שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן צד
ב"ה פרעמישלא ל"ג בעומר זכרון הוא בספר לפ"ק להחריף ובקי החכם הגדול המפורסם יקר רוח איש תבונות הגביר מ' משה יכונה באראן פאן וואלדבערג נ"י מיאסי וכעת בוויען הבירה. ליומא דמפגרא בי רבנן לקחתי מועד להשיב לכת"ה על מכתבו היקר כליל בהוד והדר כולו אומר כבוד ושמחתי בנועם אמרותיו ויקרו עלי דבריו אשר העיר על ספרי. והנני לתשובתו: א' ראשית דבריו במה שהשגתי בספרי לאו"ח סי' ב' אות ו' על הקצה"ח שחולק על הג"פ וס"ל דדוקא בב"ד הגדול היו המועטים מוכרחים לפסוק כמו המרובים אבל לא בב"ד קטן וכת"ה מביא ראי' לקצה"ח מסנהדרין דף פ"ח ע"ב דבכל ג' בתי דינין היינו ב"ד שבעירו או ב"ד הסמוך לעירו כן הגירסא בתוספתא ב"ד של פתח הבית ב"ד של פתח העזרה בכולן מבואר אם שמעו יאמרו להם ואין מבואר שעומדין למנין ורק בב"ד הגדול שבלשכת הגזית מבואר ואם לא שמעו עומדין למנין ואמאי לא עמדו למנין בבתי דינים הראשונים וע"כ הפסק שיצא מהרוב אין מטיל חיוב על המיעוט לשמוע בקולם רק בב"ד הגדול בלשכת הגזית ע"כ ואני אומר דאטו מה שאמרו ב"ד של כ"ג מה ששמעו כולם הי' מחויב הזקן ממרא לשמוע והרי גם אם לא רצה לציית לכולם לא הי' דינו כזקן ממרא. ונ"ל דמה"ט שינה הרמב"ם ז"ל מדברי הגמ' דמבוא' דאם שמעו אמרו להם והרמב"ם פ"ג מממרים כ' דאומרים להם ב"ד כך הוא הדין אם שמעו וקיבל מוטב ואם לאו באין לב"ד שעל פתח הבית דכיון דאף שאמרו כולם אין מחויב לציית מ"ה אם ידעו כולן הדין מה איכפת להן לאמר הדין דשמא יציית ושואלין אותו אם יקבל דבריהם אבל אם אין יודעין הדין למה יעמדו למנין כיון דבלא"ה לא יהי' דינו כזקן ממרא אם לא יציית ולמה יטריחו רבנן דכמו שלא רצה לשמוע לחכמי' הראשונים שנחלקו עמו גם עתה לא ישמע מה שרובם מסכימי' ועל כן אין עומדין למנין עד ב"ד הגדול דאז חייב מיתה אם לא ישמע לדברי הרוב וכ"ז לענין חיוב מיתה דזקן ממרא משא"כ אם חיוב על המועטין לבטל דעתם נגד הרוב י"ל כיון דבכל בתי דיני' הולכין אחר הרוב ועומדין למנין ודנין דיני נפשות המועטין מוכרחי' לבטל דעתם כדברי הג"פ ואינן רשאין לפסוק כפי דעתן וע' בתשו' חוות יאיר סי' קמ"ז דהדיין הג' מחויב לחתום כמו שהגידו הרוב ובתשו' אבקת רוכל סי' כ"א כ' דאם הפסק יהי' בתוקף בלא חתימתו אין לכופו ובאם שלא יהי' בתוקף בלא חתימתו מחויב לחתום. ובכ"ז אין הכרע אם אין רשאין לפסוק כדעתן בדין זה בבעלי דיני' אחרי'. ומה שכתבתי בספרי שם ראי' מב"ש דלא עשו כדבריה' היא ראי' מוכרחת עיי"ש. וראיתי חזות קשת במהרי"ל בלקוטים וז"ל שנים שדנו דיניה' דין אלא שנקרא ב"ד חצוף דמתי שהם ג' אם מחייבין אחד באם אח"כ פוגע בכל אחד ואמר לו למה חייבתני מצי להשיב שני חבירי חייבוך והוצרכתי לנטות אחר הרוב משא"כ בשנים דאוקי חד בהדי חד ובהסכמה אחת חייבוהו. ודבריו צע"ג דאסור לומר כן כמבואר במשנה סנהדרין כ"ט ע"ב דע"ז נאמר הולך רכיל ושמא ס"ל דדוקא מעצמו אסור לומר כן אבל ע"י שאלת הב"ד מותר לומר כן. ואולי כונת המהרי"ל כששואל אותו הרי טעית וכ"כ בכנה"ג סי' י"ט דאף דכל אדם אסור לומר שהדיין עשה לך שלא כדין דוקא מעצמו אסור לומר כן אבל אם הבעל דין שואלו מותר לומר כשרואה זכות כשהדיין טעה באופן דמצי למיהדר וס"ל למהרי"ל דה"ה דהדיין מותר לומר אך זה דוקא במצי למיהדר ע"כ עדיין צע"ג:
ב' ויש לי ספק בענין זה בזקן ממרא דא"ח מיתה עד שיעשה הוא או אחרים כהוראתו אם שאל בב"ד הגדול ואח"כ הורה ע"י שלוחו א' חייב מיתה אי נימא כיון דאשלד"ע א"ח מיתה או כיון דכבר שאל בב"ד הגדול אם אח"כ עשו אחרים כהוראתו אף שלא אמר בעצמו רק אמר לאחד והאחד אמר לאחר ועשה חייב כיון שנעשה כהוראתו דהחיוב לא בא על העשי' רק על ההוראה והוא הורה לאחד ואח"כ עשה אחד כפי הוראתו. וקצת משמע מלשון הגמ' סנהדרין פ"ח דנקט עד שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ולמה נקט לשון רבים כיון דסגי שיורה לאחד ויעשה ומוכח קצת דקמ"ל אף שלא הורה לאחד לנוכח ורק שהוא הורה לרבים ואח"כ עשה אחד על פיו חייב ומ"מ יש לדחות הראי' דכיון דבעי עדים שהורה מ"ה נקט בלשון רבים ואמת הוא דעיקר החיוב על הוראתו דקשי' בקידושין מ"ג דאמרינין לא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ונשאלתי מתלמידי המופלג מוה' שמואל נארפיין נ"י דהרי בזקן ממרא חייב המורה והאחר נהנה. ואפשר לומר דהא דקאמר בגמ' לא מצינו ז"נ וז"ח היינו ע"י שליח. ובזקן ממרא אין החיוב מתורת שליחות. ואמנם לפמ"ש דבזקן ממרא א"ח על מה שעשה חבירו אך על הוראתו והוראתו לא חלה עד שיעשה אחד. וכיון דא"ח על עשיית חבירו לא מיקרי זה נהנה וזה מתחייב. עוד יש להוכיח דעיקר החיוב הוא על הוראתו דהקשה בגמ' שם בהא דחייב כשעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתות ב"ד מעיקרא נמי בר קטלא ומשני מעיקרא בעי התראה והשתא לא בעי התראה וקשיא ע"ז איך חייב מיתה כשעשה כהוראתו והלא אין איסור חל על איסור דהרי מעיקרא קודם ששאל לב"ד הי' חייב מיתה משום א"א ואח"כ כששאל בב"ד נאסרה עליו האשה באיסור מיתה חמורה במיתה בלא התראה ואאחע"א. והרי בשעה"מ ה' איסורי ביאה הוכיח מתוס' יבמות ל"ב ע"ב דלא כמהרי"ט שכ' דאם לא התרה באיסור ראשון רק באיסור ב' לכ"ע חייב והשעה"מ הוכיח דלא כדבריו עיי"ש. א"כ כיון דכבר נאסר' עליו קודם שהורו הב"ד אאחע"א וכיון דלא אתרו עלי' באיסור א"א איך חייב מיתה משום שעשה כהוראתו וליכא למימר דמיירי שבעת שנתוכח עם ב"ד הגדול עדיין לא נתקדשה האשה רק אח"כ נתקדשה דעדיין קשה באיסור חלב ודם דמצד איסור חלב ודם לא הי' חייב מיתה רק חייב מיתה על שעשה כהו כהוראתו וכשהב"ד הגדול הורה לאיסור חל עליו איסור מיתה שלא לעשות וכיון שכבר נאסרה עליו אאחע"א. ואף דלדעת רש"י איסור מיתת ב"ד הוי איסור מוסיף מ"מ לדעת קצת פוסקים ל"ה רק איסור חמור כמבואר בשעה"מ שם וליכא למימר דהוי איסור כולל דמעיקרא הי' אסור עליו לאכול בעצמו החלב אח"כ כששאל בב"ד הגדול נאסר עליו החלב בחיוב מיתה להורות לאחרים כהוראתו וכיון דנאסר עליו להאכיל לאחרי' בחיוב מיתה אסור גם הוא בעצמו משום כולל ואף דגם מעיקרא הי' אסור עליו להורות לאחרים לאכול משום לפני עור מ"מ מעיקרא אם לא הי' בתרי עברי דנהרא לא נאסר משום לפ"ע וניתוסף ע"י הוראת ב"ד בחיוב מיתה להורות לאחרים אף אם אינו בתרי עברי דנהרא ושוב חל גם עליו דעדיין קשה ר"ש דל"ל כולל ומוסיף וכי לר"ש לא יחייב אם עשה הוא כהוראתו משום אאחע"א ומזה מוכח בעליל דחיוב דזקן ממרא לא בא על העשי' רק על ההוראה ורק דבעינן שיחול הוראתו דומה למה שכ' הנ"י בב"ק פ' כיצד דלמ"ד אשו משום חציו חייב על שעה שהצית האש אף שמת קודם שנשרף אדם, חל חיוב עליו ה"ה בזקן ממרא החיוב על ההוראה ול"ש כאן אאחע"א כיון דהאיסור היא ההוראה ולפ"ז יש מקום לומר דבהורה ונתפרסם ההוראה ועשה אחד על פי הוראתו אף שלא שמע מפיו חייב משא"כ אם בעצמו לא הורה רק אמר לאחד שיורה פטור דאשלד"ע כנלע"ד:
ג וכת"ה הקשה אדעת הרמב"ם דס"ל דאף בהוראה לחומרא חייב מיתה והר"ן בחידושיו ס"ל דוקא בהורה לקולא חייב מגמ' דמקשה בהא דעד שיעשה כהוראתו מעיקרא בר קטלא הוא ומשמע דדוקא בהוראה לקולא חייב מדלא משני דמיירי בהוראה להחמיר ואמנם כבר כתבתי בס' לא"ח סי' ב' שם בשם הר"ן בחידושיו שכ' בכוונת הרמב"ם דתחילת הוראתו הי' להחמיר וע"כ שאל בב"ד הגדול ואח"כ חזר לעירו והור' כהוראתו לקולא או עשה בעצמו כהוראתו לקולא ולא חזר ושאל דחייב על הוראתו הראשונה להחמיר: וחלה הוראתו עתה מה שעשה לקולא כהוראתו ושפיר מקשה בר קטלא הוא כיון דגם לרמב"ם בעי שיעשה עתה להקל כהוראתו הראשונה וז"ב. ואמנם גם בכה"ג עיקר חיוב על הוראתו ראשונה דחלה עתה לקולא דאל"כ הק"ל דאאחע"א כנ"ל:
ד והנה כ"ת מפלפל בהא דאמר רב דימי בע"ז ע"ג קמא קמא בטיל והתוס' הקשו כמה קושיות וכ' הוא דקמא קמא בטל ל"א רק באיסור גברא דהחפץ ל"ה איסור בעצם רק אגברא אסור והתורה התירה הגברא בביטול משא"כ באיסור חפצא שהחפץ שאסור והוי עליו שם איסור חוזר וניעור ומה"ט ס"ל לר"י ור"ד קמא קמא בטל דיי"נ דהיין באמת מותר רק שנעשה עליו פעולת הניסוך ל"ה רק איסור גברא. ובאמת אם נימא דיי"נ ל"ה רק איסור גברא הי' מקום לומר בטעמא דיין ביין במשהו וכן מים במים אף דפסקינן כרבנן דמב"מ בטל עפ"י מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' צ"ד אות ח' דבאיסור גברא גם רבנן מודי' לר"י. דמב"מ ל"ב כיון דהחפצים שוין ממש עיי"ש בטעם הדבר. ולפ"ז ביי"נ דל"ה רק איסור גברא מ"ה מים במים ויין ביין ל"ב. אמנם אחרי שאמרו בגמ' דע"ז ע"ג ב' דמשום חומרא דיי"נ ל"ב משמע דהוי איסור חפצא דאל"כ ל"ה צ"ל משום חומרא דיי"נ ל"ב ומהסברא יי"נ הוי איסור חפצא כיון שנעשה בו פעולה כמו נדר שהוא אסר עליו והוי איסור חפצא דלא כדברי כ"ת והנני אומר דרך אגב בהא דאמרינן בע"ז ע"ג קמא קמא בטל והתוס' הקשו ע"ז בב"ק ק' ובכמה מקומות מהא דאמרינן שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים ול"א קמא קמא בטל. ונ"ל דל"ש לומר קמא קמא בטל רק באיסור שנתערב בהיתר דנהפך האיסור להיות היתר משא"כ בנוטפין שנתבטלו בזוחלין הכי הנוטפין איסור הם שיתבטלו הלא שניהם היתר ורק שזה מוכשר לטבילה וז"א מוכשר לטבילה ל"ש לומר שיתהפך להיתר שלא יהי' חוזר וניעור וקצת מוכח כן דקשיא לי למה לגמ' לומר לאבוה דשמואל דסבר לה כרב דמיטרא במערבא סהדא רבה פרת ושמא ירבו נוטפין על הזוחלין והרי רב ושמואל דאמרי תרווייהו מב"מ ל"ב א"כ אפי' בלא רבו הנוטפין אסור לטבול מפני תערובות נוטפין וע"כ צ"ל דכיון דרב ושמואל דאמרו תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו ומ"ה כיון דנוטפין ל"ה איסורא שפיר בטל לענין שיכול לטבול ברוב זוחלין. ונמצא דעכ"פ ל"ש שהנוטפין יתבטלו ולא יהי' חוזר וניעור כיון דל"ה איסור וכבר כ' הר"ן בנדרים נ"ט דאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר ומ"מ במיעוט נוטפין מותר לטבול משום רוב הזוחלין משא"כ ברבו נוטפין. ולפעד"נ דאף לר"י דס"ל מב"מ ל"ב מותר לטבול ברבו הזוחלין דרחוק לומר לר"י שבאם יפלו מים נוטפין כ"ש לים לא יטהר בזוחלין כמו שהקשה הר"ן בנדרים מ' כיוצא בזה על ר"א בר' צדוק שהעיד דרבו הזוחלין כשר מה קמ"ל עיי"ש על כן נראה לפמ"ש הראב"ד דלאו דוקא רבו זוחלין על הנוטפין דאפי' מחצה על מחצה מהני א"כ אין זה ענין לומר מב"מ ל"ב כיון דאפי' מחצה על מחצה מטהר בזוחלין דדוקא היכי דבעי רוב יליף ר"י מולקח מדם הפר דל"א במב"מ אחרי רבים להטות משא"כ היכי דמהני מחצה על מחצה וניחא יותר עפ"י מ"ש הפנ"י בביצה ל"ט בטעם דמב"מ ל"ב כיון דהמין לא נשתנה הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי א"כ היכי דמחצה על מחצה מהני גם ר"י מודה והא דמצינו בזבחים ע"ח ע"ב ס"ל לר"י מב"מ ל"ב לענין מקוה עיי"ש לפי' התוס' צ"ל דשם ל"מ מחצה על מחצה דדוקא לענין זוחלין מהני מחצה ע"מ ודוק. ומ"מ אף לפמ"ש דגם ר"י ס"ל רבו נוטפין על הזוחלין כשר מ"מ מה שכ' הר"ש פ"ה מ"ד דמקואות דאפי' אין בזוחלין מ' סאה רק בצירוף נוטפין כשר לטבול לא קאי לר"י דבזה אתה צריך לבא לביטול הנוטפין ור"י ס"ל מב"מ ל"ב ודוקא כשיש מ' סאה בלי נוטפין טובל גם לר"י ובהכי נ"ל למ"ש הראב"ד בספר בעל הנפש דאפי' מחצה על מחצה כשר למה נקט במתניתין רבו הזוחלין על הנוטפין להנ"ל נכון דמשנה קמ"ל אף בליכא מ' סאה בזוחלין לחודא כשר ובזה בעי רבו זוחלין מטעם ביטול משא"כ במחצה על מחצה בעי שיעור בזוחלין לחודא וז"ב:
ה ודע דיש לדקדק בלשון רש"י ע"ז ע"ג ד"ה ראשון ראשון בטל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה ואמאי לא פירש שמותר גם באכילה. ומתוך כך י"ל דרש"י סובר דהא דאמרינן קמא קמא בטל דוקא להיתר הנאה דקיל דהרי דעת הר"ן סוף ע"ז דאף טעם כעיקר ל"א לענין איסור הנאה דל"ש חיך אוכל יטעום ושם הביא דעת הראב"ד דגם חמץ בפסח בטל לענין הנאה וה"ה שי"ל לענין איסור הנאה קמא קמא בטל משא"כ לענין איסור אכילה. ובזה נתישבו כמה קו' מה שהקשו על קמא קמא בטל והא דמקשה בגמ' שם ממשנה ולא משני דמיירי לענין איסור אכילה משום דמשמע לגמ' דכל המשנה קאי לאיסור הנאה כן י"ל בדרך אפשר ובספרי לא"ח סי' ס"ח אות ג' הבאתי דברי הראב"ד הובא בריטב"א ע"ז ע"ג דדוקא לאיסור אכילה ס"ל לרב ושמואל מב"מ ל"ב משא"כ לענין איסור הנאה ומשום חומרא דע"ז אוסר אף בהנאה עיי"ש. וכעת נ"ל קצת ראי' מש"ס דתמורה ל"ד דמקשה שם באורג בשער נזיר ופטר חמור ליבטל ברובא ומשני בציפורתא ומקשה לשלופינהו ומשני הא מני ר"י דרשאי לשרוף הנקברין ואם אפשר למישלופינהו מוטב ואם אי אפשר מ"ה ישרוף ולא יקבור בפטר חמור וקשיא כיון דאתיא כר"י מה הוצרך לאוקמא בציפורתא והרי ר"י ס"ל מב"מ ל"ב ולישני דשער נזיר ופטר חמור הו"ל מב"מ בשק ומ"ה ל"ב ולמ"ל לאוקמא בציפורתא ובשלמא לשיטת תוס' יבמות פ"ב דר"י לא ס"ל מב"מ ל"ב רק בלח דאיכא טעמא ולא ביבש ניחא. אך לתוס' זבחים ע"ג דחזר בו ר"ת ואינו מחלק בין לח ליבש קשיא מהך דתמורה וע"כ כשיטת הראב"ד דרב ושמואל מודים באיסור הנאה וה"ה י"ל דר"י מודה באיסור הנאה. ושפיר מקשה בתמורה ומצאתי בנוב"י תנינא חי"ד סי' קצ"ג שפירש דברי הראב"ד פ"ג מבכורות הי"ג מה שכ' ור"י קתני לה היינו דר"י כשיטתי' דמב"מ ל"ב ע"ש ודבריו צ"ע מסוגיא דתמורה הנ"ל דמבואר דגם לר"י מוקמינן בציפורתא ודו"ק:
ו וראיתי לכ"ת שכ' דמה שהביא תוס' ע"ז ע"ג ד"ה אתא דברי ר"י נדרים נ"ז גידולי' של תרומה שגדלו ורבו גידולין על עקרו אסור אף לכהן דגירסא אחרת הי' לתוס' דלפנינו ליתא בגמ'. זה באמת צ"ע דל"ל דכן גרסו תוס' דהרי ר' יוחנן לא אמר רק ילדה שסיבכה בזקנה וכן ליטרא מעשר שתיקנה ובאמת שצ"ע גם בתוס' ב"ק ק' ובכורות כ"ב שכ' דר"י אית לי' בנדרים דגידולי היתר מעלין את האיסור ולא מצינו לר"י שיאמר זאת רק דגידולי איסור מעלין ההיתר. וצ"ל דראיות התוס' ממאי דס"ד דגמ' דר"י ס"ל בין לקולא בין לחומרא ולא כדמסקי בגמ' דלמא לחומרא שאני וכן כונת תוס' בע"ז מדס"ד דר"י אית לי' ג"כ בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולי' על עיקרו מותר משום תרומה ואסור משום טבל כמ"ש הר"ן בנדרים ועדיין צ"ע בלשון תוס' בג' מקומות:
ז עוד זאת מה שכ' דבאיסור גברא ל"א ח"ש אסור מהתורה ופלפל בזה הרבה ובאמת ביומא אמרינן דביוה"כ לר"י ח"ש אסור מן התורה ויוה"כ ל"ה רק איסור גברא דיומא קא גרים ובאמת בכפות תמרים ריש יוה"כ מוזכר סברתו ודחי לה מה"ט וכ' דמ"ה קמ"ל באמת ביוה"כ דאף באיסור גברא ח"ש אסור מן התורה. אמת דבירושלמי דתרומות איתא דר"ל מודה ביוה"כ וע"כ מטעם אחרינא אסור מ"ה אבל ש"ס דידן לא ס"ל הכי. הן אמת שי"ל דדוקא לס"ד הי' ניחא לש"ס לומר דר"י ס"ל ביו"כ ח"ש אסו' מן התורה דמה"ט ל"ק לר"י ממשנה אבל למסקנא דמשני גם לר"ל המשנה באמת ר"י מודה ביו"כ כסברת הכפות תמרים וכבר כתבתי כעין זה בישוב דברי הרלב"ח וגם דברי החינוך (ע' לעיל סי' ע"ב אות ה') מ"מ מסתימת דברי הגמ' לא משמע כן. והנה בדינים אלו הארכתי במ"א (ע' לעיל סי' פ"ח פ"ט). ולא באתי אלא במה שנתחדש לי כעת הנה כתבתי במ"א. דבחלב דכתיב כל והוא איסור כרת לאסור ח"ש מהתורה. אף דל"ש חזי לאצטרופי עוד כתבתי בחידושי בהא דיליף ר"י ח"ש אסור מן התורה מכל חלב אף דצריך קרא לחלב כוי כדיליף ף בברייתא שם וכתבתי לישב דר"י ס"ל כוי מיירי בבא מבהמה וחי' ולא בספק והוי מקצת שה כמו דאמרינן בחולין ע"ט ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה בין לרבנן מה שכ' בשם ה"ר שמואל מווארדיין וקמ"ל קרא דאסור בכזית אף דל"ה בכזית רק חצי כזית חלב. ומזה יליף ר"י דח"ש אסור מהתורה והוי פי' הברייתא לרבות כוי וח"ש חד ילפותא דגם חלב כוי בכזית אסור משום ח"ש. ומצאתי שוב בפליתי סי' ק"י בבית הספק שכ' כן ומזה מוכח דהתורה אסרה ח"ש בחלב אף ע"י תערובות כגון בכוי ומיושב שפיר הא דמקשה בחולין צ"ח. ועוד הא אר"י ח"ש אסור מהתורה וקשיא מה מקשה ודלמא ח"ש ע"י תערובות אינו אסור מהתורה. וכן כ' הר"ש פ"ב דטבול יום לולא דברי הגמ' וכ"כ הרדב"ז בשיטת הרמב"ם וכ"כ מהרש"א בפסחים ם מ"ד. להנ"ל נכון דבחלב מוכח מקרא דמרבה כוי דח"ש ע"י תערובות אסור מהתורה ובאיסורין דליכא כרת ליכא למילף מחלב רק בלא תערובת וזה דקדוק דברי רש"י שם שפי' דיליף מכל חלב והיינו דמכוי מוכח דאף ע"י תערובות אסור מהתורה והענין נחמד:
ח ויש לי הערה בהך דחלב הכוי בצבי הבא על התיישה למ"ד חוששין לזרע האב דהו"ל חצי חלב וחצי היתר אמאי אסור לאכול מדאוריי' ויטול החצי ויטריף ואידך לישתרי משום ברירה לפמ"ש תוס' תמורה ל' דהיכא דאיסור נולד בתוך ההיתר אמרינן ברירה מיהו יש לומר דבהך דתמורה נולד האיסור בתוך התערובות ומעיקרא הי' הכל היתר א"כ בנולד האיסור וההיתר ביחד ל"א ברירה. וי"ל דה"ט דר"י דס"ל חלב כוי אסור מדאורייתא דל"ל ברירה. מיהו בלא"ה ל"ק כיון דבכל קורטב יש מקצת איסור ומקצת היתר ל"ש ברירה וכ"כ במקור חיים ר"ס תמ"ח דמה"ט בלח בלח ל"א ברירה רק היכי דהתנה כגון בלוקח יין. וע' רש"י חולין קל"ב ד"ה ומהדר שכ' דל"מ למיתני חצי דא"א שיהי' חצי' מותר וחצי' אסור וקשי' לימא ברירה וחצי' אסור וחצי' מותר ולהנ"ל ניחא ודוק:
והנה במה שכתבתי דצבי שבא על התיישה למ"ד חוששין לזרע אב ל"ה רק מקצת שה ויש בכל כזית חלב תערובות כמ"ש תוס' חולין ע"ט ע"ב ד"ה בין לרבנן לענין דם. יש לישב דברי הרמב"ם פ"א ממ"א הי"ג שכ' דבחלב הכוי אין לוקין והקשה הלח"מ פי"ב משחיטה ה"ח דהו"ל למימר דבצבי הבא על התיישה לוקין עלי' דהוי מקצת שה ומה שתירץ דל"ה חלב הראוי להקרבה כבר תמה בשעה"מ סוף מאכ"א דא"כ אף חלב כלאים לא ילקה אמנם לדעתי מיושב שפיר דכיון דבכל קורט יש בו תערובות היתר אם חוששין לזרע אב אין לוקין בכזית ואולי אף בכל החלב אין לוקין דכיון דהוה תערובות ושמא חלק האב יותר מחלק האם ומב"מ ברובא בטל. אם לא נאמר כהמרדכי דהיכי דהאיסור וההיתר נולדו יחד מדאורייתא לא בטל וכיון דהוה ספק שמא ההיתר רוב ומ"ה סתם הרמב"ם דבכל חלב הכוי אין לוקין וזה ישוב נכון:
ט והנה קשיא לי בענין זה קושיא גדולה דבש"ס דכריתות י"ח מייתי הגמ' דר"א ל"ב קביעותא לאיסורא מדס"ל כוי חייבין על חלבו אשם תלוי. ואיך מוכח מזה דלמא מיירי ר"א בצבי הבא על התיישה ור"א כשיטתי' בחולין ע"ט דמספקא לי' אי חוששין לזרע אב וכשאכל כזית הוי ספק אי אין חוששין לזרע אב והוא כולו חלב וחייב חטאת או חוששין לזרע אב והו' רק ח"ש חלב ולכן חייב אשם תלוי והו"ל איקבע איסורא כיון שיש לפנינו בודאי חלב בבהמה זו ורק שספק אם אכל כזית או לא אכל רק ח"ש ומבואר במשנה דחייב אשם תלוי והוא ממש חתיכה מב' חתיכות ודא קו' הצריך לעיין. ולכאורה יש ליישב אליבא דלח"מ פי"ב משחיטה הובא לעיל דאין חייבין כרת ומלקות בכוי דהוי מקצת חי' דאינו ראוי לבא למזבח ואמאי חייב אשם תלוי וע"כ מיירי בכוי ספק חי' ספק בהמה ולא בעי ר"א איקבע איסורא וא"ל דכיון דר"א מסופק אי חוששין לזרע אב א"כ אם אין חוששין לזרע אב הוי כולה בהמה וראוי לבא למזבח וחייב כרת ואי חוששין לזרע אב הוי מקצת חלב באוכל כזית ושוב חייב אשם תלוי כמו ספק חלב ספק שומן דז"א דכיון דאם הוא תערובות אין חייבין על כל החלב כרת דאין ראוי להקרבה שוב ל"ה איקבע איסורא וחתיכה מב' חתיכות דאף אם אוכל כל חלב זה אין חייב כרת דאין ראוי להקרבה וע"כ מוכח דר"א ל"ב איקבע איסורא:
אמנם כבר כתבתי דדברי הלח"מ צ"ע כמ"ש השעה"מ ועיין פמ"ג סי' ס"ד ס"ק א' שכ' בפשיטות דכוי הבא מבהמה ואביו חי' חייב כרת על חלבו ע"כ הדק"ל. על כן נ"ל דכיון דאמרינן שה ואפי' מקצת שה לענין חלב הוי כולו חלב ול"ה תערובות ל"מ לרבנן ור' יוחנן חולין קל"ב דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות כיון דרבי קרא אם שה עיי"ש כש"כ באמו בהמה ואביו חי' הוי כולו חלב ולא תערובות אלא אפי' למ"ד דא"ח רק חצי מתנות מ"מ לענין חלב הוי כולו חלב. כמ"ש רש"י בפסחים ל"ג ע"ב דמה"ט כזית חלב: שבשפת מגשמים חייב אע"ג דגשמים מיא בעלמא נינהו משום דכל כמה דבגוה הוא משלים לשיעורא וזה אפי' למ"ד אין היתר מצטרף לאיסו' ומ"ה י"ל דחייב מלקות אכזית מחלב מצבי שבא על התישה. ויש' חילוק בין חלב לדם אף לה"ר שמואל מוורדיין ושפיר הוכיח בכריתות דע"כ ר"א מיירי בספק חי' ספק בהמה דאחלב מבהמה וחי' חייב כרת. מיהו י"ל דזה דוקא ברוב איסו' ולא בשוה בשוה. וע' מה שכתבתי בדברי רש"י בספרי לא"ח סי' ל' אות ג' ע"כ עדיין צ"ע לישב הקו' מכריתות:
י' והנה כ"ת האריך לפלפל על קושיתי בספרי לא"ח סי' ג' בהא דנשים חייבות בבנין בית המקדש כמ"ש הרמב"ם והרי הו"ל מעשהז"ג. ותוכן דבריו דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג היא משום דאינם חפשים דמשתעבדי לבעל כמ"ש האבודרהם, דפוס פראג ד' ט' ולפ"ז יצא לו דבמצוה שאם תעשה האשה יהי' לבעלה איזה זכות שיפטור הוא מחלק שעשתה האשה ואם לא תעשה האשה יצטרך הוא לעשות כגון בנין בית המקדש נשים חייבות. ודוקא במצוה ששניהם חייבין ואין לה גבול כגון סוכה ושופר ודומיהם נשים פטורין. ומ"ה כ' דהיכא דבלא"ה אשה חייבת במצוה זאת מצד הל"ת גם העשה חל עלי' דל"ש לפטרה משום דמשתעבד' לבעל והזמן אינה שלה דבלא"ה חייבת מצד הל"ת ומפלפל בתוס' קדושין ל"ה גב' מעקה לבאר דברי התוס'. הנה בגוף דברי האבודרהם האריך הרב הגאון מלבוב בשואל ומשיב קמא סי' ס"א ח"ר וכ"ת מישב קו' תוס' בקדושין כ"ט למ"ל במילה אותו ולא אותה ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג ותי' דכיון דאם תעשה האשה יפטו' הבעל ס"ד דאשה חייבת דאין נ"מ לבעל וכבר כתב כן ביד שאול סי' רס"א וכן י"ל דנשים חייבות בשריפת קדשים מה"ט ודבריו נחמדים. אמנם בגוף דברי האבודרהם צ"ע דהרי מעשה ידי' לבעל אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא לא משתעבדי ולדעת תוס' באומרת אינה ניזונת פטורה מלאכות ואף לדעת הר"ן דמ"מ מלאכת אפי' ובישול חייבת מ"מ משמע דהכל דרבנן. ואיך פטרה התורה נשים משום עבודה אחרת להם. והנה גם בכיבוד אב הקשו התוס' בקדושין ל' ע"ב ד"ה שיש רשות אחרים עלי' והלא מעשה ידי' לבעל מדרבנן ותירצו דמ"מ אינה מצוי' אצל אבי' אלא אצל בעלה ועיין בתוס' כתובות ל"ט ד"ה הואיל ונשואין מוציאין שדחו שם פירוש ר"י ולפמ"ש תוס' בקדושין דברי ר"י נכונים. וזה שייך לענין כיבוד כיון שהיא מצוי' אצל בעלה משא"כ לענין מצות ד' כיון דלא משתעבדה לבעל למעשה ידי' מדאורייתא ואיכא מ"ד דמזונות דאורייתא האשה חפשית יותר מאיש ולמ"ד מזונות ל"ד האשה שוה לאיש וצ"ע על האבודרהם ושמא י"ל כמ"ש תוס' גיטין מ"ז ע"ב ד"ה ולביתך דאף דפירות לבעל ל"ה רק דרבנן מ"מ אמרה תורה ולביתך דבעל מביא ביכורי אשתו כיון דדרך נשים שנותנים פירות לבעליהם עיי"ש ה"ה שי"ל אף דנשים לא משתעבדי לבעל למעשה ידי' מדאורייתא כיון דדרך הוא שאשה עושה לבעל כל הצטרכות הבית התורה פטרה מעשה שהז"ג משום דרכי שלום כמו שמסיים האבודרהם ע"ד שאמרו חז"ל דשם הנכתב בקדושה נמחק משום עשיית שלום בין איש לאשתו. ובזה מיושב ג"כ קו' תוס' קדושין ל' ע"ב לענין כיבוד אב וקו' תוס' כתובות ל"ט ע"ב על פי' ר"י עיי"ש:
יא והנה גם התשב"ץ בספרו מגן אבות על פרקי אבות פ"ב משנה מ"ו בד"ה הוי זהיר במצוה קלה כ' ג"כ דמטעם זה נפטרו נשים ועבדים במ"ע שהז"ג שכיון שהוטל עליהם עבודה אחרת נפטרו מאותן מצות וזה ג"כ צ"ע דמעשה ידי' לבעל ל"ה רק דרבנן וצריך ג"כ לפרש עפ"י דברי תוס' גיטין הנ"ל ובכ"ז דברי האבודרהם והתשב"ץ על דרך הדרוש נאמרו דהרי בכיבוד אב אמרי' דאשה פטורה משום שרשות אחרים עלי' ומבואר בש"ס דקדושין ל' ע"ב דנתגרשה חייבת ובירושלמי נתארמלה או נתגרשה חייבת וכן פסק הר"מ ה' ממרים וע' רש"י קדושין ל"ה דפנוי' חייבת א"כ ה"ה מ"ע שהז"ג יתחייבו נשים פנויות כשנתבגרו וזה ודאי ליתא כדמוכח מש"ס דסוכה כ"ח דמקשה למ"ל אזרח להוציא נשים ות"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג ולא מוקי קרא לפנוי' ולומר כיון דבנערה נפטרה הואיל ומעשה ידי' לאבי' מדאורייתא אף בימי נערות כדאמרינן בכתובות מ"ז מ"ה לא חייבה התורה גם אח"כ זה קצת רחוק. הן אמת דאם נאמר טעם זה דפטורות כיון דבימי נערות מעשה ידי' לאבי' מדאו' וגם אח"כ לבעלה מצד המנהג לא חייבה תורה לאשה יתישב דקדוק עצום בכתובות מ"ז דמייתי גמ' דמעשה ידי' לאבי' דאס"ד מעשה ידי' דידה היכא זכי רחמנא לאב למימסר לחופה הא קמבטל לה ממעשה ידי' פריך ר"א אימא דמסר לה בשבתות ויו"ט וכתבו תוס' אף דאין נושאין נשים במועד הכונה בתוס' שבת ויו"ט דאסורה במלאכה מדאורייתא עיי"ש. ונשאלתי ע"ז דמנ"ל דנשים חייבות בתו' שבת ויו"ט דהו"ל מ"ע שהז"ג ובסוכה כ"ח מייתי ריבוי לתוס' יוה"כ והוא תוס' עינוי מקרא ותוס' מלאכה מנ"ל (וע' לעיל ר"ס פ"ד שכתבתי דילפינן מיו"כ לכל איסורין שאין בהם מלקות דנשים מוזהרות) ובמנחת חינוך מצוה שנ"ג כ' באמת דפטורות ונעלם ממנו דברי התוס' הנ"ל וע' משבצות סי' תר"ח שכ' דנשים חייבות אבל לפי הנ"ל יש לומר בדרך זה דכל מה דנשים פטורות היא לבתר דילפי' מקרא דמעשה ידי' לאבי' בנערה דקטנה ל"צ קרא דהשתא זבוני מזבין לה. ובימי נערות רשות אחרים עלי' מדאורייתא ולכן לא הטילה תורה חיוב גם אח"כ כיון דעומדת לנשואין ושפיר פריך ר"א דלעולם אין מעשה הבת לאבי' ואין רשות אחרים עלי' והא דזכי רחמנא למימסרה לחופה מיירי בתוס' שבת דכיון דאין רשות אחרים עלי' שפיר חייבת בתוספת שבת ואסורה במלאכה לסברא זו. ואמנם למסקנא דיליף דמעשה הבת לאבי' י"ל דנשים אין חייבות בתוספת שבת מדאור' ומ"מ כ"ז דרך פלפול וחידוד. אבל לדינא אין להוכיח ממה שכתבו טעם לדברי תורה דהיכא דל"ש טעם זה ישתנה הדין דלא דרשינן טעמא דקרא ע"כ אין להעמיד יסוד על טעם האבודרהם ובתשובה אחרת כתבתי די"ל טעם הפרת נדרים באשה בנדרי עינוי נפש משום דמשעבדא לבעל למעשה ידי' וכמו דאמרינן בנזיר ס"ב לענין עבד וע' מג"א ה' תענית סי' תקע"א מ"ש במ"מ דחל הנדר והלא הוי נשבע להרע לאחרים עיי"ש ומ"ה באמת הבעל יכול להפר ועפ"י דברי תוס' גיטין הנ"ל דהמנהג שאוכל פירות וה"ה י"ל לענין מעשה ידי' ועפ"ז כתבתי דלר"ש דדריש טעמא דקרא ניחא מה דס"ל בספרי דהאב אין יכול להפר רק נדרי עינוי נפש דס"ל דזה טעמא דהפרה וע' בטור וב"י סי' רל"ד בשם ספרי ומקצת פוסקים חולקים וס"ל דהאב יכול להפר אף נדרים שאין בהם עינוי נפש ואיך יחלקו על ספרי להנ"ל נכון דלא ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וע' יבמות ל' מבואר טעם דהפרה שלא תתגנה על בעלה והארכתי הרבה בענין זה: יב וראיתי לכת"ה שהרחיב הדיבו' בענין אם אין לו רק חצי שיעו' בחיוב עשה אם צריך לאכול החצי שיעו' ומה שהבאתי בספרי סי' ד' ראי' מחמש ולא חצי חמש וע' בספרי סי' מ"ח אות ב' בענין נזיר שאינו יכול לגלח כל שערו אם חייב לגלח מקצתן השייך לענין זה. וכעת נתחדש לי סברה אחת בענין זה. הנה אם נאמר דבאין לו רק חצי כזית מצה מחויב מדאורייתא לאכול כדין חצי שיעור. א"כ בחולה שאין יכול לאכול רק חצי כזית מפסח מחויב לאכול ואמאי אסור לשחוט עליו ולמנותו דהו"ל שלא לאוכליו. והרי מחויב מדאורייתא לאכול ח"ז. על כן נראה דכמו דאמרינן בחולין פ"ג ע"ב דאף בא"א לכסות למטה חייב לכסות למעלה, מ"מ באינו ראוי לכיסוי למטה פטור מלכסות גם למעלה ה"ה במצה ובפסח אם אין לו רק ח"ז חייב לאכול. אבל אם אין ראוי לאכילת זית פטור לגמרי. ולפ"ז ה"ה בנזיר שאין יכול לגלח כל שערו מחמת ספק פטור מלגלח אף מקצת שערו ודוק. והענין ארוך ועת לקצר. והנני ידידו סימן צה בדין גיד וחלב אם יש בו איסור דם: א הפמ"ג בא"ח סי' תמ"ז במשבצות סוף ס"ק א' כ' דאע"ג דאין בגידין בנ"ט מ"מ דם יש בו ואם נפל לפחות מס' בלא מליחה אוסר לא מטעם גיד רק משום דמו. ואני תמה דא"כ גם בחלב יש בו דם וא"כ קשה אדין המבואר בסי' צ"ח ס"ט קדירה שיש בה נ"ט זתים היתר ונפלו בה ב' זיתים אחד של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו והרי הכזית שלא נמלח נמי יש בו דם. והו"ל כנפלו ב' זיתים של דם ואין כאן ס' והדין הזה הוא מתשובות הרא"ש כלל כ' דין ב' ואם מיירי שהחלב נמלח איך סתם המחבר והרמ"א והרא"ש והטור ולא ביארו דזה דוקא שהחלב נמלח דסתמא לא נמלח ואין לומר דאין מחזיקין דם בשומן דהרי מבואר בסי' ע"ה דדוקא בבני מעיים אין מחזיקין דם אבל בשומן שעליהם יש דם ונהי דהפמ"ג כ' סי' ע"ה ס"ק ט' דאם נתבשל שומן בלא הדחה אחרונה דיש ס' בשומן גופא היינו נגד מלח ודם שעלי' אחר המליחה דהרי גם בבשר יש דיעות דיש ס' משא"כ חלב שלא נמלח כלל ודאי צריך ס' נגד כל השומן להפמ"ג:
ב ולישב זאת נראה דזה ודאי דהדם שבתוך החלב נאסר משום שקיבל טעם מהחלב נהי דבעוד הבהמה חי' י"ל שהדם שהי' בו חיות לא קיבל טעם מהחלב דאין בעל חי בולע ע' לעיל סי' מ"ג אות י"א מ"מ לאחר שנשחטה הבהמה הי' אז כבוש הדם שבתוך החלב עם החלב וקיבל טעם ואז הי' היתר דדם אברים שלא פי' מותר וכיון שנאסר משום חלב אח"כ כשפירש מהחלב ורוצה אתה לאסרו משום דם אין איסור חל על איסור דדם איברים הוא רק בלאו ולא חל על איסור חלב ואף דאין בדם רק טעם חלב מ"מ לא מיבעיא לסוברים דאט"כ לוקין ודאי אין חל איסור דם ואפי' לסוברים דל"ה רק עשה גם על איסו' עשה ל"ח כמ"ש תוס' שבועות כ"ג וכ"ש לר"ת דחתיכה נעשה נבלה מדאוריית' ודאי ל"ח איסו' דם. ועוד אף אם לא קיבל טעם קודם הבישול מ"מ עתה כשנפל החלב לקדירה ונעשה רותח נאסר הדם שבתוך החלב משום חלב דבחתיכה ל"א סברת מקושר כמ"ש הת"ה סי' קפ"ג אח"כ כשפירש הדם אין איסו' חל על איסו'. ואין לומר דכיון דנגד החלב יש ס' א"כ כבר יצא טעם החלב שבדם ונחלק בקדירה ושוב חל איסו' על הדם ונגד הדם אין ס' דז"א דהרי אפשר לסוחטו אסור א"כ הדם שיוצא מחלב עדיין אסו' משום חלב ואין איסור דם חל עלי' והדם הזה דינו כחלב ונתבטל בס'. וכיוצא בזה כ' הפמ"ג סי' צ"ב ס"ק ט' בש"ד דחתיכה שבלעה חלב ואח"כ בלעה חלב ל"א מדאור' חנ"נ משום בב"ח כיון שכבר נאסר וכשנפלה אח"כ לא"מ ויש ס' נגד החלב והחלב וספק אם יש נגד החתיכה מותר. וכ' ג"כ דאין לומר אח"כ כשנתבטל טעם החלב עתה נעשה נבילה דז"א כיון דאפשר לסוחטו אסור גם עתה לא נעשה נבילה. רק שהפמ"ג מסופק שמא ט"כ ל"ד ואפשר לסוחטו ג"כ הוא רק מספק אסו'. על כן יש לחוש עיי"ש משא"כ בנ"ד יש לומר דמיירי שחתיכת דם וחתיכת חלב שלא נמלח נפלו לתבשיל וכשהדם יצא מהחלב ויפרש יהי' דם שבישלו דרבנן. רק דקשי' דגם בדרבנן בעי ס' וליכא ס' נגד ב' זתים. ולזה י"ל דהוי ספק דרבנן דשמא ט"כ דאורייתא. ושמא אפשר לסוחטו אסור. ונמצא דאין איסור דם חל על חלב כאמור ואין לומר דדוקא בדבר גוש כגון חתיכה אמרינן אפשר לסוחטו אסור משא"כ בדבר לח דמוכח מגמ' דאין חילוק מדמקשה בחולין ק"ח וא"א אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא הרי דגם בחלב אמרינן אפשר לסוחטו אסור:
ג אמנם יש לעיין דנהי דאאחע"א מ"מ חל איסור דם לקברו בין רשעים: גמורים. (וע' לעיל סי' י"ט אות ה' מה שתמהתי מזה על מהרש"א בחולין ד' ץ' תד"ה קדשים דאיסור כרת). ובאמת גם הוראת בעל לבושי שרד בחידושי דינים להלכות אמ"ה אות כ"ו צ"ע שרצה להתיר בשוחט שחתך רגל מעוף חי ונתערב וכ' שבטל בס' אף דאמ"ה הוה ברי' ולא בטל מ"מ כיון דאמ"ה לא חל על איסור טריפה להרמב"ם דאין ב"נ מוזהר על אמ"ה בעוף ול"ה איסור מוסיף ע"כ ל"ה ברי'. ולהנ"ל גם זה ליתא דכיון דחל עכ"פ לקוברו בין רשעים גמורים שוב הוה ברי'. ועוד דאנן לישב דברי המחבר באנו והוא ס"ל דל"א חנ"נ בשאר איסורין ול"ש סברת א"א חע"א ודוק. אמנם נראה לישב הקושיא בדרך זה עפמ"ש דהרא"ש והמחבר מיירי בבישול דבודאי החלב לא יוציא הדם בצונן רק כשנתבשל. א"כ י"ל כיון דיש על הדם בלא"ה איסור חלב כמ"ש לעיל רבנן לא אסרו דם שבישלו דדוקא שאר דם שבישלו שהוא היתר רבנן אסרו שלא יאכל משום גזרה משא"כ דם שבלא"ה אסור משום חלב רבנן לא גזרו בו ולא אסרו משום דם. וכיוצא בזה כ' בטו"ז וש"ך ר"ס פ"ז דל"ש לומר דרבנן גזרו בבשר טמא משום בב"ח כיון דבלא"ה אסור משום בשר טמא ע"ש. וע' בספרי לא"ח סי' קט"ו אות ב' מ"ש בכיוצא בזה דבר נחמד בישוב קו' תוס' מגילה ד', ומשום הכי שפיר פוסק הרא"ש דכיון דהדם היוצא מהחלב אסור משום חלב אין בו משום איסור דם. ודינו כחלב ובטל בס' וכן הכזית דם בטל משום דם בס' וכ"כ בחו"ד סי' צ"ח דכזית בשר שנעשה נבלה מטעם דם וזית בשר נעשה נבלה מטעם חלב א"צ ס' רק נגד זית אחד וה"ה בנ"ד הב' זיתי דם אחת אסור משום חלב ואחת משום דם ומבטלין זא"ז ואם נצרף גם הסברא דאין שומן מוחזק כ"כ בדם דברי הרא"ש והש"ע מיושבין בט"ט בדרך שכתבתי. ומעתה כ"ז ניחא בחלב דיש בדם היוצא איסור חלב. משא"כ בגיד דאין בגידין בנ"ט ואין הדם היוצא אסור משום שקיבל טעם גיד ול"ש אאחע"א וגם ל"ש הסברא שכתבתי דרבנן לא אסרו משום דם שבישלו כיון שבלא"ה אסור דזה אין בו רק איסור דם ע"כ שפיר פוסק הפמ"ג:
ד ולפמ"ש נ"ל בדבר השאלה שכ' הפמ"ג סי' ס"ד במשבצות ססק"א בנמצא חלב בשכר ואין בו ס' וספק אם שהה מע"ל והוא מצדד להקל אף דספק כבוש הוא ספק תורה מ"מ חלב חי הוה שלכד"א ולא אסור רק מדרבנן ואף הטעם לא אסור רק מדרבנן ובדין זה הוא מסופק. אמנם למה שכתבתי בהשאלה שלו דהחלב הי' חי ואם לא נמלח א"כ החלב אוסר משום דם שיוצא ע"י כבישה ודם שיוצא ע"י כבישה אסור מדאורייתא כמ"ש הפמ"ג ול"ש היתר הפמ"ג דהוה שלא כדרך אכילתן דהרי כל חיוב דם הוא דוקא בדם חי דדם שבישלו אינו עובר עליו וע"כ בדם הוא דרך לאכלו חי על כן ודאי השכר אסור מספק. וכבר כתבתי דהרא"ש בתשו' ומחבר סי' צ"ט מיירי בנפל לתבשיל דאז דם שבישלו מדרבנן. משא"כ בספק כבוש. אולי הפמ"ג מיירי בחלב שנמלח וגם הטוש"ע סי' צ"ט והרא"ש בתשו' מיירי בחלב מלוח. ואף שאינו נאכל מ"מ דרך למלוח שלא יסריח כדאיתא בביצה י"א אין מולחין החלבי' ביו"ט ופירש"י שלא יסריח. ואין להאריך בפרט זה יותר. ובעיקר מ"ש הפמ"ג הנ"ל דכיון דהחלב חי אין אסור מדאורייתא דהוה שלא כדרך אכילתן אף הטעם אין אוסר מדאורייתא. זה ליתא דאם יוצא טעם החלב למשקה והמשקה דרך שתי' ויש לה טעם חלב ודאי אסור מדאורייתא. וכבר רמזתי ע"ז בספרי לא"ח סי' ס"ט אות ב' בקצרה. דאף דהעיקר אינו אסור מדאורייתא הטעם אוסר מדאוריי'. ואי"ה בה' בב"ח יבואר באריכות במ"ש שם לסתור דברי החו"ד דבתרומה הואיל ומיחוי משקה מותר ל"א טע"כ עיי"ש. וכפי הנראה הפמ"ג גופי' מסופק בדין זה ודוק:
ה ודרך אגב הנני אומר במה שהביא הטור סי' ס"ד דאין איסור חלב בבהמה טמאה שהקשו למאי נ"מ בזה"ז. כיון דבלא"ה אסור משום טמאה. ע' בטו"ז וש"ך. ולפמ"ש לעיל סימן הקודם ומצאתי ג"כ במחנה לוי שבועות כ"ד דח"ש ע"י תערובות לא אסור מדאורייתא רק בחלב דחייב כרת ובאיסורים דליכא כרת אינו אסור מן התורה א"כ נ"מ דבחלב מבהמה טמאה אינו אסור בח"ש ע"י תערובות מדאורייתא ודוק: