שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן צ
בעזה"י דרוש לשבת שובה תרמ"ו בסוגיא דח"ש יומא ע"ג:
בירושלמי ר"פ ו' דתרומות לא כן אמר ר"י וכו' ואיש כי יאכל קודש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה במזיד בספיקו כשוגג בודאי אמר ר' יוסי הדא אמרה השב מידיעתו חייב על שגגתו אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית אמר ר' בון בר חי' נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד ואין יסבור בר חי' כר"ל דאמר רשב"ל אכל חצי זית בהעלם אחד פטור והכי אכל שני חצאי זתים וחסר כל שהו פטור מודה רשב"ל באיסורי הנאה ומודה רשב"ל ביוה"כ ומודה רשב"ל בעתיד להשלים:
א נבאר דברי ירושלמי. הנה מה שאמר בירושלמי במזיד בספיקו כשוגג בודאי א"ר יוסי הדא אמרה השב. מידיעתו חייב על שגגתו ופי' הפני משה שאם אמר אלו הי' יודע שהוא ספק תרומה הי' אוכלה ולא הי' חושש להספק ואלו הי' ידע שהוא ודאי תרומה לא הי' אוכלה ופוסק ירושלמי דמיקרי שוגג לחייבו חומש ואמר ר' יוסי דמזה מוכח דמיקרי שב מידיעתו האוכל והי' חושש לודאי הנה במשנת חכמים סי' ל' נסתפק בדין זה. וכתב בפשיטות דאם ידע שספק הוא פטור מחטאת דמיקרי מזיד ואף דמתוס' ר"פ ספק אכל אין ראי' רק דמיקרי מזיד לענין אשם תלוי מ"מ גם לחטאת הוה מזיד. והנה הביא שם ראי' מש"ס דכריתות דף י"ח דאיתא שם בהיו ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן אכל ישראל ראשונה ונכרי השני' חייב הא' אשם תלוי אכל נכרי ראשונה וישראל השני' פטור (דל"ה חתיכה מב' חתיכות) ורבי מחייב דל"ב חתיכה מב' חתיכות אכל ראשונה בשוגג ושני' במזיד (ופירש"י שידע שספק הוא) חייב ראשונה במזיד והשני' בשוגג פטור ור' מחייב ואי נימא דאם ידע שספק הוא הוה שוגג לענין חטאת. נהי דלענין אשם תלוי הוה מזיד. א"כ כשאכל אחת במזיד. והשני' בשוגג א"כ הרי אכל חלב בודאי. וכשאכל ראשונה ידע שספק הוא וכשאכל שני' הי' שוגג ממש א"כ ליחייב חטאת קבועה כיון שאכל חלב וידע מספק ומודאי לא ידע דבתחלה הי' ספק ואח"כ הי' שוגג וליחייב ממנ"פ אם ראשונה הי' חלב הי' שב מידיעתו דאם הי' ידע שהוא ודאי חלב לא הי' אוכל ואם הראשונה הי' שומן א"כ הרי אכל השני' בשוגג ממש וממנ"פ חייב חטאת וע"כ כשידע שספק הוא פטור מחטאת וזה ראי' ברורה. א"כ כיון דמבואר בירושלמי דחייב חטאת או חומש דהוה כחטאת הדרא קו' המשנת חכמים לדוכתא. ונ"ל ליישב לפמ"ש בספרי חא"ח ס' צ"ו אות ח"י דגוף הדין תלי' בפלוגתא שבין ר' יוחנן ור"ל דלר' יוחנן דהזיד בלאו ושגג בכרת חייב חטאת ה"ת הזיד בספק ושגג בודאי חייב חטאת. ולר"ל דהזיד בלאו ושגג בכרת פטור ה"ה הזיד בספק פטור עיי"ש שהארכתי בפרט זה לענין ידיעות ספק מחלקות א"כ י"ל דירושלמי קאי לר' יוחנן ומ"ה ס"ל הזיד בספק חייב חומש וה"ה חטאת וש"ס דידן דכריתות קאי לר"ל ומ"ה ס"ל באכל ראשונה במזיד ושני' בשוגג פטור דאראשונה הו"ל מזיד והשני' ל"ה רק ספק ול"ה חתיכה מב"ח: ב והנה חתני הרב הגדול מ' נתן נ"י הערני לדחות ראיות המשנת חכמים דהנה הרשב"א בתשו' סי' רע"ב הקשה איך משכחת אשם תלוי בחתיכה אחת מב"ח ספק חלב ספק שומן הלא א"א לצמצם א"כ ע"כ חתיכה אחת גדולה מחברתה והקטנה בטילה ברוב א"כ ל"ה אלא ספק שמא האיסור גדול וההיתר בטל והוה כולה איסור ושמא ההיתר גדול ובטל האיסור והוה כולה היתר א"כ ל"ה איקבע איסורו כיון דהוא ספק שמא אין כאן איסור כן פי' הפמ"ג בריש הפתיחה לתערובות קו' השואל שבתשו' הרשב"א ויפה הקשה אמנם לשיטת הש"ך סי' ק"ט דבלא נודע התערובת לא בטל מדאורייתא ל"ק קו' הנ"ל די"ל דמשכחת לה בלא נודע התערובת דאז לא בטל ויש כאן חתיכה מב' חתיכות א"כ שפיר אמרו בגמ' דאם אכל ראשונה במזיד ושני' בשוגג פטור דכיון דכבר ידע מהתערובת הרי האיסור נתבטל או ההיתר. ול"ה רק ספק חלב ע"כ פטור ול"ש ממנ"פ אכל חלב ודאי והי' רק מזיד על ספק דהרי באמת הוה ספק חלב משא"כ כשאכל ראשונה בשוגג ושני' במזיד על ראשונה חייב דאז לא נתבטל והי' איקבע איסורא ויפה העיר. הן אמת דיש להעיר על דבריו דא"כ אמאי נקיט אכל ראשונה במזיד אפי' לא אכל במזיד רק שידע מהתערובת ושכח ל"ה חתיכה מב' חתיכות. על כן נראה דעיקר קו' הפמ"ג והשואל בתשו' הרשב"א ל"ק דכיון דקודם שנתבטל הי' לחתיכת איסור חזקת איסור ע"כ כיון דהוה ספק אם נתבטל האיסור מוקמינן להתערובת בחזקת איסור וחייב באשם תלוי דהו"ל איקבע איסורא דדוקא בשנאכל אחד מב': חתיכות ולא נשאר רק חתיכה אחת ל"ה איקבע איסורא כיון דחתיכה אחת ליתא בעולם משא"כ בשיש ב' חתיכות על כל אחד הו"ל ספק חלב ספק שומן ומוקמינן ההיתר בחזקתו והאיסור בחזקתו אף דהוה ב' חזקות מתנגדות כמו בב' כיתי עדים המכחישי' דמוקמינן כל כת אחזקתו וכבר כ' תוס' בכריתות י"ז ע"ב דבאיתחזק איסורא ל"ב חתיכה מב"ח. ובב' חתיכות וספק שמא איסור גדול איתחזק איסורא ע"כ חייב באשם תלוי. ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל דכשאכל ראשונה במזיד נתכוין לספק ופטור מאשם תלוי ול"ק הרי ממנ"פ אכל חלב בודאי כיון שאכל ב' חתיכות ומזיד בספק חייב חטאת דז"א דכיון דהוה ספק שמא ההיתר גדול ונתבטל ל"ה חלב בודאי אף שאכל הב' חתיכות ול"ה רק ספק חלב והוא הי' מזיד בספק:
ג' הן אמת שיש להקשות במשנה דכריתות כ"ב חתיכת חלב וחתיכת חולין אכל אחת מהן מביא אשם תלוי אכל השני' מביא חטאת. והרי הוה ספק דא"א לצמצם ושמא האיסור קטן ובטל ואמאי מביא חטאת אך שם במשנה י"ל דמיירי בלא נודע התערובות כתירץ הנ"ל. ול"ש לומר דלא שב מידיעתו דאם ידע הרי נתבטל דז"א א דאם ידע מתערובת עדיין ספק היא והי' שב מידיעתו משום הספק. משא"כ באכל ראשונה במזיד דנתכוין לספק יהי' פטור מאשם תלוי ודוק והרבה יש לדבר מפרט זה ועדיין יש להקשות בהא דכריתות דאכל ראשונה במזיד והשני' בשוגג רבי מחייב דל"ב חתיכה מב"ח והרי רבי כר' יהודה ס"ל דמב"מ ל"ב כדאיתא בחולין ק"ט ושומן וחוב הוה מב"מ כמ"ש הרא"ש פ' גיד הנשה א"כ כיון דל"ב הדק"ל לחייב חטאת ושמא אין ה"נ ולפמ"ש תוס' יבמות פ"ב, דר"י מודה ביבש ביבש ה"ה די"ל כן לרבי ולפמ"ש לעיל ל"ק דרבי ס"ל בעי ששגג בלאו וכרת. כמ"ש תוס' שבת ס"ט ולדידי' ודאי בהזיד בספק פטור מחטאת כמ"ש לעיל לר"ל ודוק בכ"ז: ד ונחזור לדברי ירושלמי אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית א"ר בון בר חי' נעשה כאכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד. ואין יסבור ב"ח כר"ל דאמר רשב"ל אכל ח"ז בהעלם אחד פטור והכא אכל ב' חצאי זתים וחסר כל שהיא פטור. מודה רשב"ל באיסורי הנאה מודה רשב"ל ביוה"כ ומודה רשב"ל בעתיד להשלים ע"כ והנה הפני משה פי' דירושלמי מסופק באכל חצי זית במזיד וחצי זית בשוגג אי חייב קרבן ואמר דלר"ל דס"ל חצי שיעור מוסר מן התורה ומה דנקט ח"ז בהעלם אחד הכוונה ח"ש ע"כ גם באכל ח"ש בשוגג וח"ש במזיד פטור. ומסיק דמודה בדעתו להשלים ע"כ אע"פ שלא אכל רק ח"ש חל האיסור עלי' הנה לא נודע כוונת ירושלמי והרב החריף מ' חיים בערינשטיין הקשה דאף לר' יוחנן דאסור מן התורה אינו חייב קרבן על ח"ש ואמאי דוקא לר"ל ח"ז במזיד וח"ז בשוגג פטור וגם חומש אינו חייב על ח"ש אף לר"י כדמשמע במס' בכורים פ"ב דתני התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ופי' בירושלמי בח"ש משמע דבח"ש ל"ה רק איסור. א"כ אמאי לר"י ח"ש במזיד וח"ש בשוגג חייב קרבן עיי"ש וכבר הקשיתי כן בתשו':
ע"כ נלע"ד לפרש לפמ"ש בדרוש (ע"ל ר"ס פ"ו) דלר"י דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי זה דחזי לאצטרופי אינו טעם רק הוכחה דע"כ ח"ש אסור מהתורה דאס"ד שהוא מותר איך יצרף לכדי אכ"פ. ואיך היתר יצטרף דאף למ"ד היתר מצטרף לאיסור דוקא באכל בב"א ולא בזא"ז כדאיתא בפסחים מ"ה ולפ"ז קשי' לר"ל איך יצרף ח"ז ראשון לשני וצ"ל לפ"מ דקאמר בירושלמי מודה ר"ל בדעתו להשלים. א"כ כשאכל ח"ז הי' ידעתו להשלים ועשה איסור מה"ת ומ"ה מצטרף לח"ז השני בכא"פ. ומעתה בהוי אמינא הירושלמי לא ידע בזה דדעתו להשלים אסור מה"ת. והי' ס"ל דאף אם ח"ש מותר מה"ת חייב קרבן אחצי השני דעיקר החיוב אחצי זית השני. והנה מסופק הירושלמי אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית מה דינו ואמר רבי בון בר חי' נעשה כאכל ח"ז בשוגג וח"ז במזיד. וצ"ל הגי' בהיפך נעשה כאוכל ח"ז במזיד וח"ז בשוגג. והכונה דכיון דאחצי זית הי' מזיד. א"כ הרי לא אכל רק ח"ז בשוגג. ואחצי זית אינו חייב קרבן והקש' ואין יסבור ב"ח כר"ל דאמר אכל ח"ז בהעלם אחד פטור. והכונה דבאכל ח"ז פטור ומותר מדאורייתא דבודאי גם לר"י פטור בח"ש רק דלר"ל פטור ומותר. והכא אכיל שני חצאי זתים חסר כ"ש פטור הכונה אמאי פטור באכל חצי זית במזיד וחצי זית בשוגג דהוה כאכל ח"ש. והרי לר"ל כל ח"ש מותר מדאורייתא ומ"מ באוכל כזית חייב ועיקר החיוב אחצי זית השני. ה"ה באכל ח"ז במזיד וח"ז ז בשוגג ליחייב אח"ז השני דהרי בכל דוכתא הח"ז הראשון אין כאן איסור כלל. ודא קו' רבתי. ומשני מודה ר"ל באיסור הנאה וזה נקט אגב גררא ומודה בדעתו להשלים. ומה"ט חייב לר"ל אכזית בצירוף דגם בח"ז הראשון עשה איסור מה"ת משא"כ בחצי זית במזיד וח"ז בשוגג שפיר פטור מקרבן לר"ל כ"ז כתבתי בתשובה. אולם לשון ירושלמי בדברי ר"ל אכל ח"ז בהעלם אחד אין לזה הבנה דאם הכונה שאכל ח"ש ופטור ומותר אמאי נקט בהעלם אחד. גם אין מבואר בירושלמי דפטור ומותר: ה על כן נלע"ד לפרש פי' אחר בדברי ירושלמי הנה בירושלמי ס"פ הבונה מבואר דטעמי' דר"ג דס"ל כותב ב' אותיות בשתי העלמות חייב משום דס"ל אין ידיעה לח"ש וקאמר שם בירושלמי כשם שאין ידיעה לח"ש דכותי' אין זדון לחצי זית אכל חצי זית בזדון חצי זית בשגגה מה שיצטרפו עיי"ש. והנה ר"ג דס"ל אין ידיעה לח"ש לכאורה ס"ל כר"ל דח"ש מותר מן התורה ולכן ל"ה ידיעת איסור ואין מפסקת ורבנן דס"ל יש ידיעה לח"ש בשבת ק"ד ע"כ ס"ל כרבי יוחנן דח"ש אסור מן התורה ע"כ ידע שעשה איסור עכ"פ ומ"ה אין מצטרף דהידיעה מפסקת. וכן כ' בקהלת יעקב אלגזי אות ח"ש והקשה מרבנן על ר"ל. אך לפי מה דאמרינן בירושלמי מודה ר"ל בעתיד להשלים והכונה היכי שהי' בדעתו להשלים והשלים עשה איסור תורה תיכף באכילת ח"ש א"כ ה"ט דרבנן דיש ידיעה לח"ש דמיירי דכ' אות אחת והי' בדעתו להשלים ונודע לו והפסיק ושכח והשלים א"כ כבר עשה איסור תורה והי"ל ידיעה בנתים א"כ הן הן דברי ירושלמי דבתחלה קאמר ירושלמי נעשה כאכל ח"ז בשוגג ח"ז במזיד וצ"ל הגי' בהיפך ח"ז במזיד ח"ז בשוגג ובזה מסופק ירושלמי האיך הדין וקאמר ירושלמי ואין יסבור כר"ל דאמר אכל חצי זית בהעלם אחד. והכונה אכל ח"ז בהעלם אחד וח"ז בהעלם אחר פטור דיש ידיעה לח"ש והכא אכל ב' חצאי זתים וחסר כל שהו דהרי אכל חצי זית במזיד ופטור והכונה דכמו דס"ל לר"ל יש ידיעה לח"ש ה"ה דבמזיד ושוגג אין מצטרף כדאמרינן מעש בירושלמי שבת הובא לעיל ואח"כ מפרש ירושלמי טעמא דר"ל דס"ל יש ידיעה לח"ש. והרי הוא ס"ל ח"ש מותר מן התורה ומפרש משום דמודה ר"ל בדעתו להשלי' ע"כ ס"ל יש ידיעה לח"ש דמיירי בדעתו להשלים והו"ל ידיעת איסור. וה"ה מה"ט מזיד ושוגג אין מצטרף: ו' והנה בש"ס דשבת ס"ט וע"ג מקשה שם אהא דאם עשה כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת דידע לה לשבת במה במהדורא בתרא הובא בישי"ע סי' ש"א דדילמא ידע לשבת רק שסבר שאינו חייב רק בשיעורין גדולין והוא עבר אשיעורין דידן. ותירץ דזה לא מיקרי ידע לשבת כיון דסבר דבכל שיעורין דידן פטור. וסבר שמותר מיקרי לא ידע איסור והקשה בישי"ע דלמ"ד ח"ש אסור מה"ת שמא מיירי דידע לשבת דהוה עכ"פ ח"ש וידע שאסור מה"ת ומתוך כך כ' דהגמ' מקשה לר"ג לשי' דלדידי' לא מיקרי זאת ידע לשבת דח"ש לדידי' באמת מותר אבל לר"י ל"ק דלדידי' מיקרי זאת ידע לשבת. באיסור ח"ש ובזה מישב דברי הר"מ שם ע"ש והנה חזיתי' לדידי' דס"ל בידע דשיעור שלם חייב אך סבר שהוא ח"ש ורצ' לעבור אח"ש חייב חטאת ומאוד תמוה דבר זה מירושלמי דידן דס"ל באמר אני פורש משיעור שלם ואיני פורש מח"ש פטור. ועכ"פ הוא איבעי' ואמאי פשיטא להו למהדורא בתרא וישי"ע דחייב. ודברי מהדורא בתרא בעצמו יש לישב. דהוא קאי למ"ד ח"ש מותר מה"ת ומ"ה חייב קרבן דל"ה ידיעה כלל. ומ"ה חייב קרבן בהזיד בח"ש. וירושלמי ס"ל מודה ר"ל בדעתו להשלים ומ"ה ס"ל לר"ל דפטור מקרבן וש"ס דידן לא ס"ל מודה ר"ל בדעתו להשלים אמנם י"ל דעיקר דין זה תולה בדין ידיעת ספק דכבר כתבנו לעיל דלר"י בהזיד בספק חייב קרבן. וה"ה בהזיד בח"ש ש לא הוה מקצת ידיעה ככל ידיעה ולר"ל הזיד בספק פטור מקרבן וה"ה בהזיד בח"ש. אם אסור מה"ת. ולפ"ז לר"י דידיעת ספק ל"ה ידיעה ה"ה בידע בח"ש חייב קרבן. כדברי ישיע"ק. ולפ"ז דברי ירושלמי כולו מתפרשין בדרך זה דתחילה אמר בירושלמי דידיעת ספק ל"ה ידיעה וחייב קרבן דס"ל ידיעת ספק ל"ה ידיעה. ואח"כ מסופק בירושלמי אי ידיעת ח"ש הוה ידיעה, ומייתי מר"ל דידיעת ח"ש הוה ידיעה ומפרש משום דר"ל מודה בדעתו להשלים. והו"ל איסור תורה. ולפ"ז למסקנא י"ל דגם ידיעת ספק הוה ידיעה. כדמוכח מש"ס דידן בכריתות י"ח. ודע דהא דמייתי ירושלמי מר"ל דס"ל יש ידיעה לח"ש ולא מייתי מרבנן במשנה דשבת ק"ד דס"ל יש ידיעה לח"ש משום דרבנן מיירי ממלאכת שבת. ואין ראי' אאיסור אכילה. דכבר כתבתי בספרי חא"ח סי' יו"ד אות י' דבמלאכת שבת ילפינן מקרא מיותר דכתיב וכל מודה ר"ל עיי"ש בשם ת"כ פ' אמור א"כ אין ראי' מרבנן דס"ל בשבת יש ידיעה לח"ש דשם ודאי ח"ש אסור מה"ת ומ"ה מייתי מר"ל דס"ל גם באכילה יש ידיעה לח"ש משום דמודה בדעתו להשלים:
ולפמ"ש ליתא לדברי ישי"ע שכ' דמה"ט מקשה לר"ל בשבת ע"ג משום דלשיטתי' ח"ש מותר מה"ת ולא מיקרי ידע לשבת. וזה ליתא דבאיסורי שבת מודה. ושם כתבתי דמה דאמר בירושלמי מודה ר"ל ביו"כ הכונה באיסורי מלאכות דילפינין בת"כ פ' אמור מוכל אבל לענין איסור אכילה ס"ל לירושלמי כש"ס דילן עיי"ש כי קצרתי. ושוב ראיתי דמה שהקשיתי לעיל אמהדורא בתרא וישי"ע מירוש' שמא יש לחלק דבהך דשבת ע"ג סבר שכל המלאכה שעושה הוא רק ח"ש ואלו ידע שהוא שיעור שלם לא הי' עושה מיקרי שוגג וחייב קרבן משא"כ בהך דירושלמי בתחלה אכל ח"ז והי' מזיד לחצי זית. ואח"כ שגג בח"ז השני שרצה לפרוש ממנו ולא פירש א"כ ל"ה שוגג רק בח"ז ומ"ה פטור מקרבן ודו"ק:
ז לבאר איך ס"ל לר"ל ביו"כ. הנה בספרי חא"ח סי' יו"ד אות יו"ד הבאתי דברי הת"כ פ' אמור דילפינן מוכל מלאכה וז"ל אין לי אלא מלאכה שחייבין עלי' כרת מנין שלא יכתב אות אחת שלא יארג חוט אחד ת"ל וכל ריבה. וכתבתי שם דירושלמי דס"ל דמודה ר"ל ביו"כ קאי אמלאכה ובש"ס דיומא ע"כ קאי אאכילה דפליג ר"ל ומה"ט לא פליגי ירושלמי וש"ס דידן וכעת צריך לבאר אמאי לא ילפינן לדידי' אכילה ממלאכה דנהי דר"ל לא דריש כל רק וכל כעין שכ' תוס' מנחות י"א דר"י לא דריש את רק ואת וה"ה ר"ל ס"ל וכל דריש מ"מ נילף אכילה ממלאכה שיהי' ח"ש אסור וצ"ל דאכילה ממלאכה ליכא למילף דמה למלאכה שכן נוהג בשבתות וי"ט כדאמרינן יומא דף פ"א אך למאן דיליף עצם עצם לגז"ש כדאמרינן שם דילפינן אכילה ממלאכה לאזהרה ה"ה לח"ש ילפינן מגז"ש ומודה ר"ל ביו"כ ואולי ס"ל לירושלמי כן ומ"ה אמר סתם מודה ר"ל ובש"ס דידן קאי למאן דלא יליף עצם עצם ודו"ק בזה:
ח והנה בדרוש (לעיל סי' פ"ז) כתבתי דמחלוקת דר"י ור"ל תלוי בזה לפמ"ש בשאג"א דאבל יראה אינו עובר בח"ש דדוקא באכילה דמצטרף ח"ז וח"ז לכדי אכילת פרס. וכשאוכל אח"כ עוד ח"ז אתה מצרף גם אכילה ראשונה על כן ח"ש אסור מן התורה אבל בבל יראה אם יש לו ח"ז ואח"כ יהיה לו ג"כ ח"ז יתחייב אבל יראה משעה שנשלם לכזית ולא משעה ראשונה. כי בזה אין ההלכה לצרף כמו גבי אכילה. ע"כ אין ח"ש אסור מן התורה (ובמלאכת שבת דכל היום מצטרף המלאכה כדאיתא בשבת ק"ב. ואתה מצרף מלאכה ראשונה ג"כ ח"ש אסור מן התורה. אך לפ"מ דאמרינן שבת פ' הוציא חצי גרוגרות והניחה ונשרפה והוציא חצי השני פטור ומשמע דה"ה בכל מלאכות בכה"ג פטור שוב י"ל דל"ש חזי לאצטרופי דאם הוא בעין יתחייב אז וא"צ לצירוף. אך יש לחלק מבל יראה וע' פמ"ג סוף פתיחה כוללת ה' שבת ד"ה נסתפקתי שכ' בקצר וטחן חצי גרוגרות שנשרף וחזר וקצר חצי גרוגרות חייב ואינו דומה להוצאה ואיני יודע מנ"ל אדרבה מירושלמי ריש שבת (הובא לעיל מר פ"ח אות ב') שכ' בהוציא חצי גרוגרות ונשרף פטור בגין דמייתי לפלבים והוא עביד כן ופי' דאם אכל ח"ז ונתעכל ואח"כ אכל ח"ז פטור משמע דה"ה בכל מלאכת שבת הדין כן דלא עדיף מאכילה וכן פי' בקרבן עדה, אך לפי':
הפני משה אין ראיה וצ"ע). ומה"ט כתבתי דר' יוחנן כשיטתי' דס"ל הנאת גרונו ובהקיאו וחזר ואכלו חייב אהנאת גרון לבד. ע"כ מצרף הנאת גרון מח"ז הראשונה ע"כ ס"ל ח"ש אסור מהתורה ור"ל כשיטתי' דהנאת מעיו אסרה תורה א"כ כשאכל ח"ז ואח"כ אכל ח"ז א"צ לצרף הנאה ראשונה דהרי כעת יש לו מילוי מעיים מכזית שלם. ולדידי' חייב אהנאת מעי' וא"צ לצרף הנאה ראשונ' ע"כ ס"ל ח"ש מותר מן התורה ולא ס"ל סברת חזי לאצטרופי וכן כתבתי בספרי חא"ח סי' ס"ד אות ג'. אמנם כעת צריך אני לבאר דהנה אף דר"ל לא ס"ל הנאת גרונו מ"מ אהנאת מעי' לא יסבור ר"ל דחייב רק דבעי הנאת הגרון והנאת מעי' ובהקיאו וחזר ואכלו פטור דל"ה הנאת מעי' ומ"מ אהנאת מעי' לבד לא יחייב ר"ל דהרי אמרינן בפסחים קט"ו כרכן בסיב ידי מצה לא יצא וכ' המ"ל פי"ד ממאכלות אסורות דאם אכל איסור ע"י כריכת סיב אינו חייב דל"ה הנאת גרונו ובודאי ר"ל לא יחלוק ע"ז. ועוד דאס"ד דר"ל ס"ל הנאת מעי' לבד א"כ לחייב אפי' באוכל כזית ויש הפסק ביותר מכדי אכילת פרס דאפי' ביותר מכא"פ איכא מילוי מעיים כשגומר הכזית דהמאכל לא נתעכל וע"כ בעי ר"ל גם הנאת גרון. ע"כ בעי שהנאת גרון יצטרף בכא"פ. אמנם אם לדין י"ל דלעולם ר"ל ס"ל אכילה במעי' בעינן וסגי הנאת מעי' ומ"מ בעי גם הוא שיהי' ראוי להנאת גרון כמו דאמרינן במצה בלע מצה יצא וכ' הטו"ז סי' תס"א אהא דמצה מבושל ואח"כ אפאה לא יצא דטעם מצה בעינן וכ' דבעי ראוי לטעם מצה. (ע' לעיל סי' פ"ז) ולפ"ז בכרך בסיב או שאכל ביותר מכא"פ דלא ראוי לצירוף הנאת גרון מודה ר"ל דאינו חייב. ולפ"ז דלר"ל היכי שראוי להנאת גרון חייב בהנאת מעי' לבד ע"כ באכל בכא"פ חייב בהנאת מעי' כשגומר האכילה וא"צ לחייב משעה שאכל הח"ז הראשון ע"כ ס"ל ח"ש מותר מן התורה כדכתיבנא. וראיתי בס' מנחת חינוך מצוה שי"ג דעתו, דגם ר"ל בעי הנאת גרונו אבל אם לדין יש תשובה. ומדפטר בכרכו בסיב ודאי אין ראי' דבעי הנאת גרון די"ל הטעם דל"ה דרך אכילה בכך ואדרבה מדכרכו בחזרת חייב באיסורין כמ"ש המ"ל מוכח דל"ב הנאת גרון וע' לעיל סי' פ"ז בהג"ה צדדתי לומר דגם לר"י סגי או בהנאת גרון או בהנאת מעי' עיי"ש. ועדיין צ"ע:
ט והנה ביו"כ כ' בס' מנחת חנוך מצוה שי"ג דגם ר' יוחנן יודה דבעי הנאת מעי' וגם הנאת גרון דבעי יתובא דעתי' ולא מיתבא דעתי' רק במלוי מעיים. וכן כ' הגאון ר' משה סופר בח"ס א"ח סי' קכ"ז (ובח"ס שם כ' דבתחב חבירו לבית הבליעה חייב משום הנאת גרון ועי' לעיל סי' פ"ז אות ג' הבאתי דברי הכ"מ פ"י דתרומות דליכא הנאת גרון עיי"ש) והובא באמרי אש סי' י"ג וסי' ל"ד ח"א. והגאון בעל אמרי אש השיג עליו. והנה לפמ"ש בסברת ר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה דחזי לאצטרופי הכונה כיון דס"ל הנאת גרונו א"כ צריך לצרף הנאתו מחצי כזית למפרע ויקשה אמאי ס"ל ביו"כ ח"ש אסור מן התורה הרי ביו"כ ביתיבא דעתא תליא מילתא וחייב על הנאת מעי' ונהי דח"ש מותר מ"מ אח"כ כשגומר הכותבת יתחייב אז דיש במעיים כותבת ולא נתעכל במהרה עתה חייב וא"צ לצירוף. ולכאורה י"ל דבאמת כן הוא דר' יוחנן מודה ביו"כ והא דאמרינן בש"ס דר' יוחנן אוסר גם ביו"כ דוקא לה"א הי' ס"ד כן דלא תיקשי לדידי' הא דקתני אסור אבל למסקנא דגם לר"ל ניחא דתני אסור מדרבנן גם לר"י כן הוא. ויתישב בזה דברי החינוך התמוהין מאוד שכ' במצוה שי"ג. מי שהוא חולה אע"פ שאין בו סכנה גמורה אם יהי' חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט כשיעור שאמרו ונותנין ריוח בין אכילה לאכילה וכו' ודבריו תמוהים דכיון דקיי"ל ח"ש אסור מן התורה ודאי לא הותר רק לחולה שיש בו סכנה וע' מנחת חינוך שתמה עליו ואם נאמר דגם ר' יוחנן מודה ביו"כ ניחא. אך זה ליתא לפמ"ש דנהי דבעי הנאת מעיו אבל בעי גם הנאת גרון כמו כל האיסורין. א"כ אתה צריך לצרף גם הנאת גרון שבתחלה וח"ש אסור מן התורה. אמנם אם נפרש דברי ר' יוחנן דחזי לאצטרופי אין הפירוש חזי לאצטרופי עם חצי זית אחר רק הפי' דהאי ח"ז חזי לאצטרופי שיכול להקיאו ולחזור ולאכלו כמו שכתבתי במ"א (ע' לעיל סי' פ"ז מ"ש בזה) ומצאתי לאחרונים שמפרשין כן והיינו דר' יוחנן כשיטתי' ור"ל כשיטתי'. ולפ"ז ביו"כ דאינו חייב בהקיאו וחזר ואכלו דבעי מילוי מעיים מודה ר' יוחנן ויתיישבו דברי החינוך בטוב טעם. דס"ל דדוקא לה"א דגמ' ס"ל לר' יוחנן ביו"כ ח"ש אסור מן התורה אבל למסקנא דר"ל מדרבנן מודה ונכון המשנה לר"ל גם ר"י מודה ביו"כ והוא היפך מדברי ירושלמי. ולפמ"ש לעיל סי' פ"ח די"ל סברא דביו"כ ל"ש חזי לאצטרופי לפמ"ש הרמב"ם דקלות יו"כ מכפר בלא תשובה א"כ כיון דכל רגע ורגע מכפר ואם נאמר דח"ש אסור מדאורייתא א"כ מכפר על ח"ש א"כ לא משכחת חזי לאצטרופי דהרי כבר כיפר על כן למסקנא דר"ל מודה דאסור מדרבנן י"ל גם ר"י לא ס"ל ביו"כ רק מדרבנן מטעם הנ"ל ומיושב דברי החינוך. ועי' לעיל סי' ע"ב אות ה' מ"ש לישב דברי החינוך ומ"מ להלכה חלילה לסמוך ע"ז:
י עוד יש לומר בזה דהנה בעיקר מה שכ' בספר מנחת חינוך מ' שי"ג וח"ס בתשו' לא"ח סי' קכ"ז וגם תשו' הנדפס משמו ברמב"ן קדושין דביו"כ לכ"ע אינו חייב על הנאת גרון לבד (ומה שהביא ח"ס ראי' ממפרש לירושלמי פ"ח דתרומו' אין שום ראי' ואדרבה מבואר שם להיפך) בתשו' אמרי אש חא"ח סי' י"ב שדי בי' נרגא מדאמרינן בירושלמי פ"ח דתרומות ה"ב בטעמא דר"א דס"ל בהי' אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה ר"א אומר יבלע ור"י אומר יפליט ותני ר' נתן בטעמא דר"א שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביו"כ כן וכן בנזיר ובנבילות וטריפות שקצים ורמשים. ופירש המפרש דכיון דלעסו כבלוע הוא ולפיכך א"צ שיפליט ואף לענין פסח יצא ידי חובתו וכן ביו"כ חייב בלעיסה וע"כ כר' יוחנן דהנאת גרון חייב באיסורין וכן ביו"כ. וכן יוצא ידי מצה בהנאת גרון דלא כמחצית השקל סי' תע"ה. הן אמת שי"ל דזה דוקא לר"א אבל ר' יהושע פליג וס"ל דלעיסה ל"ה כבלוע. אך י"ל דעכ"פ מוכח' דאין חילוק בין יו"כ לשאר איסורין. ובמראה הפנים שם תמה דמשמע מירושלמי אף בשבת כן אם הוציא קודם לעיסה חייב ואם הוציא לאחר לעיסה פטור והרי התוס' כ' בשבת דמה שהוא דרך אכילה חייב וה"ה לאחר לעיסה הרי דרך אכילה בכך. ולדעתי המפרש לא כיון יפה. דהכי פי' ירושלמי דהתו' בשבת י"א ובעירובין כ' כ' דמה"ט חשיב ר"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו אף דאין ענין הוצאה לאכילה אך דבאמת לא נח דהרי הוא הלך ומהלך לאו כעומד. אך כמו דבאכילה חייב בהנאת גרון כן הוה הנחה לענין שבת בהנאת הגרון. ומ"ה חשיב לה בהדי אכילה ורבנן לא חשבו הוצאה בהדי אכילה משום דס"ל אכילה מקרי בהנאת גרון ואז לא נח ואין חיוב שבת רק בשעת הנחה במעי' וע' ברוך טעם שער הכולל דין ד' שהקשה מזה לר"ל דס"ל הנאת מעי'. ואמאי אמרו רבנן לא מן השם הוא הרי האכילה נמי נגמר רק בשעת הנחה במעי' עיי"ש. ולפ"ז הירושלמי שהובא לעיל ס"ל דגם לענין שבת הוה הלעיסה הנחה. ומ"ה קאמר הלעוס כבלוע אף לענין שבת הכונה דתיכף לאחר הלעיסה הוה הנחה וס"ל כר"מ דחשיב הוצאה ואכילה בב"א משום דמהנאת גרון הוה הנחה וז"פ נכון: