אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן צח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן צח

סימן צז

ב"ה פרעמישלא תרל"ח:

לחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י:

א' אשר הערת בסוגיא דריש גיד הנשה דמקשה בגמ' מוקדשין פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד והקשה הלב ארי' וספר עיני ישראל דילמא אתיא משנה לקדשי' דאסור בהקרבה למ"ד בגמ' דאסור להעלותן וכן הוא בפירוש המשניות. והשבת עפ"י דברי רש"י זבחי' ל"ה ע"א ד"ה את המוקדשין שכ' דהיכא דתני כי האי לישנא מיירי בנקבה ובודאי כונת רש"י דרישא תני השוחט את הזבח ובסיפא תני השוחט את המוקדשין ולכן כ' דלשון מוקדשין מיירי בנקיבות. א"כ במשנה דתני נמי נוהג במוקדשין מיירי בנקבות וליכא למימר דמיירי בקרבן לאסור העלאה למזבח דזה שייך דוקא בעולה דזכר הוא. ושפיר מקשה בגמ' והרמב"ם בפירוש המשניות לא כתב רק דהעלאה ג"כ אסור והכונה בזכר. אבל מתני' ליכא לתרוצי דמיירי דוקא בזכר כיון דתני לשון מוקדשין. ויפה הערת דפח"ח. ועפי"ז יש ראי' דגיד הנשה נוהג בבהמה נקבה. דבפלתי סי' ס"ה מייתי ראי' מדברי סמ"ג שכתב נוהג בזכרי' ובנקבות וכבר תמהו עליו דסמ"ג מיירי שאסור גיד הנשה לזכרי' ולנקבות אבל ממשנה יש ראי' דתני נוהג במוקדשין ורש"י כתב כל היכי דקתני האי לישנא מיירי בנקבות:

אמנם בגוף הדבר הערני הרב הגדול מ' יצחק צבי העמערלינג נ"י כעת מו"ץ בק' יאראסלאוו דהרי במשנה דכריתות י"ג איתא טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ ומוקמינין לה בשבועות כ"ד בבכור הרי דגם בזכר נקט לשון מוקדשין וגם בסוגיא דידן מוקמינין בגמ' במבכרת דהולד זכר ונקט לשון מוקדשי' ויכול להיות דיש חילוק בין לשון מוקדשים במ' ובין לשון מוקדשין בנון ובמשנה דכריתות וכן במשנה דחולין איתא במ'. אמנם י"ל דרש"י בזבחי' כונתו על לשון חלב השליל ולא על לשון מוקדשין אך בברטנורה מבואר דלשון מוקדשין קאי על נקבה. ויכול להיות במשנה דידן כיון דקמ"ל דחל איסור גיד במעי אמו במבכרת נקט לשון נקבה כמו דנקט בגמ' במבכרת וממשנה דכריתות קצת יש לישב דהרי בכריתות י"ד אמרינין אקדשי' מיגו דאתוסף וכו' וכ' תוס' דף י"ג ע"ב שם דהגמ' לא רצה לאוקמא המשנה בבכור וצ"ל הא דלא מוקי בבכור משום דלשון מוקדשין לא משמע בזכר כדברי רש"י א"כ סוגיא דכריתות אתיא כדברי רש"י ודו"ק. ואין להאריך בפרט זה אחרי שלא נודע כונת רש"י לאמיתו:

ב' והנני לבאר מה שנ"ל בדברי התו' ד"ה קדשי' דאיסור כרת. הנה בישוב קושיתם נימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לבני נח אתוסף נמי לישראל י"ל לפי מה שכתבתי בספרי בית יצחק או"ח סי' ס"ד אות י' דאף שכתבו תוס' בסוגיא דידן ד"ה אלמא דאין איסור אמ"ה חל עד שיולד טעם הדבר כיון דבמעי אמו הולד ניתר בשחיטת אמו לא מיקרי זאת חלות איסור רק כשיולד כמ"ש הרשב"א שם. אמנם לב"נ דאין הולד ניתר בשחיטת אמו דבן פקועה אסור לב"נ כמו שכתב הפמ"ג סי' י"ג סוף ס"ק ג' חל איסור אמ"ה קודם שיולד. ושוב אינו חל לב"נ איסור גיד על איסור אמ"ה. ומ"מ י"ל דכשנולד כיון דחל לישראל איסור גיד ואמ"ה ביחד כמ"ש תוס' חולין ץ' ד"ה במבכרת הוי איסור גיד איסור מוסיף וחל על ב"נ ג"כ וזה דלא כמ"ש שם בספרי דלא חל לב"נ רק בשעת פרכוס רק דחל כשנולד משום איסור מוסיף. ומ"ה גיד הנשה אסור לב"נ דחל מחיים כשנולד משום איסור מוסיף. א"כ בסוגין דמיירי בולדות קדשי' למ"ד במעי אמן הן קדושי' דלא חל איסור גיד לישראל אאיסור קדשי' ונמצא דכשנולד לא חל איסור גיד אאע"ה לב"נ דל"ה איסור מוסיף כשנולד כיון דלא חל לישראל אאיסור קדשי' לא חל לב"נ מחיים אאיסור אמ"ה. ולאחר שחיטה לא חל איסור גיד דבעי דומיא דיעקב. ומ"ה לא נאסר לב"נ ולא חל לישראל משום מוסיף לכנרי כיון דלא נאסר לנכרי. ואף לפמ"ש שם דמפרכסת כחי ואמ"ה הותר לב"נ מטעם מי איכא מידי ואז חל לב"נ ושוב נימא דחל אז אישראל ז"א דבקדשי' דקודם זריקה אסור לישראל ול"ש מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור א"כ אף במפרכסת אינו חל איסור גיד על אמ"ה על כן אינו אסור לנכרי ול"ש מיגו דאתוסף לב"נ. וזה ישוב נכון לקושית התוס':

ג' ובלב ארי' הקשה על קו' התוס' הרי כיון דמותר לישראל מותר ג"כ לנכרי משום מי איכא מידי עיי"ש. ואיני מבין דבריו דהכי קושיות תוס' שיאסר השתא לאחר זריקה משום מיגו דאתוסף לב"נ. והלא כבר כתבו תוס' דבעי שיפול איסור גיד מחיים. וע"כ כונת תוס' שיחול מחיים כשנולד איסור גיד על קדשים משום מיגו דאתוסף ואז אסור גם לכהנים משום קדשים דמחיים ודאי אסור ול"ש מי איכא מידי דלישראל שרי כיון דגם לכהנים ולכל ישראל אסור מחיים משום קדשים:

ד' וגם מה שתירץ בלב ארי' קו' מהרש"א אמה שהקשו תוס' דנימא מיגו דאתוסף איסור לגבוה דהרי גם לגבוה מותר כיון שמותר לישראל והוי ממשקה ישראל וכתב הוא דכיון שאם נאסר לגבוה יאסר נמי להדיוט משום איסור מוסיף מש"ה אמרינין איסור חל על איסור נעלם ממנו דברי הרמב"ם ד' י"ג דכריתות במשנה דיש אוכל בנקודה הנפלאה דאיסור מוסיף ואיסור כולל ל"ה רק דאף אם נימא דאינו חל מ"מ נאסר בהנאה או על אחרים אז הוי מוסיף אבל אם לא יחול גם, בהנאה לא יאסר ל"ה איסור מוסיף וה"ה הכא דאם אינו חל על הכהנים או לזרים בשלמים לא נאסר גם לגבוה ל"ה איסור מוסיף. ודבריו תמוהין מאוד:

ה' ובגוף קושיות מהרש"א אמאי נאסר לגבוה כיון דמותר לכהנים והוי ממשקה ישראל. כבר תמהתי (לעיל סי' י"ט אות ה') דנהי דאין איסור חל על איסור זה דוקא ללקות עליו אבל איסור בעלמא חל לקוברו בין רשעים גמורים כדאמרינין ביבמות ל"ב ושוב ל"ה ממשקה ישראל. ואסור לגבוה ושוב הוי איסור מוסיף וחייב מלקות. והנה אין לומר בסברת מהרש"א דממשקה ישראל אינו אסור לגבוה רק היכא דחייב ישראל מלקות משא"כ באיסור בעלמא לא נאסר לגבוה משום משקה ישראל, דהרי מוכח מפסחים מ"ז דמקשה וא"א איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו עיי"ש. והרי במוקצה ודאי אין לוקין כמ"ש בתשובה לק' זאלקויא דלא כמ"ש במנחת חינוך מצוה רצ"ח אות ו'. ומה מקשה וע"כ אף מאיסורא בעלמא ל"ה משקה ישראל והכי מוכח בתוס' מנחות דף ה' ע"ב דאף מאיסור עשה דשביעית ל"ה ממשקה ישראל וז"ב:

ו' ודע דמ"ש תוס' נימא מיגו דאתוסף איסור לב"נ. וס"ל לתוס' דאבן נח לא חל איסור קדשים כן כתב בצל"ח פסחים ע"ג דאף דאסור בפסח דס"ל קרא דערל ובן נכר לא יאכל קאי אזהרה על הנכרי לא על ישראל המאכילו מ"מ בקדשים אין עליו שום איסור ולעיל (סי' מ"ג אות א') תמהתי עליו ממה שכתבו תוס' יבמות ע' ע"ב ד"ה דפסח דמומרת פוסל בשאר קדשים דילפינין מפסח וכתבתי דה"ה לבן נכר ומזה הוכחתי דאף בשאר קדשים אסור וע"כ כונת הקרא דישראל המאכילו מוזהר וה"ה בפסת אין מוזהר הנכרי רק ישראל המאכילו (וקצרתי לעיל בלשוני) כעת ראיתי דצדקו דברי הצל"ח דהתוס' כתבו שם דילפינין מפסח לשאר קדשים מה מהיקשא דזאת התורה וזה למומרת דדינה בכל המצות כישראל משא"כ נכרי דאיני חייב בהיקשא והיקש לא נאמר לנכרי נהי דבן נכר לא יאכל קאי אנכרי, כמ"ש הצל"ח מ"מ בשאר קדשים אין עליו שום איסור דהיקש לא נאמר על הנכרי ודוק:

ז' וראיתי בספר עיני ישראל הקשה על התוס' שהקשו ונימא מיגו דאתוסף איסור גיד לגבוה אתוסף להדיוט. והרי התוס' מיירי בולד קדשי' שהיא שלמי' ולא משכחת שיחסר לגבוה דכולה כליל היא בעולה שהוא זכר ולא משכחת בולד נקבה קדשי' איסור מוסיף לגבוה. ודא קו' רבתי והערני תלמידי החריף כ' אייזיק וואלף נ"י מווישניצא דמשכחת לה בשעת היתר הבמות ומבואר בע"ז כ"ד דעולת נקבה כשרה בבמת יחיד ואין תימא לומר דמשנה מיירי בשעת היתר הבמות דתוס' כתבו בריש חולין דמשנה דהכל שוחטין מיירי בבמה עיי"ש דף ב' ע"ב. וא"כ כונת התוס' דילמא מיירי משנה בולד נקבת עולה בשעת היתר הבמות דהולד עולה ומ"מ איסור גיד חל על קדשים אף על עולה משום איסור מוסיף לגבוה ולוקה על גיד בהדי איסור קדשי'. ויפה העיר אך אמנם גם לזה צדקו דברי חתני נ"י דמדלא חשיב בשילהי זבחי' בדברי' שבין במה גדולה לבמה קטנה דנקבה עולה בבמת יחיד לעולה משמע דאין הלכה כרב אדא בר אהבה בע"ז כ"ד דעולת נקבה קרבה בבמת יחיד. וכן במשנה דמגילה ל"ח זאת לאין בין במה גדולה לבמה קטנה. ומיהו התם שייר הרבה דברים:

ח' הן אמת דאם נאמר כרב אדא בר אהבה הנ"ל יתיישב ב':

קושיות והיא בש"ס דתמורה י"ט דס"ל לר"א במפריש נקבה לעולה וילדה זכר יקרב עולה משום דאיכא שם עולה על אמו. ופירש"י בעולת העוף ולהנ"ל א"צ לומר בעולת העוף רק דאיכא שם עולה על אמו בבמת יחיד. משא"כ אשם לא קרב בבמת יחיד רק נידר ונידב. וכן בדף י"ט ע"ב ס"ל לר"ש מפריש נקבה לאשם תצא שלא במום. והקשה תוס' ורש"י אמאי לא פליג ר"ש במפריש נקבה לעולה. ולהנ"ל י"ל דבמפריש נקבה לעולה זמנין דצריך מום כגון בשעת היתר הבמות דנחתה לה קדושת הגוף משא"כ אשם לא קרב בבמה: ובשאג"א סי' צ"ו הקשה בהא דמקשה בגמ' מוקדשין פשיטא (ומשמע דקאי אקדשי' הנאכלי') ואדרבה תיקשי שיהי' מותר לאכול גיד דניתי עשה דאכילת קדשי' ונדחי ל"ת דגיד. כדמקשה בזבחי' צ"ו וכאן ל"ש תי' הגמ' שם דל"ת דגיד הנשה נ"ה ל"ת שבמקדש. ואמנם בקו' זו כבר כתבו המפורשים דל"ק דהעשה לא קאי רק אבשר כשר ולא על חלב וגיד שאסור. ובזבחי' לא הקשה בגמ' רק בבשר כשר שנבלע בו טעם פסול ע"ז הקשה וניתי עשה דאכילת קדשי' כשרי'. משא"כ על איסור לא קאי העשה. אולם קשה לי בהא דאמרינין חולין דף צ"א ע"ב בהך דגידין שניתותרו בפסח ישרפו דמיירי בגידין של ימין ושל שמאל דמספקא לר' יהודה איזה אסור ומ"ה אין נאכלין והוצרכו לשריפה. ע"ז קשה שיאכל ב' גידין בבת אחת דעשה דגיד כשר דוחה ל"ת דגיד פסול ואף דל"ה העשה ול"ת בגוף אחד מ"מ העשה דוחה לל"ת כמו שהוכיח בטורי אבן ר"ה כ"ח מתוס' שהקשה בעירובין ק' בדם מתן אחת שנתערב במתן ד' דניתי עשה ונדחי ל"ת אף דל"ה בגוף אחד עיי"ש. ובשלמא למה דמשני בהוכרו ולבסוף נתערבו הוה עשה דפשיעה כמו שתי' תוס' בעירובין ק' אבל למה דס"ד דמספקא לר' יהודה הדבר קשה מאוד (וע' לעיל בסימן הקודם שכתבתי כעין זה לענין סמיכה בב' בהמות ספק מעשר ושלמים ובדרוש לסוגיא דפסחים פ"ח ע"ב יבואר ג"כ כסברא זו):

י' ולכאורה יש לישב לפי מה דס"ל להלל שהי' כורך פסח מצה ומרור וכ' המרדכי אף דאין בית הבליעה מחזיק רק ב' זתים מ"ע כשהיא מרוסק מחזיק טפי. אבל יותר מג' זתים ודאי אין בית הבליעה מחזיק. א"כ ממנ"פ אם יאכל חצי זית גיד איסור וחצי זית גיד היתר. לפי מה שהוכיח בלב ארי' חולין דף פ"ב ע"ב דר"י ס"ל היתר מצטרף לאיסור. א"כ הל"ת יעבור בחצי זית דהיתר מצטרף לאיסור. והעשה אינו מקיים בח"ז דלענין עשה בעי כזית שלם א"כ העשה אינו דוחה לל"ת ואם יקח ב' זיתי פסח שוב לא יוכל לאכול גם כזית מצה וכזית מרור דאין בית הבליעה מחזיק כל כך וכאן ע"כ צריך לאכול ביחד שיהי' דחיית העשה לל"ת בעידנא ע"כ א"א לאכול באופן זה. אך אמנם כיון דע"כ צריך לומר דעל כל הפסח מחויב בעשה לאכול ולא דוקא כזית כמו שכ' בשאג"א. א"כ לאחר שאכל פסח מצה ומרור וא"צ לאכול יותר יאכל אז שני זיתי פסח כזית אחד מגיד זה וכזית אחד מגיד השני. וידחה העשה לל"ת:

יא ונ"ל לישב דאה"נ דמדאורייתא מוסר לאכול רק מדרבנן אסור שמא יאכל שלא ביחד כעין שכ' תוס' קדושין ל"ח ד"ה אקריב. ומה שדחה תי' זה השאג"א סי' צ"ו על קו' שם דא"כ למה מוקי לה כר' יהודה אפי' לרבנן נמי מדאורייתא גיד בר אכילה הוא משום דעשה דוחה ל"ת. ורק מדרבנן אסור לאכול ומ"ה טעון שריפה ל"ק לפמ"ש דבגיד דאסור ליכא עשה דפסח ולרבנן ליכא תערובת דשניהם אסורין ורק לר"י דלא נודע איזה איסור ואיזה היתר. העשה דהיתר דוחה ל"ת דאיסור. ורק מדרבנן אסור לאכול ומ"ה טעון שריפה ודו"ק:

י"ב ולפמ"ש מיושב מה שהקשיתי בסוגיא זו דאמרינין העצמות והגידין ישרפו בט"ז ופירש"י בחולין ץ' ע"ב ד"ה ישרפו דדוקא מידי דבר אכילה טעון שריפה דכתיב לא תותירו כל דקרינין בי' לא תותירו קרינן בי' תשרפו ואידך לא. וקשה דא"כ מה מוקי בגמ' כר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת וספוקא מספקא לי' אי גיד של ימין אי של שמאל ומ"ה שניהם ישרפו. והרי מדאורייתא אסור לאכול שניהם מספק דאיקבע איסורא. ולא קרינין בי' לא תותירו. ואמאי טעון שריפה. ולומר כמו דאמרינין ביבמות מ"א כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומקשה התם מספיקות חולצות ולא מתיבמות ומשני התם אם יבא אליהו ויאמר בת חליצה ויבום היא. ה"ה הכא כיון דתערובות הוא ואם יבא אליהו ויאמר איזו הכשירה קאי עלי' בבל תותירו ומ"ה טעון שריפה. מ"מ לפמ"ש בית מאיר בתשובה שבסוף הספר. ס"א דזה דוקא בספיקא דמעשה שייך לומ' אם יבא אליהו אבל לא בספיקא דדינא ומה"ט אמרינין בב"ב פ"א דהיכא דמחמת ספק אינה ראוי לקריאה קריאה מעכבת וזה סותר לסוגי' דיבמות מ"א משום דשם הוה ספיקא דדינא ל"מ אם יבא אליהו. וע' מ"ש בפרט זה בספרי חא"ח סי' ח' בש"ה א"כ הכא כיון דלר"י ספוקא מספקא לי' איזה גיד התורה אסרה הו"ל ספיקא דדינא ול"מ אם יבא אליהו א"כ כיון דמחמת ספק לא קאי בבל תותירו אינה טעון שריפה. ואיך מוקי למשנה כר' יהודה. אמנם להנ"ל מיושב בטיב טעם דלמה דמשני דר"י ספוקא מספקא לי' א"כ מדאורייתא מותר לאכול הגיד דיאכל שני זיתי גיד בב"א מזה כזית ומזה כזית. והעשה ידחה לל"ת ויהי' בעידנא כדכתיבנא וכיון דמדאו' אוכל וקאי בבל תותירו מ"ה טעון שריפה ולמסקנא דמשני בהוכרו ולבסוף נתערבו שוב העשה לא דחי לל"ת דהו"ל ע"י פשיעה. וא"כ הק"ל הרי לא קאי בבל תותירו. אך למסקנא דמיפשט פשיטא לי' לר"י ורק שנתערב שוב הו"ל ספיקא דמעשה ואמרינין אם יבא אליהו הרי עובר בבל תותירו. ומ"ה טעון שריפה ונכונה הסוגיא בין לה"א בין למסקנא וזה כפתור ופרח בעזה"י:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה