבמות הנ"ל שכתבו כשיאפה יתנו טעם (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' א' בש"ה על דברי תוס' אלו) ולא קשי' רק למה דס"ד דמיירי באכלן בזא"ז והרי כשהי' לו ב' זתים אחד איסור ואחד היתר ואחד גדול מחבירו. דא"א לצמצם א"כ שניה' בספק שמא בטל איסור בהיתר ואמאי חייב מלקות מספק אף אם התראת ספק שמי' התראה. ול"ש תירץ הנ"ל דהוה לח בלח כיון שנתנו טעם זה בזה דהרי אכלן בזא"ז. ולתרץ זה י"ל דס"ל לגמ' בידי אדם אפשר לצמצם. וקודם שחתכן לא ידע מהתערובת ול"ש ביטול וכשחתך מזה כזית ומזה כזית בצמצום אף שבשעת התראה ידע שיש על כל אחד ספק איסור והתרו בו בספק מ"מ ל"ש ביטול דב' זיתים שוין הם ואכלן: ה' ומעתה נאמר דגם מברייתא השני' נמי לא תיפשט דפשיטא לי' לר' יהודה דאם נאמר דמיירי בבת אחת וס"ל לרבנן כסומכס גם ברייתא שני' ס"ל לר' יהודה דספוקא מספקא לי'. דהנה בברייתא שני' קתני אכל שני גידין משתי ירכות מב' בהמות. והכא לא קתני אכל מזה כזית דמיירי באכל כל השני גידין והנה רש"י פי' דע"כ מיירי שאכל מב' בהמות שתיהן של ימין ופשיטא לי' לר"י דאס"ד שאכל אחד ימין ואחד שמאל וספוקא מספקא לר' יהודה. אמאי נקט מב' בהמות הלא אף בבהמה אחת יש ב' גידין וכן הוכיח בגמ' דף צ"א ואמנם יש מקום לומר דלעולם ספוקא מספקא לי' והא דנקט מב' בהמות לרבותא נקט לא מיבעי באכל מבהמה אחת דמסתמא שוין הם ודאי חייב לר' יהודה דל"ש ביטול כיון דמסתמא שוים הם וי"ל אף בידי שמי' אפשר לצמצם. אלא אפי' אכל מב' בהמות אחת של ימין ואחת של שמאל ומסתמא ב' הבהמות אינן שוין. מ"מ חייב לר' יהודה. ואי תיקשי אמאי לא בטל לר' יהודה י"ל דמיירי שאכלן בב"א ונתנו טעם זה בזה בשעת אכילה שנתרסקו ור"י כשיטתי' דמב"מ לא בטל. אך זה דוקא אם מיירי שאכלן בבת אחת אבל אם אכלן בזה אחר זה. ע"כ לא מיירי באכל אחד ימין ואחד שמאל דבזה באמת בטל ואין לוקין מספק על כן אם מיירי בזה אח"ז ע"כ מיירי באכל תרווייהו של ימין ומיפשט פשיטא לי'. ומעתה שפיר כ' התוס' דבגמ' בעי למימר דלא תיפשט. וגם מברייתא השני' לא תיפשט. ופי' בגמ' הכי בדף פ"ג ת"ש אכל ב' גידין משתי ירכות משתי בהמות וכו' ר"י אומר אינו סופג אלא מ' אילימא בזאח"ז. וע"כ מיפשט פשיטא לי' דאס"ד דאכל אחד של ימין ואחד של שמאל א"כ ליבטל דהוה יבש ביבש וע"כ מיפשט פשיטא לי' ומיירי בתרווייהו לאיסורא מ"ט דר' יהודה דאמר מ' ותו לא. אלא פשיטא בבת אחת. וכשמיירי בבת אחת שוב י"ל דספוקי מספקא לי' ול"ש ביטול דהוה לח בלח. ונקט ב' בהמות לרבותא. וש"מ רבנן כסומכס ס"ל. ולעולם לר"י ספוקא מספקא לי'. ודחי לעולם דלא כסומכס. ומיירי בזאח"ז ומיפשט פשיטא לר"י. וכ"ז למה דמוקי דלא כסומכס אבל למה דס"ד כסומכס ובבת אחת שוב ספוקא מספקא לי' ובדף צ"א לא בעי גמרא לומר כסומכס. כמ"ש תוס' ומ"ה הוכיח מדנקט ב' בהמות דתרווייהו לאיסורא דע"כ מיירי בזא"ז ומ"ה הוכיח דמיפשט פשיטא ודוק כי הדברי' נכוני' ע"ד הפלפול: ו' וראיתי בלב ארי' שכ' דאף דנקט מב' בהמות מ"מ י"ל דמיירי שאכל אחד של ימין ואחד של שמאל והא דנקט מב' בהמות משום דרצה לומר באחד יש כזית ובאחד אין בו כזית וספוקי מספקא לי' והא דחייב לר' יהודא מלקות אף דהוא בעי כזית ושמא דאיסורא אין בו כזית משום דס"ל היתר מצטרף לאיסור ודוקא באכלן בבת אחת. זה תוכן דבריו ונעלם ממנו במח"כ דברי תוס' פסחים מ"ד ד"ה אלא מאי דבנפיש היתר אין היתר מצטרף לאיסור והוא מפורש בגמ' נזיר ל"ז א"כ כשיש באחד כזית וא' אין בו כזית שמא הכזית היא היתר ובנפיש היתר ל"א היתר מצטרף לאיסור. ובנפל היסוד נפל הבנין במח"כ. ואף לדברי מהרש"א פסחים שם דמאן דיליף מחמץ ס"ל אף בנפיש היתר מ"מ מאן דיליף מנזיר לא ס"ל בנפיש היתר ור"י יליף מנזיר לדברי לב ארי' ודוק:
ז' ובגוף הקו' שהקשיתי לעיל לר"י דספוקי מספקא לי' ליבטל איסור בהיתר. ואיך לוקין מספק הנה להפמ"ג בריש פתיחה לתערובת שכ' דדוקא כשההיתר מבורר מעיקרא שייך ביטול. אבל כשאין ההיתר מבורר מעיקרא ל"ש ביטול כמו שהאריך שם לענין ג' זיתי כבד מג' בהמות עיי"ש ה"ה בגיד כיון שכל אחד בספק מעיקרא ולא ניכר ההיתר ל"ש ביטול. וגם להחו"ד סי' ק"א ס"ק ה' שכ' דדוקא בספק שנולד מכח תערובת שייך ביטול משא"כ בדבר שאפי' אם הי' אחד לבדו הי' ספק וכל חד וחד אסור מדאו' מספק שנולד עליו ל"ש ביטול. ע"כ בגיד הנשה דעל כל א' ספק ל"ש ביטול אך בבית אפרים חיו"ד סי' ע' מפקפק בסברא זו עיי"ש שהאריך וע' מ"ש בסוגיא דפסחים פ"ט בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם. אמנם לדעתי נראה אף אם לא נאמר כדברי הפמ"ג והחו"ד מ"מ זה דוקא ברוב גמור. אבל בתערובת חד בחד ואחד גדול מחבירו. אף לפוסקים דס"ל דשייך ביטול בכה"ג מ"מ בנולד על א' ספק איסור ודאי דל"ב בכה"ג:
ח' עוד י"ל בישוב הקושיא לפמ"ש המרדכי ביבמה שרקקה דם דהיכי דההיתר והאיסור נולדו בתערובת ל"ש ביטול. ה"ה בשני גידין דספוקא מספקא לי' לר"י ואחד היתר וא' איסור ושניהם נולדו בתערובת ל"ש ביטול וע' בנוב"י תנינא סי' נ"ד שמישב קו' הפליתי על המרדכי ושורש דבריו דהיכי דלא ניכר ההיתר בפ"ע ל"ש ביטול ברוב מדאור' עיי"ש וזה אין להקשות דהרי התוס' כ' בתמורה ל' דהיכי דהאיסור לא הי' מבורר קודם התערובת שייך ברירה. א"כ איך גיד הנשה אסור מספק כיון דאיסור והיתר נולד בתערובת נימא ברירה ויקח אחד ויאמר זה ההיתר די"ל דל"ש ברירה רק היכי דהאיסור נולד בתוך התערובת ולא היכי דאיסור והיתר שניהם נולדו בתערובת. ועוד דבהברירה ודאי סברת החו"ד קיימת דהיכי דעל כל א' וא' הדבר בספק איסור ל"א שיקח א' מטעם ברירה. כיון שספק על כל א' וא'. ואף דבלא"ה ר"י ל"ל ברירה כדאיתא בחולין י"ד מ"מ הוצרכתי לבאר דאף מאן דאית לי' ברירה יודה בכה"ג ודוק: