אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן צג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן צג

סימן צב

פרעמישלא תרל"ח לפ"ק. לחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י:

ששאלת בשבועות כ"א דאיבעי לי' אי ר"ע כר"ש בכל התורה ס"ל דחייב מלקות אכ"ש ואמאי לא פשיט ממשנה דכריתות ט"ו ע"ב דאית לי' לר"ש אליבא דר"ע צירף את המעילה לזמן מרובה ואם ר"ע כר"ש ס"ל למ"ל לצרף לש"פ ואף דלקרבן גם ר"ש בעי שיעור והמשנה מיירי לקרבן אבל הרי לשיטת תוס' שבועות כ"א בשבועה הואיל והקרבן תלוי במלקות דליכא כרת גם קרבן חייב אכ"ש א"כ במעילה דהזיד באזהרה ותלוי במלקות גם קרבן חייב אכ"ש. ולפמ"ש בספרי לא"ח סי' ע' דר"ש מודה במעילה דבעי ש"פ ל"ק קושיתך אך למה שהוכחת דגם לר"ש חייב במעילה אף על פחות מש"פ ויבואר לקמן יפה הקשית:

א' תשובה לכאורה מאן יימר דר"ע ס"ל הזיד במעילה באזהרה דילמא ס"ל במיתה כרבי וא"ח קרבן אכ"ש כמו שאינו חייב כרת ומיתה בכ"ש. אך לפמ"ש מהרש"א בתוס' פסחים ל"ג ד"ה ומינה דרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה ל"ל צירף את המעילה לזמן מרובה שפיר הקשית דר"ע דאית לי' צירוף ע"כ לא ס"ל כרבי. ואף למה שהראיתי לדעת דדברי מהרש"א תמוהים מאוד מגמ' דכריתות י"ז ע"ב דכל הסוגיא קאי כרבי ומקשה מצירף את המעילה לזמן מרובה וע"כ ס"ל לרבי צירוף במעילה. וע' לעיל סי' פ"ח אות יו"ד שכתבתי לפי מה שכתב הצל"ח דבהנאה דליכא מיתה גם רבי אית לי' צירף. א"כ קושיתך כחומה נצבת דר"ע אם ס"ל במיתה ע"כ קאי צירוף לענין הנאה דליכא מיתה וא"כ תולה הקרבן בהנאה במלקות ושוב חייב קרבן אכ"ש ולמה לי' צירוף. ולישב קושיתך נ"ל דגם התוס' בשבועות כ"א שכתבו דבשבועת ביטוי הואיל והקרבן תלוי במלקות חייב לר"ש אכ"ש לא כתבו זאת רק בשבועה ולא במעילה דהנה הריטב"א כ' בשם הרמ"ה במכות י"ז בטעמי' דר"ש דמחלק בין מלקות לקרבן משום כיון דחזינן דאכיל אחשבי' לאכילתו וזה דוקא במזיד אבל בשוגג ל"ש אחשבי' וביאור סברתו לדעתי דלכאורה אמאי נימא דהוי חשיבות לגבי' אדרבה מ"ה אכיל דהוי ח"ש ולא חשוב לגבי' אך הרי איתרע חזקתו דהרי ח"ש אסור מה"ת והוא ידע שאסור ולא השגיח על האיסור וע"כ האכילה חשוב לי' ומ"ה חייב מלקות אבל בשוגג דלא איתרע חזקתו אמרינן דבאמת האכילה אינה חשובה לפניו ואלו ידע שהוא איסור לא הי' אוכל ומ"ה פטור מקרבן. ולפ"ז אמינא דגם תוס' הכי יסברו אך בשבועת ביטוי מבואר בשבועות כ"ו ע"ב דבאומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן שמה שגגה לכ"ע ולפ"ז ה"ה בשבועה דלהבא נמי הכי היא ובאוכל וידע שנשבע שלא יאכל וידע שאסור רק שלא ידע אם חייב קרבן שגגת קרבן שמת שגגה ובזה הזיד באיסו' ושייך אחשבי' ובזה כתבו התוס' דחייב לר"ש אכ"ש. משא"כ היכא דהקרבן תליא בכרת אף אם הזיד בלאו ל"מ סברת אחשבי'. ובזה מיושב מה דק' לריטב"א דבשוגג ל"ש אחשבי' אמאי חייב לר"ש בשבועה קרבן אכ"ש. להנ"ל ניחא דהא דמחייב לר"ש קרבן אכ"ש בשבועה מיירי בהזיד בלאו ושגג בקרבן כמ"ש לתוס'. ובכה"ג שייך אחשבי'. ולפ"ז הנה כתבתי במ"א דאף דבשבועה שגגת קרבן שמה שגגה מ"מ במעילה אף למ"ד באזהרה מ"מ שגגת קרבן ל"ש שגגה דהא דאמרינן בשבועות כ"ו דשגגת קרבן הוה שגגה משום דהוי חידוש דלא אשכחן לאו דמייתי קרבן היינו חטאת כמו דמייתי קרבן עולה ויורד וזה לא אשכחן בלאו רק בשבועת ביטוי משא"כ במעילה דמייתי אשם ל"ה חידוש וכמדומה שראיתי זאת בראשונים וע"כ צ"ל כן דאל"כ שבועת ביטוי ל"ה חידוש דהרי במעילה נמי הכי הוא ומצאתי במנחת חינוך מצוה קכ"ז שכ' ג"כ כן. ולפ"ז דבמעילה שגגת קרבן ל"ה שגגה. וע"כ לא ידע מהאיסור או לא ידע שהוא הקדש גם לר"ש פטור מקרבן בח"ש דל"ש אחשבי' ומ"ה בעי צירוף ומיושב קושיתך בטוב טעם:

ב' ואשוב לדבריך ששאלת על סברתי בספרי חא"ח סי' ע' אות ג' דאף לר"ש דחייב אכ"ש דוקא היכא דבעי כזית ולא היכא דבעי ש"פ דלא מהני אחשבי' דאינו יכול לעשות משאינו ממון ממון כמ"ש הר"ן דל"מ לדידי הוי' בקדושי אשה פחות מפרוטה והקשית מתוס' זבחים מ"ה ד"ה אבל העצים שהקשו לר"ש למ"ל הא דעצים ולבונה אין בהם משום טומאה משום שאינן נאכלין ת"ל דהא יש בהם משום מעילה ואין איסור חל אאיסור ודילמא מיירי דליכא ש"פ דאינו חייב משום מעילה. וע"כ כונתם דר"ש ס"ל כ"ש למכות הרי דלא כסברתו ולק"מ לפמ"ש המ"ל רפ"א ממעילה דהא דבעי ש"פ. היינו דוקא לענין לאו הכולל של מעילה ולענין הנאה אבל בכל דבר הקרב למזבח יש לאו פרטי וחייב באוכל כזית אף באין ש"פ. ולפ"ז שפיר הקשו התוס' למ"ל לר"ש טעם דאין חייבין בעצים ולבונה באוכל בטומאה תיפוק לי' משום דאין איסור חל על איסור ואף באינו ש"פ חייב באכילה משום לאו המיוחד. כמ"ש המ"ל באריכות. ואף בפחות מכזית חייב לר"ש משום כ"ש למכות כיון דל"ב ש"פ וז"ב ולפ"מ שהחזקתי דברי בספרי קושיתך הראשונה ל"ק כמ"ש לעיל:

ג' והנה צ"ע אדברי תוס' שם שהקשו דלמ"ל למעט חטאות הפנימיו' מפיגול לר"ש ת"ל דאית בי' מעילה ואין איסור חל על איסור. ואין לומר דמשכחת לה לאחר שניסך הבשר דהרי פקע פיגולו מכי משלה בו האור וצ"ע דהרי התוס' הקשו אחטאות הפנימיות דבשרו נשרף חוץ לג' מחנות. ואיך שייך לומר פקע פיגולו משמשלה ביה האור והרי הטעם דפקע פיגולו אמרינן בזבחים דף מ"ג משום שנעשה לחמו של מזבח כמ"ש תוס' וזה ל"ש בפרים הנשרפין שאין נשרפין ע"ג המזבח. ולומר דהתוס' לא הקשו אבשר דפרים הנשרפין רק אאימורין דזה נקטר ע"ג מזבח ומ"מ ר"ש ממעט מפיגול משום שאין דמו ע"ג המזבח החיצון ובזה פיגולו פקע. עדיין קשה דאם תוס' קאי אאימורין מה זה שכ' דמועלין עד שיותך הבשר דהרי באימורין מועלין עד שתצא לבית הדשן כמבואר במשנה במעילה ט' ושם בד' י' בתו' באריכות דדוקא אימורי קדשים קלים מועלין עד שיעלם אבל אימורי קדשי קדשים מועלין עד שתצא לבית הדשן וצע"ג אדברי התוס' ולומר שתוס' יסברו דגם בבשר פרים הנשרפין שנשרף בחוץ יפקע פיגולו ז"א מטעם שכתבתי. ועוד דהרי עולא אמר בדף מ"ג הטעם דפקע פיגולו משום דאם אינה מתקבל בהקטרה איך מביא אחרים לידי פיגול והרי בפרים הנשרפין הדין שאם חישב על הבשר בין לשרוף בין לאכול חוץ לזמנו ומקומו הקרבן כשר כדאיתא בדף ל"ה ובר"מ פי"ג מפסולי המוקדשים ה"ח וע' מ"ל פט"ו שם ול"ש הוכחת הגמ' וע"כ לישב דתוס' קאי אאימורין ומה שכתבו עד שיותך הבשר לאו דוקא כ' וכונתם דמשכחת לה לאחר שיצא מבית הדשן ועדיין צ"ע: ד' ודע שלא תקשה על דברי המ"ל שכ' דל"ב ש"פ באכילת ק"ק שכולה כליל דאיכא לאו מיוחד מכריתות כ"ג דבעי ש"פ שיתחייב אשם דקאי בחלב נותר ואכל כזית שיש בו לאו מיוחד דלענין קרבן מעילה מודה המ"ל והמ"ל לא קאי רק שיתחייב מלקות אבל בקרבן לכ"ע בעי ש"פ:

ה' והנה הא דמקשה בכריתות כ"ג ארבי דס"ל מעילה חל על חלב הרי הוה קל על חמור וא"א חע"א והוכיח מזה דבקדשים איסור חע"א וקשה דילמא קרא דכל חלב לד' דילפינין דחייב בחלב משום מעילה מיירי בפחות מכזית חלב ויש בו שוה פרוטה. דאינו חייב משום חלב רק משום מעילה ואין לומר א"כ קרא למ"ל ובשלמא למאי דמוקי בוולדות קדשים שם קמ"ל איסור ב"א חל ול"א כל שאינו בזא"ז כקו' תוס' רי"ד דז"א דילמא קמ"ל דאיסור חל על ח"ש. ועיין תוס' יבמות ל"ג ד"ה אלא מליקה דאף על איסור מעילה הגם שאינו חייב ע"ז ל"ח איסור לר"ש ואף דבשבועות כתבו דאיסור חל על ח"ש א"כ י"ל דקרא קמ"ל זאת ונ"ל לישב דא"כ למ"ל כל חלב לח"ש ת"ל מהכא וע"כ מוכח דלא מיירי בח"ש ודוק כי קצרתי:

ו' וששאלת בשבועות כ"ה דמקשה והרי הקדש דאיתא בשאלה והרי שם קאי ליישב מימרא דרבא והוא ס"ל אכלה כולה אין נשאלין עלי' א"כ דילמא מיירי בלא נשאר מההקדש וליתא בשאלה. לק"מ דא"כ קשה קושיא הראשונה ליחשב שבועה שלא אוכל' תמרים וחלב, וכבר אכל התמרים ובעת שאוכל החלב ליתא בשאלה ומיירי שנשבע שלא אוכל תמרים וחלב זה והשתא ליתא בשאלה כמו שחשב הקדש דליתא השתא בשאלה. וע"כ ליכא לשנויי הכי מיהו למ"ש התוס' בשבועות דמשכחת לה לאו והן בחלב שעל הקבה ע"כ צ"ל דנשבע שלא אוכל תמרים וחלב סתם דאם נשבע שלא אוכל תמרים וחלב אלו. לא משכחת בלאו והן וכיון דאסר על עצמו כל תמרים וחלב לא משכחת אכלה כולה בשבועה משא"כ בהקדש ושפיר קשה קושיתך ודו"ק:

ז' וע"ד קושיתך לפ"מ דמשמע מתוס' פסחים כ"ט דרבי מצי לסבור כרנב"ה דהי' עושה את יוה"כ כשבת לפטור מתשלומין והרי רבי סובר דיוה"כ מכפר בלא תשובה ולאביי לית לי' לרבי כרת דיומא רק באכל אומצא ומית דל"ה שהות לכפר לי' כדאמרינין בשבועות י"ג וכיון דלא חייב כרת חייב בתשלומין. עיין במחנה לוי שהקשה כעין זה עיי"ש שכתב דמשכחת לה בהדליק הגדיש בלילה כדאמרינין בגמ' דדוקא היום מכפר וכיון דאינו מכפר תיכף כשעבר פטור מתשלומין כמו דפטור כשעשה בשאר ימות השנה בחיוב כרת. וע' בספרי חא"מ סי' צ"ו אות ה' פלפלתי בענין זה אמנם גם סברתך נכונה במה שהבאת דברי הב"י סי' תכ"ד דעכ"פ חיוב חל עליו כמו בחבל בעבד שלו דפטור משום מה שקנה עבד קנה רבו הוי זאת תשלומין וה"ה הכא אך הקצה"ח הקשה עליו ממפותה וע' בספרי הקטן שיח יצחק כתבתי לישב דברי הב"י:

ח' והנה הבאת דברי הבעל המאור סוף מכות שהקשה אמאי לא פשיט בגמ' דחלוקין חביריו על ר"ח ב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן מדאמר ר"ע במכות י"ג דל"ה כרת ומלקות ב' רשעיות שאם עשה תשובה מוחלין לו ות"ל שאם ילקוהו יפטר מכרת דר"ח ב"ג ע"כ בלא תשובה מלקות פוטר דתשובה מועיל בלא מלקות. הנה לפמ"ש בהגהות המ"ל פי"ז מסנהדרין דהא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דוקא באינו חייב מלקות כגון שחילל שבת בלא התראה ולקו אותו ב"ד. אבל בחיוב מלקות אינו פוטר ל"ק קו' הבעה"מ. אך דברי המ"ל תמוהין מסוגיא דמגילה וסוף מכות דמקשה שם איוה"כ אידי ואידי בידי אדם והרי שם קאי למ"ד דחייב מלקות בחייבי כריתות ומ"מ פוטר ממלקות ומצאתי בח"ס או"ח סי' קע"ה שתמה על המ"ל ואמנם בתשובה אחת כ' לישב דברי הגהות הנ"ל (ע' לעיל סי' מ"א אות ט' י' ועיין שם אות ח'. הבאתי לשיטת הפירוש המשניות להרמב"ם דדוקא מלקות ותשובה פוטרין מכרת הובא ג"כ במ"ל. ולהרמב"ם ל"ק ג"כ קו' בעה"מ אך דברי הר"מ תמוהין והארכתי במק"א):

ט' הבאת דברי הנוב"י תנינא אה"ע סי' ע"ז שכ' דהיכא דעיקר הלאו על הספק כגון בלאו הניתק לעשה וכגון בנותר ס"ל לר"מ ה"ס ש"ה משא"כ בשאר ה"ס ובנוב"י שם כ' דמה"ט לוקה זר כשאכל תרומה של אחר ול"ה ה"ס שמא ישאל משום דעיקר הלאו הי' על הספק ובהג"ה הקשה והרי בלא"ה מוקמינן אחזקה כדברי התוס' אמנם. אם באנו לדברי הנוב"י א"צ לתי' התוס' בגיטין ל"ג דכיון דבכל א"א הוה ספק שמא יבטל הגט א"כ עיקר האיסור על הספק ולכ"ע שמי' התראה וע' לח"מ פ"א מק"פ ה"ה כ' דהר"מ פסק בה' סנהדרין דה"ס לט"ה ובגינת ורדים כלל כ"ג בסופו תמה עליו דאדרבה הר"מ בפ' י"א מסנהדרין פ' דה"ס ש"ה ולפמ"ש הנוב"י הנ"ל דהר"מ ל"פ כן רק בלאו הניתק לעשה דא"א רק בהתראת ספק יש לישב דברי הלח"מ. וע' בספרי לא"ח סי' ה' אות י"ד כתבתי דע"כ ר"י לא ס"ל אישתני דינא אישתני קטלא דהרי הוא ס"ל סומא שהרג פטור ממיתה ואס"ד דס"ל אישתני דינא אישתני קטלא ואם הרג ואח"כ נעשה סומא נמי פטור א"כ בכל הורג נפש הו"ל התראת ספק שמא יסמא את עיניו ויהי' פטור ממיתה. הנה לפמ"ש בשם הנוב"י ל"ק קו'. ובלא"ה אין הוכחה דהרי ר"י ס"ל ה"ס ש"ה. ועוד דמוקמינין אותו אחזקתו כמ"ש תוס' במכות ט"ז. אך כונתי דעכ"פ מילתא דתמוה היא שיוכל לר"י כל אחד לפטור עצמו ממיתה ע"י סמיית עינים וע"כ לא ס"ל לר"י כן. ודרך אגב צ"ע על ש"ס חולין פ"א דאמר רבא אין מלקות אותו וא"ב נוהג בקדשים וכו' דהתראת ספק לש"ה והרי רבא ס"ל הלכה כר' יוחנן בכל דוכתא בר מתלת כדאיתא ביבמות ל"ה ור' יוחנן ס"ל התראת ס' שמי' התראה. וי"ל עפ"י מ"ש תוס' שבת ע' ע"ב דלא ס"ל לרבא כר' יוחנן רק בדינים הנוהגים בזה"ז ודוק. והנני חותנך אוהבך:

בשולי המכתב הנה שיטת זקני הח"ץ סי' פ"ו דח"ש אינו אסור מהתורה רק באיסורי אכילה והמ"ל פ' ח"י דשבת הביא ראי' מרש"י שבת ע"ד דח"ש אסור מדאורייתא אף שלא באיסורי אכילה ואני כתבתי בספרי חא"ח סי' י' אות י' דמאיסור שבת אין ראי' דיש קרא מיוחד עיי"ש ושם אות י"א הבאתי ראי' דבשאר איסורין ח"ש אינו אסור מדאורייתא וכעת נ"ל ראי' דגם בשאר איסורין ח"ש אסור מדאורייתא ממכות ד' י"ב דמקשה שם אהא דדרשינן וישב בה ולא בתחומה דרוצח אסור לדור בתחום העיר ותיפוק לי' דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש עיר ופירש"י דאין עושין בית במגרש דא"כ הוה לי' מגרש עיר. והנה הגם דבחינוך מצוה שמ"ב כ' דלא פירשו חז"ל כמה שיעור שינוי שיתחייב עלי' מ"מ בודאי עיר לא מיקרי פחות מג' בתים. דאמרינן בכתובות כ"ח כפר קטן נדון כשכונה וכ' תוס' דשכונה ג' בתים כדאמרינין בע"ז כ"א (הגם דשם איתא ג' בני אדם בודאי פי' תוס' הכונה ג' בתים של ג' בני אדם) וכש"כ עיר דאמרינן בירושלמי פ' חלק ה"ו פחות ממאה בני אדם מיקרי כפר. על כן בודאי עיר ל"ה פחות מג' בתים ובמשנה דעירוכין ד' ל"ב משמע דלא מיקרי עיר רק בג' חצירות של ב' בתים ומה מקשה ותיפוק לי' דאין עושין מגרש עיר. והרי בבית אחד אינו עובר ע"ז ומשכחת שידור הרוצח ומ"ה ממעט קרא. וע"כ מוכח דח"ש אסור מן התורה ואסור לבנות אף דירה אחת דחזי לאצטרופי ושפיר מקשה ודוק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה